רדך· רבי דוד ב"ר חיים הכהן
בית ב · חדר ד
ומעתה עלי לבאר דברי התוספות שבפרק אע"פ שלא יקשו על מה שכתבו התוספות בפרק החולץ אליבא דרבינו תם ועם מה שכתב הרא"ש ז"ל אליביה וכן עם מה שכתב רבינו יעקב בעל הטורים בנו אליביה ואמינא דלכל הני מהכא אפילו הכי צריך להתיישב בדברי התוספות שבפרק אף על פי לפי הנוסחא הכתובא בדפוס שלפנינו דהא כתבו וז"ל ואף לפי' רבינו תם וכו' וצריך לדעת מה הוא החידוש שמחדשין התוספות לפירש רבינו תם אם החידוש הוא במה שכתבו היכא דלא ברור לן שמכוין לשם מצוה כופין וכו' הכי הוה להו למימר ואף לפירוש רבינו תם וכו' היכא דלא ברור לן וכו' ולא לינקוט בלישנייהו לישנא דאבל דמדנקטי בלישנייהו לשון אבל נראה שהוא קשר אחד עם מה שלמעלה ממנו שרבינו תם כתב בהדיא בדבריו דהיכא דלא ברור לן שמתכוונין לשם מצוה כופין והחידוש הוא שמפרש לשון כופין שכתב הוא ז"ל דבמילי קאמר ולא בשוטי אם כן הכי הוה להו למימר ואף לפירוש רבינו תם וכו' עד. אבל היכא דלא ברור לן כופין כופין במילי קאמר ואם החידוש שמחדשין בדבריו מה שכתב שאם תבע לייבם לא כייפינן ליה וכו' לא הוה ליה למימר וגם לפי' וכו' אלא אם תבע לייבם וכו' או לכל הפחות לחסר וא"ו מוגם ולכתוב גם לפי שהוא"ו הזה הוא כמו רדיא דלברור שמהפך כוונת הלשון דנראה שהוא קשר אחד עם מה שלמעלה ממנו אין זה החידוש שמחדשין בדברי רבינו תם לכך אני אומר שכל מה שכתבו התוספות ז"ל בפרק אף על פי היא סברת ר"י שהביאו שם התוספות לפי פירושו של רבינו תם שפירש דמאי דאמר רב אין כופין ארישא דמתניתין קאי אבל סברת רבינו תם אינה כן וה"ק דלר"י נראה דאין כופין דקאמר רב בכל ענין קאמר דודאי אין כופין ואף לפירוש של רבינו תם שפירש דאין כופין דקאמר רב היינו לייבם ולפיכך לא אשכחן מאן דאמר דאין כופין לחלוץ אפילו הכי נראה לר"י דאין כופין לחלוץ בכל ענין והא שכתבו התוספות. הוא דאפילו לגירסת רבינו תם נראה לר"י דוודאי בכל ענין אין כופין ומה שכתב אבל היכא דלא ברור לן וכו' כל זה מסברת ר"י נקשר לפי פירוש של רבינו תם וסבר דהיכא שהוא תובע לייבם והיא אינה חפצה בין ידוע לנו שמכוין לשם מצוה בין אין ידוע אין כופין אלא מטעין ולפי זה אתי שפיר טפי מה שכתב וגם לפי' אם תבע לייבם וכו' ולא כתב ואם תבע לייבם אפילו לפירשו דהא אף לפירוש רבינו תם קא עסיק ואזיל ואם כן וגם לפי' דקאמר נראה קצת בתוספות לשון ללא צריך אלא היינו טעמא משום דהאי הוה רבותא יתירה ממאי דקאמר ברישא דברישא הויא הרבותא דאין כופין בכל ענין אף לפירוש רבינו תם וכאן מוסיף עוד על מניעת הכפייה דבין מכווין לשם מצוה בין אינו מכווין לשם מצוה שוין דבכולהו מטעין ליה וחליץ וה"ק לא מבעיא למי שמפרש אמר רב אין כופין אסיפא דמתניתין דתנן מצות חליצה קודמת דוודאי אין לנו ראיה לחלק בין מכוין לשם מצוה לאין מכוין אלא אפילו לפירוש רבינו תם שפירש דארישא דמתניתין קאי ונפקא מינה למכוין לשם מצוה ויש לנו ראיה לחלק בין מכוין לשם מצוה לאין מכוין לשם מצוה אפילו לפירוש רבינו תם שפירש דווקא כששניהם רוצים לייבם דמחלקין אבל אם תבע לייבם והיא אינה חפצה אין לחלק בין זה דבכולהו לא כייפינן ליה לחלוץ אלא מטעין ליה או כופין במילן דתרוייהו כחדא נינהו אלא שהתוספות פירשו לנו כל התקנות שאפשר לעשות ליבמה שאינה חפצה לייבום:
אם כן עלה בידינו שדעת רבינו תם הוא דהיכא שהיא תובעת חליצה ולא ברור לן שמכוין לשם מצוה שכופין אותו לחלוץ ודעת ר"י הוא שאין כופין אותו לחלוץ אלא במילי ומטעין ליה וחליץ וכן כתב ב"ה בשם ר"י שאין כופין לחלוץ אלא מטעין ליה והוא הדין שכופין אותו במילי וכדפירשתי וכן היא סברת בעל התרומה שאין כופין אבל מטעין אותו ולא שבקינן ליה לייבם הואיל ומצות חליצה קודמת והרא"ש ז"ל ג"כ כתב בתשובה אשר הזכרתי שרבו החולקים על סברת רבינו תם וכדכתיבנא לעיל ונראה שגם רש"י ז"ל סובר כן דהיכא שהיא תובעת חליצה אם לא תתן אמתלא לדבריו דלא שבקינן ליה לייבם אלא מרחיקין אותו במילי ומטעין אותו שהרי גם הוא ז"ל סובר דמצות חליצה קודמת והואיל וחזינן דכולהו רברבי דסברי דמצות חליצה קודמת סברי דהיכא שהיא תובעת חליצה שלכל הפחות כופין במילי או מטעינן ליה הכא נמי אית לן למימר דסבר גם הוא ז"ל דאף על גב דאיהו פליג וסבר דהיכא דניחא לתרווייהו לייבומי דשבקינן להו לייבם אף אם אין ידוע לנו שמכוונין לשם מצוה נראה דהבו דלא לוסיף עלה הוא דדווקא בהא הוא דפליג עלייהו אבל היכא שהיא תובעת חליצה לא הואיל וגם הוא סובר כוותייהו דמצות חליצה קודמת שיש לנו להשוות דעותיהם בכל מה שלא מצאנום חולקים בהדיא:
ומה שלא הוצרך רש"י ז"ל לפרש ולומר דהיכא שהיא תובעת חליצה ואינה נותנת אמתלא לדבריה דמטעין ליה ומרחיקין ליה מן הייבום היינו משום דהדבר היה פשוט בעיניו אלא ששאר המפרשים חדשו דאפילו היכא דניחא לתרווייהו לייבומי מרחיקין אותו מן הייבום ומטעין אותו ואל יקשה לאיזה מעיין לומר דמאחר דלא שבקינן ליה לייבם אפילו אם לא נתנה אמתלא לדבריה א"כ אין כותבין אגרת מרד עליה ואם כן מנא ליה לרש"י ז"ל שמביא מההיא דאין כותבין אגרת מרד שכופין אותו לחלוץ היכא שנתנה אמתלא לדבריה בדברים נכרין דילמא דווקא במילי כייפינן ליה ולא שבקינן ליה לייבם או נדקדק משם ונאמר דבלא נתנה אמתלא לדבריה נמי כופין בשוטין שזו היא קושית התוספות שהקשו על דברי רש"י ז"ל דלדבריו אפילו בלא אמתלא נמי הוה לן למימר דכופין. ומאחר שהוצרכתי לזה עם היות שקושיא זו פשוטה לעניות דעתי אצטרך ליישב דברי רש"י ז"ל שיש לתמוה עליו דמה עלה בדעתו להביא ראיה מההיא דאין כותבין אגרת מרד דכופין היכא דנתנה אמתלא לדבריה בדברים נכרין וכי לא הבין פשטא דמלתא דאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם דאפילו בלא אמתלא קאמר דבשלמא במה שהביא ראיה ממוכה שחין ובורסי יש לתרץ ולומר שהוא ז"ל דייק הכי ממעשה דציידן שהביא הוא ז"ל בדבריו שאמרו חכמים יכולה היא לומר וכו' ואף שהסברא כנגדה:
אלא נראה דבכל אמתלא כופין:
גם מה שמקשי' דאדרבא יש להוכיח משם דאין כופין יש לפרש דעתו ולומר של דעתו נקט שמואל אין כותבין אגרת מרד להודיענו דאין כופין בפחיתת כתובה לעמוד עמו וממילא שמעינן דכופין אותו לחלוץ דאי אמרת שנעגן אותה אין לך כפייה גדולה מזאת ועוד יש לכתוב קצת בזה ולא אאריך אלא שהתוספות לית להו האי סברא אבל במה שדקדק הוא ז"ל שכופין בנתנה אמתלא לדבריה מההיא דאין כופין ולא דקדק משם אפילו היכא שלא נתנה אמתלא לדבריה לפי סברתו יש לתמוה מה עלה בדעתו בזה דהא מלתא דפשיטא היא דמילתא דשמואל אפילו בלא נתנה אמתלא לדבריה ואפשר לפרש דברי רש"י ז"ל לפי הנראה לעניות דעתי שרש"י ז"ל לא דייק מההיא דאין כותבין אגרת מרד שכופין לחלוץ אלא מההוא דמוכה שחין ובורסי דייק הכי ומההיא דאין כותבין אגרת מרד דייק דשקלה כתובה דאי מההוא דמוכה שחין ובורסי הוה אמינא דהואיל ומחמתה הוא שחולץ לה וגם מטעם החזקה הבאה מכח הרוב דהיינו שעכשיו אין מתכוונין לשם מצוה אמרינן שחולצת בנותנת אמתלא לדבריה ואנו קיימא לן כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב לא תגבה כתובתה לכן הוצרך רש"י ז"ל להוכיח מההיא דאין כותבין אגרת מרד דהואיל וחולצת שהלכך תגבה כתובתה והכי קאמרינן מההיא דמוכה שחין ובורסי וממהיא דשמואל יש לדייק אלו השני דינין שכופין לחלוץ ונוטלת כתובה דאלו מההיא דמוכה שחין ובורסי לית לן למידק מינה אלא שכופין להוציא אלא שאני רואה דלפי פשטה דברי התוספות ז"ל יראה שבעלי התוספות ז"ל הבינו דברי רש"י ז"ל שמההיא דאין כותבין אגרת מרד נמי דייק שכופין לחלוץ ולכן אני אומר שהואיל ודעתם רחבה מדעתינו בטלה דעתינו אצל דעתם שלבן של ראשונים וכו' ואפשר אגרת מרד בעיני שגם התוספות ז"ל הבינו דברי רש"י ז"ל כדרך אשר כתבתי דלא דייק רש"י ז"ל מההיא דאין כופין וכו' אלא דשקלה כתובה ומה שהקשו על דבריו כדי להשיב על כל החלוקות שאחרי שהוקשו ואמרו דמההיא דמוכה שחין ובורסי אין ראיה:
רצו לקחת החלוקה האחר' דשמא יאמר האמ' מחמ' הדוחק שרש"י ז"ל סמך על ראיה אין כותבין אגרת מרד דכופין להוציא והואיל ויש לו ראי' גם כי הראיה הראשונה היא חלושה מכל מקום שניהם כאחד טובים וע"ש על דרך שאמרו בפרק שור שנגח משלו לצייד השולה דגים מן הים משכח זוטרי שקיל וכו' ועל זה כתבו מה שכתבו וק"ל ואחזור למה שהייתי בו דלרש"י ז"ל אף אם לא תתן אמתלא לדבריה לא שבקינן ליה לייבם ואני אומר דנראה לי לעניות דעתי דבהכי יתיישבו כל דברי רש"י ז"ל היטב דהא יש לומר לדבריו דמראש דבריו וסוף דבריו משמע דמשמע היכא דניחא לתרוייהו לייבומי אין כופין לחלוץ אבל אם היא אינה רוצה לחלוץ אם לא תתן אמתלא לדבריה בדברים נכרין כייפינן ליה לחלוץ והנה הוא ז"ל כתב בהדיא דדווקא היכא שאמר דברים נכרין הוא דכייפינן ליה לחלוץ ותו קצת תימא דמאחר שכתב הרב בראש דבריו דמאי דקאמר רב אין כופין היינו דווקא היכא דניחא לתרווייהו לייבומי למה כפל דבריו וכתב בסוף וכל הני אין כופין דהכא וכו' ולפי מאי דכתיבנא אתי שפיר שדעת הרב שאם היא אינה חפצה בייבום ותובעת חליצה גם כי לא תאמר דברים נכרין שכופין אותו במילי ומטעין ליה וחליץ הואיל ומצות חליצה קודמת דהלכתא כאבא שאול ואע"ג דהיכא דניחא לתרוייהו לייבומי שבקינן להו לייבומי היינו משום דלא אלימא האי חזקה היכא דלא חזינן חד מנייהו דלא ניחא ליה בייבום אבל היכא דחזינן חד מינייהו דלא ניחא ליה בייבום יש לנו לסייע בטהרה ולכוף אותו על הפחות במילי או להטעותו לחלוץ הואיל והחזקה מסייעתה וטעמא הוי משום דלמא פגע בערוה ואם לא יקדימנה יקרא פושע וע"ד שאמרו בפרק תפלת השחר בענין קדימת זמן התפלות וכן בפרקא קמא דחגיגה תניא ואין נראין דכתיב כל זכורך ואמרינן בגמרא סבר רב יוסף למימר מאן דאית ליה עשרה בנין לא ליסקו האידנא חמשה ולמחר חמשה אמר ליה אביי פשיטא הי מנייהו משוית להו פושעין כלומר ולמה לי קרא דכל זכורך אלא וכו' ומדפריך אביי למה לי קרא דכל זכורך מסברא נפקא שלא יקראו פושעים אם כן נראה שיש כל כך איסור גדול למי שאינו מקדים המצוות בתחלת זמנן כאלו נכתב בתורה שאם תאמר חייב להקדים מצוה פלונית ואם לא הקדמת אתה עובר איסור תורה ונראה דהוא הדין נמי או כל שכן יש לנו במצוה הקודמת כזו שהטעם הוא משום דלמא פגע בערוה שמי שאינו מקדימה יקרא פושע ואע"ג דהיכא דמצות יבום קודמת לא אמרינן שאם חלץ יקרא פושע וכן בשאר המצות הקודמות כגון מצות יעידה וכיוצא בזה שאני התם שהתורה תלתה אותו ברשותו אבל בנידון דידן דמצות חליצה קודמת משום דלמא פגע בערוה פשיטא שיש לנו לכפותו לכל הפחות במילי שלש יכנס בספק פוגע בערוה אלא דלא אלימא לן האי חזקה כולי האי לכפותו בשוטין ומה שלא פירש הוא ז"ל דאין כופין דהתם מיירי אפילו היכא שאינה חפצה בייבום ואין כופין היינו בשוטי דסתם כפייה בשוטי הוא אבל במילי כופין היינו משם דהתם משמע דאפילו לכתחלה מייבם וה"ק אין כופין אלא מייבם לכתחלה מקדאמרינן התם בתר אמר רב אין כופין כי אתו לקמיה דרב וכו' ואף ר"י סבר אין כופין מדאתקי' ר"י וכו' ומש"ה הוצרך הרב לפרש שבשניהם רוצים לייבם קא מיירי והיינו שחזר וכפל דבריו וכתב וכל הני אין כופין דהכא וכו' דמשום כל הני דאמרן דמשמע דמייבם לכתחלה וא"כ מזה יש להוכיח דאין כופין דקאמ' דלא קא מיירי היכא שהיא תובעת חליצ':
ולא אמרינן דברי' נכרין דהיכא שהיא תובעת חליצ' מילתא דפשיטא היא שיש לנו לנטו' לעזר' ולסייעה במילי שתתקיים מצות חליצה וכדכתיבנא:
וא"ת ואמאי נקט רב בלישניה אין כופין סתם דמשמע בשוטי הוה ליה לפרש ולומר אין כופין אפילו במילי דסתם כפייה בשוטי י"ל דנקט הכי לדיוקי מינה אבל יש אחר שכופין דהיינו היכא שהיא תובעות חליצה בדברים נכרין ואי הוה נקט בלישניה אין כופין אפילו במילי לא הוה ידעינן שיש אחר שכופין בשוטין ולא חייש רב דילמא נטעה לדקדק שכופין בשוטי אפילו היכא שתובעת חליצה ואינה נותנת אמתלא לדבריה בדברים נכרין דמילתא דפשיטא היא דאין לומר כן דהואיל והיכא דניחא לתרווייהו ליבומי מייבין לכתחילה ואף שאין ידוע לנו שמכוונין לשם מצוה חיישינן שמא אינם מכוונין לשם מצוה ופוגע בערוה אין סברא לכופו לחלוץ בשוטי היכא שתובעת חליצה ואינה אומרת דברים נכרין אלא להטעותו או לכופו במילי לחלוץ וכדכתיבנא ואין לתמוה ולומר דאמאי לא אשמועינן רב דהיכא שהיא תובעת חליצה בלי דברים נכרין שכופין במילי והוה שמעינן תרוייהו דהיכא דניחא לתרווייהו לייבומי דמייבמי לכתחילה והיכא שנותנת אמתלא לדבריה בדברים נכרין שכופין דמאי חזינן לומר כן הואיל וסוף סוף אין לטעות והשתא השמיענו כחדא דהתירא דמייבמי לכתחילה ועוד דלא הוה מצית למידק תרווייהו אלא חדא מנייהו דהוה אמינא הוא הדין וק"ל
ואפשר שהטעם שרש"י ז"ל פסק כאן וכתב ומי היכא דהוה צבי' יבומי וכו' גם כי אין דרכו לפסוק בכל מקום כדי לתרץ אמאי נקט רב בלישניה כופין סתם וכדכתיבנא והיה אפשר לפרש בדוחק ולומר דלעולם אין כופין היכא שהיא תובעת חליצה ולא אמר דברים נכרין קא מיירי ומאי דמייתי ראיה אליבא דרב יהודה מדאתקני' וכו' הכי קאמר מדאתקני' רב יהודה וכו' משמע דהיכא דשניהם רוצים לייבם דמייבמין לכתחילה ואם כן לא אלימא לן האי חזקה דעכשיו אין מתכוונין לשם מצוה עד שנכוף אותו לחלוץ היכא שהיא תובעת חליצה ולא אמר דברים נכרין דאי הוה אלימא לן האי חזקה כולי האי אם כן לא הוה שבקינן להו לייבומי לכתחילה היכא דתרווייהו ניחא להו בייבום אלא שהרב ז"ל בחר דרכו מדרך זה דבהכי אתיא לישנא דגמרא שפי' כופין וכו' דמדקאמרינן התם בתריה דההיא דאמר רב אין כופין כי אתו לקמיה דרב אמר להו אי בעית וכו' משמע לפי פשטא דמילתא דהכי קאמר כי אתו לקמיה דרב הנהו דקאמר רב אין כופין אמר להו וכו' אלמא דאין כופין דקאמר רב קאי אהנהו דניחא להו לייבומי וקאמר רב אין כופין אלא מייבמין לכתחילה והשתא אתי שפיר כי אתו וכו' דקאמר בתרי:
וכבר פירשתי לעיל אמאי נקט בלישניה לשון כפייה סתם ואפשר ששאר המפרשים מפרשים סוגית הגמרא על דרך זה ולא אאריך בזה כי ללא צורך הוא בנידון שלפנינו ומה שכתב עד הנה לפרש דברי רש"י ז"ל לעניות דעתי הוא כדי להודיע דאפילו לרשי' ז"ל אם תובעת חליצה ולא אמר דברים נכרין שכופין אותו במילי לחלוץ שהוא סובר בזה כהנהו דסברי מצות חליצה קודמת וכופין במילי לחלוץ ונותן לה כתובתה דאף על גב שהטעם שכופין במילי או בשוטי לחלוץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הוא מטעם חזקה הבא מכח הרוב ואנו קיימא לן כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ומטעם זה לא היה לו לתת כתובתה מכל מקום הואיל וכתובתה על נכסי בעלה ומבעלה יש לה כתובה יש. לה ליטול כתובתה כאילו אינה זקוקה שהבעל הוא העיקר לענין כתובה ואע"ג דהיכא דאין לה כתובה מבעלה כותב לה הוא כתובה דהא בפרק יש מותרין מבעיא לן שנייה לבעל ולא שנייה ליבם יש לה כתובה ליבם או לא כיון דאמר מר כתובתה על נכסי בעלה הראשון לית לה או דילמא כיון דאלו לית לה מראשון תקינו לה משני אית לה ופשטינן התם תניתוה כתובתה על נכסי בעלה הראשון ואם היתה שנייה לבעל אפילו מייבם אין לה הרי שהבעל הוא העיקר לענין הכתובה והואיל ומבעלה לא היתה נוטלת כתובתה משום שהיתה אסורה ליה אף על גב דליבם מותרת ואי לית לה מבעלה הראשון תקינו לה רבנן מיבם אפילו הכי הואיל והיתה אסורה לבעלה לית לה כתובה מיבם ואף שיבמה וחשבינן ליבם כאילו אינו לענין כתובה ואינה נוטלת כתובה דבתריה דבעל גרירה לענין הכתובה שהוא קם תחת הבעל ומכוחו בא וא"כ הוא הדין נמי אם יש לה מבעלה כתובה אע"ג דליבם אסורה מאי זה טעם שיהיה שנוטלת כתובתה שהבעל הוא העיקר:
ונראה דמהאי טעמא לא אבעיא לן נמי היכא שהיא שנייה ליבם ולא לבעל אם קנסו אותה כתובה כי היכא דקנסוה לגבי בעל שכל הטעמים שאמרו שם לגבי בעל שייכי נמי לגבי יבם או דילמא לא קנסו דהואיל ואית לה מבעלה בתריה גרירא ואית לה והיינו משום דמחדא שמעינן חברתה דהואיל וכשהוא שנייה לבעל ולא ליבם פשטינן התם דלית לה כתובה ואף על גב דאי לית לה כתובה מראשון תקינו לה רבנן משני אם כן נראה שהבעל העיקר לענין כתובה ובתריה גרירא וליבם חשבינן כאילו אינו הכא נמי היכא שהיא שנייה ליבם ולא לבעל יש לה כתובה ולא שייך לקונסה בכתובה כי הבעל הוא העיקר ובתריה גרירא לענין כתובה והיבם כאילו אינו ואם כן הוא הדין נמי אם יש לה כתובה מהבעל אף על גב דליבם אסורה מאיזה טעם שיהיה שנוטלת כתובה שהבעל עיקר לענין כתובה וכדכתיבנא:
ואל יקשה בעיניך לומר דלכל הני רברבי דסתרי דברי רש"י ז"ל ממאי דקאמר שמואל אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם וקשיא להו דאי כופין לחלוץ מאי אשמועינן שמואל לדידהו נמי דסברי דלא שבקינן להו לייבם כדפירשתי מי ניחא דמאחר דלא שבקינן להו לייבם פשיטא דאין כותבין עליה אגרת מרד ואין לומר דבידוע שמכוין לשם מצוה. אם תאמר לאשמועינן דהא לרבינו תם וכן לרבינו יעקב אפילו היכא דידוע שמכוין לשם מצוה מטעין ליה וכופין במילי וחליץ כדפירשתי דנראה דלדידהו אתא שמואל לאשמועינן דאפילו היכא שהיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם והוה סלקא דעתין למימר דאית לן למיכתב עלה אגרת מרד הואיל ומרצונה לא יתנו לו אשה אחרת משום דאגודא ביה להכי אתא לאשמועינן דאפילו הכי אין כותבין אלא יכפוהו לחלוץ וכן נמי אפילו היכא דאתו קמן לחלוץ דוודאי אינהו לא מכווני לא לשם נוי ולא לשם אישות אם רצה אחר כך הבעל לייבם והיא חזרה בה ואינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם דאין כותבין עליה אגרת מרד הואיל ומצות חליצה קודמות אלא יכפוהו לחלוץ וכן יש לפרש גם כן מילתא דרבי יוחנן דקאמר תבע לייבם אין נזקקין לו וכמו שפירשו התוספות ז"ל במילתא דרבי יוחנן אבל לרש"י ז"ל דפירש תבע לחלוץ והיא אינה רוצה אלא לייבם וכן נמי יש לפרש תבע לייבם והיא אינה רוצה. אלא לחלוץ לפירוש מה. שכתבו התוספות דמאי אשמועינן רבי יוחנן. בהא וכבר הקשו עליו התוספות כמבואר בדבריהם ואליביה אין לחלק חילוק זה וגם אין לחלק שום חילוק אחר דהא הוא ז"ל מביא ראיה מההיא דשמואל דכופין לחלוץ וק"ל
ומעתה אחזור בדברי רבינו תם ואני אומר כדי שלא יקשה למעיין לפי מה שפירשתי דעתו של רבינו תם ז"ל אשר הוא הדרך הישרה לעניות דעתי מה שכתב מוהר"ר לוי וז"ל ונראה לעניות דעתי שהוכרחו לפרש כן לדעת רבינו תם שלא יקשה גם עליו הקושיא שהקשו על רש"י ז"ל שסובר שכופין על החליצה והקשו עליו מהנהו עובדי דפרק מצות חליצה דלמה היו טורחין להטעות יכפוהו על החליצה ואם נאמר שגם לדעת רבינו תם כופין על החליצה קשה זאת הקושיא עצמה עכ"ל:
אני צריך לבאר ולומר במחילה מכבוד תורתו דבריו תמוהין בזה שדבר תימה הוא שהתוספות לא יזכירו זאת הקושיא כלל בפרק אף על פי אלא בפרק החולץ ויתרצוה בפרק אף על פי שמן הראוי היה להם לתרצ' בפרק החולץ אשר שם הקשו הקושיא ולעניות דעתי נראה שזאת הקושיא אינה קושיא חזקה דרש"י ז"ל ור"ת ז"ל מודים דמטעין ליה אם אנו יכולין, להטעותו ואם אין יכולין להטעותו כופין ומשום הכי כתב אותו בפרק מצות חליצה אלא שהתוספות. נראה להם דוחק על שהיו טורחין לעשות דלא כרבי יוחנן ולא כופין לחלוץ אם כופין על החליצה ולרש"י ולר"ת ז"ל לא קשיא ולא מידי דהנהו הוה סברי דלא כרבי יוחנן או לא שמיע להו ההיא דרבי יוחנן ומשו' הכי מטעין אותה ואם לא היו יכולין להטעות היו כופין אותה וגם כי הקושיא היא חלושה התוספות עשו כמנהגם על דרך שאמרו פרק שור שנגח משל לצייד וכו' ולא אאריך בזה וכו' אפרש עוד דברי רבינו תם ואומר שאף אם הוא ז"ל סובר שאין לכוף להוציא אלא אם כן פירשו הם ז"ל בהדיא שכופין נראה דלדעתו ז"ל ענין זה מפורש ועומד הוא שכופין הואיל והטעם דמצות חליצה קודמת הפך מה שכתב' תורתנו הקדושה הוא משום שיש לנו לחוש שמא יפגע בערוה ומשום הכי לא הוצרכו חכמנו ז"ל לפרש בהדיא שכופין שמובן ועומד הוה ואפשר שהוא ז"ל סובר דמדהוצרך רב לומר דאין כופין לייבם אליבא דמפרש דמאי דאמר רב אין כופין דארישא דמתניתין דתנן מצות ייבום קודמת קאי י"ל דדוקא היכא דמצות ייבום קודמת דלא קא עביד איסורא אם יחליץ הוא דאין כופין אבל לדידן דמצות חליצה קודמת משום שאם ייבם יש לנו לחוש שמא יפגע בערוה כופין אלא דר"י ז"ל והנגררין לית להו האי סברא אלא וודאי סברי דאין לנו לכוף אלא אם כן פי' בהדיא וכדכתבו התוספות בריש פרק המדיר ואין להאריך בזה ונראה דלר"י עצמו והנגררין אחריו דוקא היכא שאין ידוע לנו שמכוין לש"מ הוא דסבר דאין כופין בשוטין דהא ה"ק אבל היכא דלא בריר לן וכו' אבל היכא שידוע לנו שאין מכוין לשם מצוה דמאי פוגע ערוה אליבי' דהלכתא כאבא שאול פשיטא דכופין וכן נראה מסברת הרא"ש ז"ל לפי מה שכתב בתשובותיו דהא באותו תשובה שהשיב על היבמה שנפלה לפני נער ובער וכו' הביא דברי רבינו תם ז"ל שפירש אפילו בלא אמתלא כופין הואיל והלכתא דמצות חליצה קודמת וכתב וזה לשונו אמנם בפסק זו רבו החולקים והיינו לומר שהוא ז"ל אינו מכריע בזה אלא מאחר שמחלוקת הגדולים הוא ורבו החולקים אין לסמוך לעשות מעשה כרבינו תם וכתב הוא ז"ל ובנדון זה כופין לחלוץ והיינו משום שבריר לנו שאינו מכוין לשם מצוה כדכתב הטעם בראש דבריו ומה שכתב בסוף דבריו דמצות לאו ליהנות ניתנו רצה לתת טעם לדבריו דילמא יכופו אותו לחלוץ בחנם נקי שלא יתנו לו ליבם מה שהוא מבקש מכל מקום יתנו לו שכרו וכדאמרינן בפרק מצות חליצה ובכמה דוכתי' דאין לו אלא שכרו לכן נתן טעם לדבריו ואמר דמצות לאו ליהנות ניתנו