ראשית בכורים· הרב בצלאל כהן
חלק שני · סימן ב
והוא נדפס כבר בשנת תרי"ט בס' נתיבות עולם (דף קכ"ד) ושייך לדין מעשר בהמה בזמן הזה ולדין תמור' בכור וכמו שיבואר בפנים וגם בנוסח היה"ר שנהגו לומר אחר התפלה ואחר ספירת העומר (ויען כי הובא דבר התשובה הזאת לדפוס בין פסח ראשון לשני ע"כ הובא כאן בשלהי הקונטרס הלז מ"ש לבאר בעז"ה סוגיא אחת במס' חגיגה (דף ט') השייך לדין תשלומין בפסח שני ויבואר עוד בקונט' אחרון בזה בעז"ה):
בעז"ה במשנה דשלהי פ"ה דאבות יהי רצון מלפניך כו' נראה לענ"ד לפרש קצת ע"פ הגהת רבינו הגר"א ז"ל דמשנה זו מקומה בסוף הפרק וע' במדר"ש שכ"כ ולפ"ז היה נ"ל דלמאי דנקטינן בסדר המשנה הוריות בתר אבות והדר תנינן קדשים וטהרות בתר נזיקין וכמ"ש הר"מ במז"ל בהקדמתו לפי' המשנה וע"פ הש"ס דשבת ל"א הנודע ונודע ג"כ מאמרם ז"ל בזבחים מ"ה כל שחיטת קדשים לא ליתני הילכתא למשיחא הוא אלא דרוש וקבל שכר כו' וידוע ג"כ דעיקר מעלת הלימוד הוא רק מפני שמביא לידי מעשה וכמאמרם ז"ל בסוף פ"ק דקידושין רק דמ"מ אמרו דגם העוסקין בעבודת קדשים הו"ל דרוש וקבל שכר והוא ע"פ מאמרם ז"ל בשלהי מנחות אקרא "דלעולם זאת ע"י" אלו ת"ח העוסקין בה' עבודה מעלה עליו הכתוב כאלו נבנה מקדש בימיהם וכל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב כו' וכדכתיב ונשלמה פרים כו' וכנודע והרמ"א ז"ל בהגה"ה באו"ח סי' קכ"ג כתב דלכן תיקנו לומר יה"ר מלפניך כו' אחר ש"ע משום דהתפלה היא במקום עבודה ולכן מבקשים על המקדש שנוכל לעשות עבודה ממש עכ"ל וע' בד"מ שם. ועפ"ז אפשר דהתנא הקדים ג"כ לבקש רחמים על המקדש לפני סדר קדשים דהלימוד הוא ג"כ במקום עבודה כמ"ש ומבקש מקודם על המקדש שנזכה שם לעבודה ממש. ואז יהיה הלימוד גם בסדרים הללו ע"מ לעשות ממש. וזהו ות"ח בתורתך והקדים תפלה זו גם למס' הוריות דגם הלימוד במס' זו בזמה"ז אינו אלא דרוש וקבל שכר [דיסודה על דיני הקרבנות שמביאין ב"ד וציבור ויחיד נשיא וכהן משוח ועל איזה שגגת מצוה מביאין קרבן וע"כ י"ל דמה"ט סמכוה לסדר קדשים ג"כ] ומצינו שתיקנו לומר יה"ר זה בכ"מ שעסוקין בעבודה ובקרבן כגון אחר פ' איזהו מקומן וברייתא דר"י דעיקרא שייכא לתו"כ ומפני שתיקנו לומר זה בכ"י שיהיה נחשב במקום לימוד הורה בכ"י ובמקום עבודה ג"כ, וכמ"ש התוס' (בקידושין ל) והטור בסי' נ' הדבר פשוט דלכן תיקנו לומר אח"כ היה"ר. דאז נזכה לעבודה ממש וגם הלימוד בזה יהיה ג"כ לימוד שמביא לידי מעשה וכמ"ש וכן אחר ספירת העומר וכמ"ש התוס' במגיל' כ' משום דס"ל כמ"ד במנחות ס"ו דהשתא דליכא עומר עיקר הספירה רק דרבנן משום זכר למקדש וע"כ יש לבקש אז שנזכה להקריב העומר בזמנו ויהיה גם הספירה מה"ת (ודברי התוס' שם צ"ע לכאורה שכתבו לחלק בין ספירה לשופר ולולב שאין אומרים אח"כ היה"ר כו' משום דספירה אינו אלא הזכרה בלבד לבנין בהמ"ק משא"כ שופר ולולב יש עשיה עכ"ל:
ולכאורה תמוה דשופר ולולב הם מצות שאינם תלוים במקדש ואין שייך כלל היה"ר אחריהם ונראה דשופר ר"ל בר"ה שחל בשבת דהתקין ריב"ז אחר החורבן לתקוע בכ"מ שיש ב"ד וס"ל להתוס' כהרי"ף ז"ל דגם עתה תוקעין בב"ד בשבת ע"ש בר"ן ז"ל פ"ד דר"ה וס"ל ג"כ דהוא משום זכר למקדש דבמקדש תוקעין בשבת דאין שם שבות ולולב ר"ל בחוה"מ דהוא רק משו' זכר למקדש ע' ר"ה כ"ט ל' וכן בהקפת הס"ת*) כמ"ש בילקוט (תהלים כ"ו) אקרא דואסובבה את מזבחך ה' בזה"ז כו' ע"ש) ומ"ש אז ות"ח בתורתך (ובקצת נוסחאות א"א אז ות"ח בתורתך) אולי הוא כמ"ש המפרשים ז"ל דמטעמי המצוה הוא ג"כ שהוא כמו הכנה ליום מתן הורה וכנודע ואחר התפלה כ"כ בד"מ שם שהוא מפני שאמר בתפלה נתת לנו תורת חיים ע"ש ולי היה נראה ע"פ מ"ש הטור (סי' קנ"ה) דאחר התפלה ילך לבהמ"ד ויקבע עת ללמוד כו' ולכן אפשר דתיקנו אז לבקש רחמים על חלק התורה כעין תפלת ר' נחוניא בן הקנה בפ"ד דברכות שהיה מתפלל בכניסתו לבהמ"ד שלא יכשל בהלכה כו' ואפשר דמהאי טעמא קבעו אנשי כנה"ג בברכה אמצעית דשבת וי"ט ג"כ תפלה זו דות"ח בתורתך דאולי הוא ע"פ מ"ש בירושלמי פט"ו דשבת לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בד"ת כו' ה"ח לת"ת כו' וכן בחוה"מ כדאית' בירושלמי פ"ב דמו"ק הל' ג' כדי שיהיו יגעין בתורה ע"ש ואכמ"ל) וכן שפיר שייך להקדים תפלה זו גם לסדר טהרות דגם הלימוד בסדר הזה בזה"ז אינו אלא דרוש וקבל שכר דכולנו ט"מ אנן שאין לנו אפר פרה (וע' ברא"ש הל' חלה סי' י"ד מ"ש אהא דחבריא מדכו בגלילא שהיה להם אז אפר פרה ובק"ן סוף ר"ה מ"ש בשם האר"י ז"ל ע"ש ומ"מ נראה שלא נתגלה לכולם כ"א לקצת מגדולי הדורות אז ואכמ"ל ואע"ג דהרבה מדיני טומאה וטהרה נוהגים באמת גם בזמה"ז דמלבד מס' נדה ומקואות מצינו עוד הרבה הלכות שם (כמו כל דבר המקבל טומאה דנ"מ לענין דבר המקבל כתמים כנודע וכל דיני כלי עץ דנ"מ לענין סוכה ג"כ וכן לדין הוי' ע"י טומאה דנ"מ לענין מקוה וכל מס' אהלות דנ"מ לטומאת כהן בזמה"ב ומס' ידים. וכל דיני טומאה היוצאה מגופו דנ"מ לחלת חו"ל וכיוצא בו):
אמנם מאחר דעיקר סדר טהרות אין רובו עכ"פ נוהג כלל בזמה"ז שייך שפיר לבקש בתחילה על בנין המקדש כמש"ל וכן גם בסדר קדשים דמלבד חולין ובכורות מצינו ג"כ עוד הרבה הלכות שנוהגין גם בזמה"ז [כמו כל דיני תמורת הבכור בזמה"ז דהדבר פשוט לענ"ד שאם עבר והמיר בהמת חולין בבכור שדינו גם בזמה"ז כבכור להיות רועה ונאכל במומו לכהן וע' סוגיא דתמורה ז' ח' וברמב"ם פ"א מה' תמורה הלכה ע' ובפ"ג שם הל' א' ב' ולפי"ז ודאי נוהגין הרבה דינים ממס' תמורה גם בזה"ז כגון שהבעלים ממירין כר"ע שם ושממיר ממין על שאינו מינו והרבה באחד ותמים בבע"מ והרבה כי"ב המבואר במס' תמורה עד שיש לענ"ד לתמוה בזה על הטוש"ע בי"ד ה' בכור שהשמיטו בחיבורם כל הלכות תמורת בכור בזמה"ז ג"כ שיש בו הלכות רבות וקבועות באמת ואי משום דלא הוי אלא בדאי עבר הרי הו"ל דאי לאיסורא כמו כל מס' תמורה שאינו אלא כשעבר והמיר בקדשים מה דינו. ונ"ל פשוט דאין דין תמורת הבכור בזה"ז כדין המקדיש בהמה בזה"ז דקיי"ל דנועל דלת בפני' כו' כמ"ש הרמב"ם פ"ח מהל' ערכין ה"ח אלא דינו ממש כבכור להיות מטפל בו עד שיומם ולהיות נאכל במומו שהרי הדבר פשוט בתוס' בכורות נ"ג ד"ה ואיזהו דכל דבר שאין לו דין פדיון אסור להכניסו לכיפה בזה"ז משום הפסד קדשים רק דבר שצריך פדיון דלעולם יהיה צריך להשליך דמיו לאיבוד ואין הפסד אם מכניסו בעצמו לכיפה משא"כ בכור וכמ"ש התוס' שם ולפ"ז פשוט דה"ה לתמורת בכור דאסור להכניסו לכיפה בזה"ז שהרי גם תמורת בכור קיי"ל דאין לו פדיון וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מה"ת ה"ב שם (והכ"מ שם ציין ממשנה דתמורה כ"א ע"ש וצ"ע שהרי ע"כ צ"ל דאין ראיה משם כמ"ש התוס' בזבחים ע"ה ד"ה בכור ע"ש. רק הסוגיא דזבחים עצמו שם ע"ה היה לו להביא דבאמת מיבע"ל לרב"ח התם בתמורה בכור אם נפדה ופשיט ליה רבא מברייתא דתמורתן כיוצא בהן ע"ש ומ"ש שם התוס' דלא בעי מיתבא לכהן כו' דבריהם צ"ע שם לענ"ד וברמב"ם פ"ג הלכ' ב' כתב להדיא דהתמורה ג"כ לכהן ופשוט דנפקא ליה הא מהא דתמורתן כיוצא בהן וכמ"ש):
ואני תמה בזה על הגאון בעל בית אפרים ז"ל בחי"ד סי' ע"ה שנסתפק בדין הבכור בעל מום אם עושה המורה. דלא דמי לכל הקדשים כיון שאין לו פדיון ע"ש והדר פשיט ליה רק מסברא והאריך בזה ע"ש ובמחכ"ת העלים עיניו שם מברייתא ערוכה דזבחים הנ"ל דבהדיא תניא התם בכור משהומם ופי' רש"י אף משהומם) עושה המורה ותמורתן כי"ב ונפשט גם הספק השני שלו שנסתפק גם להיפך שם דאולי תמורת בכור בע"מ קרב ע"ש והעין משפט שם לא ציין במשפט ג"כ ואכמ"ל ומש"כ הרמב"ם בסוף פ"ג שם ויפדה ויאכל כבכור פשוט דהתם משום דהו"ל ספק תמורת שלמים ג"כ. ודלא כהל"מ שכ' דטס"ה ע"ש ובלשון רש"י דתמורה כ"א שתמה
*)וזהו מקור ד' הרמב"ם פ"ז מה' לולב הכ"ג ונו"כ שם לא כ' מקומו ובד' אגרת ס' ה' לא ידע כי כל מנהגי ישראל יש להם בית אב והתורה ארוכה כו' וא"א יודע עד מה בעו"ה וה' יאיר עינינו בתורתו הקדושה. התוי"ט שם נ"ל פשוט דחסר שם עוד החילה, הדיבור וצ"ל שכל הקדשים נמכרין באיטלז וע"ז פי' רש"י לאחר שנפל בהם מום ונפדו וא"ש אך ברש"י דמכות י"ט ד"ה ולהלן יש ט"ס בזה שכ' ג"כ גבי בכור בע"מ שנפדה ע ש וכן בהגהות מרדכי דיבמות סוף פ' האשה כ' גבי בכור בע"מ טרם יפדה ע"ש. ובאמת עיקר קרא דלא תפדה איירי בבכור בע"מ עיין תמורה ח' ובביאור (פ' ראה פ' ט"ו פ' כ"ב) כ' דבכור בע"מ נאכל לזר ע"י פדיון ושגג בזה גם כן) וכיון דאין פדיון לתמורת הבכור פשוט דדינו כבכור דאסור להכניסו לכיפה משום הפסד קדשים וכמ"ש.
ונלע"ד דהיינו נמי טעמי' דהרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ו מה' בכורות ה"ב דאם עבר ועישר מעשר בהמה בזה"ז דיאכל במומו וע"ש בכ"מ ובלח"מ שהביא מהא דאין מקדישין בזה"ז וצ"ע דהרי התם באמת קיי"ל דבהמה תיעקר ועוד יש לתמוה לכאו' טוב' דבאמת בסוף בכורות מוק"ל הש"ס להדיא להך ברייתא דתני ימותו במעשר בזה"ז ומשום תקלה ע"ש אלמא דאם עבר ועישר בזה"ז ימות משום תקלה ואיך כ' הרמב"ם דיאכל במומו וכבר תמה ע"ז הגאון בעל נו"ב ז"ל במה"ת חי"ד סי' קפ"ט וכתב שהיא קושיא חמורה ותמה על נו"כ הרמב"ם שלא הרגישו בזה ע"ש והוקשה לו עוד שם בסוגיא עצמה דמוק"ל לאידך ברייתא דירעו כרבנן דר"ש ע"ש וקשה טובא דאחרי דמוכח באידך ברייתא דכל היכא דיש למיחש לתקלה ס"ל דימותו א"כ לרבנן כיון דגם בזמה"ב אינן קרבין הו"ל כמו בזה"ז וג"כ הול"ל ימותו משום תקלה ע"ש שדחק טובא וכל דבריו תמוהים מאוד ע"ש וגם בשו"ה תועפות ראם להגאון מיאס ז"ל חיו"ד סי' מ"ו ובס' עמ"א להגאון מוהר"י העליר נ"י ס"ע כ' ליישב ד' הרמב"ם בזה ע"ש וכ"ד תמוהין וא"צ להארי' בהן ובמחכ"ת העלימו עין שד' הרמב"ם מבוארין להדיא בתוספתא דשלהי בכורות שם דתניא התם בהמה שנתערב בה מעשר בזה"ז ירעו אחד עשר כולן ימותו ע"ש והחילוק בין מעשר לאחד עשר נראה פשוט משום דמעשר כיון דג"כ דינו כבכור דאין לו פדיון כלל כדתנן בתמורה כ"א הנ"ל א"כ יש בו משום הפסד קדשים אם יכניסו לכיפה וכמ"ש התוס' הנ"ל והרא"ש ה' פ"ב ס' ב' גבי בכור משא"כ בספק אחד עשר דהוא קרב שלמים כדתנן בבכורות ס' שם דצריך פדיון כמו שלמים ואין בו משום הפסד קדשים כלל דסוף ילך דמיו לאיבוד ודינו ככל הקדשים בזה"ז דבהמה תיעקר דהיינו מכניסו לכיפה משום תקלה וכמ"ש התוס' הנ"ל והשתא הא דמוק"ל בש"ס דילן להך דתני ימותו במעשר בזה"ז הוא נמי משום דקאי התם על יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי דעשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה ומש"ה בזמן הבית ירעו לרבנן דבזמן הבית ודאי איכא משום הפסד קדשים בכל הקרבנות שהרי לאחר שירעה ויסתאב יפדה ויביא בדמיו קרבן וכדין שלמים שנתערב במעשר דיביא בדמי היפה שבהן שלמים כו' וכמ"ש רש"י בזבחים ע"א במשנה ע"ש (וע' פסחים צ"ח ורבנן היכי עבדי בפסח שנתערב בבכור א"ר כו' כל היכא דאיתי' כו' ע"ש וע' ברמב"ם פ"ו מה' פה"מ ה' י"ד וצ"ע וע"ש בל"מ ה' י"ג) ולכן ודאי אסור להכניסו לכיפה בזמן הבית משום הפסד קדשים כמ"ש משא"כ בזה"ז שדמי השלמים שיפדה ילכו לאיבוד ומאחר דבין כך וכך צריך להפסיד או הדמים או הבהמה עצמה אסור להשהות הבהמה בזה"ז עד שיומם משום תקלה דגיזה ועבודה כיון דגם אחר שיומם אין לו תקנה רק לאבד הדמים בזה"ז כמ"ש ומשו"ה ימות בזה"ז וא"ש ולק"מ קושית הנ"ב ז"ל בהסוגיא עצמה הנז' וגם א"ש בפשי' ד' הרמב"ם ז"ל בעז"ה דמעשר עצמו ודאי יאכל במומו כדקתני בהדיא בתוספתא הנזכר וס"ל דגם לאחר שביטלו מלעשר בזה"ז נוהג דין התוספתא הנ"ל דאם עבר ועישר ירעו כיון דיש לו תקנה לאחר שיומם לא גזרו לאסור להשהותו משום תקלה משא"כ בסוגיא דבכורות ס"א דאיירי באחד עשר בזה"ז כיון דגם לאחר שיומם אין לו הקנה בזה"ז כלל רק שילכו עכ"פ הדמים לאיבוד ומשו"ה מעיקרא אסור להשהותו כלל משום תקנה בזה"ז כמ"ש:
ויצא לנו מזה דין חדש דמ"ש התוספות בבכורות נ"ג הנ"ל לחלק בין בכור לקדשים בזה"ז כמ"ש נ"ל דאם עבר והקדיש בהמה בזה"ז ואח"כ נתערב בבכור דמכניס שניהם כאחד לכיפה דמשום בהמת קדשים דגזרו להשהות בזה"ז משום תקלה כמ"ש אסור להשהות גם הבכור שנתערב בו משום ספק בהמת קדשים כמ"ש ולמדנו זה מן הסוגיא שם דפריך אפילו חד נמי ר"ל אחד עשר עצמו בזה"ז ומשני דקמ"ל אפילו תרי דאיכא פסידא ר"ל משום אידך דמעשר דיש בו הפסד קדשים כיון דא"צ פדיון אח"כ כמ"ש ואפ"ה שניהם ימותו משום חד דשלמים דמעורב בו דאסור להשהותו וכדקתני בתוספתא נתערב באחד עשר כולם ימותו ור"ל אפי' המעשר ג"כ וכ"ה שם ריש ה"ז להדיא עשירי וי"א כולם ימותו ע"ש וא"ש גם פשטי' דהסוגיא הנז' וגם מש"כ בשו"ת תו"ר שם ע"ד התוס' הנ"ל דה"ט דבכור אסור להמיתו משום דאין לו פדיון כמ"ש. דא"כ למה אמרו שם ס"א הנ"ל במעשר דימות דהרי מעשר ג"כ אין לו פדיון ודחק טובא בזה ע"ש ולק"מ דהתם משום אחד עשר הוא דצריך פדיון באמת כמש"ל וא"ש:
והגאון ר' שמואל אביגדור נ"י בפי' לתוספתא שם במחכ"ת לא עמד על כל זה וכ"ש וז"ל ובגמרא מוקמינן דאפילו מעשר כדינו נמי ימות עכ"ל ובמחכ"ת הוא נגד דברי הרמב"ם הנ"ל ודברי התוס' והגמרא עולים כאחד באמת וגם לאחר שבטלו מלעשר בזה"ז עסקינן וכמ"ש וכ"ד בפירושו שם בזה אינם מדוקדקין לענ"ד יעו"ש והגאון ר' משה סופר ז"ל בספרו חי"ד ס' ש"ו ואו"ח סי' קל"ט הקשה דהיה לחכמים לתקן שיטילו מום במעשר בהמה בזה"ז ויפדה וישדי ד' זוזי בנהרא עכ"ל ובמח"כ נעלם אז ממנו שאין פדיון למעשר בהמה ואולי טס"ה שם ומש"ש עוד דלמאי דקיי"ל מקריבין אע"פ שאין בית היה אפשר להקריב במקום המזבח ק"פ דדוחה טומאה והאריך עוד בזה בסי' רל"ו שם בשם חותנו הגאון רע"א ז"ל ובשם הגאון יעב"ץ ז"ל דבכל קרבנות ציבור י"ל משום דבאין משקלי ציבור ואין השקלים נוהגין אלא בפני הבית כדתנן בסוף שקלים (וכן בכורים כדתנא התם. וי"ל דלכן סדרו מס' זו בסוף הסדר אע"ג דמוקדם בתורה בפ' משפטים (ומ"ש הרמב"ם ז"ל בזה צ"ע) משום דכל ס' זרעים נוהג בארץ ישראל גם בזה"ז (ע' ס' פאת השולחן) משא"כ בכורים וכן י"ל במס' חגיגה וק"ל) אך קרבן פסח היה אפשר להקריב דאף דאין לנו אבני חושן הלא אין כה"ג מעכב ויוכל כהן הדיוט להקריב ע"ש וכ"כ בס' דרכי הוראה להגאון מוהרר צבי הירש חיות ז"ל ס"ו ע"ש ובמחכ"ת אולי שכחו כולם כי גם מימות הגאונים ז"ל אין לנו תכלת שהוא דם חלזון וכמ"ש ברי"ף ז"ל הלכות ציצית סי' רע"ג ובתוספתא דמנחות פ"ו תניא תכלת וא' ותולעת ש' ושש מעכבין זא"ז ד' בגדי כה"ד מעכבין זא"ז ושם בפ"ט הניא תכלת שלא מן החלזון פסולה תולעת ש' שלא מן התולע שבהרים פסולה וקחשיב שם מנורה וכ"ש ע"ש ומשמע דרק בתכלת דבגדי כהונה קעסיק התם דומיא דתולעת שני ואינך וא"כ גם בבגדי כהונה בעי חלזון דוקא (וכ"כ המש"ל בפ"ח מהל' כל"המק ה' י"ג ע"ש ודלא כהגאון בעל תפארת ישראל נ"י בס' מועד כללי בגדי קודש צד 107 שהשיג על המש"ל בזה דמשמע ליה מד' הרמב"ם ז"ל דלבגדי כהונה א"צ חלזון ועפ"ז העלה דגם לציצית א"צ חלזון כדמוכח במנחות מ"ב דגמרינן להו מהדדי לענין טעימה מכליל תכלת ע"ש ובמחכ"ת נעלם ממנו התוספתא הנ"ל דבהדיא אמר דתכלת שלא מן החלזון פסולה והמש"ל שם לא זכר לד' התוספתא בזה שכתבנו וצ"ע) וקיי"ל כרבי דגם אבנטו של כה"ד הוא מכלאים ומתכלת דוקא וע"ש פ"ח במש"ל ה' א' ב' וא"כ א"א להקריב כלל בזה"ז בלא חלזון כמ"ש] ועכ"פ עיקרי כל ההלכות מסדר קדשים אינן נוהגין כלל בזה"ז ושייך שפיר לבקש על המקדש בתחילה כמ"ש בעז"ה וע"פ מ"ש התוי"ט בהקדמתו בשם בעל כף נחת ז"ל דסדר נזיקין הוא בסוף הסדרים ע"ש (ויש לעשות לו קצת סמוכין ממ"ש במדרש תהלים י"ט אקרא דמשפט ה' אמת זה סדר נזיקין וקחשיב ליה קרא לבסוף וע"ש עוד מ"ש אקרא דתורת ה' תמימה די"ל קצת ואכמ"ל) י"ל קצת בפי' היהי רצון כו' דבאמת לפ"ד של הכף נחת אנחית לן שפיר לכאורה מאי דסידרו מס' אבות והוריות לבסוף דאבות ודאי שייך שפיר למיתני אחר סיומא דכל הש"ס משנה לסדר הקבלה מתורה שבע"פ כולה האמור בכל הש"ס משנה שנאמרה על פה בסיני ונמסרה מדור לדור עד סוף התנאים ואח"כ שייך שפיר מס' הוריות לבאר כל דיני השוגג בהוראה באחת ממצות ה' הנאמרה בתורה שבעל פה המבואר במשנה כולה דאלו הטועה בדבר המפורש בתורה שבכתב פטור מקרבן דאין דין שגגת הוראה רק בהעלם דבר מפי התורה שבע"פ בלבד כמבואר בהוריות ד' בכל הסוגיא וברמב"ם ז"ל פי"ד משגגות ה"ב ולכן סידרו אחר תורה שבע"פ כולה (דליכא מידי דלא רמיזי במתני' כנודע) כל דין שגגת הוראה בתורה שבע"פ וכמ"ש וע"כ הקדימו למס' הוריות תפלה זו דות"ח בתורתך שלא נטעה בהוראה ח"ו ובסיומא דהש"ס שייך שפיר גם משנה הסמוכה דבן ב"ב אומר הפוך בה כו' ומינה לא תזוע כו' כלומר שיהגה בה תמיד למען לא ישגה בהוראה חלילה וגם משנה הקודמת בן עשר שנים למשנה שייך ג"כ בסיומא דהש"ס משנה וע"ז סיים בתפלה זו שלא נכשל בהלכה ויתן ה' חלקנו בתורתו וכעין תפלת רנב"ה בכניסתו לבית המדרש התפלל כאן בסיומו דהש"ס משנה ועל כי מציון תצא תורה ודבר ה' כו' הקדים להתפלל כאן גם על המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן כן נ"ל ע"פ דרכו של הכף נחת ז"ל ג"כ בזה בעז"ה יתברך עד כאן נדפס בשמי בס' נת"ע הנז' ואיידי דאיירינן בדיני קדשים וקרבנות וגם כי הובא דבר הקונטרס הלז שנית בדפוס בין פסח ראשון לשני וסמוך לחג השבועות ע"כ ראיתי לבאר כאן ג"כ סוגיא אחת במס' חגיגה ט' דאיירי בדיני תשלומי קרבנות החג וכמו שאבאר בעז"ה):