ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות
דף ב.
ספר ראשית בכורים על בכורות - הקדמה:
הקדמה אודה ד' מאוד בפי ובתוך רבים אהללנו אשר שם חלקי מיושבי ביהמ"ד וברוב חסדיו נתן בלבי להעמיס עול תורה על שכמי ונחני באורח מישור לשאוב מים מבאר מים חיים מקור החכמה והתבונה רשכבה"ג הגאון איש אלקים קדוש שר התורה אדמו"ר זצללה"ה מסאכטשאב. ואף כי בעניי לא זכיתי אז להבין עומק דב"ק מ"מ הנכנס לחנותו של בושם ריח טוב קולט והועילה הנטיעה בצד מה להחניט פירותי' לאח"ז] והביאני עד הלום להוציא לאור את חידושי על מסכת בכורות שנתתי להם משפט הבכורה יען אינו מצוי כ"כ ספרים על מס' זו:
קראתי שם הספר "ראשית בכורים" כי בכור הוא ראשית, והרמב"ם ז"ל קבע דיני בכור אדם ופט"ח בה' בכורים, ועוד כי הוא ראשית בכורי פרי עשתונותי שאני מוציא לאור בעזה"י, ומבואר בספה"ק כי מצות בכורים היא ליתן את הראשית מהכל להשי"ת כמש"כ בם "שפת אמת" (דברים ד"נ ע"ב) בשם החי' הרי"ם זצללה"ה עיי"ש, ועי' בס' "שם משמואל" (שמות מ"ו ע"ב) שיש ראשית בעולם, שנה, נפש, והראשית שבנפש הם המוח והלב ומצד קדושת הראשית שבאדם נסתעף שגם הראשית שחוץ לגופו נתקדש וזהו קידוש בכורות, ראשית הבנים, וראשית קנינו שהיא בהמה טהורה, ואף דבר המשמש לגופו היא פט"ח יש לו קדושה לפדיון עייש"ה, ולפי"ז החידושים שאדם מחדש בתורה ומצא ע"י יגיעת המוח והלב יש עליהם תורת ראשית ובפרט על מס' זו שנקבעה על עניני ראשית, ועי' "רבינו בחיי" (ר"פ תבוא) עה"כ כבד את ד' מהונך ומראשית כל תבואתך מש"כ בביאור דברי המדרש מהונך ממה דהנייך וכו' עיי"ש באריכות ויוצדק שם "ראשית ביכורים" וגם שמי נרמז בו עה"כ של ה' אותיות מתיבת ראשית:
עתה אני מתפלל תפילה קצרה שיהי' ספרי תועלת להתלמידים וד' יפתח לבנו בתורתו ויטע בלבנו אהבתו ויראתו ויקוים כי מקרא שכתוב לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם אמן:
דברי הצעיר אברהם במהרי"נ ז"ל וויינבערג מילידי עיר שציצין כעת בפה ווארשא יצ"ו:
אחלה פני כל מעיין בספרי אם יהי' דבר תמוה יעיינו בהשמטות ובלוח הטעות ואם עדיין יקשה להם דבר יודיעוני נא בע"פ או בכתב ואפרש שיחתי אי"ה בל"ג:
תש"ח חן לתלמידי הב' המופלג חו"ב וכו' מהו' שלמה זלמן נ"י אורנער שהטה שכמו לסבול וטרח הרבה בהעתקת הכתבים להכינם לדפוס:
דף ב/א:
בכורות פרק ראשון (דף ב') בגמ' דאי תנא לוקח הו"א משום דקא מייתי לה לקדושה, פירש"י שתהא שובתת בשבת וכיון דמצוה קעביד ליכא למקנסי', ובתוס' כתבו דלפ"ה הא דמפקע לה מקדושה יתפרש ג"כ משום דעכו"ם עושה בה מלאכה בשבת וכ"כ בפי' רבינו גרשום, ולכאו' אינו מובן מה מצוה קעביד במה שקונה בהמה שתהי' שובתת אולו הרי העשה דשביתת בהמתו אינה גדר חיוב רק גדר שלילה שאם יש לו בהמה מוזהר על שביתתה, וכ"כ עשה זו מתקיימת כשהבהמה היתה של הנכרי ולא הי' קפידא בשביתתה, ועי' שיטמ"ק אות ח' בשם תוס' חיצוניות שהרגישו בזה:
ועוד הא בש"ס ע"ז (ט"ו) אמרי' בטעם איסור מכירת בהמה גסה לנכרי משום גזירה דשאלה שכירות ונסיוני, ואם איתא דאסור למכור בהמה לנכרי מפני שמבטל מנות שביתת בהמתו למ"ל כל הנך גזירות תיפוק לה מטעם זה: ולפי הנראה ס"ל לרש"י ור"ג דמי שאין לו בהמה כלל אף שאינו עובר אעשה דשביתת בהמתו מ"מ אינו מקיימה ג"כ, ולא דמי לעשה דשבתון שבגוף האדם דכל אחד מקיים במה ששובת ממלאכה, דהא אין ידיו אסורות מלעשות מלאכה ולא בדיל מינה כל השבוע ע"כ כשיושב ואינו עושה מקיים מ"ע, משא"כ בשביתת בהמתו דאינה מתקיימת אלא במי שיש לו בהמה שיכולה לעשות והיא שובתת, ומטעם זה יש סרך איסור במכירת בהמתו דעי"ז גורם לבטל קיום העשה דשביתת בהמתו, ודמיא למש"כ בטור או"ח סי' תל"ו בשם אבי העזרי דהיוצא מביתו תוך ל' יום קודם הפסח ובדעתו לפרש בים או לצאת בשיירא באופן שלא ידור בבית בפסח חייב לבדוק ולבער כדי לקיים מצות תשביתו כיון שלא יוכל לקיימה כשיגיע הפסח, ואף שלא יעבור אז ג"כ שהרי יהי' מנוקה מחמץ מ"מ מוטל עליו לקיים המצוה בפועל, ולא אזיל בשיטת המהרי"ק דאף מי שהוא מנוקה מחמץ בלי שום מעשה מקיים עשה דתשביתו, ועי' אבני נזר או"ח סי' שי"ח שביאר דהמצוה היא ההשבתה בפועל ועי' ט"ז שם ובשו"ע הרב סכ"א שם ביאר היטב שיטת אבי העזרי ושיטת החולקים עליו:
והנה רש"י ור"ג כאן אזלי בשיטת אבי העזרי, אך כמו דהתם החיוב מוטל עליו רק בשיצא מהבית תוך ל' לפני הפסח, כ"כ כאן יהי' סרך איסור רק תוך ג' ימים לפני השבת דיש להם השתוות לתוך ל' שלפני הפסח כדמבואר פ"ק דשבת (די"ט) גבי אין מפליגין בספינה וברז"ה שם ובשו"ע או"ח סי' רמ"ח עיי"ש:
ובזה אתי שפיר הא דלא אמרי' בע"ז שם שטעם איסור המכירה הוא מפני ביטול קיום מצות שביתת בהמתו דמחמת זה לא הי' מקום לאסור המכירה רק תוך ג' ימים, ומתני' סתמא קתני, ומוכרח לפרש טעמים אחרים, ועוד דטעם זה לא יספיק למי שמשייר לעצמו עוד בהמות שע"י יקיים המצוה (ולא דמי לנידון התוס' שבת (צ"ד ע"ב) ד"ה והא גבי כזית ממת גדול כמובן: וכמו כן יש סרך מצוה לקנות בהמה לשיטתם שעי' יוכל לקיים מצות שביתת בהמתו וכן לקנות חמץ שעי"ז יוכל לקיים מצות תשביתו, ודמיא קצת למש"כ בתוס' פסחים (קי"ג ע"ב) ותוס' שבת (ל"ב) דאף דמי שאין לו בגד של ד' כנפות פטור מציצית מ"מ יש לחזור להביא עצמו לידי חיוב, ואף דיש לחלק בין הנושאים מ"מ קצת מצוה יש בדבר:
ואף דשיטת רש"י בע"ז (ט"ו) דבמניעת שביתת בהמתו עובר בל"ת מ"מ אתי שפיר מה שפי' כאן, דאף לענין ל"ת יש נ"מ בין יש לו בהמה לאין לו כדאיתא בקדושין (ל"ט ע"ב) דהא דישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה זהו רק כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה, ואף כאן מי שיש לו בהמה שהיא עובדת בכל השבוע, ואינו מניחה לעבוד בשבת אף דיש לו פסידא במניעת עבודתה נוכל שכר כעושה מצוה, [ועי' אב"נ חיו"ד סי' נ"ג שנסתפק אם פי' המפרש למס' בכורות הוא מרש"י ז"ל וא"כ אפי' יהי' סותר שיטת רש"י דשם לק"מ]:
שוב ראיתי באבני נזר יו"ד סי' תנ"ח שכתב דאין לאסור מכירת בהמה לגוי משום דמפקע לה ממצות שביתת בהמתו משום דשביתת בהמתו אינה נמנית למצוה בפ"ע, וע"כ המצוה היא שישבות האדם וכל השייכים אליו, ואם שבת האדם בלבד ולא בהמתו לא שבת שביתה גמורה, ומי שאין לו בהמה מקיים המצוה כמו מי שיש לו, והביא ראי' מד' השו"ע סי' רמ"ו שמי שיש לו בהמה אצל נכרי מחויב להפקירה ולא מצינו מי שחולק בזה עייש"ה, והנה הא דלא מייתי שיטת רש"י ור"ג כאן נראה פשוט, דלא בא שם רק להשיב להשואל שהקשה דא"כ יאסור למכור בהמתו לגוי דמפקע לה משביתת בהמתו, וע"ז השיב דמה שאין דין זה מוסכם מכל הפוסקים הוא מטעם הנ"ל, ולשיטת רש"י ע"כ אין זה סוג שביתת עצמו, ומ"מ לא קשה מה דלא נמנה למצוה בפ"ע דלשיטתו הוא בל"ת, ומה"ט נמי מחויב להפקיר בהמתו שאצל הנכרי כמש"כ באב"נ שם עייש"ה:
ברש"י ד"ה אימא ליקנסי' לפדות העובר מן העכו"ם וליתנו לכהן, משמע דבשעה שהוא ביד העכו"ם אין הפדיון מועיל רק צריך לפדותו מיד העכו"ם ואח"כ יתננו לכהן, והאי יתננו לכהן לאו דוקא שיתן החמור עצמו לכהן דהא לכתחלה אינו רשאי ליתן הפט"ח עצמו לכהן אא"כ יפדנו הכהן בפניו, כדאיתא לקמן (י"ב ע"ב) וא"כ מוטב שהישראל בעצמו יפדנו בשה או בשויו ויתן הפדיון לכהן וקשה קצת מה שפירש"י יתננו לכהן דמשמע לכאורה דקאי על הפט"ח עצמו, אך י"ל דזהו רק היכא דמחויב בפדיון מה"ת בזה לא מהני נתינה לכהן רק באופן שיפדנו הכהן להתיר האיסור, דבפט"ח דאורייתא הפדי' והנתינה הם ב' ענינים נפרדים הפדי' הוא להתירו בהנאה והנתינה היא ממתנות כהונה, משא"כ הכא דמדאורייתא פטור דהא נולד אצל הנכרי, רק דרבנן קנסוהו לפדותו, הקנס אינו שיאסר הפט"ח בהנאה לפני הפדי' רק קנס ממון בלבד, וסגי במה שיתן הפט"ח לכהן ושוב הכהן לא יהי' חייב לפדותו, וזה מה שכ' רש"י "ויתננו לכהן" דכאן לא יצטרך הכהן לפדותו: אך לפ"ז יהי' קשה למ"ל לפדותו מיד הנכרי הא סגי שיתן שה לכהן עבור הפט"ח או שיתן לו שויו אף כשגוף הפט"ח הוא ביד הנכרי, ובשלמא היכא שחייב בפדיון מה"ת בזה ודאי לא יועיל הפדיון כל זמן שהוא ביד הנכרי כגון מי שנולד אצלו פט"ח שחייב לפדותו מה"ת והלך ומכרו לעכו"ם לפני הפדיון בזה יתחייב לחזור ולקנותו מן הנכרי ולפדותו אח"כ ולא יועיל הפדיון כל זמן שהוא ביד העכו"ם כשם שאינו יכול לחלל דבר שאינו ברשותו כדמבואר בב"ק (ס"ט), אבל כאן שמה"ת אינו חייב בפדיון וליכא רק קנס ממון אמאי לא יוכל ליתן שה או שויו לכהן אף כשגוף הפט"ח אינו ברשותו:
אך י"ל דאם הי' הדין שקנסוהו רבנן לפדותו הי' צריך פדיון גמור בכל פרטי ודקדוקי פדיון כאילו הי' חייב מה"ת, דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו, וכמש"כ הר"ן פ' בהמה המקשה בב"פ שהפריס ע"ג קרקע וצריך שחיטה משום מראית עין כל פסולי שחיטה פוסלין בו אפי' שהי' ודרסה דליכא בהו משום מראית עין, דכיון שצריך שחיטה מדרבנן הוי כחיוב עצמיי [ועי' ת"ש סי"ג בשם תשו' הרשב"א דצריכין לברך על שחיטתו ג"כ] וה"ה כאן אם הי' צריך לפדותו מדרבנן הי' שוה פדיונו לפדיון פט"ח דאורייתא ואף בהנאה הי' אסור לפני הפדיון [ועי' תה"ד סי' נ"ד] הילכך צריך לפדות הפט"ח מן העכו"ם ולא הי' מועיל הפדיון כשהוא ביד העכו"ם, ומ"מ לענין זה אינו שוה לפט"ח דאורייתא דפט"ח דאורייתא אסרו חכמים ליתנו לכהן רק באופן שיפדנו בפניו אבל כאן לא גזרו והטעם דלא הצריכו להשוותו לענין זה הוא, משום דזה הוי גזירה דרבנן, והא דהשוו חכמים תקנתם לשל תורה הוא רק לענין הדברים דבשל תורה אסור מה"ת, ולא לענין הדברים שאף בשל תורה הוא רק מדרבנן דזה הוי כעין גזירה לגזירה, דהא דצריך לפדותו בפניו הוא משום דכהנים חשודים על פט"ח והיכא דאסור בהנאה רק מדרבנן לא חששו [כמש"כ הת"ש שם לענין ב"פ דאין להחמיר בו באותן החומרות שאינן מעיקר הדין עיי"ש] ומדוקדק מה שפירש"י שצריך לפדותו מן העכו"ם ויכול ליתן הפט"ח בעצמו לכהן: שוב ראיתי בהגהת הרש"ש כאן שכ' בזה"ל לפדות העובר מן העכו"ם ר"ל כמו שהוא ביד העכו"ם דודאי יכול לפדותו אף שאינו ברשותו דלא גרע מפודה פט"ח של חברו שפדיונו פדוי כדאמרי' לקמן (י"א) עכ"ל הנה מש"כ דכוונת רש"י הוא שיפדה כמו שהוא ביד העכו"ם, לשון רש"י ז"ל אינו סובל פי' זה דא"כ הי' לו לפרש לפדות העובר וליתנו לכהן, ומדקאמר לפדותו מן העכו"ם מוכח דעתו ז"ל דכל זמן שהוא ביד העכו"ם אין הפדיון מועיל ומה דפשיטא לי' דלא גרע מפודה פ"ח של חבירו זה אינו מוכרח דאפשר שאזיל בשיטת הסוברים דהא דפודין פט"ח של חבירו שלא מדעתו זהו מטעם זכי' שהוא מטעם שליחות כדמוכח בתוס' קדושין (נ"ו) דמה שאינו מועיל חילול בדבר שאינו שלו בהך דצנועין הוא משום דשם לא שייך שליחות דהגזלנים בעצמם אינם יכולין לחלל, וא"כ בפט"ח שהבעלים יכולין לפדותו גם אחר יכול לפדותו מטעם זכי', וכמש"כ הריטב"א קדושין (כ"ג) דמהא דהפודה פ"ח של חבירו פדיונו פדוי יכולין לפשוט האיבעיא בנדרים דהתורם משלו על של חברו א"צ דעתו, ועי' מלמ"ל פ"ד מה' תרומות שכן הוא גם דעת הרמב"ם עיי"ש, ואף דבתוס' ב"ק (ס"ח ע"ב) מבואר דבפ"ח אינו מטעם שליחות וכ"מ בתוס' מכילתין (י"א), [ועי' בחידושי שם ביאור השיטות בזה] מ"מ אפשר דרש"י כאן אזיל בשיטת הסוברים שהוא מטעם שליחות, ע"כ רק פ"ח של חברו ישראל יכול לפדות, משא"כ כאן שהפ"ח הוא של נכרי ולא שייך גבי' זכי' ושליחות, וע"כ אם איתא דחז"ל הטילו עליו חיוב פדיון בכל פרטיו ודקדוקיו, יהי' מוכרת לקנות העובר מן הנכרי ולפדותו:
ואף דלכאורה יש לבע"ד לחלוק כיון דבפ"ח גמור לא יצויר לפדותו מן הנכרי משום דכיון שחל עליו קדושת פ"ח ברשות ישראל לא תועיל המכירה לנכרי וא"כ אף כאן לא הי' מקום לגזור, אך גם זה לאו מילתא דפשיטא, דהא פ"ח דאורייתא אם מוכרו לישראל חלה המכירה אלא דפליגי הרמב"ם והראב"ד בפי"ב מה' בכורים אם דמיו אסורין, ואף דיש לחלק בין מכרו לישראל למכרו לנכרי דבמכרו לישראל כיון שיוכל לפדותו גם אחר המכירה חלה המכירה לביני ביני [עי' לקמן ד"ט וברא"ש שם ועי' נוב"י קמא יו"ד סי' פ"ד, ועי' מש"כ בחידושי שם] משא"כ כשמכרו לנכרי כיון שלא יוכל לפדותו עוד אפשר דלא חלה המכירה כלל, אך אי מהא לא תברא לפי המבואר בשיטת רש"י ז"ל פסחים (ל"א ע"ב) דאיה"נ הוי שלו כמה שביאר הרב בקו"א סי' תל"ה, ולפימש"כ המהר"ל בגו"א פסחים (ל"ח) דדבר שהוא שלו בעצם רק ארי' דאיסורא הוא דרביע עלה זהו רק למי שחושש לאיסור, א"כ מי שאינו חושש לאיסור פ"ח ומוכרו לנכרי חל הקנין דלא דמי להקדש דרשות אחרים עליו, וכדמוכח בגיטין (ד"כ.) בהא דכתבו על איה"נ כשר אף דהגט מוכרח להיות משל בעל דוקא עי' ב"י אה"ע סי' ק"כ, אע"כ כנ"ל דכיון שאינו חושש לאיסור ובא ליהנות נחשב שלו [עי' תוס' שם (ד"כ ע"ב) ד"ה בכתובת] ועי' תוס' חולין ק"מ. ד"ה למעוטי ובחידושי שם הארכתי אכ"מ, וא"כ ה"ה כאן אפשר שיועיל הקנין, ואז יהי' מוכרח לקנותו מן העכו"ם ולפדותו, וע"כ אף כשמוכרו לעכו"ם בעודנו עובר הי' לקנסו לחזור ולקנותו ולפדותו אח"כ:
שם בגמ' ר' יהודא אומר המקבל בהמה מן העכו"ם וכו' והנותן לו בקבלה אעפ"י שאינו רשאי קונסין אותו עד עשרה בדמיו ונותן כל דמיו לכהן, שמעתי מקשים כיון שקונסין אותו לפדותו מן העכו"ם נימא דמעכשו כפדוי דמי ותחול עליו קדוה"ג כהך דחגיגה (ד"ד.) דלמשנה אחרונה ח"ע וחב"ח חייב בראי' הואיל דכופין את רבו לשחררו נחשב שאין לו אלא אדון אחד ודוחק לתרץ כיון דברצון העכו"ם תליא לא נחשב בידינו דאטו בשופטני עסקי' שלא יתרצה העכו"ם לקבל עשרה בדמיו או לחד מד"א מאה בדמיו (ועי' קדושין (ל' ע"ב) אלא בתו בידו היא ה"ק להו וכו']:
והנלפע"ד בזה דאף דכופין אותו לפדותו מ"מ כיון שעכשו הוא ביד הנכרי חשוב יד עכו"ם באמצע, ואפי' למאן דס"ל כל העומד וכו' מ"מ אינו כפדוי ממש שיחשב כל בכור בישראל, והא דאמרי' בחגיגה דמחמת שכופין את רבו נחשב מעתה שאין לו אלא אדון אחד, שאני התם דבעצם בר חיובא הוא מפאת הצד חירות שבו כמו שחייב בכל המצות אפי' למשנה ראשונה, אלא דבכאן הצד עבדות מעכב ע"צ החירות דבעי' שלא יהי' לו אלא אדון אחד, ולענין זה שוב מועיל מה שבידו לכוף את רבו לסלק את המפריע כיון דמצד עצמו חייב ואינו מחוסר כאן רק פעולת סילוק וממילא יתגלה החיוב של הצד חירות שיש לו גם עכשו, משא"כ הכא דעכשו הוא קנוי להנכרי קנין גמור ומחוסר קנין חדש של הישראל לזה אינו מועיל מה דעומד לפדותו, ועכ"פ לא עדיף מיד עכו"ם באמצע וכמש"כ התוס' לקמן (ט"ז ע"ב) ד"ה אין לחלק בין בהמת ארנונא למקבל צאן ברזל מן העכו"ם עיי"ש, תדע דלכאורה, קשה הא דאמרי' בר"ה (כ"ט) דח"ע וחב"ח אינו מוציא אחרים יד"ח ואף את עצמו אינו מוציא, ואמאי לא נימא שם ג"כ דלפי משנה אחרונה הרי הוא ב"א גמור מעכשו ויוציא אחרים יד"ח [ועי' טו"א בחגיגה שם שנתקשה בזה, ותי' דאיירי בעבד של קטן שאין בידינו לכופו, וזה דחוק מאוד דכל כי האי לא הי' להש"ס לסתום אלא לפרש, וגם לא מצינו לשום אחד מהפוסקים שיחלק בזה] אך לפי הנ"ל ניחא דנעשותו ב"ח גמור לענין זה לא מועיל מה שבידינו לכופו ואינו מועיל רק להסיר המפריע מצד החירות שגם עכשו הי' בדין לחייבו אבל לא להוליד חיוב חדש מפאת צד העבדות):
וכן מוכרח דהא אפי' למדס"ל בעלמא כל העומד וכו' אינו מועיל לגמרי כאילו כבר נעשה הדבר בפועל ממש כדמבואר בכ"ד, ואף הא דש"ס חגיגה שם מפאת כל העומד הוא כדמוכח קצת ממה דלא פסק הרמב"ם כן בפ"ב מה' חגיגה ה"א ועי' שם בכס"מ ובלח"מ שם, ולפי הנראה טעמו ז"ל משום דס"ל דרבינא דקאמר דלפי משנה אחרונה חייב הוא מטעם כל העומד, והרמב"ם לא פסק כמ"ד כל העומד וכו', כמש"כ הח"מ והפר"ח אה"ע סי' קכ"ד עיי"ש, ואפשר דאף הראב"ד שפוסק כרבינא אינו משום דס"ל כל העומד בעלמא אלא דכאן שאני דאינו מחוסר אלא פעולת סילוק כנ"ל:
שם בתוד"ה ונותן וכו' לא לקדוש קדוה"ג להיות קרב לגבי מזבח מפני חלקו של עכו"ם כדפי' בקונטרס, ובסוף פירקא שרי לי' ר"י בגיזה ועבודה דדרש לי' לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בשלך ושל אחרים, ולא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרים עכ"ל, יש להעיר לפי"מ שפירש"י מכות (כ"ב) דהמנהיג בשור פסוה"מ לוקה משום כלאים משום שיש בו צד קודש וצד חול וחולין עם קדשים הוי כלאים זה, בזה עיי"ש, וא"כ הכא אמאי מותר בעבודה נהי דאיסור עבודה בקדשים ליכא דאתה עובד בשלך ובשל אחרים מ"מ יאסר משום כלאים:
ולכאורה יש להקשות גם מרש"י תמורה (י"א ע"ב) גבי הקדיש אבר מהו בגיזה, פירש"י בעבודה לא תיבעי לך דאסור דהא קא מכחיש לה עיי"ש, ולמ"ל האי טעמא דהוא רק חשש בעלמא תפ"ל דאסור בעבודה משום כלאים כיון דיש כאן תערובות קודש וחולין דכל הבהמה היא חולין והאבר הוא קודש, אך משם לק"מ כיון דכל הבהמה היא חולין רק אבר אחד מבורר ממנה הוא קודש לא נחשב כחורש בב' בהמות אחת של חולין ואחת של קודש, דדוקא בשור פסוה"מ כיון דיש בו צד חולין וצד קודש, וכל צד אינו בחלק מבורר, רק הבהמה דרך כלל פתיך בה ב' הכחות נחשב כאילו כולה חולין וכולה קודש, ועי' רמב"ם פ"ד מה' בכורות ה"א דבחלק שאינו מבורר נחשב שותף בכולה שנחשב שכל הדבר שייך לכל אחד מהשותפין לגמרי רק שיש לו קנין קלוש באיכות עיי"ש ה"נ נחשב שכל הבהמה היא חולין וכולה קודש, אבל בהך דתמורה הנ"ל שכל הבהמה היא חולין ואבר אחד הוא קודש וכל חלק הוא מבורר, לא הוי כב' בהמות דהאבר אינו בהמה שלימה, ואפי' אם היתה חצי' קודש וחצי' חולין וכל חלק הי' מבורר ג"כ לא הי' שייך בזה ענין כלאים מטעם הנ"ל דאינה רק בהמה אחת חצי' חול וחצי' קודש, וענין כלאים הוא רק בב' בהמות או באחת שהיא כב' כההיא דשור פסוה"מ, הילכך לק"מ מההיא דתמורה, אבל מכאן קשה דהא כאן הוא שותף באיכות דחלק ישראל אינו מבורר ודמיא לשור פסוה"מ, ואף דכאן מותר בגיזה ועבודה מ"מ עדיף עוד מפסוה"מ דהתם אין בה צד קודש אחר רק לענין גיזה ועבודה, והכא הוי חצי' קודש לענין קדושת בכורה:
אך באמת גם מכאן לק"מ דכאן על גוף הבהמה ליכא קדושה כלל, כדמבואר ברש"י לקמן (ד"ט ע"ב) שכ' בזה"ל אע"ג דמחייב ר"י למיתב חצי דמיו לכהן שרי בגיזה ועבודה שאין קדושה לחצאין עכ"ל עיי"ש, ועי' רש"י תמורה (י"א) ותוס' שם ד"ה התם עיי"ש, וכן מסתברא דכיון דהתירו הכתוב בגיזה ועבודה גלי שאין על הבכור שום קדושה כלל רק חוב ממון בעלמא יש לו להכהן על בכור זה לגבות ממנו חצי דמיו:
ומשה"ק התוס' וא"ת נהי דלא קדוש קדוה"ג מ"מ כיון דמדאורייתא חייבת בבכורה אותו חלק שיש לו בו יהא לכהן למה נותן לכהן דמי חלקו, היינו אע"ג דאין כאן קדושה על הבכור כלל מ"מ החצי בכור היי ממתנות כהונה ואמאי לא יתן החצי בכור עצמו, וע"ז תירצו משום טיבותא דכהן, ואין להקשות כיון דמשום טיבותא דכהן תיקנו כן אם הכהן אומר אי אפשי בתקנת חכמים אמאי אין שומעין לו, י"ל דהכא לא שייך לומר כן כיון דאינו מוכרח ליתן לכהן זה דוקא ואם לא יתרצה כהן זה לקבל מעות יתנם לכהן אחר, וזה פשוט:
[הגה"ה עי' יבמות (מ"ז ע"ב) דעבד שנשתחרר צריך טבילה ודעת התוס' וסייעתם שם דהוא מה"ת [עי' חי' רעק"א יו"ד סי' רס"ז] וא"כ כשנשתחרר ועדיין לא טבל אף שפקע מיני' העבדות מ"מ עדיין לא נכנס, לקדושת ישראל, והנה בח"ע וחב"ח לענין חיוב ראי' יתחייב תיכף לאחר גמר השחרור אף שלא טבל עדיין ולא מחמת הצד עבדות אלא מחמת הצד חירות שהי' לו מכבר דחייב בכל המצות אלא שמעכב עליו מה שיש לו עוד אדון אחר, וכאן הרי שוב אין לו אדון אחר, ולענין שיוכל להוציא אחרים י"ח לא יוכל עד שיטבול ויעשה ב"ח לגמרי דלענין זה לא סגי בסילוק העבדות בלבד, ומחמת העומד נחשב רק שכ"כ לענין עומד דממילא, ולא עדיף עומד שע"י מעשה כתבו דהטבילה היא לפני השיחרור, אך גרסת רש"י שם סילוק העבדות, עי' אבני נזר חאו"ח סי' קנ"ט אות כ"ה לר"ש מעומד דממילא אליבא דכ"ע, ואף שבתוס' יבמות שם סוף העמוד הוא להיפוך ומשחררה ומטבילה, ואף מהתוס' משמע רק דאין קדימת השחרור מעכב אבל אם טבל אחר השחרור פשיטא דמהני, דהסדר הוא תחילה סילוק העבדות ואח"כ קבלת הישראלית כמו דבגר מילה קודם טבילה, ולדעת כ"פ מעכב, וראן אפשר דאינו לעיכובא, אבל הטבילה שלאח"כ ודאי לכתחילה שפיר דמי, וא"כ החילוק פשיט חיוב ראי' לא בעי רק סילוק הצד עבדות, אבל להוציא אחרים במ"ע שהז"ג בעי' קבלת הישראלית לגמרי, ע"כ הגה"ה:
שם והנותן לו בקבלה אעפ"י שאינו רשאי עי' בפי' רבינו גרשום שכ' אעפ"י באינו רשאי ליתנה לעכו"ם בקבלה לפי שעושה בה מלאכה בשבת, ועוד שמפקיעה מן הבכורה, משמע דישראל ונכרי שיש להם בהמה בשותפות ועשתה מלאכה בשבת הישראל עובר משום שביתת בהמתו וכ"מ בשו"ע או"ח סי' רמ"ו עיי"ש וראיתי בס' מנחת חינוך במוסך השבת שהק' אמאי לא ממעטינן בהמה של שותפין מדכתיב וכל בהמתך דמשמע המיוחד לך ולא של שותפין כדמצינו בחולין (קל"ה ע"ב) גבי דגנך כסותך ושדך, והניח בצ"ע:
ולפענד"נ לתרץ עפימש"כ באגלי טל מלאכת חורש סק"א דהא דשנים שעשו בזא"י וזא"י חייבין ודנין כאילו כל אחד עשה כל המלאכה, זהו רק שם מפני שדנין על האדם העושה, אבל אם דנין על המלאכה הנעשית נחשב שנעשית מכח שניהם דהא המלאכה מורכבת מכח שניהם, והיינו טעמא דישראל ועכו"ם שאחזו בסכין ושחטו השחיטה פסולה משום דשם דנין על הבהמה הנשחטת, ומאי חזית דשדית לה בתר ישראל להכשיר שדי לה בתר נכרי לפסול עכתוד"ק ז"ל עייש"ה:
והנה בענין שביתת בהמתו יש לחקור אם חיוב השביתה היא מצד הבהמה שהתורה גזרה שבהמת ישראל תשבות בשבת או דלמא חיוב השביתה היא מצד האדם שהחשיבה התורה מלאכת הבהמה כאילו בעלים עושין וביטול שביתתה נחשב ביטול שביתה לגבי בעלי' אלא דעל מלאכת עצמו חייב סקילה ועל מלאכת בהמתו עובר בעשה לדעת התוס' והרמב"ם או בלאו לדעת רש"י ע"ז ט"ו. ור"ן שם והחינוך מ' ל"ב עיי"ש:
ולפי הנראה הא תליא אי אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט שהב"י או"ח סי' תצ"ה הביא ב' דעות בזה, ועי' בשו"ע הרב סי' רמ"ו סי"ט מבואר סברת מחלקותם שהמתירין טעמם לפי שלא נצטוינו ביו"ט אלא שלא נעשה מלאכה, ומה שבהמתנו עושה אין זה נקראת מלאכה אצלינו אלא אצל הבהמה, משמע דהאוסרים ס"ל דמה שהבהמה עושה נחשבת מלאכה אצל האדם, שכך גזרה תורה שמלאכת בהמתו נחשב כאילו הוא בעצמו עשה, וכיון דהוי סוג מלאכת עצמו נוהג אף ביו"ט, ואולי הא תליא במחלוקת הפוסקים הנ"ל אי על שביתת בהמתו עובר בלאו או בעשה דלשיטת התוס' והרמב"ם שעובר רק בעשה דלמען ינוח לא הוי סוג מלאכה ומותר ביו"ט כדמוכח ברמב"ם פ"ה מה' יו"ט ה"ב עיי"ש ולשיטת רש"י ור"ן וחינוך שעובר בלאו דלא תעשה כל מלאכה הוי סוג מלאכת עצמו ונוהג ביו"ט ולשיטתם נוהג אף בשל שותפין, ועי' נזיר ד"ב. וברש"י שם ד"ה אלא משמע לכאו' דאינו סוג מלאכת עצמו אך משם אין ראי' כיון דמ"מ האיסור הוא ע"י ממונו ולא ע"י גופו ממש קלישא איסורא ועי' בשו"ע הרב יו"ד סי' ק"צ אות פ"ו ותבין: שוב ראיתי שכן מבואר באבני נזר חיו"ד סי' תנ"ח דהוי סוג שביתת עצמו אלא דהוא ז"ל כתב כן אף לדעת הרמב"ם והכריח כן מדלא נמנית מצוה בפ"ע ע"כ המצוה היא שישבות האדם וכל השייכים אליו עייש"ה. ועי' אבני נזר או"ח סי' ב' אות מ"ז במש"כ שבהמתו של ישראל אסורה לעשות לעצמה מלאכת או"נ ביו"ט]:
ולפי"ז לא דמי לכל הנך דש"ס חולין (קל"ה ע"ב) דממעטינן של שותפין דשם דנין על החפץ כגון גבי דגנך דנין על הדגן אם יש בו חיוב תרומה וכיון דכח ב' השותפין מורכבין בו פטור, וכן גבי שדך וכסותך, משא"כ גבי שביתת בהמתו דשם אין דנין על המלאכה הנעשית ולא על הבהמה עצמה אלא על האדם בעל הבהמה דנחשב מלאכת עצמו [להאומרים דמצוו' על שביתת בהמתו ביו"ט] ונחשב כאילו ב' השותפין עשו בעצמם המלאכה דאם זא"י וזא"י חייבין, ואף כאן נחשב זא"י וזא"י דהא בבהמה זו אי אפשר לעשות בכחו של אחד בלעדי השני [וכמש"כ התוס' שבת (צ"ג.) ד"ה אמר דאפי' הוא בעל כח הרבה אלא שעושה בכה"ג שאלמלא אחר לא הי' יכול לעשות לבדו הוי אינו יכול] ועי' אבני נזר חאו"ח סי' מ"ה, ויש לפלפל בדבריו ז"ל בנוגע לענינינו אך אכמ"ל:
ואם כנים הדברים הא דמבואר בשו"ע או"ח דישראל ונכרי שיש להם בהמה בשותפות הישראל מוזהר על שביתתה, המחבר לטעמו אזיל שבב"י סי' תצ"ה דעתו נוטה לאסור ביו"ט עיי"ש, וכן מדברי ר"ג כאן יש ללמוד דמצווה על שביתת בהמתו ביו"ט דהא בהא תליא:
ואולי י"ל עוד לפי"מ דאמרינן בפ' מעשר בהמה (נ"ו) דהא דלקוח פטיר ממעשר בהמה ילפי' מדכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך מה בנך אינו בלקוח אף צאנך ובקרך אינו בלקוח עיי"ש, ולכאורה למ"ל קרא דיהי' לך ולא של שותפות למעט שותפות ממע"ב ניליף נמי מהך הקישא דמה בנך אינו בשותפות, ומוכרח דבנך נחשב ישנו בשותפות כיון דהאב והאם משותפין בו, וכאמרם ז"ל ג' שותפין באדם, וא"כ לענין שביתה דכתיב בנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך מקשי' כל הנך לבן ובת מה בנך בשותפות אף עבדך ובהמתך אפי' בשותפות אך זה יתכן ג"כ רק להסוברים דעל שביתת בהמתו עובר בלאו אבל להסוברים שאינו עובר אלא בעשה הרי הלימוד הוא מקרא דלמען ינוח שורך וגו' ושם לא כתיב בנך (ואף דלדון בי"ג מדות אין דרך זה מסור לחכמי זמנינו כמש"כ באב"נ או"ח סי' קצ"א אות כ"ו, אך אין אני ממציא דין מחודש מכח ההיקש, אלא לומר דזהו טעם איסור השותפות המבואר בד' הראשונים ז"ל]:
דף ב:
(שם ע"ב) בתוד"ה מאי, ולכאורה לא איירי בבהמה לעוברה דא"כ מאי פריך והא דמיו קתני לימא דקאי אעובר וכו', ואינו מובן כיון דס"ל השתא דרשאי למכור העובר אמאי קנסי' לי' על העובר הא לא עביד בי' איסורא, ואולי י"ל דהתוס' תפסו כאן דאף דבמכירת העובר גרידא ליכא איסור, ועיקר האיסור כאן הוא מכירת הבהמה עצמה מ"מ כיון שהעובר הוא סיבה להמכירה דעיקר המכירה היתה בשביל העובר שיפטר מבכורה, שפיר הי' מקום לקנוס אף על העובר לפדותו עד עשרה בדמיו כיון דסיבת המכירה היא ע"י, וזה שכ' התוס' לכאורה לא איירי בבהמה לעוברה דבכה"ג שפיר נקט דמיו, רק איירי שנתן לו בהמה בקבלה לפטמה ואירע שנתעברה אבל עיקר הנתינה בקבלה לא הי' בשביל העובר, אבל הכא דעיקר המכירה היתה בשביל העובר אז אף על העובר קנסו כיון דהיא סיבה להמכירה:
עוי"ל כיון דצריך לפדות הבהמה עשרה בדמים אם הי' בא לפדותה בשעה שהיא עדיין מעוברה ודאי הי' נותן עשרה בדמיו אף עבור העובר דאז עובו ירך אמו הי' וכאחד מאברי', הילכך אף לאחר שיצא העובר לאויר העולם בדין הוא לקנסו עליו דאטו משום שיצא לאויר העולם נתיפה כחו, אדרבה הא השתא גרע טפי דמצד מהותו של עכשו שייך איסור המכירה אף עליו בלבד, וכיון דקודם שנולד היו צריכין לשלם אף בשביל העובר י' בדמים סברא הוא דאף לאחר שנולד דינא הכי, והיא כדמות סברת התוס' קידושין (ס"ח.) ד"ה הכל בסוה"ד בשם הר"ש מדריו"ש עיי"ש ודו"ק:
שם תוד"ה שמא, מכאן אוסר רשב"ם קבלת השבועה מקו"ח, ור"ת מתיר מפני שהוא כמציל מידם וכו', הנה לדעת ר"ת להשתתף עם הנכרי אסור שמא יבוא לידי עסק שבועה וכשיבוא ליד"כ יהי' מותר להשביע מפני הצלת ממונו, נמצא דבעשיית השותפות מכנים עצמו לידי אונס ואין זה ענין למחלוקת הרז"ה והרמב"ן פ' ראד"מ אם מותר למול בנשתפכו חמימי דהתם משום מצוה התירו להכניס עצמו לידי אונס משא"כ הכא דליכא מצוה וכמש"כ הריטב"א ר"ה (ל"ב) עיי"ש:
אך הא קשיא אמאי התירו לעבור על לאו דלא ישמע על פיך בשביל הצלת ממון, הא כשמשביע את העכו"ם עובר על לאו זה מה"ת כדמבואר ברמב"ם פ"ד מע"ז ובחינוך מצוה פ"ו, ועל ל"ת חייב לאבד כל מאודו עי' רשב"א ב"ק (ד"ט) ור"ן פ"ב דע"ז] וכ"ש שלא הי' להתיר לעבור על ל"ת בשביל הצלת ממון עי' תשו' חות יאיר סי' קפ"ג, [ודברי מהרי"ו שהביא הגר"א ביו"ד סי' קנ"ז דעל כל מצות ל"ת אינו חייב לאבד כל מאודו תמוהין] אך הריב"ש סי' שפ"ז נסתפק אי גם על מצות ל"ת בשוא"ת חייב לאבד כל מאודו, ואף שדבריו שם מטין שאין לחלק בין ל"ת בקו"ע לשוא"ת מ"מ בלתי רחוק לומר דר"ת ס"ל דבשאו"ת אינו חייב לאבד כל מאודו וכן דעת החו"י סי' קל"ט עיי"ש, וכן מוכח קצת מדברי הירושלמי פ"ז דכלאים גבי אנס שזרע את הכרם הובא בתוס' סוכה (דף ל' ע"ב) ד"ה וקרקע עיי"ש, וא"כ כאן שאין הישראל המשביע עושה מעשה, וכמש"כ החינוך מצוה פ"ו דהמשביע אינו לוקה, אינו חייב לאבד ממונו בשביל זה הילכך במקום הצלת ממון מותר: ואף דאכתי יש לחלק בין נידון החו"י גבי הלנת המת דהתם הוי שוא"ת גמור שאינו פועל כלל, משא"כ הכא במשביע את הנכרי אף שאינו עושה מעשה בידים שיחשב לשיב"מ לענין מלקות מ"מ הא אינו שוא"ת גמור דהא מכריחו בדברים כדי שישבע וזה חמור משיא"ת, ואף מחשבה חמור מאינו עושה כלל כדמוכח במכות (י"ג ע"ב) לרע"ק דלא מחייב קרבן על פסח ומילה משום דהוי שוא"ת אף דרע"ק מחייב במגדף דל"ה אפי' מעשה זוטא משום דבמחשבה כדמוכח בסנהדרין (ס"ה.), הרי דאיסור שע"י מחשבה ג"כ חמור מאיסור שהוא בשוא"ת גמור, ועי' אבני נזר או"ח סי' שע"ט ועי' בס' נתיבות להמהר"ל נתיב הפרישות פ"ב בהא דהרהורי עבירה קשים מעבירה דמבואר שם דהא דאין עונשין על לשאב"מ לאו משום דקיל מלאו שיב"מ רק משום דמעשה בידים גורם מעשה, דהעונש שהוא במעשה לא שייך רק היכא דעבר ע"י מעשה אבל גוף האיסור אפשר לפעמים דשלא ע"י מעשה חמור מע"י מעשה עיש"ה, אך היכא שהוא שוא"ת גמור ואינו פועל כלום אפי' ע"י דיבור, או ע"י מחשבה ודאי קיל טפי, וא"כ אין לדמות שוא"ת ללשאב"מ:
ובאמת צריך להבין הטעם דעל מ"ע אינו חייב לאבד כל מאודו, לפמש"כ הר"ן בפ"ב דע"ז דהיינו טעמא דחייב לאבד כל מאודו על כל האיסורין משום דואהבת קאי על כולן דבמניעתן הוא מקיים ואהבת וא"כ מטעם זה הי' בדין שאף על מ"ע חייב לאבד כל מאודו דגם בזה מקיים ואהבת, ועי' בפי' הרע"ב פ"א דמסכת אבות מ"ג שהעובד מאהבה זריז במ"ע, אך י"ל דחכמים פטרוהו כדי שלא יביא עצמו לידי עניות ויפיל עצמו על הציבור כמש"כ הרשב"א ב"ק שם, וא"כ זהו רק במ"ע יכלו לפוטרו דיש כח בידם לעקור מ"ט בשוא"ת משא"כ במצות ל"ת, ולפ"ז ה"ה במצות ל"ת שהוא בשוא"ת ג"כ אינו חייב לאבד מאודו, דיש כח בידם לעקור דבר מה"ת בשוא"ת, אבל אם עובר בפועל אפי' ע"י מעשה דדיבור זה ודאי אינו רשאי דאינו בכלל שוא"ת ועי' תוס' שבועות (ד"ל ע"ב) דאף כשעושין איסור ע"י מניעת עדותו חשוב קום ועשה] וא"כ הדרא קו' לדוכתא האיך התירו כאן להשביע את העכו"ם בשביל הצלת ממון לכן נראה לי טעם אחר בהיתר של ר"ת, דבמשביע את העכו"ם בשביל הצלת ממונו הוי דבר שאינו מתכוין דהישראל אין כוונתו ורצונו שישבע העכו"ם דמה ירויח מהשבועה, הרי אדרבה רצונו הוא שלא ישבע רק ישלם והשבועה אינו אלא כדי שמחמת זה שלא ירצה לישבע יהי' מוכרח לשלם, וא"כ לגבי ישראל הוי דשא"מ, ופסיק רישא נמי לא הוי דמי יימר שישבע אולי ישלם ולא ירצה לישבע [ואפי' אי הוי פ"ר ג"כ הי' מותר דהוי פ"ר דלא ניחא לי', ואף להסוברים דבשאר איסורין אף פ"ר דלא ניחא לי' אסור לרש"י, ועי' תוס' שבת (ק"י ע"ב) וריטב"א שם, מ"מ י"ל דהכא עדיף מפ"ר דלא ניחא לי' דהדבר הוא היפוך כוונתו ודמיא לנידון הרמב"ן בדינא דגרמי גבי רקתא עיי"ש] וא"כ הא דאסור להשביע את העכו"ם היינו רק היכא שרוצה להשביעו וברור שישבע, אבל כשיש לו דין ודברים עמו ומחייבו שבועה כדי שיהי' מוכרח לשלם מפני שלא ירצה לישבע בשקר אז שרי דהוי דשא"מ ואנן קימ"ל כר"ש דדשא"מ מותר עי' בתוס' שבת (ק"י ע"ב) שכ"פ הר"י וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מה' נזירות הי"ד עיי"ש: ואף דלכאורה קשה לפי"ז למ"ל לר"ת לומר דההיתר הוא מפני שהוא כמציל מידם הא בלא"ה אין כאן איסור דהוי דשא"מ, י"ל דמדרבנן אסור כאן אף כשאינו מתכוין, משום שנראה כגורם לישבע בשם ע"ז, ומה"ט אף לר"ת אסור להשתתף לכתחילה, רק היכא שכבר נשתתף ונוגע להצלת ממון מתיר משום דהוי דשא"מ, ורשב"ם שאוסר קבלת השבועה מקו"ח, אפשר שפסק כר"י בדשא"מ וכדעת השאילתות הובא בתוס' שבת (ק"י ע"ב) עיי"ש:
או י"ל באופן אחר דפליגי אי על איסור דרבנן חייב לאבד כל מאודו, כמש"כ הרדב"ז ח"ד סי' קמ"ה עיי"ש. היינו דבזה תרווייהו ס"ל דכאן ליכא איסור תורה דהוי דשא"מ ואינו אסור אלא מדרבנן, רק בהא פליגי דרשב"ם ס"ל דהעמידו דבריהם אף במקום הצלת ממון, ור"ת ס"ל דבמקום הצלת ממון שרי איסור דרבנן כזה:
או י"ל טעם אחר בדעת הרשב"ם דלדידי' מה"ת אסור אף דהוי דשא"מ ואף דקימ"ל כר"ש בדשא"מ דמותר, מ"מ יש לחלק דדשא"מ מותר זהו רק היכא דהאיסור הוא פעולת האדם כגון גבי שבת דהשביתה היא על האדם, או גבי נזיר חופף ומפספס את ראשו, אבל היכא דהאיסור היא שלא יעשה כמו בלאו דלא ישמע על פיך שהקפידה תורה שלא יזכר שם ע"ז בזה לא שייך דבר שא"מ מותר כיון דמ"מ שם ע"ז נשמע ומה בכך דכשאינו מתכוון אין הפעולה מתייחסת עליו אטו האיסור הוא מפני שהוא מזכיר הרי עיקר האיסור נקבע על גרם הזכרה:
ואין להקשות ע"ז מהא דלקמן (ל"ג ע"ב) ר"ש אומר יקיז אעפ"י שעושה בו מום, פירש"י דסבר ר"ש דשא"מ מותר, ושם ג"כ גרמא אסור כדילפינן שם (ל"ד.) מכל מום, וכיון דגרמא ג"כ אסור ע"כ אין עיקר האיסור פעולת האדם אלא שהמום לא יעשה ואעפי"כ מותר כשאין מתכוין, אך י"ל דהתם שאני שהאיסור בתורה לא נקבע על גרמא, ובגורם מום אינו עובר על לאו, אלא דאסור מה"ת כמו ח"ש דילפי' לה מכל כמו שביארתי בחדושי שם בס"ד, משא"כ בלאו דלא ישמע על פיך דעיקר הלאו נקבע על גרמא אף כשאינו מתכוין אסור, ובזה פליגי רשב"ם ור"ת:
והלום ראיתי בפי' רבינו גרשום כאן שכ' בזה"ל ולא ישמע על פיך שלא תבקש בפיך שישבע בע"ז שלו עכ"ל משמע דגוף הדבר שמבקש שישבע לו אסור מה"ת אפי' אם העכו"ם לא ישבע כלל, וא"כ י"ל דגם רשב"ם אזיל בשיטה זו, וע"כ לא שייך לדידי' היתר דשא"מ דאפי' אם לא ישבע יש איסור ודו"ק:
ולפי מה שנתבאר מש"כ התוס' כאן דיש לחלק בין ספק לודאי, אין הפי' דבע"ז גבי אזיל ומודה הוי ספק והכא הוי ודאי דבאמת גם כאן הוי רק ספק דשמא ישלם ולא ירצה לישבע, רק דכאן גופא יש לחלק בין ספק לודאי, דהיכא דיודע בבירור שהעכו"ם ישבע ולא ישלם אסור להשביעו, ועי' תשו' הרא"ש כלל ח"י סי' י"ב אחר שהביא דברי ר"ת כתב מיהו ירא שמים כשיראה שהעכו"ם גמר בדעתו לישבע מה תועלת להשביעו והובא בב"י חו"מ סי' קפ"ב, וצ"ע מה תלה ביר"ש הא בכה"ג שברי לו שישבע אסור מן הדין, ועי' ב"י חו"מ שם כמה שיטות בזה, ולדעת הרמב"ן האיסור דלא ישמע על פיך קאי על הישראל עצמו, אבל להשביע את העכו"ם ליכא אפי' איסורא דרבנן מן הדין, אך דעת ר"ת דעשיית השותפות אסור מדינא דמכניס עצמו לידי איסור דלא ישמע על פיך כדמבואר להדיא ברא"ש בפסקיו כאן עיי"ש: אך יש לי מקום עיון בזה דהנה באבני נזר חאו"ח סי' תכ"ח השריש כלל בענינים אלו דלהכניס עצמו לידי אונס אינו אסור רק היכא דאח"כ יהי' מוכרח לעבור האיסור כמו גבי אישתפיך חמימא דאח"כ יהי' פ"נ ויהי' מוכרח לחלל שבת דבזה נחשב שמתנה לעקור האיסור, אבל היכא שגם אח"כ לא יהי' מוכרח להאיסור רק שיהי' מותר לעבור על האיסור כל כה"ג מותר להכניס עצמו לידי אונס דאינו מתנה לעבור על האיסור, והביא ע"ז ב' עדים נאמנים האחד מש"ס ביצה (ל"ו) והשני מסוגיא דמחתרת עייש"ה, ולפי"ז כאן אמאי יאסר לעשות שותפות עם העכו"ם הרי אף אם יתחייב לו שבועה בידו לוותר שלא להשביעו, ואינו מתנה בעת עשיית השותפות לעבור על איסור דלא ישמע וממילא רשאי אח"כ להשביעו דאז הוי אנוס מפני הצלת ממונו, ואין לומר דאח"כ יהי' מוכרח שלא לוותר מחמת איסור לא תחנם זה אינו דכל כה"ג שאינו מתכוין להנאת העכו"ם רק להציל עצמו מאיסור דלא ישמע על פיך פשיטא דלא שייך לא תחנם [ועי' אבני נזר או"ח סי' תפ"ט אות ד']:
שוב נתתי אל לבי דמ"מ נחשב מכניס עצמו לידי אונס דאם יהי' לי דו"ד עם העכו"ם ממנ"פ יהי' מוכרח לעבור על אחד משני האיסורין אם יכריחנו לישבע יעבור משום לא ישמע ע"פ ואם יוותר לו יעבור משום לא תחנם כמש"כ הטו"א, מאי אמרת הרי כשמתכוין להציל עצמו מן האיסור ל"ש לא תחנם מפני שהוא מוכרח לכך, הרי סוף סוף מתחילה כשעושה השותפות הכניס עצמו לידי אונס הלזה, דרק עכשו הוא אנוס לוותר מחמת האיסור, אבל מתחילה הרי סיבב זה האונס במה שעושה עמו שותפות:
שוב עלה בלבי לצרף סניף אחר לזה דלעולם הי' בדין לאסור כל משא ומתן עם הנכרי משום שמא ילמד ממעשיו כדאיתא בפ' איזהו נשך (ע"א.) לענין ריבית אלא שאנו שרוין בין האומות וא"א לנו להשתכר בשום דבר אם לא נישא וניתן עמהם ע"כ התירוהו כמש"כ התוס' שם (ד"ע ע"ב) ד"ה תשיך וביו"ד סי' קנ"ט עיי"ש, וע"כ בעשיית השותפות עם הנכרי דיש עוד סניף שמא יתחייב לו שבועה אוקמוה אדינא דעשיית שותפות הוא גזירה שרוב הצבור יכולים לעמוד בה, ואעפ"י שמחמת עשיית שותפות בלבד אין לאסור דבכה"ג רשאי להכניס עצמו לידי אונס [לפימש"כ לעיל עפי"ד האב"נ הנ"ל] מ"מ מחמת צירוף ב' דברים אלו אסרוהו:
[ולפי"ז יש לתרץ קו' הטו"א במגילה שם על שיטת ר"ת שכ' דעשיית השותפות אינו אסור מעיקר הדין רק ממדת חסידות מדאמרי' בגמ' תיתי לי, והק' בטו"א מהא דאמרי' בגמ' המשתתף עמו דלא קתני ה"נ דרשאי ומאי קושיא הא אינו אסור מעיקר הדין עכתו"ד, ולפי הנ"ל ניחא דהאיסור להשתתף הוא בצירוף הטעם שאסור לעשות משא ומתן עמו, אך זה לא שייך בת"ח כמבואר בב"מ (ע"א.) דבת"ח לא שייך לגזור שמא ילמוד ממעשיו, ע"כ שפיר קאמר אבוה בר איהו תיתי לי וכו' דאצלו שהוא ת"ח הוי לפנים משורת הדין, אבל אצל אנשים אחרים שאינם ת"ח אסור מעיקר הדין, ולפי"ז יובן הא דר"ת קאמר שאינו אסור מעיקר הדין אלא מדת חסידות, והרא"ש העתיק בשמו דאסור עשיית השותפות אך לפי הנ"ל ניחא דמצד השותפות בלבד ליכא איסור ע"כ בת"ח שרי, אבל הרא"ש קאי לכל העולם דאסור אף לשיטת ר"ת:
שוב עיינתי ברא"ש פ' ד' מיתות סי"ג משמע שם דהאיסור לכתחילה לעשות שותפות הוא רק מפני חשש שבועה בלבד, אך שם מבואר דלשיטת ר"ת עשיית השותפות אינה אסורה מן הדין רק בדרך זהירות בעלמא כדמבואר בש"ס מגילה (כ"ח ע"ב) הנ"ל, וברא"ש דשמעתין משמע דלשיטת ר"ת מדינא אסור, ולפימש"כ ניחא דיש חילוק בין ת"ח לאינש דעצמא]:
ובגוף ההערה שהבאתי לעיל מדברי האב"נ דכל שאינו מוכרח אח"כ לעבור על האיסור רשאי להכניס עצמו לידי אונס כעת עלה בדעתי לחלק דזהו רק אם דנין לענין איסור דגרמא שרי גבי', כנידון הש"ס ביצה (ל"ו.) והסוגיא דמחתרת דמיירי באיסור שבת דבשבת גרמא שרי, וע"כ כל שאין האיסור מוכרח אח"כ רשאי, משא"כ בנ"ד באיסור דלא ישמע על פיך דבזה אף גרמא אסור דהא אם משביע את העכו"ם והעכו"ם מזכיר ע"י לעולם גרמא הוא ואעפי"כ אסרה רחמנא, בזה אינו רשאי להכניס עצמו לידי אונס בכל אופן, דמ"מ לא נפקע מכלל גרמא, והוא כעין סברת המרדכי פ' החולץ לענין ספק טומאה ברה"י דטמא, דאפי' ס"ס טמא דכיון דמסוטה ילפי' לה, ודין סוטה הוא על הספק אין חילוק בין ספק לכמה ספיקות, וה"ה בזה כיון דאיסור זה נקבע בתורה רק על גרמא לדעת הי"מ שהביא החינוך מצוה פ"ו, ואף להחולקים שם מ"מ כיון דעכ"פ גרמא אסור מה"ת בזה אסור להביא עצמו לידי כך אפי' בזה האופן:
דף ג.
(דף ג') תוד"ה ור"י באה"ד, זהו ענין אחר כשנתמעטו הבתולים ונשתיירו מקצתם כאילו נשתיירו כולם, וכן נשאר מקצת כתובה יש לה מזונות כאילו נשאר כולו, עי' ב"ק (ק"ה) גבי גזל ב' אגודות בפרוטה והחזיר אחת אעפ"י שגזלה אין כאן מצות השבה, א"כ ובירו' פ' אלו עוברין גבי נשתייר פחות מכזית דחייב לבער, ועי' ר"ן נדרים (ד"ב) דדריש מכל היוצא מפיו דרשות הפוכות, ועי' בפ"מ בירושלמי שם:
באו"ד עוד י"ל דלא תקשה דר"י אדר"י משום דסתמא דקרא איירי בסתם בהמה שהיא שלהם לגמרי ואין לעכו"ם שותפות בהם הילכך אי לאו כל הוי מוקמי' לקרא בכולו בכור עכ"ל, וצריך להבין מ"ט דרבנן דפליגי, ואולי י"ל דבהא פליגי דר' יהודא ס"ל דאי לא כתבי' קרא כדמצינו בפ' הערל (ע"ח.) דקאמר כן הש"ס ושם קאי אליבא דר"י וכן בהך דיבמות (ד"י.) אמרי' אליבא דר"י דאי לא קתני, ושותפות עכו"ם חשוב נמי דאי דהא אסור להשתתף עם העכו"ם, ואף דאיסור זה אינו מה"ת מ"מ כיון דלא שכיח להשתתף עם העכו"ם חשוב דאי אף דליכא איסור כמש"כ התוס' יבמות (ד"י.) דאף דבקדושין גרידא ליכא איסור מ"מ חשוב דאי עיי"ש, הילכך לר"י סתמא דקרא לא איירי בשותפות עכו"ם, ורבנן ס"ל דאף דאי כתבי' קרא, ואף דבש"ס יבמות שם אין הכרח דרבנן יסברו כן, ועי' תוס' שם (ע"ח.) בד"ה מצרי, מ"מ בלתי רחוק לפרש כן:
ויש להעיר בזה מהא דפליגי ר"מ ור"י בע"ז (ד"כ.) דר"מ ס"ל ההוא להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי, ור"י ס"ל כיון דג"ת אתה מצווה להחיותו להקדים לא צריך קרא, ועי' בתוס' שם דדוקא נבילה שאינה שוה אלא מועט לישראל ולגר היא שוה הרבה בזה צריך להקדים נתינה דגר מצד הסברא, (ועי' פ"ב דתרומות מ"ב בתורם מן הטמא על הטהור תרומתו תרומה, ור"י ס"ל אם הי' יודע בו בתחילה אעפ"י שהוא שוגג לא עשה כלום, ופי' הרמב"ם שם דמיירי באומר מותר עיי"ש, ועי' אבני נזר או"ח סי' שד"מ] הרי דשיטת ר"י הוא דדבר שהשכל מחייב לא צריך קרא לזה, דלא איירי קרא במי שעושה נגד השכל ונגד סדר העולם, וא"כ אפשר מה"ט נמי ס"ל לר"י דאי לא כתבי' קרא כיון דלא שכיח שיהי' דבר זה וסתמא דקרא מיירי רק במידי דשכיח:
ובטעמא דת"ק י"ל דת"ק דר"י ס"ל התם דצריך קרא להקדים ס"ל דאף דאי כתבי' קרא, ועי' ב"י אה"ע סי' ק"כ עמש"כ הרא"ש והסופר יתן הקלף והדיו במתנה לבעל דבעי' וכתב ונתן שיהי' הגט שלו כלומר כדרך שבנ"א כותבין בדבר שהוא, שלהם, הרי שתפס דקרא לא איירי רק באופן שדרך בנ"א לעשות כן וא"כ אם ל"ה כן פסול עיי"ש, והוא, כעין סברת התוס' כאן אליבא דר"י דסתמא דקרא לא איירי בשותפות עכו"ם, הילכך אי לאו ריבויא דכל הי' פטור כיון דקרא לא איירי בהכי:
שם בגמ' דכ"ע בכור רובי' משמע, צריך להבין מהיכא תיתי לומר בכור רובי' משמע, ואין לומר מטעם רובו ככולו כלומר דבאמת כולו משמע אלא כיון דקימ"ל בעלמא רובו ככולו סגי אם רובו של ישראל, זה אינו דענין רובו ככולו אין הפירוש דעצם הרוב יש לו מעלת כל אלא דהרוב גורר את המיעוט שיחשב כמוהו כגון בנזיר שגילח רוב שערו נחשב כאילו גולח הכל [אי לאו דגלי קרא כל] וכן אם שחט רוב הסימן נחשב כנשחט כולו, כנודע מש"כ הח"ס דלא אמרי' רובו ככולו רק ברובו מתוך כולו (ועי' מש"כ בזה בחידושי לחולין ס"ח ע"ד התוס' ד"ה הוציא] וא"כ כאן שרוב הבכור הוא של ישראל והמיעוט שייך לנכרי אין לומר דהמיעוט של הנכרי נגרר אחר הרוב והוי כאילו כולו של ישראל דהא המיעוט הוי ממונו של עכו"ם, וכשם דלא שייך ביטול בממון ואין הולכין בממון אחר הרוב, כן לא שייך לומר דמיעוט ממונו של זה יהי' נגרר אחר רוב ממונו של זה:
ואין לומר כיון דכאן נוגע לממון ולאיסור היינו לקדושת בכורה כשם דלענין האיסור המיעוט נגרר אחר הרוב ה"ה בממון, דהא בעלמא מצינו להיפוך דהאיסור נגרר אחר הממון כמש"כ החי' הר"ן סנהדרין (ד"ל ע"ב) גבי עד אחד שאמר המעות של מע"ש הם לא אמר כלום, וכ' עלה הר"ן ואע"ג דע"א נאמן באיסורין והי' בדין שיהי' נאמן לענין מע"ש, אפשר שעדות זה של מע"ש דין ממון יש לו שהמע"ש ממון גבוה הוא והוא בא להוציא ממון מחזקתו, ודבר שבממון אינו פחות משנים, אעפ"י שיש איסור בדבר וכן דעת התוס' ז"ל עכ"ל עיי"ש, ועי' לקמן פ' הלוקח בהמה (ד"כ ע"ב) תוד"ה ר' יהושע וברמב"ן שם ובמש"כ בחידושי שם] וכ"ש כאן דאינו בדין שהממון יהי' נגרר אחר האיסור:
אך י"ל כיון דהא דאין הולכין בממון אחה"ר הוא משום דאיכא כנגד חזקת ממון המסייע להמיעוט כמש"כ התוס' ר"פ המניח, ועי' מש"כ הרשב"א כתובות ט"ו ובשיטמ"ק שם דנכרי אין לו חזקת ממון, וא"כ כשישראל בא להוציא ממון מב"נ שפיר יכול להוציא ע"י רוב דבזה ליכא חזקה המתנגדת, ולפ"ז כאן דרוב הבכור הוא של ישראל והמיעוט של נכרי הי' בדין שתחול קדושת בכורה על כולו דהמיעוט נגרר אחר הרוב, ופשטה קדושת בכורה בכולו, מאי אמרת הא מפקיעין בזה ממון נכרי מחזקתו וכל כה"ג לא שייך פשטה כדמבואר בגמ' גבי בהמה של ב' שותפין והקדיש האחד חלקו] זה אינו דאין חזקת הנכרי מעכבת כלל, דבנכרי לא משגחינן על חזקה, וא"כ אפי' לדעת הרמב"ן והחי' הר"ן הנ"ל דאין הממון נגרר אחר האיסור מ"מ בזה ודאי נגרר:
אמנם כל זה רק היכא דחלק הנכרי אינו מבורר אלא שהישראל ד"מ יש לו ג' חלקים בהעובר והנכרי חלק רביע, ואין חלקו של כל אחד מסוים, דבאופן זה יש להישראל קנין אלים בכולו והנכרי קנין קלוש בכולו כדמבואר ברמב"ם פ"ד מהל' בכורות ה"א [ובמק"א הבאתי דברי הרמ"ה פ"ק דב"ב אכמ"ל], ובזה הי' בדין דהמיעוט נגרר אחר הרוב היינו דמיעוט כחו של נכרי נגרר אחר רוב כוחו של ישראל, ואינו מעכב מלחול קדושת בכורה על כולו, אבל היכא דהשותפות שביניהם נעשה שהנכרי יהי' לו חלק מבורר בפני עצמו כגון ידו או רגלו או אזנו בזה אפשר דלא שייך לומר שהמיעוט יהי' נגרר אחר הרוב כיון שחלקו של נכרי עומד בפני עצמו, וכשם שלא שייך ביטול בדבר העומד וניכר בפני עצמו, וממילא גם פשטה קדושה בכולה לא שייך דממונו של נכרי מעכב:
שם בגמ' וכמה תהא שותפות העכו"ם ותהא פטורה מן הבכורה אמר רב הונא אפי' אזנו, מתקיף לה רב נחמן ולימא לי' שקיל אזנך וזיל, פירש"י ולימא לי' כהן לעכו"ם שקיל אזנך וזיל דאי נמי הוי בכור בע"מ ניתן לכהן. לכאורה קשה האיך יוכל לומר לעכו"ם שקיל אזנך הא בזה הוא מטיל מום בבכור, ואין לומר דכיון שאם לא יטיל בו מום לא יהי' בכור כלל שוב מותר להטיל בו מום דהא לקמן (דל"ג ע"ב) תניא בכור שאחזו דם מקיזין לו דם במקום שאין עושין בו מום ואין מקיזין במקום שעושה בו מום, וכתבו התוס' שם (ל"ד.) דאיירי דאחזו דם ביותר וא"א להתרפאות בלא הקזה דאי שביק לי' מיית דאז חשוב מום, ואפי' לא מיית נמי כיון שלעולם לא יצא מאחוזת דם אם לא יקיזנו במקום שעושה בו מום חשוב כבע"מ, וא"כ חשוב כמטיל מום בבע"מ עיי"ש:
והנה באחזו דם באופן שימות אם לא יטיל בו מום ע"כ אין לומר דחשיב בע"מ מעכשו מפני שסופו למות [כנראה לכאורה מדברי רש"י שם (ל"ג ע"ב) ד"ה הכל מודים שפירש דאין לך מום גדול מזה שהרי ימות עיי"ש], כלומר כיון דקימ"ל דעומד דממילא כו"ע ס"ל, וא"כ כשנתהווה בו סיבה שמחמת זה סופו למות חשוב כמת דגרע מבע"מ, וא"כ כ"ש דלא עדיף מבע"מ, זה א"א מכמה טעמים דא"כ בהמת קדשים שנולד בה אחת מי"ח טרפות להסוברים דטרפה אינה חי' תחשב מעכשו כבע"מ מפני שסופה למות, ולמ"ל כל הני לימודים לפסול את הטריפה לקרבן בש"ס מנחות (ד"ה.) תפ"ל דפסול משום בע"מ, ועי' רמב"ם פ"ב מאיסורי מזבח דטריפה פסול לקרבן וכו' ואעפי"כ אין פודין אותה עיי"ש, ואם איתא דנחשב כבע"מ אמאי אין פודין אותה דומיא דבע"מ:
ואין לומר דהוי מום שבסתר משא"כ באחוזת הדם שהוא בגלוי, דהא הטריפה הפסולה לקרבן ע"כ הוי טריפות שבגלוי דאל"כ מנא ידעינן שלא להקריב, ואף דאפשר שגלוי רק לחכמים דבכה"ג לא חשוב מום שבגלוי, כמש"כ באבני נזר סי' א', מ"מ הא איכא טריפות הניכר לכל, עי' רש"י בכורות (נ"ז.) גבי פרט לזו שאינה עוברת, ועי' שיטמ"ק מנחות (ד"ו), ואף בודאי דרוסה ניכר הארס לכל, ואמאי סתם הרמב"ם דאין פודין דמשמע על שום טריפות אין פודין, ועי' תוס' ע"ז (ד"ו.) ד"ה אתך וד"ה תמים, דמפורש שם דיש הרבה טריפות שניכרין וטריפה לאו היינו בע"מ עייש"ה, אע"כ דמחמת שסופו למות אינו נחשב כבע"מ דזהו גדר אחר לגמרי [ויש להאריך עוד בזה אך אכ"מ], אע"כ הא דבכור שאחזו דם חשוב בע"מ היינו טעמא מפני שעומד למות מצד עצמו וע"י המום יוכל לחיות וכל חיות שלו הוא רק מפני שיכולין להטיל בו מום נחשב כבע"מ דכל חשיבות חיותו הוא מפני המום, [ועי' דוגמא לזה בתוס' גיטין (מ"ג.) ד"ה דכיון דאינו שוה רק לקנס אפי' מכרו סתם נחשב כמוכרו לקנס] משא"כ בטריפה דאין לו תיקון ע"י מום אינו נחשב כבע"מ, ובחידושי שם יתבאר אי"ה יותר, עיי"ש: וא"כ בבכור שהעכו"ם יש לו שותפות באזנו שהאוזן שייך לעכו"ם האיך רשאי לומר לעכו"ם טול אזנך וזיל, נהי דאף קודם נטילת האוזן נחשב כבכור בע"מ כיון דבלעדי המום לא יהי' בו קדושה כלל ועיקר קדושתו הוא מחמת המום, מ"מ נחשב כמטיל מום בבע"מ, כמו באחיזת הדם דאף שגם לפני המום שרוצה להטיל נחשב כבע"מ מ"מ אסור להטיל מום זה בפועל, וה"נ יהי' אסור להטיל מום זה בפועל אף שגם מתחילה נחשב כבע"מ מחמת מום זה, ואף דדין זה דבכור שאחזו דם אסור להטיל מום רק ר"מ ס"ל וחכמים פליגי עלי' התם וס"ל דמותר, וא"כ לכאורה י"ל דמחלקותם תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן התם דרב הונא ס"ל כר"מ הילכך אית לי' דשותפות עכו"ם באוזן פוטר מפני שא"א לו לומר שקיל אזנך וזיל ואינך אמוראי ס"ל כחכמים דהתם, אך קשה דכאן קימ"ל כרב הונא כמש"פ הרמב"ם והרמב"ן ובאחזו דם קימ"ל כרבנן עי' רמב"ם פ"ב מהל' בכורות ובשו"ע סי' שי"ג: אמנם י"ל דבאמת אף רב הונא ס"ל כחכמים דהתם והא דפוטר כאן לאו היינו משום שאינו רשאי לומר לעכו"ם טול אזנך, אלא משום דס"ל דכל בכור כולו ממש משמע דהא אפי' בשותפות עכו"ם באם ס"ל דאם יש לו שותפות באוזן פוטר והתם ודאי שרי לומר לו כן אע"כ דאין טעמו משום איסור [ולקמן אי"ה יתבאר עוד]:
ועוד נ"ל דאפי' למאן דאסר גבי אחוזת הדם, מ"מ כאן יש סברא טפי להתיר, דהא הנכרי אינו מתכוין להטיל בו מום רק ליטול חלקו, ואף הישראל המצווהו אינו מכוין להטיל המום רק שתחול עליו קדושת בכור, ואף דהוא פ"ר מ"מ שרי כיון דהישראל אינו רק גורם ופ"ר לא נחשב כמתכוין ממש לעשות גרמא כמעשה, כמש"כ באבן העוזר או"ח סי' שכ"ח לענין העמדת עלוקות, וכדמבואר בר"ן פ' הבונה גבי חק תוכות, וברש"י זבחים (י"ט.) ד"ה ואם עיי"ש, וא"כ אפי' אי נימא דהטלת מום ע"י נכרי אסור מה"ת, עי' אבני נזר יו"ד סי' ת"ב, מ"מ כאן שרי כשאינו מתכוין, ויש כאן עוד מעלה שהעכו"ם לא נראה כשלוחו דהא לצורך עצמו קעביד [ועי' סופ"ק דשבת (דף י"ט.) רש"י ד"ה אא"כ קצץ]:
ויהי' מדוקדק לפי"ז לשון הש"ס ולימא לי' לעכו"ם שקיל אזנך וזיל, ולכאורה אמאי לא קאמר ולישקול האוזן ויתן לעכו"ם, אלא משום דבעצמו אינו רשאי לעשות, וכל היכא דבהיתר לא משכחת שיקדש בבכורה ודאי אינו קדוש, ואף דמצינו בעלמא דבידו ע"י איסור ג"כ חשוב בידו מ"מ היכא שדנין לגבי מצוה אין זה נחשב בידו כדמבואר בתוס' זבחים (ל"ג ע"ב) גבי מיעוט ענבים ביו"ט, וכמש"כ לבאר במק"א בעזה"י, וא"כ אם הי' הדין שאסור לומר לעכו"ם כן ודאי לא הי' קדוש, אע"כ דשרי והטעם כנ"ל: וחוץ מזה יש לחלק דכאן לא דמי לבכור שאחזו דם, והכא לא נחשב מטיל מום בבע"מ דהתם הבכור הלא קדוש מכבר רק דנחשב בע"מ מפני שחיותו הוא מחמת המום הילכך תליא בדין אם מותר להטיל מום בבע"מ, משא"כ הכא שאם לא יטיל בו מום לא יהי' קדוש כלל נחשב כמטיל מום בדבר שאינו קדוש כלל, כיון דקודם הטלת מום היינו אם לא תתיר להטיל בו מום לא יהי' קדוש, וכעין, סברת התוס' עירובין (ל"א ע"ב) ד"ה ונתן לענין בונין בחול ואח"כ מקדישין דכיון דאי לא קדוש עומד לתלישה לא נחשב כמחלל על הקרקע רק על דבר תלוש, ואף דא"ת שמחללין שוב לא יהי' עומד לתלוש מ"מ שפיר מחללין עיי"ש, וה"ה כאן דאף שא"ת שרשאי הרי הוא קדוש, למפרע, מ"מ אין לאסור כיון שאם אתה אוסר הרי אינו קדוש כלל ושוב יהי' מותר: ואף דבתוס' פסחים (כ"ו) גבי עלה עלי' זכר מצינו סברא להיפוך, יש לחלק בין הנושאים כמש"כ במק"א וחוץ מזה כאן נחשב כאלו המום קדם להקדושה דבאמת שניהם חלין כאחת דע"י המום מתקדש, אך לפמש"כ הרמב"ם במו"נ דקדימה בהכרח ג"כ חשוב קדימה הרי המום קודם בהכרח להקדושה, דהמום אינו תלוי בקדושה והקדושה תלוי' במום [ועי' אב"נ חיו"ד סי' רצ"א בהג"ה] ואף דע"י המום תחול הקדושה למפרע מ"מ אין זה נחשב קדומה כיון דהקדושה באה רק מחמת המום שיעשו בו:
ועי' תמורה (כ"ה.) אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה בכור הוי, ובתוס' חולין (ס"ט ע"ב) דהא דמשמע דקודם יציאת רובו יכול להפקיע ממנו קדושת בכור אתיא דלא כרב הונא דס"ל למפרע קדוש הרי דחלות למפרע נחשב קדימה עיי"ש, שאני התם דקדושת בכור לא תליא בעולה, משא"כ בזה שהקדושה תליא בהמום נחשב כאילו המום קדם מפאת היותו סיבה לחלות הקדושה, וראי' לזה מדברי הירושלמי פ' המגרש ה"א דהמגרש את אשתו בע"מ שתבעלי לפלוני לכתחילה לא תבעל לו דהא אינה מגורשת עד שתבעול, נמצאת תחילת ביאה באיסור, והובא להלכה בשו"ע אה"ע סי' קמ"ג סי"ח, ועי' רשב"א שם (פ"ד) שהק' כיון דהגט חל למפרע נמצא דבשעת ביאה היתה פנוי' והניח בצ"ע, ומדקימ"ל כן להלכה מוכח דכיון שהביאה היא סיבה לחלות הגט נחשב שהביאה קדמה, אף שמחמת זה חל הגט למפרע, וה"ה כאן דאף שע"י המום חלה הקדושה למפרע נחשב שהמום קדם, [ואף דיש לי עוד פירוש בד' הירושלמי אכמ"ל, מ"מ מפשטות ד' הירושלמי משמע כן], ומובן שפיר הא דמתקיף לה ר"ל ולימא לי' שקיל אזנך וזיל דאין בזה משום סרך איסור הטלת מום:
ובנוגע לסברת מחלקותם י"ל דהנך אמוראי דס"ל דשותפות אוזן אינו פוטר מדמין לה להך דפסחים (ד"ו.) בהמת ארנונא חייבת בבכורה משום דמצי לסלוקי לי' בזוזי הרי חזי' אף דעכשו אכתי יש לו שיעבוד עליהם מ"מ כיון דמצי לסלוקי לי' לא נחשב יד עכו"ם באמצע, וה"ה בזה דמצי אמר לי' שקיל אזנך וזיל, ורב הונא ס"ל דשאני התם שאין להם רק שיעבוד חוץ לגופו, משא"כ בזה דיש לו לנכרי חלק בגופו כל כמה דלא סליק לי' לא נחשב כולו של ישראל, ואפשר דטעמו משום דכשנוטל האוזן יחשב שינוי הגוף, וגוף זה כמו שהוא אינו ראוי לחול עליו קדושת בכורה, ועי' דוגמא לזה בפסחים (ס"ב.) דבמחוסר מעשה בגופו לית לי' לרבה הואיל, ובתוס' שם דמחוסר מילה לא דמי למחוסר כתישה, ועי' תוס' שם (ס"ט ע"ב) ד"ה האי מש"כ לחלק בין טמא לערל דערל מחוסר מעשה בגופו וחשבי' לי' שלא לאוכליו, והטעם פשוט כיון דהוי שינוי בגופו, וגוף זה כמו שהוא עכשו לא יהי' ראוי לאכילה לעולם, ומה"ט לא אמרי' הואיל במחוסר מילה, ועי' תוס"י ר"פ הערל מש"כ לענין נעשה פצוע דכא דחשוב זר אצלה מעיקרא וכהנה רבות, וה"ה כאן דלא חלה עלי' קדושת בכורה משום דבידו לסלק האוזן כיון דמחוסר מעשה בגופו, וגוף זה כמו שהוא אינו ראוי לחלות הקדושה:
או יש להסביר מחלקותם עפימש"כ התוס' מגילה (ד"ט.) בשם הקונ' דמקרא שכתבו תרגום גרע מלא נכתב כלל, והתוס' שם לא ניחא להו בפי' זה, ומצינו כיו"ב בכ"מ אין כאן מקום לפרטן, ואף כאן הנך אמוראי ס"ל דאם האוזן שייך להנכרי לא גרע מחסר האוזן לגמרי דקדוש קדושת בע"מ, ורב הונא ס"ל דחסר לגמרי עדיף מהיכא דישנו ושייך להנכרי:
וכמו דפליגי בכל בכור כן פליגי בכל מקנך היינו בשותפות שבאם דדבר שאינו עושה אותה נבלה או טריפה אינו חוצץ בפני הבכורה דלא גרע מאילו נחסר אותו חלק לגמרי:
אך בזה אכתי יש לי מקום עיון לפי המבואר בפ' אלו טריפות (נ"ח.) דהא דטריפה אינה יולדת זהו רק שאינה מתעברת ויולדת, אבל אם כבר מעוברת אפשר שתלד, א"כ ביש לו לנכרי באם דבר שעושה אותה טריפה אמאי תעכב הקדושה הא אפי' אי שקיל הנכרי חלקו אכתי אפשר שתלד:
אך י"ל כיון דאם הי' העכו"ם נוטל את חלקו קודם שנתעברה לא הי' הבכור בא לעולם נמצא דלידת הבכור בא מחמת חלקו של העכו"ם הילכך נחשב שותפות עכו"ם לפטור מן הבכורה וכהא דגיטין (כ"ב ע"ב) שתי גנות זו ע"ג זו וירק בינתים רמ"א של עליון ר"י אומר של תחתון, אר"י מה אם ירצה תחתון למלאות גנתו עפר אין כאן ירק עיי"ש, הרי אף שגדל בקרקע של עליון מ"מ כיון שהתחתון יכול לבטל מציאות הירק נחשב הירק שלו, ה"ה כאן אף דגוף הבכור של ישראל מ"מ כיון שהעכו"ם הי' בידו לבטל מציאות הבכור שלא יבוא לעולם ע"י שיטול חלקו מהאם נחשב כשותף בגוף הבכור, ואף דאינו שותף ממש דעיקר הבכור הוא של ישראל מ"מ כיון שהי' בידו של נכרי לבטל מציאות הבכור קודם שנולד, נחשב לכה"פ יד עכו"ם באמצע, ועי' רא"ש פ' הניזקין סי' י"ג דכל היכא שהי' בידו מכבר נאמן מטעם בעלים אע"ג דעכשו אינו יכול לתקן הדבר, ועי' מגילה (י"ב ע"ב) קרי לי' יהודי וקרי לי' ימיני וכו' משפחות מתגרות זו בזו וכו' משפחת יהודה אומרת אנא גרם דמתיליד מרדכי דלא קטלי' דוד לשמעי עייש"ה]: והא דבעי' קרא דכל מקנך תזכר לפטור שותפות עכו"ם באם ולא ידעינן לה מצד הסברא דכיון דיש לו שותפות כזה בהאם ממילא נחשב שיש לו שותפות בהולד, י"ל משום דמ"מ עכשו בשעת לידה אין בידו לבטל הלידה ע"י נטילת חלקו הו"א דלא חשוב שותף בהולד קמ"ל קרא דאף בכה"ג פוטר, או י"ל דמצד הסברא הייתי אומר אף דמכח בידו נחשב כשלו כל זה הוא רק היכא שכחו של שני ג"כ הוא מכח בידו, אבל היכא שהישראל הבכור הוא שלו בעצם וקנין העכו"ם הוא רק מטעם בידו לבטל, לגבי קנין עצמיי, אין זה נחשב לכלום וכסברת התוס' זבחים (ד"ו.) דלגבי קיבעא אין מקופיא נחשב לכלום, קמ"ל קרא דכל מקנך דאף בכה"ג פוטר, ועי' בחידושי לגיטין שם מש"כ לבאר מחלו' ר"מ ור"י בזה בס"ד:
והנה הרמב"ן בהלכותיו כ' בזה"ל ומצינו למקצת רבוותא דדייקי מריו"ח דאמר אפי' מום קל, דשותפות שאינו עושה אותו בע"מ חייב וכן באמו, ואע"ג דכתיב כל בכור כיון דאינו עושה אותו בע"מ כל הבכור קרינן בו עכ"ל, ולפי הנראה טעמו של הרמב"ן הוא כיון שחלק העכו"ם הוא דבר שאינו עושה מום, לא חשוב כלל והוי כאילו כל הבהמה של ישראל, ודמיא למש"כ התוס' ע"ז (י"ט ע"ב) ד"ה מכוש דכיון דבשביל מכוש זה האחרון לא הי' הנכרי מנכה משכירותיו אין לו עליו שכר עכו"ם כלל עיי"ש הרי דדבר כזה שאין מנכין בשבילו אינו תופס מקום כלל ונחשב שכל השכירות היא בשביל היתר, וה"ה כאן דאם הנכרי יש לו דבר מועט שאינו עושה מום כיון דהמוכר בהמתו אינו משגיח על אותו דבר מועט ואינו מנכה כלום מחמת זה, הוי כמאן דליתא ונחשב כאילו הנכרי אין לו שום חלק בה וכולה של ישראל הוא, משא"כ אם יש לו דבר שבחסרונו הבהמה נעשית בע"מ כיון דהוא חסרון דמינכר בודאי היו מנכין דבר מה בשביל חסרונה ולא נחשב כולה של ישראל:
אך התינח בהבכור עצמו ודאי יש לחלק בין דבר שעושה איתו בע"מ לדבר שאינו עושה מים דכיון דמום חשוב לפוסלו למזבח יש לו חשיבות ג"כ לענין שותפות עכו"ם [דוגמא למה דאמרי' בגמ' לקמן (ד"י) איסורו חישובו] אבל בהאם לא מסתבר לחלק בין דבר שעושה אותו בע"מ לדבר שאינו עושה מום, דאי כל דוקא שיהי' כולה ממש לישראל אפי' דבר שאינו עושה מום ג"כ ליפטור, וא"נ דאם חלק העכו"ם אינו חשוב הרי כמאן דלי"ל כלל, אפי' אם חלקו דבר שעושה בע"מ כגון כל האוזן וכיו"ב ג"כ לא יפטור דגבי בהמת חולין שאינה עומדת למזבח מום לא נחשב חסרון כלל כדמבואר ב"ק (צ"ח) הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור מ"ט פרה כדקיימי קיימי דכולהו בהמות לאו למזבח קיימי, ועי' בתוס' שם שחילקו בין בהמת קדשים לבהמת חולין דגבי בהמת קדשים חשוב חסרון ולא בבהמת חולין, ואף דשם מיירי במום שאין החסרון ניכר בו כ"כ כצורם אוזן או בדוקין שבעין כדפירש"י שם (צ"ז ע"ב) עיי"ש, וכאן הוי מום עם חסרון הניכר, מ"מ אכתי קשה ממנ"פ אם מצד חסרון, אפי' אם ליכא מום ליפטור, ואם אין אתה יכול לפוטרו מטעם חסרון דאינו אלא חסרון כ"ש דלא חשוב מה מועיל המום בבהמת חולין:
ומוכרח לומר דלעולם העיקר תלוי בחסרון, דאם ינטל חלק העכו"ם יהי' חסרון מובהק חשוב שותפות עכו"ם לפטור מבכורה, אלא דמסתמא כך הוא דחסרון שאינו עושה מום אינו חסרון גדול כ"כ דא"א שיהי' חסרון גדול דמינכר ולא תעשה בע"מ:
ולכאורה עלה בדעתי לפרש כוונת הרמב"ן כמש"כ הכס"מ בפי' דברי הרמב"ם פ"ד מה' בכורות ה"א שכ' הי' לו באחד משניהם אבר אחד כגון יד או רגל רואין כל שאילו יחתך יהי' בע"מ ה"ז פטור, ואם אפשר שיחתך אבר הנכרי ולא יפסל ה"ז חייב בבכורה, והק' הכס"מ היכא משכחת לה שיחתך אבר א' ולא יהי' בע"מ, ותירץ דמשכחת לה כגון שהי' יתר אצבע בידו או ברגלו ואין בו עצם שאם חתכו כשר עכ"ל עיי"ש, ולפי"ז י"ל דלעולם סבירא לי' להרמב"ן דכל בכור וכל מקנך משמע כל ממש ואם יש לעכו"ם חלק מועט ג"כ פטור אלא דאם העכו"ם יש לו היותרת אבר אינו פוטר כיון דאם יחתך היותרת תשאר כל הבהמה שלימה נמצא דכל הבהמה של הישראל, ומש"כ דשותפות שאינו עושה בע"מ חייב כוונתו ע"ז, דבענין אחר רחוק הציור שינטל מה מהבהמה ולא תעשה בע"מ, דאפי' נפרד מועט עור הוי מום כמש"כ התוס' חולין (כ"ח ע"ב):
אך פשטות דברי הרמב"ן לא משמע כן, וקשה להעמיס בדבריו כוונה רחוקה כזו, ומשכחת לה שפיר חסרון בלי מום באחד מהאברים הפנימיים ע"כ מחוורתא כמ"ש לעיל:
ויש להעיר האיך הדין באם חלק הנכרי אינו שוה פרוטה לפי"מ שפירש"י סוכה (כ"ז ע"ב) דאי לא מטי שו"פ לכל חד לא חשוב שלו מי אמרי' דנחשב כולו של ישראל, או דילמא כיון דאצל העכו"ם אף פחות משו"פ חשוב ממון נחשב שותפות עכו"ם דבתר דידי' אזלי', אך לפי"מ שביאר באבני נזר סי' של"ד דבזה מודה רש"י ז"ל שאם כל החפץ הוא שלו ואינו שו"פ חשוב שלו רק אם כל החפץ שוה יותר אלא שלאדם זה אין בו רק פחות משו"פ כיון דגוף הדבר אינו שלו, רק שיש לו בה ממון פחות משו"פ אינו ממון, וא"כ הכא שהעכו"ם יש לו חלק מבורר שהאוזן הוא שלו ואין להישראל חלק בהאוזן כלל פשיטא דחשוב שלו אפי' אם אינו שוה פרוטה וז"פ:
והנה בהך דמתקיף לה ר"נ ולימא לי' שקיל אזנך וזיל, עי' פירש"י דאי נמי הוי בכור בע"מ נותן לכהן. משמע דהקו' היא נהי דאינו קדוש קדושת בכור תם להקריבו דהא האוזן הוא של הנכרי והוי כחסר אוזן, מ"מ יתקדש קדושת בכור בע"מ כאילו ניטל האוזן:
יש להעיר מש"ס תמורה (י"א ע"ב) האומר רגלה של זו עולה תמכר לצורכי עולות ודמי' חולין חוץ מדמי אבר שבה והא קמייתי בהמה מחוסרת אבר, אמר רבא באומר הרי עלי עולה בחיי', פירש"י שזה לא נדר שלימה רק כל האיברין שהבהמה חי' ממנה עיי"ש, ולכאו' מה בכך שלא נדר יותר מ"מ כיון שזה האבר אינו שייך לו קמייתי בהמה מחוסרת אבר כמו דאמרי' כאן דכיון דהאוזן שייך להנכרי נחשב כניטל האוזן בפועל והוי בע"מ: אך החילוק פשוט דכאן ששותפות הנכרי מזיק לקדושת בכורה דהא בעי' כל בכור שיהא כולו בכור של ישראל, אלא דאנו באין לומר שתחול הקדושה מחמת שקיל אזנך וזיל, הוי כאילו ניטל בפועל ממש דהא הקדושה היא רק משום דרואין כאילו ניטל, וא"כ אפי' ישנו לא עדיף מאילו ניטל וע"כ לא תחול עליו רק קדושת בע"מ, משא"כ בהך דתמורה כיון דאף הרגל של חבירו קדוש, א"כ מה שהרגל שייך לחבירו אינו מזיק לקדושת העולה ושפיר נוכל להקריבה, ואף שהרגל אינו שייך לזה מ"מ הקרבן כשר, דאם דנין על גוף הקרבן אין נ"מ אם הוא של ראובן או של שמעון, וכיון דע לה באה בשותפות אין שיתוף רגל של חבירו מזיק לקדושת העולה, ודמיא קצת להך דעירובין (ד"ג.) מקצת קורה בתוך עשרים ומקצתה למעלה מעשרים וכו' אי קלשת לה הוי קורה הניטלת ברוח אע"כ נעשו כשפודין של מתכת עיי"ש, הרי דאף שאמרי' קליש לא נחשב כאילו ניטל בפועל ממש, והטעם משום דאינו מוכרח לומר דל מה שלמעלה מעשרים דמה שלמעלה אינו פוסל רק שאינו מועיל להכשיר ע"כ לא נחשב כאילו ניטל בפועל, ודו"ק:
ועי' תוס' פסחים (ל"ח ע"ב) ד"ה אתיא שהקשו כיון דבעי' מצה שלכם למ"ל למעוטי מצה של טבל תפ"ל דאינו חשוב שלו כמו גבי אתרוג של טבל, ותי' ר"י דאתרוג של טבל אינו חשוב שלו כיון שצריך ליתן ממנו לכהן ובעי' שיהי' כל האתרוג שלו אבל מצה שאם אכל כ"כ שאם הי' נותן תרו"מ אכתי אכל שיעור מצה נחשב שפיר שלו עיי"ש, ולכאורה קשה הא באתרוג ג"כ משכחת לה שישאר שיעור אתרוג אחר שיטול חלקו של כהן דשיעור אתרוג הוא כביצה ואם הי' אתרוג זה גדול יותר מכביצה, הרי אם ינטל חלקו של כהן אכתי ישאר לו שיעור אתרוג במה ששייך לו כמו במצה ואמאי לא יצא יד"ח, אלא ע"כ היינו טעמא דגבי אתרוג כיון דחסר פסול אפי' הוא גדול מכביצה ע"כ דנין את חלק המגיע לכהן כאילו ניטל בפועל ממש והי' האתרוג חסר, ואמאי לא אמרי' כיון דמ"מ אינו חסר בפועל ע"כ נעשה כשפודין של מתכת, אע"כ הוא הדבר כיון דאתרוג של שותפין פסול וא"כ חלק הכהן מזיק לזה ואין אנו יכולין להכשירו רק ע"י שנימא שקיל חלקך וזיל כל כה"ג נחשב כאילו ניטל אותו החלק בפועל, דומיא למה דאמרי' כאן דע"י אמירת שקיל אזנך וזיל הוי בע"מ, משא"כ בהך דעירובין דהחלק שלמעלה מעשרים אינו מזיק להכשר הקורה אלא שאינו מועיל להכשיר, הילכך אינו מוכרח לומר שקול מה שלמעלה, וכן בהך דתמורה אינו מוכרח לומר שקול רגלך דמה איכפת לן מה שהרגל שייך לאחר אטו שותפות חבירו פוסל הקרבן הילכך לא נחשב כנחסר בפועל, ועי' רשב"א עירובין (ד"נ.) וקדושין (נ"א) מש"כ בשם הראב"ד בהא דתודה ליתא לחצאין שאם הכניס שמונים ואמר ליקדשו פלגא פלגא דכולהו לא מהני משום דכתיב אחד מכל קרבן שלא יטול פרוס ואלו כולן פרוסות נינהו דהא חציין חולין עייש"ה, ושם דמיא לנידון דכאן דחלק של חולין מזיק לקדושת התודה ע"כ נחשב כאילו נפרס בפועל ממש):
[יש להעיר איך יכול לומר לו שקיל אזנך וזיל כיון שהקנה להנכרי האוזן בקנין גמור מסתמא הקנה לו אף זכות הגידול שיהי' מחובר להבהמה ויגדל עמה עד שימכור הבהמה ויקח הנכרי שיווי האוזן או עד שישחטנו ויתלוש את האוזן לאכלה דבודאי לא הי' דעת הנכרי בשעת הקנין לתלוש האוזן תיכף כשנולד, דמה שוה אוזן של ולד בן יומא, ומה גם שאסור גם להנכרי משום אבמה"ח אם יתלשנו מחיים ומסתמא קנה ע"ד שיניחנו לגדל [ועי' פסחים (פ"ט ע"ב) ורמ"א חו"מ סי' קע"ו ס"י בני חבורה האוכלין יחד ואחד אוכל הרבה יכולין אחרים לסלקו, אבל בלא שום טעם אין שותף יכול לסלק את חבירו]:
ואולי י"ל כיון דהנכרי אין לו קנין הגוף רק בגוף האוזן, וזכות הגידול אינו אלא ענין שיעבוד, הא קימ"ל הקדש מוציא מידי שיעבוד, וכיון דבעצם הקדושה צריכה לחול, אלא דהאוזן השייך להנכרי מעכב, וכיון שאם תחול הקדושה שוב לא יהי' עיכוב שיוכל לומר שקיל אזנך וזיל ע"כ חלה הקדושה:
ועוד י"ל דאפי' אי מצד דיני ממונות לא יוכל לומר לו שקיל וזיל. מ"מ אינו מעכב קדושת בכור בע"מ, ופי' שקיל וזיל אין הכוונה שיעשה כן ממש אלא שמחמת זה אינו מעכב חלות הקדושה:
והא דקשה לכאורה האיך תחול הקדושה והרי האוזן חוצץ, עי' מש"כ לקמן (ד"ט.) בביאור ד' התוס' שם דאפי' אי בעי' נגיעה ממש וכל היכא דבעי' נגיעה ממש אף מב"מ חוצץ, מ"מ אם נוגע ברובו שוב אמרי' על המיעוט מב"מ אינו חוצץ, ואפי' אם נימא דלענין מב"מ א"ח משגיחינן על האיכות כמו לענין ביטול, וא"כ כאן שהאוזן אינו קדוש ואינו ראוי לקדושת בכורה מפאת היותו של נכרי לכאורה הי' בדין שיחצץ, אך אפשר כיון דהוא גוף אחד ממש עם כל הבהמה אינו חוצץ כלל ועדיף ממב"מ, עי' זבחים (י"ט.) הכניס ידו לתוך חיקו מהו, ועי' יבמות (ע"ח ע"ב) שאני עובר דהיינו רביתי', ואף דהאוזן עומד לקצצו מ"מ כיון דאי אמרת שאינו קדוש אינו עומד לקצץ עכשו, אינו מעכב חלות הקדושה, ועי' חי' הר"ן חולין (ע"ג.) גבי ידות הכלים לקצצן:
עי' השמטה:
ובנוגע לסברת מחלקותם של רב הונא ור"נ, עלה כעת בלבי לפרש באופן אחר, דרב הונא לשיטתי' אזיל בחולין (ס"ט ע"ב) למפרע הוא קדוש, ועי' אב"נ יו"ד סי' שצ"א אות ד' דטעמא של רב הונא הוא מטעם עומד דכשיצא אח"כ אגמ"ל שהי' עומד לכך וקדוש למפרע, וא"כ אינו מועיל אמירת שקיל אזנך וזיל, דאפי' אם יחתוך האוזן ביציאת מיעוטו קודם שיצא רוב ראשו, לא תחול הקדושה למפרע כיון שלא הי' עומד לחלות הקדושה ממילא ואכתי מחוסר מעשה חיתוך האוזן, ור"נ דמתקיף לה ולימא לי' שקיל אזנך וזיל אפשר דס"ל כרבה דמכאן ולהבא הוא קדוש, וכיון דבשעה שצריך לחול עליו הקדושה דהיינו בשעת יציאת ראשו יכול לומר לו שקיל אזנך וזיל, ואם באמת יעשה כן תחול הקדושה ע"כ אין האוזן של הנכרי מעכב חלות הקדושה [ועי' לקמן (ל"ה.) אמר רבא גדיא באודני' אימרא בשפוותי' וברש"י שם] משא"כ לר"ה דאף אם יחתוך בפועל האוזן קודם יציאת ראשו לא יועיל דהא לא תחול הקדושה למפרע כיון דל"ה עומד לכך ממילא, ע"כ מעכב חלות הקדושה דלא עדיף אמירת שקיל אזנך וזיל מאילו הי' נוטלו בפועל ודו"ק: (שם) בגמ', מ"ש מנפלים דאע"ג דלאו בני חיותא נינהו קדשי דאמר מר פטר שגר בהמה שגר בבהמה, התם כיון דלא עריבו בהו חולין קרינן בהו בבהמה כל בכור וכו', וצריך להבין דמ"מ אכתי קשה, כמו דמקשה ר"נ לר"ה לימא לי' שקיל אזנך אף דעריבא בהו חולין מ"מ כיון דגם בלעדי האוזן תחול קדושת בע"מ לא גרע מאילו ניטל האוזן, כן קשה לרב חסדא מה בכך שהנכרי יש לו דבר שעושה נבילה, מ"מ לימא לי' שקיל וזיל והוי עלי' קדושת נפל כיון דאף נפל קדוש:
אך י"ל דרב חסדא יחלק בין שותפות האוזן לדבר שחיות תלוי בו, דבדבר שאין החיות תלוי בו לא נחשב שהנכרי שותף בכל הבכור דהא חלקו מבורר, אבל בדבר שהחיות תלוי בו נחשב שכל הבכור שלו, כדפירש"י:
[הגה"ה: ועי' גיטין (ד"כ ע"ב) כתב לה גט על טס של זהב וא"ל התקבלי גטך והתקבלי כתובתך מהו, ומסיק דמגורשת, וכתב הרשב"א שם דאמרי' מחלה לכתובתה, אבל לולא שמחלה לא מהני דהוי אותיות פורחת באויר משום דנתינת הטס מוכרח בשביל הכתובה עיי"ש, ולכאורה מ"ש מהא דע"כ נעשין כשפודין של מתכת הרי התם אינו מזיק מה שנתן לה הכתובה ג"כ, והרי מ"מ האותיות כתובין על איזה דבר, ולענין גט הא לא בעי' שיהי' שוה כלים דהא קימ"ל כתבו על איסוה"נ כשר:
אך י"ל דהתם טעמא אחרינא איכא דכתיב ונתן לה ספר כריתות בעי' שהנתינה תהי' בשביל ספר כריתות ואם עיקר הנתינה היתה בשביל הכתובה נמצא דבשביל הגט אינו נותן לה כלום, דנתינת הממשית מוכרח בלא"ה ואין נתינה אחת עולה לכאן ולכאן דוגמא למה דאמרי' בפ' לולב וערבה (דמ"ד ע"ב) דאין אדם יוצא יד"ח בערבה שבלולב:
והא דהנתינה מתיחסת טפי על הכתיבה, הטעם משום דשם בעי' יותר חשיבות נתינה, דגט כשר אפי' על עלה של זית ועל איה"נ, ולכתובה בעי' שויא, וע"כ אם הטס אינו שוה יותר מדמי הכתובה נחשב נתינת כל הטס בשביל הכתובה, וכדמבואר בעלמא דהעושה פעולה לצורך ב' דברים, כל הפעולה מתיחסת אל הדבר שהוא עיקר המבוקש, עי' שבת (קכ"ב.) עיר שישראל ועכו"ם דרין בתוכה כו' אם רוב עכו"ם מותר לרחוץ בה מיד, ועי' מאירי שם שכ' בזה"ל עשאה בשבילו ובשביל ישראל אם יש לשער איזה מהם העיקר שבשבילו נעשה הולכין אחר העיקר עיי"ש, ועי' רא"ש פ' אלו טריפות סי' כ"ה שמצינו לפעמים דהולכין בתר רוב אף שאין המיעוט סותר את הרוב, ועי' בשו"ע או"ח סי' רע"ו מבואר דאם עושה בפירוש גם עבור המיעוט אסור, וכאן הרי הזכיר בפירוש גט וכתובה, אך שאני הכא דכיון דנתינה אחת אינו עולה עבור ב' דברים לא מהני מה שהזכיר הגט בפירוש ודו"ק, כי אכמ"ל ע"כ הגה"ה:
ד"ה נבילה, וכדס"ל בתמורה (י"א ע"ב) לענין מקדיש אבר שהנשמה תלוי' בו, וכיון שכולו של הנכרי ג"כ האיך יתקדש, הילכך אין לומר בזה שחלקו של ישראל בלבד יתקדש כיון דאין לו חלק מבורר, ולא דמיא לשגר בהמה דאף שהוא נפל, מ"מ הרי כולו שלו ואין להנכרי חלק בו:
דף ג:
(שם ע"ב) בגמ' לא משום דה"ל שרוע, עי' בפי' רבינו גרשום שכ' דשרוע פסול משום יתר כנטול עיי"ש, וקשה למ"ל האי טעמא הא שרוע מפורש בתורה בין המומין, ואולי י"ל דהוקשה לו כיון דכל מום פסול חסרון הוא כדאיתא במנחות (ד"ט.) ובתמורה (י"ז.) עיי"ש, א"כ אמאי נחשב שרוע בכלל המומין ע"כ קאמר משום יתר כנטול, ונחשב חסרון:
והנה בגוף חידושו של ר"ג דיתר כנטול שייך אף באבר אחד שגדול יותר מכשיעור הראוי לו, מצאתי לו חבר הרמב"ם פ"ח מה' שחיטה ה"ח, שכ' גבי ריאה שנמצאת נפוחה שמא התוספת בגוף כחסרון כמו שאמר במנין עיי"ש, אך דלהרמב"ם מספקא לי', ולר"ג פשיטא לי', ולכאורה קשה מהא דמכילתין (מ"ד.) דגופו קטן מאבריו או גדול מאבריו נחשב רק בין הנך דאינם שוין בזש"א, ואם איתא כדברי ר"ג דאבר הגדול יותר מדאי שייך גבי' יתר כנטול תיפוק לי' דהוי בע"מ:
אך י"ל כמו דמצינו גבי טריפות דלית הילכתא כרבא ביתרת דקיימא בדרא דאונא או יותרת מקמא לכמה שיטות משום דהוי אורחא, אף דברוב בהמות ליכא רק משום דמיעוט בהמות אורחייהו בהכי ל"ש יתר כנטול, עי' רש"י חולין פא"ט (נ"ח ע"ב) ד"ה והיכא, ה"ה בזה דגופו גדול מאבריו או להיפוך אף שאינו ברוב בנ"א מ"מ במיעוט אורחי' הוא ולא הוי יותרת, משא"כ בריאה נפוחה ביותר דלא שכיח כלל, אפשר דאמרי' יתר כחסר, וה"ה בשרוע: או י"ל, דיתר כחסר, היינו דדנין כאילו הי' נחסר כאותו שיעור שיש יותר, ע"כ בגופו קטן מאבריו משכחת לה דלא הוי מום כגון אם שיעור היתר הוא כ"כ שאפי' אם הי' ניטל ממה שצריך להיות, כשיעור זה, ג"כ הי' נשאר שיעור מהאבר (עי' בשו"ע הרב סי' תרכ"ו ס"ד] ע"כ לא נחשב חסרון אבר, משא"כ בריאה נפוחה דהרמב"ם לטעמי' שפסק חסרון מבשר הריאה אם ניכר מבחוץ טריפה, ע"כ כל שיש מעט יותר הוי כמעט חסר וטריפה, ודו"ק:
עו יש להעיר מש"ס זבחים (י"ח ע"ב) דמ"ס יתר כמאן דאיתא ומ"ס כמאן דליתא, ופירש"י כמאן דליתא להאי חמישי, וגבי מרושלין נמי ל"ה יתור בגדים עיי"ש, ולכאורה אמאי לא נימא שם יתר כנטול וא"כ חסר אף כנף רביעי, וכן בבג"כ ל"ה כמדתו, אע"כ דבבגד אחד ל"ש יתר כנטול וה"ה כאן באבר אחד:
והנה בבגד בעל חמש כנפות, י"ל דלא שייך ענין יתר כנטול, דלא מצינו יתר כנטול אלא כשיש יותרת על מה שרגיל להיות לפי סדר הבריאה כגון יותרת אצבע דסדר הבריאה היא חמש וכאן יש שש, וכיון שיש יותר ממה שרגיל להיות כנטול דמי וכיוצא בזה, או שיש יותר ממה שצריך להיות עפ"י תורה, כמש"כ הרמב"ם פ"ז מה' ס"ת דכרך שיש בו תורה נביאים וכתובים אין קדושתו כקדושת ס"ת דיתר כחסר, משא"כ בבגד דאין שיעור לבגד כמה כנפות יהי' לו לא עפ"י תורה ולא לפי סדר הבריאה, דמעשהו ביד"א וכפי מה שירצה יעשה, ואי משום מצות ציצית הא אין חובה לעשות בגד של ד' כנפות כדי שיתחייב בציצית, וע"כ לא שייך בזה יתר כנטול כיון שאינו יותר ממה שצריך להיות:
אך מבגדי כהונה מרושלין קשה הא שם יש שיעור עפ"י תורה שיהי' כמדתו, ואף דליכא שיעור מוגבל רק לפי מסת גבהו של אדם, הא יותרת של שרוע הוא ג"כ לפי ערך זה האדם שאברו אחד גדול מחבירו, ואעפי"כ כתב ר"ג דהפסול הוא משום יתר כנטול, וא"כ אף כאן נימא דמרושלין הוי כמסולקין מטעם יתר כנטול, אע"כ דיתר כנטול לא שייך בדבר אחד שגדול יותר משיעורו:
ולחומר הנושא מוכרח ליישב דר"ג יסבור דלא שייך יתר כנטול אלא בדבר שיש בו שינוי מכפי סדר הבריאה, ולא אזיל בשיטת הרמב"ם גבי כרך שיש בו תורה נו"כ, וע"כ גבי בג"כ מרושלין לא שייך יתר כנטול, אעפ"י שיש בו יותר ממדתו שנתנה בו תורה, ולא דמי לשרוע דהוי שינוי לפי סדר הבריאה, ולהרמב"ם יהי' מוכרח לומר דגבי שרוע ל"ש יתר כנטול כיון דכל אבר מצד עצמו אינו גדול יותר מכשיעור, רק אם מעריכין אותו כנגד האבר השני שבו, ולא דמי לריאה הנפוחה ביותר דמצד עצמה גדולה יותר מדאי, וכן גבי בג"כ לא שייך יתר כנטול דאין היותרת בבגד מצד עצמה רק מפאת האדם המלובש בו, (ועי' כ"מ פ"ח מה' לולב ה"ב דסנדל של חליצה כיון דאין לו שיעור מוגבל עפ"י תורה רק לפי מדת רגלו של אדם דנין אותו כדבר שאין לו שיעור ודו"ק]: