אור ברסלב
רדך בית ב › חדר ח

רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן

בית ב · חדר ח

חדר ז

ולרווחא דמילתא אני אומר שראיה לדבר שתלוי בלשון חכמים ואין לדמות גזרות חכמים זו לזו דהא תניא בסוף פרק אלמנה ניזונית נשים שאמרו אין להם כתובה אבל תוספת יש להם נשים שאמרו יוצאות שלא בכתובה אין להם תוספת ופירש"י ז"ל נשים שאמרו בהם יוצאות שלא בכתובה כל תורת גיבוי הפקיעו מהן עד כאן לשונו הרי לך שתלוי בלשון חכמנו ז"ל ואין לדמות גזירות חכמי' זו לזו שדעתם רחבה מדעתנו ואם כן הכי נמי יש לנו לומר שבמקום שאמרו יוציא ויתן כתובה חייבוהו חכמנו ז"ל לתת כתובה גם כי לא יוציא אבל במקום שלא אמרו כן גם כי חייב הוא להוציא ולתת כתובה כיון דאין כופין להוציא אין כופין לתת כתובה דאין לדמות גזירות חכמים זו לזו כדפירשתי ואפשר דטעמא דמילתא בהנהו דהמדיר דקנסוהו לתת כתוב' אף על פי שלא יוציא משום שהוא הפושע וכן בההוא דאיני זן ואיני מפרנס וכן בנשא אשה ושהה עמה ולא ילדה משום דאמרינן שהוא לא זכה ליבנות הימנה וממנו הסיבה שלא ילדה וכן בנושא אשה על אשתו דקאמר רבי אמי יוציא ויתן כתובה הוא הפושע כבנדון דידן שהטעם שמחייבין אותו לחלוץ הוא משום דחזקה היא שאינו מכוין לשם מצוה אין בידו לעשות דאנוס הוא דיצרו תוקפו והרי הוא כרובא דעלמא ואף על גב דבנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה גם כן אין בידו לעשות שאני התם שרוב העולם אינם כן ואפשר דמשום הכי קנסוהו אבל כאן שרוב העולם כן ואפשר גם כן שזה המעוט מנ"ל דקנסוהו וחייבוהו לתת כתובה קודם שיחלוץ וכל שכן לדעת רש"י ז"ל שפירוש שאם היה רוצה לייבם שמניחין אותו לייב' ואינו חייב לחלוץ ולתת כתובה אלא היכא שהיא תובעת חליצה ואם כן היא הגורמת לחלוץ לה שיש לנו לומר שלא קנסוהו לתת כתובה אלא אם כן יחלוץ לה והיא הגורמת בחליצה ואף על גב דמהר"ם ז"ל לא תלה טעמו בשביל שאמר בהדיא יוציא ויתן כתובה אלא תלה טעמו כיון שחייבוהו חכמים בשני דברים אלו להוציא ולתת כתובה נהי דלהוציא אין לנו רשות לכופו מכל מקום לתת כתובה יש לנו לכופו ואם כן יראה מזה שכל מקום שהוא חייב בשני דברים אלו להוציא ממון דאפשר לפרש דבריו בדוחק ולומר שהוא ז"ל מפרש טעמא של חכמנו ז"ל בכל מקום שאמרו כן ולעולם אית לן למימר דדוקא במקום שאמרו יוציא ויתן כתובה הוא שיש לנו לומר כן אבל במקום שלא אמרו בהדיא יוציא ויתן כתובה אין לנו לומר כן ופירש של הר"ן מסייעני בזה ולכן אין נראה לי לסמוך בזה להוציא ממון וכל שכן שרוב הגדולים סוברים שבכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה כופין להוציא קאמר ואם כן לדבריהם אין לנו מקום בגמרא לסמוך עליו ולומר דאשכחן כיוצא בזה דאף על גב דאין כופין להוציא כופין לתת כתובה וכל שכן שלפי מה שפין נראה שהתוספות ז"ל אין להם סברת מהר"ם ז"ל וחזינן נמי רוב הפוסקים שלא פירשם לומר כן שמצד הדין היה להם לפרש דבר. זה ולומר דהיכא שחייב להוציא ממצות חכמים ולתת כתובה גם כי אין כופין אותו להוציא כופין אותו לתת כתובה שהסברא נותנת שמה שאמרו יתן כתובה דומיא דלהוציא אמרו וכשם שאין כופין להוציא אין כופין נמי לתת כתובה ומהני טעמי לא מלאני לבי לסמוך על זה לעשות מעשה להוציא מהאי טעמא דכתיבנא

אלא שאני אומר דהואיל והגברת הזאת תפשה שאין להוציא מידה לדעתו של מהר"ם ז"ל דהואיל ואנו מסופקין בדבריו אם הוא ז"ל בכל מקום שהוא חייב להוציא וליתן כתובה סבר כן או דווקא במקום שאמרו בהדיא יוציא ויתן כתובה אין לנו להוציא מידה מספק אליביה דהרמב"ם ז"ל דסבר דכל תיקו שבתלמוד אפילו היכא שהנתבע מוחזק אם תפס התובע אין מוציאין מידו ואפילו היכא שהספק הוא מצד הדין בעצמו ולא מצי נתבע לטעון בהא שהרי בהנהו בעיי דרבי ירמיה דפרק מרובה סוף מתניתין דמכרו חוץ לא' ממאה שבו פסק הוא ז"ל בפרק שני דהלכות גניבה שאם תפס הניזק תשלומין ארבעה וחמשה שאין מוציאין מידו ואפילו להראב"ד ז"ל שהשיג על דבריו מודה הוא בכנדון דידן שאין מוציאין מיד התופס דעד כאן לא פליג אלא מטעמא דהוי קנס אבל היכא דלאו קנס הוא כבנדון דידן מודה הוא שאין מוציאין מיד התובע שתפש וכדכתב הרב במ"מ משמו וכן בההוא דפרקא קמא דמציעא וספק בכור שתקפו כהן פסק הרמב"ם בפרק שני דהלכות בכורות שאין מוציאין מידו ולא מצאנו שהראב"ד ז"ל יחלוק עליו וכן פסק בעל הסמ"ג ז"ל ולא כהנהו רברבי דסברי דמוציאין ודקדקו מזה דכל שתחלת דינו המע"ה ותפס חברו דמוציאין מידו וכן בסמ"ג בעשה בסימן ע' כתב דרבינו חננאל ורש"י ז"ל סברי כהרמב"ם ז"ל בכל תיקו שבתלמוד ואל יקשה לך ממה שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק שלישי דהלכות שכירות וזה לשונו לסטים מזויין הרי הוא אונס ואפילו היה הרועה מזויין ובא לו לסטים אחר מזויין הרי זה אונס שאין הרועה מוסר נפשו כלסטים עד כאן לשונו:

וזה בעינן בפרק הפועלים ולפי מה שכתב הר"ן בפרק קמא דמציעא וכן במגיד משנה שם בפרק שלישי דהלכות שכירות דבעיא זו לא איפשיטא ותאמר אם כן איך כתב הרי זה אונס דמשמע אפילו תפס בעל הבית מפקינין מניה דנראה שהרב ז"ל גריס כגרסא אשר לפנינו בגמרא דהבעיא איפשיטא וגם כי יש לדקדק קצת בדברי הרב אפילו לפי גרסתו של הר"ן ז"ל ובמגיד משנה ז"ל לא אאריך בזה הואיל והגירסא שלפנינו היא כדבריו ואלמלא דמיסתפינא מהר"ן ז"ל אמינא שגם הרי"ף ז"ל גריס כן בגמרא ומשום הכי כתב בההיא בעיא דפטור הרועה שהרי דרכו של הרי"ף ז"ל כל היכא דסלקא בגמרא כתיקו להביא הבעיא בפסקיו ולסלק בתיקו ומה נשתנית זאת הבעיא דפרק הפועלי' מההיא בעיא דפרק האשה שלום גבי אשה שאמרה מת בעלי ותנו לי כתובתי והתירוני להנשא דסלקא בתיקו:

וכן הביאה גם הוא זכרו לברכה בפסקיו ולא פירש לומר דאינה נאמנת כי היכא דפי' בפרק הפועלים שכתוב דפטור הרועה:

וכן בבעיא פרק קמא דמציעא דאיבעיא לן התם בתקפה אחד בפנינו אם מוציאין מידו או לא כתב דלא איפשיטא ולא פסק הדין:

ומה נשתנה בעיא דפרק הפועלים דפסק הדין אלא וודאי נראה שהרי"ף ז"ל גריס בפרק הפועלים כגירסא שלפנינו דמסתבר דאונס הוא והוא ז"ל כתב בפסקיו כאשר נפסקה הבעיא בגמרא ובהכי יתיישבו סדריו ודבריו היטב ולפי זה אין להביא ראי' מדבריו דבכל תיקו דבתלמוד ובכל ספק ממונא אם תקף התובע שמוציאין מידו:

וכן נמי אלמלא דמסתפינא אמינא דלדעתו ז"ל אין לחלק בין תפס ברשות לתפס שלא ברשות דהוא ז"ל לית. ליה סברת הר"ן ז"ל שהרי כתב בפרק השואל בההיא מתניתין דהמשכיר בית לחבירו וזה לשונו ושמעינן מינה דליתא להא דאמר רב איסתרא מאה מעי וכו' עד אלא כשמואל דאמר הלך אחר הפחות שבלשונות דמספקא לא מפקינין ממונא אבל אי תפס לא מפקינין מניה דהוה אחר תפיסה נתבע והני מילי במטלטלי אבל במקרקעי ק"ל כרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה קיימא עד כאן לשונו:

ופשטא דמילתא דאיסתרא מאה מעי הויא שאם אמר לו איסתרא מאה ונתרצו מאה מעי חייב לו ואפילו הכי כתב הוא ז"ל דאם תפס לא מפקינין מיניה ופשיטא דהאי תפס שלא ברשות קאמר דאי ברשות נתנה לו כדי לפורעו פשיטא שאינו יכול לחזור בו ולהוציאה מידו הואיל וכבר פרעו וכן דקדק הוא ז"ל בדבריו וכתב ואי תפס ולא כתב ואם נתן לו לא מפקינן מניה דלא שני ליה לרב בין תפס ברשות לתפס שלא ברשות שהכל שוים אלא דמהא אין לנו ראין גמורה לומר דבנידון דידן אין מוציאין מיד היבמה הואיל ואנו מסופקים בדבריו של מהר"ם ז"ל כדכתיבנא דדילמא ז"ל סבר דהתם היינו טעמא דאין מוציאי' מיד התופס משום שיש לו טענה לטעון ולומר לכך אמרתי שתי הלשונות שבאיזה שארצה אתפוס וכיון שהוא מוחזק ויש לו טענה אין להוציא ממון מחזקתו וכמו שחלקו התוספות בפרק המדיר בשם ריב"א אבל היכא דליכא טענה כבנדון דידן אין לומר כן והוא הדין אני אומר דאף על גב דאין לנו ראייה מדבריו כדכתיבנא מכל מקום הואיל ולא מצאנוהו לומר דספק בכור שתקפו הכהן דמוציאין מידו וכן בכל מקום שתחילת דינו המוציא מחבירו עליו הראי' אין לנו לחלק כלל דאפשר דהוא ז"ל סבר כהרמב"ם ז"ל דספק בכור שתקפו דאין מוציאין מידו ומשום הכי לא חלק כלל אלא כתב סתמא בכמה מקומות שאם תפס אין מוציאין מידו ולא מצאנוהו בשום מקום לומר הפך זה והיינו טעמא משום דאיהו סבר כהרמב"ם ז"ל דאין חלוק

ואל יקשה לך דאם כן אמאי קאמר הרב בההיא דהמפקיד דאי תפס לא מפקינן מניה דדינא דהתם הוא לדעתו דחלוקין היכא דלא תפס שום אחד מהם כדכתב הוא ז"ל בהדיא והלא אפילו היכא שהאחד מהם מוחזק מתחילה שאין הדין בו דחולקין אמרנו דאפשר דהוא ז"ל סבר דאי תפס אידך לא מפקינן מניה דהתם הוא ז"ל אתא לאשמועינן דאע"ג דקנסא הוא דלא מגבי' ליה בבבל אי תפס לא מפקינין מניה ואפילו בבבל הואיל ואין מוחזק שום אחד מהם והדין בו דחולקין אבל היכא שהאחד מוחזק מתחילה אי הוי קנס דלא מגבינן ליה בבבל אפילו תפס אידך מפקינין מניה ולעולם אמינא לך דאפשר דהוא ז"ל נמי סבר דהיכא דלאו קנס הוא אפילו שהאחד מהם מוחזק מתחילה אי תפס אידך לא מפקינין מניה וצא וראה שגם הר"ן ז"ל לא תמך יתדותיו בפרקא קמא בפירוש דעתו של הרי"ף ז"ל אלא בההיא בעיא דסוף השוכר שכתב הוא ז"ל פטור ואנא אמינא דהואיל וחזינין שגם הרמב"ם דלית לין סברת הר"ן כדהוכחנו לעיל כתב גם בההיא בעיא דפטור כהרי"ף א"כ יראה שאין להוכיח לדעתו מההיא בעיא דסברת הרי"ף הויא כסברת הר"ן והיינו טעמא כדכתיבנא כן נראה לעניות דעתי וגם כי יש להאריך עוד בדברי הרי"ף ז"ל לא אאריך בזה:.

ואני חוזר במה שהיינו בו ואומר דלדעתו של הרמב"ם ז"ל והנגררים אחריו אין להוציא מיד הגברת היבמה הזאת מה שתפשה הואיל ואנו מסופקים בדבריו של מהר"ם ואדרבא הדעת נוטה יותר לפי דבריו באופן שיראה שאין להוציא מיד היבמה ממה שנפרש בדרך אחר וכדכתיבנא וכל שכן שהרשב"א מסכים לדעתו של מהר"ם ונראין הדברים דאפילו היכא שלא אמרו בהדיא יוציא ויתן כתובה אלא שהדין הוא כן סבר הוא ז"ל שאם לא הוציא שכופין אותו לתת כתובה שהרי כתב הואז"ל בתשובה דמורדת וזה לשונו אבל האשה שאמרה לבעלה שאינו יכול כלל נאמנת ומכל מקום בית דין באין עליה דרך בקשה ואומרים לה תני דעתיך על בעליך שמא מתוך איבה אין אתם נכנסין לחדר ועושין להם סעודה שמא מתוך כך יתנו דעתם זה על זה עד כאן לשונו:

והיינו כמשנה אחרונה דפרקא בתרא דנדרים ומייתי לה בפרק בית שמאי וכתב עוד ואם היא אינה רוצה ואינה שומע להם בכך אלא שרוצה להתגרש מפני טענה זו מבקשין מן הבעל לגרש ואם לא רצה כופין אותו לתת כתובה אבל אין כופין אותו לתת גט עכ"ל:

הרי לך דאע"ג שלא אמרו בהדיא יוציא ויתן כתובה כמשנה אחרונה דהילכתא כוותיה כתב הוא ז"ל שאם לא רצה ליתן גט דכופין אותו לתת כתובה דאף על גב דלמשנה ראשונה אמרו יוצאות ונוטלת כתובה מכל מקום אחר שחזרו ואמרו משנה אחרונה לא אשכחן לומר בהדין שאם לא תתפייס שדינה כמשנה ראשונה אלא הוא ז"ל מסברא דנפשיה קאמר שאם לא רצה לגרש שכופין אותו לתת כתובה ואם כן הכי נמי יש לנו לומר בנדון דידן שאם לא ירצה לחלוץ שכופין אותו לתת כתובה הואיל ומצות חכמים עליו לחלוץ למאן דאמר מצות חליצה קודמת וכדפרישנא שמה שחלק הר"ר אברהם ן' יעש שאמר שהואיל ומטעם ספק הדין כן אין מוציאין ממון מספק לא נהירא הא כמה נשים שחולצות ולא מתייבמות מטעם ספק ופשיטא שהם בכלל זה שאם לא כפוהו לחלוץ שכופין אותו לתת כתובה וכאשר אפרש בעזרת האל בדברי הרמב"ם והיינו טעמא דהואיל והם ז"ל פסיקא להו מילתא שיש להוציא ולתת כתובה מאיזה טעם שיהיה יש כח בידם לעשותו בברור דעת ולהוציא ממון:

תוכן העניינים

רדך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה