ראשית בכורים· הרב בצלאל כהן
חלק שני · סימן ו
הן ראוי לברר בעז"ה, בדין חלה בחוץ לארץ הנאכלת לכהן שנטהר מטומאה היוצא עליו מגופו, אם יש לחלק בזה בין חלה הראשונה לשניה במקום שמפרישין שתי חלות לאור ולכהן, ובאיזה מקום צריך להפריש שתי חלות, ולבאר ג"כ כל שיטות הראשונים ז"ל בדינים אלו, ובדרך אגב יתבאר ג"כ לד' האומר, דצריך הערב שמש ג"כ לחלת חו"ל אם מותרת היולדת (אשת כהן) שטבלה בתוך מלאת לאכול חלת חו"ל קודם ליל מ"א לזכר וליל פ"א לנקבה, וכל זה יתבאר בתשובתי להלן אי"ה (אשר כבר נדפס בשמי בס' מקור ברוך (ד' מ"ג) והועתק כאן בלי שינוי ובקו"א יתבאר עוד אי"ה:
בעז"ה יום ה' ר"ח ניסן תורה לפ"ק יראת ה' לפ"ג
הנה יען כי נהגו בפסח ליתן החלה מהמצות לכהן שטבל לטומאה היוצא מגופו (ואחר הערב שמש ג"כ וכמ"ש בהג"ה סי' שכ"ב ס"ק ה' וע"ש בביאורי הגר"א ז"ל ס"ק י' וצ"ע לפ"ז ביולדת אשת כהן שטבלה בתוך מלאת דהו"ל כטבולת יום ארוך לתרומה דנראה דה"ה לחלת חו"ל ואולי לא חמיר מפסח הבא בטומאה וע' כריתות י' וכן בכהן שלא מל וע' חגיגה ד' תוד"ה דמרבה וצ"ע) (וע' במג"א ס' תנ"ז סק"ט מש"ש בשם הש"ך ז"ל ביו"ד ס' שכ"ב שכ' דצריך טעם למה נהגו כן רק בפסח אף שאין נוהגין בכל ימות השנה והמנ"א ז"ל כ' דמפני שבפסח החלות מרובות ואם לא יאכילנו לא יחזיקו אותו לכהן ע"ש ולי הי' נראה דאולי רצו לקיים אז מצוה הזאת כתיקונה בנתינה לכהן ג"כ לפי שאז קודם הפסח התחילו ישראל לקיים מצוה זו מיד בכניסתם לארץ אז שהיה בעשור לחודש הראשון כדכתיב ביהושע ד' והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש כו' ומצות חלה הי' משונה מכל מצות התלויות בארץ שמיד שנכנסו לה נתחייבו וע' רש"י קידושין מ' גבי גדול לימוד שקדם לחלה מ' שנה כו' ופירש"י משום דבחלה כתי' בבואכם ואי' בספרי משונה ביאה זו כו' ללמדך שנתחייבו אז מיד בכניסתם משא"כ בתרומות ומעשרות כו' וע"ש ובכתובות כ"ה וברש"י שם ובתוספתא פ"ו דמנחות גרסי' אמר ר' שמעון הלכה כד' ב"נ אבל אין הטעם כדבריו נמצא א"א כיון שעברו ישראל הירדן נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש כו' (ונ"ל דחסרון הניכר יש בתוספתא זו ובין תיבת כדבריו ובין תיבת נמצא צ"ל שכל האמור כו' וכל האמור בתורת כהנים לא קרב במדבר משבאו לארץ כו' וכמו שהוא במשנה דמנחות מ"ה בד' ר"ש בזה (אך גם במשנה שם יש חסרון הניכר בזה ואחר תיבות קרבו אלו ואלו צ"ל שנא' כי תבואו והבאתם וכמו שהיא בתורת כהנים בפ' אמור בד' ר"ש עצמו בזה ומש"ש בתוד"ה קרבו ובפי' המשנה להרמב"ם בד' ר"ש בזה צע"ג) וע"ז אמר נמצא כו' הגיע ט"ז בניסן נתחייבו בעומר כו' וכלומר דבמדבר לא נתחייבו עדיין וע"ש במפרש בזה) והא דא"ר שמעון הכא דאחר שעברו הירדן נתחייבו אז בערלה ובחדש צ"ע לכאורה מהא דס"ל לר' שמעון עצמו בקידושין ל"ח דחדש וערלה נוהגין מן התורה גם בחוץ לארץ ע"ש אבל באמת הרי להדיא קאמר ר"ש גם בקידושין שם דבמצות אלו נצטוו רק בכניסתן לארץ אע"פ שנוהגין באמת גם בחו"ל לדידי' והיינו משום דבמדבר לא זרעו ולא קצרו כמש"ש רש"י וע"כ לא היו נוהגין במדבר עדיין (ומד' ר"ש הללו ראיה דחדש אינו נוהג רק בשל ישראל וע' משכנ"י ס' ס"ד):
ונ"ל דמה"ט א' בירו' דתענית פ"ד ה"ה דכשחזרו המרגלים אתון ואשכחינון לישראל דהוו עסיקין בהל' חלה כו' א"ל לארץ אין אתם נכנסין ואתם עסוקים בהלכות חלה כו' והק"ע ז"ל כ' שם דגמר' גמור דהוו עסקי אז בהלכות הללו ע"ש ולי נראה בזה דמסמוכין קדריש מדסמיך פרשת חלה לפרשת מרגלים בפ' שלח והיינו משום שהיו סבורים אז ליכנס מיד לארץ (וכמ"ש רש"י בפ' בהעלותך בפסוק דרך שלשת ימים מהספרי שהיה הקב"ה חפץ אז להכניסם לארץ מיד לולא שקלקלו במתאוננים ובמרגלים) ולכן היו עסוקין אז בפרשת חלה שהיא מצוה הראשונה ההלויה בביאתם מיד לארץ כמ"ש ואף לאחר שקלקלו במרגלים רצה הקב"ה להבטיחם ולבשרם שיכנסו בניהם לארץ ולכן צוה להם אז מיד על מצות חלה שהיא מצוה הראשונה שיתחייבו מיד בכניסתם וכמ"ש (וכמש"ש רש"י אקרא דכי תבואו דכתיב בפ' נסכים ע"ש ובהגהות מיי' סוף הל' חלה ע"ש) ומה שהפסיק ביניהם בפ' נסכים אפשר שהוא משום דבפ' נסכים כם כתיב בקרא כי תבואו ובחלה דסמיך ליה שינה הכתוב שם וכתיב בבואכם ומזה הוא עיקר הלימוד לחלה באמת דמדשני רחמנא גבי חלה בהך לישנא ממאי דכתיב למעלה בפ' נסכים לאשמועינן בזה באמת דבחלה יתחייבו מיד בבואם לארץ וכמ"ש משא"כ בנסכים למ"ד לא קרבו נסכים במדבר שלא בא הכתוב לדידי' אלא לחייבם בנסכים לאחר כיבוש וחילוק וכדא' בזבחים קי"א לר' ישמעאל ע"ש ור' ישמעאל לטעמי' דאיהו גופי' הוא דאמר בספרי שם גבי חלה דמשונה ביאה זו כו' ע"ש והיינו דסמיך ג"כ פ' נסכי' לפ' מרגלים משום דנסכים בקרבן יחיד ג"כ לא נתחייבו במדבר בזה בישרם שיכנסו לא"י וע"ש בפסיקתא דר' טובי' בזה ולמ"ד דקרבו נסכים במדבר דלדידי' הקרא דכי תבואו לארץ מושבותיכם דפ' נסכים לא אתי אלא להטעינן נסכי' בבמה קטנ' הנוהג בכל מושבות כדא' ר"ע בזבחי' ור"ש בספרי שם והיינו בי"ד שנה שכיבשו וחילקו דאז הותרו הבמות כשבאו לגלגל כדא' בזבחים קי"ב י"ל לפ"ז דאתי ללמד על פ' חלה דסמיך ליה דקאי ג"כ על הזמן ההוא שכיבשו וחילקו דהיינו מיד בכניסתן לארץ וכמ"ש (דלר"ע הנז' ע"כ ליכא למילף מדשני קרא בזה רק די"ל דמסמוכים קדריש בחלה הכי וא"ש וע' בקידושין נ"ז) ונ"ל דבזה א"ש ג"כ מ"ש בשבת נ"ב אקרא דוהפקדתי כו' בהלה א"ת בהלה אלא בחלה דלפי שהיא פקודה הראשונה דבקראי דהתוכחה שם דריש שבתחלה הפקיד עליהם עון ועונש חלה לפי שהיא מצוה הראשונה שנצטוו עליה מיד בכניסתם לארץ ובסוף כל התוכחות חזר והזכיר עון שמיטין ויובלות כדכתי' התם אז תרצה הארץ את שבתותי' כו' אשר לא שבתה כו' והוא שבא הכתוב לעונשם שם על עון בטול כל המצות התלויות בארץ והיינו מביטול מצוה הראשונה שנתחייבו עליה מיד בכניסתם לארץ והיא מצות חלה כמ"ש עד מצוה האחרונה שהיא מצות שמיטין ויובלות כדא' בקידושין מ' דלאחר כ"א וס"ד שנים שנכנסו לארץ נתחייבו בשמיטה וביובל ע"ש וי"ל דלכן תיקנו רבנן מצות חלה בכ"ז ובכ"מ בחו"ל וכן שמיטת כספים בשביעית בזה"ז לעשות זכר עכ"פ למצוה הראשונה שתלויה בארץ כמ"ש ולהאחרונה התלויה בזמן שכל יושביה עלי' כמ"ש הרמב"ם פ"י מה' שמיט' הל' ח"ט (וחלה נמי דמי קצת לחובת הגוף וע' קידושין ל"ו תוד"ה כל) ועכ"פ י"ל דלכן נהגו גם לדורות קודם הפסח לקיים אז מצות חלה כתיקונה בנתינה לכהן ג"כ באותו הפרק ממש שהתחילו לנהג אז מצוה זו עצמה וכמ"ש:
וכעין זה אית' בירושלמי ריש שקלים תרומת הלשכה כתחלתה ע"ש וע"כ נ"ל לבאר כאן כעת בעז"ה כל דעות הראשונים ז"ל בדין אכילת חלה לכהן בחוץ לארץ בזה"ז דלפי שלענ"ד נראה שיש באמת בזה שלשה שיטות להראשונים ז"ל בפירוש המשנה דחלה פ"ד מ"ח ובישוב הסוגיא דבכורות כ"ז דנראה לכאורה כסותרת להמשנה דחלה הנ"ל (והאחרונים ז"ל לא דקדקו כ"כ בזה וע' יו"ד ר"ס שכ"ב) ע"כ נ"ל לבאר היטיב כל שיטו' הללו בעז"ה:
והנה שיטה הא' הוא שיטת הרמב"ם ז"ל דמתניתין דחלה פ"ד הנז' דקתני ואסורה לזבים כו' ור"ל עד שיטבול וכדא' ת"ק וטבול יום אוכלה ורי"א א"צ טבילה ועד כאן ל"פ אלא בטב"י דבעל קרי דת"ק מדמי לי' לטומאה היוצא מגופו דבעי טבילה ור"י מדמי לי' לטומאת מגע כיון דאינו אלא ראשון לטומאה אבל בטומאת מגע דעלמא לכו"ע לא בעי טבילה כדמסקינן בבכורות כ"ז ובטומאת זב ואילך דהו"ל אה"ט ע"י טומאה היוצא מגופו גם ר"י מודה דצריך טבילה וכמפורש שם בירושלמי דחלה חומר הוא כו' והובא בר"ש שם (ומש"ש בר"ש אבל ר"י ורבנן הטמא שרץ כו' טס"ה וצ"ל או דר"י ורבנן בטב"י דטמא שרץ כו' ולפ"ז אתיא סוגיא דבכורות כר"י אבל קשה דא"כ ליתני בסיפא גם בע"ק בהדי זבין כו' כצ"ל בר"ש שם וע' תוס' חולין ק"ד ד"ה חלת ובכורות כ"ז ד"ה וכי ובהגהות הנו"ב ז"ל] ומפרש נה הרמב"ם דאחלת האור קאי הך מתני' דטב"י אוכלה וכמש"ש בפי' המשנה דקאי על אותה שאין לה שיעור ע"ש והיינו טעמא דצריך שתי חלות לפי שחלת האור אסורה למי שטומאה יוצא מגופו וא"כ משכח"ל ב' חלות כשאין שם כהן קטן רק גדול שלא טבל דאז צריך להפריש שתי חלות האחת לאור שהיא אסורה לגדול שלא טבל והשנית לכהן והיא מותרת אף לגדול שלא טבל ולכל מי שטומאה יוצא עליו מגופו ג"כ והיינו הא דאמר רבינא בבכורות שם דאי ליכא קטן דאז לחלה הראשונה דאסורה למי שטומאה יוצא מגופו שקלה לה כו' ושדיא בתנורא והדר מפרשה חנה אחריתי כי היכי דלא תשתכח תורת חלה הנאכלת ואכל לה גדול כלומר דחלה השני' מותרת אף למי שטומאה יוצא מגופו דהיינו גדול שלא טבל וזה שכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' ביכורים ה"ח דהחלה השני' מותרת לזבים כו' ואצ"ל לשאר טמאים עכ"ל וע"כ ר"ל אף בלא טבילה כלל מדכללינהו לזבים ושאר טמאים דהיינו טמאי מגע בהדדי דודאי אינהו לא בעי לעולם טבילה כלל אפי' בחלה הראשונה כמש"ש בה' י' וה"נ בחלה השני' עכ"פ דאפי' זבים ג"כ לא בעי טבילה ונפק"ל מהא דרבינא בבכורות כ"ז הנז' ולא קשה כלל לדידי' ממתני' דחלה הנ"ל דקתני ואסורה לזבים דההיא בחלה הראשונה קמיירי והיינו הך שכ' הרמב"ם שם בה' י' וד' הכ"מ ז"ל שם שרוצה ליישב ד' הרמב"ם בזה דמ"ש שמותרת לזבים דע"י טבילה איירי ע"ש במחכ"ה כל דבריו דברי שגגה הם בזה דודאי בלא טבילה קאמר מדכ' ואצ"ל כו' וכמ"ש אלא דבלא"ה א"ש דאיהו בחלה ב' קאמר וכמ"ש והבאה"ג ז"ל ביו"ד ס' שכ"ב ס"ק ד' הביא שם ג"כ ד' הכ"מ בזה דמוק"ל אחר שטבלו ע"ש ולא הרגיש שד' הכ"מ תמוהים כמ"ש וע"ש בבאורי הגר"א ז"ל ס"ק ד' וגם מ"ש הכ"מ שם בה' י' על מש"ש הרמב"ם דאם הי' שם כהן קטן או גדול שטבל דא"צ להפריש רק חלה א' ואוכלה הכהן ההוא בין בסוריא בין בחו"ל וכ' הכ"מ שם שיש ללמוד קצת כן מדתנן בחלה שם פ"ד מ"ז דבסוריא רג"א ב' חלות ורא"א חלה אחת משמע דאפי' לר"ג דוקא בסוריא הוא דהוו ב' חלות עכ"ל והוא תמוה שהרי גם לר"א דא' בסוריא חלה א' אינו מפני דמדמי לה לחו"ל רק בהיפך דמשוי לה כא"י ובא"י רק חלה א' כדתנן התם בהדיא ברישא דר"א משוי לה כא"י הא אי הוה כחו"ל ודאי דבעי ב' חלות כדתנן התם וא"כ איך כ' הרמב"ם דבחו"ל רק חלה א' ועוד שהרי בסוריא עצמה כ' ג"כ דחלה א' בכה"ג והרי בתחילה כ"ש להדיא כר"ג דבסוריא ב' חלות ע"ש אלא דבאמת עיקר הדבר כמ"ש הכ"מ עצמו אח"ז דנפק"ל הא באמת מדרבינא בבכורות הנ"ל דבאתרא דאיכא טהור ודאי דסגי גם בחו"ל בחלה א' ולא בעינן ב' חלות רק היכא דליכא טהור וכמ"ש וא"ש שיטת הרמב"ם ז"ל בזה וכ"כ הר"ש ז"ל שם בפי' ראשון ע"ש :
ושיטה הב' נלע"ד בזה דהוא שיטת הראב"ד ז"ל בהשגות בה' חלה שם דמיישב ג"כ הסוגיא דבכורות הנ"ל שלא תסתור למתניתין דחלה הנ"ל והוא ז"ל מפרש דאה"נ דהאי ואסורה לזבים כו' אחלה השני' שנאכלת לכהן קאי דאף היא אינה מותרת רק למי שטבל מקירויו או מכל טומאה היוצא מגופו בעי טבילה עכ"פ כדקתני וט"י אוכלה ופשטא ודאי משמע דכולה סיפא דמתני' דט"י אוכלה כו' דאחלה הב' הנאכלת קאי וכפי' הב' דהר"ש שם והתוס' בחולין הנ"ל והרא"ש בה' חלה ס' י"ד אך בסוגיא דבכורות אין הראב"ד ז"ל מפרש כוותייהו בזה וכמו שיתבאר אי"ה רק הוא ז"ל מפרש דלהכי בעינן ב' חלות משום שהחלה הראשונה אף שהיא בחו"ל אפ"ה אסורה גם לטבול יום אחר שכבר טבל ואפי' הערב שמש לא מהני ג"כ כלל כל שהוא גדול והי' טומאה יוצא עליו מגופו לפעמים לא מהני לדידי' טבילה כלל בחלה הראשונה רק בחלה השני' בלבד וכמתני' הנ"ל וה"נ ס"ל להתוס' והרא"ש בחלה הראשונה של סוריא עכ"פ אלא דבהא פליג הראב"ד ז"ל וס"ל דמ"מ כיון דחלת חו"ל היא אפי' הראשונה אינה אסורה רק לגדול שהיתה טומאה יוצא עליו מגופו מכבר אבל לקטן שעדיין לא ראה קרי מעולם כלל גם הראשונה מותרת לו ובהכי מתפרשא הסוגיא דבכורות הנ"ל דאמר רבינא דאכיל לה קטן כלומר להראשונה ג"כ ובאתרא דאיכא קטן א"צ לב' חלות כלל רק דמפרישין א' ואוכל הקטן אבל אי ליכא כהן קטן אז צריך להפריש לעולם ב' חלות אפי' אי איכא גדול שטבל לקירויו וזהו שאמר רבינא ואי ליכא כו' שקלא ושדיא בתנורא לפי שחלת האור הראשונה אסורה לגדול אפי' אם טבל לקירויו ואמנם מפריש חלה ב' שלא תשתכח תורת חלה הנאכלת ואוכלה גדול כלומר גדול שכבר נטמא לפעמים בטומאה היוצא מגופו אבל השתא טהור הוא שכבר טבל דאלו קוד' הטבילה אפי' חלה הב' אסורה לו כדתנן ואסורה לזבים והשתא מש"כ במשנה הנ"ל שצריך ב' חלות והראשונה לאור ואינה נאכלת כלל והשני' נאכלת למי שטבל מקירויו איירי רק היכא דליכא כהן קטן אבל אי איכא קטן בחדא סגיא ואוכלה הקטן שלא גזרו בחלת חו"ל רק למי שכבר הגיע ליטמא בטומאה היוצא מגופו דהיינו גדול דביה לא מהני טבילה ומיהו בחלה הב' ודאי דגם לגדול שרי כשטבל וכדתנן במתני' ובשיטה זו לא הרגישו האחרונים כלל ונ"ל דכן הוא ד' הלשון ראשון שברש"י בכורות כ"ז ד"ה כהן קטן להגהת הגאון בעל שאילת שלום ז"ל פ' אמור אות קי"ח דמש"ש ברש"י ואם טבל כו' צ"ל בלשון ב' שם ע"ש:
ובזה א"ש מ"ש הראב"ד בה' חלה פ"ה ה"ח דאסורה לזבים ואחלה השני' קאי התם [ומש"ש ואצ"ל לשאר טמאים נ"ל דטס"ה ע"ש] משום דעכ"פ בלא טבילה גם החלה הב' אסורה לזבים כדא' במתני' וטבול יום אוכלה כו' וקאי מתני' רק אחלה ב' לפי' הראב"ד ז"ל אבל חלה הראשונה אין לה היתר רק לכהן קטן ולא לגדול שטבל לקירויו וזה שהשיג הראב"ד ז"ל בפ"ז מה' תרומות הל"ח על מש"ש הרמב"ם ז"ל ג"כ דתרומת חו"ל הואיל ועיקרה מדבריהם אינה אסורה אלא למי שטומאה יוצא מגופו כו' וכולם שטבלו מותרין באכילה אע"פ שלא העריב שמשן וכ' ע"ז הראב"ד ז"ל דאין זה מחוור דבגמ' מוכח דהנדה עצמה אפי' אחר טבילה לא והטעם דגזרינן כו' ומש"ה הינא דאיכא קטן לא יהבינן לגדול ע"י טבילה וכ"כ הרבז"ל בהלכותיו עכ"ל וכ"ש הכ"מ דלהראב"ד ע"כ הא דתנן ואסורה לזבים כו' אפי' בשטבלו הוא ע"ש ותמוה שהרי להדיא קתני התם דטבול יום אוכלה ועוד דא"כ מ"ש זבים דנקט כיון דלדידי' גדול אסור לעולם משום גזירה וכמ"ש ועוד יש לתמוה דהרי בגמ' קאמר בהדיא דהדר מפרשה כו' ואכיל לה גדול אלמא בהדיא קא שרי לגדול וא"ל כמש"ש הכ"מ דהראב"ד חזר בו והרגיש בחולשת סברותיו ולא אמר דלא אכיל גדול אפי' בטבילה אלא היכא דאיכא קטן אבל אי ליכא קטן מודה הראב"ד דשרינן ליה לגדול שטבל וכמ"ש הראב"ד ז"ל ומש"ה היכא דאיכא קטן כו' עכ"ד הכ"מ ולפ"ז הי' י"ל דכי קא שרינן לי' בגדול בגמ' שם הרי לא שרינן לי' רק היכא דליכא קטן כדאמר רבינא בהדיא ובזה הי' נדחה מ"ש הכ"מ שם דג"ז תימא דמנין לו לחלק בכך עכ"ל והי' י"ל דנפק"ל הא מהא דרבינא הנ"ל וכמ"ש:
אך באמת ליתא כלל לכל זה שהרי באמת לא קא שרי רבינא לגדול גם בדליכא קטן רק בחלה הכני' בלבד וכדאמר והדר מפרשה כו' יאכיל לה גדול והדבר ברור דלד' הראב"ד גם בדליכא קטן אסור לגדול החלה הראשונה שהרי כ"ש הראב"ד להוכיח כן מד' הרי"ף ז"ל בהלכותיו בפ' א"ע והוא ממ"ש שם דאי איכא כהן קטן יכול לאפותה ביו"ט ולהאכילה לקטן ואי ליכא קטן עבדינן כר"א דלא תקרא לה שם כו' ומשמע מדבריו דאי ליכא קטן אין הקנה כלל להאכילה לגדול אף ע"י טבילה וע"ש במאור ובמלחמות ובר"ן וא"כ מוכרח דס"ל דאפי' אי ליכא קטן לעולם אסור לגדול אפי' טבל וכמ"ש אלא דבאמת אין כאן חזרה כלל בד' הראב"ד בזה ואין ספק שלדעת הראב"ד אי ליכא קטן שריא לגדול אמנם אז צריך להפריש ב' חלות דוקא והראשונה לאור דוקא והשני' הוא דשרינן לה לגדול שטבל וכדא' במתני' דחלה הנז' דאשני' קאי לפי' זה וכדאמר רבינא להדיא וכמ"ש. וא"כ שפיר כ' הרי"ף ז"ל דאי איכא קטן דאז אין צריך רק חלה אחת בלבד ונאכלת לקטן יכול לאפותה בשבילו אבל אי ליכא קטן דאז צריך להפריש ב' חלות וא"כ אף דהשני' ודאי דנאכל לגדול ג"כ אבל כיון שהראשונה עכ"פ אסורה להגדול וצריך להפרישה ולשורפה דוקא א"כ עדיין אין לו תקנה משום הראשונה עכ"פ וצריך למיעבד כדר"א דלא תקרא כו' וזה שכ' הראב"ד ז"ל ומשו"ה היכא דאיכא קטן (דאז אין מפריש רק חלה אחת בלבד) לא יהבינן לי' כלל לגדול ע"י טבילה ור"ל אבל אי ליכא קטן א"כ צריך להפריש ב' חלות ואז השני' עכ"פ יהבינן לי' שטבל וכמ"ש:
[ואולי אפשר כיון דשם בתרומה קאי הראב"ד ובתרומה לא גזרו חכמים ב' תרומות כלל וכמ"ש הטעם בזה בר"ש בכם הירושלמי שם וא"כ אפשר דבתרומה אם אין שם קטן לא תיקנו כלל שתהא נשרפת ולא האכל כלל כיון דעיקר לאכילה עומדת בחו"ל ומשו"ה היכא דאיכא גדול שטבל קא שרינן לי' וא"צ לשרוף תרומה רק בדליכא גם גדול שטבל ובתרומה לא גזרו כלל הך גזירה שכ' הראב"ד אטו קודם טבילה רק בחלה דאפשר בשתי חלות וכמ"ש וא"כ בלא"ה אין סתירה וחזרה כלל בד' הראב"ד ז"ל בזה די"ל דלא התיר לגדול היכא דליכא קטן רק בתרומה לבד משא"כ בחלה דאפי' בדליכא קטן לא קא שרינן לגדול אלא חלה השניה בלבד כיון דאפשר בב' חלות וא"ש ד' הראב"ד ז"ל הנ"ל בזה]. ומ"ש הראב"ד בהשגה פ"ה ה"י דבכורים על מ"ש הרמב"ם לפיכך אם הי' שם קטן כו' א"צ להפריש חלה ב' וכ' ע"ז הראב"ד כ"כ מה שנ"ל כו' טס"ה וצריך לציין שם בה' י"א עמ"ש הרמב"ם וכן אם הי' שם גדול כו' א"צ להפריש כו' שע"ז משיג הראב"ד ז"ל וס"ל דבזה צריך להפריש שתים וכמ"ש בעז"ה :
והנה כבוד אחי הרב הגדול המפורסם החריף ובקי האברך מו"ה ש שלמה הכהן נ"י (יאריך ה' ימיו ושנותיו בטוב סלה) השיב לי על זה וז"ל מ"ש כת"ר נ"י לחדש דבתרומת חו"ל מודה הראב"ד דשרי לגדול לאחר שטבל אם אין שם קטן כיון דאין שם אלא תרומה אחת נ"ל ראי' ברורה לזה מסוגיא דנדה ל"ב דאמרי' מעשה היה והטבילוה כו' מסיק דלא נצרכה אלא לסוכה שמן של תרומה וכדשמואל דאינה אסורה אלא למי שטומאה יצאה מגופו ומשו"ה היא צריכה טבילה עכ"פ ע"ש והרי הך קטנה כיון דראתה פעם אח' הו"ל כגדולה שטבלה כבר לנדתה וע"ש בתוס' ד"ה והטבילוה ואם איתא דבגדול אף שטבל אחר שכבר ראה קרי פ"א לעולם לא משכח"ל היתרא לד' הראב"ד כלל משום הך גזירה שכתב הראב"ד ז"ל א"כ תקשי לכאורה לדידיה טובא איך התירו התם לסוך זאת הקטנה בשמן תרומה אחר הטבילה והרי כיון שכבר ראתה פ"א שוב הו"ל כגדולה שראתה ולא ליהני בה טבילה נמי לדברי הראב"ד ז"ל להתירה לסוך בתרומת חו"ל דהו"ל כשתיה כדאמר התם אלא וודאי דמודה הראב"ד ז"ל בתרומה כיון דאין שם רק תרומה אחת לעולם משו"ה שרינן לה לאחר הטבילה עכ"פ בתרומה וכדברי כת"ר נ"י בזה עכ"ל אחי הרב נ"י :
והנה מדברי אחי הרב מוהרש"ך נ"י מסוגיא דנדה הנ"ל נ"ל להביא ראיה משם באמת לדברי התוס' והרא"ש ז"ל הנ"ל שהוא שיטה הג' בזה דס"ל ג"כ דחלה הא' אין נאכל לכהן כלל אפי' לקטן ולגדול שטבל במקומות הקרובים לארץ דשם גזרו בחלה טמאה משום חלת א"י ורק הב' הוא דקא שרי במתני' דחלה שם לט"י וכמש"ש התוס' והר"ש ז"ל בפירושו השני הנ"ל דאחלה הב' דווקא הוא דקאי כולה סיפא דמשנה דחלה שם דמותרת לט"י ע"ש וא"כ תקשה לכאורה נמי דהרי בתרומה ליתא רק תרומה אחת לבד ואיך התירוה לאחר שטבלה דאין לשיטתם היתר בזה רק לחלה השניה וכמו שנבאר להלן בעז"ה וא"כ מוכרח משם כדעתם ז"ל בזה דבמדינות הרחוקות מא"י גם החלה הראשונ' מותרת לגדול שכבר טבל וא"צ להפריש ב' חלות רק בדליכא אף גדול שטבל שם וא"כ כיון דשם בפומבדיתא הוי ההיא עובדא דהוא בבבל ושם וודאי דגם חלה הראשונה וכן תרומה דכוותיה מותרת לכהן שכבר טבל וכמ"ש התוס' הנ"ל וא"ש:
אולם הראי' מסוגיא הנז' שכ' אחי הרב נ"י לדברי הנ"ל בזה נ"ל לדחות קצת די"ל דמש"ש הראב"ד דגזרינן גם אחר הטבילה משום זיבה הוא רק בגדולים שהגיע זמנן לראות זיבה ונדה וע"ש ברמב"ם שכ' דקטנים שלא ראו קרי ונדה אוכלין בלא בדיקה שחזקתן שלא יצאה טומאה מהם ומשמע דגדולים צריכין בדיקה עכ"פ גם לחלת חו"ל ולהכי ס"ל להראב"ד דבזה"ז אין לסמוך על בדיקתנו בזה שכולנו טמאים בטו"מ [ומה"ט ס"ל ג"כ דגזרינן אטו קודם טבילה לפי שאחר הטבילה ג"כ נשאר עליו טומאת מת עדיין בזה"ז ולכן גזרינן שפיר בזה"ז אטו קודם טבילה ומיושב תמיהת הכ"מ ע"ש] ואין אנו רגילין ויודעין כ"כ בדין הבדיקה לטהרות שאין מצוי אצלינו ע"כ ס"ל דגזרינן לעולם בגדול משום זיבה אבל בקטנה שלא הגיע זמנה לראות וכ"ש כהך קטנה דהתם אף שראתה פ"א במקרה כיון דקיי"ל בנדה י' דה"ה בחזקת טהרה וא"צ בדיקה אפילו ראתה פ"א ושתים וע"ש ט' נראה דמודה הראב"ד ז"ל בקטנה כזו דודאי מהני בה טבילה ולא גזרינן בה אחר הטבילה כלל וא"ש בעז"ה:
חילוקא דרבנן
בעז"ה חילוקא דרבנן בסוגיא דעצרת אחר השבת (במנחות ס"ה) אשר הגדתי בעז"ה לפני גדולי ומופלגי התורה בבהמ"ד החדש של הרב מו"ה יסו"ד ז"ל בפ"ק יצ"ו ביו"ט א' של חג השבועות שחל אז אחר שבת שנת שש אנכי על אמרתך --- ואביטה נפלאות--- מתורתך לפ"ק ובו יבואר נ"כ שאלה אחת בדין יו"ט שני של חג השבועות שחל בשבת אם מותר אז להתענות ולומר תחנה ביום א' שאחריו שהוא אסרו חג השבועות בחו"ל וכן אם אסור לעשות מלאכה באותו א"ח או לא וכ"ז יתבאר אי"ה----
גרסינן (במנחות פר"י ד' ס"ה) ת"ר אילין יומיא כו' מריש ירחא דניסן ועד המני' בי' איתוקם תמידא שהיו צדוקין אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד מאי דרוש את הכבש א' תעשה וגו' מאי אהדרו את קרבני לחמי לאשי תשמרו שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה מח' בי' ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועייא שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת נטפל להם ר' יוחנן ב"ז וא"ל שוטים מנין לכם כו' ע"ש.