ראשית בכורים· הרב בצלאל כהן
חלק שני
א"ה הן יען כי על איזו מהתשו' אשר כבר יצאו מאתי בדפוס בעז"ה (שהובאו באיזו ספרים יקרים ממחברי זמנינו יצ"ו וגם באיזו מקומות מפוזרים) ראיתי כעת להוסיף שנית את ידי עליהם כיד ה' הטובה עלי, ע"כ ראיתי לצרף אותם כאחד שנית, בשלהי ספרי בעז"ה, ועשיתי להם מדור בפ"ע ואשר נ"ל להוסיף עליהם כעת בעז"ה יבוא פה ג"כ בקונטרס בפ"ע אי"ה:
סימן א
הן ראיתי להעתיק כאן נוסח הפרוזבול אשר כבר יצא מאתי בדפוס בעזרת ה' בשנת תרכ"א עם התשובה על זה הנדפס אז למטה לבאר דבר נוסח הלז בקצרה בזה ונעתק כעת כאן כלשון הנדפס אז בעז"ה בלי שינוי ובקו"א יבואר עוד באורך קצת בזה בעז"ה:
וזהו נוסח הפרוזבול המדוייק יותר בעז"ה
אני הח"מ מוסרני לכם -------------------- הדיינין שבפה ק"ק ------------------ אם את כל החובות שיש לי אצל כל אדם הן בשטר והן בעל פה לגבותם כל זמן שארצה [דכען תהוו לי דייני למיגבי כל חוב ורשו שיש לי אצל כל אדם בשטר ובע"פ עד היום דלמטה ותגבו ותקבלו לי בכ"ז שארצה ואם לא תגבו אתם אחר שמסרתי לכם שטרא דפרוזבולא דין הרי אני גובה ברשותכם כל חוב שיש לי אצל כל אדם כל זמן שארצה. וחתמתי היום על הפרוזבול הלז] יום אלול באחרית שנת השביעית ה' תר" לפ"ג פק"ק נאום
במותב תלתא כחדא הוינן כד אתמסר קדמנא שטרא דפרוזבולא הדין מאת ------------- הנ"ל ומסר לנו כל החובות שלו למיגבי ליה (או שיגבה ברשותנו]. בכ"ז שירצה ומדאיתעביד הדין עובדא קדמנא כדתיקון רבנן וכדנהגינן מימי הלל הזקן החזקנו את כוחו בתקנתא דרבנן דלא תשמיט ליה במישלם שתא דשביעתא הדין להדין גברא הנ"ל כל חוב ורשו שיש לו אצל כל אדם בשטר, ובע"פ עד יום אלול הנ"ל והקנינו קרקע כל שהוא לכל אחד ואחד מהלוין שלו לאותן שאין להם קרקע אף בשכירות] ובאופן המועיל שיקנו בזה כתקנתא דרבנן. וחתמנו על הפרוזבול הלז ביום ושנת הנ"ל פק"ק הנ"ל. והכל שריר וקיים נאום ונאום ונאום
יען כי לא נעלם מאתנו אשר כל הרואה את דבר סדר ונוסח כתיבת הפרוזבול אשר סדרנו לעיל בעז"ה להמלוה בפ"ע ולהב"ד בפ"ע ויראה לו שהוא קצת נגד הנוסחא המבואר במשנה דשביעית פ"י ובד' הפוסקים ז"ל בזה וגם נגד המבואר ברוב ד' הפוסקים בזה שהמלוה אינו כותב כלל להב"ד רק שאומר לפניהם בעל פה זה הלשון המבואר בפרוזבול והם כותבים שכך אמר להם וכן נהגו עד כה אמנם מוכרחים אנחנו להודיע טעמנו בזה בקוצר (כי לא יכיל הגליון הלז לבאר פה כל מה שהארכנו בזה מכבר בתשובה בעז"ה) ובתחלה נאמר כי אחרי שהדבר ברור (דאף שנראה מפירש"י ז"ל בגיטין ל"ג דגם מעיקר דין המשנה היה התקנה שיאמר המלוה רק על פה לשון הכתוב בפרוזבול לפני הדיינין והדיינין לבד הן שכותבין לשון הפרוזבול מה שאומר להם המלוה על פה והא דרבנן דר"א מסרי מילייהו שם. ל"ז היינו שגם הדיינין לא היו כותבין הפרוזבול כלל כן צריך לפרש לפירש"י ז"ל שם מ"מ נראה ודאי) דלא גרע עכ"פ אם יכתוב המלוה בכ"י להב"ד כלשון המבואר בפרוזבול שבמשנה שמוסר להם כל חובותיו כד"ת משאם היה אומר כן להב"ד על פה דודאי דבכל כה"ג בחיובי ממון מאדם לחבירו כתיבה בשטר עדיפא מאמירה גרידא בעלמא (ודוגמא לדבר הרי מצינו במכירת שטרות בב"ב ע"ז דכשאומר לו על פה קני שטר זה לא מהני מידי דמילי במיני לא מיקנין ובעינן שיכתוב לו דוקא אני מקנה לך שטר זה וכל שעבודיה וע"ש בתוד"ה אותיות לגי' הר"י ז"ל שם לעיל ע"ש וברא"ש ז"ל שם וע' בחו"מ סי' ס"ו ס"ק א' ב' די"א שצריך שתבוא ליד הקונה השטר אותה הכתיבה דקני לך כו' וע"ש בש"ך ונ"מ גם בנ"ד דגם לד' המפרשים כהמרדכי פ"ד דגיטין דמ"ש בירושלמי פ"י דשביעית אפי' נתונין ברומי קאי על הב"ד ולא על השטרות כפי' הר"ן והרמב"ן ז"ל בחידושיו לגיטין וע' בהג"ה סי' ס"ז ס"ק כ' ובאו"ת שם ע"ש (ונ"ל דהרמב"ן ז"ל לטעמיה בזה שכ' אהא דנאמן לומר פרוזבול כו' דאם איתא דבעינן ב"ד רבא מי יימר דאשכחינהו כו' ע"ש בחי' ובר"ן ז"ל וע"כ דס"ל דשלא בפניהם לא מהני כלל ולהכי מפרש דמ"ש בירושלמי אפי' נתונין כו' קאי אשטרות וכמ"ש וראיות האו"ת דלא כהמרדכי בזה מדנסתפקו הפוסקים אי כתבינן בזה"ז ג"כ שאין לנו מומחין וכי אלמן ישראל ח"ו כו' ע"ש אין ראיה כ"כ דמומחין כב"ד של ר"א ור"א בכו"ע ליכא אבל מד' הר"ן הנ"ל מוכח שפיר כמ"ש דמ"מ בעינן מיהת שישלח המלוה הפרוזבול בכתב להב"ד הרחוקים ממנו ויגיע לידם קודם ער"ה וע' כה"ג חו"מ סי' ס"ז כי נראה קצת לענ"ד דכתיבת הפרוזבול הוא במקום הכתיבה דקני לך שטר זה כו' ובבעה"ת שער מ"ה סי' י"ז מדמי ליה להדיא לקניות כל שטרות בכומ"ס ע"ש) רק דשם צריך גם מסירת השטר וכאן הקילו ע"י כתיבת ומסירת הפרוזבול לבד להב"ד בלא מסירת השטרות עצמן להב"ד (ודלא כפירש"י בריש מכות ע"ש אלא דבמסירת השטר עצמו מה"ת נמי מהני כמ"ש כל הראשונים ז"ל) ואפשר דהקילו נמי מה"ט דלא צריך למיכתב בפרוזבול קני כו' וכל שעבודיה כדצריך למכתב בכל קניות שטרות (וע"כ צ"ל דבפרוזבול הקילו יותר שהרי רב אשי הוא דאמר בב"ב ע"ז דמילי במילי לא מיקנין ואלו לרבנן דבי רב אשי א' בגיטין ל"ז דמסרי מילייהו בלבד (אך לא הקילו כן רק לת"ח ע' ברמב"ם פ"ט הל' כ"ז ובש"ע ס"ק כ' ובהג"ה ובגידולי תרומה שער מ"ה סי' י"ז) אך י"ל להיפך דמשו"ה מסרי מילייהו להדדי ולא לרב אשי רבן שהיה ב"ד הגדול בזמנן (כמו שעמדו בזה הרמב"ן והר"ן ז"ל) משום דלרב אשי עצמו ס"ל באמת דלא מהני מיני בלבד גם בפרוזבול ולטעמיה בבבא בתרא דף ע"ז בזה:
אולם יש להוכיח מרב נחמן דס"ל נמי דבשטרות דעלמא בעינן כתיבה דוקא כמש"ש בתוד"ה אמר ע"ש והכא קאמר ר"נ גופיה דאע"ג דלא כתב כו' וכן במוסר שטרותיו לב"ד לכו"ע לא בעי הכא כתיבה כלל ומיהו לרב מצינו להיפך דבירושלמי שביעית פ"י ה"ג ס"ל דבעינן שיקנה המלוה החוב לב"ד אגב קרקע וע"ז כותב הפרוזבול עי' בב"י סי' ס"ז ובבעה"ת שם (ודלא כהמפרש בירושלמי ששגה בזה) ובמכירת שטרות אמרי' בב"ב ע"ז דבאגב קרקע לא בעינן כתיבה כלל ועי' בח"מ סי' ס"ו ס"ק י' ובהג"ה ע"ש) ומ"מ נראה דבהא לא הקילו נמי שלא יגיע ליד ב"ד כלל דלד' הראב"ד ז"ל בהשגות פ"ט דשביעית ה"ח דנראה דס"ל כד' הרמב"ן ז"ל בחידושיו דשמיטת כספים בזה"ז מדאורייתא כרבנן דרבי ואפי' בחו"ל. וע' בבעה"ת שער מ"ה ד"ד ובאו"ת ר"ס ס"ז וס"ק כ' שם וע"כ הא דמהני פרוזבול הוא משום דס"ל דקיי"ל כרבא לגבי אביי בגיטין ל"ו משום דהפקר כו' וכפירש"י שם דקאי נמי ארבנן ע"ש והרי מוכח שם מהא דא"ש לא כתבינן כו' אלא בב"ד דר"א ור"א דאלימי לאפקועי כו' דאותם הב"ד הכותבין לפניהם הפרוזבול הם המפקיעין וא"כ כשעושין הפרוזבול שלא בפניהם כלל איך יפקיעו ע"י ב"ד בכה"ג וע"כ נ"ל ודאי דלדעתם עכ"פ צריך שיגיע הפרוזבול בכתב המלוה להב"ד קודם ער"ה כמ"ש בעז"ה ואכמ"ל ועכ"פ ודאי דעדיף טפי מיהת כשיכתוב המלוה הפרוזבול בכת"י וימסור להב"ד יותר מכפי מה שנהגו לשלוח הדברי' הללו בלבד ע"י שליח המלוה או שליח הב"ד ואין המלוה בא בעצמו לפני הב"ד (כי באמת קשה הדבר שכל מלוה יצטרך לבוא בעצמו לב"ד וכ"ש למ"ש להלן אשר הדבר כמעט חובה הוא על כל אדם באמת שיכתוב פרוזבול כי אין לך אדם בעולם ממש שאין לו שום חוב אצל שום אדם בשטר או בע"פ ואינו מוסר דבר ביד השליח כלל רק מילי בעלמא ואיכא לכאורה בהא עיקולי ופשורי אליבא דהילכתא (בדין מילי אי מימסרן כו' כדרבא בגיטין כ"ט ע"ש ואכמ"ל בזה) ועכ"פ בכה"ג ודאי דלא מצו למיכתב בפרוזבול ואתא פלוני לקדמנא ואמר לנו כו' כפי הנהוג לכתוב וכ"ש דלא מהני מידי כשהב"ד ישלחו כל לשון הפרוזבול כתוב וחתום להמלוה והמלוה לא ידע מזה כלל בעת שכתבו שמו בהפרוזבול ולא הודיע להב"ד כלל מקודם שישלחו לו פרוזבול חתום כזה (ואיכא נמי בהא משום מיחזי כשיקרא וע' בחו"מ סי' מ"ו ס"ק כ"ד דבחתימה לכ"ע אסור וע"ש בש"ך ובנ"ד נראה דגרע טפי ואכמ"ל) ועכ"פ כשאין המלוה עצמו בא לפני הב"ד ודאי הדרך המובחר יותר שישלח להם הפרוזבול בחתימת ידו ממש דזה ודאי מהני לכ"ע כמ"ש וגם מ"ש בהנוסח את כל החובות ודאי דלא גרע עכ"פ מנוסח הנודע שכל חוב וכן מ"ש לגבותם יש לפרש ג"כ שהוא יגבם בעצמו כמו שאגבנו וכמ"ש אח"כ שהב"ד או הוא בעצמו יגבה ג"כ ופשוט דלא גרע מידי בקצת שינוי לשון הזה כלל:
והשתא דאתינן להכי ראינו לבאר ג"כ בקצרה כי מלבד שהנוסחא שכתבנו הוא ג"כ מהספרי פ' ראה שכ"ש כל חוב ולא ש כ ל וכ"ה בתוס' גיטין ל"ג ד"ה ל"ש ובר"ש פאה פ"ג מ"ו ובעיטור אות פ' ובטור חו"מ סי' ס"ז ובסמ"ג ל"ת רע"א ובסמ"ק סי' רנ"ח ובראב"ן מס' גיטין גרס את כל חוב כמ"ש וכ"ה בר"ן ז"ל בגיטין פ"ד ועוד בראשונים ז"ל וגם מ"ש לגבותו כ"ה ברש"י גיטין ל"ז ד"ה מסרי מילייהו ובר"ן ז"ל שם ועוד בחי' הראשונים ז"ל ולשון זה מתוקן יותר בלא ספק אבל גם מ"ש שהמלוה יכתוב בעצמו כל לשון הפרוזבול וימסור לב"ד מלבד מה שנראה כן בחידושי הרמב"ן ז"ל בגיטין שם שכ' וז"ל דפרוזבול אין המלוה מוסר ממש שטרותיו לב"ד אלא שכותב מוסרני לכם כלומר בכ"מ שהם יהיו כמסורות לידכם ע"ש וכן משמע מלשון בעל התרומות ז"ל שער מ"ה סי' י"ז שהובא בשו"ע שם ס"ק כ"א חזו דאנא מסרנא פרוזבול קיימי דייני כו' וכיון שמסרתי לכם פרוזבול זה כו' ע"ש וכן משמע בהרא"ש ז"ל פ"ד סי' י"ג דאהא דאר"נ שם ל"ו אימא מילתא אע"ג דלא כתב ככתוב דמי כ' וז"ל אע"פ שלא כתב פרוזבול אלא לשון הכתוב בפרוזבול אמרו בעל פה לפני הדיינין מועיל ואהא סמכו רבנן דמסרי מילייהו כו' ע"ש וא"כ נראה פשוט דמעיקר דין המשנה ודאי צריך שיכתוב המלו' בעצמו לשון זה של דברי הפרוזבול להדיינין רק ר"נ רצה לחדש זאת דמהני נמי כשאומר בעל פה כן ואהא סמכו רבנן כו' כמ"ש ופשוט דגם לר"נ בעינן עכ"פ שיאמר המלוה בעצמו כן להב"ד ולא על ידי שליח כלל וכמש"ל ועכ"פ מפשטות לשון המשנה דשביעית פ"י מ"ד נראה ודאי דעיקר התקנה היה בכתיבת הפרוזבול שיכתוב המלוה עצמו כלשון המבואר במשנה לפני הב"ד והב"ד רק חותמין עצמן לבד שקבלו מהמלוה הפרוזבול שלו וקבלו ע"ע לדון ולהוציא בדבר החובות שלו שזהו עיקר ההיתר של הפרוזבול (וכמ"ש ג"כ בעז"ה להוסיף ע"ד הפרוזבול המבואר במשנה בלשון המלוה והב"ד גם כן לשופרא דשטרא והוא מלשון הבעה"ת הנ"ל בשם הר"י אברצלוני ז"ל ע"ש ובב"י) ואם נפרש במשנה דלשון מוסרני לכם כו' אומר המלוה בע"פ לבד א"כ עיקר דין זה שהב"ד צריכין לכתוב לשון זה של הפרוזבול (שאמר להם המלוה בע"פ) בכתב ידם דווקא חסר לגמרי במשנה או שחסר עכ"פ עיקר הדין דאמירת המלוה כן לפניהם ואכמ"ל וע' במבי"ט ח"ב סי' פ"א שכ' ג"כ דהמלוה ישלח בכת"י למקום ב"ד (אך מ"ש אח"כ ומשמ' אפי' לא ידעו הב"ד צ"ע) וע"ש סי' רכ"ה וח"א סי' ש"א ובס' שערי צדק סי' כ"א ובכנה"ג ובס' פאת השולחן סי' כ"ט ואכמ"ל ובעיקר חיובא דכתיב' הפרוזבול בזה"ז בחו"ל ג"כ כבר האריך בזה הגאון בעל או"ת ז"ל ר"ס ס"ז בתוכחות מוסר איך יש לנו ליזהר שלא להשים ח"ו אחרי הדלת זכרון מצוה זו החביבה מאוד גם בזה"ז וכמ"ש הנביא (ירמיה לא) הציבה לך ציונים וגו' ולשמור ולעשות זכר למצוה זו במצות שמיטת כספים הנוהגת גם בזה"ז בכ"מ מדברי סופרים עכ"פ זכר לשביעית (וע' בשו"ת פאר הדור להרמב"ם ז"ל סי' קכ"ב קכ"ז) וכאשר הגיענו ה' ברוב רחמיו ב"ה לזמן הזה באחרית שנת השביעית שנת שבתון לה' ואחת היא שעמדה לנו מכל המצות התלויות בארץ להשמיט כספים בכ"מ ובכ"ז ע"פ תקחז"ל ולבל תשתכח זכר מצוה זו מקרב ישראל חובה עלינו לעשות זכר למצוה זו עכ"פ בכתיבת הפרוזבול ע"פ תקנת הלל הזקן להיות לזכרון עולם עדי כי נזכה אי"ה לקיים כל מצות שמיטין ויובלות כימי עולם וכשנים קדמוניות בב"א:
ויען כי באמת הדברים האלו היוצאין מפי קדוש הגאון הנ"ל זצ"ל הוא חובה כמעט על כאו"א כי אין לך אדם שאין לו שום חוב בע"פ על איזה אדם בעולם וגם הנשים אף שיש להסתפק קצת בהן אם הן חייבות בעשה דשמוט כשהלוה מחזיר מדעתו אבל מ"מ ודאי דחייבות עכ"פ בל"ת דלא יגוש כשאין הלוה רוצה להחזיר (ואולי דרשינן נמי היקשא דכל שישנו בלא יגוש ישנו בשמוט וע' פסחים מ"ג תוד"ה סד"א דאורחא דקרא כו' ע"ש. (ומיהו לדברי הרא"ש ז"ל בהשולח סי' כ' דהל"ת דלא יגוש עובר מיד גם בתחילת שנת השביעית רק העשה דשמוט הוא בסוף השנה א"כ ע"כ דלא דרשינן היקשא בזה כדדרשינן בחמץ ומצה כה"ג וצ"ע וע' קדושין כ"ט תוד"ה אותו שכ' כיון דמיום הח' כו' ע"ש ואכמ"ל) ולכן ראינו להדפיס את נוסח הפרוזבול היותר נראה לדעתנו כנ"ל למען להיות הנוסח הלז מצוי ביד כל אדם ושיוכל כ"א לעשות זכר לשביעית על ידי זה ולכן יש לכל אחד ליזהר בכתיבת ומסירת הפרוזבול להבית דין כד"ת באחרית השנה הזאת ולהקדים כ"א א"ע מחצי חודש אלול הבעל"ט ואילך ולא ימתינו הכל עד ערב ר"ה כי לא יספיק הזמן לכ"א אמנם אם אחר כתיבת ומסירת הפרוזבול לב"ד ילוה עוד לאיזה אדם קודם ער"ה הבעל"ט יש ליזהר לעשות הפרוזבול עוד הפעם בער"ה עכ"פ כי כל מלוה שלאחר יום כתיבת הפרוזבול משמט ברגע אחרונה של יום כ"ט אלול בסוף שנת השמיטה (ומ"ש בזה הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דשביעית פ"י מ"ה להיפך צע"ג ודוחק לומר דמשום דבב"ב קנ"ז מוקי להך משנה דשביעית הנ"ל בשט"ח המאוחר כר"מ דאדם מקנה דבר שלב"ל ע"ש ומשו"ה שפיר מהני להאי תנא בפרוזבול המוקדם להלואה נמי שיכול למסור לב"ד מה שילוה אח"כ דהו"ל כמו שדה זו לכשאקחנה כו' דמהני למ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל וע' במרדכי בגיטין פ' האומר סי' תט"ו ובזה הוה א"ש גם מ"ש הרמב"ם ז"ל שם מהתוספתא דשביעית פ"ח הל' י"א רשבג"א מלוה שלאחר פרוזבול אינו משמט ע"ש והכ"מ בפ"ט הכ"ב כ' דטס"ה בתוספתא ע"ש ובמח"כ העלים עיניו מד' הר"ש ז"ל בפ"י מ"ה שטרח לפרש התוספתא כגי' שלפנינו ע"ש אבל דבריו ז"ל דחוקים שם בזה באמת אך למ"ש י"ל דגם רשב"ג כר"מ ס"ל בהא דאדם מקנה דשלב"ל וע' תוס' ב"ב ע"ט ד"ה ור"א וצ"ע ואכמ"ל וע' בעיטור ז"ל בדין פרוזבול ובס' כפתור ופרח שער חמשים באורך ואכ"מ) [ובדין הקנאת הקרקע להלוין כ"כ בכה"ג אות ל"ז דבפרוזבול הקילו להקנות קרקע להלוה אף בלא אחד מדרכי הקנאת קרקע ע"ש ובמבי"ט סי' ש"א הנז' (ונעלם שם ממנו הסוגיא דד' ל"ג ל"ש כתוב בלשון עדים כו' ע"ש) ובשערי צדק הלכות שביעית פכ"א ע"ש ואכמ"ל] וה' יגיענו לשמיטין וליובלות הבאים לקראהנו לשלום שמחים כו' ולקיים בהם כל המצות כולם הנוהגין בארץ לרצון לפני ה' בב"א:
(ואין נ"מ כלל בכל דברים הנוגעין לדיני ממונות לבד אצלינו אש יש לנו להתנהג בהם רק ע"פ חוקי הממשלה יר"ה כי העיקר אצלינו דדינא דמלכותא דינא כנודע בזה):
סימן ב
והוא נדפס כבר בשנת תרי"ט בס' נתיבות עולם (דף קכ"ד) ושייך לדין מעשר בהמה בזמן הזה ולדין תמור' בכור וכמו שיבואר בפנים וגם בנוסח היה"ר שנהגו לומר אחר התפלה ואחר ספירת העומר (ויען כי הובא דבר התשובה הזאת לדפוס בין פסח ראשון לשני ע"כ הובא כאן בשלהי הקונטרס הלז מ"ש לבאר בעז"ה סוגיא אחת במס' חגיגה (דף ט') השייך לדין תשלומין בפסח שני ויבואר עוד בקונט' אחרון בזה בעז"ה):
בעז"ה במשנה דשלהי פ"ה דאבות יהי רצון מלפניך כו' נראה לענ"ד לפרש קצת ע"פ הגהת רבינו הגר"א ז"ל דמשנה זו מקומה בסוף הפרק וע' במדר"ש שכ"כ ולפ"ז היה נ"ל דלמאי דנקטינן בסדר המשנה הוריות בתר אבות והדר תנינן קדשים וטהרות בתר נזיקין וכמ"ש הר"מ במז"ל בהקדמתו לפי' המשנה וע"פ הש"ס דשבת ל"א הנודע ונודע ג"כ מאמרם ז"ל בזבחים מ"ה כל שחיטת קדשים לא ליתני הילכתא למשיחא הוא אלא דרוש וקבל שכר כו' וידוע ג"כ דעיקר מעלת הלימוד הוא רק מפני שמביא לידי מעשה וכמאמרם ז"ל בסוף פ"ק דקידושין רק דמ"מ אמרו דגם העוסקין בעבודת קדשים הו"ל דרוש וקבל שכר והוא ע"פ מאמרם ז"ל בשלהי מנחות אקרא "דלעולם זאת ע"י" אלו ת"ח העוסקין בה' עבודה מעלה עליו הכתוב כאלו נבנה מקדש בימיהם וכל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב כו' וכדכתיב ונשלמה פרים כו' וכנודע והרמ"א ז"ל בהגה"ה באו"ח סי' קכ"ג כתב דלכן תיקנו לומר יה"ר מלפניך כו' אחר ש"ע משום דהתפלה היא במקום עבודה ולכן מבקשים על המקדש שנוכל לעשות עבודה ממש עכ"ל וע' בד"מ שם. ועפ"ז אפשר דהתנא הקדים ג"כ לבקש רחמים על המקדש לפני סדר קדשים דהלימוד הוא ג"כ במקום עבודה כמ"ש ומבקש מקודם על המקדש שנזכה שם לעבודה ממש. ואז יהיה הלימוד גם בסדרים הללו ע"מ לעשות ממש. וזהו ות"ח בתורתך והקדים תפלה זו גם למס' הוריות דגם הלימוד במס' זו בזמה"ז אינו אלא דרוש וקבל שכר [דיסודה על דיני הקרבנות שמביאין ב"ד וציבור ויחיד נשיא וכהן משוח ועל איזה שגגת מצוה מביאין קרבן וע"כ י"ל דמה"ט סמכוה לסדר קדשים ג"כ] ומצינו שתיקנו לומר יה"ר זה בכ"מ שעסוקין בעבודה ובקרבן כגון אחר פ' איזהו מקומן וברייתא דר"י דעיקרא שייכא לתו"כ ומפני שתיקנו לומר זה בכ"י שיהיה נחשב במקום לימוד הורה בכ"י ובמקום עבודה ג"כ, וכמ"ש התוס' (בקידושין ל) והטור בסי' נ' הדבר פשוט דלכן תיקנו לומר אח"כ היה"ר. דאז נזכה לעבודה ממש וגם הלימוד בזה יהיה ג"כ לימוד שמביא לידי מעשה וכמ"ש וכן אחר ספירת העומר וכמ"ש התוס' במגיל' כ' משום דס"ל כמ"ד במנחות ס"ו דהשתא דליכא עומר עיקר הספירה רק דרבנן משום זכר למקדש וע"כ יש לבקש אז שנזכה להקריב העומר בזמנו ויהיה גם הספירה מה"ת (ודברי התוס' שם צ"ע לכאורה שכתבו לחלק בין ספירה לשופר ולולב שאין אומרים אח"כ היה"ר כו' משום דספירה אינו אלא הזכרה בלבד לבנין בהמ"ק משא"כ שופר ולולב יש עשיה עכ"ל:
ולכאורה תמוה דשופר ולולב הם מצות שאינם תלוים במקדש ואין שייך כלל היה"ר אחריהם ונראה דשופר ר"ל בר"ה שחל בשבת דהתקין ריב"ז אחר החורבן לתקוע בכ"מ שיש ב"ד וס"ל להתוס' כהרי"ף ז"ל דגם עתה תוקעין בב"ד בשבת ע"ש בר"ן ז"ל פ"ד דר"ה וס"ל ג"כ דהוא משום זכר למקדש דבמקדש תוקעין בשבת דאין שם שבות ולולב ר"ל בחוה"מ דהוא רק משו' זכר למקדש ע' ר"ה כ"ט ל' וכן בהקפת הס"ת*) כמ"ש בילקוט (תהלים כ"ו) אקרא דואסובבה את מזבחך ה' בזה"ז כו' ע"ש) ומ"ש אז ות"ח בתורתך (ובקצת נוסחאות א"א אז ות"ח בתורתך) אולי הוא כמ"ש המפרשים ז"ל דמטעמי המצוה הוא ג"כ שהוא כמו הכנה ליום מתן הורה וכנודע ואחר התפלה כ"כ בד"מ שם שהוא מפני שאמר בתפלה נתת לנו תורת חיים ע"ש ולי היה נראה ע"פ מ"ש הטור (סי' קנ"ה) דאחר התפלה ילך לבהמ"ד ויקבע עת ללמוד כו' ולכן אפשר דתיקנו אז לבקש רחמים על חלק התורה כעין תפלת ר' נחוניא בן הקנה בפ"ד דברכות שהיה מתפלל בכניסתו לבהמ"ד שלא יכשל בהלכה כו' ואפשר דמהאי טעמא קבעו אנשי כנה"ג בברכה אמצעית דשבת וי"ט ג"כ תפלה זו דות"ח בתורתך דאולי הוא ע"פ מ"ש בירושלמי פט"ו דשבת לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בד"ת כו' ה"ח לת"ת כו' וכן בחוה"מ כדאית' בירושלמי פ"ב דמו"ק הל' ג' כדי שיהיו יגעין בתורה ע"ש ואכמ"ל) וכן שפיר שייך להקדים תפלה זו גם לסדר טהרות דגם הלימוד בסדר הזה בזה"ז אינו אלא דרוש וקבל שכר דכולנו ט"מ אנן שאין לנו אפר פרה (וע' ברא"ש הל' חלה סי' י"ד מ"ש אהא דחבריא מדכו בגלילא שהיה להם אז אפר פרה ובק"ן סוף ר"ה מ"ש בשם האר"י ז"ל ע"ש ומ"מ נראה שלא נתגלה לכולם כ"א לקצת מגדולי הדורות אז ואכמ"ל ואע"ג דהרבה מדיני טומאה וטהרה נוהגים באמת גם בזמה"ז דמלבד מס' נדה ומקואות מצינו עוד הרבה הלכות שם (כמו כל דבר המקבל טומאה דנ"מ לענין דבר המקבל כתמים כנודע וכל דיני כלי עץ דנ"מ לענין סוכה ג"כ וכן לדין הוי' ע"י טומאה דנ"מ לענין מקוה וכל מס' אהלות דנ"מ לטומאת כהן בזמה"ב ומס' ידים. וכל דיני טומאה היוצאה מגופו דנ"מ לחלת חו"ל וכיוצא בו):
אמנם מאחר דעיקר סדר טהרות אין רובו עכ"פ נוהג כלל בזמה"ז שייך שפיר לבקש בתחילה על בנין המקדש כמש"ל וכן גם בסדר קדשים דמלבד חולין ובכורות מצינו ג"כ עוד הרבה הלכות שנוהגין גם בזמה"ז [כמו כל דיני תמורת הבכור בזמה"ז דהדבר פשוט לענ"ד שאם עבר והמיר בהמת חולין בבכור שדינו גם בזמה"ז כבכור להיות רועה ונאכל במומו לכהן וע' סוגיא דתמורה ז' ח' וברמב"ם פ"א מה' תמורה הלכה ע' ובפ"ג שם הל' א' ב' ולפי"ז ודאי נוהגין הרבה דינים ממס' תמורה גם בזה"ז כגון שהבעלים ממירין כר"ע שם ושממיר ממין על שאינו מינו והרבה באחד ותמים בבע"מ והרבה כי"ב המבואר במס' תמורה עד שיש לענ"ד לתמוה בזה על הטוש"ע בי"ד ה' בכור שהשמיטו בחיבורם כל הלכות תמורת בכור בזמה"ז ג"כ שיש בו הלכות רבות וקבועות באמת ואי משום דלא הוי אלא בדאי עבר הרי הו"ל דאי לאיסורא כמו כל מס' תמורה שאינו אלא כשעבר והמיר בקדשים מה דינו. ונ"ל פשוט דאין דין תמורת הבכור בזה"ז כדין המקדיש בהמה בזה"ז דקיי"ל דנועל דלת בפני' כו' כמ"ש הרמב"ם פ"ח מהל' ערכין ה"ח אלא דינו ממש כבכור להיות מטפל בו עד שיומם ולהיות נאכל במומו שהרי הדבר פשוט בתוס' בכורות נ"ג ד"ה ואיזהו דכל דבר שאין לו דין פדיון אסור להכניסו לכיפה בזה"ז משום הפסד קדשים רק דבר שצריך פדיון דלעולם יהיה צריך להשליך דמיו לאיבוד ואין הפסד אם מכניסו בעצמו לכיפה משא"כ בכור וכמ"ש התוס' שם ולפ"ז פשוט דה"ה לתמורת בכור דאסור להכניסו לכיפה בזה"ז שהרי גם תמורת בכור קיי"ל דאין לו פדיון וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מה"ת ה"ב שם (והכ"מ שם ציין ממשנה דתמורה כ"א ע"ש וצ"ע שהרי ע"כ צ"ל דאין ראיה משם כמ"ש התוס' בזבחים ע"ה ד"ה בכור ע"ש. רק הסוגיא דזבחים עצמו שם ע"ה היה לו להביא דבאמת מיבע"ל לרב"ח התם בתמורה בכור אם נפדה ופשיט ליה רבא מברייתא דתמורתן כיוצא בהן ע"ש ומ"ש שם התוס' דלא בעי מיתבא לכהן כו' דבריהם צ"ע שם לענ"ד וברמב"ם פ"ג הלכ' ב' כתב להדיא דהתמורה ג"כ לכהן ופשוט דנפקא ליה הא מהא דתמורתן כיוצא בהן וכמ"ש):
ואני תמה בזה על הגאון בעל בית אפרים ז"ל בחי"ד סי' ע"ה שנסתפק בדין הבכור בעל מום אם עושה המורה. דלא דמי לכל הקדשים כיון שאין לו פדיון ע"ש והדר פשיט ליה רק מסברא והאריך בזה ע"ש ובמחכ"ת העלים עיניו שם מברייתא ערוכה דזבחים הנ"ל דבהדיא תניא התם בכור משהומם ופי' רש"י אף משהומם) עושה המורה ותמורתן כי"ב ונפשט גם הספק השני שלו שנסתפק גם להיפך שם דאולי תמורת בכור בע"מ קרב ע"ש והעין משפט שם לא ציין במשפט ג"כ ואכמ"ל ומש"כ הרמב"ם בסוף פ"ג שם ויפדה ויאכל כבכור פשוט דהתם משום דהו"ל ספק תמורת שלמים ג"כ. ודלא כהל"מ שכ' דטס"ה ע"ש ובלשון רש"י דתמורה כ"א שתמה
*)וזהו מקור ד' הרמב"ם פ"ז מה' לולב הכ"ג ונו"כ שם לא כ' מקומו ובד' אגרת ס' ה' לא ידע כי כל מנהגי ישראל יש להם בית אב והתורה ארוכה כו' וא"א יודע עד מה בעו"ה וה' יאיר עינינו בתורתו הקדושה. התוי"ט שם נ"ל פשוט דחסר שם עוד החילה, הדיבור וצ"ל שכל הקדשים נמכרין באיטלז וע"ז פי' רש"י לאחר שנפל בהם מום ונפדו וא"ש אך ברש"י דמכות י"ט ד"ה ולהלן יש ט"ס בזה שכ' ג"כ גבי בכור בע"מ שנפדה ע ש וכן בהגהות מרדכי דיבמות סוף פ' האשה כ' גבי בכור בע"מ טרם יפדה ע"ש. ובאמת עיקר קרא דלא תפדה איירי בבכור בע"מ עיין תמורה ח' ובביאור (פ' ראה פ' ט"ו פ' כ"ב) כ' דבכור בע"מ נאכל לזר ע"י פדיון ושגג בזה גם כן) וכיון דאין פדיון לתמורת הבכור פשוט דדינו כבכור דאסור להכניסו לכיפה משום הפסד קדשים וכמ"ש.
ונלע"ד דהיינו נמי טעמי' דהרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ו מה' בכורות ה"ב דאם עבר ועישר מעשר בהמה בזה"ז דיאכל במומו וע"ש בכ"מ ובלח"מ שהביא מהא דאין מקדישין בזה"ז וצ"ע דהרי התם באמת קיי"ל דבהמה תיעקר ועוד יש לתמוה לכאו' טוב' דבאמת בסוף בכורות מוק"ל הש"ס להדיא להך ברייתא דתני ימותו במעשר בזה"ז ומשום תקלה ע"ש אלמא דאם עבר ועישר בזה"ז ימות משום תקלה ואיך כ' הרמב"ם דיאכל במומו וכבר תמה ע"ז הגאון בעל נו"ב ז"ל במה"ת חי"ד סי' קפ"ט וכתב שהיא קושיא חמורה ותמה על נו"כ הרמב"ם שלא הרגישו בזה ע"ש והוקשה לו עוד שם בסוגיא עצמה דמוק"ל לאידך ברייתא דירעו כרבנן דר"ש ע"ש וקשה טובא דאחרי דמוכח באידך ברייתא דכל היכא דיש למיחש לתקלה ס"ל דימותו א"כ לרבנן כיון דגם בזמה"ב אינן קרבין הו"ל כמו בזה"ז וג"כ הול"ל ימותו משום תקלה ע"ש שדחק טובא וכל דבריו תמוהים מאוד ע"ש וגם בשו"ה תועפות ראם להגאון מיאס ז"ל חיו"ד סי' מ"ו ובס' עמ"א להגאון מוהר"י העליר נ"י ס"ע כ' ליישב ד' הרמב"ם בזה ע"ש וכ"ד תמוהין וא"צ להארי' בהן ובמחכ"ת העלימו עין שד' הרמב"ם מבוארין להדיא בתוספתא דשלהי בכורות שם דתניא התם בהמה שנתערב בה מעשר בזה"ז ירעו אחד עשר כולן ימותו ע"ש והחילוק בין מעשר לאחד עשר נראה פשוט משום דמעשר כיון דג"כ דינו כבכור דאין לו פדיון כלל כדתנן בתמורה כ"א הנ"ל א"כ יש בו משום הפסד קדשים אם יכניסו לכיפה וכמ"ש התוס' הנ"ל והרא"ש ה' פ"ב ס' ב' גבי בכור משא"כ בספק אחד עשר דהוא קרב שלמים כדתנן בבכורות ס' שם דצריך פדיון כמו שלמים ואין בו משום הפסד קדשים כלל דסוף ילך דמיו לאיבוד ודינו ככל הקדשים בזה"ז דבהמה תיעקר דהיינו מכניסו לכיפה משום תקלה וכמ"ש התוס' הנ"ל והשתא הא דמוק"ל בש"ס דילן להך דתני ימותו במעשר בזה"ז הוא נמי משום דקאי התם על יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי דעשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה ומש"ה בזמן הבית ירעו לרבנן דבזמן הבית ודאי איכא משום הפסד קדשים בכל הקרבנות שהרי לאחר שירעה ויסתאב יפדה ויביא בדמיו קרבן וכדין שלמים שנתערב במעשר דיביא בדמי היפה שבהן שלמים כו' וכמ"ש רש"י בזבחים ע"א במשנה ע"ש (וע' פסחים צ"ח ורבנן היכי עבדי בפסח שנתערב בבכור א"ר כו' כל היכא דאיתי' כו' ע"ש וע' ברמב"ם פ"ו מה' פה"מ ה' י"ד וצ"ע וע"ש בל"מ ה' י"ג) ולכן ודאי אסור להכניסו לכיפה בזמן הבית משום הפסד קדשים כמ"ש משא"כ בזה"ז שדמי השלמים שיפדה ילכו לאיבוד ומאחר דבין כך וכך צריך להפסיד או הדמים או הבהמה עצמה אסור להשהות הבהמה בזה"ז עד שיומם משום תקלה דגיזה ועבודה כיון דגם אחר שיומם אין לו תקנה רק לאבד הדמים בזה"ז כמ"ש ומשו"ה ימות בזה"ז וא"ש ולק"מ קושית הנ"ב ז"ל בהסוגיא עצמה הנז' וגם א"ש בפשי' ד' הרמב"ם ז"ל בעז"ה דמעשר עצמו ודאי יאכל במומו כדקתני בהדיא בתוספתא הנזכר וס"ל דגם לאחר שביטלו מלעשר בזה"ז נוהג דין התוספתא הנ"ל דאם עבר ועישר ירעו כיון דיש לו תקנה לאחר שיומם לא גזרו לאסור להשהותו משום תקלה משא"כ בסוגיא דבכורות ס"א דאיירי באחד עשר בזה"ז כיון דגם לאחר שיומם אין לו הקנה בזה"ז כלל רק שילכו עכ"פ הדמים לאיבוד ומשו"ה מעיקרא אסור להשהותו כלל משום תקנה בזה"ז כמ"ש:
ויצא לנו מזה דין חדש דמ"ש התוספות בבכורות נ"ג הנ"ל לחלק בין בכור לקדשים בזה"ז כמ"ש נ"ל דאם עבר והקדיש בהמה בזה"ז ואח"כ נתערב בבכור דמכניס שניהם כאחד לכיפה דמשום בהמת קדשים דגזרו להשהות בזה"ז משום תקלה כמ"ש אסור להשהות גם הבכור שנתערב בו משום ספק בהמת קדשים כמ"ש ולמדנו זה מן הסוגיא שם דפריך אפילו חד נמי ר"ל אחד עשר עצמו בזה"ז ומשני דקמ"ל אפילו תרי דאיכא פסידא ר"ל משום אידך דמעשר דיש בו הפסד קדשים כיון דא"צ פדיון אח"כ כמ"ש ואפ"ה שניהם ימותו משום חד דשלמים דמעורב בו דאסור להשהותו וכדקתני בתוספתא נתערב באחד עשר כולם ימותו ור"ל אפי' המעשר ג"כ וכ"ה שם ריש ה"ז להדיא עשירי וי"א כולם ימותו ע"ש וא"ש גם פשטי' דהסוגיא הנז' וגם מש"כ בשו"ת תו"ר שם ע"ד התוס' הנ"ל דה"ט דבכור אסור להמיתו משום דאין לו פדיון כמ"ש. דא"כ למה אמרו שם ס"א הנ"ל במעשר דימות דהרי מעשר ג"כ אין לו פדיון ודחק טובא בזה ע"ש ולק"מ דהתם משום אחד עשר הוא דצריך פדיון באמת כמש"ל וא"ש:
והגאון ר' שמואל אביגדור נ"י בפי' לתוספתא שם במחכ"ת לא עמד על כל זה וכ"ש וז"ל ובגמרא מוקמינן דאפילו מעשר כדינו נמי ימות עכ"ל ובמחכ"ת הוא נגד דברי הרמב"ם הנ"ל ודברי התוס' והגמרא עולים כאחד באמת וגם לאחר שבטלו מלעשר בזה"ז עסקינן וכמ"ש וכ"ד בפירושו שם בזה אינם מדוקדקין לענ"ד יעו"ש והגאון ר' משה סופר ז"ל בספרו חי"ד ס' ש"ו ואו"ח סי' קל"ט הקשה דהיה לחכמים לתקן שיטילו מום במעשר בהמה בזה"ז ויפדה וישדי ד' זוזי בנהרא עכ"ל ובמח"כ נעלם אז ממנו שאין פדיון למעשר בהמה ואולי טס"ה שם ומש"ש עוד דלמאי דקיי"ל מקריבין אע"פ שאין בית היה אפשר להקריב במקום המזבח ק"פ דדוחה טומאה והאריך עוד בזה בסי' רל"ו שם בשם חותנו הגאון רע"א ז"ל ובשם הגאון יעב"ץ ז"ל דבכל קרבנות ציבור י"ל משום דבאין משקלי ציבור ואין השקלים נוהגין אלא בפני הבית כדתנן בסוף שקלים (וכן בכורים כדתנא התם. וי"ל דלכן סדרו מס' זו בסוף הסדר אע"ג דמוקדם בתורה בפ' משפטים (ומ"ש הרמב"ם ז"ל בזה צ"ע) משום דכל ס' זרעים נוהג בארץ ישראל גם בזה"ז (ע' ס' פאת השולחן) משא"כ בכורים וכן י"ל במס' חגיגה וק"ל) אך קרבן פסח היה אפשר להקריב דאף דאין לנו אבני חושן הלא אין כה"ג מעכב ויוכל כהן הדיוט להקריב ע"ש וכ"כ בס' דרכי הוראה להגאון מוהרר צבי הירש חיות ז"ל ס"ו ע"ש ובמחכ"ת אולי שכחו כולם כי גם מימות הגאונים ז"ל אין לנו תכלת שהוא דם חלזון וכמ"ש ברי"ף ז"ל הלכות ציצית סי' רע"ג ובתוספתא דמנחות פ"ו תניא תכלת וא' ותולעת ש' ושש מעכבין זא"ז ד' בגדי כה"ד מעכבין זא"ז ושם בפ"ט הניא תכלת שלא מן החלזון פסולה תולעת ש' שלא מן התולע שבהרים פסולה וקחשיב שם מנורה וכ"ש ע"ש ומשמע דרק בתכלת דבגדי כהונה קעסיק התם דומיא דתולעת שני ואינך וא"כ גם בבגדי כהונה בעי חלזון דוקא (וכ"כ המש"ל בפ"ח מהל' כל"המק ה' י"ג ע"ש ודלא כהגאון בעל תפארת ישראל נ"י בס' מועד כללי בגדי קודש צד 107 שהשיג על המש"ל בזה דמשמע ליה מד' הרמב"ם ז"ל דלבגדי כהונה א"צ חלזון ועפ"ז העלה דגם לציצית א"צ חלזון כדמוכח במנחות מ"ב דגמרינן להו מהדדי לענין טעימה מכליל תכלת ע"ש ובמחכ"ת נעלם ממנו התוספתא הנ"ל דבהדיא אמר דתכלת שלא מן החלזון פסולה והמש"ל שם לא זכר לד' התוספתא בזה שכתבנו וצ"ע) וקיי"ל כרבי דגם אבנטו של כה"ד הוא מכלאים ומתכלת דוקא וע"ש פ"ח במש"ל ה' א' ב' וא"כ א"א להקריב כלל בזה"ז בלא חלזון כמ"ש] ועכ"פ עיקרי כל ההלכות מסדר קדשים אינן נוהגין כלל בזה"ז ושייך שפיר לבקש על המקדש בתחילה כמ"ש בעז"ה וע"פ מ"ש התוי"ט בהקדמתו בשם בעל כף נחת ז"ל דסדר נזיקין הוא בסוף הסדרים ע"ש (ויש לעשות לו קצת סמוכין ממ"ש במדרש תהלים י"ט אקרא דמשפט ה' אמת זה סדר נזיקין וקחשיב ליה קרא לבסוף וע"ש עוד מ"ש אקרא דתורת ה' תמימה די"ל קצת ואכמ"ל) י"ל קצת בפי' היהי רצון כו' דבאמת לפ"ד של הכף נחת אנחית לן שפיר לכאורה מאי דסידרו מס' אבות והוריות לבסוף דאבות ודאי שייך שפיר למיתני אחר סיומא דכל הש"ס משנה לסדר הקבלה מתורה שבע"פ כולה האמור בכל הש"ס משנה שנאמרה על פה בסיני ונמסרה מדור לדור עד סוף התנאים ואח"כ שייך שפיר מס' הוריות לבאר כל דיני השוגג בהוראה באחת ממצות ה' הנאמרה בתורה שבעל פה המבואר במשנה כולה דאלו הטועה בדבר המפורש בתורה שבכתב פטור מקרבן דאין דין שגגת הוראה רק בהעלם דבר מפי התורה שבע"פ בלבד כמבואר בהוריות ד' בכל הסוגיא וברמב"ם ז"ל פי"ד משגגות ה"ב ולכן סידרו אחר תורה שבע"פ כולה (דליכא מידי דלא רמיזי במתני' כנודע) כל דין שגגת הוראה בתורה שבע"פ וכמ"ש וע"כ הקדימו למס' הוריות תפלה זו דות"ח בתורתך שלא נטעה בהוראה ח"ו ובסיומא דהש"ס שייך שפיר גם משנה הסמוכה דבן ב"ב אומר הפוך בה כו' ומינה לא תזוע כו' כלומר שיהגה בה תמיד למען לא ישגה בהוראה חלילה וגם משנה הקודמת בן עשר שנים למשנה שייך ג"כ בסיומא דהש"ס משנה וע"ז סיים בתפלה זו שלא נכשל בהלכה ויתן ה' חלקנו בתורתו וכעין תפלת רנב"ה בכניסתו לבית המדרש התפלל כאן בסיומו דהש"ס משנה ועל כי מציון תצא תורה ודבר ה' כו' הקדים להתפלל כאן גם על המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן כן נ"ל ע"פ דרכו של הכף נחת ז"ל ג"כ בזה בעז"ה יתברך עד כאן נדפס בשמי בס' נת"ע הנז' ואיידי דאיירינן בדיני קדשים וקרבנות וגם כי הובא דבר הקונטרס הלז שנית בדפוס בין פסח ראשון לשני וסמוך לחג השבועות ע"כ ראיתי לבאר כאן ג"כ סוגיא אחת במס' חגיגה ט' דאיירי בדיני תשלומי קרבנות החג וכמו שאבאר בעז"ה):
סימן ג
חגיגה ט ע"א ומי אר"י הכי והאמר חזקי' נטמא ביום מביא כו' ומצויין שם בכריתות ט' וכ"פ ברש"י ובתוס' דקאי אהא דנזיר מביא קרבן ח' על טומאות הרבה ע"ש וכל הסוגיא תמוה מאוד לפירושם ז"ל דמאי ענין תשלומין בנזיר שנטמא שני פעמים לחיוב ראיה בעזרה ביו"ט כלל ועוד דהרי הדחיה בנזיר הוא משום לילה דלא חזי לקרבן וא"כ לא דמי לדחיית חיגר ביו"ט א' דגברא לא חזי וכמ"ש התוס' בכ"מ לחלק בין יומא לא חזי לגברא ל"ח והגאון בעל טו"א ז"ל האריך בזה בכ"מ ג"כ יעו"ש ועוד דבמאי דמשני שאני טומאה דיש לו תשלומין בפסח שני קשה טובא ג"כ דקרבן ראשין לאו משום טומאה לא הוי חזי רק משום לילה (וזה יל"ק) אולם בלא"ה הקשה כאן הטו"א ז"ל טובא על שיטת רש"י והתוס' בזה ולא העלה דבר ברור כלל ע"ש והיותר תימא לענ"ד דבכריתות ט' במקומו דהתם תנן הך דנזיר שנטמא טומאות הרבה ושם פליגי רבי ור"י בר"י אי חיילי עלי' נזירות בז' או בח' ע"ש והנה לא הובא שם כלל בכל הסוגיא הך דנטמא ביום כו' דפליגי הכא חזקיה ור"י ובאמת טס"ה מה שנרשם בכריתו' ט' וצ"ל ח' אבל שם ג"כ לא קאי אנזיר כלל רק רש"י ז"ל פי' גם התם כן ע"ש ובאמת למאי דקי"ל בנזיר י"ח כחכמים דעיקר תליא רק בחטאת וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' נזיר הלי"ב ט"ו דקרבן אחד על הכל עד שיביא חטאתו ע"ש א"כ לא משכח"ל ש להך פלוגתא דחזקיה ור"י בנטמא בלילה גבי נזיר כלל:
ולכן נ"ל לפרש בעז"ה דהך דנטמ' ביום כו' באמת ביו"ט עצמו קאי ולא אנזיר כלל וה"פ נטמא ביום כלומר ביו"ט ראשון לאחר שהאיר המזרח נטמא בשרץ וטיהר למחר מביא כלומר לכו"ע חייב להביא קרבן עולת ראיה למחר שכבר נתחייב בתחלת יום ראשון בבוקר בקרבן אבל נטמא בלילה אינו מביא עוד לחזקיה שכשהאיר המזרח ביו"ט א' כבר היה טמא ואף שטיהר עצמו בשני משום דשני תשלומין דראשון הוא וכ"ה בירושל' להדיא דגרסי' התם אף בטמא כן נטהר בשאר הימים ע"ד דחזקיה פטור וע"ש בק"ע ובש"ק ולפמ"ש הירושלמי והבבלי עולים כאחד ור"י פליג דאף שנטמא בליל יו"ט א' נמי מביא למחר ביו"ט ב' כשיטהר וס"ד דמקשי משום דס"ל לר"י דתשלומין זה לזה ורצה לדחות דלא דמי חיגר לטומאה משום דטומאה יש לה תשלומין בפ"ש וה"נ יש תשלומין לטמא ביו"ט ראשון אף לר"י דס"ל תשלומין דראשון גבי חיגר ודחי דבפ"ש גופיה לאו תשלומין דראשון הוא ומשו"ה מסיק דהתם טעמא דר"י משום דלילה אינו מחוסר זמן והוה ליה כנתחייב כבר בראשון בתחילת ליל ראשון משא"כ בחיגר מעיו"ט וכל יו"ט א' דלא הוי חזי בלילה כלל וא"ש כל הסוגיא בפשיטות ובכריתות ח' לא מייתינן התם רק להמסקנא דהכא דכיון דס"ל לר"י תשלומין לראשון וע"כ ה"ט דאמר אם נטמא בלילה מביא משום דס"ל לילה אינו מחוסר זמן ולאו מנזיר פריך נמי התם דאיו"ט קאי וכמ"ש ונלע"ד ברור דהרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' חגיגה נראה שהוא ז"ל מפרש סוגיא זו כמ"ש בעז"ה שכתב בה"ה שם וז"ל אם נטמא בליל יו"ט א' אע"פ שטיהר למחר (ר"ל ביום שני לאחר הערב שמש) פטור אבל אם נטמא ביום ראשון ה"ז חייב להביא כו' כשיטהר עכ"ל והרב בעל כ"מ ז"ל הביא ע"ז פירש"י ז"ל הנ"ל דגבי נזיר מהנייא פלוגתא דחזקי' ור"י ומכאן נלמוד ג"כ לראיה ע"ש בכ"מ וכ"ד תמוהין שכבר נודע דרך רבינו ז"ל שכל דין שאינו מפורש בש"ס רק שצריך ללמוד דבר מדבר אין דרכו להביא רק בלשון יראה לי וכה"ג אמנם לענ"ד האמת יורה דרכו דהרמב"ם ז"ל ודאי שהי' מפרש באמת לפלוגתייהו דחזקי' ור"י ביו"ט עצמו ולא בנזיר כלל וכמ"ש בעז"ה וא"ש שכל דבריו ז"ל מפורש בש"ס ממש רק דפסק כחזקי' דלילה מחו"ז משום דרבי' דר"י הוה וכדקיי"ל בכ"ד [ובהכי א"ש בפשיטות מה שתמה הכ"מ בפ"ו מה' בכורות הי"ד על שהשמיט רבינו ז"ל הא דארי"ש בזבחים י"ב ליל ח' נכנס לדיר להתעשר ע"ש ולק"מ דכיון דהך דרי"ש אינו אלא למ"ד לילה אינו מחו"ז כדאר"פ בזבחים שם. והרי רבינו פסק כחזקי' דלילה מחו"ז וכ"כ בפ"ג מה' מחו"כ ה"ד בהדיא דהלילה מחו"ז הוא לכל כו' וע"ש בכ"מ ומשו"ה השמיט הך דרי"ש וא"ש מיהו למ"ש הגאון בעל טורי אבן ז"ל כאן ד"ה לדברי האומר כו' דלא דמי הך דלילה אינו מחו"ז לגבי הקדש בלילה להך דהכא ע"ש נדחה מ"ש]:
אך נראה לכאורה לענ"ד להכריח קצת כפי' רש"י ותוס' ז"ל בסוגיא זו הנ"ל מתוך הסוגיא דשבת קל"ב דאר"י התם דמביום נפק"ל דמילה דחיא שבת ואותיב ליה רש"ל מביום דכתי' במחו"כ ומשני ר"י דהתם אצטריך לביום ולא בלילה ואע"ג דנפק"ל מביום צוותו דחיק התם טובא משום דסד"א הואיל וחס רחמנא כו' בלילה נמי כו' ע"ש והקשה בזה הגאון בעל שאגת ארי' ז"ל בס' נ"ג דלמ"ש התוס' בזבחים י"ב שם דלהכי כתיב ומיום הח' ירצה למעוטי ליל ח' להרצאה ולא נפק"ל מביום צוותו משום דביום צוותו ה"א אם שחט בלילה לא תרד קמ"ל דהכא בליל ח' הו"ל מחו"ז ואפי' אם עלה תרד ע"ש והשהא ל"ל לר"י לדחוקי כולי האי גבי ביום הח' דכתי' במחוסרי כפרה לישני נמי הכי דאי מביום צוותו ה"א אם שחט בליל ח' אם עלה לא ירד ככל שחיטה לילה קמ"ל ביום הח' למימרא דליל ח' הו"ל מחו"ז בבעלים עד יום ח' ואפי' אם עלה. ירד עכ"ד ומה שרצה ליישב שם די"ל דר' יוחנן ס"ל בעלמא נמי כר' יהודא דכל שחיטת לילה תרד ע"ש צ"ע לכאורה למ"ש התוס' בזבחים ק"ח ד"ה לשחיטת דלר' יהודא ודאי דאם שחט בפנים בלילה והעלה בחוץ פטור כדא' שם קי"א משום דאין ראוי להתקבל בפנים לר"י רק דאליבא דר"ש פליגי התם משום דהקודש מקבלו רק שלא היה לו שעת הכושר ע"ש וא"כ ר' יוחנן דא' בזבחים פ"ד דהשוחט בלילה בפנים והעלה בחוץ חייב לכאורה ע"כ דכר"ש ס"ל דאם עלה לא ירד ונסתר תירוץ הגאון בעל שאג"א ז"ל אולם לשיטת רש"י ותוס' ז"ל שם פ"ה ד"ה לא תהא דר' יוחנן אפי' לר"י מחייב התם ע"ש א"ש ואדרבה ר' יוחנן לשיטתו בזה מדהוצרך שם לטעמא דלא תהא פחותה משוחט בחוץ כו' ואלו לר"ש בלא"ה חייב משום דראוי להתקבל בפנים וע"כ דר' יוחנן כר' יהודא ס"ל (וע"ש בתוס' ובצ"ק דאין הכרח כ"כ די"ל דגם לר"ש אצטריך משום שלא הי"ל שעה"כ וצ"ע ואכ"מ) וא"ש דר"י לשיטתו וכמ"ש:
אך בלא"ה צ"ע טובא דל"ל לר"י לדחוקי התם כ"כ ולמה לא משני בפשיטות דאי מביום צוותו ה"א דלילה אינו מחוסר זמן קמ"ל וביום השמיני דכתי' במחו"כ דליל ח' דמחו"כ הו"ל כמחו"ז בבעלים ונ"מ לחזר ונטמא בליל ח' דאין חייב שתים וכגון הא דראה שתים בליל ח' דאר"י דאינו מביא בסוגיא זו וע"כ צ"ל משום דבאמת לר"י אליבא דנפשי' ס"ל דגם במחו"כ לילה אינו מחו"ז כדמסיק הכא דאליבא דמ"ד לילה מחו"ז קאמר ולי' לא ס"ל וא"ש בפשיט' בזה גם קושית השאג"א הנ"ל דר"י לטעמי' דס"ל דלילה אינו מחו"ז אפי' במחו"כ לא הוי מצי לשנויי כלל דאצטריך ביום הח' למימר דלילה הו"ל מחו"ז ואם עלה ירד דלר"י ס"ל באמת דליל ח' לא הל"ל מחו"ז כלל בכ"ד אפי' במחו"כ וא"ש אלא דעיקר' דמילתא דר"י ע"כ ס"ל דאפי' היכא דכתי' ביום הח' אפ"ה ס"ל נמי התם דליל ח' אינו מחו"ז אינו אלא מהא דאר"י אפי' נטמא בליל ח' נמי מביא והיינו לפירש"י והתוס' הנ"ל דקאי על נזיר שחזר ונטמא בליל ח' וכתי' ביה נמי בפ' נשא וביום השמיני וא"ש דשפיר הוכיח הכא דר"י דאמר ראה שתים בליל ח' אינו מביא ע"כ אינו אלא למ"ד לילה מחוסר זמן גבי מחו"כ ואיהו דידי' ע"כ ס"ל דאפי' היכא דכתי' ביום השמיני אפ"ה ליל ח' אינו מחו"ז כדס"ל ע"כ גבי נזיר וכמ"ש וכ"ז לפירש"י ותוס' הנ"ל אבל למש"ל דר"י וחזקי' לאו לענין נזיר קאי כלל אלא לגבי יו"ט גופי' קאמרי הכי דר"י ס"ל דליל יו"ט ראשון אינו מחו"ז וכמש"ל א"כ מאי פריך הכא ובכריתות מיו"ט אזב ודילמא בזב מודה ר"י דלילה מחו"ז משום דכתי' בי' ביום השמיני בפ' מצורע למעוטי ליל ח' וכמ"ש וכן בסוגיא דשבת קל"ב הנ"ל תקשי נמי דלמה לא שני לי' ר"י דאצטריך ביו' לליל ח' דהו"ל מחו"ז במחו"כ וכמ"ש דהרי לפירושי לא אשכחן בשום דוכתא דס"ל לר"י בהדיא דאפילו היכא דכתיב ביום הח' אפ"ה הלילה אינו מחו"ז רק גבי יו"ט לבד דלא מצינו שום מיעוטא בהדיא בקרא לליל יו"ט ראשון כדמצינו בהדיא במחו"כ וכמ"ש ומוכרח מזה קצת כפי' רש"י והתוס' הנז':
(אך בעיקר הך סוגיא דשבת קל"ב הנז' תקשה לכאורה למ"ש דעיקר סמיך אהא דר"י בנזיר שנטמא דכתיב בי' נמי ביום הח'. וא"כ מאי משני התם הואיל וחם רחמנא עליה לאתויי בדלות כו' והרי בנזיר טמא לא חילק הכתוב בין עשיר לדל לקרבנותיו כלל וכן בזב וזבה אין חילוק בין עני לעשיר כלל אלא במצורע בלבד (אבל ביולדת לא כתי' בה ביום כלל ומ"ש רש"י בד"ה מחו"כ יולדת צע"ק) וא"כ בזב (ונזיר טמא אף דלא נכלל במחו"כ) אכתי תקשי ביום הח' למאי אתי בדידהו ואולי צ"ל דכיון דכל קרבנם אינו אלא עופות וכקרבן דלות (לבד כבש אשם נזיר טמא כבמצורע) היינו הא דחס רחמנא עלייהו כו' וצ"ע (ובאמת צע"ק להמסקנא דאכתי ביולדת דמביאה נמי בדלות אימא דאף בלילה נמי תיתי הואיל וחס רחמנא כו' והרי בדידה לא כתיב ביום כמ"ש ואולי י"ל דכיון דאהדריה קרא במחו"כ מביום השמיני דכתי' במצורע עני ילפינן כולהו מחו"כ מיני' וכדמשני כה"ג עלי' דרבינא התם הא אהדרי' קרא וצ"ע (וע' רש"י כריתות ז' במפלת לאור פ"א דב"ש פוטרין כו' משום דלילה מחו"ז ופירש"י דכתיב ביום צוותו ע"ש ולמ"ש ביולדת לא נפק"ל מביום צוותו כלל אם לא משום דאהדרי' קרא כמ"ש]. ויש לומר עוד קצת בזה דהא אצטריך קרא לב"ה שם ח' להמפלת לאור פ"א דחייבת בקרבן שני מדכתי' או לבת (כ"ה ברש"י שם ד"ה נחזו' ובתוס' פסחים ג' ד"ה אם אך בש"ס שם הגי' הה"א לבת לרבות כו' ונראה דמל' דלבת נפק"ל הכי ע"ש) ומדאצטריך קרא להכי ע"כ ש"מ דהיולדת נמי לא מצי לאתויי קרבנה בלילה כלל דאל"כ קרא ל"ל והרי כבר יצאה לשעה שראויה להביא קרבן וצ"ע (והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מחו"כ הלכה ד' הנ"ל כ' והלילה מחו"ז כו' חוץ מיולדת בליל פ"א שמביאה קרבן ב' כמו שביארנו וד"ז מהקבלה עכ"ל ולא הביא קרא דאו לבת וגם מ"ש כמו שביארנו הנה בפ"א ה"ח שם לא כתב רק במפלת ביום פ"א והשמיט ליל פ"א וצ"ע וע' בלח"מ שם וגם דבריו צע"ק ואכ"מ) ואמנם במטמא מקדש וקדשיו ושמיעת הקול וביטוי צ"ע מנ"ל דלא ליתו אף בלילה כיון דלא כתיב בהו ביום להדיא ואין לומר משום דאהדרי' קרא וכמ"ש שהרי י"ל דהני קילי טפי דחס רחמנא עלייהו לאתויי אף בדלי דלות כדכתי' בפ' ויקרא (וע' כריתות י' וצ"ע) (וע' זבחים צ"ח ומנחות פ"ג ביום מביום צוותו נפקא כדי נסבא ודילמא אצטריך להני דחס רחמנא עלייהו כמ"ש וצ"ע וע' תוס' ריש מנחות ובמגילה ך' נפק"ל למליקה ולהזיי' מביום צוותו והרי בעופות דמחו"כ אצטריך נמי קרא דביום השמיני כמ"ש וצ"ע וכן ברמב"ם ז"ל פ"ד מה' מעה"ק ה"א לא נפק"ל לכולהו רק מביום צוותו לבד וסיים לפיכך אין שוחטין אלא ביום כו' ובאמת כיון דשחיטה לאו עבודה הוא לא נפק"ל מביום צוותו כמ"ש התוס' במגילה ובמנחות רק מביום זבחכם כדא' במגילה שם וצ"ע ואכמ"ל):
אמנם לענ"ד יש מקום להעמיד פירושי בסוגיא זו דנטמא בלילה דביו"ט. קאי כמ"ש בעז"ה והא דלא משני בקושיא דר"י אדר"י מההיא דזב דזב שאני דכתי' בי' ביום הח' לאשמועינן דליל ח' מחו"ז הוא משא"כ ביו"ט דלא מצינו מיעוטא לליל יו"ט בהדיא רק מביום צוותו וכמ"ש די"ל חדא מגו חדא דמדלא משני ר"י גופיה בשבת שם דאצטריך ביום הח' במחו"כ להכי באמת לאשמועינן דליל ח' דמחו"כ מחו"ז הוא ונ"מ לענין חזר ונטמא וכמ"ש והוצרך לדחוקי טובא דסד"א הואיל וחם רחמנא כו' כמ"ש ולהכי פסיקא ליה להש"ס דר"י אליבא דנפשי' ס"ל ודאי דאפילו במחו"כ לילה אינו מחו"ז וכמ"ש וע"כ דההיא דראה ב' בלילה כו' הוא רק לד' האומר לילה מחו"ז וא"ש:
(ובאמת כן מוכח בירושלמי חגיגה הנ"ל להדיא דחזקי' ור"י גבי יו"ט קאי דקאמר נטהר בשאר הימים ע"ד דחזקי' פטור כו' וע"ש בק"ע) ובהכי א"ש בפשיטות מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב ובפ"א מה' חגיגה ה"ד שם דתשלומין דראשון הם והכ"מ תמה ע"ז דפסק כר"י נגד ר' אושעיא דרבי' הוה ע"ש ולמ"ש א"ש בפשיטות שהרי גם חזקי' בסוגיא דילן ס"ל ע"כ דתשלומין דראשון ופסק ג"כ כרבי' דר"י והו"ל נמי שנים נגד ר"א בזה (והש"ק שם כ"כ ע"פ הירושלמי הנ"ל ע"ש ולמ"ש א"צ לזה דגם בהש"ס דילן ס"ל לחזקי' הכי) והרמב"ם ז"ל לטעמיה דמפרש לפלוגתייהו ביו"ט גופא וכמ"ש וא"ש הכל בעז"ה:
וראיתי לבאר כאן בעז"ה עוד איזה תשובה השייך לדין תשלומי עצרת ולפלוגתא דר"י ור' אושעיא הנ"ל ג"כ בזה ובדרך אגב יתבאר ג"כ בדין קטן שהגדיל בין פסח לעצרת אם מחוייב באותו חג העצרת בכל מצות החג שלא לעשות בו מלאכה עבודה מה"ת ובכל מצות יו"ט או לא וכ"ז יתבאר אי"ה:
סימן ד
בעז"ה יום ה' טו"ב לחודש אייר שנת התורה לפ"ק.
שאלה ראוי לברר בדין מי שלא בירך זמן בשני ימים טובים של חג השבועות אם יכול לברך בכל שבעת הימים של תשלומי החג (וכן בחו"ל ביום השמיני שאחר החג ג"כ ולפי שיש בזה מחלוקת האחרונים ז"ל ע"כ ראוי לברר דין זה בעז"ה:
תשובה הרב בעל חק יעקב ז"ל בסי' תע"ג ס"ק א' חידש שם על מ"ש המג"א בס"ק א' שם דאם שכח לומר שהחיינו ביו"ט ראשון של פסח דיכול לברך כל שבעת הימים וה"ה בכל יו"ט עכ"ל המג"א והוא מהש"ס דעירובין ד' מ' וכמו שנבאר אי"ה וכתב ע"ז החק יעקב שם וז"ל ונ"ל דה"ה בעצרת דאם לא בירך זמן ביו"ט דיכול לברך כל שבעה כיון דיש לעצרת שלומין כל שבעה עכ"ד הח"י ז"ל שם (ונראה דה"ה לדידן בחו"ל דיש לו תשלומין כל שמונה משום ספיקא וכמ"ש הפמ"ג לגבי שמיני של פסח בזה ע"ש וצ"ע) והקשה ע"ז גיסו הרב בעל אלי' רבא ז"ל בס' תצ"ד ס"ק ד' מהש"ס דעירובין הנ"ל והוא מדגרסי' התם אקרא דהן חלק לשבעה וגם לשמונה ר' יהושע אומר הן חלק לשבעה אלו שבעת ימי הפסח שמונה אלו שמונת ימי החג וכשהוא אומר וגם לרבות עצרת כו' ומפרש התם דלזמן קאמר:
ואע"ג דזמן כל שבעה ליכא מ"מ שפיר אסמכיה לזמן דז' ימי הפסח אהך קרא דת"ח לשבעה משום דאם לא בריך יומא קמא מצי לברך כל שבעה כשיזכור והיינו דקאמר ת"ח לשבעה אלו ז' ימי הפסח כו' והשתא אי אמרת דגם זמן דעצרת יש לו תשלומין כל שבעה כד' הח"י הנ"ל א"כ אין שום חילוק כלל גבי זמן בין פסח לעצרת דאידי ואידי עיקר חיובם לברך ביומא קמא ואי לא מברך בראשון מברך כל שבעה ולמה חלקינהו בהך קרא דבפסח נפק"ל מת"ח לשבעה אבל בעצרת משום דחד יומא הוא ולא נלמוד מת"ח לשבעה להכי אצטריך לרבויי לעצרת מוגם כמו בר"ה ויו"כ שם והרי כיון דזמן דעצרת יש לו ג"כ תשלומין כל שבעה א"כ גם זמן דעצרת הוי מצי למילף מקרא דת"ח לשבעה ולמה נפק"ל בפסח מהך קרא דכתיב בהדיא שבעה ובעצרת לא נפק"ל רק מריבויא דוגם וכמ"ש וע"כ מוכח דזמן דפסח ועצרת לא דמי אהדדי כלל רק דמי לר"ה ויו"כ בהך דינא דתשלומין ודלא כהח"י הנז' עכ"ד בעל אלי' רבא ז"ל (והפמ"ג בס' תע"ג כתב דיש ליישב קושיית הא"ר הנ"ל וע"כ העלה הפמ"ג ז"ל בסי' תע"ג ובסי' תצ"ד דהוי ספיקא דדינא בתשלומי זמן דעצרת ע"ש):
והנה קודם שנבוא לייש' בעז"ה קו' בעל אלי' רבא ז"ל הנ"ל ראיתי להקדי"מה שיש מקו' להסתפק לענ"ד גם בתשלומי זמן דפסח ודסוכות אם כל שבעה תשלומי יו"ט א' הם או כולם תשלומין זה לזה וכעין מחלוקת דר"י ור"א בחגיגה ט' דפליגי נמי בזה לענין תשלומי ראי' וחגיגה אם תשלומי ראשון הם או כולם תשלומין זה לזה וכל יום ויום מימי החג חובה באפי' נפשיה הוא ואף דלענין זמן ודאי דאין נ"מ כלל לענין חיגר דנקט ר' זירא ההם אבל מ"מ הרי נ"מ ודאי להא דקאמר בירושלמי התם פ"א ה"א בגר שנתגייר (במקום שיש רשות להתגייר ע"פ הממשלה) בשאר הימים נפק מן ביניהון כו' ע"ש וה"נ לענין זמן י"ל ג"כ דתליא בהך ספיקא דאם נאמר כולם תשלומין לראשון א"כ פטור לכאורה מלברך זמן שהרי בראשון היה פטור ואם נאמר דכל שבעת הימים כל יום חובה לעצמו הוא ודאי חייב לברך אם נתגייר באחד מימי החג וכן לענין קטן שנתגדל בשאר ימי החג (וכמו שאמרו בסוכה ד' כ"ז דהאזרח אתי לר"א לגר שנתגייר וקטן שנתגדל בינתים ע"ש) ואף דעכ"פ מדרבנן משום מצות חינוך הי' חייב גם בראשון בראי' ובחגיגה (וכן בזמן) וכדא' בחגיגה ד' כל זכורך לרבות רק הקטנים והיינו מדרבנן ומשום חינוך כדמסיק אביי התם אסמכתא מ"מ ודאי הדבר ברור דכשנתגדל בתוך ז' ימי החג דצריך להביא קרבן אחר מן התורה לראייתו ולחגיגתו ולא נפטר במה שהביא בקטנותו בימים הראשונים דלא נתחייב אז רק מדרבנן ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא כדא' בברכות ך' ובכ"ד ולמ"ד כל שבעה תשלומין זה לזה הרי נתחייב עתה כשהגדיל מן התורה :
(ואע"ג דבפ"ה מה' ק"פ ה"ז כ' הרמב"ם ז"ל דקטן שהגדיל בין שני פסחים דחייב לעשות פסח שני ופסק כרבי דא' בפסחים צ"ג דשני רגל בפ"ע הוא ואפ"ה כ' שם דאם שחטו על הקטן בפסח הא' קודם שנתגדל פטור מלעשות פסח שני כשנתגדל הרי באמת כבר תמה על זה הגאון בעל טורי אבן ז"ל באבני מלואים בר"ה ד' כ"ח דאמאי פטור כיון דבראשון לאו בר חיובא היה בעודנו קטן עכ"ל ונעלם ממנו שכבר קדמוהו מהר"י קורקוס ז"ל בקושיא זו והובא בכ"מ שם ותירץ משום דשאני פסח דרחמנא רביי' לקטן שישחטו עליו וממנין אותו [וכמ"ש הכ"מ שם בפ"ב ה"ד דמלפי אכלו נפק"ל ע"ש או ממכסת נפשות כדנפק"ל בפסחים צ"א וע' במש"ל שם הי"ג ואכמ"ל] נפטר הוא בכך מן השני עכ"ל וא"כ בעולת ראי' דלא כתיבי קראי לרבויי קטן מה"ת ודאי דלא נפטר כלל למ"ד תשלומין זל"ז בקרבן שהקריב בקטנותו וחייב להביא עתה מן התורה וכמ"ש
ואמנם בזמן דכל מצותו אינו אלא דרבנן שפיר י"ל דאתי דרבנן מה שכבר בירך ביום הא' בקטנותו ומפיק דרבנן (רק יש להסתפק למ"ש התוס' במגיל' י"ט דלרבנן דר' יהודא לא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן א"כ כשבירך זמן ביו"ט א' הו"ל תרי דרבנן בקטנותו ולא מפיק חיובא דהשתא דהו"ל רק חד דרבנן) אבל בקרבן ודאי דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא וכמ"ש וכ"ש למ"ש התוס' בכם רש"י ז"ל בריש חגיגה ד"ה איזהו קטן דקטן לא מחויב אף מדרבנן רק בראיית פנים בעזרה ולא בקרבן כלל [וע' מ"ש ברמב"ם ז"נ בפ"ב מה' חגיגה ה"ג ובמ"ש הכ"מ שם ועוד דגם לד' התוס' שם הקרבן צריך להביא בנדבה בחוה"מ ואינו סומך עליו כלל וא"כ ודאי דכשנתגדל צריך להביא קרבן חובה וסומך עליו למ"ד תשלומין זה לזה וכמ"ש:
ומיהו בהא דנקט בירו' הנ"ל דנפק מן ביניהון בגר שנתגיי' בשאר הימי' ולא נקט קטן ג"כ כדרך הש"ס בכל דוכתי דנקטינהו כהדדי כמו בפסחים צ"ג גבי פסח שני דנקט גר שנתגייר בינתי' וקטן שנתגדל בינתים (ובסוכה כ"ז הנ"ל גבי סוכה אליבא דר"א וכמש"ל) יש לומר דהירושלמי לטעמי' דס"ל בריש חגיגה שם דבראית פנים בעזרה גם הטף שלא הגיעו לחינוך חייבין דנפק"ל ראי' ראי' מהקהל והובא בתוס' הנ"ל וכן בקטן שהגיע לחינוך משמע התם בירושלמי דמן התורה חייב גם בקרבן דקא"ר ירמיה התם גזירת הכתוב הוא כל זכורך לרבות הקטן וע"ש בקרבן עדה (וקושייתו שם בשירי קרבן דל"ל קרא תיפו"ל מהקהל ע"ש י"ל דצריכי תרווייהו לחייבו גם לראיות פנים בקרבן וצ"ע). וכן כתב הגאון בעל טו"א ז"ל בחגיגה ו' דמהירושלמי נראה דקטן שהגיע לחינוך חייב מן התורה ע"ש (והא ודאי דלא תקשי דהו"ל למינקט עכ"פ כשהגיע לחינוך בשאר ימי החג כיון דתו לא הוי כגדלות הקטן שבכל מקומות הש"ס דתליא רק בשתי שערות אחר י"ג שנה ויום א' בכ"מ משו"ה לא נחית שם הירושלמי למינקט רק גר בלבד) ואמנם עכ"פ לגבי זמן ודאי דאית לן להסתפק גם בקטן שנתגדל בשאר ימות החג אי צריך תו לחזור ונברך זמן וכמ"ש :
והשתא י"ל קצת קו' האלי' רבא ז"ל הנ"ל דלמ"ש התו' בחגיגה ט' ד"ה תשלומין דבעצרת דקי"ל דיש לו ג"כ תשלומין כל ז' לא מסתב' למימר תשלומין זה לזה כלל כיון דימי התשלומין חול גמור הוא עכ"ל וא"כ יש לומר דשפיר נפק"ל בעירובין שם לזמן דשבעת ימי הפסח דוקא מת"ח ושבעה ולא לזמן דעצרת דלא נפק"ל רק מריבויא דוגם משום דהסוגיא דעירובין הנ"ל י"ל דס"ל דגם לענין תשלומי זמן אמרינן נמי כמו בראי' וחגיגה דכל שבעה תשלומין זה לזה וא"כ הרי באמת כל יום ויום משבעת ימי הפסח הוא חיוב גמור לברך בו זמן כמו ביום הראשון ממש רק דמי שבירך ביום הראשון אין צריך עוד לברך בשאר הימי' כמ"ש רש"י בשבת כ"ג דמשהגיע לתחילת הזמן הגיע ע"ש אבל מי שלא נתחייב כלל ביום הראשון כגון שנתגייר בחוה"מ שפיר מחויב לברך זמן גם על ימי חוה"מ דבכל יום משבעת הימים של חג הפסח שייך בהם מצות חיוב ברכת זמן בכ"י בפני עצמו ואף למי שלא נתחייב בראשון כלל וכמ"ש משא"כ בחג השבועות דודאי דאין חיוב הברכה הזאת רק ביום הראשון לבד ועל כל שאר הימים אין החיוב מוטל עליהם כלל על מי שלא נתחייב בראשון כגון שנתגייר בשאר הימים כיון דחול גמור הם כמ"ש התוס' לענין חגיגה וראי' א"כ שפיר חלקינהו קרא לתרי מילי אע"ג דגם בעצרת ודאי דיכול לברך כל שבעה כגון מי שנתחייב בראשון ולא בירך בראשון וכמ"ש הח"י הנ"ל אפ"ה כיון דאם לא נתחייב בראשון לא חל עליו תו החיוב בשאר הימים כלל דודאי דאין החיוב בעצרת רק ביום הראשון לבד וכמ"ש משו"ה לא נכלל גם החג הזה בקרא דת"ח לשבעה דמשמע דבכל יום ויום מהנך שבעת הימים צריך לתת להם חלק ורמי עלייהו חיובא דברכה זו על כ"י בפ"ע אף למי שלא נתחייב בראשון כלל והיינו בפסח דוקא וכמ"ש משא"כ בעצרת דלא רמי חיוב רק על יו"ט הראשון לבד ומי שלא נתחייב בראשון תו לא רמי' עלי' חיובא דברכה זו בשאר הימים כלל להכי לא אסמיך לזמן דעצרת אקרא דת"ח לשבעה רק אריבויא דוגם בלבד וא"ש:
ואמנם קודם שנבאר סוגיא זו דעירובין הנ"ל ראיתי לבאר בתחלה בעז"ה דברי המג"א בס' תצ"ד בשם המ"ב שכתב דבליל שבועות אין מקדשין על הכוס עד צאת הכוכבים דכתיב המימות תהיינה וכ"כ הט"ז שם דמאחרינן להתפלל ערבית בליל שבועות כדי שיהיה ימי הספירה תמימות והוא מחידושי דינים שבסוף סי' מ"ב מחודש ד' בשם מהר"ש ז"ל דבליל ראשון של שבועות ממתינן עם הקידוש עד הלילה ממש שאם יקדש קודם הלילה יחסר מעט מיום מ"ט לספירה וכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה עכ"ל והנה לכאורה יש לתמוה ע"ז דהפוסקים ז"ל לא נחתי לחדש דין כזה ומילתא חדתא רק לענין תפלת ערבית וקידוש דיו"ט דקיי"ל דהוא רק מדרבנן לכו"ע ביו"ט וכמ"ש המג"א בם רע"א ס"ק א' בשם המ"מ פ' כ"ט מהל' שבת והלא דבר גדול דברו הפוסקים ז"ל בזה דנ"מ בדבריהם לענין תוספת יום טוב באיסור עשיית מלאכה ג"כ לכאורה באמת שהרי דעת הרבה מהראשונים ז"ל לפסוק בפשיטות כהך סוגיא דר"ה ט' ויומא פ"א דתוספת יו"ט ג"כ הוא מן התורה כמו ביוה"כ, כדנפק"ל התם מערב עד ערב ואמר התם ימים טובים מניין ת"ל שבתוכם וכמ"ש המג"א בסי' רס"א ס"ק ח' שמן התורה הוא מצות עשה להוסיף מחול על הקודש דתשבתו שבתכם עשה הוה וכ"כ הפמ"ג שם דמשמע דה"ה יו"ט הוה התוספת מן התורה עש וע' בט"ז ס' תר"ח בשם הלבוש דלמאן דיליף תוספת מבחריש ובקציר תשבות ג"כ יש ללמוד משם לכל שבת ויו"ט מן התורה וכדקיי"ל הכי בכל דוכתי בפשיטות והשתא קשיא לן טובא דוודאי בפשוטו נראה דתוספת ליו"ט של חג השבועות ג"כ דאורייתא הוא להך פוסקים ז"ל דכולהו נפק"ל מיתורא דתשבתו שבתכם וגם עצרת בכלל כל יו"ט הוא ולכאורה נראה דמשבתות תמימות תהיינה דכתי' בימי העומר לא שייך למיסר מלאכה בתוספת של חג השבועות כלל שהרי אינו מצווה לעשות מלאכה בימי העומר כלל דניליף היתרא דמלאכה משבע שבתות תמימות תהיינה ועי' בשו"ע ס"ס תצ"ג וא"כ כיון דוודאי נפק"ל מקרא דשבתכם לאיסור מלאכה בתוספת של שבועות כבכל יו"ט א"כ ממילא שוב נסתר ד' הפוסקים ז"ל שלא לקדש ולהתפלל של יו"ט בתוספת של שבועות דכבר כתבנו דבאמת עיקר הקידוש וזכרון קדושת היום בתפלה של יו"ט אינו אלא מדרבנן ע' פמ"ג בפתי' להל' יו"ט פ"א סעיף ג' ולא שייך למעוטי מתמימות כלל דלא קאי קרא למעוטי מצוה דרבנן לבד וכיון דבאמת מדאורייתא נפק"ל תוספת ליו"ט ושבועות ג"כ בכלל שוב אין לנו למנוע מלקדש באותו הזמן שקיבל עליו תוספת יו"ט דהוא מ"ע דאורייתא להוסיף מחול עה"ק כמ"ש וכמדומה שהגאון מוהר"י יעב"ץ ז"ל בס' מ"ע דחה באמת לד' הנך פוסקים הנ"ל בדין קידוש בתוספת שבועות :
אמנם כבוד מר אחי הרב המאור הג' מו"ה שלמה הכהן נ"י אמר מכבר לקיים דברי הגאונים ז"ל הנ"ל דדבר ה' אמת בפיהם ז"ל בזה כהרי מצינו ביומא פ"א א' דדרש לקראי שם דכתיב תלת זימני בעצם היום הזה בפרשה אמור גבי יוה"כ חד בלא תעשה דמלאכה וחד בעונש דמלאכה וחד בעונש דעינוי ודריש להו התם למעוטי תוספת יוה"כ מעונש ואזהרה בין במלאכה ובין בעינוי ע"ש והכי קיי"ל כדא' בסוכה ד' כ"ח דמיעט רחמנא לתוספת יוה"כ מעונש וגם מאזהרה ולא הוה רק עשה בעלמא ע"ש וא"כ יש לדקדק לכאורה מה שלא מצינו בתורה עוד ביו"ט אחר מיעוטא דבעצם היום הזה רק ביו"ט דעצרת דכתיב ג"כ בפ' אמור שם וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש כו' וקשה ג"כ האי בעצם היום דכתיב בשבועות למעוטי מאי דלא מצינו בתורת כהנים שום דרשה בזה ואין ספק דעכ"פ אתי לשום דרשא וע"כ יש לנו לומר באמת דה"נ אתי למעוטי לתוספת חג השבועות גם מעשה גרידא כדממעטינן ביוה"כ מהך מיעוטא דבעצם היום הזה לתוספת מאזהרה ה"נ ממעטינן בחג השבועות גס מעשה לבד דהרי הא דקיי"ל בכל דוכתי דיו"ט עשה ול"ת ובשבת כ"ד כ"ה קאמר ר"א דשבתון עשה הוא ובאמת בעצרת לא כתיב שבתון בשום מקום בתורה כלל וע"כ דנפק"ל העשה בעצרת ממקרא קדש וכמ"ש בס' המצות להרמב"ם ז"ל מצוה קס"ב לכבות ביום החמשים מימי הספירה שנאמר וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש וע' בפמ"ג בפתיח' כוללת לה' יו"ט בפ"א ס"ק ב' וא"כ י"ל בפשיטות דכיון דסמך האי קרא דבעצם היום הזה גבי עצרת אצל מקרא קודש דנפק"ל מיני' לעשה דשביתת יו"ט י"ל דה"נ ממעטינן לתוספ' דעצרת גם מעשה גרידא דדרשינן בעצם ה"ה על עצומו של יום מצווה בעשה לשבות בו ואי אתה מצווה בעשה לשבות בתוספ' של אותו היום כלל כבשאר יו"ט דמצווה עכ"פ בעשה על התוס' כמש"ל ואולי באמת טעמא דקרא הוא כדי שיהי' ימי החול של ספירה תמימות וכמ"ש הפוסקים הנ"ל וא"ש בזה ד' הפוסקים ז"ל דבאמת אין תוספת לשבועות כלל מקרא דבעצם היום הזה וכמ"ש עכ"ד כבוד מר אחי הרב הג' הנ"ל נ"י בזה:
אמנם לענ"ד תקשה לכאורה לפי"ז דלמה לן לאטרוחי כולי האי לסתור דרשת הצדוקים בסוגיא דמנחות ס"ה ס"ו דלא נפרש האי ממחרת השבת דכתי' בעומר דשבת בראשית קאמר יעו"ש בכל הסוגיא דתיפוק לי' דבלא"ה אי אפשר לומר לפי"ז דעצרת יהי' לעולם אחר השבת כדעת הצדוקים בזה דא"כ למה לן האי מעוטא דוקראתם בעצם היום בעצרת למעוטי דיכול לעשות מלאכה בתוספת החג הזה עד שתחשך ממש משום תמימות וכמ"ש כבוד אחי נ"י הנ"ל בזה ותיפוק לי' דבלא"ה אסור הוא במלאכה בערב חג הזה דשבת הוא לעולם ול"ל קרא למעוטי תוספת שבועות גם מעשה אלא ע"כ דממחרת השבת יו"ט הוא ודלא כהצדוקים ומדלא נפק"ל שם בהך סוגיא לסתור דרשת הצדוקים מהך קרא דבעצם היום נסתר לכאורה דעת הפוסקים הנ"ל שכתבנו ליישב דבריהם כנ"ל אך י"ל לפענ"ד בזה דאכתי אין הכרח לסתור מזה דעת הצדוקים הנ"ל דיש לומר דשפיר אצטריך מיעוטא דבעצם היום אף לסברת הצדוקים למעט דאין איסור לעשות מלאכה בתוספת חג העצרת לקטן שנעשה בן י"ג שנה ויום א' בכניסת החג וא"כ על שביתת מלאכה בשבת עיו"ט לא היה מצווה עדיין שהרי היה קטן אז ועתה שנעשה גדול בכניסת יום העצרת הוה אמינא שמוזהר גם על התוספת מלעשות בו כל מלאכת עבודה באיסור עשה כבכל יו"ט שיש עשה בתוספת יו"ט עכ"פ קמ"ל קרא דבשבועות אין עשה בתוספת כלל (ואף דבקטן שהגדיל ל"ש טעמא דתמימות כלל) וכמ"ש:
[ואין לדחות זה שהרי באמת מה"ת לא מהני כלל י"ג שנה ויום א' בלי הבאת סימנין אז לעשותו גדול ע"י השנים בלבד וע' תוס' קידושין כ"ג ד"ה בני זה בן י"ג שנה ויום א וא"כ לכאו' לא משכח"ל כלל דברגע של תחילת ליל י"ד יהיה נעשה גדול מן התורה דאם הביא שתי שערות מקודם יום זה קיי"ל דשומא נינהו בנדה מ"ו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ב הל' י"ח מהל' אישות ובטור אה"ע וש"ע סי' קנ"ה וברגע של כניסת היום אי אפשר לצמצם שיביא אז באותו רגע ממש השתי שערות ונבדק אז שלא היה בו ברגע הקודם לזה אמנם כבר כתב המשנה למלך בפ"ב הלכה י"ח שם ובפ"ד ה"ז בה' אישות שם לפרש הסוגיא דיבמות ל"ד בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג לאחיובי אינהו דשם קשה נמי כה"ג דהיכי משכח"ל שהכנים לבד יועילו לעשותו גדול דבר תורה כיון דא"א לצמצם כו' וכתב המש"ל שם ליישב בפשיטות דמשכח"ל שהביא שתי שערות ביום האחרון של שנת י"ג לד' ר"ת שהביא בטור אה"ע סי' קנ"ה והובא שם ברמ"א ס"ק י"ד וע"ש בב"ש ס"ק כ' דאז כשאותן השתי שערות הן עודן בו כשנכנס יום א' בשנת י"ד שפיר מהני הסימנין האלו לעשותו גדול כש נכנס בשנת י"ד דשתי שערות דביום אחרון של י"ג שנה לא הוו שומא כלל ור' יהודא בנדה י"ח דאמר תוך הפרק כלאחר הפרק והוי זמן הבאת שני שערות בתחילת יום אחרון של שנת י"ג וקיי"ל כר' יהודא ומיהו אעפ"כ עדיין קטן הוא כל זמן שלא נכנס רגע אחד בתחילת ליל י"ד דאז נעשה גדול מן התורה ע"י הסימנין שהביא ביום שלפניו וע"י הגדלות של יום א' הנכנס בשנת י"ד כמ"ש וע"ש במש"ל וא"ש גם כאן דשפיר משכח"ל דביום השבת א' ערב הרגל לא היה מצווה עדיין על עשיית מלאכה באותו יום אע"ג שהביא אז שתי שערות רק בתחילת הלילה כשנכנס ליל של שנת י"ד אז נעשה גדול מה"ת וקמ"ל קרא דבעצם היום דמ"מ אינו מצווה על התוספת מלאכה באותו יום משו' דאין לעצרת תוספת וכמ"ש וא"ש]:
ואולם גם לעיקר יסוד דברינו בזה דאשכח"ל לקרא דבעצם היום הזה בקטן שהגדיל אז ביום העצרת עצמו וכמ"ש ראיתי להקדים עוד לזה מה שנ"ל ליישב בעז"ה בדרך הפלפול קושיות של הגאון בעל מעיין החכמה ז"ל (בפ' אמור) בסוגיא דר"ה וסוכה מ"א דגרסינן התם דר' יוחנן ב"ז התקין שיהא יום הנף כולו אסור לאכול חדש ומסיק דהיינו טעמיה משום דמהרה יבנה בית המקדש ואז שוב לא יותר חדש בהאיר המזרח לבד רק אחר הבאת העומר דוקא ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח השתא נמי ניכול ולא ידעי דדוקא בזמן שאין עומר האיר המזרח מתיר הא בזמן שיש עומר עומר מתיר דוקא ופריך דאכתי מן חצות יום ט"ז לישתרי בחדש דתמיד היו מביאין העומר קודם חצות ומשני דילמא יבנה המקדש לשנה הבאה בליל ששה עשר סמוך לבוקר או בחמשה עשר סמוך לערב ולא יהיה אז שעות כל כך לייבש העומר ולטוחנו ולהניפו בי"ג נפה הכל בלילה רק הקצירה לבד יהיה בלילה וכל אלו המלאכות יהיו מוכרחים לעשותן ביום ובין כך וכך ישהו בזמן הקרבת העומר ביום ששה עשר עד סמוך לערב ומשו"ה גזרו שלא לאכול חדש ביום ט"ז לעולם כל היום:
והקשו שם ברש"י ותוס' דלמה חששו לשמא יבנה בהמ"ק בלילה או ביו"ט והא אמרי' בפ"ב דשבועות דף ט"ו דאין בנין בהמ"ק ביו"ט או בלילה כלל דכתיב וביום הקים את המשכן ותירצו דהני מילי בנין הבנוי בידי אדם אבל בנין דלעתיד כולו עשוי ומשוכלל ויתגלה מן השמים דכתי' מקדש ה' כוננו ידיך ע"ש והקשה הגאון בעל מעיין החכמה ז"ל (בפ' תרומה במצות בנין בית הבחירה. ומש"ל בפ' אמור ט"ס הוא) דא"כ דבנין דלעתיד שפיר יכול להבנות ביום טוב או בלילה א"כ תקשה לפי"ז דלמה נחוש לשמא יבנה בהמ"ק בששה עשר בניסן כלל והלא לפ"ז אי אפשר לבית המקדש דלעתיד להבנות רק ביו"ט של חג השבועות בלבד ולא ביום אחר כלל שהרי בפ"ב דשבועות (דף ט"ו) אמר רמי ב"ח דאין העזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה ויליף לה מירושלים מה ירושלים אינה מתקדשת אלא בשתי החלות של לחמי תודה (כדכתיב בנחמי' י"ב) שהיו חמץ והם מדבר שנאכל בה ויוצא ממנה נפסל אף בעזרה בעינן שירי מנחה דוקא שהוא דבר שנאכל בה ונפסל כשיוצא ממנה ופריך אי מה ירושלים בחמץ דוקא אף כאן בעזרה נאמר שיהי' השירי מנחה מן חמץ דוקא ומשני כיון דליכא מנחת חמץ רק בשתי הלחם בעצרת. א"כ לא אפשר משום דבעינן הקידוש בשעת הבנין ואין בנין בהמ"ק ביו"ט ולא בלילה וכמ"ש והשתא כיון דע"כ בבנין דלעתיד שיתגלה מהשמים אפשר שיגלהו ה' גם ביו"ט או בלילה כמש"ל א"כ שוב אי אפשר לבהמ"ק דלעתיד שיתגלה ב"ב רק ביו"ט של עצרת בלבד כדי שיוכלו לקדשו אז בשתי הלחם שיביאו אז בעצרת שהרי באמת לעולם בעינן מנחת חמץ דוקא כירושלים רק משום דלא אפשר משום דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט משא"כ בנין דלעתיד שאפשר להבנות ביו"ט. א"כ שוב אי אפשר שיבנה רק ביו"ט של עצרת בלבד כדי שיוכל לההקדש בשתי הלחם שהוא חמץ וא"כ למה חשש ריב"ז שיבנה המקדש דלעתיד בט"ז בניסן כמ"ש וע"ש במעה"ח בזה:
והנה עפ"ד הגאון בעל מעה"ח ז"ל הנ"ל היה יש לדקדק לכאורה קצה גם במשנה דשלהי תענית (דף כ"ו) דתנן התם לא היו יו"ט כו' וכיום הכיפורים כו' וכה"א צאינה וראינה כו' ביום חתונתו וביום שמחת לבו ומפרש שם ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש כו' ומוק"ל התם איוה"כ ונראה משו' דשני דברים הללו דהיינו יום חתונתו ושמחת לבו ע"כ לא משכח"ל כהדדי רק ביוה"כ לבד שהיו בו ב' דברי' הללו מתן תורה דהיינו נתינת הלוחות האחרונו' שהי' ביוה"כ כמ"ש ש"י שם וכן בנין בהמ"ק דהיינו חינוך הבית דשלמה שהי' ג"כ ביוה"כ כדא' במו"ק ט' (וכדפירש"י שברי"ף בזה וכן פי' הרע"ב ז"ל שם במשנ') (ומ"ש על זה המהרש"א ז"ל בחידושי אגדות שם דלא ידע חינוכו ביוה"כ ומשו"ה מפרש לה התם על ט"ו באב ע"ש. הוא תמוה ובמחכ"ת נעלם ממנו בזה הסוגיא דמו"ק ט' הנ"ל וגם מ"ש לפרש לה אט"ו באב תמוה ג"כ שאין ספק דכל עיקר ההכרח לפרש הקרא דביום חתונתו דקאי על מתן הור' דרק על הלוחות האחרונו' קאמר קרא דהיינו ביוה"כ ולא מוקמינן להך קרא דביום חתונתו פשוטו דקאי על מתן תורה שהיה בחג השבועות משום דבאמת ס"ל להך תנא דרק על יום אחד לבד מרמז הך קרא דביום חתונתו וביום שמחת לבו ולא משכח"ל לתרווייהו דהיינו מתן תורה ובנין בהמ"ק בחד יומא רק ביוה"כ לבד שניתנו בו לוחות האחרונות ונתחנך בו הבית של שלמה ג"כ וכמ"ש וא"ש וע"כ דלא ס"ל להך תנא לפרש הך קרא על שני ימים נפרדים כלל רק דס"ל דתרווייהו רק אחד יומא הוא דקאי ומשו"ה לא משכח"ל רק ביוה"כ לבד וכמ"ש ולמ"ש המהרש"א ז"ל דביום שמחת לבו קאי על ט"ו באב א"כ מנ"ל לתנא דביום חתונתו קאי על יוה"כ ודלמא על חג השבועות קאי כפשוטו ובלא"ה אין מקום לדבריו בזה ואכמ"ל). ומה שהקש' שם התוי"ט דמנ"ל דקאי על יוה"כ לבד והלא כל שבעת הימים שקודם החג היה החינוך כדאמר במו"ק שם וע"ש בתוי"ט. ונ"ל דבאמת עיקר ההכרח לאוקמי הך קרא על יוה"כ לבד הוא כמ"ש דס"ל לתנא דביום חתונתו וביום שמחת לבו באמת רק על חד יומא לבד הוא דקאי תרווייהו וא"כ הרי לא משכח"ל באמת רק ביוה"כ לבד וכמ"ש ומזה הכריח ג"כ דביום שמחת לבו קאי על יוה"כ של החינוך דאל"כ איך קרי קרא ליוה"כ יום שמחה לב והלא אין שמחה בלא אכילה ושתיה כדאמר במו"ק שם. וע"כ דאיוה"כ דחינוך הבית קאי דבאמת אכלו ושתו אז ביוה"כ מה"ט גופא דאין שמחה בלא אכילה כו' כדאמר התם והיינו דקאמר ביום חתונתו זה יוה"כ וביום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק דאז ודאי היה גם ביוה"כ יום שמחה לב וכמ"ש):
והשתא לפ"ד הגאון בעל מעה"ח ז"ל הנ"ל דהבית דלעתיד בהכרח יהיה חינוכו ביו"ט של חג השבועות דוקא כדי שיוכלו לקדשו אז בשתי הלחם וכמש"ל א"כ מנ"ל להך תנא לפרש הך קרא דביום חתונתו דזו מהן תורה דקאי רק על יום שניתנו בו לוחות האחרונות לבד דהיינו ביוה"כ משום דביום אחר לא משכח"ל לתרווייהו ביחד דהיינו מתן תורה ובנין בהמ"ק וכמ"ש והרי ודאי דשפיר אפשר לפרש הך רישא דקרא דביום חתונתו דזו מתן תורה דעל יום חג השבועות קאמר שנתנה בו תורה לישראל וכן לסיפא דקרא דביום שמחת לבו דקאי על שמחת חינוך בהמ"ק מצ"ל דג"כ על חג השבועות קאי נמי הך סיפא דקרא שפיר רק דקאי על הבית דלעתיד שיבנה ג"כ ביום חג השבועות בלבד וכמ"ש ואם כן אי מפרשינן ליה נמי להך קרא כפשוטו דעל יום מתן תורה שהיה ביום חג השבועות קאמר הרי שפיר מצינו לפרש דתרווייהו דהיינו מהן תורה וחינוך הבית על חד יומא הוא דקאי תרווייהו רק דאבית דלעתיד קאי שיהיה בחג השבועות וכמ"ש ודוחק לומר דבאמת בעיקר הדבר שהיו יוצאות וחולות כו' הי' קבלה בידם בזה שהיה ביוה"כ רק דהתנא מסמיך ליה הכא אהך קרא דצאינה וראינה כו'. ומשו"ה מוק"ל לקרא נמי איוה"כ לבד ולא על חג השבועות אע"ג דפשטיה דיום מתן תורה שייך טפי על חג השבועות מעל יוה"כ וכמ"ש דהא ודאי דכל כמה דמצינן למימר שהיה להתנא איזה הכרח ג"כ בקרא גופא דקאי רק על יוה"כ ולא על חג השבועות כלל. והיינו מהך סיפא דקרא דיום שמחת לבו דקאי על בנין בהמ"ק וכדמפרש כם דלא משכח"ל רק ביוה"כ וכמ"ש דודאי דטפי ניחא לפרש כן באמת מלפרש דסמך על הקבלה לבד בזה ולמ"ש המעה"ח הנ"ל הרי אין שום הכרח דקרא זה קאי על יוה"כ כלל וכמ"ש וצ"ע).
ואולי י"ל קצת בזה דלמ"ש התוי"ט בתענית שם דהך סיומא דוכן ה"א צאינה וראינה כו' הכל הוא מד' רשב"ג דבריש' דמתני' דתענית הנ"ל א"כ י"ל בפשיטות דרשב"ג באמת לטעמי' בזה דבתוספתא דדמאי פ"ג הי"ז ארשב"ג מעשה ששלח לי ר' יוסי אתרוג כו' וח"ל זה בא מקסרין ולמדתי ממנו כו' שה שהוא ודאי כו' ופריך עלה בירושלמי פ"ג דדמאי שם ה"ג ולא מפירות שהם מותרין בקסרין הוא ומשני דרבי הוא דהתיר קסרין ורשב"ג קודם רבי הוה ע"ש ופי' הר"ש ז"ל בדמאי פ"א מ"ג דהא דאמרי' שם בירושל' דדמאי פ"ב ה"א דרבי התיר בית שאן והתיר קסרין וב"ג כו'. דבחולין ז' מפרש דבית שאן היה ממקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל ומשו"ה התיר רבי את בית שאן שאין צריכין להפריש שם תרומה ומעשר משום דס"ל דקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קדשה לע"ל ע"ש וכתב הר"ש שם דה"נ צ"ל דקסרין ואינך היו ג"כ כמו בית שאן שכבשום עולי מצרים לבד ולא עולי בבל ומשו"ה התיר רבי גם המקומות האלו ע"ש (רק דלא בכל הפירות כי אם באתרוג וכה"ג שיש היכר בהם דאינן מן הגדלים בארץ ע"ש בר"ש ובתוס' חולין ו' ד"ה והתיר ובפ' ר"י דף נ"ט ד"ה בצר שהאריכו בדברי הירושלמי הנ"ל) וא"כ מוכח דרשב"ג ור' יוסי דס"ל דקסרין חייב במעשר ע"כ משום דאינהו ס"ל באמת דקדושה ראשונה קדשה לע"ל ג"כ ודלא כרבי (וא"ש דר' יוסי לשיטתו בזה ביבמות פ"ב דאמר ר' יוסי התם דמירושה שניה ואילך קדשה לעולם ופי' ר"ח ז"ל שם דירושה שניה היינו ירושת יהושע ע"ש בתוד"ה ירושה ובזבחים ס"א ד"ה מאי ולאידך פירושי וגי' דהתם צ"ע בזה ואכמ"ל) ולמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' בית הבחירה הל' ט"ז דאף דקדושת המקדש קדשה לע"ל אפ"ה קדושת הארץ לענין מעשרות לא קדשה לע"ל ע"ש וכ"כ הר"י ז"ל בתוס' דיבמות פ"ב הנ"ל דאף למ"ד דלמעשר לא קדשה לע"ל אפ"ה לקדושת המקדש ס"ל שפיר דקידשה לע"ל ע"ש וא"כ לרשב"ג דס"ל ע"כ דגם לענין מעשרות קדושה ראשונה קדשה לע"ל וכמ"ש ע"כ דס"ל ודאי דכ"ש לגבי קדושת המקדש דקידשה לע"ל לפ"ד הרמב"ם והתוס' הנ"ל
והשתא א"ש בפשיטות דמשו"ה לרשב"ג לשיטתו לא מצינו לפרש לקרא דביום שמחת לבו על בנין דלעתיד שיהיה ביום חג השבועות דוקא כדי שיוכלו לקדשו אז ע"י שתי הלחם כמ"ש שהרי כיון דס"ל לרשב"ג דקדושה ראשונה קידשה לע"ל א"כ לדידיה אין צורך לקדש עוד את הבית דלעתיד כלל כדאמ' בשבועו' ט"ז דלמ"ד קדושה ראשונה קידשה לע"ל לא היה צריך עזרא ג"כ לקדש את הבית השני כלל רק דלזכר בעלמא הוא דעביד לפי שכבר נתקדש בימי שלמה ע"ש וא"כ אין הכרח לפ"ז לבית דלעתיד שיהיה ביום חג השבועות דוקא כדי לקדשו בשתי הלחם שהרי אין צריך לקדשו עוד לעולם כלל למ"ד דקידשה לע"ל ומשו"ה שפיר מוק"ל רשב"ג לשיטתו לקרא דביום שמחת לבו על יוה"כ לבד ואחינוך דשלמה קאי וכמ"ש וא"ש:
אלא דהשתא דאתינן להכי נראה דאין מקום כלל לעיקר קושית הגאון בעל מעה"ח ז"ל הנ"ל בזה באמת שהרי בסוגיא דשבועות ט"ז הנ"ל מפורש דלמ"ד קדושה ראשונה לא קידשה לע"ל והיו צריכין לקדש הבית שנית בימי עזרא ע"כ צ"ל דהא דתנן במשנה שם י"ד שאין העזרה מתקדשת אלא באורים ותומים ובסנהדרין ובשתי תודות כו' דלאו בכל אלו תנן אלא דבאחת מכל אלו תנן כלומר דאו באורים ותומים או ע"י סנהדרין או בשתי תודות (וכמ"ש רש"י שם ט"ו ד"ה אפי' למ"ד ע"ש) דע"כ דאף ע"י אחת מכולם קאמר דיכולים לקדש העזרה בהם משום דלמ"ד לא קידשה לע"ל א"כ היו צריכין לקדש ודאי את הבית השני בימי עזרא והרי אז לא הי' אורים ותומים כלל כדאמר ביומא כ"א ואיך קידש עזרא אז את הבית וע"כ דהך מ"ד ס"ל דבאמת סגי באחת מכל אלו ועזרא שפיר קידש אז ע"י שתי התודות לבד אף בלא אורים ותומים ולמ"ד התם דבכל אלו דוקא תנן מוכרח לומר דס"ל דקדושה ראשונה קידשה לע"ל ג"כ ועזרא באמת לא היה צריך לקדש עוד שנית כלל רק לזכר בעלמא הוא דעבד לה ע"ש בסוגיא והשהא לפ"ז אין מקום כלל לקושי' המעה"ח הנ"ל בזה שהרי לכו"ע אין הכרח כלל להבית דלעתיד שיבנה בחג השבועות דוקא דלמ"ד קדושה ראשונה קידשה לע"ל הרי אין צורך לקדש עוד את הבית דלעתיד כלל שגם בימי עזרא לא היה צריך לקדש עוד רק דלזכר בעלמא הוא דעבד וכמ"ש. ולמ"ד דקדושה ראשונה וגם קדושת עזרא לא קידשה לע"ל דלדידיה ודאי יהיו צריכין לקדש גם את הבית דלעתיד כמו בימי עזרא. אבל לדידי' תקשה דאיך קדיש עזרא בלא אורים ותומים וע"כ צ"ל דס"ל באמת דבאחת מכל אלו תנן והוה סגי בימי עזרא בשתי תודות לבד וא"כ ה"נ דבבית לעתיד שיהיה אז רוח הקודש ואורים ותומים והרי יוכל להתקדם אז כפיר גם בלא שתי הלחם כלל רק ע"י אורים ותומים וע"י סנהדרין לבד:
ובאמת יש לתמוה בזה על הגאון בעל מעין החכמה ז"ל שכ' שם בעצמו דלמ"ד קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא דלק"מ מעיקרא בזה (דלדידי' אין צריך לקדש עוד לעתיד לבוא רק לזכר בעלמא כמו בימי עזרא יעו"ש שקיצר קצת בזה] רק דלמ"ד לא קידשה לע"ל דלדידי' ודאי צריך עוד קידוש מעליא דחק שם טובא בזה ע"ש, ובמחכ"ה לא זכר כלל הסוגיא דד' ט"ז הנ"ל שכתבנו דלמ"ד לא קידשה לע"ל ע"כ צ"ל דס"ל דבאחת מכל אלו סגי וכמ"ש וא"כ הרי לעתיד יהיו יכולין לקדש שפיר ע"י אורים ותומים לבד ובלא שתי הלחם כלל וכמ"ש ושוב אין הכרח לדידי' גם לעתיד לקדשו בחג השבועות כלל וכמ"ש (ורמי ב"ח דאמר דאין העזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה כו' ומשמע דס"ל דבכל אלו תנן צ"ל דמיירי דוקא כשצריכין להוסיף על העזרות וע' ברמב"ם פ"ו מהל בית הבחירה הי"ג וי"ד בזה) וא"ש :