אור ברסלב
רדך בית ב › חדר ז

רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן

בית ב · חדר ז

חדר ו

ועוד כתב באותה תשובה דהכא למיפק קיימא לאבא שאול הילכך כמו שאינה זקוקה דמיא לגבי אסור קל כי הא דהכא קיימא לן שלא ייבם ובדברים אלו הרבה לומר באותה תשובה ואם. כן יש לנו לגבות כתובתה וכדפירשתי ולאו דוקא כתובה אלא תוספת נמי יש לה לגבות דלא מבעיא לרבינו תם ז"ל דמפ' תוספת כתובה ככתובה לכל מילי וכדכתב המרדכי ז"ל משמו בסוף הבא על יבמתו ובריש פרק המדיר וכן נראה דעת ר"י ז"ל לפי מה שכתב המרדכי ז"ל משמו פרק הבא על יבמתו דפשיטא דגובה תוספת אלא אפילו לרבינו חננאל ז"ל דסבר דלאו לכל מילי אמרו תוספת כתובה ככתובה אלא למאי דמפרש התם בריש פרק אף על פי וראייתו הואיל והתם קאמרינן נ"מ למורדת וכו' ולא קאמר נמי לשאר מילי נראה דבנדון דידן מודה דגובה תוספת דבשלמא כשהיא יוצאה מתחת בעלה איכא למימר דאף על גב דמשום חובת חופה כתב לה כדאיתא התם מכל מקום אדעתא שתמכור או שתמחול או שתמרוד בו או שתבא מחמת טענה ותפוק מניה לא כתב לה וכדפירשו התוספות ז"ל בהדיא בפרק הבא על יבמתו בדבור כי הא וודאי כדפי' וכן המרדכי שם אבל ביבמה התובעת חליצה דלא שבקינן ליה לייבם והבעל הוא העיקר לענין התוספת דאפילו לענין הכתובה הוכחנו לעיל שהבעל הוא העיקר ואף על גב דאי לית לה מבעל תקינו לה מיבם קל וחומר לענין התוספת שהבעל הוא העיקר דהא מחמת חבת חופה הוא שכתב לה והקנה לה כדאיתא בפ' אף על פי ואי לית לה מבעל לא תקינו לה מיבם דפשיטא שיש ליבמה החולצת לגבות התוספת דאין לומר בהא דאדעתא למיפק מניה לא כתב דהא לא מתפקא מניה אלא מייבם ולאומר שיאמר דנימא דאדעתא דתתבע חליצה אם תפול קמי יבם לא כתב לה עליו להביא ראיה דהא הוכחנו שהבעל הוא העיקר לענין התוספת וגם משמעות השטר מסייעה ואפילו בבא מחמת טענ' דלר"ח ז"ל אין ליה תוספ' דאדעתא למיפק וכו' אי לאו שיש לו ראי' לסמוך עליה מדלא קאמר בריש אף על פי נ"מ לבאה מחמת טענה לא היה אומר כן אלא היה מודה שיש לה תוספת דהואיל ולפי משמעות השטר יש לה תוספת דהא לא התנה עמו שום תנאי יד האשה על העליונה והבעל נקרא בעל השטר שהוא הרוצה להוציא מהאשה חזקת השטר שלה הואיל והוא מבקש לקחת לה מה שזכה בה לפי משמעות השטר דדווקא באומר לבניו שטר בין שטרותיו פרוע ונמצאו לאחד שנים גדול וקטן תנן בפרק גט פשוט שהגדול הוא הפרוע וכן אמר רבא התם האומר שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע ועל המלוה להביא ראיה שהקטן פרוע והיינו טעמא שהלוה פרע והואיל שהמלוה מודה שפרע לו שטר אחד ידו על התחתונה אבל באומר שטר לך בידי מחול שמחלתיו לך אין לומר כן אלא הקטן מחול ויד הלוה על התחתונה שהקונה או המבקש או המקבל מתנה ידו על התחתונה שהוא המוציא או המקבל שכל כך הוא האומר שטרי מחול לך או מכור לך הואיל והוא מוחזק בשטרו כאומר שדי מכור לך דאמרינן התם שהקטנה מכורה שיד הקונה על התחתונה כן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה כל שכן וקל וחומר בנדון דידן שיד הבעל על התחתונה הואיל ומשמעות השטר הוא שיש לה תוספת והיא מוחזקת בשטרא ולא מחלה לו או מכר לו כלום והבעל מבקש לקחת ממנה חזקת השטר דפשיטא שיש לנו לומר שיד הבעל על התחתונה ובבאה מחמת טענה אי לאו שמצא ר"ח ראיה מן הגמרא שאין לה תוספת היה מודה שיש לה תוספת כדכתיבנא אבל השתא שיש לו ראיה מן הגמרא שאין לה תוספת הוא סובר שחכמנו ז"ל אמרו דעת הנותן דאדעתא דהכי לא כתב לה והרי הוא כאלו התנה בהדיא בשטר ואם כן גבי יבמה שאין לנו ראיה לסמוך עליה לומר שאין לה תוספת ואדרבה נראה להביא ראיה שיש לה תוספת כאשר אכתוב לפנים בע"ה דמאי דלא קאמר התם בפרק אע"פ נ"מ ליבמה התובעת חליצה היינו משום דלא קא מיירי אלא באשה גבי בעלה ולא ביבמה ותו דביבמה פשיטא ליה לבעל הגמרא שהבעל בעת שכתב לה תוספת לא היה מקפיד אלא לעצמו ולא על היבם והבעל הוא העיקר בזה ולכך מילתא דפשיטא היא שיש לה תוספת ולא הוצרך לומר נ"מ לתובעת חליצה וראיה לדבר שכן הוא שהרי כתבו התוספת בפרק הגוזל עצים עלה דההוא דאמרינן התם אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלי חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וז"ל ואם תאמר אדם שקנה מחברו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה ויש לומר דהתם לא בלוקח לחודיה תליא מילתא אלא כמו כן בדעת מוכר ומוכר אקני ליה אדעתא דהכי אבל הכא דקדושין בדידה קיימא והוא אינו חושש היאך דעתה להתקדש עכ"ל וכן כתב המרדכי פרק אף על פי וכן התוספות פרק נערה שנתפתתה הרי לך שהבעל אינו מקפיד אחרי מותו בעד היבם הן אם תרצה אשתו שתחלוץ או שתתייבם וממאי דחזינן בנדון דידן בצוואת היבם שהוא מקפיד על היבום אין לחוש דבעת שכתב לה הוא דקאמרינן ואנו סהדי דבעת שכתב לה לא היתה דעתו בכך כדמשמע מלשון התוספות שהזכרתי ועוד אני אומר דאומדנא דמוכח הוא שאלו ידע היבם שיש פוסקים במשנה אחרונה שיש לחוש שמא לא יכוין לשם מצוה והרי הוא פוגע בערוה לא היה מצוה מה שצוה אלא היה מצוה בהיפך שהרי מצוואתו שצוה שאחיו ייבם ויורשנו ואם לא ייבם לא יירש נראה שהוא מחזיקו שאינו חסיד לייבם לשם מצוה ומקרקש ליה בזוזי כי היכי שייבם לשם הממון ונראה שהוא היה סובר שכל המייבם הוא עושה מצוה ולכן אני אומר דאומדנא דמוכח הוא שאלו ידע שהוא מחלוקת בין הגדולים ולדברי המחמירין היבם שמייבם לשם ממון פוגע בערוה הוה מצוה בהפך ולא היה מכניס ראשו לצוות על ספק זה.

ואחזור למה שכתבנו דלכל הני רברבי דסברי דמצות חכמים עליו לחלוץ דיראה לכאורה שאם לא רצה לחלוץ שנותן לה כתובה ואומר דלכי מעיינת ביה שפיר יש לחוש לעשות מעשה להוציא חדא דלעניות דעתי נראה שמדברי התוספות יראה שאין להם סברת מהר"ם ז"ל שכתבו בריש המדיר כדי להוכיח שכ"מ שאמרו חכמים יוציא ויתן כתובה שכופין אותו להוציא וז"ל ועוד מדפריך לעיל למאן דאמר מודר ממלאכה והקאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ומאי קושיא דילמא מתניתין דמוסיפין על כתובתה כשלא רצה להוציא אבל אם כופין בשוטין אתי שפיר עכ"ל וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה ואמרתי בתשובה עם היות שספרו אינו נמצא בידי כאשר כבר כתבתי ובאולי בספרו כתב כן ואנא אמינא דאי ס"ד שהתוספות ז"ל והרא"ש ז"ל אית להו סברת מהר"ם ז"ל דאף על גב דאין כופין להוציא כופין אותו לתת כתובה מיד מאי קושיא להו מההוא פירכא דפריך בגמרא דהא אית לן למימר דפריך שפיר דכיון שכופין אותו לתת כתובה מיד לא שייך למיתני כמתניתין לשון מוסיפין על כתובתה אלא כותבין לה על כתובתה דלשון מוסיפין משמע שהתוספת בכתובה וכשגובה כתובתה גובה נמי התוספת וכל זו שאינה גובה התוספת אינה גובה נמי כתובתה וע"ד שדייקו בית דין שאף על פי שאמרו שם רצה לכתוב לה לא קתני אלא רצה להוסיף לה וכו' אלא ודאי לית להו סברת מהר"ם אלא סוברין דכל היכא דתני יוציא ויתן כתובה אם אין כופין אותו להוציא אין כופין אותו לתת כתובה דיתן כתובה דומיא דיוציא קתני דתרווייהו בחדא מחתא מחתינהו:

ואם לחשך אדם לומר שהתוספות והרא"ש ז"ל סוברים סברת מהר"ם ז"ל ואע"פ שכופין אותו לתת כתובה שייך שפיר למתני כמתניתין לשון מוסיפין מה שאין האמת כן לע"ד למודה על האמת נשיבהו ונאמר דלא היא דאפילו הכי אף אנו נאמר שגם אם נפרש יוציא ויתן כתובה דכופין להוציא קאמרינן אכתי קשה דמאי קא פריך התם מאיני זן ואיני מפרנס דילמא כשלא כפו אותו להוציא מיירי כגון דליתיה קמן לכופו דהאי חזיא במקום שכופין להוציא דרז"ל קונסין אותו עוד קנס אחר. כדי שתצא ממנו דהא בפרק יש מותרות תניא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להן כתובה וכו' עד שניות מדברי סופרים אין להן כתובה וכו' וכופין אותו להוציא אמר רבי שמעון בן אלעזר מפני מה אלמנה לכהן גדול וכו' עד ומפני מה אמרו שניות מדברי סופרים אין להם כתובה מפני שהוא כשר והיא כשרה כל מקום שהוא כשר והיא כשרה קנסו אותה כתובה ופירש"י ז"ל וזה לשונו והאי דקנסו רבנן לשני' כתובה כדי שלא תתעכב אצלו הוא דכיון דלא הויא לה כתובה מניה שבקא ליה ונפקא עד כאן לשונו הרי לך דאף על גב דכופין אותו להוציא מתקנין גם כן תקנה אחרת שאפשר להם לתקן כדי שתצא ממנו ונראה דהיינו משו' דשמא יתילד אחר זמן עכוב ולא נוכל אנו לכופו מיד מתקני' כל תקנו' אחרו' שנראה להם שאפשר לתקן ואם כן הכא נמי נימא דאף על גב דכופין אותו להוציא רז"ל תקנו עוד תקנה אחרת כדי שישתדל הוא עצמו למהר להוציאה שלא יתילד אחר זמן עכוב ולא נוכל לכופו מיד להוציא כגון שילך לו מלפנינו ואם כן מאי קא פריך התם אפילו לפירש התוספות והרא"ש ז"ל אלא נראה דהיינו טעמייהו דתוספות ז"ל והרא"ש ז"ל דכיון שכופין אותו להוציא ולתת כתובה מילתא דפשיטא היא דאי ליתיה קמן או שיתילד אחר זמן תולדה אחרת ולא נוכל לכופו והאשה תובעת גיטה וכתובתה שבית דין יורדין לנכסיו מיד אחרי תביעתה ומגבין לה כתובתה הואיל וחכמים חייבוהו לכופו בשוטין להוציא ולתת כתובה אם לא יכלנו לכופו להוציא יש לנו לכופו בכתובתה הואיל וכבר הגיע זמן שחייבונו חכמנו ז"ל לכופו לתת כתובה ומטעם זה גם הוא יהא זריז לקיים מצות חכמים לגרש:

ולרווחא דמילתא אומר שיש לנו לומר לענין גביית הכתובה דאשה זו הואיל ולגירושין קיימא כגרושה דמיא וגבייא כתובה גם כי לא נתגרשה דדמי למה שאמרו פרק המקבל יתומים אמרו אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על מי להביא ראיה סבר רבי חנינא למימר ארעתא בחזקת יתומים קיימא ועל בעל חוב להביא ראיה אמר להו ההוא סבא הכי אמר רבי יוחנן על היתומים להביא ראיה מאי טעמא ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמי ועל היתומים להביא ראיה אמר אביי אף אנן נמי תנינא ספק זה קודם ספק זה קוצץ ואינו נותן דמים אלמא כיון דלמיקץ קיימא אמרינן ליה אייתי ראיה ושקיל הכא נמי האי ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ועל היתומים להביא ראיה עכ"ל הגמרא הרי לך דאף על גב דארעא בחזקת יתומים אמרינן כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ולא דמי לשטר העומד ליגבות דלאו כגבוי דמי לב"ה דהכא מיירי בדשוייה ניהליה אפותיקי כדמסיק התם אבל התם לא ברר לו מא"ז מקום יפרע והוי מחוסר גוביינא הכא נמי אית לן למימר האי אתתא מבוררת היא דלגירושין קיימא וכיון דלגירושין קיימא כגרושה דמיא לענין גביית כתובה וכופין אותו לתת כתובה גם כי לא גרש ועוד אפרש לפנים בעזרת האל ואם כן לא שייך למתני במתניתין לשון מוסיפין וכדכתיבנא אם במקום שאמרו יוציא ויתן כתובה ואין כופין להוציא הם סוברים דגם בכתובה נמי אין כופין דבחדא מחתא מחתינהו כדפירשתי אתי שפיר כנלע"ד ועוד נראה להביא ראיה שהתוספות סוברים שכל מקום שאין כופין להוציא אף על גב דמצות חכמים היא להוציא אם לא יוציא אינו נותן כתובה ממה שכתבו פרק אף על פי תבע לחלוץ אין נזקקין לו פירוש בתוספות והיא אינו רוצה אלא להתייבם וכן תבע לייבם פי' והיא אינה רוצה אלא לחלוץ ותי' דמאי קא פריך לייבם נמי כיון דאגידא ביה לא יהבו ליה אחריתא ויחלוץ לה ויש לומר שאינו רוצה לחלוץ שאינו רוצה לתת כתובה עכ"ל:

ואמ"ד דכל היכא דחייב לחלוץ ממצות חכמים גם כי אין כופין אותו להוציא כופין אותו לתת כתובה אם כן מה תרצו התוספות דהא כבר כתבנו דהנהו דסברי דמצות חליצה קודמת במשנה אחרונה דמצות חכמים עליו לחלוץ ומילתא דר' יוחנן במשנה אחרונה כדפירש"י ז"ל גם כי לא יחלוץ חייב הוא ליתן כתובה וא"כ לעולם הדרא קושיא לדוכתיה דמאי קא פריך בגמרא כיון דאגיד ו"ס ויחלוץ לה דהא בין יחלוץ בין לא יחלוץ חייב הוא לתת כתובה אלא ודאי נראה שהתוספות ז"ל סוברים דכל היכא דאין כופין אותו לחלוץ גם כי מצות חכמים עליו לחלוץ שאינו נותן כתובה עד שיחלוץ לה ואף על גב שהתוספות כתבו בשם רבינו תם ז"ל דמעיקרא סלקא דעתין מילתא דר' יוחנן לפי משנה ראשונה ה"ה דהוה מצי לתרץ כאן לחלוץ לה כאן לייבם ואידי ואידי לפי משנה אחרונה היינו טעמייהו כדפירשו שם התוספות שהיה יכול לתרץ ולומר דלייבם לא נוכל לכוף אותו לפי משנה אחרונה ולחלוץ אין לנו לכוף דהא הוא אינו תובע לחלוץ ולא שייך לכופה לדבר שאינו תובע הוא אבל לא מחמת דוחק קושיא דויחלוץ לה כתב כן שזה הקושיא כבר תרצוה שאנו חולץ כדי שלא יצטרך ליתן כתובה ואין צריכין למה שכתבו אחר כך והיינו כדפרישית וזה פשוט ואין להקשות ולומר דלפי מאי דכתיב לעיל דלהנהו דסברי מצות חליצה קודמת היכא דבריר לן שאינו מכוין לשם מצוה דכופין אותו לחלוץ וגם הוכחנו ועוד נוכיח לפנים דכל היכא דכופין לחלוץ כופין אותו לתת כתובה גם כי לא יחלוץ וכו' ויאמר האומר דסוף סוף מה תקנת בדברי התוספות דאכתי קשה דהואיל ואינו חולץ לה שלא יתן כתובה הרי היא תבוע לייבם לשם ממון וכופין אותו לחלוץ ואם לא יחלוץ כופין אותו לתת כתובה ואם כן משום כתובה אינו נמנע לחלוץ דנראה דהכא אין דבר מוכיח שהיא מייבם לשם ממון שאינו אומר שרוצה לייבם כדי שלא יתן כתובה אלא שהיא תובע לייבם ואפשר שהוא מכוין לשם מצוה ולכשנאמר לו זיל ונסיב אתתא אחריתא וחלוץ לה וכי היכי דליהבו לך אחריתי היא ישוב ויאמר למה תעשו לי שתי רעות שלא די שאתם מבטלים ממני מצות ייבום אלא שתרצו שאחלוץ להוציא ממני ממון וכן לא יעשה ודמיא קצת למה שאמרו פרק האשה שלום באתה לבית דין ואמרה מת בעלי התירוני להנשא מתירין אותה להנשא ונותני' לה כתוב' ומהאי טעמא נמי לא יקשה לתוספות ז"ל גם כן מה שהקשו על רש"י ז"ל ולומר שאם מילתיה דרבי יוחנן בברור לנו דמייבם לשם ממון כופין אותו לחלוץ ואם כן מאי האי דקאמר רבי יוחנן דאין נזקקין לו עדיפא מניה הוה ליה למימר דכופין אותו לחלוץ דמילתיה דרבי יוחנן קא מיירי באינו ברור לנו שתובע לייבם לשם ממון כדפי'. ואף על גב דסוף סוף תשובה זו אינה מספקת הואיל ולא שבקינן לייבם וצריכין אנו לתשובה שכתבי' לעיל וכן לרבינו תם דסבר דהיכא דאין ידוע שמכוין לשם מצוה והיא תובעת חליצה כופין אותו לחלוץ תשובה זו אינה כלום מכל מקום כתב וזה לשופרא דמילתא וכמשל הצייד דפרק שור שנגח וק"ל

ונחזור למה שהיינו בו דלתוספות ז"ל לית להו סברת מהר"ם ז"ל ומהאי טעמא יש לחוש לעשות מעשה ועוד דאפשר לדחות ולומר דאפילו מהר"ם ז"ל לא קאמר אלא היכא שאמרו בהדיא יוציא ויתן כתובה כהנהו דפ' המדיר וכן האומר איני זן ואיני מפרנס שאמרו. בהדיא יוציא ויתן כתובה שבזה הודיעונו שחייבוהו לתת כתובה וכן הפירוש מבקשין להוציא וכופין לתת כתובה כדפירש הר"ן ז"ל אבל היכא שלא פירוש בהדיא לומר יוציא או יחלוץ ויתן כתובה לית לן למימר הכי

תוכן העניינים

רדך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה