אור ברסלב

ראשית בכורים· הרב בצלאל כהן

חלק א

ברכת ראשית

סימן א

בעז"ה יום א' ב' דר"ח תמוז תר"א לפ"ק ווילנא

יהא שלמא רבא מן שמיא לכבוד ידיד ה' כו' הרב המאוה"ג המפורסם כו' שכ"ת מו"ה זאב וואלף הלוי נ"י אב"ד דק"ק זיטל יצ"ו בעהמ"ח ס' שו"ת עמק הלכה אשר עודנו בכתובים ת"י [ה' יזכהו נא להוציאו לאורה במהרה]:

ע"ד אשר נתכבדתי מאת כת"ר נ"י לשלוח אלי ספרו הנחמד בכ"י הטהו' לשום עיני עליו ולדקדק אחריו ולהגיה אותו באיזו מקומות הצריך עדנה הגה"ה ותיקון לפ"ד הן אמנם כי דבר גדול שאל כת"ר נ"י בזה ממני כעת כו' וקשה עלי הדבר כו' אך לעשות רצון צדיק שכירב"י חפצתי בזה כו' והנני להעיר לפני כת"ר נ"י כהיום בקצת מהדברים אשר עמדתי כעת בעז"ה בעברי ע"ד ספרו הטהור באיזו מקומות כו' ועוד חזון למועד אי"ה כו' והנה אשר כתב כת"ר נ"י בספרו ס"א ליישב ד' הטור או"ח ז"ל ס"א במ"ש דאחר פ' אשם יאמר יהי רצון כאלו הקרבתי אשם ואחר פ' חטאת לא יאמר לפי שאינה באה נדבה ע"כ והקשו עליו ז"ל דהרי אשם נמי אינו בא בנדבה וכמ"ש שם הב"י ז"ל ובמ"א ס"ק י"א וכבר האריכו כל האחרונים ז"ל בזה וכת"ר נ"י כתב ליישב ד' הטור בזה עפ"ד רש"י ז"ל בנדה ע' דאשם יכול להביא על תנאי שלמים משא"כ חטאת בהמה שאי אפשר להביא בתנאי דאין מתן דמם שוין ע"ש וכ' כת"ר נ"י דאף דסוגיא דהתם כר"ש היא מ"מ סתם מהניתין בנזיר [סו"פ] שני נזירים כר"ש ואפי' רבנן מודו היכא דלית ליה תקנתא ברעי' כדא' בזבחים ע"ו וכן פסק הרמב"ם ז"ל וזה כוונת הטור דאחר פ' אשם יאמר על תנאי אבל אחר פ' חטאת לא יאמר כן לפי שאינו בא נדבה ר"ל שאינה באה על ספק נדבה שיאמר ואם לאו יהא נדבה דהא אין מתנותי' שוין כו' עכ"ל [והנה בהכתב יד של הרב הנ"ל היה כתוב כאן דאין יכול להתנות על החטאת בתנאי עולה דאין מתנות החטאת שוין לעולה והשגתי עליו אז בזה דבעולה בלא"ה אי אפשר להתנות על החטאת בהמה דעולה זכר וחטאת יחיד נקבה וע"כ הגהתי אז בספרו הנ"ל דצ"ל גבי חטאת דאף בתנאי שלמים אינו יכול להתנות דעכ"פ אינן שוין במתנותיהן וכמש"ש באמת ברש"י נדה הנ"ל וכן נדפס אח"ז ע"פ הגהתי הנ"ל בעז"ה בס' עמק הלכה הנ"ל שם דאין מתנותיה שוין עם שלמים וכלשון רש"י הנז' (אך בחטאת העוף דבתנאי שלמים בלא"ה א"א להתנות דאין שלמים מעוף ורק בתנאי עולה צ"ל כן דאף דאין זכרות בעופות מ"מ א"א להתנות דחטאת העוף דמה למטה ועולת העוף למעלה כדתנן בריש קינין) ואמנם אחרי שבלא"ה ק לדבריו של הרב הנ"ל שחר בזה דמדמי אמירה על תנאי להבאה על תנאי וע"כ אין מהצורך להאריך בזה אך ראיתי להזכיר בדרך אגב מה שתמהתי מכבר ע"ד רש"י ז"ל בזבחים ע"א ד"ה מין בשאינו מינו פי' עולה בשלמים שאין מתן דמם ואימוריהן שוין עכ"ל והוא פלא דמתן דם עולה ושלמים שוין הם באמת וגם באימוריהם לא שייך כלל לומר שאינן שוין רק דהול"ל שזה נאכל וזה כליל וצריך להגיה דברי רש"י ז"ל בזה וצ"ע [ואין ספק כי כבר הרגישו בזה איזה מהמפרשים ז"ל וכעת נעלם ממני אם הרגישו בזה] והגאון בעל משנה למלך ז"ל בפ"ו מ"ה נזירות הי"א כ' ע"ד מהרי"א ומהר"י בן ח' ז"ל שכתבו דאשם נזיר מקרי בא בנדבה וכ' המש"ל דדבריהם תמוהין דאי בנזיר טמא הא איכא נמי חטאת וא"כ אחר פ' חטאת ג"כ יאמר היה"ר עכ"ל ואין זה דקדוק באמת ע"ד ז"ל בזה דאין הנזיר טמא מביא רק חטאת העוף וא"כ אף דאחר חטאת העוף יכול לומר היה"ר לדבריהם ז"ל בזה הרי עכ"פ אחר חטאה בהמה אי אפשר לומר כן וא"ש [ומה ששייך עוד לד' הרב בעל עמק הלכה הנ"ל בזה ולהטור ז"ל והשו"ע ס' א' הנ"ל יבוא אי"ה לקמן בס' ד]:

סימן ב

בעז"ה שלהי אלול תקצ"ח לפ"ק ווילנא ביום ההוא יתקע בשופר גדול לפ"ג:

יהא שלמא רבא מן שמיא, לכבוד הרב הגאון הגדול, רבן שכבה"ג נ"י עה"י פ"ה כקש"ת מהו' יעקב נ"י בעל, המחבר ספר הנחמד שו"ת משכנות יעקב אב"ד דק"ק קארלין יצ"ו מני צעיר לימים, באין תבונה, זוחל ארץ ונמלה קטנה, אפרוחא דלא אתפתחא עינא, בגין דמן עשרין, בצרי לי תרי שנה ולא הגעתי לחצי ימי בינה אמנם יתברך הבורא, וישתבח הממציא יש מאין, ומחלק בינות לכל יצור, ולי חלק מתורתו הק' בים התלמוד לתנויי תני, ובפוסקים ראשונים והאחרונים למיזל ולעיוני, וספרו דמר ניהו רבא באורייתא נ"י, היה לי למנה, כי מצאתי בו, מרגוע לנפשי העיפה, מגפנו אשר על מים רבים שתולה, ומנחלו הנובע, מקור החכמה ומקום בינה, בעיר הצדק קריה נאמנה, למשכן עם בני יעקב סלה, וכו' אולם באיזו מקומות, מספרו הקדוש, אשר לא זכיתי בעניי לעמוד על דעתו הגדולה דגאון תורתו נ"י, כו' והוא

א מ"ש הדרת גאונו נ"י בחבורו היקר חא"ח שאלה ק"ו ליישב קושית המג"א סי' של"ו ס"ק ב' על הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' שבת הל' ב' מסוגי' דפ"ק דשבת דף י"ח דפריך לר' יוסף אליבא דב"ש דאית ליה שביתת כלים אע"ג דלא קעביד מעשה כמו באונין גיגית מ"ט שרי וכתב כ' גאונו נ"י וז"ל משמע להדי' דאם עשה כן בשבת חייב חטאת דאל"ה לא הוי גזרו ב"ש כמבואר בגמ' כל מילתא דאי עביד ליה בשבתא לא מחייב לא גזרו ב"ש ע"ש עם חשיכה עכ"ל ולא זכיתי להבין דברי קדשו דלכאורה נראה כוונתו למאי דאמרי' שם י"ט בסוגי' דקורות בית הבד דלא גזרו ב"ש וצ"ע דלכאורה אין לסוגי' זו ענין כלל לאיסור שביתת כלים וכמש"ש להדי' בתו' ד"ה ולימא דהך סוגי' אינו אלא לרבה דס"ל טעמא דב"ש דגזרינן דלמא אתי למיעבד בשבת אבל משום שביתת כלים ס"ל לרב' דלא אסרו ב"ש היכא דלא קעביד מעשה ובאמת הקשו שם לר' יוסף אמאי לא אסרו ב"ש טעינת קורה אלמ' דפשיטא להו דאיסור שביתת כלים איתא נמי במילתא דלית ביה חיוב חטאת וכ"כ הרא"ש ז"ל שם סי' ל"ג דהך סוגי' ס"ל דטעמא דב"ש משום גזירה ועכ"פ נראה פשוט דסוגי' דלקמן לא מיירי כלל באיסור שביתת כלים [וכן יש לתמוה בזה לכאורה על הרע"ב ז"ל דבמשנה ה' פי' טעמא דב"ש משום שביתת כלים כר' יוסף ובמ"ט גבי ושוין כו' כתב דמודו ב"ש בהא משום דאי נמי עביד כו' ליכא חיוב כו' דהיינו לכאורה כרבה דלרב יוסף הול"ל משום דאתי ממילא טפי כו' וכמ"ש התוס' הנ"ל וצ"ע] ואולי דברי הדרת גאונו נ"י נכונים בזה עפ"י דברי עצמו שכתב לעיל בתשובה צ"ד דמדמי שביתת כלים לשביתת בהמתו וכדלקמן קנ"ג דכל שבחבירו פטור כו' ולדבריו שם לק"מ באמת קושית התוס' לר' יוסף מטעינת קורה הנז' [וא"ש בזה גם דברי הרע"ב ז"ל במ"ט הנז')

וכן נראה באמת גם מדברי הר"ן ז"ל דבמשנה דושוין אלו ואלו כו' כ' וז"ל אפי' ב"ש דאית להו שבית' כלים מודו בהא מילתא משום דאי נמי עביד לה בשבת ליכ' חיוב חטאת כו' משום הכי שרו ב"ש דהא ליכא בה מלאכה גמורה דתיתסר משום שביתת כלים עכ"ל ובגמ' שם כ' עוד וז"ל ומשו"ה קתני מהני' דאפי' לב"ש טוענין בקורות בה"ב ועה"ג דליכ' משום שביתת כלי' דהא אפי' עביד בידים לא מחייב חטאת עכ"ל הר"ן ז"ל ונראה לכאור' שהר"ן ז"ל מפרש הסוגי' אליבא דר' יוסף דס"ל דטעמ' דב"ש משום שביתת כלים ושלא כד' התוס' והרא"ש ז"ל אבל מ"מ פשטא דסוגי' דקאמ' דאי עביד להו בשבת לא מחייב לא גזרו ב"ש ע"ש עם חשיכה משמע דאתי' כרבה דטעמ' דב"ש משום גזירה וכמש"כ התוס' והרא"ש ז"ל ומ"ש הר"ן אולי הוא ז"ל כתב כן מדנפשי' לפרש טעמ' גם אליב' דר"י אמאי מודו ב"ש בקורות בית הבד ולא שמפרש כן בדברי הש"ס בזה [וברי"ף שם נדפס בצידו שהד"ה מוחק מהרי"ף כולא הך סוגי' דמאי שנא כו' דאי עביד להו בשבת כו' ומלבד דטעמו פשוט דאין להרי"ף להביא סוגיא כזו דלא בא אלא לפרש טעמא דב"ש (אף דמהא נפק"ל דמילי דאתי ממילא ש"ד כדמסיק) אולם י"ל עוד לפי שמד' הרי"ף ז"ל לעיל דפסק דשרי לתת חיטין לרחיי' של מים ולא חיישי' ג"כ למשמיע קול אלמ' דפסק כר' יוסף (ומשום דר"א קאי כותי') דלא ס"ל טעמא דהשמעת קול ומוקי טעמ' דבריית' דאסר משום שביתת כלים וכב"ש וע"כ דל"ל טעמא דגזירה דאל"כ מוגמר מ"ט שרי ב"ש] ומלישנא דקאמ' הכא גזרו בהו ב"ש ע"ש עם חשיכה משמע דאתי' כרבה וכמ"ש ולפיכך מחקו כ"ז מד' הרי"ף ז"ל ואף שהרי"ף ז"ל כ"ש דאיכ' מאן דאס' ברחיי' משום משמיע קול והו' דעת ר"ח ז"ל שפ' כרבה ומשום הך טעמ' גופא דהסוגי' דבדף י"ט דקאמ' כל מילת' כו' לא גזרו כו' לא מתוקמ' אלא כרב' וכמש"ל כבר כ' הב"י בס' רנ"ב דמד' הרי"ף ז"ל יש להכריע דס"ל כר"י מדכ' להיתר ברישא ואידך סבר' כתב בלשון איכ' מ"ד ע"כ ועוד שהר"ן ז"ל כתב דבמקצת נוסחי ההלכות כתוב ויש אומרים [ז"ל אוסרים] מפני שמשמעת קול ע"כ נראה שלא הי' כן ברוב הנוסחאות ברי"ף (אע"פ שהרז"ה והרמב"ן ז"ל פלפלו בזה) ועכ"פ נראה שהרי"ף פסק כר"י ושפי' מחקו ברי"ף כל לשון הסוגי' דאזלא כרבה ולכן כ' ג"כ הר"ן ז"ל לפרש טעמ' דמתני' אליב' דרב יוסף] ועכ"פ אף שאפשר ליישב בפשיטות ד' הרמב"ם ז"ל דס"ל ג"כ כד' הר"ן ז"ל בזה דמודו ב"ש דליכ' שביתת כלים היכא דלא עביד בי' מלאכה דאורייתא ואפ"ה פריך גיגית מ"ט שרו ב"ש אלמא דמלאכה דאוריית' הוא ואמנם מ"ש כבוד גאונו נ"י עוד שם דלכן פסק הרמב"ם כר' יוסף במו"ק ב' דהמשקה מים לזרעים חייב משום זורע ודלא כרבה שם משום דסתמא דגמ' דפריך הכא מגיגית כו' משמע דס"ל דמשום זורע הוא עכ"ד צ"ע לענ"ד דאולי רק לר' יוסף לשיטתו הוא דפריך הכא הכי דלרבה בלא"ה ל"ל שב"כ לב"ש היכא דלא עביד מעשה כדמוכח בסוגיא. וא"כ אין ראיה מסוגיא זו להלכה כלל וצ"ע) וכמש"כ כת"ר נ"י אולם מ"ש כה"ר נ"י כמבואר בגמ' כל מילת' כו' ליתא לענ"ד דהך סוגי' ודאי אתי' כרבה וכמ"ש התוס' והרא"ש ז"ל ואין מזה ראי' כלל לסברתו דמר נ"י אבל היה לו לגאון תורתו נ"י להביא מדברי הר"ן ז"ל בזה וכן לעיל סי' צ"ד היה לו להזכיר את דברי הר"ן ז"ל הנז' לראיה לדבריו בזה וכמ"ש בעז"ה [ומה שיש לי להביא ראיה לכאורה לדברי הר"ן ז"ל הנז' מהא דא"ר יוסף לעיל בנתינת מים לדיו דרבי היא דאי לר"י בר"י אפי' נשרה שיעור שרייתו אין בו חיוב חטא' עד שיגבל (וע' בחי' המאירי ז"ל בזה) ומוכח לכאורה דלר' יוסף אין איסור שב"כ רק היכא דאיכא מלאכה דאורייתא ושלא כד' התוס' הנז' וכן מה שיש לומר לכאורה ע"ד הרמב"ם בפ"ח מהל' שבת הנ"ל בשורה חיטין כו' דלשיטתו אזיל דפי' בכרשינן דמתני' דהוא כוסמת ששורין לבהמה והוא מין חיטין כמ"ש בירושלמי ריש חלה אקרא דכוסמת גבולתו (וכמו שהשיג בתוס"ח שם על התוי"ט בזה מהירוש' הנז') וכן מה שיש לכאורה נ"מ לדינא מזה לדברי המג"א בס' רנ"ב ס"ק כ' בדין רחיים ומה שיש לדחות בזה באמת (וע' ברא"ש סי' ל"ו בשם י"מ ודו"ק) הנה לא רציתי להאריך כעת לפני כת"ר נ"י בכל זה כי מי אנכי הצעיר לימים כו']:

[א"ה הן ד' התשובה הזאת כתבתי בעז"ה להגאון בעל משכנות יעקב זצ"ל בימי ילדותי [בהיותי אז כבר תמני סרי שני כמ"ש] זה כמו ששה ועשרי' שנה ואח"ז יצא לאור ס' דרוש וחידוש להגאון רע"א זצ"ל ומצאתי שהביא ג"כ ד' הר"ן ז"ל הנ"ז בקצרה וגם זכר הך סברא שכ' הגאון בעל משכנות יעקב ז"ל דשב"כ לב"ש דמיא לשביתת בהמתו רק שקיצר בזה שם וגם בהך דר' יוסף דנתינת מים לדיו נשאר שם בקושיא דר"י אדר"י בזה ע"ש ולמש"ל א"ש רק שהי' לו להביא ראי' מזה לד' הר"ן הנ"ל וכמ"ש וע' בגליון המשניות שלו מ"ש ג"כ ע"ד התו' והר"ן הנז' וע' בס' קהלת יעקב מ"ש ג"כ בזה ואין רצוני להאריך כעת מה שי"ל לדקדק שם גם ע"ד ז"ל בזה] וכעת יצא לאור ס' משרת משה להגאב"ד דמעזיריטש נ"י וראיתי שהרגיש ג"כ ע"ד המשכנות יעקב בקצת דברים אמנם לא כדרכיו דרכי בזה וגם לא הביא כלל מד' הר"ן ז"ל הנז' וע"כ משנה לא זזה כו']

ב שאלה קי"ג מ"ש שם כת"ר נ"י ליישב הסוגי' דעירובין מ"ג דבעי ר"ה למפש' דיש תחומין למעלה מעשרה מהא דהפליג' ספינתם כו' דלא זז ר"ע מד' אמות כו' ומשני כדא"ר במהלכת ברקק ה"נ כו' וכ' כת"ר נ"י דמש"ה לא שני רבא עצמו הכי ארישא דהפליגה ספינתם כו' כדמשני הש"ס באמ' וכ' וז"ל דבריש' ר"ע הוא דלא זז מד"א כו' דהוא ס"ל בסוטה כ"ז דתחומין דאורייתא וא"כ אף דמספק"ל אי יש תחומין למעל' מי' כדמסיק לקמן דתנא ספוקי מספקא לי' כו' מיבעי ליה לאחמורי בספק דאורייתא עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו הרחבה דהרי בימים ובנהרות לכו"ע תחומין דרבנן וכמ"ש ה"ה ז"ל בפ' כ"ז מהל' שבה ה"ג בשם תשובת הרמב"ם ז"ל ובכ"מ שם כתב טעמו לפי שהם ככרמלית ולא יתכן שיהיה המעביר ע"פ המים אסור מדרבנן והמהלך לוקה מן התורה עכ"ל וכ"כ בשו"ע סי' ת"ד וצ"ע [ואולי שדעתו הגדולה דמר נ"י נוטה בזה לד' חכמי בבל ז"ל שכתב הרמב"ם ז"ל בתשובה [הביאו הכ"מ ז"ל בפ' ל' מהל' שבת הל' י"ג] דבספיקא דתחומין למעלה מי' החמירו שם אף בנהרות בתחום די"ב מיל ומשמע דס"ל דתחומין דאורייתא אף בימים ובנהרות ע"ש]:

ג שם בתשובה מ"ש כת"ר נ"י עוד שם לחדש בזה דלרבא בגיטין ז' דאמר אהא דפליגי ר"י ורבנן בפ"ב דחלה מ"ב בעפר חו"ל הבא בספינה לארץ דרבנן מחייבי במעשר ואר"י שם אימתי בזמן שהספינה גוששת כו' ואר"ז התם דעציץ נקוב כו' באנו למחלוקת כו' וא' רבא התם דלמא כו' עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא בספינה דלא מפסיק אוירא דמיא כארעא סמיכתא דמיא כו' וכ' כת"ר נ"י דנראה דה"ה לעניין תחומין למעלה מעשרה בספינה דתליא ג"כ בהך פלוגתא אי מיא כארעא סמיכתא דמי אי לא דלר"י דפטר ממעשר באין הספינה גוששת ה"ה בתחומין למעלה מעשרה בספינה אבל לרבנן דס"ל התם דמיא כארעא סמיכתא דמיא ה"ה הכא בתחומין [דהמהלך בספינה אף שהוא למעלה מעשרה מקרקע הים אפ"ה כל גובה המים חשוב הכל כארעא סמיכתא ואין מודדין אלא משפת המים ולמעלה] ולהכי לא משני רבא ארישא כו' די"ל דר"ע כרבנן ס"ל דכארעא סמיכתא דמי משא"כ בסיפא כו' וסיים כבוד גאונו נ"י להלכה בזה וז"ל ולפ"ז נראה ג"כ להחמיר להפליג בספינה למעלה מעשרה אף אם נימא אין תחומין הא לרבא לא תלי' בהך עכ"ל ולענ"ד דברי קדשו תמוהים מאוד בזה שהרי באמת קיי"ל בהך דינא כר' יהודא דפטר באינה גוששת וס"ל דמיא לאו כארעא סמיכתא דמיא וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' תרומות הכ"ג והיינו טעמא כמ"ש הכ"מ ז"ל שם משום דבכל מקום שאמר ר"י אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים ואע"ג דבפ"ק דגיטין משמע דר"י לחלוק אתא כבר תירצו שם התוס' ע"כ ושם בגיטין ז' בתו' ד"ה אר"י כ' דהסוגי' אתי כרמי ב"ח דס"ל בפ' ז"ב דאפי' אימתי לחלוק וא"כ ודאי דקיי"ל כר' יהודה בהא שהרי בכל דוכתא קי"ל כר' יוחנן וכריב"ל בסנהדרין כ"ה דאימתי לפרש והכ"מ ז"ל בפ"ד מהלכו' ברכות הל"ד כתב דקיי"ל כריב"ל דאפי' במה דברים אמורים לפרש (וד' הכ"מ ז"ל שם צע"ק מש"ש וז"ל אלא דשני רנב"י דאפשר לרב חסדא למימר דס"ל דבמה דברים אמורי' לחלוק עכ"ל ולכאורה צ"ע דהרי בהדי' ס"ל לר' חסדא הכי בסו"פ חלון דף פ"א בסוגי' דמערבין עירובי חצירות לדעתו דאמר שם ר"ח זאת אומרת חלוקין עליו חביריו על ר' יהודא ע"ש (ואין לומר דשאני התם דמוכח בהדיא דפליגי דהרי אפשר לומר דלא פליגי באמת דמיירי בחצר שבין שני מבואות ע"ש) ואין לומר דס"ל להכ"מ ז"ל כמ"ש התוס' ז"ל בפ"ק דביצה ד"ט ד"ה ולא היא וז"ל וא"ת הא כל מקום דתני במה לחלוק [ומ"ש כ"כ בפשיטות הא כל מקום דתני במה לחלוק צע"ק דהא איכא ריב"ל דס"ל דאף במה לפרש וע' בבאר יעקב בכללי הסוגיות כלל ל"ט ובשער המלך פ"ד מה' יו"ט ה"ד] וי"ל דהיינו במשנה אבל לא בברייתא עכ"ל וכונתם דהך כללא דאימתי לפרש ובמה לחלוק לא נאמר אלא במשנה אבל בברייתא אפשר לפעמים דאפי' אימתי לחלוק וכמ"ש בגיטין ז' שם ואפשר דאפי' במה לפרש כמ"ש בביצה כאן דהך כללא לא נאמר בברייתא (וע' בשער המלך פ"ד מהל' יו"ט הנז') וא"כ לא מוכח כלל מסוגי' דעירובין דר' חסדא ס"ל דר"י פליג בסוגיא דעקירות בפסחים ק"ב דשם בריית' היא דהרי משמע בהדי' מד' הכ"מ שם דלא ס"ל הכי אלא ס"ל דהך כללא נאמר אף בברייתא ע"ש והתוס' בחולין פ"ח ד"ה רבנן וכן ברא"ש ז"ל שם פ"ו סי' י' כתבו דרב חסדא ורמי בר חמא סברי בפ' זה בורר דאף במשנה הוי אימתי לחלוק היכא דמוכח עכ"ל וצ"ע דבפ' ז"ב לא הוזכר ר' חסדא שם כלל ואולי כוונת התוס' הוא למ"ש בעז"ה מסוגי' דעירובין הנ"ל דגם שם מסיק הגמ' גברא אגברא קא רמית כמו בסוגי' דפ' ז"ב ומשמע דר"ח נמי ס"ל דפליגי היכא דמוכח כמו התם דמוכח לכאורה דפליגי כמ"ש אבל מ"מ לא זכיתי להבין מ"ש התוס' דלר"ח אימתי נמי הוי לחלוק דעד כאן לא שמענו מסוגי' דעירובין אלא דס"ל לר"ח דבמה ד"א לחלוק ומנ"ל דס"ל כרמי בר חמא דאף אימתי לחלוק ובהגהות מיימוני פי"ד מהל' שחיטה העתיקו דברי התוס' דלא כרמי בר חמא בפ' ז"ב ולא הזכירו ר' חסדא ע"ש [ובדפוס נפל ט"ס בתוס' חולין פ"ח הנ"ל שהעתיקו סוגי' דגיטין הא ר' ירמי' הא רבנן וצ"ל הא ר' יהודה הא רבנן] וכן כ' הכ"מ בפ"י מה' טו"מ הל' י' וז"ל וידוע דכל מקום שאמר ר' יהודה במה דברים אמורים אינו אלא לפרש עכ"ל ועכ"פ באימתי ודאי דקיי"ל כר' יוחנן וכריב"ל דהוא לפרש וכמו שמצאתי בעז"ה גם בדברי קדשו חלק חו"מ שאלה י"ז דכתב שם בפשיטות דקיי"ל אימתי לפרש:

ומ"מ הסוגיא דעירובין מ"ג אתי שפיר דלהכי לא חשש רבא לתרץ ארישא דר"ע שהפליגה ספינתו כו' דרבא לשיטתו אזיל בזה דע"כ ס"ל בגיטין שם כרמי בר חמא דאפי' אימתי לחלוק אבל לדידן דקיי"ל כר' יוחנן וכריב"ל דאימתי ודאי לפרש וא"כ ודאי דקיי"ל כר' יהודה בגיטין שם א"כ נראה פשוט לכאורה להלכה דגם ספינה תליא שפיר בהך איבעי' דתחומין למעלה מי' ושלא כד' כת"ר נ"י:

אמנם נ"ל דדברי כבוד גאונו נ"י יתכן בזה עפ"י תירוצם השני דהתוס' שם בגיטין שכתבו דדוקא במשנה אימתי לפרש ולא בבריית' והא דמייתי הגמ' התם בריית' היא ע"ש וא"כ יש כאן ספיקא דדינא אם קיי"ל כר' יהודה דמתני' דחלה שם דהא במשנה ליכ' פלוגת' או שמא רבנן דבריית' עיקר והוי ר"י דמתני' יחיד במקום רבים דבריית' [וכמ"ש התוס' בסוה"ד שם]:

והשתא א"ש דהרמב"ם ז"ל לטעמי' שכתב בפ' י"ד מה' שחיטה ה"ח דדם הניתז ושעל הסכין אם אין שם דם אלא הוא חייב לכסות וא"כ מוכח דס"ל כדע' ר"ת ז"ל בתוס' גיטין הנ"ל (וברא"ש חולין הנ"ל) דקיי"ל כר' יהודה דמתניתין בחולין פ"ז ואע"ג דבבריית' פליגי רבנן אר"י במשנה הוא בא לפרש ומתני' עיקר ולא שבקינן ת"ק דמתני' משום הנא קמא דבריית' וכמ"ש הכ"מ שם ולהכי שפיר פסק גם בפ"א מה' תרומות הנ"ל כר' יהודה אע"ג דמוכח בסוגי' דגיטין דרבנן דבריית' פליגי אר"י אפ"ה ס"ל דלא שבקינן ר"י דמתני' ואזלי' בתר רבנן דבריית' ולדעתו ז"ל בה' שחיטה אי נמי להך טעמא שכ' הכ"מ ז"ל שם דהרמב"ם ז"ל גרס כגירסת הספרים דלא גרסי בבריית' קמייתא מלמד שכל דמו חייב לכסות ולפי גירס' זו ר"י לפרש דברי ת"ק בא בין במשנה בין בבריית' ומתוך זה משמע דס"ל להרמב"ם ז"ל דלא קיי"ל כסוגי' דגיטין דבברייתא בא לחלוק אלא אף בבריית' נמי לפרש בא (וכן משמע נמי מד' הכ"מ ז"ל בפ"ד מה' ברכות הנ"ל וע' ברמב"ם ז"ל פ"כ מה' מכירה הל"ז ובתוס' שבועו' מ"ח ד"ה נשבע) ולהכי שפיר פ' בה' תרומו' ג"כ כר' יהודה אבל כ' גאונו נ"י אזיל לשיטתו דפס' לקמן בחיו"ד סי' י"ג דצריך לכסות כל הדם. וא"כ מוכח דס"ל כד' הרז"ה ז"ל שם דכיון דר"י דברייתא לחלוק הו' מסתמא אימתי דמתני' נמי לחלוק או דס"ל דאף דבמתני' בא לפרש אפ"ה לא שבקינן רבנן דבריית' ואזלינן בתר ר"י דמתני' ולהכי פסיקא לי' לכת"ר נ"י גם בהך דינא דמיא כארעא סמיכת' דקיי"ל כרבנן דר"י וא"ש ועכ"פ זכינו לדין ליישב בעז"ה דברי הגדולים ז"ל דמקילים בספינה למעלה מעשרה דאזלי לטעמייהו שפסקו כר"י בכיסוי הדם והכי קיי"ל להלכה באמת וכמ"ש ביו"ד סי' כ"ח ס"ק ט"ו] ובזה י"ל גם מ"ש כת"ר נ"י מהתוספתא שבת פי"ד ה"יג וז"ל:

ספינה הבאה בים אין עולין מתוכה ליבשה אא"כ היו בתוך התחום עד שלא חשכה ע"כ וכ' כת"ר נ"י וז"ל ודינא קא פסיק ותני הכא ולא שייך לאוקמא במהלכת ברקק עכ"ל ועפ"י הדברים האלו י"ל דבאמת הך תוספתא ס"ל כרבנן דר"י בגיטין ז' הנז' ואנן הרי לא קיי"ל כאותה בריית' משום דקיי"ל באמת כמתני' דחלה וכר' יהודה הנ"ל וכמ"ש בעז"ה :

ד שם בתשובה מ"ש להחמיר עוד בהך דינא דתחומין למעלה מי' בספינה מדקיי"ל בשבת ק' כר"ח ורבר"ה דעושה מקום ד' כו' דכרמלית משפת מיא משחינן דמיא ארעא סמיכת' עכ"ל ולכאורה יש לחלק לענ"ד לפי מ"ש התוס' בעירובין מה ד"ה ליקנו שביתה באוקינוס וז"ל אפי' אם אין תחומין למעלה מעשרה והעבים שותים מאותו שלמעלה שגבוהים מעשרה כיון שכל המים מחוברין יחד חשובין כאלו מונחי' בארץ ולא דמי לספינה ששטה על המים עכ"ל וה"נ לכאורה הי' י"ל בהך דשבת ק' הנ"ל דלענין למלאות מן המים עצמן ודאי דשפיר אמרי' ההם דכרמלית משפת מיא משחינן ומיא כארעא סמיכתא הוא דכיון שהוא ממלא מן המים עצמן גם אותן המים שלמעלה מעשרה חשובין כאלו מונחים למטה בארץ משא"כ לענין תחומין בספינה שמהלכת על פני המים וכמ"ש תוס' בעירובין מ"ה הנז' וא"ש :

אך נ"ל דלד' הגאונים ז"ל דס"ל להלכה דמותר להחליף ברשויות לדבריהם דרך מקום פטור וכן הוא ד' הרמב"ם ז"ל פ' ט"ו מה' שבת הל' ך' במש"ש בד"א כשהי' תוך עשרה אבל אם הי' למעלה מעשרה מן הים כו' וכמ"ש שם ה"ה ז"ל ע"ש א"כ ע"כ צ"ל דאף בדבר שהוא ע"ג המים אין מודדין אלא משפת המים ולא מקרקע הים דאל"כ אף שהספינה תוך עשרה למים הי' מותר למלאות אע"ג דכל המים יחד חשובין ככרמלית אף מה שהו' למעלה מעשרה מ"מ האויר שהוא ע"ג המים הי' חשוב כמקום פטור אף בתוך עשרה לים כיון שהוא למעלה מעשרה מקרקע הים אלא ע"כ דאף בדבר שהוא ע"ג המים מודדין משפת הים ולמעלה ולא מקרקעיתו וא"ש:

ולולי דמסתפינא היה נ"ל לפר' בזה השגת הראב"ד ז"ל שם ובפ' ט"ו הל"כ הנז' דעל מש"ש הרמב"ם דלא ימלא כו' בד"א כשהי' תוך עשרה כו' כ"ש על זה הראב"ד וז"ל זהו כרב חסדא ורבא דאמרי מיא ארעא סמיכתא הוא עכ"ל ובעל מגדול עוז כ' על זה שם לא ידעתי מה בא לחדש כו' ומשכ"ש המ"ע דספיקא דגברא גרם ודאי ליתא דא"כ לא הול"ל אלא זהו כר' חסדא ורבא ולמה לו לסיים בדבריו דאמרי מיא ארעא סמיכת' ולכן היה נ"ל דדעתו ז"ל באמת לרמויי בזה דברי הרמב"ם ז"ל אהדדי לפי מה שפ' בהלכות תרומות כר"י דפטר ממעשר כשאין הספינה גוששת דאלמ' ס"ל דמיא לאו כארעא סמיכת' דמי וכמ"ש וכוונת הראב"ד ז"ל דאין ראיה להלכה בזה מדר' חסדא ורבא לפי גירסתו בשבת שם דאולי לטעמייהו אזלי דרבא בפ"ק דגיטין הנז' ודאי ס"ל דרבנן פליגי אדר"י בהא וס"ל דקיי"ל כרבנן דהתם וה"נ י"ל דהכי ס"ל לר"ח כדס"ל בעירובין פ"א דר"י לפלוגי אתי וכמש"ל משא"כ לד' הרמב"ם ז"ל דפסק כר"י בהל' תרומות כמ"ש (ואולי דר"ל עוד בזה דמכאן ראיה למ"ש בהשגה פ' י"ד מהל' שחיטה הנ"ל דר"י שם לפלוגי אתי ודעתו שם באמת לפסוק כרבנן דצריך לכסות כל הדם ודו"ק)

ה שאלה קט"ו בדין ע"ת לדבר הרשות בדיעבד כ"ש וז"ל דע"כ מאן דסבר תחומין דאוריית' סבר עיקר עירוב בפת דאל"כ האיך הקילו על העשיר בשל תורה לעקור דבר תורה אלא ע"כ עיקר עירוב בפת עכ"ל ובעניי אני נבוך מאוד בדבריו אלו דלכאורה נראה דעיקר כוונת כת"ר נ"י בזה הוא דר"מ דס"ל בעירובין נ"א דעיקר עירוב בפת לטעמיה בזה דס"ל לעיל ל"ה דספק עירוב לחומרא משום דתחומין דאורייתא כדמסיק שם [ועפ"ז הכריח כת"ר נ"י בסוף דבריו בזה שם דר"י דס"ל עיקר עירוב ברגל ע"כ צ"ל דס"ל דתחומין דרבנן דאל"כ איך הקילו בעשיר שלא יצא חוץ לתחום לערב ברגליו וע"כ הקשה מזה על הרא"ש ז"ל ויבואר אי"ה להלן בזה] אמנם לענ"ד לא מצאתי קיום לדבריו אלו בסוגיא דדף נ"א הנז' לא לרב חסדא ולא לרב נחמן שם כלל דמלבד דעכ"פ הרי מוכרח שם בסוגיא דגם לר"נ אליבא דר"מ ס"ל דהקילו בעני לומר שביתתי במקום פלוני שאין כאן לא עירוב בפת ולא ברגל כלל רק אמירה בעלמא ואפ"ה מהני גם לר"מ בעני עכ"פ ותקשה לדידי' בפשיטות להיפך דאיך הקילו על העני בשל תורה לר"מ לד' כת"ר נ"י בזה אך בלא"ה תקשה בפשיטות לר"ח שם דס"ל גם אליבא דר"מ דעיקר עירוב ברגל לומר שביתתי במקומי ורק בעשיר הקילו לשלח פתו וכדא' ר"ח להדיא התם דהך דלא אמרו מערבין בפת אלא להקל כו' דברי הכל הוא ותקשה ודאי דאיך הקילו לדידי' לר"מ בעשיר בשל תורה וא"כ כל דברי כת"ר נ"י צ"ע בזה (ואם נאמר דהך סוגיא אתיא כר"מ משום רבותיו דס"ל באמת לעיל ל"ה דתחומין דרבנן א"כ יהי' נסתר עיקר יסוד ד' כת"ר נ"י בזה דמנ"ל לחדש עיקר דבר זה דפלוגתא דעיקר עירוב בפת תליא בפלוגתא דתחומין דאורייתא כיון דע"כ צ"ל דהך פלוגתא דר"נ ור"ח אליבא דר"מ אזלא רק אליבא דר"מ משמי' דרבי' דס"ל תחומין דרבנן וכמ"ש וצ"ע]:

ומ"ש כת"ר נ"י עוד שם לדחות הראי' שהביא הה"מ ז"ל בפ"ו מה' עירובין ה"ו בשם הרמב"ן ז"ל לד' הרמב"ם שם שכ' דאם עירב לדבר הרשות ה"ז עירוב דלמ"ד תחומין דאורייתא ודאי דאין זה מה"ת לחלק ל דבר הרשות לדבר מצוה דבשל תורה לא שייך לחלק כו' וה"נ לדידן עכ"פ בדיעבד ע"ש וכ' כת"ר נ"י לדחות זאת ע"פ מ"ש הב"י בס' תט"ו בשם הרשב"א ז"ל דהא דאין מערבין אלא לדבר מצוה היינו דוקא במערב בפת אבל במערב ברגליו דעיקר עירוב הוא יכול לערב אפי' לדבר הרשות (ע"ש בב"י ובמ"א ס' תט"ו ס"ק ב') וע"ז כ' כת"ר נ"י דלפי דבריו נראה דלר"מ דס"ל עיקר עירוב בפת מערבין לדידי' אפי' לדבר הרשות וא"כ אין ראי' ממ"ד תחומין דאורייתא דאיהו ע"כ ס"ל דעיקר עירוב בפת כמש"ל וא"כ ע"כ ס"ל בלא"ה דמערבין אף לדבר הרשות כנ"ל והא דאין מערבין אלא לדבר מצוה ע"כ בלא"ה אינו אלא למ"ד תחומין דרבנן עכ"ד ולענ"ד ליתא דא"כ דלר"מ מערבין אף לדבר הרשות א"כ מאי קאמר ההם ד' ל"א אהא דא"ר יוסף דאין מערבין אלא לדבר מצוה לימא כתנאי אמרה כו' ואם איתא הרי ודאי כתנאי אמרה דאינו אלא לר' יהודא שם אבל לר"מ הרי ע"כ ס"ל ודאי דמערבין אף לדבר הרשות ומצאתי להגאון בעל אבן העוזר ז"ל שתמה באמת ע"ד הרשב"א ז"ל הנ"ל מסוגיא הנ"ל אמנם לענ"ד י"ל בפשיטות בזה דהרי באמת לר"מ דס"ל עיקר עירוב בפה א"כ ברגל לעני הוא קולא לדידי' וא"כ ודאי דלר"מ הדין להיפך בזה דאין מערבין ברגל אלא לדבר מצוה כיון דקולא הוא בעני וכמ"ש וכ"ש באומר שביתתי במקום פלוני ודאי דלכו"ע אין מערבין בכה"ג רק לדבר מצוה כיון דקולא הוא בעני לכו"ע אליבא דרב נחמן דקיי"ל כוותיה שם נ"ב ומ"ש הרשב"א ז"ל דהיינו דווקא במערב בפת ודאי דלאו דווקא הוא דכל שכן באומר שביתתי במקום פלוני דלכו"ע אין מערבין אלא לדבר מצוה כמ"ש] וא"כ ודאי דלא שייך לאוקמא הך דאין מערבין אלא לדבר מצוה בפלוגתא דר"מ ור"י לעניין עיקר עירוב בפת כיון דתרווייהו ס"ל באמת דבמילתא דלא הוי עיקר העירוב ודאי דאין מערבין אלא לדבר מצוה רק דפליגי מהו עיקר עירוב דלמר הוי בפת ולמר ברגל וא"כ לא תליא כלל עיקר הך דינא דאין מערבין אלא לדבר מצוה בפלוגתייהו דר"מ ור"י הנ"ל [ואין מקום לומר דלמ"ד שם דאין מערבין בקבר משום דס"ל כר"מ דמערבין בפת אף לדבר הרשות ונהנה מאיסור הנאה דא"כ ליתני פלוגתייהו איפכא דכשמערב בקבר ברגליו דלר"מ מותר לערב משום דאין מערבין ברגל אלא לדבר מצוה ולר"י אסור אלא ע"כ דגם מ"ד עיקר עירוב ברגל אפ"ה ס"ל דאין מערבין בקבר אף בפת ולהכי שפיר קאמ' ההם לימא כתנאי אדר' יוסף הנ""ל. דמדרבנן דפליגי במערבין בקבר ע"כ מוכח דס"ל לכאורה דמערבין לדבר הרשות בין בפת בין ברגל משא"כ ר"מ דעכ"פ ברגל כר' יוסף ס"ל וכמ"ש וא"ש קושית בעל אבן העוזר הנ"ל בזה וא"כ עכ"פ נדחה בזה ד' כת"ר נ"י הנ"ל דכיון דגם ר"מ ס"ל דאין מערבין ברגל אלא לדבר מצוה אע"ג דס"ל דתחומין דאורייתא א"כ מוכרח דהא דאין מערבין אלא לדבר מצוה לאו לעיכובא הוא כלל דבדאורייתא א לחלק בזה ורק מדרבנן בעלמא הוא ולכתחילה בלבד וא"ש ד' הרמב"ן ז"ל הנ"ל בזה וכמ"ש בעז"ה:

[והשייך עוד לדברי הגאון בעל משכנות יעקב בתשובה קט"ו הנ"ל יבואר אי"ה לקמן בסי' ג' בזה]:

סימן ג

בעז"ה יום ב' י"ג אלול תקצ"ח לפ"ק

שאלה ראוי לברר הא דתנן בסוכה ל"ד אתרוג של תרומה טהורה לא יטול ואם נטל כשר אם בכהן דוקא הוא דקתני מתניתין דאם נטל כשר ויוצא בו י"ח אבל אם נטלו ישראל אף בדיעבד לא יצא בו י"ח או דלמא אף בישראל קאמר דיצא בו בדיעבד ואת"ל דגם בישראל קאמר התם דאם נטלו יצא אכתי צריך לברר אם דוקא בשאר הימים בלבד הוא דיצא בו י"ח או אף ביו"ט ראשון קאמר דיוצא בו י"ח בדיעבד והישראל והכהן שוים בזה (ולפי שלא נתברר כ"כ דבר זה בד' האחרונים ז"ל ראיתי להאריך בדין הזה קצת בעז"ה ויען כי דבר תשובתי בזה מישך שייכא לד' הגאון בעל משכנות יעקב בס' קט"ו הנז' ע"כ ראינו לברר כאן ד"ז בעז"ה)

תשובה גרסינן בסוכה ל"ד במשנה אתרוג של תרומה לא יטול ואם נטל כשר וכתב הר"ן ז"ל שם וז"ל אם נטל כהן שהוא שלו כשר אפילו ביום ראשון עכ"ל [והתוי"ט ז"ל שם פ"ג מ"ה העתיק ל' הר"ן ז"ל בזה דבכהן דוקא דלא יטול מפני שמכשיר עכ"ל והוא תמוה ונראה דטס"ה וצ"ל דבכהן דוקא הוא דאם נטל כשר וכמו שנראה מד' הר"ן ז"ל הנז']:

ואמנם התוס' ז"ל שם ל"ה גבי דמאי דמפרש טעמא דב"ה דאי בעי מפקר לנכסיה כו' כתבו וז"ל דלא היה צריך להאי טעמא אלא משום דיש בו היתר אכילה לעני כמו לישראל דנפיק בשל תרומה דחזי לכהן עכ"ל וכ"כ רש"י שם ד"ה הרי יש בה היתר אכילה פי' לכהן וישראל נמי נפיק בה אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן עכ"ל וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' לולב ה"ב כ' דאתרוג של תרומה לא יטול ואם נטל כשר עכ"ל ונראה מסתימת דבריו ז"ל בזה דס"ל דאף ישראל יוצא בו י"ח בדיעבד שלא כד' הר"ן הנ"ל וכדמשמע נמי פשטא דמתני' דסתמא קתני ואם נטל כשר דמשמע בפשיטו' דאף ישראל יצא בו ידי חובתו [וכמש"ש התוי"ט ז"ל דאם איתא דבכהן דוקא הוה ליה לפרושי כמו שפי' התנא במשנה ה' פ"ב דפסחים] (וכן נראה עוד מד' הרמב"ם ז"ל הנ"ל בפשיטות דאפי' ישראל יצא בו י"ח מדכייל התם לאתרוג של תרומה טהורה ושל מעשר שני כחדא וכ' דאם נטל כשר ומשמע דדינם שוה בזה לגמרי וכמו במעשר שני בירושלים שאין שייך לחלק בזה כלל בין ישראל לכהן ה"נ בתרומה טהורה דלכתחילה אף הכהן לא יטול ואם נטל אף ישראל כשר ויוצא בו י"ח וכד' התוס' הנ"ל בפשיטות דאף ישראל נפיק ביה י"ח הואיל וחזי לכהן ושלא כד' הר"ן ז"ל הנ"ל (ושיטת רש"י ז"ל הנ"ל דדקדק לפרש טעמא בזה הואיל ויכול ליתנו לבן בתו כהן יבואר להלן אי"ה) וגם הא דלא כייל תנא דמתניתין ג"כ לתרומה ומעשר שני בירושלי' כהדדי דלא יטול ואם נטל כשר וכדכייל להו הרמב"ם ז"ל הנז' יבואר ג"כ להלן בזה אי"ה] אך בד' הרמב"ם ז"ל יש לדקדק לכאורה דגבי אתרוג של דמאי שם כתב טעמא דכשר משום שאפשר שיפקיר נכסיו ויהיה מותר לו לאכול דמאי בעצמו ע"ש וכ"כ בפי' המשנה דסוכה הנ"ל וז"ל ומה שהתירו אתרוג של דמאי לפי שהדמאי אוכלין אותו עניים ואם רצה להקדיש נכסיו ויהי' עני יהי' זה האתרוג מותר לו לאכילה כו' עכ"ל

והנה נודע כי הסוגיא הזאת דסוכה ל"ה דמפרש טעמא דב"ה משום דאי בעי מפקר לנכסי' כו' דמיגרס גריסן בה' מקומות בש"ס אית מהון דאיתמר בדוקא כמו בברכות מ"ז ובפסחים ל"ה ויש מהם דלאו בדוקא כמו בשבת קכ"ז ובעירובין ל"א (וכמו שיתבאר להלן אי"ה) אך בסוכה כאן אם הוא בדוקא או לאו דוקא נראה לכאורה דתליא בפלוגתא דהר"ן והתוס' הנ"ל וכמו שיתבאר לפנינו אי"ה). ומזה יתבאר לנו גם דעת הרמב"ם ז"ל בזה שכמו שנבאר אי"ה:

[ובדרך אגב נראה ליישב על מה שהקשו התוס' בברכות הנז' אהא דאר"ה שם תנא בש"א אין מאכילין את העניים דמאי כו' וכי ר"ה טעמא דב"ש אתי לאשמועינן כו' וכן הקשו בעירובין י"ז ובסוכה כאן דמאי קמ"ל ר"ה במאי דב"ש פליגי ע"ש (ובאמת כאן בסוכה בלאו הכי י"ל דלא קאתי רק לפרושי טעמא דב"ש דפוסל בדמאי דלא תימא משום דס"ל בעירובין ל' דאין מערבין לישראל בתרומה (ולהלן אי"ה יתבאר זה) וס"ל דלא אמרינן הואיל וחזי להאי כו' וגם אולי לא ס"ל הך מיגו דאי בעי מפקר כו' וא"כ עכ"פ העני עצמו היה יוצא בדמאי גם לב"ש וקמ"ל ר"ה דאינו כן אלא דב"ש לטעמיה דגם להעני עצמו אוסר לאכול דמאי וזה דרך הש"ס בכ"מ לפרושי גם טעמא דב"ש וכמ"ש התוס' בכ"מ):

אולם נ"ל ליישב הך דר' הונא גם בכל המקומות הנ"ל דבאמת בירושלמי רפ"ג דדמאי (שהובא בתוס' סוכה שם ד"ה מאכילין) פליגי ר' יונה ור' יוסי בהא דמאכילין עניים דמאי דר"י מוק"ל בעניים חברים דוקא ומשום שהם בעצמם מעשרין אבל לעניי ע"ה לא (ע"ש בירושלמי ובמפרש שם וכ"כ הגר"א ז"ל בפי' הארוך דלר' יונה לע"ה לא משום דס"ל דאין מאכילין עניים דמאי ודלא כתלמודא דידן ע"ש ובר"ש ז"ל מ"ש ע"ז ודבר תימא לר' יונה כו' ע"ש ומ"ש הרע"ב ז"ל אפי' הם חבירים כו' צ"ע וע' בתוס' רעק"א ז"ל מש"ש ע"ד הרע"ב הנ"ל) ולהכי הביא ר' הונא הא דתני עלה דבש"א אין מאכילין לעניים דמאי וע"כ דלעניים שאינן מעשרין קאמרי ב"ש דאין מאכילין דהיינו עניים ע"ה. וע"כ דב"ה דפליגי ואמרי מאכילין כו' דגם לעניים ע"ה מאכילין וכר' יוסי בירושלמי שם ומדפליגי ב"ש עלה ומזה מוכרח דלב"ה עניים מותרים לאכול דמאי וא"צ לעשר ודלא כר' יונה הנז' וא"ש:

ואזכיר דבר תמוה מה שראיתי כעת להגאון בעל תפארת ישראל ז"ל שכ' אהא דב"ש בסוכה כאן וז"ל וב"ש אע"ג דמודו בתרומה פליגי בדמאי אף דדמאי אפי' לנפשי' חזי דאי בעי מפקיר לנכסי' וחזי ליה עכ"פ אינו רק מיגו ובאמת לא יתנו לעניים וגם לא יפקיר נכסיו משא"כ הרומה דע"כ יהנו לכהן ומאכל כהנים הוא ודאי עכ"ל ובמחכ"ת העלים עיניו מהש"ס במקומו (וגם משאר מקומות הנ"ל) דטעמא דב"ש באמת משום דס"ל דעני עצמו אסור לאכול דמאי וכמ"ש וגם מאי דפסיקא ליה דבתרומה גם הישראל נפיק ביה ומשום דחזי לכהן דבודאי יתנו לכהן נעלם ממנו ד' הר"ן ז"ל הנ"ל דבאמת ס"ל דלא נפיק ביה ישראל כלל וגם בתרומה שהפרישו הישראל מפירותיו שצריך ליתנו לכהן בחנם נראה לכאורה דגם לרש"י והתוס' ז"ל לא נפיק ביה הישראל ביו"ט ראשון דלאו לכם הוא שאינו שלו ואין להישראל דין ממון עכ"פ בתרומה זו שהרי צריך ליתנו לכהן בחנם ואפי' בטבל כתבו שם התוס' ד"ה אתיא דה"ט שאין יוצאין בטבל משום שיש להכהן ג"כ חלק בו והו"ל אתרוג השותפין (ולהלן אי"ה יתבאר בזה) ומ"ש רש"י ותוס' דישראל נמי נפיק בתרומה נראה לכאורה דאינו רק בתרומה שלקח הישראל מהכהן בממונו או שנתנו לו הכהן במתנה וכמ"ש רש"י ז"ל בהדיא בד"ה הרי יש בו היתר אכילה דישראל נמי נפיק ביה אם לקחה מכהן וכ"כ בד"ה הרי ישבו ד"מ דישראל נמי אם נתנה לו הכהן כו' ומוכרה לכהנים והדמים שלו עכ"ל וא"כ לא הו"ל להגאון בעל תפארת ישראל הנז' לומר דע"כ יתנו לכהן דמשמע דליתנו בחנם קאמר אלא דצריך למוכרו לכהן הול"ל דהיינו בתרומה שלקחה או נתנה לו הכהן במתנה וכמ"ש ועכ"פ כל דבריו בזה תמוהין הם וכמ"ש):

ואמנם מ"ש רש"י ז"ל בד"ה הי"ב היתר אכילה הנז' וז"ל הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן עכ"ל צ"ע באמת דאין זה ענין כלל להיתר אכילה מה שיכול להאכיל התרומה לקרובו הכהן כיון דהוא עצמו עכ"פ אין לו בה היתר אכילה ואי משום דכיון דחזי באכילה לכהן שפיר קרינן בי' היתר אכילה א"כ מה לי אם מותר באכילה לקרובו הכהן או לכהן אחר בעולם וכמו במערבין לישראל בתרומה דאמרינן הואיל וחזי לכהן בעולם ומאי עדיפותא ביה כהן קרוב מאחר וצ"ע ומצאתי כעת בס' בנין עולם להגאון מוהרי"א ז"ל (הנדפס בכמו י"ג שנה אחר כותבי תשובתי הנ"ל) שהאריך קצת ע"ד רש"י הנ"ל (בס' ל"ג אות ז' ואות ט' שם) וכתב אח"כ דמ"ש רש"י שיכול ליתנה לבן בתו כהן ע"כ לאו דוקא הוא ע"ש (ובן הגאון המחבר נ"י הביא לזה הכרח שם דאל"כ אתרוג שניתן במתנה ע"מ להחזיר אמאי יצא בו המקבל הא אינו יכול לאוכלו ע"ש והנה לא הזכיר שם בכל תשובתו בזה לד' הר"ן ז"ל הנז' דנראה דס"ל באמת דבעינן שיהי' ראוי לו לאוכלו בעצמו והיה לו לתמוה באמת ע"ד הר"ן הנז' ממתנה ע"מ להחזיר לפי דבריו אולם לענ"ד פשוט דאין הכרע מזה כלל דהא דפסלינן אתרוג שאין בו היתר אכילה היינו דוקא כשהוא אסור לאוכלו מצד עצמו משום צד איסורא דרביע עלי' אבל אתרוג המותר באכילה מצד עצמו רק שאי אפשר לו לאכלו מפני שאינו שלו ודאי דסגי לי' אם יהי' אז שלו לכל הדברים עכ"פ כגון במתנה ע"מ להחזיר דלכל מילי הוי אז כשלו ממש ולכם קרינן בי' לכ"ד רק שאינו יכול לאוכלו אז מפני קיום תנאו בלבד שהוא צריך להחזירו בעין כל כה"ג ודאי דלכ"ע לא בעינן ביה שיוכל לאוכלו אז ג"כ כיון דקרינן ביה אז לכם לכ"ד והא דא' בב"ב קל"ז באחים שקנו אתרוג בתפיסת הבית ונטלו אחד כו' אם יכול לאוכלו דוקא יצא ע"ש שאני התם דאם אין יכול לאוכלו לא הו"ל אלא כאתרוג השותפין ולא הוי שלו לבדו וע"ש ברשב"ם ובתו' ד"ה אבל (שכ' דאם יש לנותן אתרוג כו' וצ"ע).

אמנם נלענ"ד באמת דחסרון הניכר יש בד' רש"י הנ"ל וכצ"ל בד' רש"י בזה דישראל נמי נפיק ביה אם לקחה מכהן (ור"ל דכשלקחה מכהן ודאי הוי שלו ולכם קרינן בה דאי משום היתר אכילה הרי חזי לכהן ואי משום דין ממון הרי יכול למוכרה לכהן אחר וכדלקמן בד"ה הי"ב ד"מ) [או אף אם הפריש התרומה מפירותיו נמי] הואיל ויכול [ליטול סלע מישראל אחר כדי] להאכילה לבן בתו כהן כצ"ל ור"ל דאף כשהפריש מפירותיו והרי ע"כ הוא צריך ליתנו לכהן בחנם אפ"ה עכ"פ הרי יש לו להישראל טובת הנאה בתרומה שלו וכדא' בבכורות כ"ז שיש בו טובת הנאה לבעלים כיצד ישראל שהפריש תרומה מכריו ומצאו ישראל אחר וא"ל הא לך סלע זה ותנהו לבן בתי כהן ע"ש ולזה נתכוון רש"י ז"ל במ"ש להאכילה לבן בתו כהן (ור"ל דאלו כהן אסור לו ליתן כלום אף בעד כהן אחר כדאמר התם ומשום דנראה ככהן המסיי' כו' ע"ש):

ואולם נראה פשוט לכאורה שאין זה רק למ"ד דטובת הנאה ממון דלדידי' שפיר י"ל דמשום טובת הנאה שיש לו בה יש לו דין ממון בתרומה שלו ושפיר מקרי לכם וכמ"ש רש"י גבי תרומה שלקחה מכהן וכמש"ל (ועיין בס' ב"ע אות י"א שם) ולפ"ז יש לדקדק לכאורה בזה שהרי רש"י ז"ל קאי הכא על מ"ד דבעינן היתר אכילה דהוא רב חייא בר אבין כדמסיק שם דתסתיים דר' אסי דאמר דין ממון ע"ש וא"כ ר"ח בר אבין הוא דאמר הכא דבעינן היתר אכילה והרי לדידיה לכאורה לא מצינן למימר דתרומה ביד ישראל הוי שלו ע"י טובת הנאה שיש לו בה כמ"ש שהרי בקידושין נ"ח מוק"ל ר"ח בר אבין למתני' דהתם דהמקדש בתרומות כו' דבשנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן דוקא מיירי הא לא"ה משמע דס"ל לר"ח בר אבין דטוה"נ אינו ממון (אע"ג דמיבע"ל התם בהא מר"ה ע"ש) וא"כ איך כ' רש"י ז"ל לדידי' דגם תרומה שהפריש הישראל מפירותיו (לפי הגהתי הנ"ל) הוא שלו ע"י טוה"נ כנ"ל:

ואמנם י"ל דבאמת הרי ר"ח בר אבין לא בעי דין ממון כלל וכדמסיק הש"ס ורק רב אסי הוא דבעי דין ממון התם ולדידי' שפיר כ' רש"י ז"ל דיש לו טוה"נ כנ"ל די"ל דס"ל דטוה"נ ממון וכמ"ש:

אך מ"מ צ"ע דלכאורה נ"ל דהא דמסיק דמ"ד דבעי היתר אכילה לא בעי דין ממון דהיינו דוקא כשיש לו היתר אכילה בעצמו כמו מעשר שני בירושלים שיכול לאוכלו בעצמו אף שאין לו בו דין ממון לר"מ שם אבל אם הוא אסור לאוכלו כגון אם הוא טמא דאסור במע"ש כדנפק"ל מקרא ביבמות ע"ג ע"ש) או שמתו אחיו מחמת מילה דאסור ג"כ במע"ש (כדנפ"ל שם ע"ד מג"ש ע"ש) דבעצמו אין לו בו היתר אכילה ורק משום דחזי לאחריני לד' רש"י והתוס' הנ"ל וגם אין בו דין ממון לר"מ וכן בתרומה ביד ישראל שהפריש בעצמו מפירותיו דאין לו בו בעצמו היתר אכילה וגם אין לו דין ממון למ"ד טוה"נ אינו ממון א"כ לא קרינן ביה לכם כלל דכל בכה"ג שבעצמו אין לו בו היתר אכילה אפשר דמודה ר"ח בר אבין דבעי עכ"פ דין ממון דאל"כ במאי הוי לכם וא"כ אכתי תקשה דר"ח בר אבין דהכא מדר"ח בר אבין דקידושין הנ"ל וכמ"ש ואולי י"ל דרש"י ז"ל גרס הכא כגי' הכ"מ בפ"ו מ"ה ביכורים ה"ד דגרס ר' חייא סתמא ולא ר"ח בר אבין (וע' בהגהות מהרי"ב ז"ל) וא"ש:

(ואך משכ"ל דלטמא דאסור במעשר שני הו"ל כאין לו בו היתר אכילה נראה לכאורה דאינו כן דגם לד' הר"ן ז"ל דוקא בתרומה לישראל שאין היתר לאיסורו עוד לעולם (דבשאלה נמי אי אפשר לאחר שבא ליד כהן כדא' בנדרים נ"ט וע' תוס' עירובין ל' ד"ה תרומה וצ"ע) אבל אם יש היתר לאיסורו כגון כהן טמא בתרומה אפשר דגם להר"ן ז"ל נפיק ביה (ולהלן יתבאר אי"ה):

ואמנם לפ"ד הגהתי הנ"ל שכ' דגם בתרומה שהפריש מפירותיו הו"ל בו דין ממון להישראל לד' רש"י הנ"ל. צ"ל דמ"ש התוס' (והרמב"ם ז"ל בפ"ח ה"ב שם) דאין יוצא בטבל משום שמעורב בו תרומה שהוא חלק הכהן דאו משום דס"ל באמת. דטוה"נ אינו ממון וא"כ באמת בתרומה שהפריש משלו אין בו דין ממון להישראל למ"ד דטוה"נ אינו ממון ומ"ש התוס' דנפיק ביה הישראל בתרומה אפשר דרק בשקנה מכהן קאמרי (וע' ברמב"ם בפ"ז מהל' נדרים הל' י"א ובכ"מ שם) או משום דס"ל דטבל דלא חזיא השתא לשום אדם רק משום שאפשר לתקנו ודאי גרע טפי מתרומה דחזי השתא לכהן וכמ"ש התוס' בעירובין ל' ד"ה ולפרוש ע"ש ועוד יתבאר אי"ה בזה:

(ומ"ש הרמב"ם ז"ל בפירושו הנז' שאם רצה להקדיש נכסיו כו' ושינה מלשון הש"ס בזה דקאמר דאי בעי מפקיר לנכסי' כו' (וכן הוא בכל המקומות הנ"ל וכ"כ ג"כ בחיבורו כנ"ל) צ"ע לכאורה (ולא ראיתי עדנה אם הרגישו המפרשים ז"ל בזה) ובאמת גם על הש"ס בכל המקומות הנ"ל יש לתמוה לכאורה לאידך גיסא דלמה לא נקט הש"ס באמת האי טעמא דאי בעי מקדיש לנכסיו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ומהך סוגיא דסוכה הנז' (וכן משבת ומערובין ומפסחים הנ"ל) היה יש להביא ראיה לכאורה מזה לד' הסוברין דמותר להפקיר בשבת ויו"ט (וע' בשער המלך כאן בפ"ח מהלכו' לולב ה"ב שהביא דעות הראשונים והאחרונים ז"ל בזה וע' במ"א ס"ס י"ג וע' עירובין ע"א אסתלוקי רשותא בשבת שפיר דמי וצ"ע) ולמ"ש לכאורה מוכרח ביותר מדלא נקט הש"ס טעמא דאי בעי מקדיש כו' וע"כ משום דביו"ט ראשון קאי ואין מקדישין ביו"ט (כדתנן בביצה ל"ו) ומוכרח דהפקר ביו"ט עכ"פ קילי מהקדש (ובברכות מ"ז אגב אחריני הנ"ל נקט לה נמי התם הכי):

ומיהו לד' הרמב"ם ז"ל הנ"ל צ"ל דאף דאין מקדישין ביו"ט. מ"מ לא קפדינן אלא שיהא ראוי לאכילה באיזה זמן אע"ג דהשתא לא חזי ליה הדמאי לאכילה משום דאסור להקדיש נכסיו היום מ"מ כיון דבחול חזי ליה ע"י הקדש מקרי שפיר חזי ליה דקרא לא כתיב שיהיה ראוי לכם ביו"ט עצמו (וכמ"ש הגאון בעל שעה"מ ז"ל שם דע"כ צ"ל סברא זו לד' הריטב"א ז"ל בשיטה כ"י בשבת ק"כ ע"ש):

[ונ"מ לדינא בזה דלד' הר"ן ז"ל הנז' דסבירא ליה דבאתרוג דוקא דחזי לי' בעינן ולא אמרינן בי' מיגו דחזי להאי כו' וכמ"ש וא"כ הי' נראה לכאורה דלד' הר"ן ז"ל הנז' דגם הכהן אינו יוצא באתרוג של הרומה טהורה רק אם הוא טהור אבל אם היה טמא והתרומה טהורה (כגון שלא הוכשר ולא נגע האתרוג בלולב כשהיה לח ממים) אפשר דלא יצא בו י"ח כיון דלא חזי לי' דכהן טמא בתרומה טהורה במביד"ש ומשום דחזי לטהור הרי לא ס"ל להר"ן ז"ל וכמש"ל אך למ"ש השעה"מ הנ"ל דהקרא לא הקפיד שיהי' ראוי לכם ביו"ט עצמו דוקא וכמ"ש וע' בשו"ת שיבת ציון סי' ט"ז שנסתפק שם בדין זה באתרוג שאסור משום מוקצה ביו"ט ע"ש ולא זכר שם לדברי השעה"מ הנ"ל בזה אך בסי' י"ז שם באתרוג של טבל כ' שהוא נשען בזה על השעה"מ ע"ש וכל דבריו שם צ"ע ואכמ"ל) א"כ י"ל דגם כהן טמא יוצא בו י"ח גם להר"ן ז"ל משום שעכ"פ יש זמן שגם להכהן זה עצמו יהי' האתרוג מותר באכיל' כשיטבול ויהי' לו הערב שמש אחר זמן [ומיהו בזמן הזה שאין לנו אפר פרה והכהן נטמא בטומאת מת. צ"ע אם יצא בו י"ח להר"ן ז"ל כיון דלדידי' לא יהי' היתר לאוכלו כ"ז שאין לנו אפר פרה בעו"ה] (אך בלא"ה בזה"ז ודאי דגם לד' התוס' הנ"ל גם הכהנים אין יוצאין כלל באתרוג של תרומה טהורה דגם כל הכהנים כולם טמאי מתים הם וכמ"ש המ"א סי' שפ"ו ס"ק ט' דעכשיו אין תרומה טהורה ראויה לשום אדם ע"ש):

אך צריך ליישב מאי דלא נקיט הרמב"ם ז"ל טעמא דהפקר דאמרו בש"ס ונקט טעמא דהקדש שלא נזכר בש"ס כלל :

ולכאורה י"ל דלמאי דקיי"ל דהפקר בתוך שלשה ימים יכול לחזור בו כדא' בנדרים מ"ג (וע' ברמב"ם פ"ב מהל' נדרים הל' י"ז ובנ"מ שם שהביא ד' הר"ן ז"ל דתוך ג' ימים אף אם זכה בו אחר לא זכה כלום וכ"ש אם חזר וזכה בו הוא דל"ה כזוכה מן ההפקר ודלא כהרא"ש ז"ל ע"ש וע' בחו"מ סי' רע"ג ס"ק ט' ובסמ"ע שם בשם הרא"ש ז"ל דבתוך שלשה ימים אפי' קודם שחזר בו אין שם הפקר עליו וחייב במעשר ע"ש) וא"כ אי משום טעמא דהפקר הרי עדיין היום לא חל ההפקר עד ג' ימים וכמ"ש וא"כ עדיין לא חזי לי' היום דמאי ומשום הכי הוצרך הרמב"ם ז"ל לחדש בזה טעמא דהקדש וכמ"ש (ואמנם כל סוגיות הש"ס הנ"ל דנקיט טעמא דהפקר באמת יש ליישב ג"כ בזה ואכמ"ל אבל באמת כל זה ליתא דאחר דכבר כתבנו דצ"ל דס"ל להרמב"ם כד' השעה"מ הנ"ל דלא בעינן שיהי' ראוי לכם ביו"ט עצמו וכמש"נ וא"כ ה"נ בהפקר כיון דאחר ג' ימים שפיר יהי' חזי לי' לכם קרינן ביה וצ"ע (ובלא"ה אין לדקדק ע"ד הרמב"ם ז"ל מהך דערכין כ"ח דאסור לאדם להקדיש כל נכסיו (וע' ברמב"ם פ"ו מהל' ערכין ה"ב דפסק דבדיעבד חל ההקדש וע"ש בכ"מ ועכ"פ הרי יש בו איסור תורה לכתחלה) די"ל דס"ל דיכול להקדיש ולשייר לו פחות ממאתים זוז דלגבי הקדש אולי הוי שיור ומ"מ הוי עני בזה לענין דמאי וצ"ע ואכמ"ל) ובמק"א יבואר בזה אי"ה)

ויש לדקדק לכאורה בד' הרמב"ם ז"ל הנז' דלמה כתב כאן באתרוג של דמאי הטעם מפני שאם יפקיר כו' ויהי' מותר לו כו' ובפ"א מה' עירובין הט"ו כ' וז"ל אבל מערבין ומשתתפין בדמאי מפני שראוי לעניים עכ"ל והרי באמת בש"ס בכל המקומות הנ"ל אמרו רבנן בטעמא משום דאי בעי מפקר לנכסי' כו' ומ"מ לא העתיק הרמב"ם ז"ל בהל' עירובין הנ"ל לשון הש"ס בזה משום דבאמת כ' התוס' שם דהך טעמא דאי בעי מפקיר לנכסי' כו' שאמרו גבי מערבין בדמאי לא אצטריך אלא לסומכוס דסבירא לי' שם כ"ז דאין מערבין לישראל בתרומה משום דס"ל דמידי דחזי ליה בעינן אבל לרבנן דאמרי דמערבין לישראל בתרומה משום דחזי לכהן לא היה צריך באמת גבי דמאי טעמא דאי בעי מפקיר וחזי ליה כו' דבלא"ה הרי חזי לעניים וכמש"ש התוס' ולהכי שפיר כ' הרמב"ם ז"ל גבי דמאי טעמא דראוי לעניים אף שבש"ס לא אמרו כן משום דהרמב"ם ז"ל פסק שם בהי"ד כרבנן דסומכוס דכל אוכל שמותר באכילה אע"פ שאסור לזה המערב ה"ז מערב בו כו' ולכן כ' בפשיטות בדמאי הטעם שראוי לעניים ושינה מטעם הש"ס בזה וכמ"ש וא"כ הקשה טובא דלמה בהל' לולב הנ"ל העתיק שפיר טעמא דהש"ס בדמאי משום שאפשר שיפקיר נכסיו כו' והרי באמת גם באתרוג כ' התוס' דלא הוה צריך להך טעמא דאי בעי מפקיר כו' אלא משום דחזי לעני וכמו בתרומה לישראל וכמש"ל ולא נקט בש"ס שם הך טעמא רק איידי דבפסחים ל"ה ובברכות מ"ז דהוצרך שם להך טעמא דאי בעי מפקיר כו' משו"ה נקט להך טעמא גם בשאר דוכתא אע"ג דלא אצטריך וכמ"ש התוס' בעירובין ל"א הנז' (אך בתוס' שבת קכ"ז כ' דכיון דמשכח טעמא דאפי' לדידי' מצי חזי אמר עכ"ל וה"ט היה י"ל שפיר גם באתרוג של דמאי דאע"ג דודאי אמרינן בי' דמידי דחזי להאי כו' מכל מקום כיון דמשכח טעמא בדמאי דאפי' לדידי' מצי חזי אמר ובהכי היה י"ל בפשיטות גם ד' הרמב"ם באתרוג של דמאי הנ"ל אולם באמת אין נראה כן מד' הרמב"ם ז"ל שהרי בשבת שם שינה ג"כ הרמב"ם ז"ל באמת מלשון הש"ס שם וכ' בפ' כ"ה מה' שבת הי"ט דהדמאי מותר לטלטל מפני שראוי לעניים עכ"ל וכמ"ש בה' עירובין הנ"ל (ומיהו בשבת שם י"ל דאולי היה לי כן הגירס' בש"ס וכמ"ש בחי' הרשב"א ז"ל שם באמת די"ג התם בגמ' בהדי' משום דחזי לעני ע"ש) וא"כ ודאי דתקשה טובא עכ"פ דלמה בה' לולב הנ"ל כ' שפיר טעמא דהפקר הנ"ל אע"ג דלכאורה לא אצטריכינן נמי התם להך טעמא כלל וכמ"ש התוס' הנ"ל]:

ומדשינה הרמב"ם טעמו בה' לולב הנ"ל ממ"ש בעצמו בשני המקומות בה' שבת ובה' עירובין הנ"ל וכמ"ש נראה פשוט לכאורה דבאמת ד' הרמב"ם ז"ל כד' הר"ן ז"ל בזה דבאתרוג ס"ל ודאי דמידי דחזי ליה בעינן ומשו"ה שפיר הוצרך הרמב"ם ז"ל לפרש הטעם בדמאי שם שאפשר שיפקיר נכסיו וחזי ליה בעצמו וכמ"ש ושלא כד' התוס' הנ"ל (וממאי דסתם דבריו גבי תרומה טהורה אין הכרע כ"כ דהעתיק רק לשון המשנה ומאי דנפרש במשנה נפרש ג"כ בדבריו ז"ל בזה וכן להא דכייל לתרומה טהורה ומע"ש כהדדי שם ג"כ אין ראי' כ"כ שהרי גם במע"ש משכח"ל שלא יהי' ראוי לאוכלו וכמש"ל וע"כ דאי ס"ל כהר"ן בזה צריכין אנו לפרש דלגברי דחזי לי' קאמ' במע"ש וכן י"ל בתרומה דבכל חד לגברי דחזי ליה קאמר וא"כ גם מזה אין ראי'):

ואמנם בתחילה נראה לבאר עיקר טעמא דהר"ן ז"ל בזה דלמה לא אמרינן באמת גבי אתרוג נמי הך טעמא דמיגו דחזי להאי כו' כמו בעירוב דקיי"ל כרבנן דסומכוס הנ"ל וכמ"ש (ומשום דין ממון הרי כבר כ' דמשכח"ל עכ"פ בשנפלו לו מבית אבי אמו כהן או אם נתן לו הכהן התרומה במתנה שהתרומה של ישראל וכמ"ש רש"י ז"ל וכ"ש למ"ד דטובת הנאה ממון דאף בתרומה שהפריש מפירותיו לעולם הו"ל דין ממון להישראל וכמש"ל להגיה בד' רש"י הנ"ל):

ונראה לי להביא סייעתא מד' הר"ן ז"ל הנז' לד' הגאון בעל משכנות יעקב נ"י בתשובה ס' קט"ו שהעלה שם ליישב ד' רש"י ז"ל בפסחים כ"ג [שכ' אהא דמייתי התם ממתניתין דמערבין לישראל בתרומה דתרומה מותר בהנאה להישראל ופי' רס"י ז"ל דמשו"ה מערבין לישראל בתרומה משום דאי בעי מתשיל עלי' כו' והדר מפריש עלי' כו' עכ"ל והוא תמוה לכאורה שהרי הך טעמא דאי בעי מתשיל כו' לא נצרך באמת רק לסומכוס כדא' בעירובין ל' אבל מתני' דמערבין כו' דרבנן קאמרי לה התם טעמייהו באמת משום הואיל וחזי לכהן כדאי' שם כ"ח וכ"כ התוס' באמת בפסחים שם ע"ש וכ' הגאון הנ"ל ליישב ד' רש"י הנ"ל משום דלכאורה תקשה ההם דאין ראיה דתרומה מותר בהנאה לישראל דדילמא משום דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוה לאו להנות ניתנו וכן הקשו התוס' שם באמת ולכן כ' רש"י ז"ל ליישב זאת במ"ש לפרש שם טעמא דמערבין בתרומה משום דאי בעי מתשיל כו' וכ' שם הגאון הנ"ל וז"ל דע"כ סבר דמחלוקת רבנן וסומכוס הוא אי תחומין דאורייתא דלמ"ד תחומין דאורייתא בעינן דחזי ליה דוקא וא"כ כיון דע"כ צ"ל מדס"ל לסומכוס דבעינן דחזי ליה דוקא דע"כ סבירא ליה לסומכוס כרבי' ר"מ בהא דתחומין דאורייתא א"כ ע"כ צ"ל דס"ל עיקר עירוב בפת וא"כ ע"כ ס"ל דמערבין אף לדבר הרשות (וכמש"ל בס' ב' משמו בזה) ולמ"ד דמערבין אף לדבר הרשות ודאי דשפיר מייתי מהך דמערבין בתרומה דע"כ מותר בהנא' ואף דסומכוס פליג באמת וס"ל דאין מערבין בתרומה הרי טעמי' דידי' אינו אלא משום דס"ל דכל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בהשמ"ש וכדא' שם ל' וא"כ טעמי' דרבנן דפליגי עלי' אינו אלא משום דס"ל דלא גזרו כו' וא"כ שפיר כ' רש"י הטעם משום דאי בעי מיתשיל עכ"ד בזה ע"ש:

והנה אף כי כל דבריו בזה תמוהין הם לענ"ד וכמו שיתבאר אי"ה מ"מ יש לנו לחזק קצת את דבריו בזה בתחלה מתוך קושית התוס' בעירובין שם ל' ד"ה לא נחשדו אהא דאמר התם אליבא דסומכוס וליפרוש עלי' ממקום אחר ומשני דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף והקשו שם בתוס' דהרי לדבר מצוה כגון משום כבוד שבת מותר לתרום אף שלא מן המוקף ואין מערבין אלא לדבר מצוה ע"ש ולד' הגאון הנ"ל א"ש בפשיטות דלסומכוס קיימינן התם ולדידי' שפיר משני דלא נחשדו כו' דהרי סומכוס ע"כ ס"ל דמערבין אף לדבר הרשות וכמ"ש וא"ש:

אמנם באמת עיקר יסודו בזה תמוה לענ"ד דהרי מצינו עוד תנאי דס"ל בהא כסומכוס דאין מערבין לישראל בתרומה ואפ"ה ס"ל דתחומין דרבנן דהרי רש"י ז"ל כתב בר"פ בכל מערבין ד' כ"ז אהא דאמר ר' יהודא דמערבין לכהן בבית הקברות מפני שיכול לחוץ כו' אלמא חזי ליה עכ"ל וכ"כ שם בתוד"ה מפני דלר"י משמע דס"ל כסומכוס מדקאמר ולאכול כו' ע"ש וכ"כ רש"י שם ל' ד"ה שמי' אהל דבין לר"י כו' כסומכוס ס"ל כו' וכ"כ שם ל"א אהא דאר"י מערבין לכהן טהור בתרומה כו' דכהן טמא בטהורה נמי לא דלא חזיא ליה ע"ש (ואין מזה סתירה על מ"ש לעיל דגם הר"ן ז"ל מודה בכהן טמא באתרוג משום דגם לדידי' חזי לכשיטהר דאין ראי' כלל מעירוב דבעינן ודאי שיהי' ראוי לו לאוכלו בהשמ"ש של אותו שבת בזמן קניית העירוב משא"כ אתרוג דרק משום לכם הוא ואם ראוי לאוכלו אחר זמן עכ"פ אפשר דלכם קרינן ביה וכד' השעה"מ ז"ל הנ"ל) ואף שהרא"ש ז"ל שם ס' ב' דחה הראי' מדר"י דמהני' דשפיר מצי סבר כרבנן והתם משום דעירובו במק"א ע"ש מ"מ מדר"י דברייתא דמערבין לכהן טהור דוקא כו' אין לדחות ד' רש"י הנ"ל ע"ש והשתא הרי לפ"ד הגאון הנ"ל שם דר' יהודא ע"כ ס"ל תחומין דרבנן מדס"ל דעיקר עירוב ברגל ע"ש (וכמש"ל בס' ב' משמו ושלא כהרא"ש ז"ל בפ"ד ס' ח' שם וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' המשנה על מתני' דנתגלגל שם ל"ה ע"ש וע' בשעה"מ פ"ה מהל' עירוב ה"ז ובכתובות כ"ח דמוק"ל למתני' דהתם כר' יהודא דאמר אין חולקין כו' ומוק"ל נמי למתני' דהתם כמ"ד תחומין דרבנן ע"ש וצ"ע ואכמ"ל] וא"כ נסתר דבריו עכ"פ בזה שהרי ר' יהודא דע"כ ס"ל דתחומין דרבנן לפי דבריו ואפ"ה ס"ל ע"כ דחזי לי' בעינן וכמ"ש וכן תקשי מדר' יוסי דס"ל נמי כסומכוס שם ל"ה כמש"ש רש"י בד"ה נדמעו בלשון ראשון שם דנדמעו חולין בתרומה והאי תנא ס"ל כסומכוס כו' והרי שס מסיק הגמ' קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן ובזה נסתר לכאורה עיקר יסודו שם בזה וצ"ע:

אבל מ"מ יש לעשות סמוכין לד' הגאון בעל משכנוה יעקב הנ"ל מד' הר"ן ז"ל הנז' דיש לומר בפשיטות דהיינו טעמא באמת דס"ל גבי אתרוג של תרומה דלא אמרינן ביה הואיל וחזי להאי כו' אע"ג דבעירוב קיי"ל ודאי דאמרינן הואיל וחזי להאי כו' משום דקיי"ל תחומין דרבנן באמת. משא"כ באתרוג דשל תורה הוא ולכו"ע בעינן מידי דחזי ליה דווקא ולהכי ס"ל דדוקא הכהן יוכל לצאת בתרומה ולא הישראל ולהכי לסומכוס דודאי כרבי' ר"מ ס"ל דתחומין דאורייתא ס"ל באמת גם בעירוב דלא אמרינן בי' הואיל וחזי להאי כו' וכד' הגאון בעל משכנ"י הנ"ל והשתא יש סייעתא מד' הר"ן הנ"ל לד' הגאון הנ"ל בזה וכמ"ש:

ואמנם לפ"ז תקשי באמת לשיטת רש"י והתוס' ז"ל הנ"ל אם נחזיק בסברת הגאון הנ"ל דבאורייתא לכו"ע בעינן דחזי ליה דוקא ועיקר פלוגתא דרבנן וסומכוס גבי עירוב אי בעינן דחזי ליה או לא תליא רק בפלוגתא דתחומין דאורייתא וכמ"ש וא"כ למה באתרוג של תרומה דשל תורה הוא ואפ"ה ס"ל להתוס' דאמרינן בי' הואיל וחזי להאי כו' ומהתימא על הגאון בעל משכנ"י הנ"ל שלא זכר כלל מהך דאתרוג לד' ההוס' הנ"ל דסותר לדעתו בזה או דהיה לו להסתייע עצמו מד' הר"ן ז"ל הנ"ל בזה וכמ"ש בעז"ה :

והיה נראה לי די"ל דרש"י והתוס' ז"ל לטעמייהו בזה דהנה הא דהחליט הגאון הנ"ל דבאורייתא בעינן דחזי ליה דווקא ובהא פליגי רבנן וסומכוס וכנ"ל. נ"ל פשוט בזה דלאו במצוה דאורייתא לחוד תליא אלא דדוקא במצוה דאורייתא ואיסורא דאורייתא ג"כ דבהא הוא דבעינן דחזי ליה דוקא אבל במצוה דאורייתא ואיסורא דרבנן הו"ל כאיסורא דאורייתא ומצוה דרבנן דשפיר אמרינן ביה דהואיל וחזי להאי כו' ואם נאמר כן א"ש לכאורה דעת רש"י והתוס' הנ"ל וגם ד' הר"ן והרמב"ם ז"ל הנ"ל:

דהנה נודע ד' רש"י ז"ל והתוס' בפ"ח דיבמות דף פ"א דס"ל דכל תרומות פירות לבד מדגן תירוש ויצהר אינו אלא מדרבנן כמש"ש רש"י ד"ה אפילו בתרומה דרבנן כגון תרומת פירות כו' תרומה דאורייתא כגון דגן תירוש ויצהר כו' וכן כ' שם התו' ד"ה מאי ובערובין ל"ב ד"ה תאנים דתרומות תאנים מדרבנן וכ"כ בביצה ד' ד"ה ותנן ובכ"מ א"כ לדעתם ז"ל י"ל דה"ט דיוצא הישראל באתרוג של תרומה אע"ג דשל תורה הוא דהרי באמת מדאורייתא חזי ליה הוא דהא תרומת אתרוג אינו אלא מדרבנן וא"כ אף דמצות אתרוג דאורייתא מ"מ איסורא דרביע עלי' אינו אלא מדרבנן וגבי דרבנן אמרינן שפיר דהואיל וחזי לכהן חזי נמי לישראל כמו דאמרינן למ"ד תחומין דרבנן דמותר לערב אף בתרומה דאורייתא משום דבדרבנן שפיר אמרינן דהואיל וחזי להאי כו' ה"נ במצוה דאורייתא והאיסור דרבנן נמי אמרינן דהואיל וחזי להאי כו' ומשו"ה שפיר אמרינן גבי אתרוג דישראל נמי יוצא י"ח בתרומה לד' רש"י ותוס' הנ"ל והא דאמרי' למ"ד תחומין דאוריי' אין מערבין לישראל בתרומה אפשר דדוקא בתרומה דאורייתא איירי התם דכיון דהמצוה דאורייתא והאיסור דאורייתא בעינן דחזי ליה דווקא משא"כ באתרוג כנ"ל (ואע"ג דבתרומה דאורייתא נמי מדאורייתא חזי ליה הוא הואיל ואי בעי מיתשיל עליה והדר מפריש עלי' כו' אלא דמדרבנן הוא דאסור משום שאין מגביהין תרומה בשבת ויום טוב וכדא' בעירובין ל' מ"מ לא דמי' כלל לאתרוג דשאני היכא דהתרומה הוא דאורייתא אלא שאנו באנו להתירו משום דמיתשיל עלי' וכיון דעכ"פ מדרבנן ל"ל הכי א"כ ודאי נשאר האיסור דאורייתא על התרומה דכשהוא עתה הוא אסור מן התורה משא"כ בתרומת פירות דלית ביה איסור תורה כלל ולגבי איסור דרבנן שפיר אמרינן אע"ג דלא חזי להאי חזי להאי א"נ בפשיטות יש לחלק דבתרומה דאורייתא ליכא אלא חד דרבנן דאין מגביהין כו' ובתרומת פירות איכא תרתי דרבנן) ומשו"ה שפיר אמרינן באתרוג לד' התוס' ורש"י לשיטתם הנ"ל דהואיל וחזי להאי כו' (וע' בחי' הרשב"א ז"ל שכ' ג"כ על תרומה טמא' ואע"ג דתרומ' פירות כו' ובשע"המ רפ"ח מה' לולב)

אבל לד' הר"ן ז"ל הנז' י"ל דס"ל כד' הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' תרומות ה"א דכל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה מה"ת וע"ש בכ"מ ובמש"ל שם] וכיון דס"ל דתרומות פירות מה"ת א"כ ודאי דבעינן דווקא דחזי ליה דבמצוה דאורייתא ואיסורא דאורייתא לכו"ע דחזי ליה בעינן וכמ"ש:

והשתא לפ"ז יהיה מוכרח לכאורה בדעת הרמב"ם ז"ל דע"כ ס"ל ג"כ כד' הר"ן ז"ל בזה דהך דאם נטל כשר דבכהן דווקא קאמר ודלא כהתוס' ז"ל דכיון דס"ל דתרומות פירות דאורייתא א"כ הו"ל אתרוג כמו עירוב לסומכוס דס"ל תחומין דאורייתא ומשו"ה בעי דחזי ליה דווקא וכמ"ש:

ומתוך מ"ש בעז"ה הי' י"ל מאי דק"ל לכאו' לשיטת רש"י ותוס' הנז' דהא דקתני דאם נטל כשר דבישראל נמי קאמר וכמ"ש התוס' יו"ט הנז' דאל"כ הו"ל לפרושי דאם נטל כהן כשר כדפירש התנא במ"ה פ"ב דפסחים (והי' לו להוסיף עוד וכדפריש התנא במ"ב פ"ג דעירובין דהתם נמי תנא והכהנים בחלה וס"א בתרומה (ויבואר להלן אי"ה) והיינו משום דס"ל לתנא התם כסומכוס דחזי ליה בעינן וכמש"ש התוס' יו"ט. וא"כ אם איתא דגבי אתרוג נמי בכהן דווקא קאמר הו"ל לפרושי כדפריש נמי בעירובין שם ומשום דס"ל כסומכוס כמ"ש:

ולד' הרא"ש ז"ל בפ"ג ס"ב שם שכ' דהא דתנן התם והכהנים בחלה לאו משום דסתם תנא כסומכוס אלא אורחא דמילתא נקט כהנים שתרומה מצוי' להם וה"ה לישראל ומשום דבפסחים ל"ה תנא התם כהנים דווקא תנא נמי הך לישנא הכא עכ"ל והשתא לדידי' תקשי ביותר דהשתא גבי עירוב דבאמת לתנא דמתני' דהתם מערבין גם לישראל בתרומה ואפ"ה תנא התם והכהנים בתרומה רק משום הך דפסחים הנז' או משום אורחא דמילתא כנ"ל כל שכן הכא גבי אתרוג אם איתא דבאמת ס"ל לתנא דמתני' דדווקא כהן יוצא בו י"ח ולא ישראל ודאי דהו"ל לפרושי כהן בהדיא כיון דבאמת הדין באתרוג כמו במצה בזה ואיך אפשר לפרש בדברי התנא בשני המשניות בעירובין ובסוכה הנ"ל פירש מהופך כזה דבעירובין דפריש התנא כהן ע"כ מפרשינן דלאו דוקא הוא ואפי' הישראל קאמר דמערב בו ובסוכה דלא פירש כהן יהיה הפירוש דדווקא כהן קאמר וכלפי לייא הוא אלא ודאי דעכ"פ באחד משני המקומות צריך לפרש דבדוקא הוא וכמו שיבואר אי"ה) דלכאורה לד' התוס' הנ"ל איכא למידק בהא דתנן בתר בבא דתרומה טהורה הנ"ל ושל דמאי ב"ש פוסלין כו' וקשה לכאורה בזה דלמה שתקי ב"ש ולא פליגי נמי בריש' דתרומה טהורה ולא פסלי רק בסיפא בדמאי בלבד והלא כיון דב"ש ס"ל בעירובין ל' דאין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ומה"ט דס"ל כסומכוס דמידי דחזי ליה בעינן דווקא (וכדמבואר בסוגיא שם דמחמיר טפי מדסומכוס בהא ע"ש) וא"כ הדבר פשוט לכאורה דה"נ לב"ש ודאי דאין הישראל יוצא י"ח באתרוג של תרומה כיון דס"ל דחזי ליה בעינן (ועד כאן לא פליגי הר"ן ז"ל והתוס' הנ"ל אלא רק לדידן דקיי"ל בעירובין כרבנן דסומכוס הנ"ל אבל הא ודאי דלסומכוס דס"ל בעירובין דמידי דחזי ליה בעינן כל שכן דלכאורה ודאי באתרוג ס"ל דווקא דחזי ליה כו' (ובהיתר אכילה כו"ע לא פליגי דבעינן באתרוג וכמש"ל) וה"ה נמי לב"ש דס"ל נמי כסומכוס בהא וכמ"ש). וא"כ מ"ט פליגי ב"ש רק אסיפא ולא ארישא דתרומה טהורה ג"כ וכמ"ש:

ובאמת דמתוך קושיא זו הי' יש ליישב קצת קושית התוס' יו"ט על הר"ן ז"ל הנז' דאם איתא דבכהן דוקא הו"ל לפרושי כו' וכמש"ל אולם לפ"ז אפשר לומר קצת בזה דמשו"ה לא הוצרך התנא לפרושי כ"כ הכא כמו התם דהכא בלא"ה אין מקום לטעות כ"כ ולומר דמתני' בישראל נמי מכשר מדלא פירש כהן בהדיא דכיון דתני הכא בסיפא פלוגתא דב"ש גבי דמאי ולא הקדים תנא למיתני נמי הכא פלוגתא דב"ש ארישא דתרומה טהורה דלב"ש ודאי דאם נטל הישראל פסול ואינו יוצא בו כיון דס"ל לב"ש גם בעירוב דמידי דחזי ליה בעינן וכמ"ש אלא מדלא תני תנא הכא פלוגתא דב"ש גם ארישא דתרומ' ש"מ דבאמת גם לב"ה לא קא מכשר באתרוג של תרומה טהורה רק בכהן בלבד וכמ"ש דבאתרוג מודה ב"ה דמידי דחזי לי' בעינן כמו לב"ש בעירוב ומשום דשל תורה הוא וכמ"ש וכיון דגם תנא דמתני' לא מכשר בתרומ' טהורה רק בכהן לבד א"כ אין כאן מחלוקת בין ב"ש לבית הלל בזה וא"ש דמהא גופא דלא פליג ב"ש הכא גם ארישא דתרומה מוכרח דגם תנא דמתני' לא קא מכשר רק בכהן בלבד ולית בזה פלוגתא כלל ומשו"ה לא הוצרך לפרש הכא כהן כלל וכמ"ש (רק דקצת דחוק לומר שסמך התנא בזה על ההוכח' מפלוגתא דב"ש גבי עירוב הנז' דלא מתני' כלל במתני' בברייתא דעירובין בלבד אמנם באמת בכה"ג מצינו בכ"מ בש"ס ואכמ"ל):

ואמנם בעיקרא דמילתא הא דלא תני באמת בשום דוכתא לפלוגתא דב"ש וב"ה בדמאי במתניתין בהדיא רק גבי אתרוג לבד דלכאורה באמת טעמא בעי דאמאי נטר התנא בפלוגתיי' בזה עד הכא ולא הקדים למיתני פלוגתייהו נמי בברכות ובשבת ובעירובין ופסחים הנ"ל ובאמת בירושלמי דעירובין פ"ג ה"ב שם על מתניתין דמערבין בדמאי קאמר עלה ר' יעקב דרומי בעי מתניתין דלא כב"ש דתנן ושל דמאי ב"ש פוסלין כו'. והיינו דב"ש דהכא במתני' דסוכה הנז' וה"נ גרסי' בירושלמי בסוכה כאן פ"ג ה"ה ר' יעקב כו' מתני' דלא כב"ש דתנינן ושל דמאי ב"ש פוסלין כו' ושל מעשר שני בירושלים כו' [וכן בירושלמי דעירובין הנ"ל מסיים עלה הא דשל מע"ש כו'].

והנה אף דדברי הירושלמי דעירובין הנ"ל לכאורה מתפרש כפשוטו דקשיא ליה לר' יעקב דלמה לא הני תנא פלוגתא דב"ש בדמאי גם במתני' דעירובין שם ולמה נטר התנא עד מהני' דסוכה בזה וכמש"ל (אלא דגם במתני' דברכות ושבת ופסחים הנ"ל לכאורה הו"ל למידק נמי הכי וכמש"ל ובפני משה הנדפס כעת כ' בסוכה כאן לפרש ד"ר יעקב הנז' דבלשון איבעי' ממש הוא דבעי ר"י אי נימא דמתני' דעירובין דלא כב"ש דס"ל לב"ש מידי דחזי ליה השתא בעינן וא"כ ה"ה דאין מערבין בו או דלמא בעירוב דמדרבנן הוא אף ב"ש מודו דמערבין בדמאי עכ"ל וכן כ' בעירו' ע"ש והנה מ"ש לפרש טעמ' דב"ש בדמאי דס"ל מידי דחזי לי' בעינן אף דבאמ' ס"ל לב"ש הכי גבי עירוב גופי' מדס"ל דאין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וכמש"ל אמנם מלבד דאין זה שייך כלל להך דאתרוג של דמאי לב"ש דבאמת הרי לב"ה ס"ל דגם לדידי' חזי ליה דאי בעי מפקר כו' ולב"ש לשיטתו דס"ל דאין מאכילין עניים דמאי גם לאחריני לא חזי כלל וא"כ בדמאי לב"ש לא שייך לומר כלל דטעמי' משום דס"ל דמידי דחזי ליה השתא בעינן. דהרי לב"ש לא חזיא לכו"ע לעולם עד שיפריש וכמו טבל אלא דבאמת בהך טעמא דמידי דחזי ליה בעינן אין צורך להביא מדב"ש כלל דהרי תנא דמתני' עצמו בעירובין שם פ"כ ס"ל נמי דמידי דחזי ליה בעינן מדתנן והכהנים בחלה וכמש"ל (אם לא שנדחוק בזה כד' הרא"ש ז"ל הנ"ל) וגם אין כאן ספק אם ב"ש מודו בזה גבי עירוב דמדרבנן הוא והיינו ע"פ דרכו של הגאון בעל משכנות יעקב הנ"ל בזה) דהרי בעירוב גופי' ס"ל לב"ש הכי דמידי דחזי ליה בעינן וכמ"ש אם לא שנאמר דטס"ה באמת בפני משה שם וצ"ל דס"ל לב"ש דדמאי לא חזי לשום אדם וא"כ ה"ה דאין מערבין בו כו' אולם גם בהגה"ה זו אין דבריו נכונים כ"כ בזה דבאמה אין זה ספק כלל עכ"פ כיון דס"ל לב"ש דגם עני לא אכיל דמאי א"כ גם בדרבנן ודאי דלא מהני כלל ולא עדיפי מטבל בעציץ שאינו נקוב דלא מהני בעירוב לכו"ע כדא' שם ל"א וה"נ בדמאי לב"ש אלא דאם נתפוס כד' המשכנות יעקב בזה דמ"ד מידי דחזי ליה בעינן ע"כ ס"ל דתחומין דאורייתא וכמש"ל א"כ ע"כ צ"ל דלב"ש תחומין דאורייתא באמת מדס"ל דמידי דחזי ליה אלא וא"כ ודאי דלב"ש הו"ל עירוב של דמאי כמו אהרוג של דמאי ובלא"ה אין כאן ספק כלל אם פליגי ב"ש גם עלה דמערבין בדמאי וע"כ נ"ל לפרש באמת דבלשון קושיא הוא דקשיא ליה לר' יעקב דמ"ט לא פליגי ב"ש גם בעירוב באמת ולמה לא הקדים התנא הך פלוגתא דב"ש וב"ה בדמאי גם במתניתין דעירובין שם וכמ"ש ודלא כהפ"מ הנז' בזה]:

אמנם ד' הירושלמי דסוכה הנז' לכאורה תמוה טובא דהרי פלוגתא דב"ש בדמאי מתניא במתניתין דסוכה שם בהדיא ומאי קאמר עלה מתני' דלא כב"ש וכבר כתב בזה שם הקרבן עדה (והפני משה) ז"ל דאין מקום באמת לד' ר' יעקב בסוכה שם כלל רק אגב שיטפא דסוגיא דעירובין הנ"ל הובא ד"ר יעקב הללו גם בסוגיא דסוכה הנ"ל ומיותר הוא בסוגיא דסוכה שם באמת ע"ש ואולם קשה מאוד לשבש ד' הירושלמי בסוכה בזה דלפ"ד הוא כט"ס באמת בסוכה שם ואף שכן נמצא באמת בכמה מקומות בירושלמי בכה"ג דלא מתניא בחד דוכתא רק אגב שיטפא דאידך וכנודע מ"מ היכא דאית לן לשנויי משנינן בעז"ה ולית לן לאוקמא בטעותא כהאי וכמו שנבאר אי"ה:

והנה יש לדקדק עוד בד' הירושלמי בשני המקומות הנ"ל דלאיזה ענין הוצרך לסיים שם בדברי ר' יעקב בזה גם לסיפא דמהני' הנ"ל דשל מעשר שני לא יטול כו' דלכאורה אין זה שייך כלל להך פלוגתא דב"ש בדמאי הנז' ואין לו שחר לכאורה כלל אך בתחלה ראיתי לדחות ד' הקרבן עדה ז"ל בסוכה שם שכתב לפרש עוד דיש להעמיד ד' ר' יעקב הנ"ל דשייך גם בסוכה שם במקומו ולדבריו באמת ודאי דשפיר הוצרך ר' יעקב לסיים בדבריו גם להך סיפא דמעשר שני דעיקר מילתי' קאי על סיפא דמע"ש בזה. אמנם כל דבריו תמוהין בזה מאוד וכמו שאבאר אי"ה:

וז"ל הקרבן עדה ז"ל שם לישנא אחרינא דסובר דטעמא דב"ש דפוסל בדמאי מפני שמכשיר את האתרוג בנגיעת הלולב שהוא לח ממים (וכמ"ש רש"י ז"ל שם ל"ה ד"ה שמכשירה ע"ש) ואסור לגרום טומאה לתרומת מעשר ומע"ש שבדמאי ופריך לפ"ז אף במעשר שני פוסל ב"ש אפילו דיעבד ולמה לא פליגי בתרווייהו עכ"ל והנה אף דלדבריו ז"ל ודאי דא"ש בפשיטות הא דסיים ר' יעקב בדבריו בזה להך סיפא דמע"ש בירושלים כו' וכמ"ש דעיקר קושיא דידי' עלה קאי דלמה לא אשמועינן תנא פלוגתא דב"ש גם במע"ש דלדידי' אפילו בדיעבד לא יצא מפני שמכשירה וכמ"ש (אלא דאיכא למידק על זה דעדיפא הו"ל לר' יעקב לאקשויי דלמה לא פליגי ב"ש ארישא דתרומה טהורה דג"כ לפ"ז לב"ש אפי' בדיעבד לפסול מפני שמכשירה ולמה איחר קושייתו בזה על סיפא דמע"ש לבד ולא העמיד הקושיא במוקדם ארישא דתרומה כיון דלדידי' עיקר טעמא דפסיל ב"ש בדמאי אינו אלא משום דפתיכא ביה תרומה (ומע"ש) דאסור להכשירן וכמ"ש והרי עיקר איסור זה בתרומה הוא דכתיב דנפק"ל ממשמרת תרומותי (וכמ"ש רש"י בד"ה שמכשירה הנזכ') וא"כ ודאי דהו"ל לאקדומי טפי קושיא זו ארישא דתרומ' דלב"ש ליפסול אפי' בדיעבד ואף לכהן מפני שמכשירה ע"י נטילתו דמה"ט אפי' בדיעבד פוסל ב"ש לפי' הק"ע הנ"ל וכמ"ש ועוד דאכתי הא דמסיים ר' יעקב בקושיא זו להך סיפא דמעשר שני באתרוג הנ"ל גם בפ"ג דעירובין הנז' וכמ"ש ודאי דגם לפי' הק"ע הנ"ל לא א"ש כלל ובלא"ה לפי' הק"ע בסוכה הנז' דעיקר הקושיא הוא דליפלוג ב"ש גם אמעשר שני אפי' בדיעבד ומשום הכשר וכמ"ש א"כ ודאי דלא שייך כלל עיקר קושיא זו בעירובין שם אפי' בדמאי דהתם ודאי לא שייך טעמא דהכשר כלל ולהלן יתבאר בזה עוד אי"ה):

ועכ"פ הא דלא מתניא להך פלוגתא דב"ש ובית הלל בדמאי בכל המקומות הנ"ל רק באתרוג לבד ודאי דאתי שפיר בפשיטות לפי' הק"ע הנז' דעיקר טעמא דב"ש דפסלי באתרוג של דמאי אינו אלא מטעם הכשר לבד שאינו שייך כלל בשום מקום רק באתרוג לבד שנוגעו להלולב הלח מהמים וכמש"ל ולא שייך בדוכתי אחריתי כלל אך במתני' דפסחי' דל"ה גבי מצה צע"ק דלכאורה הרי ע"כ צריך ללוש את עיסת התרומה במים דאל"ה הו"ל מצה עשירה וע"ש ל"ה ל"ו וא"כ הרי מכשירה עי"ז וצ"ל דמשכח"ל התם כשכבר הוכשרו החטין קודם מירוח באחד משבעה משקין וע' תוס' סוכה ל"ה ד"ה מפני שמכשירה כו' ובביאורי הגר"א ז"ל ביו"ד סי' של"א ס"ק נ' (ויבואר במק"א אי"ה) או דמשכח"ל כשנילושה פחות פחות מכביצה דאין מקבל הכשר פחות מכביצה לכ"ע כמ"ש התו' בפסחים ל"ג ד"ה לאימת (וע' במהרש"א ז"ל דאפי' מדרבנן כו' ובשער המלך פ"ו מהל' ברכות ה"ה וצ"ע ואכמ"ל):

אבל אין להביא ראיה מזה לד' הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' חו"מ שכ' שם דיוצאין ידי חובתן במצה שנילושה במי פירות והיינו ע"כ במי רמונים ותפוחים וכי"ב דוקא וכמש"ש בפ"ה ה"ב ע"ש דביו"ש ודבש וחלב הו"ל מצה עשירה כמש"ש ומי רמונים אינם מכשירין דלא הו"ל מז' משקין כלל. וא"כ שפיר משכח"ל בפשיטות לפ"ז להך דהכהנים יוצאין י"ח מצה בתרומה כשנילושה במי פירות חוץ מז' משקין וכמ"ש דבאמה ליהא דהרי מ"מ ע"כ צ"ל דגם להרמב"ם ז"ל לא יצא י"ח כלל כשנילוש במי פירות לבד רק במי פירות עם מים דוקא וכמ"ש ה"ה והל"מ ז"ל שם דאל"ה הרי אינם באים לידי חימוץ כלל וגם אינם צריכין שימור לד' הרמב"ם עצמו בפ"ה ה"ב הנז' וע' במלחמות ה' פ"ב שם דמוק"ל ג"כ ע"י מים דוקא ע"ש (ובגליון הירושלמי דפוס זיטאמיר פ"ב דפסחים ה"ד בציון וירושלים שם כ' ע"ד המ"א בס' תע"א ס"ק ה' שלא ראה ד' הלח"מ הנ"ל ע"ש ובמחכ"ה הי' לו להביא בזה מד' הרמב"ן ז"ל הקודמין שכ"כ באורך ע"ש) וא"כ הרי המים שבהן מכשירין עכ"פ וע' ברמב"ם פט"ז מה' טומאת אוכלין ה"ד שכ' נתערבו במים כ"ש הרי הכל משקה ומכשיר (וע"ש בהשגו' הראב"ד ז"ל ואכמ"ל ובמק"א יבואר אי"ה):

ודאתאן עלה בד' הרמב"ם ז"ל בפ"ה ופ"ו מה' חו"מ הנ"ל נ"ל לבאר כאן בדרך אגב דשני השגות הראב"ד ז"ל שברפ"ה ובפ"ו ה"ה הנ"ל נדפסו שלא במקומם שם דהשגת הראב"ד ז"ל הנדפס ברפ"ה על מש"ש הרמב"ם דבמיני קטניות אין בהם משום חמץ וכ"ש הראב"ד דמ"מ נוקשה מיהת הוי כו' ע"ש אין שם מקומו רק על ה"ב בדין מי פירות שכ' שם הרמב"ם ז"ל דמותר באכילה כו' וע"ז כ' הראב"ד ז"ל דאין הכל מודים כו' דנוקשה מיהת הוי כו' (וכ"ה במ"מ שם) ונתכוון בזה לד' רש"י ז"ל דבד' ל"ו שם ד"ה אין לשין (והובא בהגהות מיי' שם אות א') שכ' דמ"מ נוקשה מיהת הוי ועובר בלאו ע"ש ודלא כהחק יעקב בסי' תנ"ג ס"ק ד' בזה ע"ש (דבאמת במיני קטניות ליכא למ"ד בשום מקום בד' הראשונים ז"ל שיהי' בהם איסור משום חמץ נוקשה כלל) (אלא דזהו רק לנוסחא שלנו בהרמב"ם שם הנז' אבל להנוסחא שבדפוס וויניצייא והובא גם בכל בו די"ג שם בהרמב"ם דאין חייבין עליו כרת ע"ש לא היה מקום להשגת הראב"ד בזה כלל דהרי לגי' זו לא העתיק הרמב"ם רק ד' הש"ס דד' ל"ה דאין חייבין על חימוצו כרת ויש לפרש ג"כ דס"ל כרש"י הנז' (וע"ש ל"ה תוד"ה ומי פירות) ולמה כ' הראב"ד עליו בזה דאין הכל מודים לו כו' וע' בשלטי הגבורים בסוגיא זו אות ג' שם שכ' דגירסא זו דאח"ע כרת הוא טעות הדפוס ברמב"ם וכ"נ מד' הראב"ד ע"ש ונתכוון למ"ש (ויש ט"ס שם בש"ג שכ' דהמיימוני כ' דמי פירות מחמיצין וצ"ל דמי פירות עם מים מחמיצין ע"ש):

ועוד נראה לי דבמש"ש בפ"ו ה"ה בהשגו' הראב"ד ז"ל דאע"ג דתני' בתוספתא (דפסחים פ"ב הי"ב) דיוצאין במצה מתובלת בין כו' ההיא שתבלה משנאפת עכ"ל וכ' ה"ה ז"ל שם ליישב התוס' בפשיטות דאולי ס"ל באמת דיוצאין במצה שנילושה ביין ושמן ג"כ ודלא כר"ע ע"ש ונראה דה"ה ז"נ מפרש דהראב"ד אסיפא דיין ושמן קאי שכ' הרמב"ם דאין יוצאין בהם וכר"ע וע"ז הקשה הראב"ד מהתוספתא דיוצאין במצה מתובלת כו' ותירץ בעצמו דלאחר שנאפה קאמר התם וצ"ע דהלא בפשיטות הו"ל להראב"ד לומר דהתוספתא מיירי כשתבלה בשאר משקין כגון מי רמונים חוץ מהנך דקחשיב הרמב"ם שם יין ושמן וכו' ובלא"ה כבר נודע דאין דרך הראב"ד ליישב ד' הרמב"ם רק להשיג בכל מקום ולכן נ"ל פשוט דהראב"ד ארישא דד' הרמב"ם ז"ל שם קאי שכ' דבשאר מי פירות יוצא י"ח וע"ז השיג דאין לחלק כלל בזה בין יין ושמן לשאר מי פירות דודאי בכולהו הו"ל מצה עשירה (ואפי' עם מים וכמ"ש) דמנ"ל להרמב"ם לחלק כלל בהכי והא דתניא בתוספתא יוצאין במצה מתובלת כו' וע"כ דמיירי עכ"פ בשאר משקין ומוכרח לחלק לכאורה בין יין ושמן לשאר משקין כגון מי רמונים וכמ"ש על זה כתב הראב"ד דבאמת אין ראיה מהתוספתא כלל דמיירי כשתבלה לאחר אפיה דוקא דבכה"ג ס"ל דלא שייך כלל מצה עשירה (דכן צריך לומר ג"כ לד' ה"ה הנ"ל דלאחר אפיה ליכא משום מצה עשירה גם ביין ושמן להראב"ד ז"ל וע' בפרי חדש ס' הנ"ה ס"ק ו') אבל קודם אפיה אף בשאר משקין אפשר דהו"ל מצה עשירה ג"כ ודלא כהרמב"ם ז"ל.

ויותר היה נ"ל דבאמת אין כאן מקום להשגה זו רק דמקומו הוא על מש"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ה ה' ך' דמותר ניתן התבלין כו' לתוך הבצק כו' וס"ל להראב"ד דגם בלילה הראשונה מתיר הרמב"ם ז"ל בתבלין דס"ל דלא מקרי בהכי מצה עשירה כלל וכ"ה בשו"ע ס' תנ"ה ס"ק ו' (ומש"ש הרמב"ם וביום א' אסור ללוש אלא במים כו' לא קאי למעט שם רק בשמן ודבש וחלב דקסליק מינייהו ולא אתבלין כלל וכ"נ מד' הכל בו והפר"ח שם דמפרשי בהרמב"ם שם כן ודלא כהמג"א ס' הנ"ה ס"ק י"ח בזה ע"ש וצ"ע ועל זה צריך להיות השגות הראב"ד הנ"ל דאע"ג דתניא בתוס' דיוצאין במצה מתובלת כו' דהיינו בתבלין [וכדמסי' בירושלמי פ"ב דפסחים ה"ד מי סברת מתובלת במשקין מתובלת באגוזים כו' ע"ש] ההיא כשתבלה משנאפת דוקא אבל קודם אפיה אף בתבלין הו"ל מצה עשירה ודלא כהרמב"ם וא"ש בפשיטות השגות הראב"ד הנ"ל וע"ש בפרי חדש שכ' ואני אומר לא כדברי זה כו' ע"ש ולמ"ש בעז"ה הנה גם ד' הראב"ד ז"ל עצמו הוא באמת כן דהתוספתא הנ"ל בשתבלה במיני תבלין קאמר וכמסקנת הירושלמי הנ"ל (והיינו נמי הך דמנחות כ"ג דתיבלה בקצח כו' וע"ש בתוד"ה תיבלה) רק דמוק"ל כשתיבלה משנאפית דוקא וכמ"ש :

ועכ"פ מדמחלק בירושלמי הנז' בין שתיבלה במשקין בין שתיבלה בתבלין וכמ"ש וע"כ דהך דתיבלה בתבלין מיירי דוקא בלאחר אפיה לד' הראב"ד הנז' וא"כ מוכרח לפ"ז מד' הירוש' הנ"ל דבמשקין גם אחר אפיה יש בה משום מצה עשירה דאל"כ אין חילוק להראב"ד בין משקין לתבלין והרי בירושלמי הנז' דחי לה להא דבעי לאוקמא התם להך ברייתא דיוצאין במצה מתובלת דבשתיבלה במשקין איירי ומקשי מינה למ"ד דאינו יוצא י"ח בכזית שיש בו משקין ודחי לה דמתובלת באגוזים מיירי דוקא וכמש"ל וכיון דלהראב"ד ע"כ דגם במתובלת בתבלין לא משכח"ל רק בלאחר אפיה וכמ"ש א"כ ודאי דמוכח מהתם דאלו במשקין גם אחר אפיה נקרא מצה עשיר' דבזה לבד הוא דמחלקינן בין משקין לתבלין וכמ"ש ובזה מיושב שפיר מה שתמ' בשער המלך פ"ו מה' חו"מ ה"ה הנ"ל על ד' הראב"ד ז"ל דלאחר אפיה אין בו משום מצה עשירה א"כ מאי פריך בפסחים ל"ח על רקיקי נזיר דתיפוק ליה דהו"ל מצה עשירה והלא מנחת רקיקין לא הי' נותן בהם שמן רק לאחר אפיה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה' מעה"ק ה"ח ע"ש ולמ"ש לק"מ על ד' הראב"ד ז"ל באמת שהרי ע"כ כשתיבלה במשקין מודה הראב"ד ז"ל דגם לאחר אפיה יש בה משום מצה עשירה וכמ"ש ורק בתבלין בלחוד הוא דמחלק בהכי וכמ"ש (אך לד' ה"ה בד' הראב"ד הנז' ודאי דתקשה לדידי' מהש"ס הנ"ל וא"כ גם מזה יש להכריח דמקום השגה זו הוא רק בפ"ה הנז' וכמ"ש) :

תוכן העניינים

ראשית בכורים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה