ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות · דף מח.
דף מח.
(דף מ"ח.) מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים וכו', רמ"א אם נתנו עד שלא חלקו נתנו ואם לאו פטורין רי"א נתחייבו נכסים, עי' רמב"ם פי"א מה' בכורים שפסק דאף במת תוך ל' נתחייבו נכסים, ועי' בכ"מ שם שכ' דס"ל דתרי לישני פליגי, דללישנא קמא לר"י אפי' במת בתוך ל' נתחייבו נכסים, ופסק כלישנא קמא, ועי' ב"ח יו"ד סי' ש"ה:
אמנם אכתי קשה איך שייך לומר בתוך ל' נתחייבו נכסים הרי אז לא הי' מוטל עדיין על האב חיוב פדיון כלל, ועי' ריט"א אות ס"ט שעמד בזה וכתב דהרמב"ם אזיל בשיטת רש"י דהא דאין פודין תוך ל' הוא מחשש נפל, וא"כ כשפדה תוך ל' חל אח"כ הפדיון למפרע דאגל"מ שלא הי' נפל, ומחמת זה נחשב שחל החיוב אף תוך ל' עיי"ש שהאריך:
ולפענ"ד הקלושה אכתי קשה חדא דגוף דין זה דלרש"י אם פדה תוך ל' חל אח"כ הפדיון למפרע אינו פשוט כ"כ, ומסתבר יותר דאף רש"י ז"ל מודה דתוך ל' אינו זמן פדיון כלל, ומש"כ מחשש נפל היינו שזה טעם התורה שלא חייבה בתוך ל' משום חשש נפל, ושוב לא פלוג, דאפי' ידעינן ודאי שאינו נפל אינו זמן פדיון כלל, כדמבואר במדרש תנחומא סוף פ' בא דאיתא שם בזה"ל בכור אדם מבן ל' יום חייב לפדותו פחות מכאן נפל עיי"ש, וכשם דבבכור בהמה אפי' קי"ל שכלו חדשיו אינו ראוי להקרבה ולא חשוב ראוי להקרבה למפרע, כדמבואר בר"ה (ד"ז.) ובריטב"א שם באריכות, ה"ה בבכור אדם, רק דזהו טעם התורה, וממילא לא פלוג כדמצינו בכ"מ לא פלוג אף בדאורייתא, אמנם אפי' יהיבנא דלשיטת רש"י חל הפדיון למפרע אכתי לא אתי שפיר הא דנתחייבו נכסים תוך ל' דחיובא ודאי ליכא עד לאחר ל' רק דאם עבר ופדה חל הפדיון למפרע:
אך אנהירנהו לעיינין באבני נזר יו"ד סי' קס"ח שכתב דמשונה מצות פה"ב משאר מצות דבכל המצות כשמת נעשה חפשי מן המצות משום שהיא מצוה דנפשי', משא"כ בפה"ב שהיא מצות הבן עליו אף לאחר שמת מוטל עליו החיוב ונשתעבדו נכסיו למצות הבן, וכדמבואר לקמן (נ"א ע"ב) דיורשין חייבין לפדות לאחר מיתת האב, וא"כ אתי שפיר הא דאף במת תוך ל' נתחייבו נכסים כשהגיע ל':
ואכתי יש בזה מקום עיון נהי דחל החיוב על האב אף לאחר מותו, מ"מ האיך נשתעבדו הנכסים, הא בשעת חלות החיוב אין הנכסים שלו דבשעה שמת נתרוקנו הנכסים ליורשיו, אך י"ל כיון דקימ"ל מלוה ע"פ גובה מן היורשין, דמצוה על היורשין לפרוע חובת אביהם אם שייר נכסים, עי' תוס' כתובות (פ"ו.) ד"ה פריעת ב"ח ובחו"מ סי' ק"ז, ה"ה כאן כיון דהאב מתחייב עכשיו בפדיון בנו מצוה עליהם לפרוע מנכסים שהשאיר: (שם) בגמ' אלא אמר רבא לעולם שמת לאחר ל' ואי דאיכא נכסי טובא ה"נ דשקיל והכא במ"ע דליכא אלא חמש ודכ"ע אית להו דר"א דמחצה יורשין ומחצה לקוחות ודכ"ע מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ודכ"ע אית להו דר"פ דאמר מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות: יש להעיר מדברי הירושלמי פ' אלו עוברין ה"ב שני חצאי זיתים בתוך הכלי הכלי מצרף פחות מכאן בטל במיעוטו מהו מיעוטו בטל או מכיון שנראה לבער צריך לבער את כולו עיי"ש, הרי דמספקא להו אף דחצי זית אינו חייב לבער זהו רק כשלא הי' מתחילה אלא חצי זית, אבל אם הי' כזית שלם וחל עליו חובת ביעור שוב זקוק לבער אף אם לא נשאר רק חצי כזית, [ועי' בפ"מ שם דהאיבעיא השני' שם הוא באת"ל ונודע שהרמב"ם פסק כאת"ל], וא"כ גם כאן נימא אף דדרשי' חמש ולא חצי חמש, ואם אין לו רק חצי חמש אינו חייב ליתן לכהן, היינו רק כשלא הי' לו מתחילה רק חצי חמש, אבל אם הי' לו חמש וחל עליו החיוב שוב לא נפקע ממנו אף אם אח"כ לא נשאר רק חצי חמש, וא"כ כאן כיון שקודם חלוקה נשתעבדו כל החמש נימא דאף שלאחר החלוקה לא יוכל לגבות רק חצי חמש יגבה מה שיוכל, כיון דאם אירע כן בחיי האב שמתחילה בשעת חלות החיוב הי' לו חמש ואח"כ נשאר אצלו חצי חמש חייב ליתן:
והנלפענ"ד בזה דלעולם בכל המצות אין נ"מ כלל בין הי' לו מתחילה רק חצי שיעור להיכא דהי' לו שיעור שלם ונאבד מקצתו דכיון דח"ש גבי מצוה לאו כלום הוא, [עי' תוס"י יומא (ל"ט) גבי הצנועין מושכין את ידיהם] אינו חייב לעשות היכא דאין לו רק ח"ש אפי' אם בשעת חלות החיוב הי' לו שיעור שלם, אמנם זהו רק במצוה דרמיא אקרקפתא דגברא שאין המצוה מצד החפץ שיש לו, כמו מצות מצה שאין המצוה מחמת שיש לו מצה, וכן גבי פה"ב אין המצוה מחמת שיש לו חמש סלעים, רק דאם יש לו בן לפדות חייב להשתדל שיוכל לפדותו, הילכך בזה כיון דאין לו רק חצי חמש ואין לו עצה להשתדל אחר חמש שלמין פטור לגמרי כיון דמצוה דרמיא עלי' לא יקיים בחצי חמש מה בצע בנתינתו חצי חמש, משא"כ במצות ביעור חמץ שהמצוה היא מחמת החפץ דמשום שיש לו חמץ חייב לבערו (ולא הוי מצוה דרמיא אקרקפתא דגברא שישתדל אחר חמץ כדי שיהי' לו מה לבער] הילכך כשהי' לו מתחילה כזית חמץ וחל על חמץ זה חובת ביעור, שוב אף אם לא נשאר רק חצי זית חייב לבערו דהא על חצי זית זה חל מתחילה חובת ביעור בשעה שהי' עם חצי זית אחר, וחיוב זה שוב לא פקע, משא"כ גבי מצה שאין לומר דעל ח"ז זה חל החיוב, דשם אין המצוה על מצה זו דוקא, רק על האדם שיאכל זו או אחרת וכמש"כ הריב"ש סי' שמ"ז לחלק בין בגד של שותפין לענין ציצית לסוכה של שותפין דלעולם אף שותפות חשוב שלו, אלא דאינו שלו כ"כ כמו דבר המיוחד לו לבדו, הילכך בציצית כיון דהחיוב הוא מחמת הבגד חייב מפני המקצת שלו, משא"כ בסוכה דהוי מצוה דרמיא אקרקפתא דגברא, ואין החיוב מחמת חפץ זה, הילכך כשחייבתו תורה בסוכה שכולה שלו איך יפקיע עצמו מחיובו ע"י מקצת שלו, עיי"ש והדברים עתיקים, ולפי"ז אין נ"מ כלל בין אם ביער חצי שיעור הראשון או שנשרף מאליו דבכל גוונא שנשאר ח"ש משיעור שלם מוטל לבערו:
אמנם יש לפרש דברי הירושלמי עוד באופן אחר, דלעולם היכא שנאבד מאליו מן העולם לא רמיא חיובא עלי' לבער את הח"ש הנשאר דהא עכשיו ליכא רק ח"ש, ובח"ש ליכא ב"י ולא עשה דתשביתו מן התורה אפי' אם נשאר משיעור שלם, רק התם מיירי שביער בידים ח"ש הראשון, והספק היא אם חיוב ביעור חמץ היינו שיבער את ממשות החמץ, או שיבער האיסור חמץ, עי' בתשו' רעק"א סי' י"ט דאם מבטל חמץ ברוב לא קיים מצות תשביתו, דאף שעכשיו לי"ל חמץ דהא נהפך להיות היתר. מ"מ ממשות החמץ לא ביער, ובאבני נזר או"ח סי' של"ו תלה דין זה במחלוק' רש"י עם הרמב"ם בהך דמנחות (מ"ח.) חולין ממילא הוי, אם איסור הכנסת חולין בעזרה הוא דוקא במכניס ממשות החולין או אף במכניס שם חולין, וה"ה גבי חמץ יש להסתפק אי מקיים מצות תשביתו במה שמשבית האיסור חמץ אף דהממשות נשאר, וא"כ י"ל דזהו האיבעיא בירושלמי דאי נימא דסגי במשבות איסור החמץ, א"כ כשביער חציו ולא נשאר מעתה רק ח"ש שהוא בטל אל הכלי, קיים מצות תשביתו דהא עכשיו שוב ליכא איסור חמץ, דכשבטל אל הכלי נעשה כעץ בעלמא, אבל אם נאמר דצריך לבטל ממשות החמץ, לא יצא ידי מצות תשביתו בזה, דאף שמעתה שוב אינו עובר, מ"מ כל שחל עליו חובת ביעור צריך לבער ממשות החמץ מן העולם, וכאן ממשות החמץ נשאר, דאף ח"ש הדבוק בכלי שם ממשות חמץ עליו, ולא כלה מן העולם, רק נשתנה בדינו דנהפך להיות כעץ, ולא עדיף מחמץ שנתערב בהיתר דאף שנהפך להיות היתר, מ"מ כיון שהממשות קיים, לא יצא י"ח ביעור עד שיבערנו מן העולם לגמרי [ועי' ב"ק (ק"ה.) אעפ"י שגזלה אין כאן מצות השבה אין כאן]: ואף אם הירושלמי מיירי כשהייו ב' חצאי זיתים תלושים בתוך הכלי. [כדמשמע שם דבמחוברין אינו חייב לבער כלל] מ"מ יש לפרש הספק לענין חיוב ביעור דאורייתא ומכ"ש דאתי שפיר טפי לפימש"כ הח"צ דאיסור ח"ש הוא מטעם אחשבי' דכיון שלא נשאר רק ח"ש נחשב שכלה איסור חמץ לגמרי, ואף שאסור לאכלו מה"ת, היינו משום דבאכילתו הוא מחשיבו, אבל כל זמן שאינו בא לאכלו ממילא בטל ונהפך להיות היתר רק דהממשות קיים, וא"כ אין זה ענין לנ"ד גבי חצי חמש, דכאן אפי' אם בשעת תחילת החיוב הי' לו חמש ואח"כ אירע מקרה שאין לו רק חצי חמש, פטור כיון דעכשיו אין לו כדי שיעור המצוה:
עוד יש מקום עיון בהא דאמרי' דאם אין לו רק חצי חמש ליכא שיעבוד דהשיעבוד הוא מחמת המצוה, וכיון דאין מצוה בחצי חמש אף שיעבוד ליכא, ולכאורה הא יש עצה לקיים המצוה אף בחצי חמש, לפי"מ דקימ"ל דאם נתנם לכהן בזא"ז יצא, וקימ"ל דיכול לפדות במתנה ע"מ להחזיר, וא"כ יכול ליתן לכהן חצי חמש ע"מ להחזיר ויחזור ויתן לו פעם שנית ויקיים מצות פה"ב בשלימות, אך באמת לק"מ דהא דנתנם בזא"ז יצא היינו רק אם בשעה שנותן לכהן החצי חמש הראשונים יש לו ברשותו עוד חצי חמש להצטרף לחמש דבכה"ג מצטרפין, משא"כ הכא דבשעה שנותן לו החצי חמש הראשונים עדיין אין לו השניים ואין להם צירוף, וכמש"כ הרשב"א קדושין (מ"ח.) גבי עשה לי שירים ונזמים דלמ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף אינה מקודשת, ולא דמי להתקדשי לי באלו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה, שאע"פ דאין באחת מהן ש"פ מקודשת דהתם שאני הואיל ואיתנהו כולהו קמן, מונה והולך הוא, אבל שכירות דבשעה דאיתא להאי פורתא ליתא להאי, ולא אתי האי עד דאזיל לי' לאידך לא חזי לאיצטרופי כלל עייש"ה, וה"ה כאן, ועי' ריטב"א סוכה (ל"ד ע"ב) אהא דאמרי' במנחות גבי ד' מינים שבלולב ל"ש אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין היינו דוקא בשהיו כולן ברשותו כשנוטלן, אלא שנוטל כל אחד בפני עצמו, אבל אם יש לו מין אחד ואין לו שאר מינים אלא שהגיעו לידו אח"כ ונטלן אחד אחד לא יצא, כיון שלא היו כולן ברשותו כשנטל כל אחד מהן עיי"ש, הרי כתב ג"כ דלא שייך צירוף רק כשהדבר ברשותו, וה"ה כאן:
אולם אכתי צ"ע לדעת רבותיו שהביא הריטב"א שם דאף בכה"ג שאינו ברשותו מצטרפין, וא"כ גם כאן הרי אפשר לו לקיים המצוה בחצי חמש, וכל שיש נכסים שאפשר לקיים בהם המצוה מוטל החיוב אף על היורשים כדאמרי' לקמן (נ"א ע"ב) וכל בכור בניך תפדה ולא יראה פני ריקם מה להלן יורשים חייבים אף כאן יורשים חייבים עיי"ש, ועוד דאף להסוברים דכל שאינו ברשותו אינו מצטרף, מ"מ י"ל דכאן נחשב כאילו הוא ברשותו דכיון שנתן לו במתנה ע"מ להחזיר, והוא מוכרח להחזיר לו דאל"כ תתבטל המתנה נמצא דבשעה שנותן לו בפעם ראשונה. נחשב כאילו יש לו עוד חצי חמש כיון דבהכרח יחזרו אליו:
ע"כ נראה לי דמטעם אחר אין להם צירוף כאן משום דבשעה שנותן לו החצי חמש האחרונים כבר אזדו להו ראשונים, ואף דאם נתן לו חצי חמש ואכלן ואח"כ נתן לו עוד חצי חמש פשיטא דמצטרפין, כדמצינו בקדושין (מ"ז.) דאם אמר לה התקדשי לי באלו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה ה"ז מקודשת, התם שאני דבשעה שמשלים הנתינה עדיין הראשונים נמצאים אצל הכהן דאף שאכלן מ"מ השיעבוד נשאר אצלו, שאם לא יחול הפדיון יתחייב להחזיר, וכמש"כ הר"ן נדרים (כ"ט ע"ב) בהא דהרי את מקודשת לי לאחר ל' יום מקודשת אעפ"י שנתאכלו המעות עיי"ש, משא"כ הכא שמחזירן קודם שמקבל חצי חמש האחרונים, דמיא להא דשבת (ד"פ.) הוציא חצי גרוגרת וקדם והגביה ראשונה קודם הנחת שני', נעשה ראשונה כמו שנשרפה ופטור, וה"ה כאן כיון:
הגה"ה וראיתי בשיורי קרבן שם שהק' מפ"ב דכלאים כל סאה שיש בו רובע הקב ממין אחר ימעט, ר' יוסי אימר יבור, והילכתא כת"ק, א"כ ה"נ אי"צ אלא למעט, ותירץ דהתם אינו אלא איסור דרבנן הילכך הקילו חכמים, אבל הכא דהוי איסור דאורייתא אף חכמים מודים וכו' עיי"ש, והנה מש"כ לחלק בין איסור דרבנן לאיסור תורה, כ"כ גם הרדב"ז בפירושו על הרמב"ם פ"ב מה' כלאים ה"א עיי"ש, אך הדמיון משם לנידון הירושלמי לא זכיתי להבין, דשם מטעם מבטל איסור לכתחילה נגעו בה, כמש"כ הרשב"ם ב"ב (צ"ד ע"ב) דמאחר שמתחיל למעט ומניח מקצתו מיחזי כאילו מטיל אותם בידים וכן מבואר בירושלמי רפ"ב דכלאים, וא"כ כאן דח"ש חמץ אף להכניס לכתחילה אין איסור מה"ת, אין לחייבו משום דנחשב כמכניס בידים, דהא אף להכניס שרי, וע"כ דאיבעית הירושלמי תליא במילתא אחריתא כנ"ל, ע"כ הגה"ה:
דכשמקבל החצי האחרון כבר חזר החצי הראשון למקומו אין להם צירוף: