ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות · דף נב.
דף נב.
(דף נ"ב ע"א) תוד"ה ולא, הא דלא חשב בעל דאר"פ ביש נוחלין הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק משום דשבח נוטל דכיון שאין יורש אלא הוא זוכה בנכסים וברשותו בא השבח עכ"ל, לכאורה קשה לפי"מ דקימ"ל בב"ב (קכ"ו) דבכור יש לו קודם חלוקה נימא גם בבכור ברשותו השביח, ואמאי אין הבכור נוטל פ"ש בשבח, אך עי' בשיטמ"ק ב"ב שם שכתב בזה"ל ונ"ל שזהו עיקרו של דבר שחלק בכורה מתנה קריי' רחמנא, והנותן מתנה ומזכה לו ע"י אחר אין המקבל מתנה זוכה במתנתו עד שישמע ויתרצה בה וכו', לפיכך חלק בכורה שהוא כמתנה לא זכה בה בכור עד שיתכוון לזכות בה וכו', הילכך כל שבח שהשביחו נכסים עד שגלה בדעתו שהוא רוצה לזכות בה הרי הוא של אחין וכו' עייש"ה, ועי' אבני נזר או"ח סי' של"ז תפס בדברי השיטמ"ק דמזכה מתנה ע"י אחר כל הדבר בספק אם יתרצה המקבל בשעת שמיעה חלה למפרע, ואם לא נתרצה בטלה למפרע עיי"ש:
וצריך להבין כיון דאם שמע ונתרצה חלה המתנה למפרע אמאי לא זכה אף בהשבח למפרע, כיון דאגמ"ל שהקרקע הי' שלו הרי אף הפירות שגדלו בה הם שלו למפרע, וכמו כן קשה בתוס' ב"ק (ל"ג) ד"ה איכא שכ' דלר' ישמעאל אפי' למ"ד למפרע הוא גובה שבח דמזיק הוי ולא קדוש עד שיגבנו, הרי דבשבח לא שייך קנין למפרע:
אך באב"נ שם מדמה לה למש"כ התוס' גיטין (כ"ה ע"ב) דהאומר לאיזה שארצה אגרש פסול אפי' למ"ד יש ברירה, דוכתב לה לשמה בעי' שיהי' מבורר בשעת כתיבה, וה"ה בזה דעד שמיעה הדבר בספק ע"כ השבח לנותן אפי' נתרצה המקבל לבסוף עייש"ה:
ביאור הדברים דלזכות בשבח הנכסים בעי' שיהא הנכסים שלו ממש, ובאותו הזמן שבין זכי', לשמיעה וריצוי, זכותו בהנכסים מיתלי תלי וקאי, פירוש שיצאו מרשות הנותן, ולרשות מקבל עדיין לא באו [ומ"מ אין עליהם תורת הפקר דדמיא להך דב"ק (קט"ז) אדעתא דארי' אפקרי' אדעתא דכ"ע לא אפקרי', ועי' תוס' ב"ב (קל"ח.) ד"ה כאן] ומה ששמע אח"כ ונתרצה אינו מועיל לענין שיעשו שלו ממש למפרע, ומש"כ התוס' ב"ק (ל"ג ע"ב) הנ"ל דלר' ישמעאל אין השבח קדוש, ומשמע דהגוף יכול להקדיש, הטעם דלהקדיש לא בעי' שיהי' שלו ממש רק שלא יהי' של זולתו, כדמבואר בתוס' סוכה (ד"ט.) סוד"ה ההוא, וברא"ש נדרים (ל"ד ע"ב) בשם הרא"מ, ובאור זרוע ה' פסחים סי' רכ"ד עיי"ש, והא דהשבח של הנותן אף דגוף הנכסים יצאו מרשותו, מ"מ כיון שהמקבל לא זכה בהשבח, והפקר ג"כ לא הוי דאדעתא דכ"ע לא אפקרי' ממילא נשאר ברשותו ונחשב כאילו שייר השבח לעצמו, דלעצמו יכול לשייר אף דשלבל"ע כדאיתא ב"ב (קמ"ח.) ודו"ק:
בפסקי הרמב"ן כאן כתב דמשכנתא באתרא דלא מסלקא מוחזקת היא לתרווייהו, ועי' ריטב"א קדושין (י"ט) ד"ה והשתא ושם ד"ה ואמר, ותוס' ב"מ (ס"ד ע"ב) ד"ה ולא, ובחידושי שם הארכתי בזה אכ"מ: