רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן
בית ב · חדר ו
ואל יקשה לך לומר ממה שכתב בעל הטורים כשהביא דברי רבינו תם וכתב וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל שהוא ז"ל מסכים במה שכתב רבינו תם ז"ל שביודע שמכוין לשם מצוה מטעין אותו ואין כופין אף אם תתן אמתלא לדבריה אבל להיכא שאין ידוע כתב הוא ז"ל אם כופין אם לא כמבואר בתשובה אשר הזכרתי לפי' יתיישב היטב מה שכתב עוד וז"ל וכתב עוד בתשובה על יבמה וכו' ומעתה אומר דלכאורה יראה לכל הני רברבי דסברי דלא שבקינן להו לייבם אם לא רצה לחלוץ שנותנן לה כתובה דנהי דאין בידינו לכופו בשוטי לחלוץ הואיל ולא פירש לנו בהדיא לכופו בשוטי וחיישינן שמא תהא חליצה מעושה דפסולה מכל מקום יש להוציא ממנו כתובה ואף על פי שלא חלץ כיון שחייבוהו חכמים לתת לה כתובה וראיה לדבר דאפילו לגבי בעל כתב המרדכי בשם מהר"ם וז"ל כל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה נהי דאין כופין אותו אלא בראיה ברורה מכל מקום מפקינן מיניה ממונא דכיון דחייבוהו חכמים להוציא ולתת כתובה אם לא הורשינו לכוף להוציא ואם היינו כופין ק"ל מעושה שלא כדין מכל מקום כתובה מ"ט לא נפיק מינה כיון דחייבוהו חכמים לממון זה לתת לה הילכך מפקינן מניה ויהבינן לה עכ"ל הרי לך דאפילו אשה היוצאות מבעלה במצות חכמים גם כי בעלה לא הוציא אותה כופין אותו לתת לה כתובה ואף על גב דלא נתנה כתובה לגבות אלא אחר מיתה או גירושין דאמרינן דאף על גב דאין כופין אותו להוציא מכל מקום הואיל וחייבוהו חכמים להוציא ולתת כתובה גם כי לא יוציא אלא היא יושבת תחתיו כשאר כל הנשים היושבת תחת בעליהן כופין אותו לתת כתובה ק"ו לגבי יבמה שיד היבם גרועה מידו דבעל והעיקר לענין הכתובה הוא הבעל שכבר מת דאע"פ שהיא זקוקה לו בתריה דבעל גרירינן כדהוכחנו לעיל מההוא דיש מותרות שיש לנו לומר דהואיל וחכמי' חייבוהו לחלוץ ולתת כתובה נהי דאין כופין אותו לחלוץ מכל מקום כתובה יש לנו להוציא ממנו ולתת לה וכ"ש אליבא דהנהו דסברי שאף אם רוצי' לייבם דלא שבקינן להו לייבם דלכאורה נראה שאם לא יחלוץ לה תתעגן כל ימיה וכאשר אפרש בעזרת האל דבשלמא אי הוה שבקינן ליה לייבם ולא היתה עליו מצות חכמים לחלוץ הוה לן למימר דאין גובין כתובה עד שנראה שתחלוץ שמטעם זה כתבו התוספות ז"ל בכמ' מקומו' בשם רבינו תם ז"ל שאין ליבמ' כתוב' עד אחד חליצ' כדכת' הסמ"ג ז"ל בהדיא בשמו וז"ל הואיל וכשמת בעלה לא היתה עומדת לגבות כתובתה עד שתחלוץ דשמא היה היבם מיבמה הרי הם בחזקת יורשי הבעל עכ"ל וכן מצאתי הגירסא בספרים הישינים דשמא היה היבם וכו' בדל"ת ולא ושמא בוא"ו ויושב הלשון יותר טוב ולא אאריך בזה וכן פירש רש"י ז"ל בפרק החולץ בההוא מתניתין דשומרת יבם שמת וקאמר נכסי בחזקתה וז"ל שומרת יבם ממתנת ומצפה ליבם ועלה קאי רבינו תם וקאמר דאין ליבמה כתובה עד שתחלוץ וכן בכתובות פרק האשה פירש"י לא נתנה כתובה ליגבות מחיים כל זמן שהבעל חי ואני במקומו עומד שהייתי מצפה לכונסה עכ"ל הרי לך דבעומדת להתייבם הוא דקאמר דאין לה כתובה עד שתחלוץ והיכא דשבקינן ליבם לייבם ואין עליו מצות חכמים לחלוץ לא דמי לאשה היוצאות מבעל במצות חכמים כלל אבל השתא דלא שבקינן ליה לייבם שחייב הוא לחלוץ אלא שאין, כופין אותו בשוטי כיון שלא פירש בהדיא שכופין פשיטא דעדיף טפי מאשה היוצאת מבעלה ממצות חכמים בכפיית מילי ולא בשוטי כגון היכא שאמרו יוציא ויתן כתובה ולא פירש לומר כופין ויש לנו לגבות כתובתה גם אם לא תחלוץ כדפירשתי כיון דאין זיקת ובמה זו אליבייהו אלא להצריכה חליצה וזיקה קלישה היא וכדכתב ה"ר אביגדור הכהן בתשובה ששאלוהו על בחור ששדך בת י' שנים וקודם שכנסה נפלה לו יבמה אם יכול לכנוס המשודכת קודם שיחלוץ ליבמתו כי אביה רוצה לעכב על ידו ולכופו שיחלוץ לה וז"ל בתשובתו ויבמה זו לדידן דסבירא לן כאבא שאול כאשת אח שיש לה בנים היא עכשיו שאין מכוונין לשם מצוה דהא לא אכשור דרי ואין לו עליה זיקה אלא להצריכה חליצה וזיקה קלישה היא ולאו ככנוסה דמיא ואף לא כארוסה: