אור ברסלב
ראשית בכורים חלק שני › סימן ז

ראשית בכורים· הרב בצלאל כהן

חלק שני · סימן ז

סימן ו

הנה כבר העיר ע"ז הגאון בעל נוב"י ז"ל בספרו דורש לציון דרוש ה' דמדוע מתמני' בי' ואילך שכבר הוכיחו להם שתמי' ק"צ ואין היחיד מביאו אז אמרו שעצרת אה"ש ולא קודם לכן ומדוע לא טעו בהני תרתי בבת אחת ומוכרח להיות שהם שני קצוות סותרים זל"ז וכן העיר ע"ז בעל מעיין החכמה ז"ל במצות הבאת העומר ומ"ש בזה הגאוני' ז"ל ה"ה בספריהם ע"ש:

עוד יש לדקדק דלמה דווקא ר' יוחנן בן זכאי נטפל להם יותר מכל חכמי זמנו מוכרח להיות דלריב"ז לשיטתו הי' קצת מקום יותר לדבריה' שהיו אומרי' עצרת אחר השבת ולכן הוצרך ריב"ז לטפל עמהם ולברר להם טעותם :

עוד יש לדקדק במה שהשיב להם ריב"ז ואמר שוטים מנין לכם (פרש"י דהאי ממחרת השבת ממש הוא) ולכאורה מה תשובה היתה בזה לדבריהם עד שאמרו ע"ז בגמ' ולא הי' אדם א' שהי' משיבו שהרי אדרבה פשטא דקרא משמע כדבריהם דשבת ממש קאמר קרא ועלינו להבי' ראי' להוציא קרא מפשטי' דהאי שבת יו"ט הוא וכדא' שם בכל הסוגיא אתה אומר ממחרת יו"ט א"א אלא ממחרת שבת בראשי' כו' וכמה לימודי' נאמרו ע"ז שם בגמ' להוציא קרא מפשטי' וע"ז הי' עיקר טעותם בתחילה לדרוש הקרא כפשטי' ומה חידש להם ריב"ז במה שאמר להם מנין לכם עד שע"ז לא היו יכולין להשיבו דבר ונראה מזה דתשובה נצחת השיב להם ריב"ז בזה את כ"ז ראיתי לדקדק ולדרוש כפי כחי בעזר צורי וגואלי וכפי אשר חנני דעת בינה להשכילי. וזה החלי בעז"ה :

והסגנון יהי' כך דמצינו דרשה דקרא במקום א' דמזה יהי' סתירה לצדוקין האומרי' עצרת אחה"ש. אלא שעל אותה הדרשה דההוא קרא יש להקשות מאיזה מקום. אלא דלדרשת הצדוקים באידך מלתא דהיחיד מתנדב ומביא תמיד וכן לחכמים דפליגי על ריב"ז בדין א' יש ליישב זאת הקושיא אלא דלריב"ז לשיטתו באותו הדין אין מקום להנצל מאותה הקושיא ולכן בא עליהם ריב"ז ממקום אחר אלא דגם אותו הראי' הי' יש לדחות אמנם אם ירצו הצדוקים לדחות אותה הראי' שוב אין מקום לעיקר הקושיא על ראי' הראשונה הנ"ל וממנ"פ אחת מאלו השתי ראיות יש לבטל בה דברי הצדוקים ואין להם מקום להמלט מהם אם לא שיודו לדברינו וזה נכלל בתשובות ריב"ז שאמר להם שוטים מנין לכם:

ועתה אבאר בעז"ה

תנן התם (שביעית פ"א מ"ד) בחריש ובקציר תשבות מת"ל כו' ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה. (ופי' התוס' במ"ק ג' דר"י ס"ל דעדיפא לן לאוקמא קרא בשבת גופא דפשטא דקרא מיירי בי') ומהכא נפקא לן בכל דוכתא דקצירת העומר דוחה את השבת. והנה מתוך דרשה זו יש בה כדאי לדחות שיחה בטלה של הצדוקים שאם א"א דהאי ממחרת השבת שבת ממש קאמר קרא א"כ לעולם לא משכחת לה דקצירת העומר תדחה שבת כלל שהרי לעולם יהי' קה"ע במו"ש אלא ודאי דממחרת השבת ממחרת יו"ט קאמר (וראי' זו הביא ג"כ בעל מעיין החכמה ז"ל) אלא דאיכא למידק עלה אפשר לומר דקרא להכי הוא דאתא דקצירת העומר שבת דל"ל קרא להכי א"א דהאי ממה"ש ממחרת יו"ט הוא. שהרי מצינו לפסח ומילה ותמיד דדחי שבת וניליף קה"ע מבינייהו כדהוה בעי למילף מינייהו (ביבמות ה') דעשה דיבום דוחה ל"ת שיש בה כרת והא דפריך עלה התם מה לכולהו שכן ישנן לפני הדיבור. הרי הך פירכא אינו אלא למ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי כדא' התם ואליבא דמ"ד כו' ואנן לר' ישמעאל קיימינן הכא ור"י עצמו הא ס"ל (בחגיגה ו') עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הואי וכדא' אביי התם ב"ש ור"א ור"י כולהו ס"ל כו' ואף דבמסקנא דחי לה התם ומסיק סמי מכאן ר"י ע"ש*) ושפיר איכא למימ' גם לר"י הפירכא דשכן ישנן לפה"ד מ"מ נראה דהך פירכא דלפה"ד בלא"ה לאו פירכא היא כלל אליבא דהילכתא וכמו שאבאר בע"ה ובתחילה א"א דהא דכייל לה למילה בהדי אינך שישנן לפני הדיבור איכא למידק עלה מהא דגרסינן להלן בפ' הערל (דף ע"א). אר"י ח"ר לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו שנאמר בעת ההיא אמר ה' אל יהושע כו' ע"ש ואנן קיי"ל דגם פריעת מילה דו"ש כדתנן בפ' רא"ד עושין כל צרכי מילה בשבת מוהלי' ופורעי' כו' וא"כ אכתי נילף מפריע' דדחי שבת אע"ג דלא נאמ' לפה"ד כלל אלא שלפי הנרא' מפשטא דהש"ס התם דלא

הגה"ה

ואפשר דמתוך הך קו' גופ' הכריח התם לומר דר"י ס"ל עולת תמיד הואי. ואין צורך למ"ש רש"י שם לאביי פריך מ"ט מוקמת לה לר"י דלא כהלכתא כו' וזה לא קשה כ"כ דמנ"ל דהוה דלא כהלכתא דאף דב"ה לא ס"ל הכי ע"כ היינו ר"ע אליבא דב"ה אבל ר"י אליבא דב"ה באמת ס"ל דלא נחלקו כלל עם ב"ש בדבר זה וכמ"ש התוס' שם ד"ה ור"י (ומה שציינו התוס' שם ור"י ור"א כו' וכתבו וא"ל ושבקי כו' וי"ל דסבירא להו כו' ומשמע דקאי על ר"י ור"א. לכאורה על ר"א לא קשה כלל דע"כ מאי דאיתא בספרים שלפנינו שם ר' אלעזר ודאי דטס"ה וצ"ל אליעזר ביו"ד. שהרי קתני בברייתא שם קודם ר"ע. וע"כ שהוא ר"א בן הורקנוס רבי' דר"ע כדא' בסנהדרין ס"ח ואלו ר' אלעזר בן שמוע דהי' תלמידו דר"ע כדאי' בפ' הבע"י ד' ס"ב לא ה"ל לתנא לאקדומי לר"ע רבו ועכ"פ מוכח דהאי תנא ר"א בן הורקנוס הוא ובשבת ק"ל כתבו רש"י והתוס' בשם הירושלמי אהא דא' התם ר"א שמותי הוא פרש"י מתלמידי ב"ש ע"ש וכ"כ בכ"ד וא"כ לק"מ על ר' אליעזר שעומד תמיד בשיטת ב"ש. וע"כ דעיק' קושיית התוס' הוא לר"י ולפ"ז יש להגיה בתוס' ושבק ב"ה כו' דסבירא לי' כו' (ועי' תוס' יבמות כ"ח ד"ה ר"א ושם במשנה ובעדיות פ"ה מ"ה ושם מ"א וק"ט ובשבת קל"ה ר"א הקפר גרסינן ודו"ק) ולכן נ"ל דעיקר קושיית הש"ס דע"כ מוכח דס"ל לר"י עולת תמיד הואי דאל"כ ל"ל קרא דקציר' העומר דחי שבת תיתי מבינייהו דפסח ומילה ותמיד וכמש"ל וא"ל בפשיטו' דלהכי גופא אתי קרא דממילא שמעינן מהא דממחרת השבת מחרת יו"ט הוא וכמ"ש דהא ודאי שזה דוחק מאוד לומר שהתורה תכתוב באיזה מקום חד דרשה לגופא אלא דלא איצטריך כלל לגופי' רק שמזה יהי' לנו הכרח ע"י איזה קושיא בפירושא דאידך קרא טפי הל"ל שום ריבוייא בההוא קרא גופא דמפשט הכתוב יהי' הוכחה דהאי שבת יו"ט הוא וככל הנהו קראי דמייתי הגמ' שם ולא עוד אלא שבעיקר הדבר אני מסתפק אם שייך לומר כאן שהתורה כתבה קרא יתירה מה דלא איצטריך לגופא כלל אלא להוציא מלב הטועים וכל הנהו קראי דמייתי בגמ' שם י"ל בכל חד דלגופי' נמי אצטריך ע"ש ותדע דאל"כ כל הני קראי דמייתי לסתור סברת הצדוקים למאי איצטריכו כולהו משא"כ הך קרא ד דלא איצטריך לגופא כלל וכמ"ש ועוד דבלא"ה עכ"פ תקשה למאי אתי קרא דבחו"ק דלדידי' נפ"ל לסתור סברת מדרשה אחריתי בגמ' שם אמרה תורה הבא עומר בפסח כו' ע"ש:

ובאמת כבר הקשה הגאון בעל מעיין החכמה ז"ל דלמה לא נפקא לן לר"י להך דרשא מבחריש ובקציר וכמ"ש ול"נ דאצטריך הך דרשא דר"י לכדרבא במנחות ס"ו דא' התם לכולהו אית לי' פירכא כו' אי מדר"א ור"י ממאי דביו"ט ראשון קאי דילמא ביו"ט אחרון דר' ישמעאל כו' ל"ל פירכא ע"ש וה"נ אי מהא דקצירת העומר דו"ש אכתי דילמא מיו"ט אחרון מונה ומשכחת לה שחל יו"ט בע"ש אבל מהא דר"י תו ליכא פירכא אלא דאכתי איכא למיד' דלא הו"ל לר"י למימר אלא מה להלן רגל אף כאן כו' ותו לא וי"ל ודו"ק וכיון דע"כ נפ"ל לר"י מדרשא אחריתי א"כ קרא דבחו"ק למאי אתא וכמ"ש ואין לומר נמי דאיצטריך קרא דקה"ע דו"ש דמהא שמעינן דנקצר שלא כמצותו פסול וכדאי' בס"פ ר"י דע"ב ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצרי' מע"ש דהא דחי לה התם משום דחביבה מצוה בשעתה אע"ג דכשר מע"ש דומיא דהקטר חלבים ואברים דכשרי' כל הלילה ודחי שבת (ושם בסוגי' דפריך ור' לאו תלמידו דר"ש הוא פרש"י ואמאי לא שמיע לי' לרבי מר"ש דס"ל כר"ע ע"כ עיי' בשבת ק"ל ארשב"ל משום ר"י הנשיא כו' ע"ש וצע"ג) וא"כ השתא נמי דכ' רחמנא בהדיא דקה"ע דו"ש אין להוכיח מזה דנקצר שלא כמצותו פסול די"ל דטעמא משום דחביבה מב"ש כדמצינו בהקטר חו"א ועיי' ברמב"ם פ"ז מה' תו"מ ה"ז שפסק שם דנקצר ביום כשר ואפ"ה כ"ש בה"ד דקצירת העומר דו"ש וע"כ דה"ט דדחי שבת משום דחביבה מב"ש כדאי' בגמ' ומה"ט אין לומר נמי איפכא דס"ל לר"י כמ"ד נקצר שלא כמצותו כשר ומש"ה איצטריך קרא לקה"ע דדחי שבת דליכא למילף מבינייהו דפסח ומילה ותמיד דשא"ה שזמנם קבוע באותו היום דווקא שהרי אברי התמיד (וחלבי הפסח וכדאי' בפסחים ס"ה ס"ח) יוכיח דג"כ אין להם זמן קבוע שכשרים כל הלילה (ואף חלבי פסח אע"ג דיו"ט הוא לר"ע משום דכעולת שבת הוה. ולר"י אף בע"פ שחל בחול דנו"נ קריבין ביו"ט. עי' שבת קי"ד ופסחי' נ"ט) ואפ"ה דו"ש משום דחביבה מב"ש וה"נ ל"ש (ועיין היטיב בירושלמי שקלים פ"ד ה"ב ודו"ק) ואף דבגמ' מסיק שאין ללמוד מהקטר חו"א דשא"ה שכבר דחתה שחיטה את השבת ובאמת כבר הקשו על הרמב"ם ז"ל מהך סוגי' שהרי למאי דמסיק א"א למילף מהקטר חו"א כלל (עיי' בלח"מ שם ובש"ך ביו"ד סי' רס"ב) אבל כ"כ בס' מעה"ח ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דלפי מאי דקיי"ל (בשבת קל"ג ובכ"ד) כר"ל דכ"מ שאתה דלא ניתנה מצו' פריע' יהושע וכדיליף לה מקרא דבעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים כו' ומשמע שאז נצטוו על הפריעה א"כ אכתי הוה אצטריך קרא לקה"ע דד"ש ממתן תורה עד ימות יהושע ב"נ דממילה עצמה ליכא למילף כדפרכינן ומפריעה הרי אכתי לא נצטוו עלי' כל עיקר באותו הזמן ומנא הוו ידעי דקה"ע דחי שבת אי לאו קרא דבחריש ובקציר וא"ש דאצטריך קרא להכי אבל א"א לומר כן שהרי אנן לר"י קיימינן הכא והרי לר' ישמעאל ס"ל (בקדושין ל"ז) דכ"מ שנאמר ביאה ומושב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה (א) וא"כ גבי עומר דכתיב ביאה ומושב לאחר ירוי"ש הוא ובהדיא פריך שם (ל"ח) לר"י מקרא דיהושע דכ' ויאכלו מעבור הארץ ממחר' הפסח ומעיקרא לא אכלו דאקריבו עומ' והדר אכלי דלמ"ד לאחר ירושה וישיבה ניכול לאלתר ע"ש וא"כ כיון דלר"י עצמו אכתי לא נתחייבו בעומר עד לאחר י"ד שנה (וע' תוס' מנחו' מ"ה ד"ה קרבו) ואז כבר נצטוו על הפריעה הדק"ל ל"ל קרא לר"י דעומ'מדו"ש נילף מפריעה ועוד

מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב כו' (וכ"פ הרמב"ם בפ"ג מה' ציצית ה' ו') וקיי"ל נמי בחולין ל' דשנים שוחטין זבח א בקדשים ואפי' לכתחילה (וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' פה"מ ה"ה ע"ש) וקיי"ל בשבת צ"ב כר"י ור"ש דזה יכול וזה יכול שניהם פטורין (וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה' שבת ה' ט"ו) א"כ א"א לשחיטה שתדחה את השבת כלל שהרי אתה יכול לקיים שניהם שיהיו שנים שוחטין משא"כ בהקטר חו"א (דבהעלא' האברי' מהכבש למזבח דהיינו ההקטרה היה ע"י כהן אחד לבד וע' יומא כ"ו פעמים י"ז כו' וברש"י ותו"י שם וברמב"ם פ"ד מה' תו"מ הלכה ח' ובמש"ל שם). והא דבגמ' פריך לה משום דהך סוגיא לראב"ש קאי וראב"ש ס"ל בהדיא בחולין כ"ט שאין שנים שוחטין זבח א' בקדשים. והא דפריך נמי התם לרבי כן היינו משום דכל הסוגי' שם מיוסד על הנחה זו. דרבי שהי' תלמיד תלמידו דר"ע ומסתמא כוותי' ס"ל ע"ש ומש"ה מקשה התם בפשיטות לר' הכי משום דמצינו לר"ע בפסחי' ס"ט דאית לי' נמי הך סברא דכבר דחתה שחיטה את השבת ע"ש וע"כ צ"ל לר"ע דס"ל נמי כראב"ש בחולין הנ"ל ( כנ"ל ודלא כהמעה"ח שם שדחק בזה ע"ש ) ועכ"פ אליבא דהלכתא לא תליא הך דקה"ע דו"ש בנקצר שלא כמצותו כלל וכמ"ש והדק"ל (ע"כ הגה"ה)

ועוד דאף לדידן תקשה דמנ"ל דקרא אתא קוד' יהושע דע"כ צ"ל דקרא למישרי קה"ע בשבת הוא דאתא דאי לאיסורא ל"ל קרא דמה"ת לן שידחה וכמ"ש הגאון בעל טורי אבן ז"ל בר"ה דף ט' ודלמא קרא לאיסורא הוא דאתא ואחר שנצטוו על הפריעה בימי יב"נ דאי לאו קרא הייתי אומר דדחי וכמ"ש ואתי קרא דל"ד והכי עדיפא טפי למדרש חדא משום דלחומרא מקשינן וכמ"ש הטו"א ז"ל ע"ש ועוד דטפי ניחא לן למדרש קרא לדורות מהשתא דמוקמינן להיתרא דלא אצטריך אלא לקודם ימות יב"נ וכמ"ש).

ונ"ל דהא נמי לק"מ שהרי שם (ביבמות) הקשו בתוספות אם לא ניתנה פריעה עד יהושע היכי גמרינן מינה והא כתיב אלה המצוה כו' וכתבו דהלכה למ"מ הואי ויהושע אסמכי' אקרא ע"כ. והרי קיי"ל בנזיר ס"פ כ"ג ד' נ"ו דאין דנין מהלכה ע"ש. וה"נ לא מצינן למילף מפריעה. דע"כ הא דפריעה דחי שבת ג"כ בהלמ"מ נאמ' ואין דנין ממנה וא"ש:

ואמנם אכתי קשה לי מהא דתנן בפסחי' צ"ה מה בין פסח א' לשני כו' זה וזה כו' ודוחין את השבת וכיון דגם פ"ש דחי שבת א"כ אכתי נילף ממילה ותמיד ומפ"ש דהשתא תו ליכא למיפרך כדפרכינן שהרי מצות פ"ש נאמר בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים. אלא שבתחלה צריך אני לבאר מנ"ל דפ"ש דחי שבה ורש"י ז"ל כ' שם דבפ"ש כתיב במועדו למ"ד קרבן ה' לא הקריב במועדו [-----]

הגה"ה (א) ושם בסוגי' אמר אביי האי תנא דבר"י מפיק מאידך תנא כו' ואידך משום דהוה מלך ובכורים שני כתובים הבאין כא' ואין מלמדין ואידך כו' ע"ש דדחיק הש"ס טובא בסברות הני תרי תנאי דבר"י ולכאורה ק"ל למה דחיק הש"ס כ"כ להעמיד מחלקותם בסברות בעלמא כדאסיק שם ולא משני בפשיטות דאידך תנא ס"ל כר' יהודה דא' (בקדושין ל"ה) שני כתובין הבאין כאחד מלמדין ובהא פליגי הני תנאי דבר"י. ויראה לי ליישב ע"פ הסוגיא דפ' כ"ג ד' ע') דגרסינן התם לא תבערו אש בכל מושבתיכם מה ת"ל לפי שנא' אלה הדברים כו' יכול עשאם כולם בהעלם א' אינו חייב אלא א' ת"ל בחריש ובקציר תשבות ועדיין אני אומר על חרישה ועל הקצירה ועל כולן אינו חייב אלא א' ת"ל לא תבערו כו' ע"ש וכ' רש"י ז"ל בל' ב' דלהכי לא מצי למילף חילוק מלאכות מבחו"ק משום דהוי ב' כתובין הבאין כאחד וא"מ וכן הסכימו התוס' שם לפי' זה ודחו לל"ק דרש"י ע"ש. ושוב הקשו דא"כ איך ילפינן מהבערה כ"ש דהשתא הו"ל ג' כתובין דלכו"ע א"מ. וכ"ת דחריש וקציר אתא לכדדרשינן במו"ק ד' מה חריש רשות כו'. א"כ היכי הוה בעי למילף מיני' מעיקרא הא לא אתא להכי ואור"י דלא הוה ג' כתובין מדל"כ או כולהו בלאו או כולהו בעשה ולהכי ילפינן מהבערה ומהשתא אייתר לי' בחריש וקציר לכדדרשינן במועד קטן ע"כ:

היוצא לנו מזה דמאן דדריש להאי בחו"ק לדרשא אחריתי ולא לחלק. ע"כ צ"ל דס"ל ב"כ הבאין כאחד א"מ דאל"כ מנ"ל לאוקמי הקרא לדרשא אחריתי כיון דאיכא לאוקמי קרא לגופי' ולחלק וכדמוכח להדיא מתוך ד' התוס' דמעיקרא שפיר הוה בעי למילף מבחו"ק ולא הוה דריש לי' לכדדרשינן במ"ק אלא לבתר דאסיק שאין ללמוד חילוק מלאכות מבחו"ק משום דהוה ב' כתובים וע"כ דילפינן מהבערה גרידא ומהשתא אייתר לי' בחו"ק לכדדרשינן במ"ק וזה ברור מתוך הסוגיא. וא"כ ר"י עצמו דמפיק לי' להאי קרא למה חריש רשות כו' ע"כ צ"ל דס"ל שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין ולכן לא היוה ניחא לי' להש"ס למימר דהני תנאי דפליגי אליבא דר"י בכ"מ שנאמר ביאה כו' דפליגי נמי באידך מלתא דר"ש מה דלא מצינו שם פלוגתא בהדיא אליבא דר"י. ואי הוה מוקי פלוגתייהו בב"כ הכ"א ע"כ הוה צ"ל דפליגי נמי אליבא דר"י באידך מילתא אי קה"ע דו"ש וכן אי הבערה לחלק יצאת או ללאו דלמ"ד ב"כ מלמדין א"כ הוה מצינן למילף לחלק מבחו"ק והבערה ע"כ ללאו יצאת וכדאי' שם בגמ' אליבא דשמואל דנפק"ל לחלק ממחלליה מ"י דס"ל כר' יוסי דהבערה ללאו יצאת והרי מצינו להדיא דר' ישמעאל ע"כ ס"ל הבערה לחלק יצאת כדאמ' בשבת י"ב ר"י קרא והטה וכ' ע"פ לכשיבנה בהמ"ק אביא חטאת (ומיהו התם לאו סתמא אתמר משמי' דר"י אלא ר' נתן הוא דא' הכי על ר"י ור"נ לטעמי' דס"ל בשבת ע' הבערה לחלק יצאת וע' בסוגיא דיבמות ד' ו' ובתוס' שם ד"ה א"א ובאמת בשבת גרסינן ר"י בן אלישע וע"ע תוס' זבחים קי"ט ד"ה זו וזו ותוס' יבמות ק"ד ד"ה אמר וצ"ע) ולא ניחא לי' להש"ס לומר דהני תנאי דבר"י דקדושין דפליגי נמי אליבא דר"י בכל הני דוכתי אלא היכי דאיתמר פלוגתא בהדיא איתמר והיכי דלא איתמר ל"א ומשו"ה ניחא לי' להש"ס למימר דכו"ע הני תנאי סברי דב"כ אין מלמדין. אלא דהכא בסברא הוא דפליגי וכדאסיק שם וא"ש:

ובדרך אגב קשה לי עמ"ש התוס' בפסחים ה' ובביצה כ"ג בשם הירושלמי ליסוד מונח דלמ"ד הבערה ללאו יצאת אין איסור הבערה נוהג ביו"ט ע"ש. מהא דגרסינן (בקדושין מ"ג) האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש כו' שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא כו' מ"א דשמאי הזקן קסבר ב"כ הכ"א מלמדין כו' והשתא כיון דס"ל לשמאי דב"כ הכ"א מלמדין וא"כ ע"כ לדידי' נפק"ל לחלק מבחו"ק וכמש"ל וא"כ הבערה ע"כ ללאו יצאת אליבא דשמאי וק"ל מהא דגרסינן (בביצה י"ב) תני תנא קמי' דר"י המבשל כו' ולוקה משום הבערה א"ל כו' ב"ש היא כו' והשתא היכי מוקי' לה כב"ש הרי כיון דלשמאי עצמו ע"כ ל"א הבערה אלא ללאו וא"כ אין איסור הבערה נוהג כלל בי"ט לב"ש וה"ק ולוקה משום, הבערה ודוחק לומר דהך דב"ש פליגי אשמאי רבן (אלא דבסוגיא דקידושין שם נראה להדיא דב"ש ל"ס להו כשמאי רבן בזה ולהלן אבאר בעז"ה) ונ"ל דלהריב"א בפסחי' וכן להירו' שהביאו התו' בביצה הנ"ל אפשר דס"ל כלישנא קמא דרש"י בשבת ע' דלהכי לא יליף מבחו"ק משו' דהו"ל כלל בל"ת ופרט בעשה ואין דנין אותו בכלל ופרט וכמש"ש רש"י וא"ש:

אלא דאכתי ק"ל מהא דגרסינן (במ"ק ג') החורש בשביעי' ר יוחנן ור"א ח"א לוק' וח"א אינו לוקה לימא בדר"א אר"א קמיפלגי דמר א"ל דר"א ומר ל"ל דר"א לא דכו"ע ל"ל דר"א כו' והשתא ק"ל לל"ק דבדר"א פליגי א"כ לגי' שלפנינו תסתיים דר' יוחנן הוא דא' אינו לוקה דכיון דר"י הוא דמוקי לברייתא דהמבשל כב"ש וע"כ צ"ל דס"ל דכלל בל"ת ופרט בעשה א"ד בכו"פ וכמש"ל ולמ"ד הכא דלוקה ע"כ צ"ל דס"ל דנין אותו בכו"פ וכלל וכמ"ש רש"י שם וא"כ תסתיים דר"י אמר אינו לוקה (וכ"ש דתקשה לפמ"ש התוס' ע"ב ד"ה ר"א דמוכח שם דר"א א' אינו לוקה וא"כ ר"י הוא דאמר לוקה וקשיא דר"י אדר"י) ולל"ב דכ"ע ל"ל דר"א תקשה בפשיטות מר"י אדר"י וכמ"ש ולגי' התוס' בשם הירושלמי לל"ב לק"מ אבל לל"ק תקשה איפכא הסתיים דר"י אמר לוקה וכמ"ש (ועוד דלפמ"ש הכ"מ בריש ה' שמטה דלהכי פסק הרמב"ם ז"ל דאינו לוקה משום דבירושלמי מסיים דר"י אמר אינו לוקה וכ"כ הר"ש בפ"א דשביעית בשם הירושלמי וא"כ לגי' הירושלמי גופא תיקשי מר"י אדר"י וכמ"ש):

ונראה לי דלק"מ כאשר נדקדק בד' ר"י שם בביצה דא"ל לתנא פוק תני לברא הבערה ובישול אינה משנה ואת"ל משנה ב"ש היא כו' ולכאורה למה בתחלה דחאה ר"י לגמרי לומר שאינה נשנית בבהמ"ד כלל ואח"ז שוב מקיים לה להך ברייתא ומוקי לה כב"ש ומאי הוה מספקא לי' בהכי הא ודאי נוכל לומר דאתי כב"ש והו"ל לומר תיכף דאמר לך מני ב"ש היא כו' וכדמהדר לי' ריב"א לההוא דתנא קמי' השוחט עו"נ כו' ע"ש אבל לפמ"ש א"ש דהנה שם בקדושין כדמפרש שם טעמא דשמאי דאמר שולחיו חייב משום דב' כתובי' הכ"א כו' הדר א' וא"א כו' ומאי חייב חייב בד"ש (ב) וא"כ להך איבע"א אין הכרע כלל איך ס"ל לב"ש בב' כתובין הבאין כא' ושפיר מצינן לומר דס"ל אין מלמדין והיינו דקאמר ר"י לתנא התם הבערה ובישול אינה משנה כלו' דלא אתי' כשום תנא דלב"ה אית לי' מתוך ולב"ש הרי ע"כ מדמחיי' שם בקדושין מוכח דס"ל ב' כהכ"א מלמדין וא"כ ע"כ ס"ל הבערה ללאו יצאת ואין הבערה נוהג ביו"ט וכמ"ש:

וא"כ הא מני לא ב"ש ולא ב"ה. וא"ל נמי דאתי כר"ע דל"ל מתוך (בפסחים ה') וס"ל בהדיא שם דהבערה לחלק יצאת וכ"כ התוס' בברייתא דהשוחט עו"נ:

דהמ"ל ר"ע היא והכא קשה טפי דכיון דלא אתיא כב"ש עכ"פ הול"ל כר"ע ולא לומר שאינה נשנית בבהמ"ד כלל שהרי הקשה הגאון בעל צל"ח ז"ל בפ"ג דפסחים דאמאי ל"ת נמי בהך ברייתא המבשל וכו' ביה"כ ואכלו לוקה שש משום בישול ביה"כ ומשום הבערה ביה"כ ומשום אוכל ביה"כ:

ותי' שם דברייתא זו אתיא כר"י דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא ע"כ דברי הצל"ח והשתא ע"כ ליכא למי' דהך ברייתא ר"ע היא דתני לה שהרי ר"ע

הגה"ה (ב)

והא דלא פרט באב"א אלא הדרש דהוא ההוא ול"ק נמי ואב"א לעולם קסב' שני כתובים הבאין כאחד א"מ. י"ל דמשום דבהך דרשא דההו' הי' להש"ס הוכחה בפשיטות דב"ש ע"כ דרש לה ולהכי נקט. לה בהדיא כלו' כיון דמוכח דב"ש דריש לה ע"כ צ"ל דחייב בד"ש קאמר שמאי והיינו מהסוגיא (דיבמות י"ג) דב"ש מתירין הצרות לאחין ומפרש שם טעמייהו מהחוצה וארוסה מחוצה החוצה ע"ש אלמא דב"ש דריש ה"א דחוצה החוצה וה"נ דדריש ה"א דהוא ההוא והיינו דאמר רבא בקדושין שם את"ל סבר שמאי כו' והוא ההוא ל"ד כלו' דרבא לטעמי' דמפרש שם ביבמות טעמא דב"ש משום דאין איסור חע"א ושפיר י"ל דגם ב"ש ל"ד ה"א דהחוצה ודההוא ועוד י"ל דס"ל להש"ס דדוחק לומר דשמאי ס"ל ב"כ מלמדין וה"א ל"ד דא"כ מנ"ל לשמאי דהא דא' רחמנא ל"ת גדי וגו' דכל בהמה במשמע ונפק"ל (בחולין קי"ג) מגדי העזים דהוה בכהכ"א. ולמ"ד מלמדין דריש מיעוטא דעזים העזים א"כ מוכח דלמ"ד ב' כתובים מלמדין ע"כ דריש ה"א ולהכי ע"כ הוצרך לשנויי דחייב בד"ש קאמר ועכ"פ מעתה שוב אין הכרע לומר דב"ש ס"ל דב' כתוב' מלמדין ובהכי א"ש הא דדחיק הש"ס שם לעיל לומר דלמ"ד ב' כתו' מלמדין יליף דאין שליח לד"ע משחוטי חוץ ודריש ה"א ול"מ בפשיטות דמ"ד ב"כ מלמדין ס"ל כב"ה והוה מעילה ושליחות יד וטביח' ג' כתובין הכ"א דלכולי עלמא אין מלמדין ולפי מה שכת' אתי שפיר דקושטא דמלתא משני הש"ס דמ"ד מלמדין ע"כ דריש ה"א כדמוכח מסוגיא דחולין קי"ג וכמ"ש:

ס"ל בהדיא ברפ"ג דמכות (די"ג) דחייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים ולהכי א"ל פוק הני לברא כו' ואת"ל משנה כלו' דאת"ל דחייב דא' ב"ש התם בד"ש קאמר וא"כ שפיר מצי סבר ב"כ א"מ הא מני ב"ש היא והיינו דקא מספק' לי' לר"י. ובהכי ניחא לי הא דאקדים ר"י בלשונו הבערה לבישול והרי בברייתא קתני בישול תחלה וכבר עמד בזה הגאון בעל צל"ח ז"ל ולדידי' ניחא דהא ודאי דבלא הבערה שפיר מצינן לומר דה"מ ב"ש היא אבל כיון דקתני גם הבערה ומוכח דס"ל לחלק יצאת וא"כ פ"כ לא אתי' כב"ש וא"כ גם בישול אינה משנה וא"ש:

ומנא תימרא דשנוי' דמשנינן שינויא הוא שהרי שם בקדושין לעיל מינה באותה סוגיא פריך ולב"ש דנ"ל לקרא דשליחות יד למחשבה כמעשה נילף ממעילה דיש שליח לד"ע ולכאורה מאי קשה ודלמא באמת ס"ל לב"ש כשמאי רבן דיש שליח לד"ע כדא' גבי האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש דשולחיו חייב. וע"כ צ"ל דהך סוגיא נמי אתי כאב"א דהתם דחייב בד"ש קאמר ולעולם ס"ל לשמאי ג"כ דאין שליח לד"ע לחייבו בד"א. א"נ לאידך לישנא דשא"ה דגלי רחמנא אותו הרגת בחרב ב"ע. ועכ"פ מוכח להדיא דלאידך לישנא שפיר מצי ס' שמאי דב' כתו' הכ"א א"מ כדמשני התם להדיא אליבא דב"ש עצמן משום דה"ל מעילה וטביחה כו' ב' כתו' הבכ"א כו' והיינו דמסיק התם נמי דלמ"ד ב"כ מלמדין נפק"ל מהוא ההוא וע"כ דהיינו נמי לאידך לישנ' דשמאי דריש הוא ההוא אבל הא וודאי דלל"ק שפיר מצינן לומר דב"ש ס"ל כשמאי רבן וע"כ צ"ל דס"ל להש"ס דשמאי ס"ל כתלמידיו לענין ש"י דאל"כ מאי משני בל"ק דס"ל לשמאי ב"כ מלמדין ואכתי הרי תלתא קראי איכא מעילה ושליחות יד וטביחה וע"כ צ"ל דה"פ דשמאי כתלמידיו ס"ל דקראי דשליחות יד אתא למחשבה כמעשה וליכא אלא ב"כ וה"נ הי"ל להיפך דב"ש כרבן ס"ל אלא ע"כ דהך סוגיא דקדושין שם אזלא לל"ב דבד"ש קאמר שמאי וכמ"ש וא"כ י"ל בפשיטות דהא דאמר ר"י בביצה ואת"ל משנה כו' היינו לא"ל דקדושין שם (ועי' בירושלמי ביצה פ"ה ב"ש אוסרין ודו"ק):

ומתוך מ"ש התו' במ"ק הנ"ל בהא דגר' שם במכילתין לא דכ"ע ל"ל לדר"א אר"א. דבירו' כלאים פ"ח גרס דכו"ע א"ל לדר"א נראה לי ליישב הסוגיא דפ"ו דסנהדרין (מ"ה) דא' שמואל התם נקטעה יד העדים פטור מ"ט דבעינן יד העדים כו' ומי בעינן קרא כדכתיב והתניא כו' משום דהוה לי' רוצח וגואל הדם ב' כתובי' הבכ"א ואין מלמדין וכתבו התוס' ולמ"ד מלמדין איכא עיר הנדחת כו' ע"כ ויש לדקדק שהרי בכל דוכתא אורחא דהש"ס כה"ג למימר בהדיא הניחא למ"ד א"מ אלא למ"ד מלמדין מא"ל ולמה ל"פ ה"נ הכא וה"ל לשנויי כמ"ש התוס' :

והנה אי לאו דהוה ק"ל ג"כ מתוך הסוגיא דפ"ג דשבועות וכמש"א להלן בע"ה הי' נ"ל ליישב הסוגיא דסנהדרין בפשיטות משום דהכא לשמואל קיימינן ובשבת ע' יליף שמואל חילוק מלאכות ממחלליה מ"י ע"ש ומדלא יליף מבחריש ובקציר ע"כ ש"מ דס"ל ב' כתובי' הבכ"א אין מלמדין וא"ש דלא פריך הש"ס התם הניחא למאן דאמר אין מלמדין כו' שהרי ע"כ בלא"ה ס"ל לשמואל כמ"ד א"מ וכמ"ש:

אבל אכתי ק"ל מהא דגרסינן (בשבועות כ"ו) אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו כו' עד הניחא למ"ד א"מ אלא למ"ד מלמדין מא"ל והרי התם ג"כ לשמואל קיימינן ואפ"ה פריך התם הכי ונ"ל דהנך ב' סוגיות דסנהדרין ושבועות פליגי בפלוגתא דירושלמי וש"ס דילן במ"ק הנ"ל דלגי' שלנו דמוקי סתמא דהש"ס לכ"ע דלא כר"א אר"א וע"כ מוכח דלא ס"ל כר"א מדלא מוקי הש"ס לכ"ע כר"א וכמ"ש התוס' דהוה מצי לאוקמי בהכי אלא ע"כ ש"מ דלא ס"ל כר"א וכיון דלא ס"ל כר"א אר"א א"כ נילף לחילוק מלאכות מבחו"ק אלא דע"כ ש"מ דס"ל לשמואל דב"כ הכ"א א"מ ומש"ה לא פריך הש"ס בסנהדרין הניחא למ"ד כו' וא"ש.

אבל הסוגיא דשבועות אפשר דס"ל כהירושלמי דגרס דכ"ע א"ל דר"א אר"א וא"כ שפיר מצינן למימר דב' כתובי' הבכ"א מלמדין ואפ"ה לא נפקא לן מבחו"ק מידי משום דהוה כלל בל"ת ופרט בעשה וא"ד אותו בכו"פ וכדר"א וכמ"ש רש"י בל"ק בשבת שם ומשה"ק הש"ס בשבועות גם לשמואל הניחא למ"ד כו' דשמואל ג"כ מ"ס כמ"ד ב"כ מלמדין וכמ"ש והסוגיא דקידושין ל"ז דדחיק התם לומר לתנאי דבר"י דתרווייהו ס"ל ב"כ א"מ. ע"כ אזיל בשיטת הש"ס דידן במ"ק דלא ס"ל דר"א וכמ"ש ודו"ק:

ומתוך מ"ש נ"ל ליישב דברי המג"א בה' פסח סי' תמ"ב שכ' לד' הטור דס"ל דחמץ נוקשה וע"י תערובות מותר להשהותו עד אה"פ ובריש פסחי' הביאו התו' מהא דתנן התם ד' מ"ח שיאור ישרף והאוכלו פטור דנוקשה הוא ואפ"ה ישרף אלמא דאסור להשהותו וכ' המג"א דלד' הטור צ"ל דמתני' מיירי ביו"ט דלאפותה אי אפשר כיון דאסור באכילה מדרבנן והטלה לצונן נמי לא מהני כיון שהתחיל להחמיץ והלכך ישרף עכ"ד:

והנה כבר תמהו עליו הרבה מן הגאונים ז"ל (עיי' בספר שער המלך ובס' או"ח ובס' מחצית השקל) דא"כ דמתניתין איירי ביו"ט ולכן א"א לאפותה הרי גם לשורפה א"א ביו"ט ומה לי אפי' ומ"ל שריפה תרווייהו א"מ נינהו ומה שתרצו הגאוני' ז"ל ה"ה בספריהם ע"ש ומתוך מש"ל נ"ל ליישב דבריו ז"ל. דהנה כ"כ בשם הריב"א בריש פסחי' דלמ"ד הבערה ללאו יצאת. אין איסור הבערה נוהג ביו"ט וז"ל הירושלמי שהביאו התוס' בביצה כ"ג מהו לאדלוקי נר של בטילה ביו"ט כו' מאן דשרי סבר הבערה ללאו יצאת והבערה שלא לצורך מותר לעשותה ביו"ט ע"כ ומכדי מאן שמעת לי' דא' שיאור ישרף ר"י הוא בס"פ א"ע ור"י הוא דס"ל בסנהדרין ס"ו ב' כתובי' הבכ"א מלמדין וא"כ לדידי' נפק"ל לחלק מבחו"ק וכמש"ל וע"כ הבערה לל"י אליבא דר"י (ג) וא"ש דברי המג"א דמתני' דשיאור ישרף מיירי ביו"ט דלאפותה א"א דאפי' א"מ היא לכ"ע ואסור ביו"ט שלא לצורך משא"כ שריפה דהיינו הבערה דא"ש מלאכה עלה אליבא דר"י ומותר להבעיר אף שלא לצורך למ"ד לל"י וכמש"ל מד' הירושלמי וא"ש:

ובהכי נ"ל ג"כ מה שהקש' הגאון בעל שאגת ארי' ז"ל בתשובה ס' ד' אהא דתנן בריש ברכות מעשה ובאו בניו של ר"ג מבית המשתה כו' אמרו להם כו' הקטר חו"א מצותן עד שיעלה עה"ש כו' וא"כ ל"א חכמים עד חצות כו' וכ' רש"י דהקטר חלבים דתנן הכא ל"א בו חכמי' עד חצות כלל ולא נקט להו הכא אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה וכדתנן (במגילה ך') כל הלילה כשר לקה"ע ולה"ח ואברים ע"כ:

(והנה בס' ט"א למגילה כ' דלהכי הקדים התנא שם קה"ע להקטר חו"א אע"ג דהקטר חלבים תדיר בכל לילות

הגה"ה (ג)

ובהכי נ"ל הא דא' בשבת מ"ט דל"ט מלאכות הם כנגד מלאכה ומלאכתו שבתורה שהן ארבעים וחד לאו ממנינא כדא' התם וא"כ לר"י דמוסיף את השובט ומדקדק בשב' צ"ז והשתא לדידי' הוה אבות מלאכות ארבעים ואחת וכנגד מי הם אבל לפמ"ש דר"י ס"ל הבערה לל"י ול"ה א"מ כלל וא"כ י"ל דס"ל לר"י דלעשו' מלאכתו והמלאכה היתה דים תרווייהו ממנינא הוה וא"כ הוה א"מ לר"י ארבעים כנגד מלאכה ומלאכתו שבתורה וא"ש אלא דק"ל קצת דהיכי אמרינן ר"י מוסיף אף השובט כו' ומשמע דקאי על ל"ט אבות כנגד מלאכה ומלאכתו שבתורה שהן ארבעים וחד לאו ממנינא כדא' התם וא"כ לר"י דמוסיף את השובט ומדקדק בשב' צ"ז והשתא לדידי' הוה אבות מלאכות ארבעים ואחת וכנגד מי הם אבל לפמ"ש דר"י ס"ל הבערה לל"י ול"ה א"מ כלל וא"כ י"ל דס"ל לר"י דלעשו' מלאכתו והמלאכה היתה דים תרווייהו ממנינא הוה וא"כ הוה א"מ לר"י ארבעים כנגד מלאכה ומלאכתו שבתורה וא"ש אלא דק"ל קצת דהיכי אמרינן ר"י מוסיף אף השובט כו' ומשמע דקאי על ל"ט אבות דמתני' והרי במתני' חשיב נמי להבערה בכלל הל"ט ובחגיגה ד' כתבו התוס' בשם הירושלמי וז"ל דלית ב"נ דא' אף אלא דהוה מודה על קדמייתא ע"כ והכא גרסי' ר"י מוסיף אף השובט כו' ומשמע דמודה בקדמייתא וצע"ק וע' (בשבת ד' ע"ה) דהתם ל"ג אף השובט אלא את השובט גרס וצ"ע:

השנה וקה"ע אינו נוהג אלא פ"א בשנה ואיפכא מבעי' לי' למתני אלא משום דהקטר חלבים לכתחיל' אינו אלא ע"ח וקה"ע אפי' לכתחילה כשר כל הלילה וכיון דיש מעלה לקצירה על הקטרה בהא מלתא דזה אפי' לכתחיל' וזה אינו אלא בדיעבד מש"ה אקדמי' עכ"ד:

והנה מדבריו הוה סייעתא לדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' מעה"ק ה' ב' דס"ל דגם בה"ח עשו סייג ותיובתא כלפי רש"י ז"ל ונ"ל דלק"מ ואין צורך לדברי הט"א ז"ל דבמנחות ע"ב מדייק מהכא דנקצר ביום פסול דתנא לילה דומי' דיום מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום לא והא דקצה"ע פסול ביום ע"כ בין ביום שלאחריו ובין ביום שלפניו וכמ"ש התוס' שם דלענין קה"ע לא שייך לחלק בין יום שלפניו ליום שלאחריו אבל הקטר חו"א אינו פסול אלא ביום שלאחריו אבל ביום שלפניו אדרבה עיקר מצותן להקטירן ביום שחיטתן והנה הא דתנא כל הלילה כשר לקה"ע מלתא אגב אורחא קמ"ל דתנא דומיא דדבר שנוהג ביום שפסול בלילה וה"נ פסול ביום ולהכי הקדים קה"ע שעיקר מצותו בלילה ופסול בין ביום שלפניו ובין ביום שלאחריו משא"כ הקטר חו"א דאדרבה עיקר מצותן ביום שחיטתן אלא דבהא מילתא מיהת דמי לקה"ע שפסול ביום שלאחריו וכשר כל הלילה ומש"ה הקדים התנא קה"ע להקטר חו"א וא"ש):

והקשה הגאון בעל ש"א ז"ל דא"כ ה"ל למיתני נמי קצירת העומר דנוהג כל הלילה וכדתנן במגילה דל"ל דס"ל לר"ג כמ"ד במנחות דנקצר ביום כשר ולפ"ז אין קה"ע מדבר הנוהג בלילה דיום ולילה שוין לקצירתו דא"א לומר כן דבריש מ"ק א' דר"ג וב"ד נמנו על שני פרקים של תוס' שביעית וביטלום ומסיק ר' אשי שם משום דס"ל הלכתא לתוספת שביעית ומאן דס"ל הלכתא ע"כ לדידי' איצטריך קרא דבחוב"ק לקה"ע דדוחה שבת וכיון דס"ל דקה"ע דו"ש ע"כ ס"ל נקצר ביום פסול דאל"ה אמאי דו"ש נקצריה מע"ש כדא' במנחות וא"כ אמאי לא חשיב ר"ג במתני' לקה"ע נמי דמצותן עד שיעלה ע"ה אלא ע"כ ע"ח אהקטר חו"א נמי קאי ומה"ט לא נקט לקה"ע משום דבדידי' לא אמרו חכמים ע"ח כלל עכ"ד הגאון בעל ש"א ז"ל:

והנה הגאון מהרי"ב ז"ל בעל תוס' ראשון לציון כ' ג"כ דמתוך קושיא זו הוכיח הרמב"ם ז"ל בחיבורו פ"ד מה' מעה"ק דגם הקטר חו"א לכתחילה מצותן ע"ח מדלא חשיב ג"כ לקה"ע במתניתין אלא ע"כ דלא תני הכא אלא הנך דלכתחילה מצותן ע"ח משא"כ קה"ע ע"כ:

ואני אומר דלהרמב"ם לשיטתו אין הוכחה זו כלום דשפיר י"ל בפשיטות דלהכי לא חשיב ר"ג גם לקה"ע במתניתין משום דס"ל נקצר ביום כשר ואע"ג דע"כ ס"ל לר"ג דקה"ע דוחה שבת וכמ"ש הש"א הנ"ל מ"מ שפיר י"ל דס"ל לר"ג דנקצר ביום כשר שהרי הרמב"ם ז"ל עצמו פסק ג"כ בפ"ז מתו"מ ה""ו דקצה"ע דו"ש ואפ"ה כ"ש בה"ז דנקצר ביום כשר וכמ"ש אלמא דס"ל ז"ל דלא תליא זב"ז כלל וכמש"ל. ואמנם בעיקר קו' הש"א י"ל דאה"נ דס"ל לר"ג דנקצר ביום כשר ולהכי לא חשיב לקה"ע וכ"ת א"כ ע"כ ס"ל דקה"ע לא דחי שבת וקרא דבחריש ובקציר מאי עביד לי' לר"ג י"ל דס"ל לר"ג כמ"ד ב' כתובי' הבכ"א מלמדין. ואתא לדידי' בחריש ובקציר לחלק וכמש"ל דע"כ לא דרשינן בחו"ק לדרשא אחריתי אלא למ"ד ב"כ א"מ אבל למ"ד מלמדין שפיר י"ל דאתא לחלק ובזה מיושב נמי הא דגרסי' בפסחי' ל"ו אין לשין עיסה בפסח כו' ואם לש רג"א תשרף מיד וכ' רש"י ובמועד קאמ' ולא ביו"ט דהבער' של"ל היא ע"ש ולפי מ"ש א"צ לזה דשפיר י"ל דר"ג בפסח סתמא קאמ' ובי"ט נמי איירי אלא דר"ג לשיטתו דנפ"ל לחלק מבחו"ק וכמש"ל וע"כ הבער' ללאו יצאת אליבא דר"ג ומש"ה קאמר תשרף מיד דאין איסור הבערה נוהג ביו"ט למ"ד הבערה לל"י וכמש"ל וא"ש:

ובזהבב"א משום דהו"ל ג' מלמדין

ע"ש (ד) (ואע"ג דהכא שפיר

מצינן למילף עומר ממילה

ותמיד וכ"ת מה להנך שכן

ישנן לפה"ד הרי ע"ז שפיר איכא

למימר פ"ש יוכיח כדמוכח מתוך

ד' התוס' דשבועות שם ד"ה שכן

מר"כ דאפי' יוה"כ דהוה ד'

הלמד בהיקש חיצון מפנימי

אפ"ה מצי יליף לרגלים בב"א

ליוכיח דרגלים ילפינן מר"ח

ואי פרכת מה לר"ח שכן תדיר

י"ל יוה"כ יוכיח אע"ג דהוה

דבר הלמד וכמ"ש ואע"ג דהיכ'

דאיכא כרת ל"ל יוכיח וכמ"ש

שם הרי הכא קיימינן למ"ד

מועדו בראשון ואינו חייב כרת

על השני ועיקר הפירכא מפסח

הוה דמה לפסח שכן כרת שם

ביבמות וא"כ א א"א פ"ש יוכיחהו

ליכא פירכא ועוד דמוכח שם

בתוס' דהיכא דא"ל במה הצד

שפיר ילפינן אע"ג דחד מינייהו

הוה דה"ל ע"ש בתוס' מ"מ

נ"ל דזה תליא בפלוגתא שבין

המהרש"א ומהריב"ל ז"ל שם

בתוס' דלמ"ש המהרש"א שם

לתרץ קושיות המהריב"ל שלא

כתבו הי' נ"ל ליישב ג"כ דברי הבעל המאור בפ"ק ובפ"ג דפסחי' שכ' שם וז"ל ובין לר"מ ובין לר"י א"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה כדתנן שורפין בתחילת שש וכן כ' שם בסו' פ"ג אמתניתין די"ד שחל להיות בשבת מבערין הכל לפני השבת דברי ר"מ וז"ל פי' ר"מ לטעמי' דאמ' ושורפין בתחילת שש משום דס"ל כר"י דאין ב"ח אלא שריפה וכיון דמיקלע י"ד בשבת דלאו בר שריפה הוא דאין ש"ח דוחה שבת ע"כ ולכאורה קשה טובא ע"ד ז"ל שהרי ר' גמליאל דאמר נמי התם בהאי לישנא תשרף מיד וכן שם י"ב אר"ג נמי שורפין בתחילת שש. וש"מ דס"ל נמי דאין ב"ח אלא שריפה ושם בפסחי' מ"ט תניא פ"א חל י"ד להיות בשבת ובא זונין ממונה של ר"ג ואמר הגיע עת לבער החמץ כו' ומסתמא על פיו של ר"ג נעשה הדבר והאיך שרפו החמץ בשבת אבל לפמש"ל ניחא דכיון דלר"ג אין איסור הבערה בשבת אלא בלאו בעלמא ובכל דוכתי קיי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת וה"נ אתי עשה דתשביתו ודחי ל"ת דלא תבערו כן הי' נ"ל ליישב לכאו' ד' הבעה"מ ז"ל:

אלא דבאמת ליתא שהרי אמר התם נמי ר' אליעזר בר"צ פ"א שבת אבא ביבנה כו' והלכתי א"א ובערנו את החמץ ומשמע התם שביערו את החמץ כמו שא"ל הממונה של ר"ג ואיך עשה כן גם ר"א בר"צ והרי (בכריתות כ') מוכח התם בהדיא לכולי לישנא דהתם דע"כ ס"ל לר"א בר"צ הבערה לחלק יצאת ואיך שרף את החמץ בשבת ודוחק לומר דהממונה של ר"ג אמר להם לשרוף כד' ר"ג והם לא עשו כן אלא כחכמים דר"י דס"ל דהשבתתו בכל דבר ודוחק לומר ג"כ דתרי רבי אלעזר בר"צ הוה דמהתוס' עירובין מ"א לא משמע הכי ע"ש) ועוד שהרי בשבת עשה נמי איכא דכתיב ביום השביעי תשבות ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה ואע"ג דביבמות פ"ק (ד"ו) בעי למילף התם דאין עשה דוחה ל"ת מעשה דכיבוד אב דלא דחי לאו דמחמר וכן עשה דשריפ' בת כהן דלא דחי לאו דהבערה ולא אמרי' שאני לאוי דשבת דעשה ול"ת הוא וכמ"ש הרי כבר תירצו שם התו' בד"ה נגמר מהכ' ובתו' ד"ה לא ר"י כו' ע"ש :

ובדרך אגב נ"ל ליישב קו' המהרש"א ז"ל בקדושין דכ"ד ע"ב ברש"י ד"ה שהתורה זכתה לו דכתיב בהדי' וכ' המהרש"א ז"ל וז"ל ולפי"ז לא הוה אצטריך לי' להך צריכו' דעביד לעיל בשן ועין אלא דאיצט' למכתב בהדי' לאשמוע' דל"צ גט שחרור ע"כ. ולכאורה מאי קא ק"ל ז"ל שהרי בפשיטו' י"ל דאיצטריך הש"ס להך צריכו' דלעיל למ"ד הכא דבכולן צריך ג"ש או בכולן א"צ וע"כ נ"ל דהכי קא קשי' לי' שהרי הך פירכא דליהוו שו"ע כו' אינו אלא למ"ד ב"כ א"מ וכדא' בהדיא וא"כ ל"ה אצטריך להך צריכותא אלא דבפשיטות הוה לי' לשנויי דמ"ד ב"כ א"מ ס"ל דשן ועין א"צ ובשאר אברים צריך כנ"ל לפרש דבריו ז"ל ולפ"ז א"א דלדידי לא ק"מ וי"ל דקושיית הש"ס הוא לר"מ דס"ל הכא בהדיא דבכולן א"צ גט שיחרור ולקמן (ל"ה) מסיק הש"ס לר"מ דס"ל ב"כ הכ"א א"מ ע"ש. וכן ר"ע ס"ל הכא דבכולן צריך גט שחרור ובפסחי' מסיק בגמ' אליבא דר"ע דסבירא לי' שני כתובים הבכ"א א"מ וא"ש:

(ע"כ הגה"ה א') [------] במועדו בשני ע"כ והנה שם צ"ג פליגי בזה ר' ור"נ ור' חב"ע דר' ור"ח ב"ע סברי דהאי במועדו אשני קאי ור"נ סבר במועדו בראשון והתו' (ביומא נ"א) כת' וז"ל מיהו לר"נ דא' במועדו אפסח ראשון קאי צ"ל דפסח שני דדחי שבת נפ"ל מככל חקת הפס' יעשו אותו כר"י דשמעתת' דנפק"ל מהתם נמי ע"כ וע"ש שהאריכו בזה הרבה ובתחלה נחפשה ונחקורה ד' ר' ישמעאל אי ס"ל כר' או כר"נ ומזה יהי' לנו נפ"מ רבה בנידון דידן אליבא דר' ישמעאל לשיטתו וכמו שאבאר בעז"ה:

והנה לפי המבואר בסוגיא (דפסחים צ"ג) דפלוג' זו דר' ור"נ תליא בפלוגתא אחריתי דר"ע ורבנן (בכריתות ז') דר' סבר דהאי במועדו אשני קאי וחטאו ישא יליף כרת לפ"ש מג"ש דכתי' במקלל ונשא חטאו מה להלן כרת דכתי' את ה' הוא מגדף ונכרתה וקסבר דמגדף היינו מברך את השם כר"ע דס"ל הכי (בכריתו' שם) ור"נ סבר דהאי במועדו אראשון קאי והאי חטאו ישא מאי עביד לי' (דאלו בפסח ראשון כתיב בי' כרת בהדיא שם) קסבר מגדף לאו היינו מברך את השם (וא"כ לא הוה ידעינן כרת במברך את השם אי לאו ג"ש דחטאו) וגמר האי חטאו דהתם (דכתיב במקלל) מהאי חטאו דהכא מה הכא כרת (דבפסח ראשון קאי דכתי' בי' כרת בהדיא) אף התם כרת ובסנהדרין דס"ד הניא הכרת תכרת הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב דברי ר' עקיבא אמר לי' ר' ישמעאל והלא כבר נאמר ונכרתה וכי ג' עולמים יש. אלא ונכרתה בעוה"ז הכרת בעוה"ב הכרת תכרת ד"ת כלב"א (פי' דהכרת הכרת ס"ל דבעו"כ כתי' דכתי' ברישי' דקרא כי דבר ה' בזה ותניא בחלק (דצ"ט) ר"י אומר זה העובד עבודת כוכבי' דתנא דבר"י דבר ה' זה המבזה דיבור אנכי ה' וכדתנא דבר"י בהוריות (ח') אנכי ולא יהי' מפי הגבורה שמענום וקרא קמא דאת ה' הוא מגדף ונכרתה נמי ס"ל לר"י דבעו"כ כתי' והיינו דקא"ל ר"י לר"ע והלא כ"כ בע"כ ונכרתה ולאו לר"ע פריך הכי דר"ע מוקי לכרת דמגדף במברך את ה' ושפיר איצטריך לדידי' ונכרתה והכרת הכרת אלא ר"י טעמי' דנפשי' קאמר והלא כ"כ ונכרתה ואנא ס"ל דבע"כ כתי' והיינו דקאמר שם ולמ"ד מגדף עו"כ הוא כרת במגדף ל"ל לכדר"י א' לעוה"ז וא' לעוה"ב כ"ז מפרש"י ז"ל ע"ש):

היוצא לנו מזה דר"י ע"כ ס"ל דמגדף לאו היינו מברך את ה' והשתא י"ל דר"י כר"נ ס"ל דבמועדו אראשון קאי וחטאו ישא מבע"ל לאגמורי כרה למקלל דל"כ בי' כרת בהדיא לר"י וכמ"ש וכ"כ בשם התוס' דלמ"ד מועדו בראשון ע"כ לא נ"ל דפ"ש ד"ש אלא מהיקשא דפ"ר ופ"ר גופא דדח"ש ילפינן בג"ש (בפסחים ס"ו) מועדו מועדו מתמיד (דבתמיד כתי' בהדיא עולת שבת בשבתו על עולת התמיד) וא"כ אפי' לר"פ דאמר ובזבחים ג') דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש ושפיר ילפינן דפ"ש דו"ש מהיקש דפ"ר אע"ג דפ"ר גופא בג"ש יליף. וכן א"ת דדבר הלמד בהיקש חו"מ בבנין אב מ"מ ל"מ למילף עומר מב"א דמילה ותמיד ופ"ש וכמ"ש כיון דהשתא הו"ל ג' מלמדין ג"ש והיקש וב"א אע"ג דכל הרי מינייהו היינו למדין חד מאידך מכ"מ בהצטרף כולהו תלתא בהדדי לכ"ע אין מלמדין וכ"כ המהרש"א ז"ל (בתוס' כבועות ט' ד"ה כדא' ר"ח לתרץ קושיות המהריב"ל ז"ל שם) בהדיא דאף למ"ד דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש אפ"ה ל"מ למילף תו בב"א משום דהו"ל ג' מלמדין ע"ש (ד) (ואע"ג דהכא שפיר מצינן למילף עומר ממילה ותמיד וכ"ת מה להנך שכן ישנן לפה"ד הרי ע"ז שפיר איכא למימר פ"ש יוכיח כדמוכח מתוך ד' התוס' דשבועות שם ד"ה שכן מר"כ דאפי' יוה"כ דהוה ד' הלמד בהיקש חיצון מפנימי אפ"ה מצי יליף לרגלים בב"א ליוכיח דרגלים ילפינן מר"ח ואי פרכת מה לר"ח שכן תדיר י"ל יוה"כ יוכיח אע"ג דהוה דבר הלמד וכמ"ש ואע"ג דהיכ' דאיכא כרת ל"ל יוכיח וכמ"ש שם הרי הכא קיימינן למ"ד מועדו בראשון ואינו חייב כרת על השני ועיקר הפירכא מפסח הוה דמה לפסח שכן כרת שם ביבמות וא"כ א א"א פ"ש יוכיחהו ליכא פירכא ועוד דמוכח שם בתוס' דהיכא דא"ל במה הצד שפיר ילפינן אע"ג דחד מינייהו הוה דה"ל ע"ש בתוס' מ"מ נ"ל דזה תליא בפלוגתא שבין המהרש"א ומהריב"ל ז"ל שם בתוס' דלמ"ש המהרש"א שם לתרץ קושיות המהריב"ל שלא כתבו

הגה"ה (ד)

וע"ע במהרש"א יבמו' ט' בגמ' שנראה שכוון ג"כ שם לסברא זו שכ"ש דאע"ג דאיכא בפ' א"מ ד' הלמד בג"ש חוזר ומלמד בג"ש מ"מ ד' הלמד בהיקש מהחילה וחוזר. ומלמד בג"ש שוב א"מ בג"ש ע"ש היטב ונראה כוונתו ז"ל משו' דה"ל ג"מ ולשיטתו בשבועות (ט) וכמ"ש אלא דבאמת דבריו תמוהי' שם מאוד שהרי דבר הלמד בהיקש א"מ אף בג"ש אחת וכדאסי' ר"י להדיא בזבחי' (מט) ול"מ שם שום חולק בזה ועי' רש"י בשבועות (ט) ד"ה שעיר ושעיר שכת' דכל המלמד בכה"מ חוזר ומלמד חוץ מהלמד בהיקש שאינו חו"מ בהיקש עכ"ל ואין למדין מן הכללות אפי' במקו' כו' שהרי אף בג"ש מסקינן להדיא שאין נלמד מן ההיקש וכמ"ש וע"ש ע"א תוס' ד"ה הואיל) וכיון דציבור בעבודת כוכבים הוה דהל"מ בהיקש וכמ"ש המהרש"א א"כ אף צבור בשאר מצות לל"מ בג"ש כתבו התוס' אלא ביה"כ דשפיר עבדינן תוכיח לר"ח משו' דיה"כ לא אתי מר"ח אבל גבי רגלים דאינהו נמי מר"ח קאתי ליכא למימר בהו שיהיו ליוכיח אפרכת ר"ח כיון דאינהו גופייהו מר"ח קא אתו ע"כ ע"ש. וה"נ לית לן למימר פ"ש יוכיח אפירכת תמיד כיון דפ"ש גופא מתמיד קא אתי וכמש"ל וא"ש):

ולמ"ד התם דדהל"מ בג"ש א"ח ומלמד בהיקש א"כ פ"ש גופא לא ידעינן דדחי שבת אליב' דרי"ש כמש"ש התוס' ביומא דאע"ג דהוה הימנו וד"א כיון דבהיקשא ילפינן דברי' הכתובים בפ"ר גופא ושפיר גמרינן מהיקשא נמי אף דבר הלמד בג"ש מ"מ הא תינח למ"ד (בזבחים נ"ז) הימנו וד"א לא הוי היקש אבל לר' ישמעאל גופא דאיהו ס"ל ההם הימנו וד"א הוה היקש וודאי שאין ללמוד בהיקשא דפ"ש דוחה שבת וא"ש דלר"י לשיטתו איצטריך בחו"ק דליכ' למילף מפ"ש דד"ש דלדידי' פ"ש גופא לא ידעינן דחי שבת כמ"ש אלא שהתוס' שם כתבו כן לדוחק לומר דלר' ישמעאל פ"ש לא ד"ש (ומ"ש שם דל"ל דר"י ס"ל דדבר הלמד בג"ש חו"מ בהיקש דא"כ מ"ט פליגי בה אמוראי כו' ע"ש. ואני אומ' דבלא"ה מוכח להדיא בסוגי' דתמור' כ"א דלא ניחא לי' להש"ס לאוקמא לדרי"ש כר"פ דס"ל דחו"מ בהיקש והוא משום דס"ל בתר למד אזלינן כדאמר ר"פ בזבחים שם שהרי בהמורה שם (וכן בזבחים ס' ומכות י"ט) פריך הגמ' לר' ישמעאל דיליף התם בשר הבכור מדמו ומעשר מבשרו בהיקשא:

ומי ילפינן קודש מהדדי כו' הניחא למ"ד בתר למד אזלינן אלא למ"ד בתר מלמד אזלינן מא"ל והיינו הפלוגתא דר"פ ומ"ז בזבחים נ' הנ"ל (ה) וא"א מאי פריך והלא בלא"ה ע"כ מוכח דרי"ש כר"פ ס"ל דאל"כ מנלן דפ"ש דו"ש וכמש"ל (ואפי' תימא דהא דס"ל לר"י דג"ש חו"מ בהיקש לאו מהא דתודה באה מן המעשר יליף לה כדר"פ אלא מסברא הוא דאית לי' הכי לר"י וא"כ שפיר מצי סבר בתר מלמד אזלינן מ"מ מאי דוחקא דהש"ס לאוקמא לר"י בהכי דהרי מסתבר לומר טפי דס"ל בתר למד אזלינן ונפק"ל דג"ש חו"מ בהיקש מהיכא דנפק"ל לר"פ) אלא ע"כ דס"ל להש"ס דר"י מצי סבר דאין ג"ש מלמד בהיקש ולא נפק"ל מתודה משום דס"ל בתר מלמד אזלינן והיינו דקאמ' התם הניחא כו' והדק"ל דאיך אפשר לומר דס"ל לר"י דהלמד בג"ש אינו מלמד בהיקש דא"כ מנ"ל דפסח שני דחי שבת. והא ודאי דגם רי"ש ס"ל דפ"ש דו"ש דאל"כ ג' מחלוקת בדבר כמ"ש התוס':

ול"ל דלר"י לא נפק"ל דפ"ר דח"ש מג"ש דתמיד אלא דבפ"ר גופא מוכח מקרא בהדיא דד"ש דכתי' לא ילין לבוקר זבח חג הפסח הא כל הלילה כולה ילין וע"כ בי"ד שחל בשבת עסקינן כדמוקי לה בפסחים (נט):

שהרי לרי"ש עצמו דאמר בשבת (קי"ד) דחלבי חול קריבין ביו"ט שפיר מיתוקמא הך קרא בי"ד שחל בחול וע"ש בפסחים בתו' ד"ה בי"ד בסוה"ד ואין לומר נמי דנפק"ל לרי"ש דפסח דו"ש מפסח מדבר דע"כ בשבת הי' כדאמר בשבת (פ"ז) ויהי בחודש הראשון בשנה השנית אותו יום כו' ראשון למע"ב שהרי לרי"ש דאמר בקידושין (ל"ז) דכ"מ שנאמר ביאה אינו אלא אחר ירושה וישיבה א"כ בפסח דכתי' בי' ביאה ג"כ לא נתחייבו בפסח עד לאחר שנתחלקה א"י וע"כ דאותו פסח שהקריבו במדבר עפ"י הדיבור הי' לר"י וכ"כ התוס' להדיא בקדושין שם ד"ה הואיל וא"כ ליכא למילף מיני' לדורות ג"כ דפסח דו"ש דשאני התם דעפ"י הדיבור הי' אז כל עיקר עשיית הפסח דמן הדין לא הי' להם לעשות פסח כלל במדבר אף אם הי' חל בחול וה"נ אפשר דמן הדין אין פסח דו"ש אלא דבציווי המקום עשו אותה שנה בשבת ולא ילפינן מיני' [ובשני הלימודים דים הנ"ל כבר דברו בזה בס' דורש לציון ובאו"ח לפסחים ע"ש] (ו):

ומה"ט

בג"ש דמעיני מעיני ולא הי' לו להמהרש"א ז"ל לומר דשוב לא ילפינן מציבור בשאר מצות ליחיד ונשיא בג"ש דמצות ע"ש דמשמ' טעמא משום דה"ל למד שלישי שהרי אף למד שני אין אתה יכול ללמדו בג"ש מלמד ראשון כיון דנלמד מהיקש וכמ"ש. ובאמת שזה לכאורה צ"ע על הסוגיא גופא (דיבמות שם) דיליף ציבור בשא"מ בג"ש מציבו' בעבודת כוכבים וציבור בע"כ מהיקש דואם ע"ש וכן לפי הסוגיא (דהוריות ח) דגרס שם רק ציבור מנ"ל יליף עליון מתחתון ומשמע דאף ציבור בשאר מצות ילפינן מהיקש דיחיד וכפירש"י שם ויחיד גופא בשאר מצות ילפינן מהיקש' דתורה אחת והשתא לפי הסוגיא דיבמות הו"ל ציבור בשא"מ דבר הל' מהיקש דאינו חו"מ בג"ש ולפי הסוגיא דהוריות הו"ל דה"ל בהיקש ואינו חו"מ בהיקש וכדיליף שם בזבחי' ע"ש וגם לפי מה שחידש לנו בעל המהרש"א ז"ל דבג' מלמדין לכ"ע לא ילפינן א"כ לכאורה תקשה לרבי דיליף התם ציבור בשאר מצות מג"ש דעליה וציבור בעבודת כוכבים מג"ש דמעיני ושוב יליף יחיד נו"מ בעבודת כוכבים מהיקשא דואם נ"א. והכא תקשה שפיר דאף למ"ד דבה"ל בג"ש חו"מ בהיקש. וכן חו"מ בג"ש לכ"ע בזבחים שם מ"מ היכי מצי למילף יחיד בעבודת כוכבים מהיקשא דציבור כיון דציבור בעבודת כוכבים גופא לא ילפינן אלא מג"ש דציבור בשאר מצות. וציבור בשא"מ ילפינן מאחות אשה בג"ש דעליה א"כ הו"ל ג' מלמדין דלכ"ע אין מלמדין כמ"ש המהרש"א ומיהו בזה י"ל דס"ל לר' בתר מלמד אזלינן ואחות אשה חולין היא וע' בהוריות ח' תוד"ה ילמד ובזבחי' מ"ח תוד"ה מה להלן ובמק"א יבואר אי"ה:

הגה"ה

(ה)ובדרך אגב אני תמה על הגאון בעל נודע ביהודה ז"ל בספרו דורש לציון דרוש י"א שפילפל שם בסוגיא דזבחי' (נ') ע"ש. ובסו"ד כתב וז"ל העולה מזה ששני דברי' אלו הכרחים הם דמאן דס"ל בתר למד אזלינן ודאי דס"ל מופנה מצד אחד משיבין ומאן דס"ל בתר מלמד אזלינן ודאי דס"ל למדין ואין משיבין וכ"א בשיטתו מוכרח כאשר הארכתי עכ"ל והנה מה שיש לדקדק בדבריו ז"ל אין כאן מקומו להאריך בזה רק ראיתי להזכיר אשר במחכ"ה נעלם ממנו סוגיא ערוכה דנדה (כ"ב) דלתרווייהו לישנא דהתם ס"ל לר' ישמעאל דמופנה מצד אחד למדין ואין משיבין ע"ש וא"כ לפ"ז ע"כ צ"ל דס"ל לר"י בתר מלמד אזלינן והרי בג' מקומות הנ"ל קאמר הש"ס בהדיא אליבא דר' ישמעאל הנ"ל הניחא למ"ד בתר למד אזלינן כו' ומזה סתירה לרוב פלפולו ע"ש אלא שראיתי לההו' בנזיר (מ"ח) שכ"ש בד"ה האי מבע"ל וז"ל תימא כיון דאמו דכה"ג מופנה ל"ל תו הפנאה דנזיר וי"ל דאליבא דר' ישמעאל קיימא דאית לי' בפ' המפלת מופנה מצד א' למדין ומשיבין והכא יש להשיב כו' ע"ש וכ"כ עוד שם בד"ה ולאחותו דלר' ישמעאל צריך להפנותו משני צדדין. דאיהו לטעמי' דס"ל למדין ומשיבין ע"כ ע"ש והשתא לד' הנוב"י ז"ל הי' י"ל בפשיטות קושי' התו' ביומא הנ"ל דר' ישמעאל לשיטתו דס"ל מופ' מצד א' משיבין כמ"ש התו' בנזיר הנ"ל וא"כ ע"כ ס"ל דבתר למד אזלינן וע"כ דס"ל כר"פ דג"ש מלמדת בהיקשא ושפיר יליף דפ"ש דו"ש מהיקשא דפ"ר כמ"ש אבל מה נעשה וד' ההוס' דנזיר הנ"ל סותרין לסוגיא ערוכה דנדה הנ"ל מהיפך להיפך דבהדיא אמרי' שם לרי"ש דס"ל במופנה מצד אחד דלמדין ואין משיבין וכמ"ש. אם לא שנאמר דגירסא אחרת הי' להם בסוגיא דנדה הנ"ל. (ומצאתי בע"ה להגאון בעל מנחת אהרן ז"ל בסנהדרין (ל"ה) שהמה עליהם ז"ל והניח בצע"ג ליישבו ע"ש). ומ"מ אף לגירסת התוס' תקשה איפכא מהא דקאמ' בתמורה שם (ושם) אלא למ"ד בתר מלמד אזלינן מא"ל והלא בלא"ה ע"כ מוכח דס"ל לרי"ש כמ"ד בתר למד אזלינן וכמ"ש ולכן ד' הגאון בעל דל"צ הנ"ל נפלאים בעיני למאוד מסוגיות הנ"ל וכמ"ש בעזה"ש:

ומה"ט נמי אין לומר דנפק"ל לר"י דפסח דו"ש מפסח גלגל דבשבת הי' כדתני' בסדר עולם (פי"א והביאו הרא"ש בע"פ סי' י"ג וע' בתוס' מנחות ל' ד"ה מכאן) ויהי ביום השביעי ותפול החומה ר' יוסי אמר שבת הי' וכ"ח בניסן הי' ונמצא ר"ח ניסן בא' בשבת

הגה"ה (ו)

ומש"ש בספר אור חדש בפסחים ס"ו) על קושיות התוס' שם ד"ה אלא א' ר"ל שהקשו לר"ש פסח דדחי טומאה מנ"ל וכ' לתרץ די"ל דר"ש נפק"ל דפסח ד"ש מפסח מדבר ואייתר במועדו אטומאה ע"ש שבת וע"פ בשבת וע"ש ברא"ש (ולימוד זה עדנה ל"מ בספרים) שהרי לרי"ש ע"כ אף פסח גלגל הי' עפ"י הדיבור דלדידי' לא נתחייבו בפסח עד לאח' שנתחלקה הארץ וכמש"ש התוס' להדי' בקידו' ע"ש:

ולכן צ"ל למ"ד דבה"ל בג"ש אינו חו"מ בהיקש דע"כ נפ"ל לר"י דפ"ש ד"ם בא' משלש אלה או שנאמ' דס"ל לרי"ש כרחב"ע בפסחי' שם דסבירא לי' דבמועדו אשני קאי ואפ"ה יליף כרת למברך בג"ש דחטאו. דלרחב"ע ונכרתה דכתי' בפסח אתרווייהו קאי וכרת דפ"ר תלה בפ"ש דדווקא אם הזיד בשניהם חייב וכדא' שם בגמ' לרחב"ע) והשתא יליף פ"ש גופא דד"ש מג"ש דתמיד. א"נ י"ל דרי"ש לא יליף בג"ש מבמועדו אלא נפק"ל ממשמעות' דבמועדו אפי' בשבת וכמ"ש התיס' בפסחי' (ס"ו)ד"ה מה מועדו דתנאי היא איכא דיליף מג"ש דמועדו ואיכא דיליף ממשמעותא ע"ש:

וא"כ י"ל דרי"ש ס"ל כר"נ דבמועדו אראשון קאי ופ"ש דדחי שבת נפק"ל בהיקשא כמ"ש ועוד י"ל כתירוץ התוס' ביומא שם דכיון דכתי' ככל חקת הפסח יעשו אותו צריכים אנו ללמוד כמו כן ממנו אף דבר שלמדנו בו בגזירה שוה. שאל"כ אינך מקיים ככל חקת הפסח ע"ש בתוס'. ועכ"פ לכולהו הנך תירוצי צ"ל דלא ילפינן עומר מפ"ש משום דהוה למד מן הלמד וכמ"ש:

(אלא דאכתי איכא למידק דלתירוץ קמא שכתבתי שכ' דרי"ש ס"ל דבמועדו אשני קאי ויליף בג"ש מתמיד א"כ תק' דהפשוט מיני' דדבר הלמד בג"ש אינו מלמ' בב"א ולתירוץ ב' דבמועדו אראשון קאי ודריש ממשמעותא ופ"ש נ"ל מהיקשא א"כ תיפשוט מיניה דד' הלמד בהיקש אינו מלמד בב"א ואין לומר דבאמת חד מהנך איבעיות נפשט מינה. ואפ"ה קמבע"ל הת' בתרווייהו משום דאין הכרע אי ס"ל לרי"ש כר"נ אי כרחב"ע וזיל הכא קמדחי ליה משום דס"ל כר"נ והיקש אינו מלמד בב"א וזיל הכא קמדחי ליה דס"ל כרחב"ע וג"ש אינו מלמד בב"א שהרי עכ"פ נפשט מינה בודאי דהיקש א"מ בב"א. שאם תאמר דגזירה שוה אינו מלמד בב"א א"כ ק"ו להיקש דאינו מלמד בב"א דמה ג"ש המלמדת בג"ש חברתה מדרב"ח בזבחים שם (נ') אינו מלמד בב"א היקש שאינו מלמד בג"ש אינו דין שאינו מלמד בב"א:

אך לתירוץ הג' שכ' בשם התוס' א"ש דהא ודאי דאע"ג דהיקישא דפ"ש עדיפא מהיקש דעלמ' וכמ"ש התו' דאף למ"ד דבכ"מ אין למדין מג"ש הכא למדין מ"מ בהצטר' נמי ב"א להאי ג"ש והיקש' ודאי דעכ"פ גריעי מג"ש או מהיקשא לחודא כיון דעכ"פ הו"ל ג' מלמדין ולא תפשוט מיני' דהיק' או ג"ש לחודא אינו מלמד בב"א דשפיר י"ל דמלמדין והכא אינו מלמד כיון דמ"מ הו"ל ג' מלמדין אע"ג דהאי היקשא עדיפא משאר היקשא וכמ"ש):

אמנם

ע"ש ושוב כתב דמ"מ הקשו התוס' שפיר לשיטתם במנחות (מה) ד"ה קרבן דר"ש היינו ר"ש בן ננס] כרי"ש ס"ל דביאה לאחר ישיב' ע"ש ורש"א שם דהל' כב"נ ול"ל מפסח מדבר עכת"ד ואני תמה עליו ז"ל שהרי בקידו' (ל"ח) ס"ל לר"ש בהדיא דחדש נוהג בחו"ל ע"ש ומבואר שם (ל"ז) דמ"ד חדש נוהג בח"ל ע"כ לא ס"ל כרי"ש דביאה ומושב לאחר ירוי"ש הוא וכ"כ רש"י ז"ל שם להדיא דקסבר ר"ש מושב כ"מ שאתם יושבים משמע [ואע"ג דאר"ש התם ג' מצות נצטוו בכניסתן לארץ חדש כו' עי' ברש"י שם שפי' שבמדבר לא זרעו כו' והא דאר"ש במנחות הלכה כב"נ הרי קא' ר"ש שם בהדיא שאין הטעם כדבריו אלא מפני שהכבשים מתירין א"ע כו' ומיהו מהא דאר"ש התם שכל האמור בתו"כ לא קרב במדבר (ופי' רש"י כדא' בגמ') ושם בגמ' אמר ר"ט והקרבתם על הלחם מלמד שלא נתחייבו בכבשים קודם שנתחייבו בלחם (ופרש"י כ"ז שהיו במדבר) כו' נמצא מה שאמור בת"כ לא קרב במדבר וא"כ לכאו' נראה דגם טעמא דר"ש במתניתין דא' שלא נתחייבו אף בכבשים במדבר מפני הלחם שלא היו מביאין וע"כ דה"ט משום דביאה לאחר ישיבה משמע וכמ"ש התי' לב"ג ותקשי דר"ש אדר"ש וכמ"ש:

ואולי י"ל דהתו' ס"ל בטעמא דר"ש בזה כמש"ש הרמב"ם ז"ל בפי המשניות דר"ש קבלה הי' בידו שלא הקריבו במדבר האמו' בת"כ ע"ש ובאמת קצ"ע דל"ל לפרש דזה קבלה בידו ותיפוק לי' מקרא דמייתי ר"ט בגמ':

וכ"ת משום דא"כ תקשה מר"ש אדר"ש וכמ"ש שהרי הרמב"ם ז"ל עצמו מפרש התם טעמא דבן ננס דלא הקריבו לחם במדבר כמ"ש שם התוס' בשם פי' הקונ' לפי שלא הי' להם לחם במדבר זולת המן וא"כ אפשר לומר דטעמא דר"ש נמי משום הכי הוא וצ"ע ועכ"פ פירש"י תמוה שם בזה דבמתני' פי' שלא הקריבו לחם במדבר שאינן באין אלא מן הארץ. והיינו כפי' התוס' בשם ר"ת ואפ"ה פי' דטעמא דר"ש כדא' בגמ' ותקש' דר"ש אדר"ש וכמ"ש ואולם באמת נ"ל דר"ש ס"ל כריבר"י במנחות פ"ד דס"ל ג"כ התם דחדש בח"ל דאורייתא. ומושב כ"מ שאתם יושבים משמע ומה אני מקיים כי תבואו שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ ונראה דמה"ט נמי ס"ל לר"ש שלא נתחייבו בעומר ובשתי הלחם במדבר והיינו דקאמר נמי משבאו לארץ קרבו אל ואלו כלומר מיד כשבאו לארץ אף קודם ירוי"ש כיון דס"ל דמושב כ"מ שאתם יושבים משמע והא דאר"ש בקדושין שם דבכניסתן לארץ אז נתחייבו בחדש ולא במדבר אצ"ל כמש"ש רש"י שלא זרעו שם רק דמקרא דכי תבואו נפק"ל הכי וכמ"ש. וכ"ה בתו"כ פ' אמור להדי' דר"ש עצמו מסיים בדבריו שכל האמור בת"כ ל"ק במדבר שנא' כי תבואו והבאתם ע"ש (ולעיל (ד' ס"ד) תמהנו מזה ע"ד הרמב"ם הנ"ל) רק דצ"ל דלר"ש בכ"מ דכת ביאה הו"ל כמו חלה דמיד שנכנסו לא"י נתחייבו ולא כדרי"ש בספרי פ' שלח (וע' מש"ל מהך דנסכי' לר"ש) וה"ק ר"ש נמי בתוס' דמנחו' פ"ו דכיון שעברו הירדן נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש הגיע י"ו בניסן נתחייבו בעומר כו' שהו חמשים יום נתחייבו בשתי הלחם ובקרב עמהן ע"ש ולעיל דף ס"ד כתבתי דבתוספת א זו יש חסרון הניכר וצ"ל שם כמ"ש במשנה הנ"ל יעוי"ש ולפ"ז כיון דבפסח כתי' ביה נמי ביאה היו פטורין במדבר לר"ש וליכא למילף לדידי' דפסח ד"ש מפסח מדבר דע"כ עפ"י הדיבור היה וכמ"ש :

אלא דבאמת לפי"ז אכתי איכא למילף לר"ש דפסח דו"ש מפסח גלגל וכמש"ל בעזה"ש. (ולר"ש יש עוד ראי' דפסח גלגל הי' בשבת לפי מ"ש התוס' במנחות (ל) ד"ה מכאן דלר"ש דלא בעי למימר דהפסוק נאמר על העתיד מדקשי' לי' התם מהא דכתיב לקוח את ספר התורה. ע"כ צ"ל לדידי' דהא דכתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום דדרשינן יום מלאו ימי ושנותי דבע"ש כתב משה מקרא זה וע"כ צ"ל לדידי' דבע"ש מת משה באותו יום שכ' מקרא זה וכיון דז' באדר הי' בע"ש ריש ירחא דאדר בשבת ור"ח ניסן באחד שבת וע"פ בשבת וע"ש בתוס') ולר"ש ליכא למימר שעפ"י הדיבור היה שהרי בכ"מ דכתי' בי' ביאה ס"ל דמיד שעברו את הירדן נתחייבו וכמ"ש ובהכי א"ש ג"כ הא דא' בזבחים (קי"ח) מ"ט דר"ש דכתי' ויעשו בנ"י הפסח בגלגל פשיטא כו' ופירש"י פשיטא דבעו למיעבד פסח] ולמ"ד דבכ"מ שנאמר בו ביאה לאחר ירושה וישיב הוא מאי קאמר פשיטא שהרי טובא קמ"ל דאע"ג דלא נתחייבו אז עדיין מ"מ עשו פסח עפ"י הדיבור אבל לפמ"ש דס"ל לר"ש דכ"מ דכתי' ביה ביאה הוא מיד אחר שעברו את הירדן שפיר קאמ' התם אליבא דר"ש לשיטתו פשיטא דמה"ד היו צריכים לעשות אז הפסח ומאי קמ"ל קרא אלא לאו לכדר"ש שם ועי' משל"מ פ"א מה' ק"פ ה' ג' אלא דמ"מ י"ל דשפיר הקשו התוס' בפסחי' הנ"ל משום דע"כ מוכח דבמועדו לר"ש דדו"ש הוא דאתא. דאל"כ מנלן לר"ש בזבחים שם דציבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות הק"ל זמן ויליף לה מקרא דפסח גלגל ודילמא אשמועינן קרא שעשו פסח בשבת. אלא ע"כ דפסח דו"ש מבמועדו יליף ונא אשמעינן קרא דיהושע מידי אי לאו לכדר"ש שם וא"ש (וקצת יש לדקדק לפמ"ש דלר"ש היו פטורין במדבר מפסח א"כ אמאי ל"ק נמי בתוספתא דמנחות הנ"ל הגיע ט"ו בניסן נתחייבו בפסח ואולי י"ל דאע"ג דמה"ד לא נתחייבו בפסח במדב' הרי מ"מ עשו פסח במדבר עפ"י הדיבור וכן פסח מצרים ועכ"פ פסח גלגל לא היה הפסח ראשון שהקריבו ישראל משא"כ עומר ושתי הלחם דמעולם לא הקריבו עומר ושה"ל עד שבאו לארץ אליבא דר"ש וכמ"ש. (ע"כ הגה"ה ו'):

אמנם בעיקר הדבר שכתבנו למעלה דרי"ש ע"כ ס"ל דמגדף לאו היינו מברך את ה' (וכדמוכח להדיא מההיא דסנהדרין ס"ד שכ' לעיל) הנה מצינו סתירה מפורשת לזה בסוגיא דכריתות ג' דמוקי ר"י שם למתניתין דכריתות כרי"ש דא' הבא עה"ז והביא ז"ע ח"ש ופריך והא קתני מגדף בסיפא כו'. ומסיק אלא רישא רי"ש ובמגדף ס"ל כר"ע כלומ' דמגדף (דהיינו מברך את ה') מביא קרבן ואע"ג דלית בי' מעשה וע"כ היינו טעמא הואיל ונאמר כרת דידי' במקום קרבן (בפ' שלח) כדא' ר"ע שם בגמ' (ד' ז') אלמא דס"ל לרי"ש בהדיא דמגדף דכתי' בתורה היינו מברך את ה' כדר"ע והשתא לפי סוגיא זו דכריתות ע"כ מוכח דס"ל לרי"ש כרבי דמועדו אשני קאי. דאל"כ האי ונשא חטאו וחטאו ישא מאי עביד לי' אלא לאגמורי כרת לפ"ש וכרבי (ז) ולפ"ז ע"כ א"א לומר דרי"ש נפק"ל דפסח דו"ש ממשמעותא דמועדו וכמש"ל בחד תירוצא. דא"כ תקשה בפשיטו' נילף עומר מתו"מ ופ"ש דכתיב בהו בהדיא דד"ש. וא"א לנו ליישב כ"א ע"פ תירוץ הראשון שכתבתי לעיל דרי"ש דריש ג"ש דמועדו וה"ל פ"ש דה"ל מג"ש ואינו חו"מ בב"א וא"ש. (אלא דהשתא הדק"ל דתפשוט מיני' דד' הלמד בג"ש אינו חו"מ בב"א ולכן נראה כמ"ש התוס' ביומא נ"א דכי קרבן ה' לא הקריב במועדו לא מסתבר כלל לדרוש אותו לג"ש אליבא דשום תנא דלא דמי לאינך שנכתבו בל' ציווי תשמרו להקריב לי במועדו כו' ע"ש והשתא אע"ג דרי"ש ס"ל דבמועדו אשני קאי. מ"מ לא יליף מיני' דפ"ש דו"ש. אלא מהקישא דפ"ר ופ"ר נפק"ל בג"ש וה"ל ג' מלמדין וכמש"ל וא"ש אבל לפירש"י בפסחים (צ"ה) הנ"ל וכ"כ התוס' ביומא שם בשם הספרי דשפי' ילפינן מבמועדו דשני א"כ ע"כ צ"ל השתא דבאמת תפשוט מיני' דד' הלמד בגז"ש אינו חו"מ בב"א וכמ"ש):

(אמנם להלן בסוף דברינו יתבא' אי"ה דבלא"ה איכא פירכא דל"ל עומר מפ"ש. וא"ש דקאי' התם באיבעיא זו בתיקו בזבחי' שם) והנה לפמ"ש דס"ל השתא דד' הלמד בג"ש אינו מלמד בב"א ולהכי לא ילפינן עומר מפ"ש. וא"כ מה"ט נמי א"א למילף עומר אף מפסח א' ולפ"ז בלאו הך פירכא דפריך התם ביבמות מה לכולהו שכן ישנן לפה"ד בלא"ה ל"ל עומר מבנייהו דפסח ואינך משו' דהוה למד מן הלמד וכמ"ש :

וכ"ת א"כ היכי הוה בעי למילף התם יבום מפסח ואינך ומה צריכין לפירכא דלפה"ד י"ל דסוגיא דהתם אזלי למ"ד בתר למד אזלינן וכיון דהלמד חולין הוא שפיר הוה ילפינן אי לאו פירכא דלפה"ד. משא"כ בעומ' דגם הלמד קודש הוא בלא"ה ליכא למילף מבינייהו וכמ"ש:

מ"מ נראה לי דבלאו פירכא דלפה"ד איכא למילף עומר ממילה ותמיד לחודייהו דכי פרכת דמה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות ישנן כרת תמיד יוכיח מה לתמיד שכן תדיר מילה יוכיח דאע"ג דהיא נמי הדירה מ"מ אינה אלא תדיר המצוי ובזבחים (צ"א) א"ר התם דתדיר המצוי לאו תדיר הוא ושפיר י"ל דעומר דהוי בכל שנה חשוב תדיר כמו המילה דזמנין דלא משכחת לה כלל ומשו"ה לגבי יבום נמי קאמר התם. ממילה ותמיד שכן ישנן לפה"ד, ומאי קאמר ממילה ותמיד שהרי כבר פריך לה מתמיד שכן תדיר וש"מ דיש סברא לומר דמילה תוכיח על פרכת תדיר ואע"ג דמילה לגבי יבום ודאי מצוי' היא הרבה יותר מן היבום וע"ש בתוס' ד"ה ומכולהו וה"נ לגבי עומר שפיר יש לומר לכאורה דתדיר דמילה לא חשיב פירכא כל כך נגד עומר והא דתני שם בזבחי' אוציא את הפסח כו' ולא אוציא את המילה שהיא תדירה הא משני רבא התם שהיא תדירה במצות (פרש"י שנכרתו עלי' י"ג בריתות) וע"ז איכא למימר תמיד יוכיח וכמ"ש ומיהו לאידך לישנא דהתם דקאמר ואב"א מילה לגבי פסח כתדיר דמיא א"כ ה"נ הי' י"ל הך פירכא לגבי עומר ועכ"פ נראה דתליא בתרווייהו לישני דהתם (ולהלן אי"ה אבאר עוד. אם י"ל ג"כ דתליא בפלוגתא דר"י ור' שמעון במנחות (ס' ע"ב) ע"ש) אלא דכ"ז אינו אלא אי נימא דהלמד בג"ש אינו מלמד בב"א אבל אם תאמר שמלמד בב"א. וכן אם נאמר דממשמעותא דמועדו ילפינן דד"ש א"כ לכאו' שפיר נוכל לומר פסח יוכיח אפירכת תדיר (וכן לסברת המהריב"ל הנ"ל שפיר איכא למימר דפסח יוכיח אף אם נאמר דפסח גופא בג"ש דמועדו ילפינן דר"ש אי לאו פרכא דלפני הדיבור וכמש"ל):

והנה עד כה כתבנו ליישב בעזה"ש מה דאיכא לכאורה למידק אכל חד לחודא מהני תלתא דפריך עלייהו ביבמות מה לכולהו שכן ישנן לפה"ד דליכא למילף גם קצירת העומר לר' ישמעאל דדחי שבת מבינייהו משום הך פירכא וכמ"ש. דבתמיד א"ש לפי המסקנא בחגיגה ו' דרי"ש ס"ל נמי עולת תמיד הואי ובמיל' נמי ניחא משו' דליכא למילף מפריע' שאין דנין מהלכה ומפ"ש נמי ליכא למילף שאין למדין למד מן הלמד וכמ"ש:

ותשלומי הדברים בזה מבואר למעלה מדף מ"ז ולהלן בעז"ה]:

הגה"ה (ז)

ומיהו כ"ז הוא לפי שיטת רש"י ז"ל בפסחים ובכריתות שם אבל מתוך הגירסא שלפנינו בכריתות שם בגמ' לא משמע הכי וע"ש סוף עמוד א' ברש"י ד"ה אתי לרבנן כו' ובתוס' שם (ח') (ושייך לד' ז') ד"ה אתאן לרבנן כתבו וז"ל כלומ' השיב ר"ע לרבנן כדמפרש ואזיל דלכרת גרידא לא איצטריך דבג"ש אתיא מפסח ע"כ ונראה דזה היפך מפרש"י ז"ל דלדבריהם ז"ל ע"כ א"א לומר דר"ע כרבי ס"ל דמוקי ג"ש דחטאו לאגמורי כרת לפ"ש. דא"כ מנ"ל כרת יתירא במגדף לחייב עלי' קרבן וע"כ דאו דס"ל לר"ע כר' נתן דבמועדו וחטאו ישא אראשון. ואיכא למילף כרת במגדף מפ"ר ואייתר כרת דכתי' במגדף גופא לקרבן. אי נמי דס"ל כרחב"ע דבמועדו אשני קאי אלא דהאי ונכרתה אתרווייהו קאי דאינו חייב עד שיזיד בשניהם ושפיר יליף כרת למגדף מפ"ר ופ"ש. והשתא לפי' התו' הנ"ל שפיר י"ל דגם רי"ש בכריתות הנ"ל כר"נ ס"ל וכמ"ש:

ונ"ל דזה ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל בפ' א' מה' שגגות ה"ב דפסק שם דמגדף אינו חייב בקרבן והקשה הל"מ שם דכיון דהוא ז"ל כתב בפ"ב מה' עבוד' כוכבי' ה' ו' דמגדף דקרא היינו מברך את ה'. וא"כ היכי מזכה שטרא לבי תרי וע"ש בלח"מ שדחק הרב' בישוב קושי' זו ול"נ דהרמב"ם ז"ל מפרש כפי' התוס' הנ"ל דליכא לקיומי ד' ר"ע דמגדף חייב קרבן כ"א בשנאמר דמגדף הוא מברך את ה' וגם חטאו ישא דכתי' בפסח לא אתא לגופא דס"ל כר"נ או כרחב"ע וע"כ דלא אתא אלא לאגמורי כרת למגדף וא"כ כרת דכתי' במגדף גופא לקרבן אתא דלכרת גרידא לא איצטריך וכפי' התוס' ובהכי א"ש ג"כ מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' ק"פ ה"ב כרבי נגד ר' נתן וראב"ע דהשוגג בראשון והזיד בשני חייב כרת וע"ש בהשגות ולמ"ש א"ש דכיון דהוא ז"ל פסק כחכמים דראב"ע בכריתות ז' דמגדף היינו מברך את ה' וכמ"ש הלח"מ שם ופסק נמי כחכמים דר"ע במתניתין דריש כריתות דמגדף פטור מקרבן. א"כ ע"כ צ"ל דונשא חטאו לאגמורי כרת לפ"ש הוא דאתי וכרבי וא"ש אלא שלענ"ד נראה שגם הרב הכ"מ ז"ל שם לזה נתכוון שכתב וז"ל ובפ"ק דכריתות אמרינן דחכמי' ס"ל דמגדף היינו מברך את ה' וכיון דקס' ר' כחכמי' הלכה כוותי' ואע"פ שרש"י שם משבש גירסת הספרי' ומהפך סברת חכמים לר"ע רבינו נקט כגי' הספרים עכ"ל:

ונ"ל דמ"ש דחכמי' ס"ל דמגדף היינו מברך לא אתא לומר דר"ע ס"ל בהיפך דמגדף לאו היינו מברך וכן מ"ס דרש"י מהפך סברת חכמים לר"ע לאו אפלוגת' דמגדף היינו מברך קאי דא"כ הוה משמע דלגי' הרמב"ם הוא איפכא דר"ע ס"ל מגדף לאו היינו מברך [ובאמת לפ"ז הי' ניחא שפי' מה שהקשיתי מדרי"ש דסנהדרין אדרי"ש דכריתות דאדרבה לפ"ז היה רי"ש לשיטתו דס"ל בסנהדרין מגדף לאו היינו מברך ושפיר קאמ' ר' יוחנן בכריתות (ג) דבמגד' ס"ל לרי"ש כר"ע כדמוכח מההיא דסנהדרין והוה א"ש נמי דא"צ לדחוק ולפרש דהא דאמר רי"ש לר"ע וכי ג' עולמי' יש דלאו לר"ע פריך כדפירש"י. אלא די"ל לפ"ז דוודאי לר"ע לשיטתו פריך הכי דס"ל נמי דמגדף לאו היינו מברך כמ"ש] דודאי א"א לומ' כן דלר"ע מגדף לאו היינו מברך דא"כ כ"ש דהוה ליה לי' למיפטרי' מקרבן כיון דע"כ לא נפק"ל כרת למברך אלא בג"ש דחטאו מפסח שאינה בת חטאת דמ"ע היא ואיך יתכן שיהי' סברת חכמים הפוכה כ"כ. דלדידהו דמגדף היינו מברך וכתיב כרת במקום קרבן ואפילו הכי פטרי מקרבן ולר"ע דיליף מפסח דמ"ע הוא ואפ"ה מחייב בקרבן ועכ"פ שאין מקום לומר דבטעמים המתנגדים ממש לכ"א לדעתו שבזה יהי טעמא דפלוגתיי' דלרבנן פטור מקרבן משום דס"ל מגדף היינו מברך ואע"ג דכתי' כרת דידי' במקום קרבן ולר"ע חייב משו' דס"ל מגדף לאו היינו מברך ואע"ג דלפ"ז ע"כ דיליף כרת דידי' מפסח דלאו בר קרבן הוא ולענ"ד לא מצאתי בזה שום סברא להיפך כלל שיהיה אפשר לאוקמי פלוגתייהו בהכי דודאי הסברא נותנת כפרש"י ז"ל וכמ"ש ועוד דא"כ צ"ל דלהרמב"ם הי' לו גירסא אחרת שלא כגירסת רש"י ולא כגירסת הספרים שלפנינו. דבכל הסוגיא מבואר דר"ע ס"ל מגדף היינו מברך ועוד דא"כ אמאי קרי לי' ר"ע להמברך מגדף במתניתין ובשלמא לפירש"י א"ש דאע"ג דס"ל לחכמים דמגדף לאו היינו מברך ואפ"ה קאמרי אף המגדף דאר"ע קאי כלומר אף המברך שאתה קורא אותו מגדף וכמו שפירש"י אבל ר"ע דתנא ברישא דמתניתין המגדף אמאן קאי דקרי לי' מגדף ולכן נ"ל דמ"ש הכ"מ דחכמים ס"ל דמגדף היינו מברך ר"ל חכמים דראב"ע שם בברייתא ואף חכמים דמתניתין דפטרי מגדף מקרבן אין הכרע לומר דס"ל דמגדף לאו היינו מברך ונפ"ל כרת דמברך בג"ש מפסח דלאו בר קרבן הוא כפירש"י אלא שפיר י"ל דס"ל נמי דמגדף היינו מברך ואפ"ה פטרי רבנן מקרבן כיון דליכא כרת יתירא במגדף. דונשא חטאו מבע"ל לג"ש דפ"ש וכרבי (ואדרבה טפי ניחא למימר הכי דהשתא א"צ לדחוק ולפרש כפרש"י ז"ל דהא דקרו חכמים למברך מגדף דאדר"ע קאי דשפיר י"ל דאינהו נמי ס"ל דמגדף היינו מברך ואפ"ה פטרי מקרבן וכמ"ש לפי פי' התוס' הנ"ל ועוד מדאיצטריכו לטעמא דמגדף ל"ב מעשה וכמו שאבאר):

ובהכי א"ש נמי הגירסא שלפנינו בכריתות שם דע"כ הוא כפי' התוס' דואומר חטאו ישא ר"ע קא"ל לרבנן וה"ק אמריתו מגדף ל"ב מעשה כלו' דבמתני' פטרי רבנן מגדף מקרבן מדכתיב לעושה בשגגה יצא מגדף וע"כ צ"ל דסבירא לכו דמגדף היינו מברך את ה' וכתיב כרת במגדף גופא ולהכי צריכיתו לטעמא דלי' בי' מעשה דאי הוה ס"ל דמגדף לאו היינו מברך וע"כ דנפק"ל כרת במברך מג"ש מפסח א"כ תיפו"ל דבלא"ה פטור כיון דבג"ש מפסח אתיא שאינו בר קרבן דמ"ע הוא ומדאיצטריכו לטעמא דל"ב מעשה ש"מ דס"ל נמי דמגדף היינו מברך אלא כרת דכתיב במגדף גופא למאי אתא דאי לכרת גרידא בג"ש דחטאו אתא מפסח אלא ע"כ לקרבן אתא דאי מג"ש לחוד ה"א כי פסח דלי' בי' קרבן ואי ממגדף לחוד אכתי הוה פטרינן לי' משום דל"ב מעשה ולהכי איצטריך קרא ואיצטריך ג"ש אמרי לי' ליתן כרת למקלל כלו' לעולם דכרת דכתיב במגדף דהיינו מברך לכרת גרידא איצטריך ומשו"ה צריכינן למיפטרי' מקרבן משום דל"ב מעשה והאי דקאמרת דבג"ש דחטאו נפק"ל אנן ס"ל דבמועדו וחטאו ישא אשני קאי וליכא למילף כרת למגדף בג"ש מפ"ש דפ"ש גופא מנלן דאיכא כרת גבי'. אלא איפכא דרשינן האי ג"ש לפ"ש דכתי' במקלל ונשא חטאו וכתי' בפ"ש חטאו ישא מה להלן כרת כלו' במקלל דכתי' בי' כרת בהדיא אף כאן בפ"ש כרת וא"ש דמוכח להדיא במתניתין דחכמי' ס"ל ג"כ כר"ע בהא דמגדף היינו מברך וכמ"ש וז"ש הכ"מ וכיון דקם רבי כחכמים ר"ל דדרשי הג"ש איפכא דלא כר"ע וכמ"ש וא"ש נמי מש"ש דרש"י מהפך סבר' חכמי' לר"ע ורבינו נקט כגי' הספרים כלו' דלפרש"י ר"ע ס"ל כרבי דמוקי הג"ש לפ"ש ולפ"ז הרמב"ם שפסק כרבנן דר"ע ע"כ לא הו"ל למיפסק כרבי אלא דבאמת הוא גרם כגיר' הספרי' וכפי' התוס' דאדרבה ר"ע ס"ל דלא כרבי ורבנן כרבי וכמ"ש דעיקר פלוגתייהו בג"ש דחטאו הוא דר"ע יליף בהך ג"ש מגדף מפ"ר ורבנן ילפי כרת בפ"ש ממגדף ולהכי פסק רבינו כרבי כנ"ל בפי' דברי הכ"מ ז"ל והוצרכתי להאריך בזה לפי שראיתי לאחד מן הגאונים ז"ל שהבין מד' הכ"מ דלגירסת הרמב"ם ס"ל לר"ע דמגדף לאו היינו מברך וכמו שנראה לכאו' מפשטי' דלישנא דהכ"מ והוא הגאון המפורסם בעל מנחת אהרן ז"ל בסנהדרין נ"ב [ובדף הס' הוא דף מ"ח ע"ב] שכ' שם וז"ל ולפמ"ש הכ"מ דמש"ה פסק הרמב"ם כרבי אף דר"נ ורחב"ע פליגי עלי' משום דסבר כגירסת הספרים בכריתות שם דחכמי' סברי מגדף היינו מברך ור"ע פליג והל' כחכמי' ע"ש א"כ לפ"ז לפי גירסתו סבר ר"ע דמגדף לאו היינו מברך את ה' א"כ סבר נמי דשני תשלומין דראשון הוא כו' עכ"ל הנה מ"ש דלד' הרמב"ם צ"ל דר"ע ס"ל דשני תשלומין דראשון הוא בזו דבר אמת בפיו דהכי ודאי צ"ל לד' הרמב"ם והתוס' הנ"ל דר"ע ע"כ דכר' נתן ס"ל וכמש"ל (וא"ש בזה מ"ש הגאון בעל מנ"א ז"ל שם ע"ד ההוס' בפסחי' (צ"ג) ד"ה ר"ע סבר ע"ש):

[אלא דלכאורה בהא נמי איכא לספוקי דאפשר לומר דר"ע עצמו באמת כרבי ס"ל והא דקא' ואומ' חטאו ישא לדבריהם דרבנן קאמר [ועיין תוס' סנהדרין ס"ה ד"ה מאן תנא] לדידי מגדף חייב קרבן הואיל וכתי' כרת דידי' במקום קרבן כדא' ר"ע ברישא דברייתא (ואע"ג דלדידי' ליכא כרת יתירא במגדף דס"ל כרבי) לדידכו דלא ס"ל הך סברא דהואיל וכתיב כרת במקום קרבן אודו לי מיהת דחייב קרבן מדכתי' כרת יתירא במגדף ובזה הוה מדוייק היטיב הא דקא' אתאן לרבנן כלו' דר"ע השיב להם אף לדידהו דלא ס"ל טעמ' דכתי' כרת במקו' קרבן ורבנן השיבו לו דאינהו נמי ס"ל כרבי וכמ"ש והשהא בין ר"ע ורבנן כרבי ולא פליגי אלא בסברא דכתיבא כרת במקום קרבן וכמ"ש כן הי' נראה לומר לכאורה לשיטת הרמב"ם והתי' וכעין זה כ' ג"כ הרב בעל לח"מ הנז' אלא שהוא ז"ל מיישב ד' הרמב"ם לפי גי' רש"י דרבנן השיבו לר"ע מי סברת מגדף היינו מברך כו' דלדבריו דר"ע קאמרי לדידן אפי' מגדף היינו מברך אינו חייב קרבן דלא ס"ל הך סברא משום דכתי' כרת במקו' קרבן אלא אפי' לדידך דסביר' לך הך סברא מגדף לאו היינו מברך וע"ש בלח"מ ובאמת דבריו דחוקים מאוד להעמיד ד' הרמב"ם לפי גי' רש"י ז"ל ועכ"פ לגי' התוס' ולפירוש' שפיר י"ל כמ"ש דר"ע לדבריהם דרבנן קאמ' וכ"ע כרבי ס"ל ובסברא פליגי אבל מפשטא דלישני' דהכ"מ וודאי משמע כמש"ל דר"ע ורבנן דידי' פליגי בפלוגתא דר' ורבנן דידי' וכמ"ש] :

אבל מ"ש בעל מנ"א דלפי גירסת הרמב"ם סבר ר"ע דמגדף לאו היינו מברך במחכ"ה טעה מאוד בהבנת דברי הכ"מ ז"ל וכמש"ל דבלא ספק שלא לזו נתכוון בעל כ"מ דהקשה עליו ככל מה שהקשינו לעיל ולענ"ד ברור כמ"ש (וגם ד' הרב בעל לח"מ הנז' אינם מדוייקים שאחר שכתב דהרמב"ם פסק דמגדף היינו מברך כחכמי' דראב"ע ומה"ט פסק בה' ק"פ כרבי כ' ע"ז וכן פירש שם הרב בעל כ"מ ז"ל ע"כ ולפמ"ש לא קרב זה אל זה דמ"ש הכ"מ דבכריתות אמרינן דחכמי' ס"ל דמגדף היינו מברך אצ"ל דאחכמי' דראב"ע קאי אלא דאחכמי' דר"ע נמי קאי דע"כ ס"ל נמי דמגדף היינו מברך וכמש"ל וכ"כ דלד' הר"ב כ"מ ז"ל שם אין מקום לעיקר קוש' הלח"מ שהרי הרמב"ם פסק לגמרי כחכמים דמגדף היינו מברך ואפ"ה פטור מקרבן דכיון דלדידהו ליכא כרת יתיר' במגדף משו"ה פטור מקרבן הואיל דלית ביה מעשה וא"ש פסקי' דהרמב"ם ז"ל שהולך ע"ד שיט' התוס' הנ"ל וכמ"ש (והלח"מ הלך בדרך אחר שם ולא הזכיר שלפי"ד הכ"מ הנ"ל שם אין לקושיתו מקום כלל וצ"ע):

אלא דק"ל קצת מסוגי' דפסחים (צ"ג) הנז' דמוקי ההם לדר"נ דס"ל דמגדף לאו היינו מברך והרי שפיר י"ל דגם ר"נ כרבי ס"ל דמגדף היינו מברך אלא דפליגי בפלוגתא דר"ע ורבנן דר' כרבנן ור' נתן כר' עקיבא וחטאו ישא לכרת יתירא איצטריך למגדף כי היכי דנחיי' קרבן וכמש"ל (רק למש"כ די"ל דר"ע נמי כר' ס"ל וחטאו ישא לדבריהם דרבנן קאמ' והשתא אי הוה מוקי לדר"נ בהכי לא הוי כר"ע ולא כרבנן ולהכי מוק"ל כראב"ע הנ"ל ורי"ש הנ"ל וא"ש) :

(וגם תשלומי דברים אלו מבוארים לעיל בדף מ"ז בעז"ה) :

תוכן העניינים

ראשית בכורים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה