אור ברסלב
ראשית בכורים (בכורות) בכורות › דף מט:

ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג

בכורות · דף מט:

דף מט.

דף מט:

(שם ע"ב) בגמ', ואע"ג דקימ"ל דכל היכא דפליגי רב ושמואל הילכתא כרב באיסורא וכשמואל בדינא הכא הילכתא כוותי' דשמואל, עי' ריט"א שתמה אמאי חשוב איסורא הא פה"ב דינו כממון לענין כל הספקות וכן הביא בשם מהריק"ו עיי"ש, ואני בעניי לא זכיתי להבין מאי נ"מ יש כאן לענין ממון בין רב לשמואל, הרי אף לשמואל דצריך לחזור ולפדותו מ"מ הכהן יתחייב להחזיר לו ה' סלעים דהא הוי פקדון בידו עד לאחר ל', ואם נתעכלו חייב להחזיר לו, דע"ד פדיון נתן לו, וא"כ אינו מפסיד כלום במה שחוזר ופודה אותו, ואין כאן נ"מ רק לענין מצות פדיון אם יחזור ויפדה אותו פעם אחרת, אבל דררא דממונא אין כאן, ואף אי מיירי באופן שאין לו להחזיר אחרים תחתיהן, מ"מ הרי יש לו עצה לחזור ולפדות שנית אצל זה הכהן, וכשיתן לו דמי הפדיון יגבה ממנו את חובו, ובלא"ה לפי הנראה לא יוכל לפדות פעם שני' אצל כהן אחר, דעכ"פ נעשה כהן זה כמכירי כהונה, דלא גרע מאילו הבטיחו לפדות אצלו שאינו רשאי לחזור בו, וציור רחוק הוא שיהי' נ"מ לענין ממון ע"כ קרינן לה איסורא לענין זה וז"פ:

שם בגמ' הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו ר"י אומר בנו קודמו שמצותו על אביו ומצות בנו עליו, א"ר ירמי' הכל מודים היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו מ"ט דמצוה דידי' עדיף, כי פליגי היכא דאיכא חמש משועבדות וחמש בני חורין ר"י סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ודידי' אזיל וטריף ממשעבדי ובהני חמש ב"ח פריק לי' לברי', ורבנן סברי לאו ככתובה בשטר דמיא הילכך מצוה דידי' עדיף:

לכאורה קשה דא"כ אמאי קאמר ר"י הטעם שזה מצוותו על אביו, הלא לפי"ד ר' ירמי' אין שום פלוגתא בזה על מי עיקר המצוה מוטלת, אלא דפליגי במלוה הכתובה בתורה וכו', ועי' רש"י קדושין (כ"ט ע"ב) שצירף ב' הטעמים יחד, וכתב בזה"ל ככתובה בשטר דמיא ובפדיון עצמו הי' מחויב קודם ששיעבד נכסיו ויטרוף את הלקוחות הילכך בחמש בני חרי דאיכא פריק לברי' דאין זה אונאה שהרי מצות בנו עליו יותר ממצותו עכ"ל ז"ל, וצריך להבין כיון שמצות בנו עליו יותר, אמאי מודה ר"י היכא דליכא אלא חמש שהוא קודם לבנו:

והנלפענ"ד בזה דבין רבנן ובין ר"י ס"ל דעיקר מצות פדיון הבן הוא על האב, כמש"כ בתשו' הרשב"א ח"ב סי' שכ"א, דהמצוה לכתחילה נקבעה שהאב יפדה את בנו דכתיב וכל בכור בניך תפדה, אלא שאם עבר ולא פדאו, איהו חייב לפדות את עצמו ולהשלים חיובו של אב, ויש ליתן עוד טעם בזה משום דחיוב האב מפורש בתורה וחיוב של עצמו ילפי' מרבויא דפדה תפדה, ודבר המפורש בתורה אלים חיובו טפי, [כמש"כ הה"מ פ"ג מה' מאכלות אסורות ה"ו דלשיטת הרמב"ם אין לוקין על דבר הנלמד מריבויא, ועי' בפרמ"ג סי' פ"א במש"ז סק"א, ועי' גיטין (מ"ב ע"ב) נראין דברי ר' טרפון בשן ועין הואיל ותורה זכתה לו ודברי רע"ק בשאר אברים הואיל ומדרש חכמים, ועי' תוסיו"ט פ' כל התדיר מ"ב] וע"כ ס"ל לר' יהודה דכשיש לו חמש בני חורין וחמש משועבדים פודה בהבני חורין את בנו, ועבור פדיון עצמו טריף ממשעבדי ואין זה אונאה ללקוחות, דפדיון בנו חיובו קודם מפדיון עצמו, ודמיא למי שמחויב ב' תפילות, חובה ותשלומין, דמתפלל של חובה תחילה, וה"ה בזה דפדיון בנו הוי גדר חובה ופדיון עצמו הוא גדר תשלומין להשלים חיובו של אביו, ועוד דפדיון בנו אלים חיובו מפאת היותי מפורש בתורה כנ"ל, וחוץ מזה יש להקדים פדיון בנו מפני שהוא תדיר, מפאת היותו מצוי ביותר, דעפ"י רוב הבן נפדה ע"י אביו, ולא שכיח כלל שימתינו עד שיגדיל הבן ויפדה את עצמו, ומצוי הוי ג"כ ענין תדיר כדאיתא בזבחים (צ"א.) אטו מצוי לאו תדיר, וכיון שבדין הוא להקדימו שפיר אומנא דלא מייץ סכנתא הוא ומעברינן לי', ומשמע דחיוב המציצה הוא מחמת סכנתא ולא משום מצוה, מ"מ כיון שיש סכנה כשאינו מוצץ, שוב המציצה כלל מצות מילה דכיון שא"א למילה בלי מציצה, ואי לאו המציצה הי' אסור למול לסכן התינוק, כשאמרה תורה למול כאילו אמרה מהול ומצוץ, וכמוש"כ התוס"י כתובות (ל"א) שאם לא הי' אפשר לאכילה בלא הגבהה הי' מתחיל האיסור משעת הגבהה, עייש"ה, וה"ה בזה דאף דעיקר פעולת הקדושין נעשה ע"י נתינת הכסף ואין זכר לאמירה, בתורה, מ"מ כיון שהאמירה מוכרחת לגלות מחשבתם שכוונתם לשם קדושין, דאין אדם יודע מה שבלב חברו, ואין העדים יודעים מה שבלב שניהם, אף האמירה היא מגוף הקדושין, ושניהם יחד פועלין הקדושין, ע"כ הגה"ה:

פודה אותו תחילה ע"י החמש סלעים הנמצאים מוכן תח"י, ואין בזה שום הערמה לגבי הלקוחות דכדין עשה, ואף רבנן היו מודים לזה אך כיון דס"ל דחלו' הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ולא יוכל לטרוף מלקוחות עבור פדיון עצמו, דינא כמו היכא דליכא אלא חמש סלעים דאז פדיון דידי' עדיף]:

והא דאם ליכא אלא חמש הוא קודם לבנו, הנה לר"י ודאי אתי שפיר דלטעמו אזיל דס"ל בקדושין (כ"ט ע"ב) לפדות את בנו ולעלות לרגל עולה לרגל ואח"כ פודה את בנו שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת, ואף בזה פדיון עצמו נחשב טפי מצוה עוברת מפדיון בנו, לשיטתו דס"ל בפ"ק דיומא גבי אשה אחרת מתקינין לו למיתה דחד חיישינן למיתה דתרי לא חיישינן, וע"כ אם יפדה את בנו ולא ישאר לו כלום עבור פדיון נפשו ויצטרך להמתין עד שיזדמן לו עוד ה' סלעים, יש לחוש פן ימות בתוך כך בלי פדיון, אבל כשיפדה את עצמו אין לחוש לכך דאפי' אם ימות לא תבטל מצות פדיון בנו שהרי הבן יוכל לפדות את עצמו, וכ"כ להיפוך אם ימות בנו הוא יפדנו כשיזדמנו לו אח"כ ה' סלעים ולמיתה דתרי לא חיישינן:

משא"כ היכא דאיכא חמש ב"ח וחמש משועבדים כיון דפדיון עצמו לא יתבטל ואפשר לקיימו תיכף ע"י המשועבדין, ע"כ מצות פדיון בנו קדים מפאת מעלתו כנ"ל, ודמיא למש"כ התוס' שבת (כ"ג ע"ב) ד"ה הדר דהיכא דמצי למיעבד תרווייהו תדיר קודם, והיכא דלא אפשר למיעבד תרווייהו פרסומא ניסא עדיף עיי"ש, והטעם בזה פשוט דהיכא דאפשר לקיים שניהם משגיחין על המצוה היותר חיוביית וחיוב דתדיר אלים טפי כדקיימ"ל כל התדיר מחבירו קודם את חברו, אבל היכא דא"א לקיים שניהם אז משגיחין על המצוה שיש לחוש יותר לביטולה לגמרי, ולענין זה פרסומא ניסא עדיף דמצוה שיש בה ענין פרסומא ניסא אם לא יקיימנה בפועל ממש בטל תכלית המבוקש שלה לגמרי, כמש"כ באבני נזר חאו"ח סי' תק"א בטעמו של הרמב"ם שחייב למכור את כסותו עבור נר חנוכה, משא"כ בכל המצוות, דבכל המצוות אם חישב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, משא"כ בפרסומא ניסא שהוא לפרסם לאחרים מה לאחרים במחשבתו עיי"ש, והדברים עתיקים, וה"ה כאן דאם איכא ה' ב"ח וה' משועבדין דאז אפשר לקיים שניהם, פדיון בנו קודם מפני שחיובו אלים טפי או מפאת שהוא תדיר כנ"ל, אבל כשאין לו רק ה' סלעים וא"א לקיים שניהם פדיון עצמו עדיף מפני שיש לחוש טפי לביטולו שאם ימות יתבטל פדיונו לגמרי, ואף אליבא דרבנן י"ל כן לפימש"כ התוס' יבמות (י"ח.) דלזמן מרובה אף רבנן חיישי למיתה, ועי' תשו' ח"צ סי' ק"ו:

או י"ל טעם אחר בהא דאם אי אפשר לפדות שניהם הוא קודם לבנו, עפימש"כ הרשב"א בתשו' הנ"ל דאף לאחר שהגדיל הבן האב קודם למצות פדיון דעיקר המצוה הוא על האב, ומ"מ אם הבן גדול ויש לו נכסים כופין לבן ולא לאב, אך כשהבן קטן או שאין לו נכסים כופין לאב, והוכיח כן מהירושלמי פ"ק דקדושין דמצות האב הוא רק למצוה ולא לעיכוב עיי"ש, ולכאורה אינו מובן כיון דעיקר המצוה הוא על האב אמאי אין כופין אותו רק את הבן, ועוד אמאי כופין את האב כשאין לו נכסים לבן, אך לפי הנראה הטעם בזה דפדיון של עצמו יש בו עוד ענין אחר בלעדי המצוה, שהפדיון נוגע לתיקון נפשו כמש"כ הרבינו בחיי פ' תשא, ואם אינו פדוי הרי הוא נענש שכן דרשו רז"ל למה סמך עלית הרגל לפדיון הבכור לומר לך שהבכורות שנפדו מקבלין פני שכינה וזוכין לראות בנין ביהמ"ק הא לא נפדו לא יראו עכ"ל עיי"ש [וכמה שיתבאר בדברינו לקמן] ומה שנוגע לתיקון נפשו החיוב מוטל עליו יותר מעל חברו דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ועי' רדב"ז ח"ג סי' תרכ"ז שנשאל אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חברך אם הוא מחויב להניח לו לקצוץ האבר בשביל הצלת חברו ממיתה, והשיב שאינו מחויב עפ"י דין אלא ממדת חסידות, [ועי' רדב"ז ח"ה סי' רי"ח ובסמ"ע סי' תכ"ו] והנה בנוגע להצלת נפשו פשיטא דמחויב להפסיד אבר אחד ואם לא עשה כן עבר משום ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ומ"מ בשביל חברו אינו מחויב, הרי דבנוגע להצלת נפשו החיוב מוטל עליו יותר ממה שמוטל על חברו:

וה"ה בזה דאף דכשדנין על מצות פדיון עיקר המצוה על האב, מ"מ לענין כפי' כל שיש לו לבן כופין את הבן ולא את האב כיון דהחיוב של תיקון נפשו מוטל עליו יותר מעל זולתו, וחוץ משיעבוד המצוה מוטל עליו שיעבוד של תיקון נפשו [ועי' תניא באגרת התשובה דבדבר הנוגע לתיקון נפשו אין לחוש משום אל יבזבז יותר מחומש דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ולא גרע מרפואת הגוף] וע"כ כשאין לו אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו, כמו דלענין הצלת נפשו חייך קודמין לחיי חברך כן בזה, אבל בדאיכא חמש ב"ח וחמש משועבדים כיון דפדיון נפשו לא יתבטל דנין על המצוה, ובנוגע לענין מצוה מצות פדיון בנו אלים טפי כנ"ל, וכל זה לפירש"י בקדושין, אך מדברי התוס' שם משמע שתפסו דעיקר מצות פדיון הוא על האדם עצמו, וכדמוכח מדברי הריב"ש סי' קל"א עיי"ש, ואפשר שטעמם ג"כ עפי"ד רבינו בחיי הנ"ל דמפני שהפדיון נוגע לתיקון:

הגה"ה והלום ראיתי בתשו' רדב"ז ח"ד סי' ק"ל בהא דשוחטין לחולה שיב"ס בשבת אעפ"י שאפשר להאכילו נבלה שכתב בזה"ל עוד אני אומר בטעמו של דבר כי אין דיחוי שבת מוטל על החולה אלא על כל ישראל העומדים עליו, וכיון שכן אינן רשאים להאכילו בידים דבר איסור כדי להקל חילול שבת מעליהם שאין אומרין לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך, ויצא לנו מזה שאם החולה בעצמו בא לפקח על עצמו כגון שאין שם אחרים מוטב שיאכל נבלה ולא ישחוט הוא בידו דהכא איסור לאו והכא איסור סקילה עכ"ל עיי"ש, ולכאורה הוא סתירה למש"כ בפנים להוכיח מדברי הרדב"ז דחיוב הצלת נפשו מוטל עליו יותר מעל אחרים, ואולי דעתו ז"ל דגבי חולה שאני כמו דאמרי' בפ' יוהכ"פ ואין עושין דברים הללו לא ע"י נכרים ולא ע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל, וכתב הר"ן שמא יאמרו הרואים בקושי התירו פ"נ ואין מתירין אותו לכתחילה ע"י המחויבין במצות ושמא יבוא הדבר דכשלא ימצאו עכו"ם או קטנים לא ירצו לחלל שבת ע"י גדולי ישראל ועי' רא"ש שם ובב"י סי' שכ"ח וט"ז שם סק"ה, וע"כ ס"ל להרדב"ז דמה"ט לכתחילה אין עושין ע"י החולה עצמו שמא יטעו הרואים דרק הוא בעצמו רשאי ולא אחרים ושמא יבוא לידי ס"נ כשלא יוכל לעשות בעצמו וזהו שכתב שאין דיחוי שבת מוטל על החולה אלא על כל ישראל, ואכתי צ"ע בזה לעת הפנאי אי"ה. ע"כ הגה"ה:

נפשו עיקר המצוה היא עליו ומה שהקדימה תורה ופירשה פדיון אביו תחילה זהו מפאת היותו מוקדם בזמן ומפני שהוא חדור היינו שהוא מצוי ביותר, ורש"י וסייעתו ס"ל דאעפי"כ בנוגע להמצוה עיקר החיוב מוטל על האב וכדמבואר ג"כ בדברי רבינו בחיי שם עייש"ה:

הנה בתשו' הריב"ש שם כתב בזה"ל ואשר שאלת למה תקנו ברכה לכהן בפה"ב יותר מבשאר מתנות כהונה כשזוכה בהן, י"ל דבשאר מתנות כהונה אינו עושה הכהן כלום רק שזוכה במתנות משלחן גבוה אבל בפדיון אעפ"י שאינו עושה מצוה כמו שנראה מההיא דר' שמלאי מ"מ זכה בבן ונותנו לאב בפדיונו עכ"ל ובתשו' רדב"ז ח"א סי' תצ"ו כתב בזה"ל ויצא לנו מכאן שאם רצה הישראל לתת את בנו לכהן יצא ידי נתינה אלא משום דלא שייך כלל דאי להשתמש בו כעבד לא אפשר דאין ישראל נמכר לעבד בכה"ג ואי לבן לאו זרעי' הוא וכיון דלא שייך בו קנין כפטר חמור לא יצא ידי נתינה וצריך פדיי' עכ"ל עיי"ש, ועי' תה"ד בפסקים סי' רל"ה:

ודבריהם ז"ל צריכין ביאור דכיון שהכהן אין לו שום תועלת בו לא בתורת בן ולא בתורת עבד לענין מה קנה אותו ואיך שייך לומר שהכהן זוכה בו ונותנו לאביו בפדיונו, כן צריך להבין לאיזה דבר זוכה בו האב לאחר הפדיון הרי בלא"ה הוא בנו לענין פו"ר ולענין ירושה כדמבואר בתוס' דשמעתין ד"ה ודידי', שירש הנכסים מאביו קודם שנפדה:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר בהקדם דברי הח"ס בס' תורת משה פ' שופטים עמש"כ הרמב"ן כי כל שבט ושבט צריך להעמיד לעצמו שופטים מזה השבט ולכאורה הי' ראוי יותר שדייני שבט זה ידונו אנשי שבט אחר, אך כבר אחז"ל עפ"י סוד כי י"ב צירופי הוי' ית"ש נגד י"ב שבטים וי"ב שערים בשמים לכל שבט שער הידוע לו וכל אחד מושפט מצינור שלו, ולכן מה שנידון על שבט זה לא יהא נידון לפני ב"ד של שבט אחר וכו' ע"כ לא יהי' משפט צדק אם לא יהי' נידון בב"ד של שבטו וכו' עיי"ש וא"כ י"ל דהבכור קודם שנפדה אינו מתיחס אחר שבטו של אביו דהא כתיב קדש לי כל בכור הרי דנבדלו מכלל ישראל ונבחרו ללגיון של מלך אלא דמחטא העגל נדחו ונפסלו לעבודה והוזקקו לפדיון [ע' רשב"ם ס"פ בא עה"פ כל בכור בניך תפדה] וכל זמן שלא נפדה אין לו מקום כלל, אחר שבטו של אביו אינו מתיחס דהא נבחר ללגיון של מלך, וללגיון של מלך אינו ראוי מחמת הפסול שבו, והפדיון מועיל לו לכנוס להמנות על שבטו של אביו ולשוב אל שורשו ואל שער הראוי לו, ואולי זהו מש"כ הרבינו בחיי שם שאינו זוכה לראות בנין ביהמ"ק ולקבל פני שכינה כשאינו פדוי [עי' יבמות (ס"ד) בזמן שזרעך אחריך שכינה שורה ושם (מ"ב) רש"י ד"ה ולזרעך ושם (ד"ק ע"ב) בעי' זרעו מיוחס אחריו]:

ועפי"ז מובן מש"כ הריב"ש דהכהן זוכה בו ונותנו לאביו בפדיונו דהנה גבי לוים כתיב ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו, וכן הי' ראוי לבכורים לולא החטא, כדכתיב ולקחת את הלוים וגו' תחת כל בכור בבנ"י, ואף עכשיו קודם פדיון כן היא שהם נתונים לכהנים ואף דאין תועלת מקנין זה דהא פסלתן תורה, מ"מ קנינם בהם נחשב דוגמת פסוהמ"ק קודם פדיונן, וזהו מש"כ דזוכה בו ונותנו לאביו בפדיונו היינו שע"י הפדיון הוא חוזר אל שער הראוי לו להתיחס על שבטו של אביו, על מחנהו ועל דגלו, וזהו מעלת הפדיון דמתחילה הי' קרח מכאן וכו', ועכשיו שב לשורשו, ויובן ג"כ מש"כ הרדב"ז שאם רצה הישראל ליתנו לכהן יצא ידי נתינה אלא משום דלא שייך, פי' דבאמת הם נתונים לכהנים [יכהן זה שפודין אצלו שליחותא דכולהו כהנים קעביד כמבואר בדברינו לקמן (נ"א ע"ב) גבי נתנו לעשרה כהנים עיי"ש] אך כיון שנפסלו לעבודה לא שייך לקיים נתינה ממש, ונתינה אחרת הא לא שייך בו לא בתורת בן ולא בתורת עבד, ע"כ הוזקק לפדיון, ויובן עפי"ז הנוסח שהכהן אומר במאי בנית טפי (ועי' פ"ת סי' ש"ה ס"ק ט"ו] וד' יצילנו מש יאות ובתורתו יראנו נפלאות:

תוכן העניינים

ראשית בכורים (בכורות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה