ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות · דף נא:
דף נא:
(שם ע"ב) בגמ', אמר עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן מ"ט אין בנו פדוי גזרה שמא יאמרו פודין בשטר, פירש"י אפי' אינו נותן כלום, א"נ בשט"ח שיש לו על חברו, צריך להבין החילוק בין שט"ח דידי' לשט"ח דאחרים, דבשט"ח דידי' הבן פדוי מה"ת לכשיתן משא"כ בשט"ח דאחרים:
ובירור הדבר כך הוא, דשטר הוא ענין תפיסת שיעבוד, דע"י השטר הוא מחזיק בשיעבוד הגוף ושיעבוד נכסי של המתחייב, פי' דהמלוה לחברו בשעה שמסר מעותיו להלוה קיבל תיכף תמורתן שיעבודו של לוה, והפרעון שפורע אח"כ הוא חליפי השיעבוד, כדמבואר בתוס' ע"ז (ס"ב ע"ב) ד"ה יאות ושם (ס"ג.) ד"ה ואין באה"ד עייש"ה, ובריטב"א חולין (קל"ט ע"ב) ד"ה הא דכשאמר עלי מכיון שמרדו נתחייב באחריותן והו"ל כחילול ומפקיע לחולין עייש"ה דהקדש נתחלל על שיעבוד הגוף שלו שנתחייב באחריותה [ועי' מה שאכתוב אי"ה בדיבור שאחר זה]:
והנה כשפודה בשט"ח דאחרים בשעת נתינת השטר לכהן [שאז הקנה לו שיעבודו של חברו] לא הועיל הפדיון דממעטי' מכלל ופרט שאין פודין בדבר שאין גופו ממון [אלא אחיזת שיעבוד בלבד], ובשעה שהבע"ח פורע להכהן ג"כ אינו נפדה דאז אינו מקבל מאבי הבן כלום, וגם הבע"ח אינו נותן עבור פדיון בן חברו, רק עבור השיעבוד שנשתעבד כבר כדין כל פרעון שהוא חליפי השיעבוד כנ"ל, אבל בשט"ח דידי' אף דלא הועיל הפדיון בשעת נתינת השטר, מ"מ הועיל בשעת פרעון, דבזה אין הפרעון חליפי השיעבוד שנשתעבד ע"י השטר, אלא עבור השיעבוד דאורייתא, שהוא משועבד מה"ת לפדות את בנו, והטעם בזה דהשטר שכתב לו חייב אני לך ה' סלעים עבור פדיון בני] לא פעל שיעבוד חדש, כדאיתא בכתובות (ק"ב) דחייב אני לך מנה בשטר פטור, והא דמתחייב גבי פדיון הוא משים דמשועבד לו מדאורייתא ולא כתב אלא כדי לברר לו כהן, נמצא דכשפורע אינו פורע עבור השיעבוד שמחמת השטר, רק עבור השיעבוד של תורה, והשטר לא פעל שיעבודו של אבי הבן רק בירור הכהן שהשיעבוד של פדיון שחייבתו תורה יפול לחלקו של זה, ואפי' לריו"ח דס"ל חייב אני לך מנה בשטר מתחייב, הא כתבו התוס' שם ד"ה אמאי דמיירי כשכתב לו חייב אני לך ה' סלעים לפדיון בני או משום דסתמא כפירושו עיי"ש, וא"כ לא שיעבד עצמו בשיעבוד מחודש רק שבירר שיעבודו של פדיון לזה הכהן, נמצא שהוא לא פעל השיעבוד, [דוגמת סברת הרא"ש נדרים (י"ב.) בהא דתרומה לא נחשב דבר הנדור] וכשפורע דמי השטר הפרעון הוא עבור הפדיון שחייבתו תורה, (ועי' ביצה (ד"כ.) הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה נדור ואינו יוצא, ובתוס' שם ראם אמר איפכא ע"מ שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה יצא י"ח] :
עי' מחנה אפרים ה' קנין מעות סי' ה' בשם רב האי גאון דמי שקנה מחברו שום חפץ וכתב לו שט"ח ומסר ביד המוכר או שקנו מידו שהוא מתחייב כ"כ לחברו הרי זה קנה קנין גמור, והראנ"ח דקדק מההיא דבכורות דלא מהני כה"ג מדאמרי' בנו פדוי לכשיתן אלמא דשיעבוד לא חשוב כדמים, והמחנ"א השיב דשאני התם דבפירוש מעטה תורה שאין פודין בשטרות, וכ"כ אין פודין בשיעבוד שנתחייב הוא, אבל בעלמא שט"ח דידי' או שיעבוד הגוף הוי ככסף עיי"ש, וכן מבואר ברש"י קדושין (ד"ה.) ד"ה שטר, אך דעת הרשב"א שם אינו כן, והביא ג"כ הראי' מהא דאינו פדוי עד שיתן, והקצוה"ח סי' ק"צ ביאר דבריהם עיי"ש:
ויש לי מקום עיון בדברי הריטב"א חולין (קל"ט.) בהך דתרנגולת שמרדה פקעה קדושתה וכו' שכתב בזה"ל הא דאמר הרי עלי הא דאמר הרי זו פי' דכשאמר הרי עלי מכיון שמרדו נתחייב מקדיש באחריותן והו"ל כחילול ומפקיע לחולין אבל אמר הרי זו שלא נתחייב באחריותן אעפ"י שמרדה דין קדושתה עלי' עכ"ל עיי"ש הרי תפס דהקדש מתחלל על שיעבוד הגוף שלו שנתחייב באחריותה, וקשה מהא דאמרי' כאן דאין הבן פדוי עד שיתן ובזה לא יועיל תירוצו של המחנ"א שאין פודין בשטרות ובשעבוד קרקעות דהא גם הקדש אין פגדין בשטרות ואעפי"כ נחשב חילול, ומוכרח לומר דלדעת הריטב"א שיעבוד הגוף או שט"ח שלו אין עליו תורת שטר, ודוקא בשט"ח של אחרים אין פודין הקדשות משום דשיעבוד הגוף נשאר אצל המלוה דאם חזר ומחלו מחול, משא"כ בשט"ח דידי' דיש עליו תורת כסף ממש:
והא דאין בנו פדוי עד שיתן התם טעמא אחרינא איכא, דגבי פדיון הבן לא סגי בקבלת הכהן אלא יש קפידא גם בנתינת האב [כדמבואר בדברינו בכ"מ בפרקין] וכשכותב לכהן חייב אני לך ה' סלעים עבור פדיון בני, אף דאם דנין מצד הכהן, קיבל עכשיו חמש סלעים דקבלת השעבוד הוי כקבלת כסף, מ"מ אם דנין על אבי הבן לא נתן עכשיו כלום דהשעבוד נשתעבד עכשיו אינו שעבוד חדש, דכבר הוא משועבד מן התורה ולא פעל רק בירור השעבוד ליחד השיעבוד לכהן זה דוקא, כדאמרי' בכתובות (ק"ב.) אמאי כתב כדי לברר לו כהן [וכדמבואר לעיל בדברינו] אבל אם יכתוב שט"ח ע"ע עבור פדיון הקדש אפשר דמועיל משום דעכשיו חל עליו שיעבוד חדש [ועוד דשם עיקר הקפידא בקבלת הקדש]:
או י"ל דלשיטת הריטב"א באמת הבן פדוי לאלתר משעה שנתחייב אף קודם שיתן, וכן מבואר שיטת בה"ג הובא בטור סי' ש"ה שכ' בזה"ל כתב לכהן שחייב ליתן לו חמש סלעים חייב ליתן אבל אין בנו פדוי עד שיאמר לו הילך בפדיון בני, ופי' הב"ח את דבריו דמוקי מתני' בדלא אמר לו בשעת נתינה כלום אלא נתנם סתם בפרעון השט"ח אז אינו פדוי מדרבנן מצד גזירה, אבל כשאמר לו בשעת נתינה אף דעד עכשיו לא הי' פדוי מדרבנן מ"מ עכשיו הוא פדוי עיי"ש הרי תפס דמה"ת פדוי משעת נתינת השטר וכ"כ הט"ז שם סק"ג, וא"כ בלתי רחוק לפרש גם דעת הריטב"א כן, ולפי הנראה לא גרסי בגמ' תיבת "לכשיתן" דתיבה זו מוקפת, ומסתמא לא היתה בגרסתם: ועי' רש"י כאן ד"ה שמא יאמרו פודין בשטרות אפי' אין נותנין כלום, א"נ בשטר שיש לו על חברו, ואולי הנך תרי לישני מחולקים בזה דלפי' הראשון הגזרה שמא יאמרו פודין בשטרות אפי' לא נתן כלום, ובאמת אפי' בשטר שלו אינו פדוי עד שיתן, ולפי' הב' הגזרה רק אטו שטר של אחרים אבל בשטר שלו פדוי מה"ת לאלתר:
נמצא לפי"ז דבדין שט"ח של עצמו יש ג' שיטות, לדעת הרשב"א קדושין והראנ"ח, אף בשאר קנינים אינו מועיל בתורת כסף, ולדעת רב האי גאון ורש"י מועיל בכל קנינים חוץ מהקדש ופה"ב מחמת גזיה"כ שאין פודין בשטרות ובקרקעות, ולדעת בה"ג והריטב"א מועיל אף גבי הקדש ופה"ב: (שם) בגמ' נתנו לעשרה כהנים בב"א יצא בזה אחר זה יצא, פירש"י בזאח"ז ולכהן אחד, (כן הוא גירסת הצ"ק והדברי חמודות, אך לפי גירסת המהרש"א והשיטמ"ק אף לרש"י מהני וכ"כ הפרישה בשם מהרש"ל] הכי תניא לה בתוספתא, ודעת הרמב"ם בפי"א מה' בכורים ה"ז דאפי' לעשרה כהנים בזא"ז יצא, ונראה לי לבאר סברת מחלקותם עפי"מ דפליגי בה"ג ור"ת בד' מינים שבלולב דאם אין לו מעכבין ואם יש לו אין מעכבין, ופי' בה"ג דלא תימא עד דמגבה להו בהדי הדדי, אלא אי מגבה כל חד וחד לחודי' שפיר דמי, ובתוס' סוכה (ל"ד ע"ב) כ' בזה"ל ודבר תימא היא לומר כן דכיון דכולו מצוה אחת האיך יועילו בזא"ז, וע"כ הגיה ר"ת בספרו ל"ש דמעכבין משום תמה אלא שאין לו אבל יש לו מה הוא אעפ"י שלא חברם באגודה אחת אבל לקיחה בב"א מעכבת עיי"ש, ולפי הנראה דעת ר"ת הוא דאין לומר שיועיל לקיחתן בזאח"ז כיון דבשעה שנטל הג' מינים אכתי אין שם מצוה בלקיחה זו, אי אפשר שתחול המצוה אחר שכבר סילקם מידו, דוגמא למשוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר ל' יום דלא מהני משום דבשעת חלות הקנין כבר פסקה לה משיכה, וה"ה בזה דכבר פסקה פעולת הלקיחה מהג' מינים הראשונים בשעת חלות המצוה, ובה"ג ס"ל דאף דבשעת נטילת הג' ראשונים לא חל עליהם שם מצוה כשלוקח המין הד' חל עליהם שם מצוה למפרע, ולא דמיא למשיכה דהוי פעולת רשות ולא נשאר ממנה רושם לאחר שעברה, משא"כ בפעולת חלק מחלקי המצוה דאף שלא נגמרה המצוה עד שיעשנה בשלמות, מ"מ כל שבידו לגמור יש אף על חלק ממנה שם מצוה ועושה רושם למעלה ונשאר הרושם אף אח"כ [וגדולה מזו מצינו דפסקה אמירה לא אמרי' כמה שהוכיח במישור באבני נזר או"ח סי' שי"א מהא דמופר לך למחר מהני, וע"כ משום דהדיבור עושה רושם למעלה ולא שייך גבי' פסקה, וה"ה בעשיית חלק מחלקי המצוה כל זמן שבידו לגמור דהחלק ג"כ עושה רושם למעלה ולא שייך גבי' פסקה]:
והנה גבי ד' מינים שבלולב רש"י אזיל בשיטת ר"ת כמבואר מדבריו במנחות (כ"ז.) דהלקיחה בב"א מעכבת אלא שהאגוד אינו מעכב, והרמב"ם פ"ז מה' לולב ה"ו אזיל בשיטת בה"ג דאם נטלן בזא"ז י"א עיי"ש:
ולפי"ז י"ל דרש"י והרמב"ם כאן לשיטתם אזלי, רש"י שפירש דאם נותן החמש סלעים בזא"ז צריך ליתן לכהן אחד דוקא, לטעמו אזיל דגבי לקיחת ד' מינים לא מהני נטילה בזא"ז כיון דכולן מצוה אחת וה"ה בזה, אך כשנותן לכהן אחד יש להם צירוף דכל הה' סלעים באין לרשות אחת, ולא מבעיא אם בשעה שקיבל הסלע החמישי עדיין הד' ראשונים ברשותי דודאי מצטרפין, אלא אפי' אם הראשונים כבר נתאכלו מ"מ כיון דהשיעבוד נשאר אצלו יש להפדיון על מה לחול, כמו גבי קדושי כסף דאם קדשה בכסף ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום חלו הקדושין אף אם נתאכלו המעות משום דהשיעבוד נשאר כמוש"כ הר"ן, וכל זה כשנותן לכהן אחד דבשעה שמשלים הסלע האחרון כל הה' סלעים יש להם צירוף וחל עליהם תורת פדיון, אבל כשנותן לכמה כהנים כיון דבשעה שנתן לראשונים עדיין לא חל תורת פדיון, איך תחול אח"כ הרי אין להם צירוף, ובשלמא כשנותן לכולן בב"א המצוה חל תיכף בשעת נתינה דאז הוא הפדיון והרי פודה בחמש, אבל כשנותן לכמה כהנים בזא"ז הרי אין הפדיון חל עד שיתן להאחרון נמצא דבשעת פדיון ליכא ה' סלעים, וכמו דלא שייך צירוף של ב' חצאי שיעור היכא דכשבא השני הראשון כבר אינו בעולם כדאיתא בשבת (ד"פ.) דאם הוציא חצי גרוגרת ונשרפה ואח"כ הוציא עוד חצי גרוגרת פטור, ה"ה כשאינם ברשותו של אדם אחד, דדבר שאינו ברשותו דמיא לדבר שאינו בעולם:
והנה גבי נתנו לעשרה כהנים בב"א פירש"י שהני לפני כולן והלך לו, הרי דרק נתינתו היתה בב"א אבל קבלתן היתה בזא"ז, [ולא פירש דמיירי באופן שגם קבלתן היתה בב"א כגון שאחד נעשה שליח לקבל ולזכות עבור כולם או שהי' להם חצר בשותפות והניח בתוך חנרן] הרי תפס דאין קפידא במה שמקבלין בזא"ז, ומהא דיכול ליתן לכהן אחד בזא"ז מבואר דאין קפידא ע"מ שאינו נותן בב"א וא"כ אמאי לא יועיל כשנותן לכמה כהנים בזא"ז, אע"כ ס"ל לרש"י דבעי' צירוף או מצד הנותן או מצד המקבל, וע"כ כשנותן לכולם בב"א אף דמצד המקבלין ליכא צירוף הרי מצטרף מצד הנותן, וכן כשניתן לכהן אחד בזא"ז הצירוף הוא מצד המקבל דנמצאו אצלו כל החמש סלעים או השיעבוד שלהם, אבל כש ותן לעשרה כהנים בזא"ז דליכא צירוף לא מצד הנותן ולא מצד המקבל לא מהני [וכדמבואר בריטב"א מכות (ד"ה) דזהו הטעם דמשלשין בממון ואין משלשין במלקות דמלקות אין להם צירוף בשום צד אבל ממון מצטרף מיהת בידו של זה שהיו מחייבין אותו עיי"ש הרי דצירוף בחד צד מהני ודו"ק] ואף אי כל הכהנים לגבי פדיון כחד חשיבי מ"מ לענין זכות ממון אינם כחד, וז"פ:
[הנה אם יפדה את הבן בחמש סלעים ואח"כ יחלק החמש סלעים לכמה כהנים בזא"ז, בזה אפשר דלכ"ע מהני דהא עיקר המצוה הוא הפדיון, אלא דהנתינה הוא תנאי בעלמא שאם לא נתן נתבטלה המצוה, אך עי' ריב"ש סי' קנ"ו מבואר דהנתינה צריכה להיות יחד עם הפדיון וא"כ אף בכה"ג לא יועיל דהפדיון בפני עצמו לאו כלום הוא ועי' בדברינו לעיל (מ"ז ע"ב)]: והרמב"ם שפסק דמהני בזא"ז אפי' בכמה כהנים לטעמו אזיל שפסק בד' מינים שבלולב דאם לקחן בזאח"ז ת"א, אף דבשעה שנטל המינים הראשונים אכי אין שם מצוה עליהם, מ"מ כשגומר חל למפרע המצוה כל נטילת כולן, אף שאין להם עי"מ יצטרפו וה"ה בזה:
עוד י"ל בטעמו של רש"י ז"ל, דעיקר המצוה לכתחילה הוא שיתן לכהן אחד ה' סלעים בב"א כמש"כ הח"ם חיו"ד סי' ר"ז, וז"ל ונ"ל דאין יכול לכתחילה לחלק ה' סלעים לב' כהדם דכל שנתנה בו תורה שיעור אם מחלקו הו"ל ח"ש, אע"נ דבדיעבד יו"א ע"י צירוף, מ"מ מצוה מה"מ לאכול השיעור בב"א או ליתן שיעור נתינה בב"א עכ"ל עיי"ש, והנה כשיתן החמשה סלעים לכהן אחד בזא"ז דמהני הוא משום דרואין כאילו נתנן בב"א, ובנותן לב' כהנים בב"א רואין כאילו נותן לכהן אחד, וא"כ כשנתן לב' כהנים בזא"ז הוי תרי רואין ותרי רואין לא אמרי' כבש"ס עירובין (י"ט ע"ב) וכמש"כ המ"ב לענין טרפות, או עפי"ד הלח"מ פ"ד מה' יבום דתרי לכתחילה פסול בדיעבד:
וראיתי בפ"ת יו"ד סי' ש"ה סק"י הביא דברי הח"ס הנ"ל ותמה עליו מהא דסי' ס"א גבי זרוע ולחיים והקבה שיכול ליתנן לכתחילה לג' כהנים [והוא מהש"ס חולין (קל"ב ע"ב)], והביא שם דברי החכ"א כלל ק"נ דאף דמלשון הש"ס נתנו בזא"ז יצא משמע דלכתחילה לא יעשה כן, נראה דלאו דוקא דלא יהא אלא כשאר מת"כ היינו זרוע ולחיים וקבה עיי"ש, ולדידי אי מהא לאו פירכא דשאני זרוע ולחיים וקבה שאין מעכבין זה את זה, כדמבואר בחולין (קל"ג ע"ב) מהא דשותף בראש פטור מן הלחי וכו' עיי"ש, הילכך יכול ליתנם לכתחילה בזא"ז משא"כ בפדיון הבן דהחמשה סלעים מעכבין זהאת זה, דקימ"ל חמש ולא חצי חמש, הילכך הא דמועיל בזא"ז הוא רק מטעם צירוף:
אך הראי' שהביא הח"ס מהא דלכתחילה צריך לאכול השיעור בב"א (כדאיתא בשו"ע או"ח סי' תע"ה לענין כזית מצה עיי"ש] לפענ"ד יש לחלק דלענין אכילה שאני, דבאמת הי' בדין שיתחייב לאכול בב"א ממש, וכן באיסורין שלא יתחייב אלא כשאוכל כזית בב"א, דאם אוכל בזא"ז הרי בשעה שאוכל הח"ש השני הראשון כבר אינו בעולם, כדאמרי' בשבת (ד"פ.) דאם הוציא אות אחת וכתבה וחזר והוציא אות אחת וכתבה פטור מ"ט בעידנא דאפקא לבתרייתא חסר לי' שיעורא דקמייתא ואין לומר דאכילה שאני שהמאכל עדיין מונח בתוך מעיו, דהא לריו"ח החיוב הוא על הנאת גרונו, וכבר עברה הנאה דקמייתא, ועוד הא בסו"פ גיד הנשה אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל חצי זית אחר חייב הרי שמצטרף אף שלא נשאר במעיו] אלא דהללממ"ס שכזית בכאכ"פ מצטרף ודנין אותו כאילו אכל בב"א, ע"כ כשאוכל בב"א ממש הוי מן המובחר, ועי' תוס' ר"ה (כ"ח ע"ב) סוד"ה ומנא אע"ג דאמרי' שתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח כ"ש כשעושה ד' מחיצות טפי עדיף הרי דכשעושה ד' מחיצות ממש הוי מן המובחר ועי' תוס' ברכות (כ"א ע"ב) דאף דשומע כעונה מ"מ עונה עדיף ומצוה מה"מ וכהנה רבות, אכמ"ל, משא"כ גבי פדיון כשנותן החמש סלעים בזא"ז דבשעה שנותן את השניים עדיין הראשונים בעולם ואפי' נתעכלו נשאר שיעבודן, הוי כבת אחת ממש א"כ אפשר דאף לכתחילה שפיר דמי:
או י"ל באופן אחר עפימש"כ באבני נזר חאו"ח סי' תצ"ב בהא דלרבנן לולב אין צריך אגד, ומ"מ מצוה לאגדו משום ואנוהו, ואנוהו זה אינו בנוי אלא בכשרות כיון דכתיב ווין להורות דצריך אגד יד עכ"פ, כל שהוא מאוגד יותר טפי עדיף בכשרות עיי"ש, וה"ה בשיעור אכילת כזית מצה כיון דהללממ"ס דצריך קירוב דתוך כדי אכילת פרס ואם הפסיק יותר אינו מצטרף כל שהוא מאוגד ומקורב יותר טפי עדיף והוי מצוה מה"מ דזהו ואנוהו בכשרות, [ובחידושי לזבחים (ע"ט.) הארכתי בזה אכמ"ל], משא"כ בחמשה סלעים דפה"ב, שאין שם שום קירוב לעיכוב לא הוי מן המובחר ליתן בב"א ממש ודו"ק:
ומה דאמרי' בגמ' נתנן בזא"ז יצא דהוי לשון דיעבד הוא מטעם אחר דמצד זריזין מקדימין למצות נכון יותר שיתן בפעם אחת ותוגמר המצוה תיכף, משא"כ כשנותן בזא"ז אין המצוה נגמרת עד שישלים נמצא מחמיץ את המצוה, ולפי"ז אם אין לו כעת כל החמשה סלעים יכול ליתן לכתחילה מה שיש לו וכשיזדמן לפניו המותר ישלים, ואם נביא לדמותו לד' מינים שבלולב, ולשיטת הסוברים דהא דיכול ליטלן בזא"ז הוא דוקא כשכל הד' מינים הם ברשותו (עי' ריטב"א סוכה (ל"ד.)] וה"ה בהחמשה סלעים דרק כשנמצא תח"י כל החמשה מהני נתינתו בזא"ז, א"כ לא משכחת כלל בלי ביטול של זריזין מקדימין דאם אין לו הרי אינו מצטרף, ובע"כ מיירי שיש לו כל החמש, וכיון דבידו לגמור המצוה תיכף ואינו גומרה יש כאן משום מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה:
אך יש לשדות בה נרגא, דלענין פה"ב לעולם נחשב שיש לו ה' סלעים דאטו בגברא ערטילאי עסקי' שאין לו כסות וכו"כ שיווי ה' סלעים, וכיון דפודין אף בשוה כסף הרי יש לו לעולם ה' סלעים, ומ"מ משום מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה אין כאן דאינו חייב למכור כסותו בשביל מצות פה"ב:
וע"כ חילוק גדול יש בין הדיעבד של האוכל כזית מזה בזא"ז לנותן חמשה סלעים בזא"ז, דגבי מצה העדיפות של בת אחת הוא בגוף המצוה, וגבי פדה"ב בגוף המצוה אין שום חילוק בין בת אחת לבזא"ז אלא בזריזות האדם, וא"כ אין לדמותו לנידון הלח"מ גבי תרי לכתחילה, ולא לתרי רואין:
והלום ראיתי בריט"א הביא דברי התוס' חגיגה (ד"ו ע"ב) בשם הירושלמי למ"ד אין לו שיעור כלל מה שנתן נתן ופטור מפיאה ואם הוסיף חייב במעשר, ולמ"ד יש לו שיעור למטה מה שנתן נתן ואינו פטור מפאה וזכה העני ומחויב במעשר עד שישלם שיעור ששים בבת אחת, הרי דבעי' שיתן שיעור אחד מששים בב"א, והביא דברי הרמב"ם פ"א מה' מעשר הט"ו וכתב שמקורו מכאן, והקשה לפי"ז האיך מועיל גבי פדיון בזא"ז, ותירץ דכל שבדעתו להשלים מצטרף כבש"ם זבחים (פ"ח) דאף דכ"ש אין מקדשין אלא שלמין מ"מ כל שבדעתו להוסיף ראשון ראשון קדוש, ואח"כ הביא שיטת רש"י כאן: הגה"ה ויש מקום להסתפק אם כסף ושוה כסף מצטרפין לשיעור ה' סלעים, וכמש"כ התה"ד הובא בשו"ע או"ח סי' ט' ס"ד דאם הטיל קצת ציציות ממינו וקצת מצמר יש להסתפק בו עיי"ש, ועי' בתשו' הריב"ש שהובא בב"י ה' מגילה סי' תר"צ מבואר דאם יקרא המגילה קצת בלע"ז וקצת אשורית אינו יוצא י"ח, וה"ה כאן דלפי הנראה כסף עדיף משוה כסף והוי מן המובחר, חדא משום דכסף מפורש בתורה, ושו"כ נלמד רק מכלל ופרט, ועי' גיטין (מ"ב ע"ב) נראין דברי ר' טרפון בשן ועין הואיל ותורה זיכתה לו, ודברי רע"ק בשאר אברים הואיל ומדרש חכמים ובתוס' שם עיי"ש, ועוד עפי"ד הריב"ש סי' קנ"ו דהפודה בשוה כסף הוי ענין מקח וממכר שחייב ליתן לו חמש סלעים ונותן לו זה הדבר עבור החמש סלעים עייש"ה, הרי דעיקר המצוה הוא בכסף וכיון דכסף עדיף משוה כסף דמיא לחקירתו של התה"ד דצמר עדיף ממינו ואינן מצטרפין אך י"ל אף אי בעלמא כה"ג אינו מצטרף מ"מ כשדנין לענין יש לו כל שיש לו שוה כסף נחשב כאילו יש לו כסף דהא בידו למוכרן וליתן לו כסף, כדמבואר בפסקי מהרא"י סי' נ"ד הובא בט"ז יו"ד סי' קס"ב סק"ב עיי"ש:
ובנוגע לגוף החקירה יש להעיר מד' הרשב"א בתשו' ח"כ סי' שכ"א בעובדא שהבן לאחר שהגדיל רצה לפדות א"ע באמרו שלו משפט הקדימה, והאב טען שהוא קודם להמצוה, והורו מחמת ספק שכל אחד יתן ה' סלעים ואח"כ יחזיר להם ויחלקו ביניהם עיי"ש, ולכאורה אמאי לא הורו שכל אחד יתן חצי חמש ויקיימו המצוה בין שניהם ויהי' נחשב שכל אחד עשה כל פעולת הפדיון כמשפט זא"י וזא"י שכל הפעולה מתיחסת על כל אחד מהן, וכמש"כ התוס' שבת (צ"ג.) דאפי' הוא בעל כח הרבה אלא שנושא באופן שבלעדי חברו לא הי' יכול נחשב זא"י, וה"ה כאן דבחצי חמש אינו יכול לפדות בעצמו, ואם היו מסופקין בדין הי' להם להורות כן דבאופן זה כל אחד יקיים המצוה, אך אי נימא דכאן שייך סברת התה"ד אתי שפיר, דאף דהאב והבן כל אחד בפ"ע יכול לפדות מ"מ צירוף שניהם אינו מועיל כיון דכל אחד יש לו מעלה שאינה בחברו מצות האב היא תדיר ומצות הבן מפני שהפדיון נוגע לעצמו כמש"כ לעיל וכל שאינם שוין אינם מצטרפין, ולא באתי כאן רק להעיר בזה, ע"כ הגה"ה:
דבזא"ז לעשרה כהנים אינו מועיל, וכתב דכיון דמה שמועיל בזא"ז הוא משום דדעתו להשלים זהו רק כשבדעתו להשלים לכהן זה אבל כשבדעתו להשלים לכהנים אחרים לא מהני עכתו"ד עיי"ש:
והנה גוף החילוק של בדעתו להשלים הוא מילתא דמסתבר [אך עי' ד"מ יו"ד סי' ש"ה אות ד' שהביא בשם מהרי"ל דאם החפץ אינו שוה ה' סלעים אינו יכול לומר לו תן לי החפץ בחזרה ואתן לך ה' סלעים, אלא מחויב להשלים לו, ומסתמא מיירי בסבור שהוא שוה ה' דאל"כ פשיטא, הרי מוכח דאף אם אין בדעתו להשלים מצטרף וצ"ע בזה] אולם מש"כ דבכמה כהנים לא מהני מה שבדעתו להשלים לא זכיתי להבין, כיון דיכול לחלק החמשה סלעים לכמה כהנים אמאי לא יועיל מה שבדעתו להשלים לכהן אחר:
ואולי י"ל עפימש"כ הריב"ש סי' קל"א אהא דתקנו ברכה לכהן בפדיון יותר מבשאר מת"כ כשזוכה בהן, דבשאר מת"כ אין הכהן עושה כלום רק שזוכה במתנות, אבל בפדיון אעפ"י שאינו עושה מצוה, מ"מ זכה בבן ונותנו לאב בפדיונו עכתו"ד ז"ל עיי"ש, ואף דלכאו' אינו מובן אמאי זכה כהן זה בהבן הרי ביד האב לפדות אצל כל כהן שירצה, אך לפענ"ד יש לדמותו להך דיבמות (ד"י ע"ב) ר' יוחנן אומר בין הוא בין האחין אינן חייבין לא על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חליץ ואי בעי האי חליץ והשתא קאי עלה בכרת אלא איהו שליחותא דאחין קעביד איהי שליחותא דצרה קעבדת עיי"ש, ושליחות דהתם לא דמיא לכל שליחות דעלמא דבעי' דעת משלח, אלא כיון דהיא זקוקה ליבום לכולם והתורה אמרה שמי מהם שמקדים עצמו ליבם או לחלוץ פוטר זיקת כולם נחשב כעושה שליחותן, וה"ה כאן דצל שבט הכהנים זכו בהבן בכור, והכהן שפודים אצלו שליחותא דכולן קעביד:
והנה כשנותן החמש סלעים לעשרה כהנים כל העשרה עושין פעולת הפדיון והם כולן שלוחין דכל שבט הכהנים להקנות את הבן, דלא מסתבר למימר שרק האחרון פועל פעולת הפדיון דהא צריך ליתן חמש סלעים עבור הפדיון, והוא בעצמו הא לא קיבל רק חצי סלע, אע"כ דכולם מקנים אותו, וכן כשפודה אצל כהן אחד בזא"ז הפדיון נעשה בזא"ז דכל חלק מהחמש סלעים פועל מקצת פדיון והקנין של הבן נקלש במקצת עד שנגמר [וכמו דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה וע"ס דכל משהו מקליש במקצת איסור אבמה"ח, ועי' זבחים (ק"י.) קומץ מהו שיתיר כנגדו בשירים משרי שרי או קלושי מיקלש, ונדרים (ס"ח.) בעל מיקלש קליש] וכשם שאינו מועיל נתינת האב מקצת מהחמש סלעים אלא אם בדעתו להשלים, כן להיפוך אינו מועיל מה שהכהן פודה אותו ומקנה אותו בזא"ז אלא כשבדעתו להשלים, דפדיון במקצת לאו כלום הוא, (עי' תוס' חולין (קל"ה.) ד"ה והא ובמהרש"א שם ועי' בחידושי לעיל (י"ד.)] אלא אם בדעתו להשלים מצטרף, וע"כ אינו מועיל כשנותן לעשרה כהנים בזא"ז, דהא הכהנים הראשונים שקבלו תחילה אין בדעתם להשלים הפדיון, דבשלמא כשנותן לכהן אחד בזא"ז שהתחיל האב לפדות אצלו והבטיחו לגמור אצלו ושוב אינו רשאי ליתן לאחר, [כמש"כ הרמ"א סי' ש"ה ס"ד דאם הבטיחו לפדות אצלו אסור לחזור בו] שפיר מועיל מה שבדעתו להשלים הפדיון דבודאי הוא יהי' המשלים, משא"כ כשנותן לכמה כהנים בזא"ז דהמתחיל לא יגמור והרי אין בדעתו להשלים, הילכך מה בכך שהאב בדעתו להשלים הנתינה הרי הכהן אין בדעתו להשלים הפדיון, דכשם דבעי' הקנאת החמשה סלעים מצד האב כן בעי' הקנאת הבן מצד הכהן כדברי הריב"ש הנ"ל:
ואם כנים הדברים י"ל דרש"י ורמב"ם בהא פליגי, לשיטת רש"י כשפודה בזא"ז הקנאת הבן ופדיונו נעשה ג"כ בזא"ז, ובעי' שיהי' בדעתו של כהן להשלים ע"כ אינו מועיל רק בכהן אחד, ולשיטת הרמב"ם כל הפדיון נעשה בגמר נתינת החמש סלעים, ואם פודה אצל כמה כהנים בזא"ז האחרון פועל כל הפדיון וכל ההקנאה, ואף דהכהן האחרון שפעל כל ההקנאה לא קיבל חמש סלעים אין בכך כלום דמצטרפין קבלת הכהנים האחרים אף שהם לא פעלו כלום בגוף הפדיון כיון דמ"מ הגיע לשבט הכהנים חמשה סלעים, [ודוגמא לזה מצינו גבי שחיטת הקנה בחולין (י"ט.) דמחלק הש"ס בין הגרים שליש ושחט שליש להי' חצי קנה פגום במקום שחיטה וגמרו דכיון דהפגם הי' במקום שחיטה וכולי' חיותא נפק בגמר האחרון כשאדם פעל הגמר נחשב שהוא שחט כולו, וה"ה בזה דכיון דכל החמשה סלעים באו לרשות כהנים, שפיר י"ל דהכהן הגומר פועל הכל וכל הפדיון מתיחס עליו, אף דהיא לא קיבל כל החמש סלעים, ודו"ק היטב]:
ראיתי בריט"א שהביא ד' הרמב"ם פ"ט מה' שקלים דמחצית השקל אינו נותנו בפעמים רבות, וקשה מ"ש מחמש סלעים דפה"ב, והעלה דהרמב"ם לכתחילה קאמר למצוה מן המובחר אבל בדיעבד יצא, עכתו"ד אך מסתימת לשון הרמב"ם לא משמע כן, ע"כ נלפענ"ד דמחצית השקל שאני כיון דכתיב העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט בעי' שיד הכל יהי' שוה בנתינת המחהש"ק בלי שום גרעון ועודף, (כמוש"כ הרמב"ן בפ' תשא דאף להרבות אסור עיי"ש] והנה בגמ' דהפורע חובו מעט מעט הוי פרעון ואין לו עליו אלא תרעומת, וכיון דיש עליו תרעומת הרי הוי פחיתת בהפרעון נמצא שאין נתינתו שוה לכל העולם, דכולן נותנין בפעם אחת והוא נותן מעט מעט, וז"פ:
עוד ראיתי בריט"א כאן שכתב כיון דקימ"ל כריו"ח דח"ש אסור מה"ת לענין איסור ה"ה לענין מ"ע דאם אין לו רק פחות מכזית מצה חייב לאכלו, וה"ה לענין פדיון דאם נתן חצי חמש מקיים קצת מצוה עיי"ש, ודבריו ז"ל תמוהין בזה, דהא מפשטות הסוגיא לעיל (מ"ח ע"ב) גבי חמש ולא חצי חמש ומדברי התוס' שם משמע דאם אין לו אלא חצי חמש אינו מחויב ליתן כלל, והטעם בזה פשוט דאפי' אם איתא דבמצוה שייך ענין ח"ש, זהו רק היכא דאין השיעור מפורש בתורה, משא"כ בזה דהשיעור מפורש בתורה, וכמש"כ בתשו' חו"י סי' ט"ו דהיכא דמפורש השיעור בתורה לא שייך ענין ח"ש, ודמיא לב' חוטין בציצית, ועוד לפי המבואר בדברינו לעיל דאין הפדיון מחמת המצוה אלא אדרבא המצוה היא מחמת הפדיון, דאם הפדיון מועיל הוי מצוה, וכיון דבחצי חמש ליכא אפי' קצת פדיון דאין פדיון לחצאין ממילא לא הוי אפי' קצת מצוה:
שם בגמ' רבי חנינא הוי רגיל ושקיל ומהדר חזיי' לההוא גברא דהוי קא אזיל ואתי קמי' א"ל לא גמרת ויהבת מידעם ביש עבדית הילכך אין בנו פדוי, פירש"י אין בנך פדוי אם אחזירם ל"א אפי' לא אחזירם, ובתוס' הקשו מ"ש ממתנה עמ"ל דבנו פדוי, וי"ל דהכא ר"ח לא הי' רוצה לזכות אלא במתנה גמורה דאסרינן התם לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות וכו', ואע"פ שאותו סתם נתן לו הוי כפירש ע"מ שיחזירם לו דאיכא הכירא למילתא ואין זה דברים שבלב כמו זבין ואיצטרכא לי' זוזי בכתובות (צ"ז.) עכ"ל:
וקשה הרי שם גילה דעתו מתחילה דליזבן תורי קזבין להו כמש"כ התוס' שם, וכדמבואר בקדושין (מ"ט) גבי ההוא גברא דזבין לנכסי' אדעתא למיסק לא"י, משא"כ הכא דלא גילה דעתו קודם הנתינה ולא בשעת נתינה שכוונתו ע"מ להחזיר, רק אחר הנתינה שכבר זכה בהם ר"ח, ומה מהני גילוי דעת של עכשיו הרי בדין ודאי אינו יכול לתבעו שיחזיר לו, דמצי אמר לו במתנה גמורה נתת לי והשתא הוא דהדרת בך, וכיון שיכול לעכבם בדין אמאי אינו פדוי, ועי' ברא"ש דלא מסיק הך דאין זה דברים שבלב:
וראיתי באור זרוע שכתב בזה"ל הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי בנו פדוי ועדיף מהאי שנתן בשתיקה והראה בעצמו כאילו מתנה גמורה נתן ולא התנה, והטעה את רבי חנינא שאם הי' יודע שכן הי' דעתו מתחילה לא הי' מקבל שלא יהי' נראה ככהן המסייע בביה"ג עכ"ל, הרי תפס דבאמת אין לה דין מתנה עמ"ל דהא לא פירש שנותן עמ"ל, אלא החסרון הוא משום שהקבלה היתה בטעות, וכן משמע מטעמם של הב"ח והט"ז והש"ך ביו"ד סי' ש"ה שהחסרון הוא מפני שאין דעתיהן שוות, שהאב נתכוון בתורת מתנה עמ"ל, והכהן נתכוון בתורת מתנה גמורה לחלוטין, וקשה ג"כ מה לנו לכוונתו הא בדיני ממינות קימ"ל דברים שבלב אינם דברים, ואם יתן לאדם מתנה בסתם ויחשב בלבו שנותן לו ע"מ להחזיר, יכול המקבל לעכבה לחלוטין, וכיון שנחשב מתנה לחלוטין אמאי אין בנו פדוי, ובין אם יחזור או לא יחזור יחול הפדיון דהא קבל ע"מ שלא להחזיר:
וחוץ מזה יש כאן מקום עיון בדברי הב"ח שדבריו בנויים ע"ד התוס' והרי לפי' התוס' באמת הי' עליו דין מעמ"ל כנראה משטחיות דבריהם דלא הוי דברים שבלב, וא"כ אמאי קאמר הטעם מפני שאין דעותיהם שוות הא לפי' התוס' הטעם פשוט מפני שר"ח לא רצה במתנה עמ"ל, גם אמאי לא הביא הב"ח סיום לשון התוס' דלא הוי דברים שבלב, ועי' ח"ס חיו"ד סי' ר"י שכתב דאף דלענין דיני ממונות כה"ג דברים שבלב אינם דברים וקנה המקבל, החסרון כאן משום דמצות צריכות כוונה עכתו"ד, וטעם זה אין לו זכר בשום אחד מהפוסקים הראשונים, וקשה לפרש כן כמה שיתבאר לפנינו אי"ה: ולפענ"ד הקלושה בירורן של דברים כך הוא, דאף דבעלמא הנותן מתנה לחברו בסתם, ובמחשבתו הי' שיהי' בתורת מתנה ע"מ להחזיר זכה המקבל זכי' גמורה לחלוטין, דכל שלא פירש אין לנו עסק בדברים שבלבו, ואף כאן מצד דיני ממונות זכה הכהן זכי' גמורה, מ"מ בנוגע למצות פה"ב אין הבן פדוי בכך, דלענין פה"ב בעי' שהאב יתן, ואם קיבל הכהן שלא ע"י האב לא מהני [כמה שביאר המחנ"א ה' זכי' סי' ח' וכן מוכח מדברי הריטב"א חולין (קל"ט) כמבואר לעיל בדברינו, וכ"מ בב"ח סי' ש"ה ס"ה עייש"ה ומש"כ הט"ז בסי' ש"ה ס"ק י"א דאחר יכול ליתן משלו במקום האב עיי"ש, זה אינו מדין עבד כנעני המועיל גבי קדושין אלא משום דהכהן זוכה תחילה לאבי הבן ואח"כ לעצמו כדאיתא בירושלמי פ"ב דקדושין הובא ברשב"א שם (ד"ח) באומר לה התקדשי לי בסלע ואמרה תנהו לעני דנעשה העני זוכה תחילה לאשה ואח"כ לעצמו עיי"ש, אבל מדין עבד כנעני אינו מועיל בפה"ב דלא דמי לקדושין דהתם העיקר הוא קבלת האשה כמה שביאר הרדב"ז ח"ז סי' ל"ו וכדמבואר בר"ן פ' האיש מקדש במתני' דהמקדש בערלה, משא"כ גבי פה"ב דיש קפידא גם בנתינת האב ואפי' אי נימא דמדין ע"כ מועיל גם בפדה"ב מ"מ אין ראי' שיועיל בממונו של אב שלא מדעתו ואף דבאבני מלואים סי' מ"ג כתב דאם באו החמש סלעים ליד כהן בע"כ של אב ג"כ פדוי אך שיטת רוב הפוסקים הוא להיפוך, ועיקר יסודו של האב"מ הוא מהא דטריף ממשעבדי אך המעיין בתוס' שבועות (ד"ד ע"ב) ד"ה בכל יראה שאין ראי' משם] וכל כה"ג שדעת האב הי' ע"מ להחזיר ודעת הכהן הי' לחלוטין לא נחשב נתינה מכח האב כיון דכוונתו הי' רק ע"מ להחזיר: והא דבנוגע לדיני ממונות זכה בה המקבל לחלוטין, זה אינו מחמת הקנאת הנותן אלא כיון שלא פירש הנותן מחשבתו ודברים שבלב אינם דברים, אינו מחויב להאמין לו שכוונתו היתה רק ע"מ להחזיר, והמוציא מחברו עליו הראי', הילכך אף אם האמת כדבריו אינו גזל ביד המקבל ובדין הוא תופס, אבל מ"מ לא נחשב שלו, אם לא נתכוון להקנות לו, ודמיא למש"כ היראים לענין גזל עכו"ם דאף שמותר מ"מ אינו נעשה שלו, ואף לדעת החולקים וס"ל דכיון דשרי ממילא חשוב שלו, עי' מג"א סי' תרל"ג ס"ק ג', וכן מבואר בתשו' רש"י הובא ברמ"א חו"מ סי' רפ"ג עיי"ש, מ"מ גבי פדה"ב לא יועיל, דהא מה שנעשה שלו אינו מחמת הקנאת בעל הממון, אלא כיון שיש לו רשות לקחת ממילא יכול לזכות בה והוי כזוכה מן ההפקר וא"כ גבי פדה"ב דיש קפידא בנתינת האב (או לכה"פ שיתן אחר בשבילו] כל כה"ג לאו כלום הוא:
ועי' אבני נזר חיו"ד סי' קנ"ח בהא דהמקדש במעמד שלשתן מקודשת וליש פוסקים מקודשת מה"ת משום דהפקר ב"ד הפקר מה"ת ולכאורה הרי הוא לא לא נתן ממונו רק ב"ד הפקירו ונתנו לה אלא ודאי כיון שע"י שהקנה לה נעשה הפקר ב"ד חשוב שהוא נתן עייש"ה, ומ"מ אין משם סתירה לדברינו דשם ההפקר ב"ד נעשה ברצון המקדש דמחמת שאמר מנה לי בידך תנהו לפלונית ורצה שתזכה ותתקדש בכך, הפקירו ב"ד ממונו ונתנום להמתקדשת, וכל שנעשה מחמת פקודתו ורצונו נחשב כאילו הוא נתן בידים כמש"כ הרמב"ן הובא בשיטמ"ק ב"מ (ס"ט ע"ב) עיי"ש, משא"כ בנ"ד שהנותן אינו רוצה להקנות לחלוטין, ודעתו רק ע"מ להחזיר אלא שדין תורה הוא שלא להשגיח על מחשבתו שבלב, א"כ לא נחשב נתינה מצדו אלא שהתורה זיכתה להמקבל נגד רצונו של הנותן, וז"פ:
ומש"כ התוס' דכיון דאיכא הכירא למילתא לא הוי דברים שבלב, ולכאורה לפי הנ"ל אפי' הוי:
הגה"ה עי' בדברינו לעיל בהא דכתב לכהן שהוא חייב ליתן לו ה' סלעים חייב ליתן ובנו אינו פדוי שם כתבתי דגבי פדה"ב אף נתינה בטעות שמה נתינה דהוי ענין פריעת בע"ח ולא בעי' הקנאה וזה סותר למש"כ כאן אך שם כתבתי ליישב כן רק לשיטת הראב"ד, אבל לשיטת הרמב"ם אינו מוכרח לומר כן ולדידי' אפשר דבעי' הקנאה, כדמוכח בריב"ש סי' קנ"ו שנסתפק בזה עיי"ש, וא"כ כאן דאנו דנין לפרש דברי התוס' אפשר דאזלי בשיטת הרמב"ם ולדידהו לא הוי ענין פריעת בע"ח הילכך כל שלא נתכוון להקנות להכהן לא מהני, ולולא דמסתפינא הייתי דברים שבלב [ומצד דיני ממינות קנה] מ"מ כיון שהוא בעצמו יודע מחשבתו שלא נתכוון ליתן לחלוטין אין הבן פדוי, אך י"ל שאם לא הי' שום גילוי דעת על מחשבתו הי' נחשב נתינה גמורה אף לגבי פדיון, והוא עפי"ד הר"ן נדרים (כ"ח.) בהא דאומר יאסרו פירות העולם עלי ובלבו הי' היום שכתב לחלק בין מתכוון לומר לשון שיהא משמעותו לעולם אף שלא ניחא לי' בכך לנתכוון לומר פת חטים ואמר פת סתם דבנתכוון לומר פת חטים ואמר סתם לא הוי נדר דאין פיו ולבו שוין אבל כל שנתכוין לומר לשון שיהא משמעותו לעולם נחשב פיו ולבו שוין אף שבאמת אין דעתו לכך עייש"ה, ולפי הנראה הוא דוגמת פסיק רישא דנחשב כמכוון, ועי' תוס' נזיר (ד"ב.) ד"ה נזיר שכתבו בזה"ל וי"ל דאה"נ דגם בשאר לשונות ומכירם ומבינם ומתכוין לקבל עליו נזירות הוי נזיר אבל מהני לישני דמתני' כי אמר נזרו באחד מלשונות הללו חייל עלי' נזירות נהי נמי דאין מתכוין משום דדמי טפי ללשון תורה עכ"ל, ולכאורה אינו מובן הא בעי' פיו ולבו שיין ומה בכך שהוא לשון תורה, אך י"ל דמיירי במתכוין להוציא לשון שמשמעותו על קבלת נזירות ובאמת אין רצונו בכך, כהך דנדרים (כ"ח) הנ"ל דבענין זה יש חילוק בין לשין תורה לשאר לשונות, דבלשון תורה נחשב כמכווין ממש היינו כאילו פיו ולבו שוין דפסיק רישא כמכוין, אך בשאר לשונות לא שייך פ"ר כמכוין, דשאר לשונות לא חשיבי לשון בעצם אלא כשהוא מחשיבן לדבר בהם מקבלין חשיבות לשון, כדמצינו לענין מקרא מגילה דבאשורית יוצא י"ח אפי' כשאינו מבין, וכיון שצריך להחשיבן לא מהני פסיק רישא אלא צריך מחשבה מפורשת כמבואר באבן העוזר סי' שכ"ח גבי העמדת עלוקות דפ"ר לא מהני להחשיב גרמא כמעשה, וכ"מ ברש"י זבחים (י"ט.) ד"ה ואם להוציא דם עייש"ה, ועי' ריטב"א קדושין (ע"ז ע"ב) ד"ה אמר ובתשו' רעק"א סי' רכ"ב אות י"ד, ודו"ק היטב כי קצרתי מפני שאכ"מ:
וה"ה בזה שאם הי' יודע אבי הבן דאף שר' חנינא נוטל ומחזיר מ"מ מקפיד שלא ירגיש הנותן בזה, ומחמת זה הי' הולך לדרכו אחר שנתן דמי הפדיון לר' חנינא, כדי שלא ירגיש ר"ח שבדעתו ע"מ להחזיר, אז הי' מועיל הפדיון. אף שבלבו חישב ע"מ להחזיר כיון שעושה טצדקי לדבר ולעשות באופן שיהי' משמע שנותן לחלוטין, נחשב כפיו ולבו שוין לכך והוי הקנאה גמורה, אף שרצונו האמיתי אינו בכך, אך החסרון כאן הי' במה שגילה דעתו תוכ"ד לנתינה שכוונתו הי' רק ע"מ להחזיר במה דהוי אזיל ואתי קמי' והוכיח סופו על תחילתו שע"ד כן נתן, הילכך אף דבנוגע לד"מ אינו מחויב להחזיר לו דהוכיח סופו על תחילתו לא הוי בירור גמור ואין כאן אומדנא דמוכח, מ"מ כשדנין לענין פדיון אינו מועיל, כיון דסוף סוף לא עשה באופן שיהי' משמעותו שנותן לחלוטין הרי אין פיו ולבו שוין ולענין פדיון בעי' הקנאה מצד הפודה כנ"ל וזהו מש"כ התוס' דכיון דאיכא הכירא למילתא לא הוי דברים שבלב ודו"ק:
וכנוגע להנך ב' לישני שברש"י ללישנא קמא א"ל אין בנך פדוי אם אחזירם לך, וללישנא בתרא אפי' לא אחזירם לך, הנה טעמא דלישנא בתרא הוא פשוט, דאפי' אם יגמור האב בדעתו עכשיו שיהי' נתינה גמורה לחלוטין לא יועיל דכיון שמצד דיני ממונות זכה ר' חנינא בהחמש סלעים, ואעפי"כ אין הבן פדוי, א"כ מה יוסיף תת כח במה שיגמור עכשיו בדעתו לתת לו לחלוטין הרי המעות כבר אינם של האב ואינו נותן עכשיו משלו כלום, אך לישנא קמא צריך ביאור אמאי יועיל אם לא יחזירם:
וי"ל דתלוי בדין עקירה בטעות דפליגי בה בש"ס נחות (מ"ט.) עיי"ש, דהנה אם נותן סתם הוי נתינה לחלוטין, אלא דהרסרון כאן משום שנתכוון ע"מ להחייר, ואם לא יחזור לו ר' חנינא יהי' מוכרח לפדות שנית ולפזר עוד חמש סלעים ואלמלי הי' יודע שיוצמח לו מזה הפסד לא הי' מחשב כן, נמצא שעקירת הסתמא היתה בטעות והוי כלא חישב כלל, וא"כ אם לא יחזיר לו ר' חנינא תיעשה עקירה בטעות ולא שמה עקירה, ושוב נשאר סתמא וממילא בנו פדוי, וללישנא בתרא ס"ל לרש"י דעקירה בטעות הוי עקירה, או דזה לא נחשב עקירה בטעות דהוי טועה בדין וכדאמר אביי במנחות שם לעולם דידע וכו' ובאומר מותר עיי"ש, וללישנא קמא ס"ל דכאן לא הי' טעות בדין, אלא שהוא סבר דר' חנינא מתרצה במתנה עמ"ל, ומה שלא חשש לפרש שיותן במתנה עמ"ל משום דסבור שהוא ללא צורך שבלא"ה דרכו של ר"ח להחזיר, ואצל ר"ח סתמא הוי כפירושו, כיון שדרכו בכך ובזה טעה, שהוא סבור שסתם קבלת ר"ח הוא ע"מ להחזיר, ובאמת סתם קבלת ר"ח הי' לחלוטין, ואלמלי ידע מזה הי' גומר בדעתו ליתן לחלוטין, נמצא שעקירת הסתמא היתה בטעות, וכן מבואר בתשו' הרשב"א סי' קצ"ח שכתב בזה"ל ואפי' לא אמר מידי אלא שדעתו שיחזירם לו הכהן ולולא זה לא הי' נותן לכהן אפי' לא החזיר לו הכהן כלום אין בנו פדוי עכ"ל עייש"ה, הרי דעיקר החסרון מפני שלולא זה לא הי' נותנם, אבל בלא"ה הי' מועיל כשאינו מחזירם משום דהוי עקירה בטעות כנ"ל, ודו"ק:
עוד רחש לבי לפי"מ שדנתי לעיל דכל היכא שהנותן לא נתכוון להקנות אלא דאנן אין משגיחין על מחשבתו משום דהוי דברים שבלב, אף שהמקבל בדין מעכב את החפץ מ"מ לא נעשה שלו לשיטת היראים דגזל עכו"ם שרי ומ"מ לא הוי שלו, א"כ דמיא למש"כ הר"ן נדרים (ל"ד ע"ב) דאי אזמני' עלה ההיא שעתא נמי ככרו הוא עיי"ש, הרי דאף שהאורח יש לו רשות האכילה מ"מ גוף המאכל נחשב של המזמין, וה"ה בזה דאף שר' חנינא הי' לו זכות השימוש והכליון של החמשה סלעים, מ"מ כיון שלא נעשו שלו, הם בעצם של אבי הבן, וע"כ כשיגמור בדעתו עכשיו ליתן לו לחלוטין נחשב נתינה מחדש [ועי' קצוה"ח סי' ל"ז דהא דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש ולא להקנות זהו רק לאיש אחר אומר דאף אי נימא דמצד האב אפי' נתינה בטעות שמה נתינה דאינו ענין הקנאה רק ענין פריעת חוב, מ"מ מצד הכהן בעי' כוונה שיכוון להקנות את הבן להאב כמש"כ הריב"ש סי' קל"א דהכהן זוכה בבן ונותנו לאביו בפדיונו, וכיון דבעי' כוונת הכהן להקנות אתי שפיר דהנה ר' חנינא לא רצה לקבל בתורת מתנה עמ"ל משום ושחתם ברית הלוי רק קבל לחלוטין באופן שלא ירגיש הפודה כמש"כ התוס' וכיון שראה לאחר קבלת הכסף שאבי הבן קאזיל ואתי והבין שלא נתן לו רק משום שסמך עצמו שיחזיר לו, ואדעתא דהכי לא הי' מתרצה מתחילה ע"כ הוי פדיון בטעות דאלמלי הוי ידע מחשבת האב לא הי' מקנה לו הבן נמצא דאע"ג שהנתינה היא נתינה גמורה ואינו יכול לתבעו בחזרה דדברים שבלב אינם דברים, מ"מ לא הועיל משום דהפדיון הי' בטעות, ע"כ הגה"ה: אבל להגזלן עצמו יכול להקנות] דאף שאינו מהנה עכשיו את הכהן בה' סלעים, וגם האב אינו חסר כלום, מ"מ גבי פדיון אין קפידא בהנאת הכהן ובחסרון של האב, רק בהנתינה, וכיון שמתחילה היו שייכים להאב ועכשיו כשגומר בדעתו שיהי' מתנה לחלוטין הם שייכים להכהן, נחשב נתינת ה' סלעים, וזהו שפירש"י בלישנא קמא אין בנך פדוי אם אחזירם, פירוש אבל אם לא אחזירם, רק תגמור בדעתך ליתנם לי לחלוטין, יועיל הפדיון, וללישנא בתרא ס"ל דזה אינו מועיל משום דבעי' חסרון ממון האב והנאת הכהן ולא סגי בנתינה כזו שאין בה הנאה מחודשת:
ועתה נבאר שיטת הרמב"ם בזה, הנה להרמב"ם במתנה עמ"ל יכול לפדות לכתחילה ואין בזה משום כהן המסייע בביה"ג, כדמבואר בדבריו פי"א מה' בכורים שהשמיט הא דאסור לעשות כן, ועי' בכ"מ ובהג"ה שם, ולשיטתו א"א לומר דהחסרון כאן משום שר"ח לא נתרצה בתורת מעמ"ל, אלא משום דאף בתורת מתנה עמ"ל לא נתן לו, דמתנה עמ"ל נחשב נתינה גמורה והתנאי מילתא אחריתא הוא, משא"כ בזה שתחילת הנתינה היתה רק לזמן ושיחזור לו מיד, וכמש"כ הרדב"ז שם בפירושו, ובתשו' הרשב"א סי' קצ"ח וש"ך סק"ו עיי"ש:
וקשה לי מש"ס גיטין (ד"כ ע"ב) היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עלי' והרי היא יוצאה מתח"י מי אמרי' אקנויי אקניתא לי' או דילמא לא ידעה לאקנויי, פירש"י לא גמרה ומקנייא דבר שאין בלבה לתת מתנה גמורה, ומסיק הש"ס דאף אשה ידע לאקנויי וגמרה בדעתה להקנות בלב שלם עיי"ש וא"כ מה בכך שאבי הבן הי' בדעתו שיחזור לו הכהן החמשה סלעים, מ"מ נימא שגמר בדעתו להקנות לו קנין גמור לחלוטין אף שסמך עליו שיחזיר לו, ואי הטעם התם משום דכיון שנתנה לו ע"ד לכתוב הגט מסתמא דעתה שיהי' באופן המועיל, וכמש"כ הרא"ש פ"ק דקדישין לענין משאיל לחברו טבעת כדי לקדש בי אשה, דאף שאמר בלשון שאילה, מ"מ דעתו באופן המועיל לקדש, גם כאן נימא כן דהא ברצונו לקיים מנות פה"ב ומסתמא דעתו שיהי' באופן המועיל:
ואולי י"ל לפימש"כ המג"א סי' תרנ"ח סק"ג לחלק בין אתרוג לקדושין דרק גבי קדושין מועיל שאלה היכא דבדעתו באופן המועיל, משום דבקדושין לא בעי' לכם אלא שלא יהי' גזל, משא"כ גבי אתרוג דבעי' לכם ממש כל זמן שלא הקנה לו בפירוש לא נחשב שלו עיי"ש ובמחהש"ק שם, ועפי"ז י"ל דמה דמסיק הש"ס בגיטין שם דגבי גט מועיל כה"ג אין הטעם משום דאשה ידעה לאקנויי וגמרה בדעתה שיהי' מתנה גמורה לחלוטין אף שיודעת שיחזיר לה, אלא דבאמת לא ידעה לאקנויי, אך שם מועיל משום דדעתה שיהי' באופן המועיל, וגבי גט אף דהקלף צריך להיות משל בעל, מ"מ הרי אינו מפורש בתירה שיהי' שלי אלא מדכתיב ונתן ילפי' לה כדפירש"י שם, ועי' ב"י אה"ע סי' ק"כ שכתב דכוונת התורה כדרך שבני אדם כותבין בדבר שהיא שלהם וגם לא שייך נתינה אלא בדבר שהוא שלו, ובשם הקונטרס הביא דצריך שיהי' הקלף משל בעל שלא יהי' גזל, אך הב"י שם השיג עליו, ולפי"ד המג"א הנ"ל יש מקום לדברי הקונטרס דכיון שאינו מפורש בתורה שיהי' שלו, אלא דממשמעות ונתן ידעי' לה אין קפידא שיהי' שלו ממש רק שלא יהי' גזל [ועי' סנהדרין (מ"ג) ונתנו מדידהו], משא"כ בפדיון הבן דדנין גם מצד הכהן המקבל, אם החמש סלעים לא נעשו שלו הרי לא קיבל כלום [ולא דמי לגט דשם דנין מצד הנותן ע"כ לא בעי' שיהי' שלו ממש, דאפי' אם נותן משלו הרי בנתינה זו נעשה אינו שלו, וכסברת הריב"ש סי' של"ט בהא דאמרי' בסנהדרין (ד"י.) שורו כממונו אף דבעלמא בהנאת ממון חשוב קרוב אצל עצמי וממונו כגופו. מ"מ בזה שעדותו נוגע להוציא הממון מרשותו לא נחשב כבע"ד ממש עייש"ה, וה"ה בזה דלשון נתינה שייך אף בדבר שאינו שלו ממש אלא שיהי' לו רשות הנתינה, היינו שלא יהי' של זולתו, אבל בקבלת מתנה אם לא נעשה שלו הרי אינו מקבל כלום]: ובזה ניחא הא דיומא (ל"ה ע"ב) אחר שכלתה עבודת ציבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ומוסרה לציבור, ובתוס' שם דאף דרבנן חיישי שמא לא ימסור לציבור יפה, הכא מודי דאנן סהדי דכה"ג מסר לה יפה שהוא גדול בתורה ויודע שיש למסור יפה עיי"ש, ולכאורה קשה מש"ס גיטין הנ"ל דמסקי' דאף אשה ידעה לאקנויי, אך לפי הנ"ל ניחא דהתם הטעם משום דלא בעי' שיהי' שלו ממש, הילכך מהני מה שדעתה שיהי' באופן המועיל, משא"כ בבגדי כהונה דבעי' שיהיו משל ציבור ממש, לא מהני מה שדעתי שיהי' באופן המועיל, אלא צריך למסור יפה יפה, ע"כ אינו מועיל אלא בכה"ג וכיו"ב שהוא גדול בתורה ויודע שיש למסור יפה: עוד עלה בלבי ליישב באופן אחר דהא דאמרי' בגיטין שם דמהני אין הטעם משום דאשה ידעה לאקנויי קנין גמור לצמיתות בדבר שהוא מחזיר לה, אלא לעולם לא גמרה בדעתה ליתן רק לזמן, אך לאותו זמן גמרה ויהבה לי' גוף ופירות ולא קנין שימוש בלבד, וכיון שנעשה שלו לגוף ופירות על איזה זמן. שוב נעשה שלו לצמיתות דכיון דפסקה פסקה, וכשיטת הריטב"א גיטין (פ"ד) דהנותן לחברו קרקע על יום אחד גוף ופירות נחלט לו לגמרי עיי"ש, אך זה אינו מועיל רק גבי גט וכיו"ב, אבל גבי פדיון הבן דאיכא קפידא על נתינת האב לא מהני כה"ג, דכיון שהוא לא נתן לו רק לזמן אלא דאמרי' דכיון דפסקה פסקה, לא נחשב שהוא נתן לו אלא שנעשה של הכהן ממילא, דממילא נתפשט הקנין לצמיתות היפוך רצון האב וכוונתו, וכל שהדבר הולך היפוך כוונתו ודיבורו אין הפעולה מתיחסת עליו [כמש"כ הרמב"ן בדינא דגרמי לענין רקתא, והש"ך ביו"ד סי' ר"א ס"ק מ"ו גבי שואב את המקוה בדלי מנוקב והמים חוזרין לתוך המקוה נחשב ממילא ולא הוי שאיבה ביד"א עיי"ש]:
או י"ל באופן אחר קצת לפימש"כ הפרישה בסי' ש"ה דהחילוק בין ע"מ שתחזירם להילך ה' סלעים ותחזירם לי, דבע"מ משמע שתחזירם לי לאחר זמן ובהילך ותחזירם משמע מיד, וכ"מ בש"ך שם ס"ק ועי' ט"ז ס"ק ז') ולכאורה קשה הא אפי' הי' משמע שיחזירם לאח"ז האיך מועיל הא קנין לזמן הוי רק קנין פירות, אך יובן עפי"ד הריטב"א הנ"ל דאמרי' דכיון דפסקה פסקה אם לאותו זמן נתן לו גוף ופירות, וא"כ אתי שפיר הא דבגט מועיל כה"ג דכיון שנתנה לו כדי לכתוב הגט הרי גמרה בדעתה שיהי' שלו לאיזה זמן וממילא נחלט לו לגמרי, משא"כ בנותן לכהן ע"מ שיחזירם לו מיד הרי לא גמר בדעתו ליתן אפי' לזמן מועט ולא הוי נתינה כלל, ועי' מג"א סי' תמ"ח ס"ק ה', ובחק יעקב ומחהש"ק שם:
והנה הח"ס חיו"ד סי' ר"ל כתב בזה"ל והיכא שהנותן אינו מכיון להקנות לכהן כלל אפי' ע"מ להחזיר אלא שסובר שדי לו בנתינה מיד ליד, אעפ"י שהכהן מכוון לקנות לגמרי ולענין דיני ממונות כה"ג דברים שבלב אינם דברים וקנה המקבל מ"מ הא קימ"ל מצות צריכות כוונה, והכא לא מיקרי כוונה כיון שהנותן לא הי' בדעתו באופן שראוי לצאת י"ח, והוי כאוכל חמץ ומכוון לצאת י"ח מצה עכ"ד ז"ל עיי"ש:
והנה הדמיון לאוכל חמץ ומכוון לצאת י"ח מצה, בעניי לא זכיתי להבין דשם גוף הפעולה לא הוי פעולת מצוה כלל, משא"כ הכא דהפעולה היא הנתינה והפדיון, וכיון דמצד דיני ממונות לא משגחינן על דברים שבלבו ואין הכהן מחויב להחזיר לו בדין, הרי אין שום חסרון בפעולת המצוה, וגם בהכוונה ליכא חסרון דהא אבי הבן נתכוון לשם מצות פדיון, אלא דלפי מחשבתו באיכות הדבר אינה מצוה, ודמיא להך דפ"ק דב"מ (ד"י.) כיון דנפל עלי' גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' למיקני בד"א לא ניחא לי' למיקני, וכתב הנמוק"י שם דכיון שקנין ד"א הוא דרבנן יכול לומר א"א בתקנתם עיי"ש, ולכאורה הא אף בקנין תורה אינו קונה בע"כ, אך כל זה הוא רק כשאינו רוצה לקנות כלל אבל כשהוא רוצה לקנות ועשה פעולת הקנין המועיל אלא שכוונתו שלא לקנות בקנין זה, רק בקנין שאינו מועיל, בכה"ג שפיר קנה היכא דהוי קנין דאורייתא, ועי' תשו' רעק"א סי' רנ"א רכ"ב בזה, וה"ה לענין כוונת מצוה דכיון שעשה פעולת המצוה כתיקונה ונתכוון לקיים המצוה, אלא שנתכוין לצאת באופן שאינו מועיל, זה אינו מזיק כלל כיון שבדרך כלל נתכוון לשם מצוה:
ועי' יבמות (נ"ב ע"ב) החולץ ליבמתו וחזר וקדשה וכו', וחכ"א בין לשום אישות בין לשום יבמות צריכה הימנו גט, הרי דאף שלפי מחשבתו באיכות הדבר הוי רק קדושי מאמר, מ"מ כיון שבאמת תופסין בה קדושי תורה, הרי היא מקודשת מה"ת, כיון דסו"ס נתכוון לקדשה אלא שטעה באיכות הקדושין: וגם בגוף הדבר שתפס הח"ס דכיון דקימ"ל מצצ"כ אם פדה בלי כוונת מצוה אין הבן פדוי, לדידי מספקא לי טובא, ומסתברא לאידך גיסא, דאין הפדיון תלוי בקיום המצוה של האב, אלא הפדיון פועל פעולתו אף באופן שאין הפודה מקיים מצות פדה"ב, כדמצינו גבי יבום דאפי' היבם והיבמה חרשין דלאו בני מיעבד מצוה נינהו מועיל היבום [עי' ר"פ חרש] ועי' ירושלמי ריש תרומות דממעט קטן מהפרשת תרומה מדכתיב איש וררש ושוטה מדכתיב אשר ידבנו לבו מי שיש בו דעת לנדב (ועי' ר"ש שם] ולכאורה למ"ל קרא למעוטינהו ת"ל דהפרשת תרומה הוי מצוה (ולדעת כמה פוסקים הוא מצות חיוביות עי' תוס' ר"ה (ד"ד.) ד"ה ומעשרות ורמב"ם פי"א מה' ברכות הי"ב ושם הט"ו] וכיון דלאו בני מיעבד מצוה נינהו אין הפרשתן כלום, אע"כ דכל מצוה שנקבעה להוציא איזה דבר מכח אל הפועל, אין קיום המצוה מעכב חלות הפעולה, דאין המצוה סיבה לחלות הדבר אלא אדרבה חלות הדבר סיבה להמצוה, וה"ה גבי פדיון דאפי' לא נתכוון ולא קיים מ"ע מ"מ הפדיון פעל פעולתו, וסוף סוף הבן נפדה:
תוד"ה הילכך בסוה"ד וגם שמא לא היו מחזירין אלא לעניים ולא לאותם שהיו דומין להם לעשירים, משמע דבעניים ליכא משום ושחתם ברית הלוי וכ"פ בשו"ע סי' ש"ה ס"ח דלעניים רשאי להחזיר בכל פעם, הטעם בזה לפי הנראה דבעני תולין שבתורת צדקה הוא נותן לו משא"כ בעשיר שאין מקום לתלות, ועי' יו"ד סי' ק"ס ברמ"א ס"ט ב' דעות אם מותר לחזור ולהלות לו כזמן הראשון, ולהמתירין ע"כ הטעם כיון דכל איסור רבית הוא משום דהוי נתינה באונס כמש"כ הריטב"א ע"כ בזה שבלא"ה מחויב להלותו משום מצות אם כסף תלוה תולין שאינו מלוהו מצד ההכרח רק מצד המצוה והא דאסור להלוות על זמן ארוך יותר משום דנראה כרבית עיי"ש, וה"ה כאן דבעני תולין שנותן לו לשם צדקה:
שם בגמ' מנלן אמר ר"ל אתיא ערך ערך מערכין ר"ד אר"י וכו' יליף ריקם ריקם מעולת ראי', עי' בדברינו לעיל (מ"ט.) מש"כ בביאור סברת מחלקותם:
הריט"א הקשה לשיטת הרי"ף והרמב"ם דמכירת שטרות דרבנן למ"ל למעוטי מכלל ופרט שאין פודין בשטרות ואין לומר דקאי על שטר של עצמו דהא כתב הר"ן דאם קידש אשה בשטר חיוב שנתחייב לה מנה אינה מקודשת הרי דמסברא שמעינן לה דהא גבי קידושין ליכא מיעוטא עכתו"ד ז"ל:
ולפענ"ד לא דמי לקדושין דמה שאינו מועיל בקידושין הוא משום דמנה אין כאן שטר אין כאן כמש"כ הרשב"א קדושין (ד"ה) וכמו דאמרי' גבי משכון, והנה לטעמו של הראב"ד והרא"ש דהא דמנה אין כאן משכון אין כאן הוא משום דלא שייך משכון אלא היכא דקים לו חיוב, הנה גבי פדיון בדין הוא שיועיל דהא קדם לו חיוב שמחויב לפדותו מה"ת וכדמבואר בתשו' שבות יעקב ח"ב סי' ק"ז דמשכון מועיל גבי פדיון וכן מטין דברי השעה"מ פכ"ג מה' שבת עיי"ש וא"כ י"ל דהרי"ף והרמב"ם ס"ל כטעמם של הראב"ד והרא"ש הנ"ל הילכך אי לאו מיעוטא דכו"פ הי' מועיל פדיון בשט"ח שמתחייב עצמו:
ואף לפי טעמו של הרמב"ן בהא דמנה אין כאן משכון אין כאן משום דאותו מנה שהוא מקדש בה אגיד גבי' וכסף קדושין דאגיד גבי בעל לאו כלום הוא כמה שביאר הר"ן בפ"ק דקדושין עיי"ש, מ"מ אפשר דמועיל גבי פדה"ב שאינו אלא ענין פריעת בע"ח כמש"כ האבני מלואים סי' כ"ט ס"ק י"ג עיי"ש, ועי' קצוה"ח סי' מ' ס"ק א', ובס' מחנה אפרים ה' קנין מעות סי' ה', ומש"כ בזה בחידושי לעיל:
כתב הרמב"ם פי"א מה' בכורים ה"ז נתן לו כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים הרי בנו פדוי, ומסתימת לשונו משמע דבכל אדם מהני אמירת לדידי שוה לי, והר"ן פ"ק דקדושין הקשה עליו הא בגמ' משמע דדוקא בגברא רבא כגון רב כהנא שדרכו להתייקר בזה החפץ מועיל לדידי שוה לי, והכ"מ תירץ דהרמב"ם סובר דכל שהוא שוה לשום אדם כל כהן יכול לקבלו בה' סלעים והא דאמר רב אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא היינו לומר דאי לשום אדם אינו שוה לא מהני מה דאמר זה לדידי שוה לי וכ"כ בב"י, והט"ו תמה עליו פה קדוש האיך יאמר כן, וכ"ש לקבוע הלכה כן, דלפי פירושו קשה למ"ל לתלמודא לומר דהכהן קבלה עלוי' הא אפי' בשותק סגי דעכ"פ שוה לשום אדם עיי"ש:
ולפענד"נ ליישב פי' הב"י בשיטת הרמב"ם, דהנה אפי' באדם חשוב שדרכו להתייקר בזה החפץ, צריך להבין, אם באמת זה החפץ אינו שוה כ"כ ויכולין לקנותו בפחות מה' סלעים אמאי יוכל לקבלו בה' סלעים, אטו משום דאדם חשוב הוא שדי זוזי בכדי, ליתן עבור החפץ יותר מהשויא, וע"כ מיירי בחפץ כזה ששוה ה' סלעים למי שהוא מבקשו ומהדר אחריו, אך מפני שאין עליו הרבה קונים ומי שיש לו חפץ כזה למכור והוא עייל ונפק אזוזי אין בידו למכרו בעד זה הסכום בכל עת שירצה, דאין עליו קופצים בכל עת, ומוכרח להמתין עד שיזדמן לפניו קונה כזה שהוא צריך לאותו חפץ ואז יקבל כסף מלא, כפי שיווי האמיתי שלו, וע"כ מי שהוא דחוק למעות ורוצה למכרו בכל עת מוכרח למכור בפחות מפני דמי שאינו קונה אותו לצורך עצמו רק למכירה, יצטרך להמתין איזה זמן עד שיזדמן לפניו קונה כזה שהוא צריך לאותו חפץ, וזהו מש"כ הרמב"ם נתן לו כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים, כלומר דבאמת שוה ה' סלעים למי שמהדר אחר זה החפץ, אך בשוק אינו שוה מפני שאין עליו הרבה קונים שיה' עובר לסוחר, וחפץ כזה מי שרוצה לקנותו לפעמים מוכרח לשלם כסף מלא דכמו שהקונים עליו הם מועטים כ"כ המוכרים הם מועטים, וכמו דהמוכר צריך לחפש קונה כן מי שרוצה לקנותו צריך לחפש את המוכר (כמו שטריימל בזמנינו] מפני שאין החפץ מצוי כל כך:
והנה כשדנין על עצם שיווי החפץ אינו שוה ה' סלעים דדמיא להך דפסחים (כ"ט ע"ב) גבי האוכל חמץ של הקדש במועד דלמ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמיא לא מעל כיון דעכשיו אינו שוה להקדש, אף שיוכל להשהותו עד אחר הפסח ולמכרו, וה"ה כאן אין על החפץ שיווי של ה' סלעים, דכמו דהתם צריך להמתין עד שיעבור הפסח, כ"כ כאן צריך להמתין עד שיזדמן לפניו קונה שצריך לאותו חפץ ושירצה לפזר עליו סכום כזה, ואף דכאן יש חדא למעליותא דאפשר שיזדמן קונה עוד היום, מ"מ כנגד יש שם מעליותא דלאחר ז' ימי הפסח ודאי יקבל השויא, וכאן אפשר שיצטרך להמתין איזה חדשים עד שיזדמן לו קונה, והצד השוה שבהן דכיון דעכשיו באותו מעמד אין עליהם קונה, לא נחשב ממון רק גורם לממון:
והא דרב כהנא שקיל סודרא, היינו כיון דרב כהנא הי' צריך לאותו סודר, הרי עכשיו הגיע השעה שיש על החפץ אותה השויא, ועכשיו באותו מעמד אינו גורם לממון רק ממון ממש, דאף לולא הפדיון הי' קונה אותו אז וכמו ששוה לרב כהנא כן הוא שוה אז גם לאבי הבן ולכל אדם כדי למכור לרב כהנא:
אמנם כל זה ברב כהנא או גברא כיוצא בו שהוא בעצמו צריך לאותו חפץ שפיר מהני דאז הגיע החפץ לשיוו' של ה' סלעים, אבל באדם אחר אף שמקבלו בה' סלעים לא יועיל דאצלו באמת אינו שוה עכשיו כל כך, והוי רק גורם לממון דלאו כממון דמיא, וזהו טעמו של הר"ן שהשיג על הרמב"ם: אך שיטת הרמב"ם יש להבין עפי"ד הש"ס פ' איזהו נשך (ס"ה.) אמר רב פפא טרשא דידי שרי מ"ט שכראי לא פסיד זוזי לא צריכנא וכו', א"ל רב ששת מאי חזי מר דקא אזלת בתר דידך זיל בתר דידהו עייש"ה, הרי דמצד רב פפא לא הי' נחשב אגר נטר כיון דאינו דחוק למכור כשער של עכשיו ויכול להמתין עם מכירת השכר עד ניסן נחשב שאצלו שוה עכשיו כשער של ניסן, ומה דאסר לי' רב ששת הוא רק מצד הקונים והוי נשך בלא תרבית, ונשך בלא תרבית אסור מדרבנן אפי' דרך מו"מ, כמש"כ החוו"ד, (ועי' אבני נזר חיו"ד סי' קמ"ט] ור"פ הי' סבור דנשך בלי תרבית דרך מקח וממכר שרי כן נראה לי סברת מחלקותם], ולכאורה מה בכך דר"פ יכול להמתין עם מכירת השכר עד ניסן הא מ"מ עכשיו אינו שוה כל כך, ומה שיהי' שוה לאחר זמן זה הוי רק גורם לממון דלאו כממון דמיא, וא"כ הרי יש כאן תרבית גם כן, ומוכרח דכל כה"ג יכול לומר לדידי שוה, דכיון שהשכר יהי' שוה כך בניסן יכול ר"פ לומר לדידי שוה לי אף עכשיו זה המחיר, ולא דמי לחמץ בפסח, דהתם כיון דבתוך הפסח אין שוה כלום לא שייך לדידי שוה לי [כמש"כ הר"ן פ"ח דקדושין דבפחות משו"פ כיון שאין עליו תורת ממון לא שייך לדידי שוה לי] משא"כ בזה דאף עכשיו יש לו איזה שויא אלא דאינו שוה כ"כ, וכיון דאח"כ יהי' שוה יותר כל שאינו דחוק למעות ויכול להמתין עם המכירה עד אז יכול לומר לדידי שוה לי עכשיו זה הסך, וע"כ אין כאן משום תרבית דלרב פפא אף עכשיו הי' שוה כך:
וה"ה בזה דאף כהן אחר שאינו צריך לזה החפץ עבור עצמו יכול לקבלו בה' סלעים, אי מיירי באופן דלא דחיק למעות ויכול להמתין עם מכירת החפץ עד שיזדמן לפניו קונה שישלם כל השויא שלו, דכיון שהחפץ סוף כל סוף יבוא לו שעת הכושר לקחת עבורו כך וכך, יכול לומר לדידי שוה עכשיו כך, ואין זה גורל"מ רק ממון ממש, וא"כ ממילא גם לאבי הבן ולכל העולם הוא שוה עכשיו כך דעכשיו הוא שעת הכושר שלו כיון דאדם זה רוצה לקנותו דכמה פעמים יזדמן אדם כזה שיש לו מעות מוכנים ואין לו מה להשתכר בהם וקונה איזה חפץ לשמרו עד שיזדמן לו קונה שישלם עבורו זה הסכום מפני שנוח לו שמירת החפץ משמירת המעות, או מפני שחושב שישתכר בזה דאולי במשך הזמן יעלה עוד מחיר החפץ, מכמו שהוא עומד עכשיו, ומיושב לפי"ז כל קושיות הט"ז על הב"י דו"ק היטב:
ופי' הגמ' כך לא אמרן אלא כגון רב כהנא וכו', אבל כ"ע לא היינו אדם אחר שדחוק למעות ואינו יכול להמתין עם החפץ עד שיזדמן הקונה, ויהי' מוכרח למוכרו עכשיו בזול, אבל מי שאינו דחוק ובקל יוכל להמתין הרי הוא דומה לרב כהנא דאף אצלו שוה כ"כ דלא ימכרנו בפחות מה' סלעים, אלא ימתין עד שיזדמן לפניו קונה שישלם לו כסף מלא:
והר"ן שחולק על הרמב"ם אפשר דס"ל שאין ראי' מהך דפ' איזהו נשך דיש מקום לחלק בין למכור מלקנות, דר"פ שהי' לו כבר זה החפץ שפיר יכול לומר לדידי שוה למכור לאחר זמן דמה צורך יש לו:
הגה"ה וזה מוכרח דאל"כ מה בכך דאצל ר"כ שוה והוא קיבל ה' סלעים הא מ"מ אצל אבי הבן אינו שוה, וגבי פדה"ב אין העיקר תלוי בקבלת הכהן אלא גם בנתינת הפודה [כמש"כ לעיל לדעת כמה פוסקים], וחוץ מזה ממון שאינו שוה לכל העולם אינו ממון, כדמבואר מדברי הרדב"ז שכ' בח"ז סי' רל"ו דמי שזרק קדושין לאשה ואז לא היו שוין פרוטה ולא הספיקו להגיע לידה עד שנתיקרו ועמדו על שו"פ מקודשת דאזלי' בתר דידה, ובסי' ל"ז שם בהיתה חולה שיב"ם ונתן לה איה"נ ששוה לדידה אינה מקודשת, ולכאורה דבריו נראין כסתרי אהדדי דא אזלי' בתר דידה אמאי אינה מקודשת כשהיא חולה שיב"ס הרי לגבי דידה שוין, וכבר הרגיש בסתירה זו המלמ"ל פ"ה מה' אישות עיי"ש, ולפי הנ"ל אתי שפיר דלעולם בקדושין בתר דידה אזלי', אלא דממון לא נחשב רק דבר ששוה לכל העולם וגבי לדידי שוה לי כמו ששוה לאיש הלזה כ"כ שוה לכל העולם כדי למכור לזה, משא"כ כשהיא חולה וקדשה באיה"נ דאף דלדידה שוה מ"מ לכל העולם אינו שוה כלום דאסור לקנות איה"נ כדי למכרן לה רק ליתן לה בחנם וז"פ:
למכרו עכשיו בפחות ולשמור המעות, הא גם שכראי לא פסיד, ואם ימכר עכשיו בפחות יחשב הפסד אצלו, משא"כ כשדנין במי שבא לקנות, כמש"כ הריב"ש הובא בב"י או"ח סי' תקל"ט לענין חוה"מ דכשיש יום השוק בחוה"מ שיכול למכור הסחורה ביותר מכדי שוי' מותר דזה חשיב פסידא ודבר האבוד משא"כ בבא לקנות [ועי' ר"ן פ"ק דע"ז בשמעתא דמעוטרות אסורות] וכמו דהתם ששוה כך במקום אחר כ"כ כאן ששוה כך בזמן אחר, אך הרמב"ם אינו מחלק בכך ואתי שפיר:
ועי' מכות (ד"ג.) כיצד שמין ר"ח אמר בבעל ר"נ ב"א אמר באשה, ובפירש"י ותוס' שם, שזכות שלה שוה למכור במ' מנה וזכות שלו שוה נ' וס"ל לר"ח דאינם חייבים לשלם רק נ' דזה רצו להפסידו, ורנב"א סבר דחייבין לשלם ס' מנה דמנכין שיווי זכות האשה והמותר ישלמו, ולכאורה אינו מובן סברת מחלקותם, ולפי הנראה בהא פליגי, דהנה מדחזינן דזכות שלה שוה רק מ' ע"כ דזכות הבעל שוה ס' וא"כ אמאי כשבא למכור אינם נותנין לו רק נ' אע"כ אף דזכות שלו שוה ס' מ"מ כשיבוא למכרו לא יקבל רק נ' דאיש נכרי לא ירצה לכנוס לבית הספק רק כשימכרנו לו בזול וה"ה כאן:
והנה הב"ח כתב לפרש שיטת הרמב"ם והטור דכשהאב אומר לכהן הילך דבר זה בה' סלעים לפדיון בני והכהן קבלו בכך מהני אעפ"י שאינו שוה לשום אדם בעולם כיון שחפץ זה שוה ה' סלעים אצל האב דמאני תשמישתי' יקירי עלי' הו"ל כאילו נתן לו ה' סלעים אבל אם נותן בסתם אז בעי' שיהי' שוה אצל הכהן וכגון רב כהנא וכו', והט"ז השיג עליו דא"כ הי' להגמ' לתרץ בפשיטות דמשו"ה פדוי מפני שהאב אומר בהדיא, ועוד דאין זה ענין להך דר"כ עיי"ש:
ובכדי להצדיק את הצדיק דמעיקרא, נ"ל דהנה לכאורה קשה עוד מה בכך דאצל האב שוה ה' סלעים מפני חביבות מאני תשמישתי' הא מ"מ אצל הכהן אינו שוה, וגבי פדה"ב תרווייהו בעי' שהאב יתן ה' סלעים ושהכהן יקבל ה' סלעים, אך לפי הנראה טעמו כך הוא דכיון שאצל האב שוה החפץ ה' סלעים משום דחביב עליו ביותר מחמת שהוא מכלי תשמישי', לכאורה אמאי לא נתן לכהן ה' סלעים שלא יצטרך להוציא מרשותו החפץ שחביב עליו כ"כ, ומסתמא מיירי כשאין לו חמש סלעים, ולמרות רצונו מוכרח ליתן החפץ היקר אצלו בכדי לקיים מצות פה"ב, (ולפי הנראה ס"ל דבמשכון אינו יכול לפדות ועי' שעה"מ פכ"ג מה' שבת ואב"מ סי' כ"ט ס"ק ג'] וע"כ גם אצל הכהן שוה ה' סלעים כדי לחזור ולמכור להאב כשיזדמן לו ה' סלעים דאז בודאי יתרצה לחזור ולקנותו בעד סכום זה מפני חביבותו, וא"כ שפיר מייתי לה הש"ס הך דרב כהנא שקיל סודרא, דכמו דהתם נחשב ששוה אף לגבי האב, כדי למוכרו לרב כהנא משום שדבר זה נחוץ לו, כ"כ בזה שוה אף להכהן כדי לחזור ולמכור להאב, ומיושב קו' הט"ז דלאו באמירת האב בלחוד תליא מילתא, אלא גם בקבלת הכהן ומשום דעי"ז נחשב ששוה אף להכהן וגם זה יש לתלות במחלו' דרב חסדא ורב נתן ב"א בש"ס מכות הנ"ל, דרב חסדא ס"ל דלא הפסידו לו רק נ' כפי מה ששוה לכל העולם ורנב"א ס"ל כיון דלהבעל שוה ס' אזלי' בתר דידי' עייש"ה ודו"ק:
והנה הט"ז כתב לפרש שיטת הרמב"ם והטור באופן אחר, ותורף דבריו דכשהכהן מקבלו בה' סלעים אעפ"י שאינו שוה לא מהני, אבל אם אומר שמקבלו בשביל ששוה בעיניו ה' סלעים אז מהני בכל כהן אפי' אם באמת אינו שוה לשום אדם עיי"ש, וכן מטין דברי הש"ך שהביא גירסת בה"ג ולא אמרן אלא גברא רבא כרב כהנא דידע למחולי עיי"ש:
ולכאורה דבריהם מרפסין איגרא, דמה מועיל מה שהכהן אומר שבעיניו הוא שוה אם באמת אינו שוה לשום אדם, גם צריך להבין פירוש דברי הבה"ג שכתב גברא רבה כר"כ דידע למוחולי איזה ידיעה שייך כאן, ואיך מועיל מחילת הכהן הרי סו"ס אין הבן פדוי:
והנראה לפענ"ד בביאור דבריהם לפימש"כ הריב"ש סי' קנ"ו לענין פה"ב בשבת וז"ל ועוד שאם הפדיון הוא בסלעים טבועים אסור לטלטלם בשבת ואם נותן להכהן בעד החמש סלעים דבר הראוי לטלטלו בשבת, הרי זה מקח וממכר גמור, שהרי הוא חייב לתת לכהן חמש סלעים, וזה נותן לו אותו דבר בחמש סלעים עכ"ל עיי"ש הרי תפס דכל פדיון שנעשה ע"י שוה כסף נחשב שהכהן קונה את החפץ בעד הרמש סלעים שהיא חייב ליתן לו, וע"כ כשניתן לו חפץ שאינו שוה אלא ד' סלעים ד"מ, והכהן אומר שמקבלו בשביל ששוה בעיניו ה' סלעים נחשב שקיבל ממנו ה' סלעים שלמים אך עבור החמש סלעים קנה ממנו חפץ שאינו שוה רק ד' ונתן לו עבורו ה', נמלא שאינו מוחל לו סלע מדמי הפדיון רק דמי הפדיון קיבל במלואם אלא שקנה ממנו חפץ השוה רק ד' ושלם לו עבורו ה' ברצונו הטוב, וכשם שהי' מועיל אם כבר קיבל החמש סלעים ואח"כ קנה ממנו חפץ בעבורם שאינו שוה כ"כ, כמו כן מועיל כשמקבל מתחילה חפץ כזה. ועי' פסחים (פ"ט ע"ב) ומאי כל שהן אע"ג דלא הוי שוי אלא ארבעה ויהבי לי':
הגה"ה ויובן, עפימש"כ בס' כתר שם טוב שהחפצים של האדם יש בהם ניצוצין קדושים השייכים לשורש נשמתו דווקא עיי"ש באריכות וזהו מה דאמרי' בגמ' אדם רוצה בקב שלו וכו', והבהמה והכלים כרגלי הבעלים:
הגה"ה ובנוגע לדברי הריב"ש יש להעיר מש"ם ע"ז (ס"ה ע"ב) אבוה דרב אחא ברי' דרב איקא הוי שפיך להו חמרא לנכרים ואזיל מעבר להו מעברא ויהבי לי' גולפא באגרא אתי אמר לי' לאביי א"ל כי קא טרח בהתירא קא טרח וכו' עיי"ש ולפי"ד הריב"ש דכשמגיע לו מעות ונותנים לו חפץ שיווי המעות נחשב כמקח וממכר היינו כמחליף המעות על החפץ הא בע"ז חליפי חליפין מותרים ומשתכר ביי"נ לא עדיף ממחליף כמש"כ התוס' שם (ס"ב.) דהא דמשתכר בע"ז ויי"נ שכר אסור מדרבנן הוא משום דדמיא לחליפין ואם חליפי חליפין מותרין כ"ש דיש להתיר במשתכר כשמחליף שכרו בד"א, ועי' בתוס' ורא"ש ב"ק (ד"ח) דאם הפועל אומר לו זיל טרח ואייתי זוזי מחויב ליתן לו דווקא מעות, וא"כ כשהי' מגיע לו שכר פעולה והם נתנו לו הגולפי הוי חליפי חליפין דהשכר הוא דוגמת חליפין ומה שמקבל הכלי עבור שכרו הוי חליפי חליפין, וא"כ למ"ל, לשנויי בהתירא קטרח אפי' הוי קטרח באיסורא כה"ג שרי, ואולי י"ל דהתם לא היתה השאלה אם הגולפא מותר אלא אי שרי למיעבד כן לכתחילה דע"ז הוכרח לומר דבהתירא קטרח דאם באיסורא קטרח הי' אסור לכתחילה דהא דחליפי חליפין מותרים זהו רק בדיעבד, ע"כ הגה"ה:
הגה"ה וטעמא דמילתא הוא משום דשוה כסף אינו מועיל מצד עצמו דכסף חמשת שקלים כתיב בתורה אלא חמשה וכו' עיי"ש ומבואר משם דהנותן ה' עבור חפץ ששוה ד' לא נחשב שתן לו ד' עבור החפץ והחמישית מתנה בעלמא אלא כל הה' הם בעבור שיווי החפץ אעפ"י שבאמת אינו שוה כ"כ ועי' תמורה (ד"ו ע"ב) חמשה מפקינן מיני', ושם (כ"ט.) דאם פסק לה טלה אחד ונתן לה מאה כולהו הוי אתנן, וה"ה כאן שאין אומרים שהסלע החמישי מחל לי' אלא שנתן לו כל החמשה עבור החפץ, וזהו החילוק בין מקבלו בה' סלעים אעפ"י שאינו שוה, לאומר ששוה בעיניו ודו"ק:
וזה מדויק בגירסת הבה"ג דגרים אלא גברא רבא כרב כהנא דידע למחולי, פירושו דהכהן צריך לדעת ולהבין תוכן הענין, שאינו מוחל כלום מדמי הפדיון, אלא מפריז על החפץ יותר מכפי הראוי לשלם עבורו, ואפשר דזה תלוי בדעת שניהם שהפדיון האמיתי יהי' בה' סלעים אך שמקבל וקונה עבור זה אותו החפץ, אבל אם דעתו שתחילת הפדיון יהי' בהחפץ לא יועיל, אך בנידון הריב"ש בשבת מסתמא באופן זה מיירי, דלולא שהי' שבת הי' פודה אותו בדמים כדי לקיים הפדיון מן המובחר כנ"ל:
בט"ז סי' ש"ה ס"ק י"א בסוף הדיבור כתב בזה"ל וע"כ נ"ל דכל זמן שהאב חי יכול לעשות שליח לפדותו משלו במקומו, ומטעם זה אבי אביו הרי הוא כאביו עיי"ש, ולכאורה אין המשך לדברים אלו ואינו מובן כלל אמאי תלוי זה בזה, ותו כיון דמסיק הט"ז להלכה דאם מת האב לא יפדה עד שיגדיל במה עדיף אבי אביו מאיש אחר הרי עליו אין המצוה מוטלת יותר מעל איש נכרי, [ועי' בתשו' רעק"א סי' מ"ב שכתב דאבי האב יש לו דין קדימה רק לשיטת הבאר שבע דגם אחר יכול לפדות, אבל לשיטת הט"ז קשה טובא]: ולחומר הנושא נלפענ"ד בהקדם דברי האיר זרוע הובא בד"מ יו"ד סי' רס"ד דאם האב הוא מוהל אסיר ליתן למוהל אחר, והד"מ הקשה מ"ש ממצוה אחרת שיכול לעשות שליח במקומו והניח בצ"ע, ולפענ"ד הקלושה אפשר דטעמו של האו"ז הוא, דבכל המצות המוטלות על האדם מצד עצמו שפיר רשאי לעשות שליח שהפעולה תתיחס על המשלח, ואף דמצוה בו יותר מבשלוחו מ"מ גוף המצוה לא הפסיד אם קיימה ע"י שליח שהרי מתיחסת על המשלח, משא"כ במילה שהתינוק הוא המתחייב במצות מילה אלא דמחמת שהוא קטן הטיל הכתוב המצוה על אביו, היינו שהתורה עשתו שליח ולאחר ח' הב"ד הם שלוחין, כמש"כ באבני נזר חיו"ד סי' של"ט אות ט' שהתינוק אינו חפץ המצוה אלא הוא המתחייב במצות מילה, ומייתי לה מד' המדרש, אברהם נצטוה על המילה יצחק חנכה לשמונה וכו' עיי"ש ועי' פסחים (ס"ט.) הני מילי היכא דגברא גופי' חזי ורמי חיובא עלי' וכו'] וכיון שחיובו של אב הוא רק גדר שליחות אם יעשה שליח אחר נתרוקן מקיום המצוה לגמרי ולא מתיחס עליו כלל, כדמבואר בגיטין (כ"ט ע"ב) דשליח שעשה שליח לא נחשב השני שלוחו של ראשון אלא שלוחו של משלח, דאמרי' כולהו מכח דבעל קאתי עיי"ש, אלא דמי שאינו יכול למול בעצמו הרי אין לו עצה אחרת ואינו מקיים מצות מילה רק מצות השתדלות דגם זה הוא בכלל חובה המוטלת על האב כדמוכח בתוס' ע"ז (כ"ז.) ד"ה אשה, דלמ"ד אשה פסולה למול הא דצריך קרא דאותו ולא אותה שאינה חייבת לבקש למוהלו עיי"ש, וה"ה גבי אב כשאינו יכול למול בפועל מחויב להשתדל שיהי' מהול, אך כשיכול למול בעצמו ואפשר לו לקיים מצות מילה ממש אינו רשאי לעשות שליח דאין פעולת המילה מתיחסת עליו כנ"ל, זהו שיטת האו"ז, [והחולקים עליו ס"ל דעיקר חיוב האב הוא השתדלות בלבד, כמש"כ בתשו' מהר"ח או"ז סי' י"א עיי"ש, ועי' אבני נזר חיו"ד סי' שי"ט]:
והנה גבי מצות פדיון הבן כיון דהעלה הט"ז שהאב יכול לעשות שליח לפדותו ע"כ תפס דמצות פדה"ב המוטלת על האב אינה בגדר שליחות, רק דעיקר המצוה מוטלת עליו אף שפעולת הפדיון נעשה בהבן ועי' בתשו' הרשב"א ח"ב סי' שכ"א, ומש"כ בחידושי לעיל גבי הוא לפדות ובנו לפדות] דאם איתא שאינו רק גדר שליחות הי' בדין שאינו רשאי לפדות ע"י שליח לשיטת האור זרוע הנ"ל וכיון שהאב הוא המתחייב במות פדיון, ואף לאחר שמת המצוה עדיין מוטלת עליו כמש"כ באב"נ יו"ד סי' קס"ח דמשונה מצוה זו משאר מצות דנעשה חפשי מן המצות עיי"ש, וע"כ כשמת האב אבי אביו חייב לפדותו, ולא מפני שחייב לפדות את בן בנו אלא שמחויב לפדות את בנו מחיובו, דבאמת רק מצות פדיון בנו התורה הטילה עליו ולא מצות פדיון בן בנו, אך בזה אינו נחשב שפודה את ב"ב רק שפודה את בנו מהחיוב המוטל עליו וממילא נעשה בן בנו פדוי דכיון שבנו נעשה בעל דבר במצוה זו הוי כאילו הוא הי' הבכור והוא מחויב להיות פדוי:
ויובן ביותר עפי"ד הפר"ח אה"ע סי' ק"כ שכתב דאם גירש השליח בנייר שלו מהני דכיון שהשליח הוא במקומו נעשה כבעל דבר לאותו ענין עיי"ש, הרי דאף דבעי' וכתב ונתן שהמגרש יכתוב על שלו מ"מ תפס דהשליח נחשב מגרש כיון שנתמנה שליח לאותו דבר, וא"כ בלתי מוזר לפרש דכיון שהאב חייב לפדות את בנו נעשה כאילו הוא המתחייב בהפדיון [ואף להחולקים שם מ"מ כאן אפשר דמודי, דשם הפעולה מתיחסת על המשלח משא"כ בזה], וע"כ אבי אביו חייב לפדותו, כלומר דהוא פודה את בנו מחיובו וממילא בן בנו נעשה פדוי, וזהו שכתב הט"ז דכל זמן שהאב חי יכול לעשות שליח לפדותו משלו במקומו, ומטעם זה אבי אביו הרי הוא כאביו ודו"ק, ואף שהיא דרך רחוקה בכוונת דבריו ז"ל כך חובתינו למשוכי נפשין אדרב ולברר את דבריו שנראין כחדה סתומה, ומי שדעתו רחבה יתרץ בדרך קרוב יותר:
ראיתי בחי' הגרעק"א בגליון היו"ד שכתב, דמש"כ הרמ"א דאינו יכול לפדות ע"י שליח אין כוונתו על נתינת הכסף רק על מעשה הפדיון שהשליח יאמר להכהן באלו המעות יהי' הבן פדוי, ועפי"ז תירץ קו' השעה"מ עיי"ש, ואני בעניי לא זכיתי להבין אטו האמירה פועלת הפדיון, הא פעולת הפדיון נעשה רק ע"י נתינת החמש סלעים, והאמירה אינה אלא לגלות מחשבתו אלא דמכלל ופרט ילפי' דשוה כסף ככסף אך דבר הנלמד מכו"פ אינו אלים כדבר המפורש בתורה כדמבואר בגיטין (מ"ב ע"ב) הואיל ומדרש חכמים הוא עיי"ש וא"כ בודאי הפדיון בה' סלעים הוא מן המובחר ומסתמא ניחא לי' לקיים הפדיון מן המובחר ובקנינים כל היכא דאנן סהדי דניחא לי' אי"צ פעולת קנין כדמבואר בתוס' מכילתין (י"ח ע"ב) ד"ה אקנויי ועי' בחידושי שם וא"כ אף כאן אנן סהדי שהקנה לו ה' סלעים טבועים וכאילו כבר הגיעו אל ידו והכהן קונה החפץ עבורם, ע"כ הגה"ה:
שלשם פדיון בנו הוא נותן ואמאי לא יועיל מה שמגלה דעתו ע"י שליח, ואף דלגבי קדושין מבואר כן בתוס' ר"י הזקן קדושין (מ"ה ע"ב) דהאמירה היא עיכוב לגוף הקדושין עייש"ה, אך בחדושי שם בארתי הטעם דאף שעצם פעולת הקדושין נעשה ע"י הכסף והאמירה אינו אלא לגלות הרצון שרצונם וכוונתם לשם קדושין, מ"מ כיון שהדבר נוגע בין אדם לחברו היינו בין המקדש והמתקדשת ואין אדם יכול לדעת מה שבלבו של חברו, וחוץ מזה הרי המקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו, ואין העדים יכולין לדעת מחשבת לבם, ע"כ האמירה היא מוכרחת להקדושין ונחשב כאילו פעולת הקדושין נעשה ע"י האמירה, ומחמת ההכרח נעשה חלק מגוף פעולת הקדושין, ומצינו דוגמא לזה באבני נזר חיו"ד סי' של"ח דאף שהחציצה אינה מעיקר חיוב מצות מילה מ"מ כיון שיש סכנה אם לא ימצון, ואם לאו המציצה הי' אסור למול לסכן התינוק, שוב גם המציצה מכלל מצות מילה, וכשאמרה תורה למול הוי כאילו אמרה מהול ומצוץ, וע"כ אף לדורות אפי' אי נימא דעכשיו ליכא סכנה נשארה מצות מציצה דנעשה חלק מגוף המצוה עייש"ה, וה"ה בקדושין דמחמת ההכרח נעשית האמירה חלק מגוף הקדושין, וכל זה בקדושין, אבל בפדיון הבן דלא בעי' עדים והוא מצוה שבין אדם למקום, וכלפי שמיא גליא כוונתו, בודאי נראה דאם יתן חמשה סלעים לשם פדיון בנו ולא יאמר כלום ג"כ יהי' פדוי, ואפי' אם נתפוס דגם הכהן צריך לעשות פעולת פדיון להקנות את הבן כמה שדנתי בחידושי לעיל (דנ"א ע"ב) וכדמבואר בתשו' הריב"ש סי' קל"א וא"כ לכאורה הי' מקום לומר דגם בזה האמירה מוכרחת דהכהן צריך לדעת שלשם פדיון בנו הוא נותן לו כדי שיתכוון להקנות את הבן, מ"מ מסתברא שאין האמירה מוכרחת דמסתמא מי שיש לו בן בכור ונותן לכהן חמשה סלעים בודאי אינו נותן לשם מתנה אלא לשם פדיון, ע"כ כל שהכהן יודע שיש לזה בן לפדות הוי סתמא כפירושו, דהמספר של חמשה סלעים מעיד על המעשה, וגם מסתמא לא שביק אינש מצוה דרמיא עלי' ונותן לכהן לשם מתנה, וקו"ח מהך דקדושין (נ"א ע"ב) לא שביק אינש מצוה דרמיא עלי' ועבד מצוה דלא רמיא עלי', ע"כ נראה פשוט דאין האמירה פועלת הפדיון, ואי מועיל שליח לנתינת הכסף מועיל ג"כ להאמירה:
ולולא דמסתפינא הייתי אומר עפימש"כ הרדב"ז ח"א סי' קנ"ד על הדברים שצריכין ליעשות לשמן דצריך דיבור ולא סגי במחשבה משום שהדיבור עושה רושם גדול וכתב עוד שם בזה"ל וא"ת התינח דבר שבקדושה אבל כתיבת גט דבעי' לשמה לעולם אימא לך דבמחשבה גרידא סגי וי"ל דסוף סוף קדושה יש בגט לפי שנקרא ספר וכתוב בו כדת משה וישראל, ותו דאם כתב אותו סתם אינו כורת בינו לבינה וע"י שכותב אותו לשמה כורת לפיכך צריך שיוציא הדברים בפה כדי שע"י כך יתקיים המעשה שאין הדברים מתקיימים במחשבה לבד וכן במגילת סוטה צריך להוציא בשפתיו כדי שהמים יפעלו פעולתם וכו' עייש"ה:
והנה בסוף דבריו אדם נתפס דכיון שצריך לפעול ענין גדול כזה לנתק החיבור שבינו לבינה אין הדברים מתקיימים במחשבה לבד אלא ע"י דיבור שעושה רושם גדול ועי' ב"ש אה"ע סי' קל"א סק"ח דיש עיכוב בזה אפי' בדיעבד [ועי' זוה"ק ח"ג ד"נ. בשעתא דהוו עבדין עב דתא הוו אמרי דא למקדשא, דא למשכנא, דא לפרוכתא, בגין דתשרי קדושה על ידייהו וכו'] וא"כ אפשר דה"ה לענין פדה"ב דהפדיון צריך לפעול להחזירו לשורשו אל שער הראוי לו [כמש"כ לעיל (מ"ט ע"ב) לבאר דברי הריב"ש סי' קל"א עפי"ד רבינו בחיי פ' תשא שאינו ראוי לקבל פני שכינה ולראות בנין ביהמ"ק אם אינו נפדה] ענין גדול כזה אינו מתקיים במחשבה לבד אלא בדיבור, ואם כנים הדברים יובן מה שתפס הגרעק"א, דהדיבור מוכרח למעשה הפדיון, ורק ע"ז כוון הרמ"א שאינו מועיל שליחות משום שאין הדיבור בא לגלות מחשבתו בלבד אלא לפעולת גוף הפדיון:
נמצא דבעי' שיפעול הפדיון בגופו ובממונו, ועל הקנאת הממון שפיר מועיל של חות דהא מ"מ פועל הפדיון בממונו, אבל על החלק שצריך לעשות בגופו דהיינו האמירה, אינו מועיל שליחות כמש"כ הבית מאיר אה"ע סי' ק"כ עמש"כ התוס' והרמב"ן דקבלת נזירות א"א ע"י שליח וכ"כ הב"י או"ח סי' תל"ד לענין נדר דכיון דכתיב בהו מוצא שפתיך הוי כמצוה שבגופו דלא מהני בהו שליחות, וה"ה בזה שהמצוה מוטלת על אבי הבן ואם איתא שהדיבור פועל הפדיון לא שייך בזה שליחות, והפוסקים החולקים על הרמ"א וס"ל דמועיל שליחות תופסין שאין הדיבור פועל גוף הפדיון רק נתינת המעות בלבד והדיבור אינו בא אלא לגלות מחשבתו וזה אפשר אפי' בכתב ואפי' ע"י שליח: