ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות · דף מט.
דף מט.
(דף מ"ט.) תוד"ה ה"מ, תימא ללישנא קמא במרובה (ד"ע) דלא מפליג בין כפרי' ללא כפרי' מאי איכא למימר וכו', נראה לי ליישב קו' ז"ל, דהנה שמואל מוקי לה הכא בבא בהרשאה ולדידי' ניחא אף ללישנא קמא דנהרדעי דלטעמי' אזיל דס"ל לקמן שהפודה את בנו תוך ל' ונתעכלו המעות אין בנו פדוי, וכאן ע"כ מיירי בלא נתעכלו, דאם הי' חי הי' פדוי, וכיון שהכהן מוכרח להחזיק המעות עד יום ל' שאז יחול הפדיון, הרי הם כפקדון בידו עד אותו הזמן, ועל פקדון כתבינן הרשאה אף ללישנא קמא דנהרדעי, כמש"כ התוס' דטעמם משום דאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו וזה לא שייך בפקדון:
עוד י"ל דאפי' אליבא דרב דס"ל דבפודה תוך ל' בנו פדוי אף אם נתעכלו המעות אתי שפיר דהא דלא כתבינן הרשאה אמטלטלי אפי' לא כפרי', זהו רק בחובות דעלמא שהמלוה בעצמו יכול להוציא מהלוה בלעדי המורשה, ואין להמורשה שום שייכות לאיתו ממון, לולא שהקנה לו המלוה את החוב וכיון שצריך הקנאה אינו מועיל לדבר שאינו ברשותו, משא"כ בנ"ד יש מקום לומר שאינו צריך הקנאה כלל, דכיון שאחד מהאבות אין ביכולתו להוציא המעות מהכהן בלי חברו רואין כאלו שניהם שותפין באותו ממון, ודמיא להך דגיטין (כ"ב.) ב' גנות זו ע"ג זו וירק בינתים ר"מ אומר הרי הוא של עליון, ר"י אומר הרי הוא של תחתון אמר ר"מ מה אם ירצה עליון ליטול את עפרו אין כאן ירק, אר"י מה אם ירצה תחתון למלאות גנתו עפר אין כאן ירק עיי"ש, ומבואר שם דתרווייהו ס"ל דמי שבכחו לבטל מציאות הדבר ולא בטלו נעשה בעלים של אותו דבר (אלא דפליגי שם בסברא אחריתי עי' בתוס' שם וב"מ (קי"ח)], וה"ה כאן שכל אחד מהם יכול לעכב שהשני לא יוציא, וכ"ש הוא דהתם רק בידו לבטל המציאות וכאן הוא המקיים בפועל, (ויש כאן תרתי למעליותא דכל אחד נחשב בעלים במקצת מכח הספק כדין כל ספק דפתיכי בי' ב' הצדדים כנודע, ועוד משום דבלעדו אין חברו יכול לשלוט באותו ממון, והוי דוגמת זה אינו יכול וזא"י דאפי' אם האחד עושה מעט והשני הרבה נחשב כאילו כל אחד עשה הכל, ועי' בחי' מהרי"ט שבת (ד"ג.) מש"כ לפרש דברי הירושלמי לענין מושיט דאף שהמקבל אינו פועל כלום, מ"מ כיון שלולא קבלתו, המושיט הי' פטור הו"ל שנים שעשאוה], הילכך דינם כשותפין שאין צריכין הרש"ה, כמש"פ הרמב"ם והמחבר בחו"מ סי' קכ"ב ס"ט] מעיקר הדין, וכאן ההרשאה אינה באה רק לגלות רצונו, אבל פעולת הקנאה לא נצרך, כיון דעי"ז נעשו כשותפין, וכיון דעיקר הטעם דאין כותבין הרשאה על מטלטלי הוא משום דאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו, וכאן דאי"צ הקנאה שפיר כותבין:
ואף דמה שנעשו כשותפין הוא רק מכח הרשאה, היינו משום דלולא ההרשאה אין אחד יכול להוציא] וא"כ כל כמה דאין כותבין הרשאה אינם כשותפין ואיך יכולין לכתוב, אך הרי מצינו כיו"ב בתוס' כתובות (י"א) ד"ה מטבילין דאף דזכי' מטעם שליחות ונכרי לאו בר שליחות, מ"מ כיון שבזכי' זו נעשה ישראל הו"ל כישראל גמור לענין זכי', ועי' תוס' סוכה (ד"ט.) ד"ה ההוא כיון דאם חל ההקדש יהי' שינוי רשות ממילא חל ההקדש וה"ה כאן:
ועוד הא כתבו התוס' כאן בסוה"ד דאם שניהם מצויין לפנינו ומצווים לתת לאחד מהם חייב להחזיר עיי"ש, וכיון דיש עצה שיטלו בלי הרשאה מחמת זה נחשבו כשותפין באותו ממון, משום דאחד בלתי חברו אינו יכול להוציא, רק במעמד שניהם, ורצון שניהם, וא"כ שוב יכולין לכתוב הרשאה ג"כ, ואף דשותפין דעלמא אי"צ הרשאה כלל, היינו משום דידעינן שהם שותפין, אבל כאן מה דנחשב כשותף הוא רק מפני שחברו רוצה ליטול ואינו יכול ליטול בלעדו, הילכך צריכין הרשאה לגלות את דעתם, אבל הקנאה ממש אי"צ כאן, ועי' בפי' רדב"ז על הרמב"ם פ"ט מה' בכורים הי"ד, ובתשו' לח"א בארתי דבריו ז"ל אכמ"ל]:
באו"ד, יש לתרץ הך דשמעתין בקרקעות אליבא דרבי דאית לי' פודין בקרקעות ואקרקעי כתבינן אדרכתא דחשיבי בכו' ברשותו וכו', יש לדקדק הרי הא דקרקע שאינו ברשותו חשובה כאילו הוא ברשותו הוא משום דיכול להוציאה בדיינים, אבל אם הוא באופן שאינו יכול להוציאה בדיינים אף בקרקע אינו יכול להקדיש ולהקנות כדמבואר בב"מ (ד"ז.) וא"כ כאן שאינו יכול להוציא בדיינים בלי הרשאה, איך מהני כתיבת הרשאה דהוי ענין הקנאה הא כל כמה שאינו יכול להוציאה בדיינים אף להקנותה אינו יכול: אד י"ל עפי"ד התוס' סוכה (ד"ט.) הנ"ל דהא דחל ההקדש כשנתיאשו הבעלים, אף דיאוש גרידא לא קני, התם איכא נמי שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש, ואף דכל זמן שלא חל ההקדש לא הוי שינוי השם ואיך מתחיל חלות ההקדש, אע"כ דקנין שלו וחלות הקדש באין כאחת, וכ"כ הריטב"א קדושין (נ"ב ע"ב) גבי קדשה בגזל דכיון דאיכא יאוש ברשותי' ושינוי רשות ברשותא דידה קניתי' וגם הוא קנה אותה עיי"ש, וה"ה כאן כיון דבהרשאה זו יכול להוציאה בדיינים חשובה שלו ויכול להקנותה ע"י הרשאה:
ואף דיש לשדות בה נרגא, דלכאורה גם שם אינו מובן איך מועיל, [ובפרט לפימש"כ הקצוה"ח סי' ר' דענין גטו וידו באין כאחת לא שייך אלא גבי גט דמועיל בע"כ], אך עי' ר"ן פ' האיש מקדש במתני' דהמקדש בערלה, שכתב דגבי קדושין לא בעי' שיתן משלו, אלא כל שהיא קנאתן מחמתו מקודשת, והיינו טעמא דגזל לאחר יאוש אע"ג דכל זמן שבידו אינו קנוי לו, מ"מ היא קנאתן מחמתו, ועי' מג"א סי' תרנ"ח ס"ק ג' דזהו החילוק שבין אתרוג לקדושין דגבי אתרוג בעי' לכם, משא"כ בקדושין דבעי' רק שלא יהי' של אחרים, ולפי הנראה דעת התוס' הנ"ל דגם בהקדש כן הוא, דמה שאינו יכול להקדיש דבר שאינו שלי, לאו היינו מפני שאינו שלו, אלא מפני שהוא של חברו, וכדאיתא בירושלמי פ"ק דתרומות לענין תרומה, וכן מבואר באור זרוע ה' פסחים סי' רכ"ד, וזהו ג"כ טעמו של הרא"מ הובא ברא"ש נדרים (ל"ד ע"ב) גבי היתה מונחת לפניו ככר של הפקר והקדישה, שיכול להקדישה משים דבידו לזכות בה, אף דלא היתה שלו לפני חלות ההקדש, ובחידושי לר"פ האומר בארתי הדברים באריכות בס"ד אכמ"ל] וכל זה גבי קדושין והקדש, אבל בנ"ד לענין הקנאה דבעי' שיהי' שלו ממש איך מועיל כה"ג:
אך עי' אבני נזר חאו"ח סי' כ"ב שהשריש כלל בענין באין כאחת דבמקום שחל בעצם, רק משום דבר המעכבו א"א לחול, וכיון שע"י חלות הדבר יוסר המעכב, חל הדבר, וזהו הטעם של גטה וידה באין כאחת דהחצר בעצם הוא שלה, רק ע"י האישות הוא שלו לפירות, וכיון שבגירושין הוסר האישות חלין הגירושין, וכן בכל כיו"ב עיי"ש, וא"כ ה"ה כאן דהקרקע בעצם הוא שלו, אלא דמה שהוא תח"י חברו ואינו יכול להוציאה בדיינים מעכב עליו, הילכך כיון דע"י הרשאה זו יוסר המעכב, שפיר מועיל כתיבת ההרשאה: (שם) בגמ' מ"ט דרבנן גמרי חודש חודש ממדבר מה התם ומעלה אף ה"נ ומעלה עי' ב"ח וש"ך סי' ש"ה דאחר כ"ט י"ב תשצ"ג יכול לפדותו, והמג"א סי' של"ט חולק וס"ל דהפדיון צריך להיות ביום ל"א, ומשמע דביום ל"א יכול לפדותו מיד, אך ברבינו גרשום כאן כתב חודש הוי כ"ט יום ומחצה, ומעלה הוי יום אחד היינו ל' יום ומחצה, ולא ראיתי לאחד מהפוסקים שיביא שיטה זו:
שם בגמ' לאחר ל' בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה, פירש"י ובאמירה סגי בלא עדות גמורה, דהך חזקה לאו חזקה מעלייתא וכו', משמע דאם מאחר לפדותו אין בו משום אין מעבירין על המצות אלא שאינו בכלל זריזין מקדימין, דאל"כ איך אפשר לומר דרובא דאינשי לא זהירי בכך הא איכא איסורא דאין מעבירין ועי' אבני נזר חאו"ח סי' תנ"ט העיר ג"כ מכאן לסייע דכל שאינו מעביר המצוה מזמן לזמן לא שייך אין מעבירין, וכ"כ בחיו"ד סי' שצ"ה ומסיק כן להלכה דאין בזה אלא משום זריזין מקדימין למצות עיי"ש, ועי' תשו' הרדב"ז ח"א סי' תס"ו:
אך לכאורה משמע להיפך בתוס' ח"ק (ד"ח ע"ב) מדכתבו אבל סעודת פדה"ב צ"ע אם מותר לעשות במועד, ואין לומר הא זמנו קבוע, תינח בזמנה שלא בזמנה האיך יהא מותר וכו' עיי"ש, משמע דבזמנה הוא עיקר המצוה כמו גבי מילה בשמיני, דאי משום זריזין מקדימין זה שייך אף לאחר זמנה שלא לאחר יותר:
שוב נתתי אל לבי דאין סתירה משם דדעת התוס' דהא דאין מערבין שמחה בשמחה שייך רק היכא שהי' בידו לעשות השמחה קודם הרגל ונתרשל תחילה ובא לעשותה ברגל, דוגמא למכוון מלאכתו במועד, אבל בפדה"ב שנזדמן יום ל"א במועד אינו מחויב לדחות משום אין מערבין וכו', משא"כ בפה"ב שלא בזמנה היינו באופן שהי' יכול לפדות קודם הרגל ונתרשל יש לאסור משום אין מערבין וכו' וז"פ:
אך אכתי יש בזה מקום עיון לפי המבואר מדברי הראנ"ח שהביא הש"ך בסי' ש"ה ס"ק י"ב דהפדיון שפודין לאחר ל"א הוא תשלומין דיום ל"א דאז הוא עיקר זמן החיוב [וכמש"כ הרוקח לענין מילה דמילה שלאחר יום השמיני הוי תשלומין דשמיני] מדכתב שם דאם הי' התינוק חילה ולא נימול עד יום ל"א בדין הי' להקדים הפדיון, עיי"ש, וע"כ הטעם בזה משום דהפדיון הוי חובת היום, והמילה הוי רק גדר תשלומין, וחובת היום קודם לתשלומין, ואם איתא דפדה"ב אין עיקר זמנו היום אלא שמהיום ההוא והלאה מחויב לפדותו, הרי אינו חובה של אותו זמן, וא"כ בדין הוא להקדים המילה מפני שכבר נתחייב בה, ועוד דהוי יותר תדיר, עי' תוס' כאן ותוס' יבמות (ד"ה ע"ב) ד"ה ובכולהו]:
ולפי הנראה ר"ל ורב דימי בהא פליגי דהנה לקמן (נ"א ע"ב) מת לאחר ל' אעפ"י שלא נתן יתן מנא לן, אמר ר"ל אתיא ערך ערך מערכין, רב דימי אר"י וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם מה להלן יורשין חייבין וכו' עיי"ש ולכאורה מנ"ל לרב דימי דאם מת הבן חייב לפדותו הא מעולת ראי' לא נוכל למילף רק לענין מת האב, אך לפי הנראה ס"ל דהפדיון של אחר ל"א הוא תשלומין של ל"א, וע"כ לא איצטרך קרא לזה, דבשלמא גבי ערכין צריך לימוד לענין מת הנערך דסד"א דלאחר שמת אינו בר הערכה, ודמיא להך דירושלמי הובא בר"ש פ"ב דמע"ש מ"א דלא שייך פדיון בדבר שאינו בעולם וס"ד דה"ה לענין הערכה דהוי ענין פדיון, כדמבואר בשלטי הגבורים פ"ק דע"ז (די"ג.) שכן הוא דעת הר"ח, שהביא שם דברי ר"ח שאינו אסור להקדיש בשבת אלא חפץ ידוע, אבל לחייב עצמו בדיבורו להקדש שרי, והר"ן פ' שואל הקשה עליו דאכתי איכא ערכי עלי שאינו מקדיש כלי ידוע ואפי"ה תנן דאין מעריכין, וכתב השלטי הגבורים דלק"מ דגם האומר ערכי עלי מקדיש שפיר כלי ידוע דהיינו גופו ועצמו שהוא מקדישו אלא שפודהו אח"כ מיד ההקדש בדמי ערכו עכ"ל עיי"ש, וכיון דהוי ענין פדיון ס"ד דכשמת ואינו בעולם לאו בר פדיון הוא, אבל גבי פדה"ב פשיטא דיכולין לפדותו אף לאחר שמת ואינו בעולם, דכיון שפדיון זה הוא תשלומין דיום ל"א פעולת הפדיון מתיחסת על הזמן ההוא ואז הרי הי' בעולם, וכדמבואר בתוס' פסחים (צ"ה ע"ב) ד"ה טעון ממש"כ דפסח שני אינו טעון לינה משום דהוי תשלומין דראשון עיי"ש, ולכאורה מה בכך דהוי תשלומין ומי גרע מחמת זה מקרבן אחר דצריך לינה, אך הטעם כיון דהוי תשלומין של י"ד ניסן ההקרבה מתיחסת על הזמן ההוא, ולא תועיל הלינה של י"ד אייר, דכיון שאין ההקרבה מתיחסת על יום זה לא נחשב שהקריב קרבן היום וליכא חובת לינה אלא ביום שמקריב, ועי' ירושלמי פ"ב דחגיגה ה"ד דפליגי ריו"ח ור"ל גבי יום טבוח אם העורות שייכים לאנשי זה המשמר כיון דבפועל מקריבין עכשיו או לכל המשמרות כיון דהוי תשלומין, והוי כאילו הקריבו אותו אז, שכל המשמרות שוין:
והנה ר"ל ס"ל שם של אותו משמר, ואפשר דר"ל כאן לשיטתו אזיל, היינו דלעולם אף הוא סובר דפדיון של אחר ל"א הוא גדר תשלומין, ואעפי"כ לא הוי ידעי' שפודין לאחר מיתת הבן, דלשיטתו אין משגיחין על איזה זמן הפעולה מתיחסת אלא על הזמן שעושה הדבר בפועל וכמו דס"ל התם דהעורות לאותו משמר מפני שההקרבה בפועל הוא לאחר הרגל, כ"כ הי' בדין לענין פדיון דכשמת אינו נפדה דעכשיו ליתא בעולם, ורב דימי ס"ל כר' יוחנן דכיון שהפעולה של תשלומין מתיחסת על העבר דנין אותה כאילו נעשית אז בפועל:
ואם כן הוא הדבר, דלאחר ל"א הוי רק גדר תשלומין אמאי לא נימא דחזקה שפדה אותו בזמנו כדי לקיים המצוה בשעתה, ועי' בקו"א להרב סי' תל"א, דכיון שקבעו חכמים זמן מי שאינו בודק בתחילת זה והזמן אינו נקרא עצל אלא נקרא עבריין שעבר על גזרת חכמים, וכ"ש בזה שהתורה קבעתה הזמן שאם עובר נקרא עבריין, וא"כ חזקה גמורה היא שפדה בשעתו:
ועי' ברכות (כ"ו.) מכאן ואילך שכר תפילה יהבי לי' שכר תפילה בזמנה לא יהבי לי' ומבואר דתשלומין אינו מועיל רק להשלים קיום המצוה שלא יחשב מחסר מצוה אבל שכר המצוה שבזמנה הפסיד ועי' פסחים (צ"ג.) ורש"י שם ד"ה תשלומין דלר"נ דסבר שני תשלומין דראשון תקוני לא מתקן לי' אם הזיד בראשון חייב כרת אפי' עשה את השני עיי"ש, הרי דלר"נ אינו מועיל תשלומין לענין ביטול העונש רק לענין קיום המצוה בלבד ועי' תניא אגרת התשובה פ"א דהעושה תשובה על מ"ע אף שמוחלין לו העונש על שמרד במלכותו ית' מ"מ האור נעדר, ומהנ"ל משמע קצת דתשלומין הוא להיפוך דהאור אינו נעדר אבל תשובה צריך על שמרד במלכותו ית' במזיד או בשוגג, וא"כ קשה טובא אמאי לא הוי חזקה גמורה שפדה בשעתא כדי שיהי' לו שכר מצוה בזמנה]:
ולולא דמסתפינא הייתי אומר, כיון דבכור בפטר רחם תלה רחמנא דאז חלה עליו הקדושה הי' בדין לפדותו תיכף והא דאין פודין אותו עד שיהי' בן חודש הוא משום חשש נפל לא מבעיא לשי' רש"י ב"ק (י"א ע"ב) אלא אף לשיטת התוס' שם דגזיה"כ היא, היינו דהתורה גזרה בלא פלוג דאפי' קי"ל שכלו לי חדשיו אינו נפדה תוך ל' וכדמצינו כמה פעמים לא פלוג בדאורייתא (עי' רמב"ן פ' שמיני י"א פל"ז] וכן מבואר במדרש תנחומא סו"פ בא דהטעם הוא משום חשש נפל ועי' בדברינו לעיל ד' ד.] וא"כ אף הזמן שקבעה תורה הוא זמן של תשלומין, וע"כ אף בתשלומין שאחר ל"א מקיים המצוה בשלמות ומתקן הכל כאילו פדה בזמנו ממש, אף דבעלמא תשלומין לא הוי ממש כעושה בזמנו, שאני התם דהזמן שקבעה תורה אין בו ענין תשלומין משא"כ בזה, וכיוצא בזה כתבתי בחידושי לפסחים בהא דתקנו חכמים לבער החמץ קודם חצות אף דבעלמא העושה מצוה בזמן פטור אינו עולה לזמן החיוב. וכשמבער קודם חצות אינו מקיים מצות תשביתו, וקשה לכאורה איך עקרו חז"ל קיום המצוה ותקנו לשרוף בתחילת שש בשביל חשש איחור מצוה, אך י"ל כיון דהזמן שקבעה תורה לתשביתו אינו מצד חובה של עכשיו אלא הכנה לעיקר הפסח, כמש"כ הרב בשו"ע סי' תמ"ו ס"ב דחלות מצות תשביתו הוא בהגיע ליל ט"ו, וכיון שהמצוה של תורה נקבעה לעשותה קודם עיקר זמן תכליתה, לא שייך בזה הכלל דהעושה בזמן פטור אינו עולה לזמן החיוב ושפיר תקנו חז"ל לשרוף בשש אף דאכתי לא מטי זמן חיובא, וה"ה כאן לענין תשלומין דלאחר זמנו, ודו"ק היטב:
שם בגמ' הפודה את בנו תוך ל' יום רב אמר בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי וכו' כי פליגי לאחר שלשים ונתעכלו המעות רב אמר בנו פדוי מידי דהוה אקידושי אשה וכו', ושמואל אמר לך התם בידו לקדשה מעכשיו הכא אין בידו לפדותו מעכשיו, עי' מלמ"ל פ"ד מה' אישות שכתב דמחלקותם תליא בהא דפליגי רש"י ותוס' ביבמות (ל"ד.) אם מחוסר זמן נחשב דשלבל"ע, נמצא לפי"ז דמחלו' רש"י ותוס' שם תליא אי הילכתא כרב או כשמואל בזה, עי' רמב"ן ורא"ש כאן:
ואכתי צריך להבין אם איתא דלשמואל נחשב דשלבל"ע אמאי מודה בלא נתעכלו המעות הא גבי קדושין באופן דהוי דשלבל"ע כגון באומר לנכרית הרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי אף באיתנהו למעות אינה מקודשת: אך החילוק פשוט דהנה אם הי' לו פקדון אצל נכרית ואחר שנתגיירה אמר לה התקדשי בפקדון שתחת ידיך ודאי מועיל, והא דבאומר הרי את מקודשת לי לכשתתגיירי אינו מועיל אף בלא נתעכלו המעות, הוא משים דליכא אמירה, ובקדושין לא סגי בנתינה גרידא אלא בעי' אמירה ג"כ, ולא מבעיא לפי המבואר בתוס' ר"י הזקן, קדושין (מ"ה ע"ב) דהאמירה היא חלק מגוף הקדושין, אך אפי' אי נימא דהאמירה לא נחשבה מגוף הקדושין מ"מ האמירה שבעודה נכרית לאו כלום:
הגה"ה ובחידושי שם בארתי הדבר לפימש"כ באבני נזר חיו"ד סי' של"ח לענין מציצה, דנהי דאמר רב פפא הא הוא, דכיון דהוי דשלבל"ע לא סמכי דעתייהו הילכך אינו מועיל, משא"כ גבי פדיון הבן דלא בעי' אמירה ולא עדים, אלא אם נותן לו בינו לבין עצמו לשם פדיון בנו פדוי, וע"כ כשפדה אותו תוך ל' ולא נתעכלו המעות כיון שהמעות הם פקדון ביד כהן עד לאחר ל' כשהגיע יום ל"א חל הפדיון, דהוי כאילו נותן לו עכשיו מחדש, [ואף היכא דבעי' פעולת נתינה ממש מועיל בכה"ג כמ"ש המהרי"ל הובא בב"ש אה"ע סי' ל' סק"א בהא דהתקדשי לי בפקדון מקודשת אף דטלי קדושין מע"ג קרקע אינו מועיל מ"מ כאן מתחילה ע"י נתינה בא לידה והוי כאילו נותן לה עכשיו מחדש כנודע]: וראיתי באבני מלואים סי' מ"ג סק"א שכתב דהטעם שהפדיון מועיל, משום דאפי' בא הפדיון ליד כהן בע"כ דאב הבן פדוי, מדחזי' דכהן גובה בע"כ מנכסים משועבדים עכתו"ד ז"ל ובעניי לא זכיתי להבין הראי' משם דהא דטריף כהן ממשעבדי ע"כ אין הפירוש שנוטל הקרקע עבור דמי הפדיון דהא קימ"ל אין פודין בקרקעות, אלא דכיון ששיעבודו של כהן קדים טורפין הקרקע מהבע"ח ונותנים לאבי הבן שימכרנה ויפדה את בנו, וכן מפורש בתוס' שבועות (ד"ד ע"ב) ד"ה בכל ובריטב"א קדושין (כ"ט ע"ב) עיי"ש, וא"כ אין ראי' משם דאם הכהן נוטל בע"כ של אבי הבן פדוי, ועי' לקמן (נ"א ע"ב) נתנו לעשרה כהנים בב"א יצא, פירש"י שהניח פני כולן ה' סלעים והלך לו, וגבי בזאח"ז פירש"י דלכהן אחד, הרי תפס דלעשרה כהנים אינו מועיל בזאח"ז, ואם איתא דהעיקר הוא קבלת הכהנים איך מועיל מה שמניח לפניהם ה' סלעים, מ"מ הרי קבלתם אינה בב"א, אע"כ דהעיקר הוא נתינת האב, וכיון שהוא נתן כל החמש סלעים בב"א מהני וכ"מ בב"ח סי' ש"ה גבי לדידי שוה לי עיי"ש ועי' מחנ"א ה' זכי' סי' ח', ועי' ח"ס חיו"ד סי' ר"צ שהעלה דאם פדה בלא כוונה ג"כ אינו מועיל, ועי' מה שאכתוב בזה לקמן (דנ"א.) אי"ה: