ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות · דף נב:
דף נב:
(שם ע"ב) בגמ', מ"ט דר"מ מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל מתנה וירושה לא והני מירושה ירושה דמתנה מתנה בכור לתת לו פ"ש מתנה קריא רחמנא, צריך להבין כיון דרק מכר אמר רחמנא לימא כל שאינו מכר אינו חוזר, ולמ"ל הטעם בבכור משום דמתנה קריא רחמנא אפי' לא קריא מתנה מ"מ מכר ג"כ לא הוי, ועוד גבי ירושת הבעל למ"ל למימר דירושת הבעל דאורייתא אפי' אי לאו דאורייתא מ"מ לא הוי מכר:
אך י"ל דענין התרוקנות נכסים מרשות לרשות מצינו בג' אופנים, דרך מכירה, ודרך מתנה, ודרך ירושה, וכל ג' דרכים אלו הם מצד הסברא דנוהגין אף בב"ל שאין התורה מסורה להם, אך ענין בכורה שנוטל פ"ש, ומה שהיבם זוכה בנכסי אחיו זה אינו מצד הסברא אלא מכח התורה כיון דאינו נוהג בב"נ, (עי' רש"י יבמות (ס"ב.) ד"ה בנכריותו ובדברינו לעיל (מ"ז.)], וא"כ אף דבתורה מפורש דרק מכר חוזר ביובל אין למעט מזה אלא הדרכים האחרים כגון מתנה וירושה שיש להם שם אחר והם ההיפוך ממכר, משא"כ בחלק בכורה ויבם כיון דאינם מסוג התרוקנות נכסים רק חידוש שחדשה תורה, לא נדע לאיזה דרך מהשלשה נדמה אותן, משום דאפשר לומר דממכירה לא נתמעט כל שאינו מכירה רק ההיפוך [כהך דמנחות (ס"ט) גבי חיטין שירדו בעבים דממושבותיכם נתמעט רק ההיפוך היינו של חו"ל, ועי' תוס' חולין (ד"כ.) דמומין לא נתמעט רק שמאל ולא שן] היינו אותן שהם ג"כ מסוג התרוקנות נכסים רק בדרך אחר, משא"כ חלק בכורה שהוא חידוש לא נחשב ההיפוך ממכירה, ע"כ אי לאו דמינה קריא לא הוי ממעטי' לי' ממכר כיון שאינו ההיפוך ודו"ק:
פרק תשיעי (דף נ"ג ע"א) במתני' כבשים ועזים שהם כלאים זה בזה, עי' ש"ך סי' רצ"ז סק"א ובפר"ח ודגול מרבבה שם, ועי' פ"א דכלאים מ"ו העזים והצבאים היעלים והרחלים וכו' אעפ"י שדומין זה לזה כלאים זב"ז, ומוכרח דעזים וצבאים יש להם השתיות יותר מעזים וכבשים דאל"כ הו"ל למנקט רבותא טפי דאפי' כבשים ועזים כלאים זב"ז:
שם תוד"ה כרב הונא וכו' לכך נראה לפרש דנקט הכא דוקא יתום דטעו בי' טפי מאחריתי, קצת קשה לפימש"כ התוס' חולין (ל"ח ע"ב) דקרא דיתום איצטרך רק לענין שאם יבוא אלי' ויאמר ושבקי' לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשי' עיי"ש, וא"כ הוי מילתא דלא שכיחא כלל, ואיך הוי ס"ד שיגזרו לבטל מ"ע דמעשר בהמה משום מילתא דלא שכיחא כה"ג וצ"ע, ועי' מש"כ לעיל בחידושי (דמ"ב.) ע"ד התוס' חולין הנ"ל:
תוד"ה ואין מחרימין וכו') אפי' למ"ד סתם חרמים לכהנים ואפי' במפרש לכהנים איכא למיגזר משום תקלה, לכאורה מה חשש תקלה שייך כאן הא יכול לתנו לכהן בכל עת ויהי' מותר בהנאה ומה חילוק יש בענין זה בין זמה"ז לזמן הבית אך עי' תוס' יומא (ס"ו.) דבזמן הבית שכיחי כהנים ולא הי' צריכין הבעלים להשהותו ונותנין אותם לאלתר לכהן, ולפי הנראה כוונתם דבזה"ז לא שכיחי כהנים מיוחסים, ואף אם יתנם לכהן יאסר להנות מהן שמא לאו כהן הוא, שוב ראיתי כן בחנח"ח מצוה שנ"ג עיי"ש, ועי' מהרשד"ם חאה"ע סי' רל"ה, ורש"י ותוס' בע"ז (י"ג) דמפרשים בחרמי בה"ב אזלי' בשיטת המהרי"ט ח"א סי' קמ"ט דסתמא מחזקינן להו בכהנים ודאין: באו"ד, ואומר ר"ת דהתם במקרקעות דאי אסרת להו איסור עולם כ"ש דאתי לידי תקלה טפי, מבואר שיטת ר"ת דבמקדיש מטלטלין בזה"ז אינו רשאי לפדותן אלא צריך לאבדן מן העולם, אך דעת הרי"ף בפ"ק דע"ז דאף במטלטלין יש תקנה לפדותן, והתם בגמ' דינא קתני תקנתא לא קתני, וכן הוא דעת הראב"ד בפ"ח מה' ערכין וכ"מ שיטת הרמב"ם שם, וכן מטין דברי הריטב"א בע"ז שם עיי"ש:
וצריך להבין שיטת ר"ת אמאי לא יהי' תקנה לפדותן, ולכאורה עלה בדעתי דהטעם הוא משום קנס כדמשמע בתוס' שם שכתבו לחלק בין. בכור לשאר קדשים דהאי דמצריכינן הכא משום קנסא שהקדיש על חנם, משא"כ בבכור דלא ע"י באת הקדושה עיי"ש, אך ראיתי באור זרוע ע"ז שם דאזיל בשיטת ר"ת שאין תקנה בפדיון ואעפי"כ כתב דיש תקנה בשאלה לישאל על הקדשו, והתם מיירי במת המקדיש או הלך למדינת הים עיי"ש, ואם איתא דמשום קנסא אתינן עלה אמאי יהי' תקנה בשאלה טפי מבפדיון:
אך י"ל דלעולם הטעם משום קנס, אלא דאם הבעלים לפנינו ויש ענה בשאלה אין משגיחין על הקנס משום זילזול הקדש, דאף לאבד מן העולם אסור שלא לצורך, וע"כ מוטב שישאול ויעקור הקדושה מעיקרה, אך אם אין הבעלים כאן וא"א בשאלה אז קונסין שלא לפדות, כיון דבין כך ובין כך ילכו הקדשים לאיבוד. דאם יחלל על ד' זוזי ילכו המעות לים המלח, ולענין זילותא דהקדש אין חילוק בין רב למעט]:
וא"ת לפימש"כ האור זרוע דהא דאין תקנה בשאלה מיירי כשמת המקדיש, א"כ שוב יהי' רשאין לפדות דהא עכשיו לא שייך קנסא דקימ"ל הצורם אוזן בכור ומת לא קנסו בנו אחריו [עי' לעיל (ל"ד ע"ב), ורמב"ם פ"ב מה' בכורות] אך לפימש"כ התוס' תמורה (ר"ז ע"ב) דהא דהקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל זהו רק כשהמקדיש בעצמו פודה, ממנ"פ אתי שפיר דאם המקדיש לפנינו, יש תקנה בשאלה, ע"כ אין להתיר הפדיון, ואם אינו כאן לא נרויח כלום מהפדיון דמוכרחין לפדות בשויו:
וראיתי בס' טל תורה ע"ז (י"ג) שכתב דאיסור החילול הוא משום אין מקדישין דבמה שמחלל הרי מקדיש עכשיו מחדש דמי הפדיון, ולפענ"ד הקלושה הא ליתא דהקדש מתחלל בין דרך מקח ובין דרך חילול, ודרך חילול פשוט דלא נחשב מקדיש מחדש, דהרי אינו מוליד עכשיו שום קדושה אלא דהקדושה פורחת מזה על זה, ואין כאן הקדש מחודש רק חפץ מחודש, כדמבואר ביומא (ס"ג ע"ב) דאם מת וחללו על אחר אינו צריך הגרלה שהרי מכח ראשון בא, אלא מחוורתא כנ"ל:
שם תוד"ה ואיזהו וכו', בכור בזה"ז לא הוי שרינן למיעבד הכא דלא מיבעיא ישראל שיש לו לקיים מצות נתינה להמתין לכהן שירצה לקבלו, עי' רא"ש ושו"ע שכתבו דהכהן אינו רשאי לסרב, משמע שאם מסרב לא מהני נתינה בע"כ, ובהגהת אשרי פ"ג דביצה בשם או"ז דכייפינן לכהן לקבלו, אך בפסקי מהרא"י סי' קס"ו כתב דאפשר דהתם שאני שכבר גילה דעתו שרוצה לקבל אחר שיפול בו מום, ועי' קצוה"ח סי' רמ"ג הביא דברי הפר"ח שבמת"כ מהני נתינה בע"כ והק' מד' הרא"ש הנ"ל, ותירץ דהא דנתינה בע"כ שמה נתינה זהו רק לענין שיפטור הנותן מחיובו אבל המקבל אינו זוכה בע"כ עיי"ש, וכדברי התוס' כאן דאף ידי מצות נתינה לא יצא, והטעם משום דבעי' דרך נתינה כדמסיק בקצוה"ח שם עיי"ש, ועי' ב"י אה"ע ריש סי' ק"כ לענין וכתב ונתן דכתיב בגט דהיינו טעמא דפסול אם אינו משל בעל, דסתמא כוונת התורה כדרך שבני אדם כותבין ונותנין וה"ה בזה, דדרך סתם נתינה הוא ברצון המקבל:
והנה עמש"כ התוס' דלא שרינן גבי בכור לכונסו לכיפה משום שמחויב לקיים בו מצות נתינה, יש לדקדק אמאי לא עקרו מצות נתינה משום חשש תקלה כשם שעקרו מצות מעשר בהמה מחמת חשש זה, ואין לומר דמה שמכניסו לכיפה חשוב עקירה בקום ועשה, דהא כתבו התוס' שבועות (ד"ד.) דהנשבע לאכול את הככר וזרקו לים הוי לאו שאין בו מעשה, והטעם משום דהזריקה לים אינו אלא גרם לביטול השבועה דאפי' אם לא זרקו עדיין הי' מחוסר מעשה לקיום השבועה, וה"ה כאן דאפי' אם לא הי' מכניסו לכיפה אכתי מחוסר מעשה לקיום מצות נתינה:
ואין לומר דאף בגורם העקירה ע"י מעשה נחשב עקירה בקום ועשה, זה אינו דהא סדין בציצית חשוב שוא"ת, ובתוס' יבמות (ד"צ ע"ב) דאף שעושה מעשה ומתכסה בטלית דבת חיובא, מ"מ כיון דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף אשוב עקירה בשוא"ת עיי"ש, הרי דמה שגורם העקירה ע"י מעשה לא נחשב עקירה בקום ועשה, וחוץ מזה כאן הכניסה לכיפה אפי' גרמא לא הוי רק מה שאינו נותן לו לאכול, וא"כ אפי' גרם עקירה ע"י מעשה אין כאן, וא"כ קשה אמאי לא עקרו מצוה זו מפני חשש תקלה:
ונראה לי לחלק דמעשר בהמה הוי מילתא דשכיחא ע"כ עקרו המצוה מפני חשש תקלה, משא"כ בבכור בזה"ז דלא שכיח שיצטרך לרעות עד שיסתחב, דהא לכתחילה צריך להטיל בו מום קודם שיצא לאויר העולם או להקנות אוזן אמו לעכו"ם, [עי' תוס' לעיל ד"ג ע"ב)] אלא דלעתים רחוקים יקרה ששכח מלעשות לו אחת מתקנות אלו, וכיון דהוי מילתא דלא שכיחא לא חשו חז"ל לעקור בשביל זה מצות נתינה, ודוקא בהך דאין מקדישין ואין מחרימין חששו אף דלא שכיח, משום דהתם ליכא ביטול מצוה ולא הפסד קדשים דסוף סוף ילך לאיבוד כמש"כ התוס' כאן משא"כ בבכור דכשיפול בו מום, יאכל בקדושת בע"מ לא גזרו במילתא דלא שכיחא, וחילוק זה מבואר ג"כ בנו"ב תנינא יו"ד סי' קפ"ט שהביא ד' הרמב"ם פ"ו מה' בכורים ה"ב דפסק שאם עבר ועשר בהמות בזה"ז הרי זה מעשר ויאכל במומו, ולכאורה הוא נגד גמ' ערוכה בסוף מכילתין דמוקי ברייתא דתניא ימותו במעשר בזה"ז, וביאר ג"כ עפי"ד הנ"ל עיי"ש:
עי רי"ט אלגאזי פ"ה אות מ"ג שהקשה לשיטת הסוברים דהטלת מום בקדשים בזה"ז אינו אסור אלא מדרבנן למה בטלו מצות עשה דמעשר בהמה בזה"ז הא יש עצה לעשר ולהטיל מום, ומוטב לדחות איסור דרבנן מלבטל לגמרי מ"ע של תורה דהא עשה דוחה ל"ת עיי"ש:
ולפענ"ד כמה תשובות בדבר, דאף שמפורש בש"ס ברכות (י"ט ע"ב) דיש כח ביד חכמים לעקור איסור דרבנן בקום ועשה כמו שיש להם כח לעקור מצוה של תורה בשוא"ת מ"מ כמו דמצינו לענין עשה דוחה ל"ת דאין עשה דאורייתא דוחה עשה ול"ת דרבנן, כדמבואר בפ' יו"ט של ר"ה בהא דשופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל משום דשופר עשה ויו"ט ל"ת ועשה, ולשיטת הר"ן והריטב"א שם אפי' הוי בעידנא לא דחי עשה ול"ת דרבנן, (ודעת הלח"מ פ"ב מה' שופר אינו כן עיי"ש] ה"ה כאן דמחמת חשש תקלה מוכרח לבטל אחת משתיהם, או העשה דאורייתא של מעשר בהמה, או הל"ת דרבנן של הטלת מום בזה"ז, מוטב שתתבטל העשה, דהל"ת דרבנן של הטלת מום יש בה דררא דעשה ול"ת, כדמבואר ברמב"ם פ"א מה' איסורי מזבח ה"א, דאיכא גם עשה דתמים יהי' לרצון, וחוץ מזה איסור הטלת מום הוי גדר ל"ת שבמקדש, דאין עיקר הקפידא עבירת האדם אלא הפגם שבקודש, [עי' מש"כ בחידושי לעיל (י"ב)] וכמו דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, ומוטב שתתבטל העשה, ה"ה כאן: ועוד הא בסוכה (ט"ז ע"ב) עד כאן לא קאמר ר' יוסי הכא אלא בסוכה דמ"ע, אבל שבת דאיסור סקילה לא, וברש"י שם, אבל שבת דאיסור סקילה במלאכה דאורייתא מחמירין אפי' במידי דרבנן דאית בי', ועי' רא"ש פ' השוכר את הפועלים דהך בעיא דשבות בשאר איסורין לא איפשטא ואזלי' בה לקולא, ואע"ג דמסקינן במטיל מום בקדשים דע"י עכו"ם נמי אסור אפי' בזה"ז שאינו אסור אלא מדרבנן התם משום חומרא דקדשים הוא ולא גמרינן מינה עיי"ש, הרי דמצד חומרא דקדשים יש לו דין שבת דהוי איסור סקילה (ואף דביו"ט נמי שבות אסור שאני התם גזירה אטו שבת דשם שבת עליו וכמש"כ התוס' ב"מ (ד"צ)] וא"כ כמו דאמרי' התם דאפשר דלר"י שבת דע קרו סקילה מחמירין בי' טפי ה"ה בזה:
אך אכתי יש מקום עיון בזה כיון דעכ"פ לא חמור משבת, א"כ כמו דבשבת מתירין שבות דשבות במקום מצוה, ה"ה כאן נתיר הטלת מום ע"י נכרי בזה"ז דהוי שבות דשבות, כדי שלא תתבטל מ"ע דמעשר בהמה, היינו שיפריש מע"ב ואח"כ יטיל מום ע"י נכרי, ואפי' אי נימא דזה לא נחשב שבות דשבות במקום מצוה, דהמצוה אפשר שתתקיים בלי עבירת השבות דשבות, אלא דאח"כ יהי' מוכרח לדחותו מפני חשש תקלה, מ"מ הא פסק המחבר באו"ח סי' ש"ז ס"ה דאפי' שלא במקום מצוה, אלא אם צריך לדבר צורך הרבה התירו, ואין לך צורך גדול יותר מזה דחשש תקלה, ואי משום דלצורך זה יש עצה אחרת לעקור המצוה בשוא"ת, הרי בשביל מצוה ג"כ נדחה שבות דשבות, וא"כ ממנ"פ ניתן לדחות, אך עי' היטב בשו"ע הרב סי' תמ"ו ס"ה דלדעת היש חולקין כל כה"ג שוא"ת עדיף וה"ה בזה, ולדעה קמייתא שם יהי' מוכרח דאזלי בשיטת הסוברים דאף בזה"ז אסור להטיל מום מה"ת:
או י"ל דהסוברים דהטלת מום בזה"ז רק מדרבנן, אזלי בשיטת הפוסקים דאפי' שבות דשבות אינו מותר בכל המצות אלא במצות מילה וכיו"ב, שעיקרה דוחה שבת כדעת התוס' גיטין (ד"ח ע"ב) וסייעתם: