ראשית בכורים· הרב בצלאל כהן
חלק א · סימן י
שאלה ראוי לברר אם מותר לכתוב ספר תורה ותפילין ומזוזות על עור השליל שנמצא במעי בהמה וחיה טהורה שנתנבלה בשחיטתה וכן יש לבאר אם מותר לתפור תפילין וס"ת בגידי בהמות וחיות טהורות מגיד הנשה שלהן ועוד יש לבאר אם מותר לתפור בשעת הדחק יריעות של ס"ת בחוטי פשתן במקום שאין גידין מצויין שם ואין להם ס"ת אחרת לקרות בה בצבור וכ"ו ראוי לבאר בעז"ה.
תשובה גרסי' במס' מכות בפ' אלו הן הגולין (ד' י"א) ויכתוב יהושע את הדברים האלה בס"ת האלהים פליגי בה ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר שמונה פסוקים שבתורה וחד אמר פרשת ערי מקלט כו' ותו גרסינן התם ספר תורה שתפרו בפשתן פליגי בה ר' יהודה ור"מ חד אמר כשר וחד אמר פסול למ"ד פסול דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ואיתקש כל התורה לתפילין מה תפילין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין אף כל לתופרן בגידין ואידך כי איתקש למותר בפיך (שאין נכתבין על עור בהמה טמאה) להלכותיהן לא איתקש פי' רש"י ז"ל לדבר שאינו כתוב בתורה ובתפילין גופייהו לא גמרינן לה אלא מהלכה למשה מסיני לא ילפינן לי' בהיקשא עכ"ל] ויש לנו לבאר בעז"ה מאי דסמך ותנא להו הכא בש"ס לשתי מחלוקות אלו דר"י ור"נ ור"י ור"מ בהדדי דלכאורה לא קרבו זה אל זה כלל רק דנראה דנקטינהו אהדדי משום דבתרווייהו איתא חד אמר וחד אמר ולא מסיימי אבל מאחר דבאמת הרי נמצא כן בכ"מ בש"ס הרבה מחלוקת כאלו דלא מסיימי ולא נקט הכא רק לשתי מחלוקת הללו כאחד נראה דיש לנו מקום לפרש בזה בדרך הפלפול במאי דתליין הנך תרתי פלוגתא דתנאי הנ"ל אהדדי בעז"ה ומתוך זה יתבאר ג"כ מה שנוגע להלכה בדבר השאלה הנ"ל שכתבנו בעז"ה :
ובתחלה ראיתי לבאר בעז"ה ד' הרמב"ם ז"ל במה שיש לתמוה עליו לכאורה בדין זה דס"ת שתפרה בפשתן והוא במ"ש בה' ס"ת פ"ט הי"ג וז"ל וכשתופרין היריעות אין תופרין אותן אלא בגידין של בהמה וחי' טהורה כו' כדרך שתופרין את התפילין ודבר זה הלכה למשה מסיני לפיכך אם תפרן שלא בגידין כו' פסול עכ"ל והנה בעיקר הדין מה דפסק להלכה כמ"ד דס"ת שתפר' בפשתן פסולה אע"ג דלכאור' אין הכרע בסוגי' זו להלכה כמאן כיון דאין כאן תסתיים מ"ד כשר ומ"ד פסול דאם היה מסיימי ודאי דהוה מהדרינן לכללין בעירובין מ"ו דר"מ ור"י הלכה כר"י אבל השתא דלא מסיימי פלוגתייהו כלל בסוגיין שוב אין לנו שום הכרע בהלכה זו כמאן דדילמא ר"י הוא דמכשיר והלכה כר"י לגבי ר"מ ואין לומר דרק מספק בלבד פסק הרמב"ם ז"ל להחמיר בזה כיון דלא מכרעא לן בסוגי' זו להל' כמאן שהרי באמת אחרי שהספק הוא רק בהלכה למ"מ לבד דעיקר הספק הוא אי ילפינן ס"ת מתפילין בדין זה ובתפילין הוה הלכה למשה מסיני וא"כ הספק הוא אם גם בס"ת נוהג הלכה למ"מ הזאת שיש בדין התפילין או אין הלכה למ"מ הזאת בספר תורה כלל והוה ספיקא בהלכה למ"מ והרי מד' הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' שחיטה הל' ג' נראה דס"ל כד' הטור ז"ל ביו"ד ס' רצ"ד דכל ספק שיסתפק לנו בהלכה למ"מ דאזלינן בספיקו להקל כדין ספיקא דרבנן שהרמב"ם כ"ש וז"ל ח' מיני טריפות נאמרו לו למ"מ כו' והואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה כו' כל ספק שיסתפק בשאר ז' מיני טריפות יש בהם ספקן מותרין עכ"ל ומזה כתבו האחרונים ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דספיקא בהלכה למ"מ להקל וכמו שהעלה בעל מנחת יעקב ז"ל בקיצור דיני ס"ס במחודשים אות ט"ו בשם י"א דכל מה שהוא הלכה למ"מ דינו כדרבנן וספיקו להקל וציין שם בתוה"ש אות י"ז שכ"ה מד' הרמב"ם ז"ל הנז' וע' בס' המצות להרמב"ם ז"ל שורש ב' וזה הוא דעת הטור ז"ל ג"כ ביו"ד בס' רצ"ד שם והוא מהסוגיא דקידושין ד' ל"ט דספק ערלה בחו"ל מותר משום שהוא הלכה למ"מ בחוץ לארץ בלבד ולכן ספיקו מותר ודלא כמש"ש הב"י ז"ל והש"ך בס"ק י"ט שם דדוקא בערלה נאמרה הלכה כן דספיקו מותר אלא דבכל הלכה למ"מ קיי"ל דאזלינן בספיקו להקל וכ"כ בשו"ת חוות יאיר ז"ל ס"ס קצ"ב ע"ש וע' בס' באר יעקב ביו"ד ס' כ"ט ובס' רצ"ד ע"ש:
וכבר האריך בזה בשו"ת שיבת ציון ס' מ"ח ומ"ט [וע"ש מש"כ גבי ערלה בדבר הספק שכ' הרשב"א ז"ל מהתוספתא אם צריך להיות בגושיהן כדי להחיות ג' שנים וז"ל א"כ עכ"פ מידי ספיק' דדינא לא נפקא והדרינן לכללין דספיקו מותר עכ"ל ע"ש וא"כ ה"נ בכל ספק בהלכה למ"מ דילפינן מערלה להקל פשוט דה"נ דאית לן למיזל לקולא גם בספיקא דדינא וכה"ג שכתבנו למעלה בזה [אלא דלמש"ש להקל עוד בערלה אפי' בספק שהוא חסרון ידיעה דקיי"ל בעלמא דלא הוי ספק כלל כמבואר בכללי ס"ס ואפ"ה כ"ש דנראה לו שהוא מותר בערלה מהא דאמר לוי לשמואל בקידושין שם ספק לי ואנא איכול ע"ש וכ"כ עוד מד' אביו הגאון ז"ל שכ' בצל"ח ברכות ל"ו דלד' הרמב"ם ז"ל צ"ל דאפי' ברוב איסור הו"ל כספק ערלה בחו"ל דמותר ע"ש וצ"ע דלפ"ז הרי נסתר לגמרי כל עיקר היסוד שכ' האחרונים ז"ל הנ"ל בדעת הרמב"ם והטור ז"ל הנז' דמהך סוגיא דקידושין ל"ט הנ"ל נפקא להו דבכל הלכה למ"מ אזלינן בספיקו להקל שהרי באמת לפ"ז אין ללמוד כלום מהך סוגיא דקידושין הנ"ל למקום אחר ולומר דכל ספק בהלכה למ"מ כדין ספק דרבנן דיינינן ליה כמו בערלה בחו"ל וכמ"ש שהרי עכ"פ אף אם אנו באין לדון כל ספק בהלכה למ"מ כדין ספק דרבנן ממש מ"מ הרי אי אפשר עכ"פ להקל אף בספק שהוא חסרון ידיעה דאף בדרבנן קיי"ל דלא חשבינן ליה לשום ספק כלל וכ"ש שאין להקל במקים שיש רוב איסור ומיעוט היתר דודאי אף בכל איסור דרבנן בעלמא קיי"ל דאזלינן בתר רובא להחמיר וע"כ צ"ל דרק בערלה בלבד הוא דמקילינן הכי אפי' בכה"ג משום דכך נאמרה הלל"מ בהדיא להקל בספיקא ואפי' בכה"ג וא"כ שוב אין שום ראיה מכאן להקל בכל ספק דעלמא בכל דבר שהוא הלכה למ"מ דרק בערלה בלבד הוא דנאמרה הלכה כך בהדיא וכמ"ש הב"י ז"ל ואכ"מ להאריך]:
ועכ"פ כיון דלד' הרמב"ם ז"ל בה' שחיטה הנ"ל (ועוד בכ"מ בדבריו ז"ל וע' בשו"ת שיבת ציון ס' מ"ח הנ"ל שהאריך) נראה דס"ל דכל ספק בהלכה למ"מ דיינינן ליה ככל ספק בדרבנן לגמרי וכיון דקיי"ל דכל היכא דפליגי תרי תנאי או אמוראי ולא אתמר הלכתא כחד מנייהו ושניהם שוין בחכמה ובמנין באיסור דרבנן אזלינן להקל א"כ ה"נ בהך פלוגתא דר"מ ור"י הכא אע"ג דאינן שוין דהא קיי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י מ"מ כיון דלא מסיימי הי מינייהו הוא דמכשיר והי מנייהו דפוסל הו"ל ספיקא דדינא בהלכה למ"מ דהו"ל כספיקא דפלוגתא דרבנן דהוה לן למיזל בי' להקל וכמש"ל:,
ולכאורה הי' נראה דזהו באמת טעמא דבעל תה"ד ז"ל בס' נ"א שהביא הרמ"א ז"ל בהג"ה ביו"ד ס' רע"ח ס"ק ב' שכ' דבשע' הדחק יכולין לקרות בספר תורה שהיא תפורה בחוטי משי ואף דבהג"ה שם לא כתב להתיר רק כשהיריעות תפורין בחוטי משי סביב להעמודים אבל באמת בדרכי משה שם מבואר דמה שהכשיר התה"ד בשעת הדחק דאפי' בין היריעות הכשיר ע"ש וכ"ה בתה"ד עצמו שם אלא שלא כתב שם שום טעם כלל על מה שהקיל בדין זה בשעת הדחק עכ"פ אלא שכתב דמעיקר הדין ודאי יש לפסול כד' הרמב"ם ז"ל אלא מפני שבאיזה חבורות ראה שהיה הס"ת שלהם תפורין היריעות זל"ז במשי והכשירם מפני שהי' שעת הדחק וע"ש :
ושוב ראיתי בנקודת הכסף שכתב ג"כ על הגהות רמ"א הנז' דה"ה בין היריעות שכ"ה בתה"ד וכן הגאון בעל דגול מרבבה ז"ל תמה על הרמ"א ז"ל בזה דבתה"ד שם לענין תפירת היריעות להדדי איירי ע"ש והנה מה שנלע"ד לחדש בזה ע"ד הרמ"א והתה"ד הנ"ל יתבאר להלן אי"ה:
אך עכ"פ ראיתי לבאר בעז"ה בתחילה מה שיש לתמוה לכאורה טובא על בעל תה"ד ז"ל הנ"ל בזה שכ' להקל עכ"פ בשעת הדחק לקרות בס"ת שלא נתפרו היריעות בגידי בהמה טהורה דאיך יש להקל כלל בזה אפי' בשעת הדחק כיון דהרמב"ם ז"ל פסק בפשיטות דס"ת שלא נתפרה בגידין פסולה וכמש"ל וא"כ לכאורה אין מקום להקל באמת בזה אפי' בשעת הדחק כלל כיון דאין לנו שום צד להכשיר כלל בזה והתה"ד שם לא הביא שום ראי' להכשיר בזה בשעת הדחק רק הביא מד' הרא"ש בסוף ה' ס"ת והובא גם בטור ס' רע"א בשם תשובה לגאון שהכשיר קלפים לס"ת שלא היו מעובדין לשמן בשעת הדחק ע"ש והרי תשובתו בצדו דהתם סמכו על ר' משה גאון ז"ל בזה דס"ל דלא בעי לשמה רק למצוה מן המובחר אבל מתורת ס"ת שקורין בה בציבור לא נפיק וע"ז כתבו דאע"ג דכבר דחו לי' רבנן לדר' משה גאון ז"ל מ"מ משום עת לעשות לה' שלא לבטל קריאת התורה בציבור שאין להם ס"ת המעובדת לשמה כדאי הוא ר' משה לסמוך עליו בשעת הדחק וע"ש הטיב וא"כ עכ"פ בכה"ג שאין לנו על מי לסמוך להקל כלל האיך נוכל להכשיר אפי' בשעה הדחק וצ"ע לכאורה ד' הרמ"א והתה"ד ז"ל אבל למש"ל א"ש לכאורה דעיקר היתרא הוא כיון דבסוגיא זו אין שום הכרע כלל לפסוק הלכה כמאן א"כ אע"ג דלכאורה יש לנו להחמיר מספק עכ"פ למאי דקיי"ל באמת דכל ספק בהלכה למ"מ כספיקא דדבר תורה גמור ממש דיינינן לי' וכמ"ש כל האחרונים ז"ל ודלא כהרמב"ם והטור הנ"ל בזה אפ"ה כיון דיש פוסקים ז"ל דס"ל דספק בהלכה למשה מסיני כדרבנן הוה וכמש"ל בשם הרמב"ם והטור הנ"ל עכ"פ בשעת הדחק סמכינן על הנך פוסקים ז"ל ומכשירינן ס"ת שתפרה במשי דשמא הלכה כמאן דמכשיר באמה בס"ת שתפרה בפשתן כיון דלדעה זו הו"ל כמו ספיקא בפלוגתא דמדברי סופרים לבד וא"ש :
ואמנם עכ"פ לד' הרמב"ם ז"ל עצמו ולשיטתו בזה דס"ל דספק בהל' למ"מ הו"ל כספיקא דרבנן בלבד וכמש"ל יש לנו לבאר לכאורה למה פסק בפשיטות להלכה בזה כמאן דפוסל כיון דהוה רק ספיקא בהלכה למ"מ וכמ"ש:
ונ"ל שהיה לו להרמב"ם ז"ל הכרח בזה להלכה מסתם מתניתין דמגילה ח' דתנן התם אין בין ספרים לתפילין ומזוזות כו' ומדייק בש"ס שם הא לתופרן בגידין זה וזה שוין [ופי' רש"י דבמס' מכות נחלקו בס"ת שתפרה בפשתן ואשמועינן מתניתין כמאן דפסל ע"כ] ובכ"ד קיי"ל דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתניתין אלא דאיכא למידק לכאורה לפי זה בהא דלא מסיימי הכא כלל לפלוגתייהו דר"מ ור"י בזה דלכאור' איכא למידק ממתניתין דהתם ג"כ דר"מ הוא דפוסל בזה דאי אפשר לומר דר' יהודה היא דאמר התם פסול א"כ ע"כ צריכין אנו לאוקמי נמי מתניתין דמגילה שם דלכאורה ס"ל נמי דס"ת שתפרה בפשתן פסול דע"כ לא אתיא נמי אלא כר' יהודה דפוסל והרי ע"כ אי אפשר לאוקמי כלל מתניתין דמגילה שם כר' יהודה שהרי קתני נמי התם אלא שהספרים נכתבין בכל לשון והרי ר' יהודה פליג התם בברייתא ד' ט' דכל הספרים אין לכתוב ג"כ רק אשורית כמו תפילין ואפי' בס"ת ס"ל דלא התירו רק יוונית וכרשב"ג שם בזה ע"ש ועכ"פ יש לנו הוכחה לכאורה משם דע"כ אי אפשר דר' יהודה הוא דפוסל דא"כ רישא ר' יהודה וסיפא ר"מ דהוא בר פלוגתי' וכמ"ש:
ובזה הי' נ"ל לפרש הא דמייתי הכא במכות להא דאמר רב חזינן להו לתפילין דבי חביבי דתפירי בכיתנא דלכאורה אין כאן מקומו כלל ובשבת כ"ח הו"ל להש"ס לאתויי דשם איירי מדין תפירת התפילין בגידין אבל הכא לא פליגי רק בס"ת ומשמע לכאורה דבתפילין לכו"ע פסול בפשתן ואין זה אלא כסותר להסוגיא שלמעלה וע"ש בריטב"א ז"ל שכ' באמת דתפילין טס"ה וצ"ל חזינא לסרי כו' ולית הל"כ ע"ש ולגי' זו א"ש גם ד' הרמב"ם הנז' דבהדי' מסקינן דגם ס"ת פסול אך לגי' דידן אפשר לומר דרב בא לתרץ בזה דלמה לא מסיימי פלוגתייהו הכא והרי ממתניתין דמגילה יש להוכיח לכאורה דאי אפשר לומר כלל דר' יהודה הוא דפוסל דא"כ רישא ר"י וסיפא לאו ר"י וכמ"ש ולהכי קאמר רב עלה דמשו"ה לא מסיימי פלוגתייהו שבאמת אע"ג דמפרש הש"ס מעיקרא התם דטעמא דמאן דמכשיר משום דס"ל דבהך מילהא לא איתקש ס"ת לתפילין כלל אבל כ"ז אי פשיטא לן דבתפילין יש פסול בודאי בזה מהלכה למ"מ אבל באמת הרי מצינו לר' חייא שגם בתפילין שתפרן בפשתן הכשיר וא"כ י"ל בפשיטות דבהא גופא פליגי הני תנאי דכו"ע ס"ל היקשא דס"ת לתפילין אלא דבתפילין גופייהו נמי פליגי ומאן דמכשיר ס"ל כר' חייא דמכשיר ג"כ בתפילין וא"כ שוב אין לנו הכרע כלל ג"כ דר"י הוא דמכשיר שהרי לפי זה אין הכרע כלל ממתניתין דמגילה באמת דפוסל ס"ת שתפרה בפשתן שהרי לא קתני התם אלא דאין בין ספרים לתו"מ ומשמע דשוין הן לענין תפירת גידין ג"כ אבל מ"מ י"ל דס"ל דגם בתפילין אין צריך גידין כלל וכר' חייא וא"כ ודאי דה"ה לס"ת דכשר בפשתן וא"ש עכ"פ מתניתין דאין בין אפילו כמאן דמכשיר התם דהאי לתופרן בגידין זה וזה שוין יש לפרש בתרי גווני או דשוין לאיסור או דשוין להיתר וכן כ' הנאון בעל טורי אבן ז"ל במגילה שם דאין הכרע ממתניתין דהתם אלא דאין לחלק בין ס"ה לתפילין אלא או שניהן צריכין גידין או שניהן אין צריכין ועכ"פ אתי לאפוקי ממאן דפוסל בתפילין ומכשיר בס"ת וע"ש בטו"א וא"כ אליבא דרב ודאי יש לומר דר' יהודה הוא דפוסל וס"ל ג"כ ודאי דבתפילין פסול ומתניתין דמגילה שם דע"כ לא אתיא כר"י וכמ"ש לאו ליפסול בא אלא להכשיר ס"ה ותפילין ג"כ בפשתן וכר"מ וכמ"ש וכיון דאין לנו הכרע אליבא דרב אי מתניתין דמגילה בא ליפסול שניהן או להכשיר שניהן שוב אין לנו הכרע בפלוגתייהו ג"כ אי ר"מ הוא דפוסל ולהכי שפיר לא מסיימי פלוגתייהו וא"ש דלזה הביא כאן להא דרב וכמ"ש אלא דמ"מ א"ש פסק הרמב"ם ז"ל דסמך על הך מתניתין דמגילה לפסול ס"ת שתפרה בפשתן דכיון דבמכות שם מסקינן דלית הלכתא כר' חייא בהא דתפילין וכיון דקיי"ל דתפילין צריכין גידין דוקא להלכה שוב דייקינן מהך מתניתין דמגילה לפסול בודאי גם בס"ת דאין לחלק ביניהן וכמ"ש ג"כ רש"י ז"ל דאשמועינן מתני' כמאן דפסל והיינו לפי המסקנא דמכוה הנז' וכמ"ש בעל טו"א ז"ל.
אך מה שסיים הרמב"ם ז"ל בה' ס"ת ע"ז דדבר זה הלכה למ"מ ומשמע בפשיטות דאספר תורה קאי הלכה למ"מ זו שתהי' התפירה בגידין דווקא דאלו תפילין כבר כ' למעלה בה' תפילין פ"ג ה"א ח' הלכות יש במעשה התפילין וכולן הלכה למ"מ כו' ושיהיו תופרין בגידין ע"כ ומה הי' לו לחזור כאן עוד הפעם דבר זה עצמו דבתפילין הוא הלכה למ"מ אלא ודאי משמע מדברי רבינו הגדול ז"ל בפשיטות שבא לחדש לנו כאן דגם בס"ת עצמה נאמרה הלכה למ"מ זו בפ"ע שתהי' כל התפירה של הס"ת רק בגידי טהורה דוקא וכן נראה מד' הגאון בעל חוות יאיר ז"ל בס' קצ"ב שמנה שם כל הלכה למ"מ ובאות י"ג הביא שם הלכה דנכרכות בשערן ונתפרות בגידן פי' התפילין עכ"ל ובאות נ"א כתב שם ז"ל ומנה עוד במיימוני פ"ט מהל' ס"ת ה"ה ס"ת נתפרות בגידין הלכה למשה מסיני וצ"ע מנא ליה עכ"ל ועוד באות ע"א שם כתב קצת ההלכות למ"מ שהשמיטן הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לזרעים וכתבן במיימוני ומהן ס"ת נתפרה בגידין ע"ש וכן מצאתי להבאר יעקב ז"ל בסי' נ"ב ד' ז' שכתב ג"כ ע"ד הרמב"ם ז"ל הנז' וז"ל ופשטא דלישנא משמע במ"ש ודבר זה הלכה למשה מסיני דקאי אס"ת ולא אתפילין עכ"ל ולענ"ד מוכרח ממש"ל דדין התפילין לא הי' צריך לחזור כאן מה שכבר כתב בה' תפילין גופא ברפ"ג שם וכמ"ש..
והשתא איכא למידק ע"ז דדברי הרמב"ם ז"ל בזה הם נגד סוגיא דמכות הנז' שהרי מאן דפוסל בס"ת הוא רק מהיקשא דהוקשה כל התורה לתפילין ובתפילין לבד הוא דנאמרה הלכה למ"מ זו שיהיו נתפרות בגידין ומשו"ה מאן דס"ל דאין דנין היקש מהלכה מכשיר באמת בס"ת וכמ"ש והרי להרמב"ם ז"ל איכא הלכה למ"מ בהדיא בס"ת גופא דצריך לתופרה בגידין דוקא ובש"ס מוכח דאף מאן דפוסל ג"כ לא פסיל בס"ת רק מהיקשא דתפילין ולא מהילכתא בהדיא וא"כ גם הרמב"ם ז"ל דפסיק לדינא בזה כמאן דפסיל הו"ל ג"כ למילף מהיקשא דתפילין ולא מהלכה דלא שמענו בש"ס כלל וכבר הרגיש בעל חו"י ז"ל בזה וכ' ע"ז דצ"ע מנא לי' עכ"ל וכמש"ל ועדיפא הול"ל שהרי הרמב"ם סותר בזה לכל הסוגיא דמכות הנז' וכמ"ש וגם הבאר יעקב ז"ל הרגיש בזה וכ' וז"ל ואע"ג דלא אתא אלא מהיקשא מ"מ כיון דעיקר אתי מהלכה למ"מ קרי לה הילכתא עכ"ד ע"ש ודחוק לענ"ד אמנם בעל חו"י שם כתב ע"ד הרמב"ם הנז' וז"ל ובב"י יו"ד ס' רע"ח כתב זה בשם מס' סופרים עכ"ל והנה בב"י שם לא מיירי בהלכה למ"מ זו כלל רק שציין שם ע"ד הטור ז"ל שכ"ש אין תופרין ס"ת אלא בגידי בהמה וחי' טהורה ע"כ וציין הב"י ברייתא מס' סופרים ובאמת צ"ע שלא הזכיר שם לכל הסוגיא ופלוגתא דתנאי במכות הנז' וכמש"ש בכ"מ ג"כ] וברייתא זו דמ"ס הובא ברא"ש ה' ס"ת ס"ב וברא"ש הנדפס סביב הלק"ט של הרי"ף ז"ל וכן ברא"ש הנדפס בפ"ע עם המעדני יו"ט העתיק שם ברייתא דמ"ס רק דהלכה למ"מ שכותבין על עור בהמה וחי' טהורה ולא הוזכר שם גידין כלל וח"כ אין מקום כלל לד' החו"י בזה דהב"י לא ציין רק ע"ד הטור שכתב פסולה בעלמא בגידין דזה הוא במ"ס שם כמו שהעתיק גם הרח"ש ז"נ שם שנינו במ"ס אין כותבין סת"מ על עורות בהמה וחי' טמאה ונא תופרין בגידן ע"כ אבל שיהי' הל' למ"מ בהדיא דס"ת בגידי טהורה לא נזכר שם ואף שהמעיו"ט הגיה שם ברא"ש ז"ל דצ"ל הלכה למ"מ שכותבין על עור בהמה וחי' טהורה ותופרין וכורכין בשערן עכ"ל (ונראה דצ"ל ותופרין בגידין] הרי לגי' הב"י שם בס' רע"א שהעתיק הרישא דמ"ס אין כותבין ספרים ותפילין כו' וכ"ה בגי' הרא"ש ז"ל שסביב הרי"ף וכ"כ המעיו"ט ג"כ שם אמאי דקשיא לי' דאיך שייך לגבי ספרים ונכרכין בשערן דע"כ לא קאי רק אתפילין וע"ז הביא גי' הב"י שם דברישא דברייתא גרסי' נמי תפילין בהדי ספרים וקאי כריכות שיער אתפילין ע"ש וא"כ הרי י"ל ג"כ לפי גירסא זו דהאי הלכה למ"מ שנאמר כאן אתפירות גידין דג"כ לא קאי רק אתפילין לחודייהו שהזכיר ברישא אבל בספרים באמת לא ידעינן רק מהיקשא וא"כ עכ"פ לגי' הב"י עצמו אין מקום לד' החו"י בזה. אמנם באמת במס' סופרים שלפנינו רפ"א הגירסא אין כותבין ספרים [ולא נזכר תפילין] על עורות בהמה וחי' טמאה ולא נתפרות בגידן ולא נכרכין בשערן והלכה למ"מ שכותבין על עורות בהמה וחי' טהורה ותופרן בגידן וכורכן בשערן ע"כ וכ"ה במס' ספר תורה הנדפס כעת בפ"ע רפ"א ע"ש. ובירושלמי פ"ק דמגילה ה"ט וע"ש בק"ע ד"ה וכורכן בשערן כו' וברי"ף סוף ה' ס"ת ע"ש וכ"ה ברא"ש ז"ל הנדפס בפ"ע רק שחסר שם תיבת ונתפרות בגידן ובש"ס הנדפס מחדש הוגה כן שם בגליון ע"ש] ועכ"פ כיון דלפי גי' זו לא נזכר שם רק ס"ת לחוד ואפ"ה קתני עלה דהלכה למ"מ שיהיו נתפרות בגידין א"כ משמע להדיא דהלמ"ס הנ"ל ע"כ דאס"ת עצמה נאמרה הלכה למ"מ זו שיהיו היריעות נתפרין בגידין ודלא כהש"ס דילן בזה [ואף דנשנה שם גם ההלכה דכורכן בשערן בהדדי דע"כ דהלכה זו לא קאי רק אתפילין לחוד וכמ"ש ואף דברישא לא קתני התם לגי' זו רק ס"ת לבד וצ"ל בזה דרק אגב גררא דאידך הלכתא נקט נמי הך הילכתא דשערן דקאי אתפילין אע"ג דלא שייך באמת התם מ"מ בהך הילכתא דגידין דשייך באמת גם אס"ת וברישא לא נשנה שם רק ס"ת לבד לפי גי' זו ודאי דדחוק טובא התם לפרש כן גם בהך הלכתא דעל מה שנשנה ברישא התם לא קאי הך הילכתא כלל אע"ג דשייכא עלה באמת ונדחוק לומר בזה דרק אתפילין לין קאי דלא נזכר שם כלל וע"כ דפשטא דהברייתא דמ"ס הנ"ל משמע ודאי דאס"ת עצמו קאי הך הלכת' דנתפרות בגידין ופליג בהא אש"ס דילן באמת וכמש"ל בעז"ה ואף דהגר"א ז"ל הגיה שם במ"ס באמת ברישא אין כותבין ספרים ותפילין ומזוזות ע"ש מ"מ י"ל דהרמב"ם ז"ל היה לו הגירסא שלפנינו במ"ס הנ"ל בזה] וא"כ אפשר דהרמב"ם ז"ל שכתב ג"כ דבס"ת גופא נאמרה הלכה למ"מ זו דצריך לתופרין בגידין דסמך לו בזה על המס' סופרים ומס' ספר תורה הנז' וכמ"ש אלא דאכתי צריך לבאר דאיך שבק הרמב"ם ז"ל גמרא דילן דיליף מהיקשא ואזיל בתר המס' החיצונות בזה כיון דעכ"פ מגמרא דילן מוכח להדיא דלא ס"ל כלל הלכה זו בספר תורה וכמ"ש:
ואפשר לומר דהי' לו להרמב"ם ז"ל הכרח ג"כ בזה מש"ס דילן דע"כ לחד מ"ד צ"ל דס"ל ע"כ הך הילכתא דמ"ס הנ"ל דגם בס"ת עצמה נאמרה הל' למ"מ זו דתופרה בגידין דהנה לכאורה קשה טובא בסוגיא זו בהא דא' רב חזינא להו לתפילי דבי חביבי דתפירי בכיתנא ומשמע לכאורה בפשיטות דהכי ס"ל נמי לרב עצמו כיון דרב לא פליג עלי' דר' חייא דודו בזה וא"כ פשוט דודאי דלרב ה"נ דס"ת כשרה ודאי כשהפרה בפשתן כיון דהוקשה לתפילין ותפילין עצמן כשרין בפשתן לרב ולר"ח הנ"ל וא"כ יש לתמוה לכאורה טובא דקשיא בזה דרב אדרב דבמגילה י"ט אר"ח משמי' דרב דמגילה נקראת ספר ונקראת אגרת נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה כו' [פי' רש"י ז"ל דאיכא למ"ד במכות דס"ת שתפרה בפשתן פסולה] ע"ש והרי משמע התם בפשיטות דע"כ ס"ל ודאי לרב עצמו בס"ת גופא כמאן דפסיל בפשתן וא"כ איך אפשר דתפילין גופייהו מכשיר רב גם בפשתן ומגילה וס"ת יפסול בהם בפשתן שהרי בש"ס הנ"ל מוכח דס"ת עצמה לא נפק"ל פסולא רק מהיקשא דתפילין וכמ"ש וכבר עמד בזה הגאון בעל טורי אבן ז"ל בחידושיו למגילה שם וכ' ליישב בדוחק דשמא הא דמסיק הש"ס בתר מילתא דרב ולית הילכתא כוותי' לאו סתמא דגמרא מסיק לה אלא מסיום דברי רב בעצמו הוא עכ"ל:
ובאמת דחוק הוא לפרש כן בזה דודאי משמע פשטא דסוגיא הנ"ל דסתמא דגמ' מסיק לה דלית הילכתא כוותי' ולאו דברי רב הוא וא"כ הדק"ל דרב אדרב הנ"ל בזה:
וע"כ נ"ל דלהרמב"ם ז"ל הוה קשיא ליה נמי הך קושיא זו דרב אדרב הנ"ל ולכן הוצרך לחדש דע"כ ס"ל לרב באמת שלא כסוגיא דילן במכות הנ"ל דס"ת לא ידעינן דפסול אלא מהיקשא דתפילין אלא דרב ס"ל כברייתא דמס' סופרים הנז' דבס"ת גופא נאמרה הלכה למשה מסיני בפני עצמה דצריכה להיות כל תפירתה בגידין דוקא וא"כ לא קשיא מידי דרב אדרב דודאי אע"ג דבתפילין דמכשיר רב הוא משום דע"כ לא ס"ל ההילכתא בתפילין כלל אבל בס"ת ודאי ס"ל לרב ההילכתא בהדיא דבעי גידין כדאיתא במ"ס ומשו"ה פסיל שם במגילה ג"כ משום דנקראת ספר ואיתקש לס"ת ובס"ת עצמה נאמרה הלכה בהדיא וכמ"ש ומיושב קושית הגאון בטו"א ז"ל וא"ש גם ד' הרמב"ם ז"ל דאע"ג דאנן לא קיי"ל באמת כהא דרב בתפילין עצמן אלא דפסלינן בתפילין ג"כ מהלכה וכדמסיק סתמא דהש"ס דלית הילכתא כוותי' מ"מ עכ"פ בהא סמכינן עלי' דרב דע"כ ס"ל דבס"ת עצמה ודאי נאמרה הלכה זו בהדיא וכדאיתא ג"כ במס' סופרים הנ"ל:
וא"ש טפי למ"ש הכ"מ שם ליישב ג"כ ד' הרמב"ם ז"ל בזה דמשו"ה הכריע להלכה כמאן דפוסל בחוטי פשתן בס"ת משום דסמך עצמו על הא דרב במגילה י"ט הנז' דע"כ פוסל רב בס"ת עכ"פ ע"ש בכ"מ בזה:
ועכ"פ א"ש לפ"ז דכיון דבעיקר הך דינא דס"ת שתפרה שלא בגידין סמך הרמב"ם ז"ל עצמו עלה דרב במגילה הנ"ל כמ"ש ולכן כתב ג"כ דהוא הלכה למ"מ בספר תורה עצמה כדס"ל ע"כ לרב ג"כ בזה כמ"ש בעז"ה וא"ש:
ומה שהקש' עוד שם הגאון בעל טורי אבן ז"ל דאכתי למ"ד דס"ת שתפרה בפשתן כשרה למאי הילכתא נקראת המגילה איגרת ג"כ כיון דאף ספר כשר בפשתן כל תפירותיו ע"כ ומיישב בדוחק ע"ש ולי נראה דהרי אפי' למאן דמכשיר ס"ת בחוטי פשתן ודאי דמודה הוא עכ"פ דבגידי טמאה פסול משום דבעינן מן המותר בפיך וכל דבר וכן לרב נמי דמכשיר בתפילין בפשתן אפ"ה ודאי מודה בזה דתפילין הנתפרין בגידין מבהמה טמאה דפסולין מקרא דתורת ה' בפיך דדרשינן מן המותר בפיך וכו"ע מודו בזה דמיני' ילפינן לכל התורה כדאמר בסוגיא במכות הנ"ל א"כ י"ל דנ"מ בהא דמגילה נקראת ג"כ איגרת לומר שאינה חמור כ"כ כס"ת דאף אם הטיל בה שלשה חוטי גידין מטהורה והשאר תפרן מגידי טמאה כשרה ואף דלא הוכשר למלאכת שמים אלא מטהורה אפ"ה כאן הקיל הכתוב בה בפירוש שקראה ג"כ איגרת וא"ש (ומיהו לדידן דקיי"ל דס"ת שתפרה בפשתן פסולה ודאי די"ל דאפי' מגילה נמי פסולה אף בחוט אחד מגידי טמאה לבד והא דנקראת איגרת אינו אלא להכשיר כשתפרה בחוטי פשתן לבד מהשלשה חוטי גידין וכדרב הנ"ל משא"כ בגידי טמאה דפסולה בלא"ה משום דלא הוכשר למלאכת שמים כו' ואפילו בחוט אחד וצ"ע):
ובאמת בירושלמי פ"ב דמגילה ה"ב גרסינן ר' ירמיה בשם רב כתוב אחד אומר ספר וכתוב א' אומר איגרת הא כיצד קל הוא שהקילו בתפירתה שאם תפר בה שנים או שלשה תכים (פי' אריגות) שהיא כשירה ע"כ ופי' הק"ע ז"ל שם דר"ל דלענין זה נקראת איגרת שאין צריכה שתהא תפורה כולה מלמטה למעלה אלא כיון שתפר בה שלשה תפירות יצא ע"ש ובזה י"ל בפשיטות קושית הטו"א ז"ל הנ"ל די"ל דלמ"ד דס"ת שתפרה בחוטי פשתן כשרה ס"ל באמת דמגילה דנקראת ג"כ איגרת שאינה צריכה אפי' תפירה בפשתן רק ג' הפירות לבד ולזה בלבד אתי' הך דרשא דנקראת איגרת שאין צריך לתופרה כולה אפי' בפשתן וכדא' רב בירושלמי הנ"ל ובזה י"ל קצת גם אידך קושיא מדרב במכות אדרב במגילה הנ"ל די"ל בפשיטות לפ"ז דאמוראי נינהו אליבא דרב בזה דר' ירמיה משמי' דרב בירושלמי דמגילה הנ"ל ס"ל באמת כהך דרב במכות הנ"ל דמכשיר גם בתפילין התפורות בפשתן וכ"ש במגילה וס"ת וכמ"ש וע"כ דלא איצטריך לפ"ז דמגילה נקראת איגרת אלא לומר דאפי' תפירה בפשתן איננה צריכה כולה רק ג' אריגות לבד וכמ"ש ור"ח בג' משמי' דרב בש"ס דילן במגילה הנ"ל ע"כ פליג באמת עלי' דר' ירמיה הנ"ל אליבא דרב ופוסל באמת בס"ת ובתפילין ג"כ בפשתן ודלא כרב במכות בזה וא"כ לא מצינו להכשיר לדידי' במגילה דנקראת איגרת ג"כ רק שאם תפר השאר בפשתן (מלבד השלשה חוטי גידין דמעכב לדידי' גם במגילה דנקראת ג"כ ספר) דר"ח ב"ג אליבא דרב ודאי דפוסל פשתן בס"ת ותפילין ג"כ וכמ"ש (וכן ס"ל לר"ח ב"ג אליבא דרב דצריך לתופרה כולה עכ"פ ודלא כר' ירמיה אליבא דרב בירושלמי הנ"ל דמהא דנקראת ג"כ איגרת לא מצינן למילף לר"ח ב"ג רק להכשיר לתפור השאר בפשתן עכ"פ משא"כ לר' ירמיה אליבא דרב הנ"ל דלדידי' ע"כ דאין צריך לתפור השאר כלל וכמ"ש) והך דמכות הנ"ל אתי כר' ירמי' אליב' דרב בירו' הנ"ל וא"ש:
ונחזור למ"ש בעז"ה ליישב ד' הרמב"ם ז"ל בזה דפסק בפשיטות כמאן דפוסל בס"ת שתפרה בפשתן שהיה לו הכרע להלכה בזה באמת מסתמא דמתניתין דפ"ק דמגילה הנ"ל ומהמ"ס הנ"ל ומהא דרב במגילה י"ט הנ"ל וכמ"ש בשם הכ"מ הנ"ל ג"כ בזה וא"כ לכאור' הקשה טובא באמת ע"ד הרמ"א ז"ל ס' רע"ח הנ"ל שכתב להכשיר עכ"פ בשעת הדחק בס"ת שתפרה שלא בגידין וכמ"ש דמאחר שנראה שאין שום ספק כלל להלכה בזה וכמש"ל א"כ איך נוכל להכשיר בזה אפי' בשעת הדחק באמת דלא דמי כלל לס"ת שאין הקלף מעובד לשמה וכמש"ל בעז"ה ולכן נ"ל ליישב ד' הרמ"א ז"ל הנ"ל ולענ"ד י"ל בזה דבאמת לא ס"ל להרמ"א ז"ל לגמרי כבעל תה"ד בזה להקל אף ביריעות של ס"ת שתפרן שלא בגידין שזהו באמת נגד כל הסוגיות הנ"ל ונגד ד' הרמב"ם ז"ל שפסל בזה מהלכה למ"מ וכמ"ש והרי אף במגילה כ' באו"ח ס' תרצ"א ס"ק ה' בפשיטות דאם תפרה בפשתן פסולה ולא הגיה הרמ"א ז"ל שם להכשיר עכ"פ בשעת הדחק רק כ"ש בהג"ה דיותר מג' חוטי גידין יכול לתפור (בשעה"ד כשאין לו גידין) בפשתן והוא מסוגיא הנ"ל ע"ש וא"כ ודאי דס"ת צריך שתהיה כולה בגידין ולעכב ג"כ ואפי' בשעה"ד ומה שהכריע הרמ"א להקל בשעה"ד בס"ת בזה הרי לא הקיל שם באמת רק כשנתפרו היריעות להעמודים לבד במשי וכמש"ל ובזה היה נ"ל להרמ"א ז"ל שיש להקל באמת בשעת הדחק עכ"פ דבאמת בעיקר הדין שכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' ס"ת הי"ד דצריך לתפור הגליון של ס"ת בתחילה ובסוף להעמודים בגידין דוקא ע"ש כבר העיר על זה הדגול מרבבה ז"ל בס' רע"ח הנ"ל דמדלא כ' הרמב"ם שם ברפ"י בין הכ' דברים שפוסלין הס"ת רק כשתפר היריעות בפשתן ולא כ' ג"כ שתפר היריעות להעמודים משמע דבעמודים לאו לעיכובא הוא (וע"ש בד"מ דהכריע מזה דאפי' לא תפר העמודים כלל להיריעות כשר והביא עוד ראיה מספר העזרה שלא היה לו רק עמוד א' ע"ש והוא רק לפי' רש"י ז"ל בב"ב י"ד ד"ה לתחילתו ע"ש ומלבד שאינו מוכרח באמת וכמ"ש להלן אי"ה די"ל אליבא דר"מ שם דלדידי' אזלא סוגיא זו התם דהעמודים שמבראי היו גוללין בהם הס"ת כמש"ש הרא"ש ז"ל וא"כ אין ראי' עכ"פ מהש"ס הנ"ל שם בזה ואולם הרי עכ"פ י"ל דעמוד אחד מעכב גם בס"ת דידן ומד' הרמב"ם הנ"ל ג"כ אין כ"כ ראיה די"ל דמ"ש שתפר היריעות בפשתן ר"ל בין זו לזו בין להעמודין ואמנם לענ"ד יש ראי' מוכרחת לזה מד' הרא"ש הנ"ל ויתבאר להלן אי"ה):
אולם לענ"ד נראה קצת בזה דלד' הרמב"ם ז"ל שהובא בש"ך יו"ד ס' רע"ב ס"ק ב' דס"ל דשיעור ארכו כהקיפו בס"ת הוא בלא עמודים ע"ש א"כ מוכרח לכאורה דלר"מ שם בב"ב י"ד ע"כ דס"ל ודאי דתפירת העמודים לס"ת אינו מעכב וכשר לקרות בה אף בלא תפירה כלל ולר' יהודה שם אף דלדידי' אין שום הכרע משם אי מעכב או לא אבל ממתניתין דפ"ג דידים מ"ד יש קצת ראיה דלר' יהודה שם ע"כ ס"ל דהעמוד האחרון עכ"פ צריך לתופרו להגליון שבסופו ע"ש דהנה אהא דפריך בב"ב שם גבי הס"ת שהיתה מונחת בתוך הארון לר"מ התם ע"ש ופריך דתרי בתרי היכי יתיב כו' והוכיחו שם בתוס' מזה דהעמודים ע"כ נחשבין ג"כ בכלל ההיקף ע"ש אבל הרא"ש ז"ל כתב שם בזה בס' נ"ב וז"ל דאי אמרת דעמודים המונחים בארון [פשוט דטס"ה וצ"ל בצד הארון שהרי לר"מ קיימינן דלדידי' עמודים הוו קיימי מבראי כדא' התם ובפלפולא חריפתא דחק ליישב דברי הרא"ש בזה ע"ש ולענ"ד טס"ה באמת וכמ"ש בעז"ה] הן הן העמודים של הספר תורה שהיתה מונחת בארון וכשהיו מוציאין הספר לקרות בו היו גוללין הספר סביב לעמודים וכשהיו מחזירין אותו לארון מסירין אותן העמודים כדי שיכנס הספר באותן שני טפחים כו' אז ניחא דהס"ת היתה מונחת בארון בלא עמודים עכ"ל. והנה מ"ש הרא"ש דכשהיו מוציאין הספר לקרות בו כו' לכאור' צע"ג דאיך היו יכולין לקרות כלל בהס"ת שבארון הקודש שהי' עומד בק"ק שאין אדם נכנס לשם לעולם רק כה"ג ביוה"כ לבד וכבר הקשו שם התוס' ד' י"ד ד"ה שלא יהא ס"ת כעין זה אהא דקאמר התם בש"ס שהיו מוציאין הס"ת והקשו ג"כ דאיך היו יכולין להוציאה משם והלא אסור ליכנס כו' ומש"ש בזה שהיו נכנסין שם לתקן הס"ת שלא תתקלקל ע"ש אכתי אין מקום ליישב בזה ד' הרא"ש הנ"ל דמנ"ל להרא"ש באמת שהיו קורין בה ג"כ כיון שהיתה בלא עמודים והלא לצורך הקריאה ודאי אסור ליכנס לשם ולצורך תיקון לבד הי' די שיוציאוה משם ולא יקראו בה כלל ומנ"ל להרא"ש דכשהיו מוציאין אותה לצורך תיקון לבד שהיו קורין בה אז ג"כ וגם בימי נוב וגבעון עד שבנה שלמה בהמ"ק שהי' הארון בקרית יערים שכ' התוס' הנ"ל שאז היו יכולין להוציאה מהארון הרי לא כתבו רק להוציאה ולעיין בה ע"ש ומנ"ל שהיו קורין בה ג"כ באמת באיזה זמן וע"כ נ"ל דס"ל להרא"ש בזה כמש"ש רש"י ז"ל אהא דא' התם ספר עזרה לתחילתו כו' ופירש רש"י שם דס"ת זו שכ' משה שהיתה מונחת בארון דעלה קאי התם קרי לה ספר עזרה שהיה הכהן גדול קורא בה ביוה"כ ע"ש ופשוט לענ"ד דה"נ ס"ל להרא"ש בזה ודלא כמו שדחו התוס' הנ"ל שם בזה וכ' דל"ל שביוה"כ היו מוציאין אותה דלא אשכחן בסדר יומא שהיו מוציאה עכ"ל דבאמת צ"ע על ד' התו' בזה דאין ראיה באמת מכולה סדר יומא לזה כלל שהרי ביומא נ"ב מוק"ל גם למתני' דהתם דתנן הגיע לארון כו' דבמקום ארון קאמר ע"ש משום דכולה בבית שני קמיירי שכבר נגנז הארון ע"ש ולאחר שנגנז הארון ודאי דגם הס"ת לא היתה עוד בק"ק דלר"מ היתה מונחת בארון ולר"י התם דא' שהס"ת היתה מונחת על הארגז ששגרו פלשתים כו' הלא גם הוא נגנז עם הארון כדא' ביומא התם וא"כ ודאי דבבית שני לא היתה הס"ת מונחת עוד בק"ק ולכן לא נזכר מזה כלל בכל סדר יומא דכולה בבית שני קמיירי כמ"ש אבל ודאי דבבית ראשון היו מוציא אותה הכה"ג ביוה"כ לקרות בה דמקרא פרשה היא אחת מחובת היום כמ"ש רש"י ביומא ס"ח וע"כ היו קורין בה עכ"פ ביוה"כ מדקרי לה ספר עזרה והיינו שהיו קורין בה בעזרה ביוה"כ כדא' ביומא ס"ט וא"ש בפשיטות מ"ש הרא"ש ז"ל שהיו קורין בה דס"ל כמ"ש רש"י ז"ל שביוה"כ הי' קורא בה הכה"ג וכמ"ש (ובהכי א"ש ג"כ שלא הי' גם הביאה ריקנית כשהי' כ"ג נכנס להוציא כף ומחתה סמוך לערב די"ל דכשהי' יוצא בשחר מק"ק אחר שהכניס הקטורת לפנים הי' מוציא אז עמו הס"ת מהארון לקרות בה בעזרה וכשהי' נכנס בפעם ד' להוציא הכף ומחתה היה מכניסה אז עמו ומניחה בארון וא"ש):
והשתא דאתינן להכי יש לנו להוכיח מד' הרא"ש ז"ל הנ"ל בפשיטות דע"כ צ"ל דהתפירה שסביב להעמודים אין מעכב כלל וכמ"ש הדמ"ר הנ"ל שהרי כיון דכל עיקר קריאה זו בס"ת שבארון לא הי' רק ביוה"כ לבד וכמ"ש ואיך היו רשאין לתפור אז את העמודים שמבראי לס"ת ולעשות מלאכה דאורייתא כזו ביוה"כ (דאית ביה משום תופר ומשום מתקן ג"כ אם איתא דבלא תפירה להעמודים פסולה ואינה נכשרת ונתקנת רק ע"י התפירה הזאת והו"ל כמו גמר מלאכה ביוה"כ וצ"ע) אלא ודאי דע"כ ס"ל להרא"ש באמת לפ"ז דאין תפירת העמודים להס"ת מעכב כלל ועל כן שפיר היו קוראין אז ביוה"כ בס"ת זו בלא תפירה כלל והיינו דדייק הרא"ש וכ' רק שהיו גוללין הס"ת סביב העמודים ולא הזכיר כלל שהיו תופרין הס"ת להעמודים וע"כ לפי שהי' באמת ביוה"כ שהי' התפירה אסורה אז וכמ"ש ועכ"פ מוכח להדיא דאין התפירה של העמודים לס"ת מעכב כלל וכמ"ש
ואין לומר דלמש"ש רש"י ז"ל עוד שהיו קורין בה גם בפרשת הקהל ע"ש וא"כ הרי שפיר משכח"ל אז תפירה ג"כ דבמוצאי יו"ט ראשון דחג היה כדתנן בסוטה מ"א והיה מותר לתפור אז לצורך המועד דבאמת ד' רש"י בזה תמוהין ג"כ דאיך הי' יכולין להוציאה אז מק"ק שאין נכנסין בו רק ביוה"כ וכקושי' התוס' הנ"ל ודוחק לומר דבשנת השמיטה לא היה הכה"ג מחזיר הס"ת אז להארון ביוה"כ והיה מעכבה בעזרה עד חוה"מ סוכות לקרות בה פרשת הקהל דאכתי איך היו יכולין להחזירה אז להארון וליכנס לק"ק (ואולי דנחשב בזה כלצורך תיקון להניח הס"ת אז במקומה וצ"ע):
ועכ"פ נראה דלמ"ש רש"י והרא"ש ז"ל הנ"ל שהיו קוראין לפעמים בס"ת זו שבארון וכמ"ש ואת"ל ג"כ בזה דשיעור ארכו כהיקפו בס"ת הוא בלא עמודים וכדעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דלפ"ז ודאי צ"ל אליבא דר"מ בב"ב הנ"ל דתפירת העמודים להס"ת ע"כ דאין מעכב כלל וכמ"ש (וע' בשיטה מקובצת בב"ב שם בשם הראב"ד ז"ל שכ' ג"כ שהיו קוראין בה בפרשת הקהל ולכן עשו לה העמודים הללו דהוו קיימי לר"מ מבראי כדא' בב"ב שם כדי להניחם בתוך הס"ת ולגוללה בהם ביום הקריאה ע"ש והנה לא זכר שם בזה גם הקריאה דכה"ג ביוה"כ (וכמ"ש ברש"י ז"ל הנ"ל) רק הקריאה דפרשת הקהל לבד ואולי משום דס"ל באמת להראב"ד ז"ל בזה דלא כמ"ש לד' הרא"ש ז"ל הנ"ל אלא ס"ל דתפיר' העמודים להס"ת ודאי דמעכב ג"כ ולכן לא כתב שגם ביוה"כ היו קורין בה דאז לא הי' אפשר באמת לתפור העמודים הללו להס"ת וכמ"ש רק ביום הקהל שהי' בחוה"מ שפיר י"ל שהיו תופרין אז באמת העמודים להס"ת וכמש"ל (וס"ל שלא היו מוציאין אותה לעולם רק בעת הקריאה לבד ולכן לא הי' אפשר להוציאה מערב יוה"כ ולתופרה אז להעמודי' ומה"ט נמי י"ל דלא הי' הקהל בשבת וביוט"ר ע' מגילה ה' וצ"ע) אך באמת מלשונו ז"ל שם בזה נראה דס"ל ג"כ שלא היו העמודים תפורין כלל להס"ת בעת הקריא' וע"ש וא"כ עכ"פ מד' הרא"ש והראב"ד ז"ל הנ"ל נראה דס"ל דתפירת העמודים להס"ת אין מעכב כלל וכד' הדמ"ר הנ"ל) אך מד' רש"י ז"ל עצמו הנ"ל ודאי דאין ראיה באמת רק דס"ל דעמוד שבראש הספר אינו מעכב כלל אבל עמוד האחרון נראה דס"ל דמעכב באמת וכמש"ל מדכתב רש"י ז"ל אהא דס' עזרה לתחילתו הוא נגלל ופי' שלא הי' לו אלא עמוד אחד כו' ומשמע דס"ל ודאי דעכ"פ עמוד אחד ודאי דמעכב ושיעור ארכו כהיקפו הוא עם עמוד אחד עכ"פ ובאמת הי' גם לס"ת זו שבארון עמוד אחד בתוכה ועל ידי עמוד זה ודאי דהיתה נכשרת לקרות בה ולא ע"י העמודים שמבראי ושלא כהרא"ש הנ"ל וצ"ע וגם מד' הרמב"ם ז"ל הנ"ל עצמו דס"ל דארכו כהיקפו הוא בלא עמודים כלל וכמ"ש אין ראיה באמת דס"ל ג"כ כד' הראב"ד והרא"ש הנז' דאולי ס"ל להרמב"ם שלא היו קוראין בס"ת זו כלל לפי שהיתה בארון בלא עמודים ולא ס"ל דהעמודים שמבראי לר"מ היו נעשים להס"ת שבארון כמ"ש הראב"ד והרא"ש ז"ל הנ"ל וצ"ע:
אך נראה דלד' הסוברים באמת דארכו כהיקפו הוא עם העמודי' וכד' התוס' הנ"ל ודלא כד' הרמב"ם ז"ל הנ"ל ועיקר ראייתם בזה הוא מהס"ת שהיתה בארון עם עמודים לדידהו וכמש"ל דלכאורה ע"כ דס"ל דהא דתניא בב"ב שם י"ד דעושה לה עמוד אילך ואילך דלעיכובא הוא בודאי ודלא כמש"ל [ומה שהעתיקו התוס' בב"ב שם י"ג ד"ה ועושה מהירושלמי דפ"ק דמגילה דעושה אדם עמוד לס"ת בסופו ע"ש הנה לפנינו הגי' בירושלמי שם ה"ט דעושה עמוד לספר בסופו ולס"ת מכאן ומכאן ע"ש ומש"ש לספר ר"ל לשאר ספרים דהיינו נביאים וכתובים ובר"ש והרא"ש ידים פ"ג מ"ד העתיקו הירוש' הנ"ל רק עמוד לספר בסופו ע"ש]:
ואת"ל בזה כד' הסוברים דשני העמודים הם מעכבין באמת בס"ת וכמ"ש יש לי להסתפק בזה אם מותר לעשות העמודים של ס"ת מדבר שאינו מהמותר בפיך כגון מעצמות של בהמה וחיה טמאה (ואף שהם כשרים מעץ וכמ"ש בהרמב"ם פ"ט מהל' ס"ת הי"ד מ"מ אם עשאן מעצם נראה דצריך לעשותם מעצמות טהורה דוקא וכמו ביריעות שעל המשכן שהיו ג"כ מפשתן כדכתי' בקרא ואפ"ה אותם שנעשו מעור הי' צ"ל מעור טהורה דוק' כדא' בשבת כ"ח ע"ש וע' בנו"ב מה"ת חא"ח ס' ג' לענין פיל לדופן סוכה בסוכה כ"ג שהקשה דלאו מהמותר בפיך הוא ע"ש) ואף שעצמות אין ראויין לאכילה ואין בהם איסור תורה כלל באמת וכדקיי"ל בשלהי ידים פ"ד מ"ו דעצמות החמור טהורין וה"ה נמי לענין אכילה דאין בהם איסור תורה כלל וכמ"ש בתוס' בפ' השוכר את הפועל ד' ס"ט ד"ה ההוא אימרטוטי ע"ש (וע' ביו"ד ר"ס צ"ט) אבל הרי גם בשופר של בהמה טמאה נסתפק הר"ן ז"ל בפ' ראוהו ב"ד משום דקיי"ל בשבת כ"ח שלא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה בלבד וע"ש [ואע"ג דהר"ן שם נסתפק בדבר משום דבשבת שם משמע דמשכן גופי' ל גמרינן מההיא דלא הוכשרו למ"ש כו' ע"ש אבל כבר דחי לה רב האי גאון ז"ל בתשובה משום דהתם ס"ד דמשכן יליף בג"ש ממת דנפק"ל התם מק"ו לעור טמאה ע"ש ור"ל משום דדבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בג"ש אף בקדשים כדא' בזבחים נ' ע"ש וע' בביאורי הגר"א ז"ל בס' תקפ"ו ס"ק ח'] וכבר כתב המג"א ז"ל שם סק"ג דעיקר הטעם משום דאיתקש כל התורה לתפילין דבעינן מהמותר בפיך וע"ש בברכ"י שהאריך וא"כ ה"נ בס"ת דבעי להדיא מהמותר בפיך דה"נ נראה דאין לעשות העמודין מעצמות של בהמה טמאה וכמ"ש ובאמת הרי גם בעיקר הדין דנפ"ל מקרא דלמען תהי' תורת ה' בפיך שאין כותבין סת"ם על גבי עור בהמה טמאה משום שאינו מהמותר בפיך כדא' בשבת ק"ח ובסוגיא דמכות הנ"ל הרי באמת ג"כ ודאי שאין בהעור עצמו שום איסור אכילה כלל רק מאותן דקיי"ל שעורותיהן כבשרן כגון עור החזיר של יישוב כדקיי"ל בחולין קכ"ב וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' מאכ"א הי"ח האוכל מנבילה וטריפה או מטמאה מן העור ומהעצמות ומן הגידים ומן הקרנים כו' אעפ"י שהוא אסור ה"ז פטור מפני שאלו אינן ראוין לאכילה עכ"ל ושם בה' כ"א מנה אותן שעורותיהן כבשרן ע"ש ופשוט עכ"פ לכאורה דה"ה לעמודים של עצמות מבהמה טמאה בזה ואף למאי שנבאר להלן דבאמת עיקר איסורא דעור בהמה טמאה הוא משום שכבר נאסר כשהי' שליל במעי אמו וכמו שנבאר בעז"ה מ"מ נראה דהך טעמא שייך לכאורה גם בעצמות של טמאה ויבואר ג"כ לפנינו אי"ה:
ואין לדחות זאת בפשיטות ממ"ש רש"י ז"ל במגילה כ"ד אהא דציפן זהב לתפילין שכ' דאימעיט נמי מקרא דלמען תת"ה בפיך שיהא מבהמה טהורה דוקא ע"ש וא"כ הכא בעמודים דכשרין ודאי משל עץ או משל כסף כדא' בב"ב שם מקרא דעמודיו עשה כסף ע"ש וא"כ הרי ע"כ צ"ל לפ"ז דבעמודים לא שייך הך טעמא דמן המותר בפיך כלל אבל באמת ליתא דהרי מסוגיא דמכות הנ"ל מוכח להדיא דאף למאן דס"ל בס"ת היקשא דמן המותר בפיך אפ"ה מכשיר בפשתן אע"ג דודאי מודה בגידי טמאה דאסור גם בס"ת שאינו מהמותר בפיך וכמש"ל וע"כ דלא שייך למעוטי מהמותר בפיך דבר שאינו בר אכילה כלל כמו פשתן או זהב רק במה שהוא בא מדבר הנאכל כגון עור או עצם מבעל חי הוא דממעטינן מהך קרא דבעינן שיהי' בא מדבר המותר באכילה דוקא וד' רש"י דמגילה הנ"ל תמוה בזה (וע' רש"י מנחות מ"ב ובתוס' רע"א ז"ל במשנה דמגילה שם וקדמו בנו"ב מה"ק ס"א) ועכ"פ פשוט שאין שום ראיה מכסף לעצם טמאה כלל וכמ"ש
:
אך במש"ש התוס' בב"ב י"ד ד"ה שבהן דהעמודים לא היו של זהב שלא להזכיר מעשה העגל ע"ש ונראה לכאורה דלאו דוקא אליבא דר' יהודה כתבו כן דלדידי' היו העמודים מונחים בארון ונעשו לצורך הלוחות והו"ל כמו מכפר וכמש"ש התוס' ע"ש (ויש להוסיף עוד משום דע"י זהב העגל נשתברו הלוחות ואיך יהיו עמודי זהב כמעמידין להלוחות אח"כ) אבל נראה דגם לר"מ שם שהיו העמודים לדידי' להס"ת שבארון כמ"ש הרא"ש הנ"ל דלכאור' צריך לומר גם לר"מ טעם זה גם בעמודין דס"ת שהית' בפנים (דאף דבמאי דהס"ת עצמה נכתבת על עור עגל ג"כ כדא' בב"ב שם דראב"י כ' אמשכי' דעגלי' כו' נראה דגם בס"ת שהיתה בפנים דאין קפידא כלל בזה משום שהעור נשתנה ואינו ניכר עוד שהוא מעגל וכדא' בר"ה כ"ו גבי דם הפר בפנים ע"ש ועוד דאפשר דהס"ת שהיתה בפנים היתה נכתבת באמת על עורות מאילים וע' ברמב"ם פ"ט מהל' ס"ה) דלמש"ל שהיו קורין בה ביוה"כ וא"כ תקשה לכאורה דלמה לא עשו העמודים לדידי' של זהב משום כבוד יום טוב וכדא' בר"ה כ"ז גבי שופר של מקדש שהי' מצופה זהב משום כבוד יו"ט ע"ש ופשוט דה"נ דודאי דשייך טפי כבוד יו"ט ביוה"כ וכדא' בשבת קי"ט אקרא דלקדוש ה' מכובד זה יוה"כ שאין בו כו' אמרה תורה כבדהו כו' ע"ש וע"כ צ"ל לכאורה דגם בעמודים של ס"ת ודאי שהי' שייך טעם זה שלא להזכיר מעשה עגל וכמ"ש התוס' אליבא דר' יהודה הנ"ל (ואע"ג דהטעם דהו"ל כמו מכפר שכ' התוס' הנז' נראה דלא שייך כלל בעמודי ס"ת וכמ"ש) אבל מ"מ פשוט דאף אם נאמר הך טעמא גם לר"מ בזה בעמודי ס"ת וכמ"ש מ"מ ודאי שאין זה שייך רק להס"ת שהיתה בפנים לבד אבל לא לכל עמודי ס"ת שמחוץ למקדש כלל וכדא' בר"ה שם דעיקר קפידא דהזכרת מעשה עגל אין שייך רק בפנים לבד ע"ש:
אלא דצ"ע אם שייך כלל בכה"ג שאינו בעיקר המצוה רק בתשמישי המצוה לבד או בנויי המצוה הך טעמא דאין קטיגור כו' ואף בעמודי ס"ת שהיתה לפנים שהרי מהך דשופר הנ"ל מוכח לכאורה דע"כ צריך לחלק בזה בין עיקר המצוה עצמה לנויי המצוה דהרי בשופר נמי אף שבחוץ הוא מ"מ איכא ביה נמי משום אין קטיגור כו' כדא' בר"ה שם הך טעמא גבי שופר של פרה דפסול משום דכיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי ע"ש ואפ"ה מכשרינן ביה פיו מצופה זהב במקדש כמש"ל וע"כ דלית ביה משום חוטא בל יתנאה כו' (פירש"י שם להתקשט בו) משום דאינו בגוף המצוה רק בנויי המצוה וה"נ בעמודי ס"ת דג"כ הרי אינם בגוף המצוה עצמה כלל רק בתשמישיה לבד וכמ"ש (ואולי יש לחלק בזה בין נויי מצוה לתשמישי מצוה דחמיר טפי וצ"ע).
(ואין לדחות בפשיטו' ולומר דבאמת הך מתני' דר"ה כ"ו הנז' דפיו מצופה זהב לא אתיא רק כר' יוסי שם דמכשיר גם בשל פרה וס"ל באמת דשופר דהוא מבחוץ לית ביה משום דאין קטיגור כו' ע"ש (ואף בשופר של מקדש מ"מ לא הי' בפנים דה יינו בקדשי קדשים) דודאי ליתא שהרי אם נפרש דהא דקתני במתני' הנ"ל של יעל פשוט דבדוקא קאמר ולעיכובא אף בדיעבד א"כ ע"כ צ"ל דהך מתני' לא אתיא כר' יוסי כלל דמכשר בשל פרה וכמ"ש וע"ש בתוס' ד"ה של יעל ובטורי אבן שם ואף למש"ש התוס' דהך מתני' רק לכתחילה קאמר וא"כ י"ל דר' יוסי לא קמכשר בפרה רק בדיעבד וע"ש בתוס' מ"מ נראה דע"כ לא אתיא הך מתני' כר' יוסי כלל שהרי מפרשינן התם טעמא דת"ק דבעי שופר פשוט בר"ה משום דס"ל דבר"ה כמה דפשיט איניש דעתי' טפי מעלי כו' ופירש"י ז"ל משום נשא לבבנו כו' דבר"ה לתפלה הוא ע"ש ונראה פשוט דהיינו טעמא משום דיום הדין הוא שאדם נידון בר"ה וע"כ צריך אדם שיכוין לבו אז בתפלה וצריך להיות אז ירא וחרד ולפשוט את דעתו ביותר לפני המקום ברוך הוא ביום העומד בו לדין לפניו ועל זה מרמז ציון שופר הפשוט בר"ה לת"ק דמתני' הנ"ל וא"כ נראה דטעם זה לא שייך לר' יוסי כלל דא' בר"ה ט"ז דאדם נידון בכל יום ע"ש וא"כ מאי אולמא לדידי' יו"ט של ר"ה להיות חרד אז מאימת הדין יותר משאר כל ימות השנה שאדם נידון בהם בכל יום לר' יוסי וכמ"ש ולמה יהא משונה בזה יום זה משאר כל השנה לעשות בו ביום זה רמז שיפשוט האדם את דעתו לתפלה ביותר ביום זה וכמ"ש וע"כ דמתניתין הנז' לא אתיא כר' יוסי כלל וכמ"ש:
ובזה היה נ"ל לדחות קצת ד' הגאון בעל שאגת ארי' ז"ל בתשוב' ס' ק"א שכ' להביא ראיה דאסור להתענות ביו"ט של ר"ה משום קדושת ר"ח שבו עכ"פ מדפריך בר"ה י"ט אהא דא"ר התם דהך יו"ט דבתלתא בתשרי שאמרו במגילת תענית ל"נ אלא לאסור את שלפניו ופריך עלה ותיפוק ליה דהו"ל יום שלאחר ר"ח כו' אלמא דהאי ר"ח של תשרי דהוא ר"ה אסור להתענות בו כבשאר ר"ח עכ"פ דהרי הוה ס"ד התם לאסור גם יום שלאחריו משו' דה"ל אחר ר"ח וכמ"ש וע"ש בשאג"א בזה ולמש"ל י"ל קצת דהנה שם בסוגיא יש לדקדק לכאורה דאיך פריך התם כל כך בפשיטות ותיפו"ל דהו"ל יום שלאחר ר"ח והלא גם בכל יו"ט הכתוב במגילת תענית אף בדלא למספד קיי"ל בתענית י"ח דלאחריו מותר וע' ברי"ף ובבעל המאור ז"ל סופ"ק דמגילה בזה וגם יש לדקדק עוד דלמה דחק הש"ס התם כל כך בהך קושיא קמייתא דפריך על המ"ד התם דבטלה מג"ת מהא דבתלתא בתשרי בטילת אדכרתא כו' ודחק לאוקמא בזמן שבהמ"ק קיים דוקא והוצרך לדחוקי דלא נצרכא אלא לאסור שלפניו כו' כמ"ש ולמה לא משני בפשיטות דתנאי היא והך ברייתא אתיא כמ"ד לא בטלה. וכדמשני התם הכי אאידך קושיא דפריך מכ"ח באדר ע"ש וע"כ צ"ל משום דבאמת ניחא לי' לאוקמי הך דבתלתא בתשרי כו' דאתיא נמי כהך תנא דא' התם בטלה מג"ת אף דאידך דכ"ח באדר ע"כ לא אתיא אלא כמ"ד לא בטלה וכמ"ש מ"מ הך דבתלתא בתשרי שנעשה היו"ט באמת בזמן המקדש ודאי דטפי ניחא לי' לאוקמי נמי גם כהך תנא דא' בטלה מג"ת והך ברייתא בזמן שבהמ"ק קיים מיירי וכמ"ש. ומשו"ה שפיר פריך לדידי' בפשיטות שלפניו נמי תיפו"ל דהו"ל יום שלאחר ר"ח דכיון דדחק לאוקמי הך ברייתא גם כהך תנא דא' בטלה מג"ת וכמ"ש:
ומאן שמעת לי' דא' בטלה מג"ת ר' יוסי הוא התם בברייתא דא' דכשאין בהמ"ק מותרין כו' והרי ר' יוסי גופי' איהו דא' בתענית ט"ו דכל הכתוב במג"ת דלא למספד גם לאחריו אסור וס"ד דה"ה לר"ח דהוא מימים שאסורין בהספד דלדידי' לאחריו ג"כ אסור (ובזה י"ל ג"כ דשפיר פריך נמי הכי לרב דאיהו דא' נמי התם דבטלה מג"ת והרי רב נמי פסיק כר' יוסי בתענית י"ח דגם לאחריו אסור ע"ש וכ"ש דא"ש טפי לגי' דידן שם בר"ה דרב גופי' מוק"ל דל"נ אלא לשלפניו ע"ש) והשתא דאתינן להכי א"כ שוב אין מקום לקושית השאג"א ז"ל אהנך פוסקים ז"ל דמתירין להתענות בר"ה ולא חשו עכ"פ לקדושת ר"ח שבו כדמוכח מסוגיא הנ"ל (ובאמת קדמו בקושיא זו בערוך ז"ל ערך ראש) אבל למ"ש י"ל בפשי' דכיון דהא ודאי דטעמי' דהגאונים ז"ל המתירין להתענות בר"ה הוא משום דיום הדין הוא וצריך להתענות בו משום תשובה ולכפרה וכל זה נראה דאינו שייך כלל לר' יוסי דאמר דאדם נידון בכל יום ופליג באמת על מתני' דר"ה ט"ז דבר"ה כל באי העולם עוברין לפניו כו' וכדא' בסוגיא התם וא"כ לר' יוסי פשוט דלא נשתנה כלום יום ר"ח זה של תשרי יותר מכל ראשי חדשי השנה דאף דאדם נידון בכל יום לר' יוסי ואפ"ה ודאי דאסור להתענות בכל ר"ח גם לר' יוסי וה"ה נמי לר"ח תשרי דאסור להתענות בודאי לר' יוסי כמו בכל ר"ח דמה היום מיומים להצריך להתענות בר"ח זה של תשרי לר' יוסי יותר מכל יום וכל ר"ח שבשנה. ומשו"ה שפיר פריך התם לר' יוסי לשיטתו דוקא ותיפוק לי' דהו"ל יום שלאחר ר"ח וא"ש וע' בטורי אבן שם בר"ה ט"ז מ"ש בהא דר"י דאדם נידון בכ"י ושם י"ט הנ"ל וצ"ע):
ושוב ראיתי להגאון בעל יום תרועה ז"ל בר"ה כ"ו שהקשה באמת אהא דפיו מצופה זהב מהא דאין קטיגור כו' וכ' ליישב ג"כ דאתיא כר' יוסי דמכשר בשל פרה וכמש"ל והוסיף ליישב בזה גם ד' הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' שופר ה"ב שהשמיט שם גבי שופר שבמקדש דפיו מצופה זהב ע"ש והיינו משום דפסק כרבנן דר' יוסי הנ"ל דפסלי שופר דפרה משום דאין קטיגור כו' עכ"ד והנה מ"ש דמתני' ר' יוסי היא כבר כ' דליתא כלל ומ"ש בד' הרמב"ם בזה צ"ע לענ"ד שהרי שם כ"ז מוק"ל אביי להא דפיו מצופה זהב דמיירי שלא במקום הנחת פיו ע"ש והרי באמ' בכה"ג מכשיר הרמב"ם ז"ל עצמו שם בה"ו בציפהו זהב מבחוץ כשלא נשתנה קולו ושלא במקום הנחת פיו ע"ש וא"כ ודאי שהי' לו להביא גם בשופר שבמקדש הך דמצופה זהב שהרי מוכרח דאין בציפוי זהב בכה"ג משום דאין קטיגור כו' ויל"ק ועכ"פ מוכח דאין בנויי מצוה ותשמישי' משום דאין קטיגור כו' כמש"ל וצ"ע):
ונחזור למ"ש למעלה דלר"מ בב"ב שם נראה דיש קצת ראיה לדידי' דאין תפירת העמודים להס"ת מעכב וכמ"ש. אמנם לר' יהודה שם בב"ב דס"ל דהס"ת היתה מבראי והעמודים מגוואי ע"ש פשוט דלדידי' אין ראיה משם כלל דודאי י"ל לדידי' דלהס"ת שמבחוץ הי' לה עמודים בפ"ע והיו תפורין ממש להס"ת תמיד ואין ראיה משם וכמ"ש אך להיפך יש קצת ראיה אליבא דר"י דע"כ ס"ל לכאורה דעמוד האחרון עכ"פ בעינן שיהי' הפור להס"ת דווקא והוא ממתני' דידים פ"ג מ"ד דתנן התם הגליון שבספר שבתחלה ובסוף מטמא את הידים ר' יהודה אומר שבסוף אינו מטמא עד שיעשה לו עמוד ופי' הרמב"ם ז"ל שם משום דכל זמן שלא עשה לו עמוד שיגלול עליו הספר ותכלול אותו קדושת הספר עדיין הוא חול לפי שאפשר שיחתוך מה שנשאר כו' עכ"ל והנה לכאורה ד' הרמב"ם ז"ל בפירושו הנ"ל תמוהין הם בטעמא דר"י בזה דלכאורה תקשה דממנ"פ אי ס"ל לר"י דהעמוד האחרון מעכב בספר תורה א"כ איך אפשר שיחתוך כלל את הגליון שבסופו אף טרם שעשה לו עמוד והלא הוא צריך לו ע"כ שיגול בו את העמוד כיון שאין הס"ת כשרה בלא זה ואי ס"ל לר"י באמת דאין העמוד מעכב ועל כן הוא יכול לחתוך את הגליון שבסופו לגמרי (לבד השתי אצבעות שצריך להניח ודאי בסופו כמו בין הכתב להעמוד וכמו שיתבאר בזה להלן אי"ה) א"כ גם כי עשה לו עמוד מאי הוי והלא כיון שאין העמוד מעכב הרי עדיין הוא יכול לחתוך לעולם את הגליון עם העמוד כאחד מן הס"ת כיון שהיא כשרה בלא זה ועכ"פ לכאורה אין מקום לחלק כלל בקדושת הגליון שבסופו בין קודם עשיית העמוד בין אחר עשייתו (ובהשתי אצבעות שצריך להניח גליון בין הכתב לעמוד (כמ"ש בטור ושו"ע ס' רע"ג דהשיעור דכדי לגול עמוד הוא מלבד השתי אצבעות דצריך שישארו בין הדף להעמוד ע"ש וע' בר"ש דידים מ"ד הנ"ל שפי' התוספתא שם הגליון שבתחלת הספר היינו השתי אצבעות כמו בין דף לדף ע"ש אך ברמב"ם פ"ט מהל' ס"ת ה' י"ד כתב וירחיק בין העמודים והכתב שבדף עכ"ל ולא כתב כלל כמה ירחיק וצ"ע בהגהות מיימוני אות א' שם בהג"ה ע"ש ונ"ל דטס"ה וחסרון הניכר הוא ברמב"ם שם וצ"ל וירחיק שתי אצבעות בין העמודים והכתב שבדף וכמו הריחוק שבין דף לדף שכ' בה"ב שם וכמ"ש בטור ושו"ע בסי' רע"ג הנ"ל שוב ראיתי להב"י ז"ל בס' רע"ח שהעתיק שם ד' הרמב"ם הנ"ל כמו שהוא לפנינו וכ' עליו דבטור הנ"ל כ' דצריך שיניח שתי אצבעות בין דף לעמוד ע"ש אך יש לתמוה באמת על הב"י ז"ל הנ"ל שלא הגיה כלום בד' הרמב"ם ז"ל בזה ובאמת נראה דודאי דטס"ה ברמב"ם שם וצ"ל כן בפירוש גם ברמב"ם הנ"ל כמ"ש בטור הנ"ל בזה וכמ"ש בעז"ה) ודאי פשוט דמודה ר"י דמטמא אף בלא עמוד כלל והא דאר"י שבסוף אינו מטמא עד שיעשה כו' ודאי דר"ל חוץ מהשתי אצבעות הנ"ל דבהא ודאי דלא פליג את"ק דמהני' וכמ"ש ועכ"פ נראה דאף למ"ד דעמוד אחרון ג"כ אינו מעכב וכמש"ל מ"מ הגליון דשתי אצבעות ודאי דצריך שיניח בסופו כמו בין כל דף ודף אלא דבלא"ה כתב הרמב"ם בפ"ט שם ה"ב דהשיעורין אלו רק למצוה כו' ע"ש):
אולם נראה באמת דצ"ל דהעמוד האחרון מעכב לר' יהוד' בודאי משו"ה ס"ל דכשעשה לו העמוד בסופו נתקדש הגליון ג"כ בקדושת הספר עצמו דודאי לא יחתוך אותו עוד ויפסול את הס"ת בזה אבל כל זמן שלא עשה לו עמוד אף דהס"ת עצמה ודאי דמטמא הידים אף בלא העמוד דאפילו לא כתב בה רק פ"ה אותיות לבד תנן התם במ"ה דמטמא הידים ע"ש אבל הגליון אינו מטמא עדיין לפי שאפשר שיחתוך אותו משם עדיין ויחזור ויתפור חתיכות קלף אחר שם לסופו ויעשה בו את העמוד וכמ"ש בתשב"ץ ח"ב ס' צ"ג דרשאי לעשות כן אף לכתחילה לתפור חתיכות קלף להגליון שבסוף כשלא נשאר בו כדי לגול עמוד ולקבוע את העמוד בהחתיכות קלף שנתפר שם מחדש רק שבתשב"ץ ז"ל לא הביא שם ראיה מוכרחת לזה כלל ע"ש.
אך לענ"ד יש בזה ראי' לכאורה באמת מד' הרמב"ם ז"ל הנ"ל דכיון דע"כ צ"ל באמת דלר"י העמוד האחרון מעכב ודאי להכשר הס"ת וכמ"ש א"כ איך כתב הרמב"ם דקודם שיעשה לו עמוד יכול לחתוך את הגליון כו' וכמש"ל דלכאורה איך יכול לחתוך כיון שצריך אותו ע"כ לעשות לו עמוד שם וע"כ צ"ל כמ"ש שיכול לחתוך הגליון הלז ולתפור שם חתיכות קלף אחר ולקבוע בו את העמוד אף שעל הקלף שנתפר בו מחדש לא נכתב כלום עליו ולא נעשה רק לגול בו את העמוד לבד ואפ"ה שפיר דמי לעשות כן וכמ"ש ולכן כל זמן שלא נתפר העמוד להספר עדיין יכול הוא לחתוך את הגליון וכמ"ש אבל אחרי שתיקן בו את העמוד ותפרו להגליון שוב לא יחתוך את הגליון עוד מהס"ת בודאי דאף שלכאורה עדיין הרי הוא יכול לחתוך את הגליון עם העמוד ולקבוע העמוד בחתיכות קלף אחר שיתפור שם מחדש וכמ"ש אבל הדבר פשוט שיש בזה איסור בודאי לעשות בלא צורך תיקון שהרי בחתיכה זו הוא פוסל את הס"ת אחר שנכשרה ופשוט דודאי דאסור לפסול ס"ת כשרה בידים ולכן ס"ל לר"י דלאחר שכבר תפר את העמוד לגליון שבסופו אז גם הגליון ודאי מטמא שלא יבוא לחותכו עוד מהס"ת הכשרה בחנם וגם עכ"פ קודם שחתכה כבר נתקדש גם הגליון ע"י תפירת העמוד האחרון וכמ"ש משא"כ קודם שעשה לה עמוד דעדיין אין הס"ת כשרה כלל בלא עמוד שבסופה ודאי דיכול לחתוך הגליון שבסופה עדיין כשירצה לתפור שם קלף אחר אח"כ ולקבוע ולתפור בהחתיכה הזאת את העמוד האחרון וכמ"ש בתשב"ץ הנ"ל ולכן כ"ז שלא עשה לו עמוד הגליון הוא חול עדיין בלא עמוד ואינו קדוש על שם סופו ג"כ אף שע"כ הוא צריך לעשות לו עמוד לפי שיכול לחותכו באמת משם ולתפור קלף אחר וכמ"ש ועכ"פ א"ש בטעמא דר"י בזה דמחלק בקדושת הגליון בין קודם עשיית העמוד לאח"כ וכמ"ש:
ואמנם עכ"פ נראה להכריח משם לר' יהודה דהעמוד האחרון ודאי דמעכב להס"ת באמת דאם לא היה מעכב כלל נראה דלא הי' מועיל כלום לקדש את הגליון גם כשעשה לו עמוד שהרי לעולם עדיין הוא יכול לחתוך את הגליון עם העמוד כאחד כיון שאין העמוד עצמו מעכב ואין הס"ת נפסלת כלל ע"י חיתוך העמוד עם הגליון ממנה ומה לי בין קודם שעשה לה עמוד לאחר שעשה לה עמוד אחרי שהעמוד עצמו ג"כ אין מעכב כלל וכמו שיכול לחתוך הגליון בפני עצמו כך יכול הוא לחתוך הגליון עם העמוד ביחד דלעולם אין הס"ת נפסלת בכך וגם יש להוכיח בפשיטות קצת דהעמוד צריך לחברו ע"י תפירה דוקא להס"ת דודאי אין נראה לומר שעל ידי הנחת העמוד לבד בתוכו יתקדש הגליון על ידי זה לר"י כיון שבקל הוא יכול ליטלו מעל הספר שהרי אף היכא שיכול לחותכו עדיין ס"ל דלא נתקדש כלל כמ"ש הרמב"ם הנ"ל בזה כ"ש כשיכול ליטלו משם לבד ואין נר' לומר דגם בנטילת העמוד לבד מהס"ת שיהי' גם בזה איסור כפוסל ס"ת עי"ז כיון שלא היה מחובר להס"ת כלל רק הי' מונח אצלה לבד וגם נראה דאם איתא דלר"י כשר בלא תפירה גם כשתפרו לס"ת שוב לא היה איסור בודאי לחתוך ולהסיר התפירות מהעמוד המחובר להס"ת כיון שאין צורך לתופרו כלל ואין בזה משום חובת מצוה ורק דעביד מילתא יתירתא בתפירה זו פשוט הוא שיכול להסיר שוב התפירות הללו מהעמוד אם ירצה וא"כ גם כי עשה לו עמוד ותפרו להס"ת מאי הוי כיון שיכול להסיר שוב התפירות ממנו וליטלו לגמרי ואכתי הו"ל עדיין בזה כמו הגליון עצמו שיכול לחותכו כמש"ל בשם הרמב"ם ז"ל אלא ודאי משמע בפשיטות מד' ר' יהודה במשנה הנ"ל דהעמוד האחרון מעכב בס"ת וצריך לחברו ע"י תפירה דוקא להס"ת ובהכי א"ש ד"ר יהודה במשנה זו בפשיטות וכמ"ש בעז"ה:
ואולם נראה דיש להוכיח ג"כ משם דגם לר' יהודה אין מעכב רק העמוד האחרון לבד דאם היה מעכב לדידי' גם העמוד הראשון ודאי דהי' לו לחלוק בזה גם בעמוד הראשון ג"כ דאף שבאמת בגליון שבראשו איכא דס"ל דבעינן שיעור יותר שיהי' בו כדי לגול היקף סביב התורה (דהיינו ששה טפחים בס"ת שעובי' ב' טפחים כדא' בב"ב שם) וכמ"ש הר"ש ז"ל בידים שם והתוס' בב"ב י"ג שם דבתחלתו צריך להיות בתורה כדי לגול היקף ע"ש ושיעור זה כיון דמעכב בודאי א"כ מטמא הידים לר"י ג"כ אף בלא עמוד כלל ומודה בי' ר"י בודאי וא"כ א"ש בפשיטו' לכאורה מאי דלא הזכיר ר"י שם גם הגליון שבתחילתו אבל באמת ליתא דאם איתא דלר"י צריך להיות עמוד גם בתחלתו באמת וע"י תפירה ג"כ כמו בסופו א"כ הרי לפ"ז היה צריך להיות בגליון שבתחלתו כדי לגול היקף וכדי לגול עמוד ג"כ כיון שהעמוד הזה מעכב ג"כ וא"כ ודאי דגם בתחילתו הי' נ"מ לר"י דקודם שעשה לו עמוד לא היה מטמא רק הגליון דכדי לגול היקף לבד וכשיעשה לו עמוד גם הגליון הלז דכדי לגול עמוד מטמא ידים וכמו בסופו ממש אלא ע"כ דבתחילתו אין העמוד מעכב כלל לר"י ולכן לכו"ע בתחלתו אין הגליון מטמא רק השיעור דכדי לגול היקף לבד וזה מטמא ודאי אף בלא עמוד אף לר"י וכמ"ש משא"כ בגליון דכדי לגול עמוד ג"כ בתחילתו גם כשעשה לו עמוד אינו מטמא לכו"ע כיון דאינו מעכב אפילו לר"י וכמ"ש וא"ש:
והא דמשמע מדיוקא דד' ר' יהודה הנ"ל לכאורה איפכא דבגליון שבסוף קאמר דאינו מטמא עד כו' ומשמע דבגליון שבראשו מודה ר"י דמטמא מיד הוא משום דקאתי לאפוקי בזה בשיעור הגליון דכדי לגול היקף שבתחילתו דבשיעור זה מודה ר"י דמטמא מיד וכמ"ש אבל הגליון שבתחלתו שהוא לגול עמוד ג"כ אף לאחר שעשה לו העמוד אינו מטמא לר"י וכמ"ש וא"ש:
והשתא מזה מוכרח ג"כ דהעמוד שבסופו מעכב עכ"פ לר"י וכמ"ש שהרי עד כאן לא קאמר ר' יהודא התם דהגליון מטמא אחר שעשה לו עמוד רק בגליון ובעמוד שבסופו ולא זכר התם גם מהגליון ומהעמוד שבראשו כלל וכמ"ש ש"מ דדוקא בעמוד שבסופו שמעכב לר"י הוא דס"ל דאחר שעשה לו עמוד עכ"פ מטמא הגליון וכמ"ש משא"כ בגליון דכדי לגול עמוד שבראשו דבאמת אין העמוד הזה מעכב כלל לר"י ולכן אף שעשה לו עמוד להגליון שבראשו אין הגליון שבראשו מטמא כלל לר"י רק בכדי השיעור דכדי לגול היקף לבד אבל הגליון שבראשו שהוא יותר על שיעור דכדי היקף דהיינו הגליון שהוא כדי לגול עמוד ג"כ אף כשעשה לו עמוד טהור לר"י משום דכיון שאין העמוד שבראשו מעכב כלל הרי לעולם יכול הוא להסיר וליטול הגליון עם העמוד הראשון מהס"ת משא"כ בגליון ובעמוד שבסופו שמעכב לר"י בודאי וכמ"ש:
אלא דצ"ע לכאורה בזה מהתוספתא דפ"ב דידים שם שהובא בר"ש פ"ג מ"ד הנ"ל דגרסי' ר' יהודה א' הגליון שבתחלה הספר וכדי היקף כולו מטמא את הידים (ובר"ש במ"ד הנז' לא העתיק שם תוס' זו בשם ר' יהודה אך בתוס' שלפנינו איתא ר' יהודה וכ"ה בר"ש עצמו בהעתק ד' התוס' במ"ה שם ולהלן יתבאר אי"ה) ונראה פשוט לפי גירסא זו דגרסי' וכדי היקף כו' בוי"ו דאע"ג דודאי דהך בבא דד' ר' יהודא בתוס' זו לא איירי כולה רק בגליון שבראש הספר לבד דבסוף הספר הרי א' ר' יהודה במתני' דבעינן שיעשה לו עמוד וע"כ דבסופו הוא השיעור דכדי לגול עמוד וכמש"ש הר"ש והרא"ש ז"ל לדייק כן מד' ר' יהודה דמתני' הנ"ל ע"ש וא"כ ע"כ הא דקתני בד' ר"י עצמו בתוס' הנ"ל וכדי היקף כולו דודאי על הגליון של תחלת הספר לבד קאי ר' יהודה התם וכ"כ שם הר"ש ז"ל להכריח מזה דעיקר הגי' בב"ב י"ג שם דעושה בראשו כדי לגול היקף ובסופו כדי לגול עמוד כדמוכח מד' ר' יהודה הנ"ל דהעמוד הוא בסוף הספר והוא כגי' הר"י ז"ל בב"ב שם ולא כגי' דידן דהוא גי' רש"י ז"ל ע"ש ועכ"פ צריך לפרש לפ"ז הא דקא' ר"י בתוס' הנ"ל הגליון שבתחילת הספר וכדי היקף כו' דמשמע ודאי דהגליון שבתחילת הספר דקאמר הוא מלבד השיעור דכדי היקף כולו וצריך לפרש לכאורה על איזה גליון שבתחילת הספר קאי ר"י התם ואמר שהוא מטמא ג"כ מלבד השיעור דכדי היקף כו' וכבר עמד בזה הר"ש ז"ל שם וכ' לפרש וז"ל דאפי' גרסי' וכדי היקף בוי"ו דמשמע דתרי מילי נינהו לא איירי בהיקף דבסוף אלא כולה בתחילת הספר וגליון שבתחילת הספר היינו שתי אצבעות שמניח בתחילתו כמו שמניח בין דף לדף כדא' במנחות ל' וכדי היקף כולו הכל בתחילתו קאמ' עכ"ל ולענ"ד צע"ג בדברי הר"ש ז"ל בזה דמשמע בפשיטות מדבריו דס"ל דצריך להניח בתחילתו גליון דהשתי אצבעות מלבד הגליון דכדי היקף כולו והוא תמוה דלמה לו לשייר עוד שתי אצבעות גליון סמוך לכתב בתחילתו אחרי שהוא צריך להניח באמת גליון גדול בתחילתו כדי לגול כולו שהוא ששה טפחים והוא גליון פנוי מכלום ולמה לא תעלה אותן השתי אצבעות ג"כ בתוך הגליון של ששה טפחים דמניח ע"כ חלק בתחילתו כדי לגול היקף וכמ"ש דבשלמא בין כתב להגליון דכדי לגול עמוד בסופו ודאי דשייך שפיר הך דינא דגליון השתי אצבעות אלו וכמו שכ' למעלה שיהי' גליון חלק בין הכתב להעמוד לפי שהגליון הוא צריך לגלול על העמוד ואין זה נוי לספר שיהי' העמוד סמוך לכתב ממש אבל הגליון דכדי לגול היקף שבראשו ודאי דיכול להקיף הס"ת גם בהשתי אצבעות גליון שסמוך להכתב ולמה לי ששה טפחים ושתי אצבעות ג"כ וצ"ע בד' הר"ש הנ"ל בזה:
ולכן היה אפשר לומר דבאמת הא דאר"י בתוס' הנ"ל העליון שבתחלת הספר וכדי היקף כו' דר"ל הגליון שהוא כדי לגול עמוד בתחילתו מלבד הגליון שכדי לגול היקף ושניהם בתחילתו קאמר כמ"ש הר"ש והא דבמתני' אינו מטמא עד שיעשה לו עמוד ובתוס' משמע דאינו מחלק בזה כלל צריך לומר דדוקא בעמוד שבסופו קאמר ר"י במתני' דעד שיעשה כו' אבל בעמוד שבתחילתו מודה דמטמא אף מקודם שעשה העמוד ודלא כמש"ל אליבא דר"י בזה וכי תימא דא"כ באמת מ"ט דר' יהודה בזה דלמה יהי' העמוד שבתחלתו חמור מן העמוד שבסופו דבגליון שבסופו אין ר"י מטמא רק כשעשה לו עמוד ושבראשו גם הגליון שהוא יתר על כדי היקף דהיינו לגול העמוד ג"כ יטמא לר"י מיד אף קודם שעשה לו העמוד וכלפי לייא הוא לכאורה ממ"ש לעיל בזה אבל יש לומר לענ"ד דהוא מטעמא אחרינא באמת ור' יהודה לטעמי' בזה דהנה בב"ב י"ג תניא ההם מדביק אדם תורה ונביאים וכתובים כאחת ד"ר מאיר ר' יהודה א' תורה בפני עצמה נביאים בפ"ע כו' וכ"ה בירושל' פ"ג דמגיל' ע"ש והנה באמה מצינו לר' יהודה גופי' שסותר ד"ע בזה והוא במס' סופרים ובמס' ס"ת רפ"ג דהניא התם עושה אדם תורה ונביאים כאחת ד"ר יהודה וחכ"א תורה בפ"ע ונביאים בפ"ע ע"כ והוא סתיר' גדול' מש"ס דילן על המס' סופרי' ומס' ס"ת הנ"ל אליבא דר' יהוד' מהיפך להיפך בזה (וגם אם נחזור בזה לכלל שבידינו דסתם חכמים דר"י הוא ר' מאיר אם כן גם ד' ר' מאיר סותרין זא"ז מהיפך להיפך בזה וכמ"ש) ובהגהות הגר"א ז"ל הגיה באמת במס' סופרים שם דצ"ל כמו בש"ס דילן בב"ב הנ"ל ע"ש אמנם למש"ש בהגהות אשר"י סופ"ק דב"ב לתמוה בזה על מה שסמכו עכשיו לכרוך תורה ונביאים כאחת והא קיי"ל ר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה ע"ש והנה באמת לא הי' לו לתמוה בזה כלל על מנהג העולם שסמכו עכשיו לכרוך ביחד שהרי ודאי יש להם לסמוך בזה ע"ד הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' ס"ת הט"ו שפסק כן בפשיטות דמדביק אדם תורה ונביאים כאחת כו' ע"ש רק שע"ד הפוסקים כן בזה באמת הי' לו לתמוה שם בפשיטות דאיך פסקו כר"מ לגבי דר"י (ומ"ש הכ"מ שם בטעמי' דהרמב"ם בזה יבואר להלן אי"ה) אבל נראה באמת דאין מקום לקושית הגהות אשר"י הנ"ל בזה די"ל דסמכו בזה באמת על גי' המס' סופרים הנ"ל דר' יהודה הוא דאמר התם דמדביק אדם תורה ונביאים כאחת (ואולי דגירסתם שם ג"כ במקום וחכ"א כו' רמ"א כו' דהוא בר פלוגתי' דר"י בזה בש"ס דילן הנ"ל) וכמ"ש ולכן פסקו שפיר בפשיטות כר' יהודה לגבי ר"מ בזה באמת וא"ש וא"כ עכ"פ נראה דאין לדחות גירס' המס' סופרים הנ"ל בזה כל כך שהרי נראו קצת דגם להרמב"ם ז"ל הי' לו גי' המס' סופרים הנ"ל בזה וכמ"ש רק שיש לנו ליתן מקום באמת לשתי הגירסאות שיש בזה בש"ס דילן ומס' סופרים הנ"ל אף שהוא מהיפך להיפך ממש וכמ"ש:
והנה משנ"ל ליישב בזה יבוא' להלן אי"ה רק בתחלה נ"ל לומר בזה דלגי' המס"ס הנ"ל דר' יהודה הוא דא' דעושה אדם תורה ונביאים כאחת וכמ"ש א"ש בפשיטות בטעמא דר' יהודה גופי' בזה דמחלק בין הגליון שבסוף הספר שאינו מטמא עד שיעש' לו עמוד וטעמי' כמ"ש הרמב"ם ז"ל הנ"ל לפי שיכול לחותכו כו' ותמהנו בזה דאיך יחתוך אותו והלא הוא צריך לו לגול בו העמוד אבל למ"ש י"ל דר' יהוד' לטעמי' בזה דס"ל דיכול לכרוך נביאים ג"כ עם תורה כאחד וכמ"ש וא"כ כל זמן שלא עשה עמוד לתורה בסופו עדיין לא נתקדש הגליון שכדי לגול עמוד שהניח בסופה שהרי אם ירצה יכול לחבר לה בסופה הכרך מנביאים או מכתובים ג"כ ולא יצטרך כלל שם בסוף התור' להגליון שכדי לגול עמוד (רק הגליון של שתי אצבעות לבד להפסיק בין דף של תורה לדף של נביאים כמו בין דף לדף של תורה אבל הגליון שהניח ג"כ כדי לגול עמוד בסוף התורה לא יצטרך עוד כלל) דהעמוד האחרון יעשה לו בסוף הנביאים או בסוף הכתובים כיון שיעשה כולם בכרך אחד דרשאי לעשות כן לר"י וכמ"ש ולכן כל זמן שלא עשה לו עמוד בסופו הרי הוא יכול לחתוך הגליון שהניח כדי לגול העמוד בסוף התורה כשירצה לכורכה עם הנביאים כאחת דלא יצטרך אז עוד לאותו גליון כלל בסוף התורה וכמ"ש משא"כ לאחר שעש' לו עמוד לתורה בסופה בפ"ע ודאי דשוב לא יחבר עוד בכרך זה נביאים לתורה כלל ועכ"פ בסוף התורה כל זמן שלא עשה לו עמוד אינו ברור שיעשה לו עמוד שם וכמ"ש ומשא"כ בתחלת התורה שבהכרח יעשה לו עמוד שם בתחילתו ומשו"ה קאמר ר' יהודה גופא בתוס' הנ"ל דהגליון שבתחלת הספר אף שהוא יותר מכדי היקף דהיינו כדי לגול עמוד ג"כ מטמא אף קודם שעש' לו עמוד שהרי בודאי יעש' לו עמוד שם בתחילתו וא"א לחתוך אותו כלל משם וא"ש בזה ד' התוס' הנ"ל וגם מחלוקת ר' יהודה ורבנן במשנה דידים הנ"ל דאזלי לטעמייהו בזה דר' יהודה לטעמי' דא' דכורך אדם תורה ונביאים כאחת ולכן ס"ל דבסופו אינו מטמא עד שיעשה לו עמוד דקודם שעש' העמוד הרי יכול לחתוך את הגליון עדיין כשיחבר התורה עם הנביאים יחד וכמ"ש ורבנן דר' יהודה לטעמייהו ג"כ דאמרי התם במס' סופרים רפ"ג הנ"ל דתורה בפ"ע ונביאים בפ"ע וכמ"ש ולכן ס"ל דגם קודם שעשה לו עמוד הגליון מטמא דהרי אינו יכול לחותכו שעל כרחו יעשה לו עמוד כיון שאין רשאי לחבר נביאים לתורה לדידהו וא"ש:
אלא דלפ"ז צ"ע באמת בד' הרמב"ם ז"ל בזה דבפ"ט מהל' אה"ט ה"ו פסק בפשיטות דהגליון שבתחלה ובסוף מטמא הידים ולא חילק שם בגליון שבסופו בין קודם שעשה לו עמוד לאח"כ ומשמע בפשיטות דפסק בזה כרבנן דר"י הנ"ל וכ"כ בפירושו לידים שם להדי' דאין הלכ' כר' יהודה בזה ואלו בפ"ז מהל' ס"ת פסק בפשיטות דמותר להדביק תורה ונביאים כאחד וכר"י לגי' המס' סופרים הנ"ל ולמ"ש לעיל בזה הו"ל לכאורה כתרתי דסתרי אהדדי דכיון דמותר לדבק נביאים לתורה לדידי' ודאי דכ"ז שלא עשה עמוד בס"ת בסופו הרי הוא יכול לחתוך הגליון עדיין וכמ"ש:
ואולי י"ל דכיון דבאמת כ' הרמב"ם ז"ל שם בסו"פ ז' מה' ס"ת הנ"ל דכשכרך תורה ונביאים כאחת אין קדושתו עוד כקדושת ס"ת אלא כחומש מן החומשים דין היתר כדין החסר עכ"ל (ונ"ל דצ"ל [שדין] הוא נתינת טעם על מ"ש דכשכרך נביאים עם התורה עוד כקדושת ס"ת כו' לפי שמוסיף בזה על התורה בכרך הנביאים והו"ל יתר על התורה וכל יתר כחסר דמי וכמ"ש הב"י ז"ל בס' רפ"ג על מ"ש הטור ז"ל ג"כ שם דכשכרכן בכרך אחד דאין בקדושתם קדושת ס"ת כו' וכ' הב"י שם וז"ל כ"כ הרמב"ם כו' ונתן טעם מפני שדין היתר כדין החסר כלומר דכל יתר כנטול הוא ואחר שיש דבר אחר עמו דמי כחסר ממנו וא"כ הו"ל ס"ת חסר ופסול עכ"ל (ובבאה"ג שם יש קצת ט"ס בזה ע"ש) ונראה דמ"ש הרמב"ם ז"ל שהוא כדין החסר דר"ל ג"כ דאין קורין בה בציבור להוציא רבים י"ח דיתר נמי הו"ל כחסר ר"ל כחומשים לבד שנכתבין כ"א בפ"ע דקיי"ל שאין קורין בחומשים בבתי כנסיות משום כבוד צבור כמ"ש הרמב"ם בפי"ב מה' תפלה ה' כ"ג (והוא בסוגיא דגיטין ס' וע"ש בכ"מ ובירושלמי פ' בני העיר ה"א גרסי' לא דאסור אלא מן גין דנפשיהון עגומה אינון זבנין כו' ע"ש) ואף שנראה דאין שייך טעמא דכבוד הצבור (וכן טעמא דירושלמי הנ"ל) רק כשקורא בס"ת חסר דהיינו בחומש לבד אבל כשקוראין ביתר דהיינו בכרך אחד עם נביאים נרא' לכאו' דלא שייך בזה טעמא דמשום כבוד הציבור כלל אך מפשטות ד' הרמב"ם והטור הנ"ל שכתבו שאין בהם אלא קדושת חומשים בעלמא וכמ"ש משמע להדיא שאין קורין בציבור ג"כ בס"ת כזו וכמו בחומשים וכ"נ בפשיטות מד' הב"י הנ"ל שכ' דה"ל כס"ת חסר ופסול משמע דפסול לקרות בה בוודאי וכמ"ש (ובשו"ע יו"ד שם לא נזכר להדיא דין הקריאה בס"ת זו שהיא בכרך א' עם הנביאים ע"ש (והא דקיי"ל במגילה י"ט גבי מגילה הכתובה בין הכתובים דלא יצא ע"ש התם מטעמא אחרינא הוא משום דלא הוי פרסומי ניסא כ"כ (וע"ש ברש"י) ומה"ט מסיק התם דאי מחסרא או מייתרא פורתא ל"ל בה ע"ש ופשוט שאין זה שייך כלל בס"ת עם נביאים בכה"ג אי מחסרא כו' דכיון דטעמא משום דהו"ל כחסר וכמ"ש א"כ ודאי דלא מהני מידי בזה גם בכה"ג ואכמ"ל) והנה מה שנלע"ד במקור ד' הרמב"ם בעיקר דין זה דתורה ונביאים כאחד שכ' דאין בהם אלא קדושת חומשים לבד יבואר להלן אי"ה.
ועכ"פ נראה דא"ש בפשיטות בזה ד' הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' אה"ט הנ"ל די"ל דלטעמי' אזיל דכיון שכ' בפ"ז מה' ס"ת ה' י"ד שם דחומשין אין בהם קדושת ס"ת כלל (וע"ש בכ"מ ובהג"ה שם שהביא מהא דמגילה כ"ז דאין מניחין חומשים ע"ג ס"ת ע"ש ויבואר להלן קצת אי"ה) וכיון שכ' הרמב"ם ז"ל דגם ס"ת שלימה אם כרכה בכרך אחד עם הנביאים שאין בס"ת כזו עוד רק קדושת חומשים לבד וכמ"ש א"כ נראה לכאורה פשוט דלפ"ז לא משכח"ל כלל לעיקר דין זה שפסק הרמב"ם בפשיטות דמותר להדביק תורה ונביאים כאחד רק כשכתב את הס"ת מתחילתה על דעת לכורכה עם הנביאים כאחד דאז גם בתחלה לא נתקדשה ס"ת זו רק בקדושת חומשים לבד אבל בכל ס"ת דעלמא שכתב אותה מתחילה לשם קדושת ס"ת שלימה בפני עצמה ושתהי' כשרה גמורה לקרות בה בציבור ג"כ ושיהי' בה כל קדושת ס"ת לכל דבר ודאי דאסור לכרוך אותה אח"כ עם הנביאים ביחד שהרי פשוט במס' סופרים פ"ג ה"ג שם דאין עושין מתורה חומשים כו' לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה כו' ע"ש וכ"ה בירושלמי דפ' בני העיר הנ"ל דאין עושין תורה חומשים ע"ש וא"כ נראה דה"ה דאין כורכין את התורה שיש בה קדושת ס"ת גמורה לכל דבר בכרך אחד עם הנביאים ביחד לד' הרמב"ם ז"ל הנ"ל דכיון דלאחר שיכרוך יחד את התורה עם הנביאים שוב לא יהי' בה עוד קדושה ס"ת כלל רק קדושת חומשים לבד וכמ"ש א"כ פשוט דע"י הכריכה ביחד עם הנביאים הו"ל כהורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה בזה וכמ"ש במס' סופרים הנ"ל דאין עושין מתורה חומשים לפי שאין מורידין כו' וה"נ לעשות מתורה שהיא בפ"ע תורה ונביאים כאחד כיון דג"כ הרי שוב לא יהיה בה עוד רק קדושת חומשים לבד שהרי קיי"ל דאין מורידין כו' וכמ"ש:
והשתא א"ש בפשיטות מ"ש הרמב"ם בה' אה"ט הנ"ל דהגליון שבסוף התורה מטמא ג"כ ומשמע דאף קודם שעשה לו עמוד קאמר מדלא מחלק בזה וכמש"ל והיינו משום דבפשוטו מיירי התם בכל ס"ת דעלמא שהיא כשרה גמורה דהיינו שכתבה בתחלה לשם קדושת ס"ת שהיא בפ"ע ולא על דעת לכורכה אח"כ עם הנביאים כלל וא"כ ודאי דס"ת כזו לא יחברנה עוד עם הנביאים כלל שהרי ודאי דאסור לחברה לעולם עם הנביאים משום דאין מורידין כו' וכמ"ש ומשו"ה ודאי דהגליון מטמא מיד דאינו יכול לחותכו דע"כ יעשה לו עמוד וכמ"ש ומ"ש הרמב"ם בהל' ס"ת הנ"ל דמותר להדביק תורה ונביאים כאחד ע"כ ודאי דלא מיירי באמת רק בס"ת שכתבה גם מתחילה על דעת לכורכה עם הנביאים דאז לא נתקדשה ס"ה כזו מתחילתה רק בקדושת חומשים לבד וכמ"ש וא"ש :
אלא דהשתא צריך לפרש באמת דר' יהודה דס"ל דהגליון שבסוף אינו מטמא בלא עמוד ומטעמא דס"ל שיכול לחברה עדיין עם הנביאים וכמ"ש ופשטא משמע דמיירי ודאי בס"ת שכתבה מתחילה רק ע"ד שתהי' מוכרכת בפ"ע ולא לכורכה עם הנביאים אח"כ (מדהניח בגליון שבסופ' כדי לגול עמוד שאם הי' דעתו לחבר' עם הנביאי' לא הי' מניח בסוף רק ב' אצבעות וכמ"ש) ואפ"ה משמע דס"ל לר"י דגם ס"ת כזו אם ירצה לחברה אח"כ יחד עם הנביאים רשאי ולא חייש ר"י בזה כלל לאיסורא דאין מורידין מקדושה חמורה כו' וכמ"ש וצ"ל ע"כ בזה דר' יהודה ס"ל כר' ירמיה דא' באמת בירושלמי פ' בני העיר הנ"ל דתורה וחומשים קדושה אחת הן ע"ש ופליג בזה באמת על המ"ד במס' סופרים הנ"ל דחומשים קדושתן קלה מס"ת (כדמפרש טעמא התם דאין עושין תורה חומשים מפני שאין מורידין כו' וכמ"ש וה"נ ס"ל ע"כ לתנא דברייתא במגילה כ"ז הנ"ל דא' דאין מניחין חומשין ע"ג ס"ת וכמש"ל אבל ר' ירמי' בירושלמי הנ"ל נראה דס"ל באמת התם דמניחין חומשים ע"ג ס"ת כדא"ר ירמי' גופי' התם תורה וחומשים ערק תנא מינה וע"ש בק"ע ובפ"מ ונראה דאזיל לטעמי' בזה דס"ל באמת דתורה וחומשים קדושה א' הן וכמ"ש) וכיון דס"ל לר"י דקדושת חומשים הן כקדושת ס"ת ממש א"כ פשוט דלדידי' ה"נ דמותר לכרוך אח"כ נביאים גם עם הס"ת שכתבה מתחילה שלא ע"ד לכורכה יחד עם נביאים שהרי אין בזה שום הורדה מקדושה כלל אף אי ס"ל דהתורה שחברה עם הנביאים לא הו"ל שוב ע"ו זה רק כמו חומשים לבד משום שדין היתר כדין החסר וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל כיון שבאמת הרי גם בחומשים ס"ל דקדישי כקדושת ס"ת ממש וכמ"ש ולכן שפיר ס"ל לר"י דכל זמן שלא עשה לס"ת עמוד בסופו אף שכתבה מתחילה שלא ע"ד לכורכה עם הנביאים מ"מ לעולם יכול לכורכה עם הנביאים יחד שאין בזה שום הורדה מקדושה כלל לדידי' דס"ל כר' ירמי' וכמ"ש אבל הרמב"ם ז"ל לטעמי' בזה דפסק באמת כמ"ד במס' סופרים ובש"ס דילן הנ"ל דחומשים קילי קדושתם טובא מס"ת וא"כ ודאי דלפ"ז אין עושין מס"ת חומשים ומשים משום שאין מורידין כו' וכמ"ש וה"נ ודאי דס"ת כשרה שכתבה על דעת שתהיה בפ"ע דאין כורכין אותה עם הנביאי' כאחד דהו"ל כהורדה מקדושה חמורה לקלה וכמ"ש ומ"ש הרמב"ם דמדביק אדם תורה ונביאים כאחת ע"כ דאינו אלא בס"ת שכתבה מתחילה ע"ד לכורכה עם הנביאים דבתחילתה לא נתקדשה רק בקדושת חומשים לבד וכמש"ל וא"ש:
ואמנם מ"ש בפשיטות דאי ס"ל לר' יהודה כמ"ד בירושלמי הנ"ל דתורה וחומשים קדושה אחת הם א"ש במאי דס"ל מה"ט דרשאי לכרוך אח"כ יחד את הנביאים אף לס"ת שלא כתבה כלל בתחילתה ע"ד לכורכה עם הנביאים דאף שדין היתר כדין החסר אחר הכריכה עם הנביאים כדין חומשים לבד אפ"ה הרי ס"ל דתורה וחומשים קדושה אחת הם ואין בזה הורדה מקדושה כלל וכמ"ש הנה לכאורה יש לסתור זאת מהירושלמי במקומו הנ"ל דמסיים שם אהא דר' ירמי' הנ"ל דאמר בשם רשב"י דתורה וחומשים קדושה א' הן אין עושין תורה חומשים כו' ופי' הק"ע שם דר"נ אע"ג דס"ל דתורה וחומשים קדושה אחת היא דאפ"ה מודה בזה דאין עושין מתורה חומשים ע"ש וא"כ לכאורה דה"נ בס"ת שכתבה מתחילה ע"ד שתהי' בפ"ע דאין לכרוך אותה אח"כ עם הנביאים אף למאן דס"ל דתורה וחומשים קדושה א' הם כיון דתורה שחברה עם הנביאים הו"ל ע"י זה רק כחומשים וכמ"ש אולם מלבד דבאמת הנה לענ"ד כל מה שפירשו המפרשים שם בד' הירושלמי בזה לפי הגירסא שלפנינו הנ"ל הוא תמוה מאוד ואין לפירושם מקום כלל בד' הירושלמי שם וע"כ היה נראה לענ"ד באמת דחסרון הניכר יש בירושלמי שם ואחר ד' ר' ירמי' הנ"ל דא' שם דתורה וחומשים קדושה א' הן צ"ל באמת (והא תני] אין עושין תורה חומשים כו' והיינו דמקשה מזה באמת אהא דר' ירמיה הנ"ל מברייתא דמס' סופרים הנ"ל דתני דאין עושין תורה חומשים ומטעמא שאין מורידין מקדושה חמורה כו' וכמ"ש אלמא דתורה וחומשים לאו קדושה א' הן ודלא כר' ירמי' הנ"ל וא"ש בפשיטות בזה ד' הירושלמי הנ"ל וגם בהא דא' עלה בירושלמי שם אר' יוסה הדא אמרה תורה שעשאה חומשים בקדושתה היא שהוא תמוה ג"כ שהרי מברייתא דאין עושין תורה חומשים הנ"ל באמת מוכח להיפך בזה והמפרשי' שם דחקו ג"כ בזה מאוד יעו"ש ולענ"ד היה נראה דגם בזה יש ט"ס וצ"ל באמת הדא אמר' תורה שעשא' חומשים [לאו] בקדושתה היא וצ"ל ג"כ שם וא"ר יוסה כו' והכל הוא מהקושי' דפריך עלה דר' ירמי' מברייתא דאין עושין תורה כו' הנ"ל ומהא דא"ר יוסה עלה דזאת אומרת באמת דחומשים לא קדישי כלל כקדושת ס"ת וכמ"ש (ואפשר עוד דמש"ש בירושלמי דא"ר ירמי' בשם ר"ז תורה וחומשים ערק תנא מינה קודם ברייתא דכותבין תורה ונביאים כו' דאין שם מקומו באמת וצ"ל כאן בהא דא"ר ירמיה בשם רשב"י וכצ"ל ר' ירמיה בשם ר' זעירא בשם רשבר"י תורה וחומשים קדושה א' הן ואח"ז צ"ל ערק תנא מיניה אין עושין תורה חומשים כו' ור"ל דעלה דר' ירמיה קאמר דנעלם ממנו בזה ד' התנא דתני דאין עושין תורה כו' וע"כ דטעמא משום דחומשים לא קדישי כלל כס"ת וכמ"ש וכן הך דר' יוסי הנ"ל היה נראה באמת דמקומו למעלה שם אחרי הברייתא דתורה וחומשים ע"ג נביאים כו' ואין צורך להגיה בדבריו תיבת לאו רק דהניתנין למטה שם בירושלמי צריך ליתנם למעלה והניתנין למעלה למטה וכמ"ש בעז"ה וכל זה אבאר במק"א אי"ה) ואף דלמ"ש להגיה בד' הירושלמי הנ"ל יהי' ד' ר' ירמיה הנ"ל נשאר בקושיא בזה מד' הברייתא וכמ"ש אבל למ"ש דר' יהודה במשנה דידים הנ"ל ע"כ דס"ל נמי דתורה וחומשים קדושה א' הן וכר' ירמי' הנ"ל וא"כ הרי י"ל באמת לר' ירמיה הנ"ל דאיהו כר' יהודה ס"ל בהא דפליג באמת עלה דהך ברייתא דאין עושין תורה חומשים כו' וס"ל ע"כ דעושין באמת מתורה חומשים וכמ"ש וא"ש: