ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות · דף מז:
דף מז:
(שם ע"ב) בגמ' כהן שמת והניח בן חלל וכו', כל היכא דמת האב לאחר ל' כ"ע לא פליגי דאינו חייב לפדות את עצמו שהרי זכה אביו בפדיונו פירש"י דאי נמי יהיב לי' האב הי' מפריש ושקיל לי' לנפשי' דהא כהן הוא וכו', משמע דהאב חייב להפריש אלא שיכול לעכב לעצמו, וכ"מ ברא"ש ובשו"ע יו"ד סי' ש"ה סי"ט, וראיתי בריט"א שכתב דה"ה בכל ספק בכור חייב להפריש אלא שמעכב לעצמו עיי"ש, אך דבריו ז"ל תמוהים דהא מבואר בחולין (קל"ד ע"ב) דבספק בכור אדם אינו חייב להפריש דגבי פטר חמור נקט לחיוב ולפטור, לחיוב הפרשה, ופטור נתינה, ופדיון הבן קחשיב חק לפטור עייש"ה, וכן מבואר ביו"ד סי' ש"ה דבסעי' י"ט גבי כהן שיש לו בן חלל כתב דצריך להפריש, ובסי"ג שם גבי ספק כתב סתם שהוא פטור מפדיון ולא הזכיר הפרשה, והחילוק פשוט דגבי פדיון הבן כיון דאין הפדיון חל עד שבא לרשות כהן כדאיתא בפרקין (דנ"א.) מדכתיב יהי' לך ופדה תפדה, ע"כ גבי ספק שאינו חייב ליתן אין מקום להפרשה כלל, משא"כ בכהן שיש לו בן חלל דכשמפריש ומעכב לעצמו נחשב שבא ליד כהן:
והנה בתוס' כאן משמע דלא אזלי בשיטת רש"י והרא"ש הנ"ל, אלא דאף בכהן שיש לו בן חלל אינו חייב להפריש, מדהקשו הא כל שאין אחרים מצווין לפדותו אינו חייב לפדות את עצמו עיי"ש, ואם איתא דהאב חייב להפריש הרי שפיר מצווין לפדותו אלא דאח"כ זוכה בעצמו בדמי פדיונו, אע"כ ס"ל דכל היכא דלא שייך נתינה ממש לא שייך ענין הפרשה:
והנלפענ"ד בסברת מחלקותם לפי"מ שדנתי לעיל (ד"ט.) גבי הפרשת תרומה ופט"ח דהפרשה הוי ג"כ ענין נתינה, אלא שהיא נתינה לכלל שבט כהנים, [וע"כ יצא מרשותו לגמרי, ואינו חייב באחריותם משעת הפרשה, וכ"ש לפי"מ דקימ"ל טוה"נ אינה ממון] אלא שהתורה זיכתה לו בטוה"נ ליתנה לכהן פרטי עיי"ש וכן מבואר בתשו' הריב"ש סי' קנ"ו עייש"ה והנה לשיטת רש"י והרא"ש הנ"ל אף בבכור אדם כן הוא, דהמצוה הוא הפדיון, והפדיון הוא נתינה לכלל השבט, ואח"כ יכול ליתן לכהן פרטי, ואף דגבי פדה"ב גלי קרא יהי' לך ופדה תפדה, דאין הפדיון חל עד שבא ליד כהן פרטי, מ"מ ענין הפדיון כך הוא דבשעת הפרשת דמי הפדיון זכו בהו כל שבט הכהנים, אלא דכאן חדשה תורה שאין הפדיון נגמר עד שהגיעו החמש סלעים ליד כהן פרטי, וגם היכא שהפדיון הוא יחד עם הנתינה, היינו היכא שאינו מפריש תחילה דמי הפדיון, ענינו כך הוא דכהן זה זוכה תחילה לכל השבט ואח"כ לעצמו, [דומיא לדברי הירושלמי פ"ב דקדושין ה"א באומר לאשה התקדשי לי בסלע ואמרה תנהו לעני דנעשה העני זוכה תחילה לאשה ואח"כ לעצמו, ועי' טור אה"ע סי' ק"כ בשם רמ"ה באומר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי אין צריכין לזכות לו הנייר אלא אע"ג דכתבו מדידהו ויהבי לה מהני דזכיית הבעל וגירושי האשה באין כאחד עייש"ה] וע"כ אף בכהן שיש לו בן חלל שייך ענין הפרשה דמחויב להפריש דמי הפדיון, ובהפרשה זו יצאו החמש סלעים מרשותו וזכו בהן כל השבט, אך כיון שהטוה"נ הוא שלו יכול לקבלם עבור עצמו ונגמר הפדיון ע"י:
[ויש להסתפק לפימש"כ התוס' ב"מ (ד"ו ע"ב) ד"ה והא בתירוץ הב' דכהן שחטף מתנות כהונה אין מוציאין מידו ואף דמי טוה"נ אינו חייב לשלם לבעלים למ"ד טוה"נ אינה ממון עיי"ש, אם גם כאן בכהן שיש לו בן חלל דינא הכי דאם חטפם כהן אחר, אחר ההפרשה קודם שחזר וזכה בהן אבי הבן אין מוציאין מידו, או דילמא גבי פדה"ב שאני כיון שחטפם קודם חלות הפדיון] זהו לדעת רש"י והרא"ש:
אך התוס' יש להם שיטה אחרת בזה דכיון דגלי קרא שאין הפדיון חל עד שיבואו דמי הפדיון ליד כהן פרטי, לא שייך כאן ענין הפרשה כלל ואין הפדיון אצל כל השבט רק אצל כהן זה שנתנו לו בלבד [פי' שאינו זוכה בהחמש סלעים באמצעות כל השבט, רק נתרוקנו מיד הפודה ליד כהן בלי שום ממוצע], וע"כ בכהן שיש לו בן חלל לא שייך תורת הפרשה כלל דהפרשה הוא ענין נתינה כנ"ל, ונתינה לא שייך אלא כשנותן לזולתו, משא"כ בזה שהוא בעצמו משמש בתורת פודה ובתורת מקבל בלי שום ממוצע בינתים, הרי אין כאן נתינה דלא יצאו אפי' רגע אחת מרשותו, וע"כ לא שייך בזה ענין פדיון כלל, ואף דהבן מצד עצמו זקוק לפדיון מ"מ כיון שהמצוה מוטלת על האב אין מקום לחייבו כיון דעיקר הפדיון הוא נתינה לכהן אי אפשר לחייב אותו שיתן לכהן אחר, וכשמת האב לאחר ל' הוריש לבניו זכות זה שלא יתחייב לפדות עצמו ובתוך ל' פליגי כמה שיתבאר לפנינו בס"ד, ועי' בדברינו לעיל (מ"ו.) על פירש"י ד"ה או:
ועי' תשו' הרשב"א ח"א סי' ח"י שכתב בטעם דאין מברכין על נתינת מת"כ משום דאין הישראל נותן משלו אבל על פדיון הבן והפרשת חלה מברכין מפני שאינו מברך על הנתינה אלא על ההפרשה והפדיון, משמע דאזיל בשיטת רש"י והרא"ש דהפדיון הוא ענין בפני עצמו דומיא דהפרשת חלה שהיא הקנאה לכלל השבט עייש"ה:
וביותר מבואר כן בתשו' רדב"ז ח"א סי' תס"ו שכתב דאין המצוה נתינת המעות אלא הפדיון עיי"ש, אך בתשו' הריב"ש סי' רנ"ו מבואר כשיטת התוס' דהפדיון בפני עצמו אינו כלום שכתב בזה"ל ואעפ"י שתרומות שהופרשו כבר מותר לשלחם לכהן ביו"ט התם הוא שבעה"ב מקנה לו דבר שכבר הוא של כהן ואין לבעה"ב בהם אלא טוה"נ, אבל בפדה"ב אין ההפרשה כלום אבל צריך שיקנה הוא הסלעים לכהן בפדיון בנו עכ"ל עיי"ש:
ויש להעיר מהא דאיתא בפ"ק (ד"ד.) כהנים ולוים פטרו הן עצמן מקו"ח אם הפקיעה קדושתן של לויים קדושת ישראל במדבר לא יפקיע של עצמן, והנה לדעת רש"י והרא"ש שפיר איצטרך קו"ח לכהנים דאל"כ הי' בדין שיתחייבו להפריש ולחזור לזכות בדמי הפדיון, אך לשיטת התוס' קשה למ"ל קו"ח ת"ל דעל כהן לא שייך להטיל חובת פדיון דומיא לכהן שיש לו בן חלל, ויהי' מוכרח לומר דעיקר קו"ח ללויים איצטרך וכהנים אגב גררא מייתי, ומה דמקשה שם ואהרן שלא הי' באותו מנין לא ליפקע לא קאי על בכור אדם רק על פט"ח, ובלא"ה הכריחו התוס' שם כן מהא דאהרן לא הי' בכור עיי"ש: (שם) בגמ', כהן שמת והניח בן חלל וכו', כל היכא דמת האב לאחר ל' כ"ע לא פליגי דאין הבן חייב לפדות את עצמו שהרי זכה אביו בפדיונו כי פליגי היכא דמת האב בתוך ל' ר"ח אומר הבן חייב לפדות את עצמו דהא לא זכה אביו בפדיונו רבה בר ר"ה אמר אין הבן חייב לפדות א"ע דאמר לי' אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי' דינא בהדי', תנן נתגיירה מעוברת בכור לכהן ואמאי וכו', שאני עכו"ם דלית לי' חיים, לכאורה אינו מובן טעמי' דרבה בר ר"ה אמאי פטור במת אביו תוך ל' הא לא שייך בזה ענין ירושה כיון שלא הגיע עדיין זמן הפדיון, ולא דמי לירש טבלים מאבי אמו כהן דמצי א"ל קאתינא מכח גברא וכו' כדאיתא בפ"ק (די"א ע"ב) דהתם הי' ביד המוריש להפריש ולעכב לעצמו וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, משא"כ הכא דתוך ל' לא הי' בידו לפדותו כלל דעדיין לא נתחייב וכשיגיע ל' חל החיוב על הבן [שיפדה עצמו לכשיגדיל כמש"כ התוס' (מ"ט ע"ב)] מצד עצמו והאיך נפטר במה שאביו הי' כהן, וכבר הרגיש הריט"א בזה עיי"ש:
ונראה לפענ"ד הקלושה לבאר עפי"ד הרמב"ם פי"א אה' בכורים דאפי' מת האב תוך ל' נתחייבו נכסים לכשיגיע ל', וטעמו של הרמב"ם מבואר באבני נזר יו"ד סי' קס"ח שאף דכשמת נעשה חפשי מן המצות, מ"מ לענין פדיון הבן שאני דאינה מצות האב מצד עצמו רק מצות הבן על האב וכיון שהבן קיים חל החיוב על האב אף לאחר מותו עיי"ש [פירוש דהא דמת חפשי מה"מ היינו רק במצוה הנוגעת לתיקון נפשו, משא"כ בפה"ב שנוגע לתיקון נפש בנו, וזה מתאים עם סברת הרמב"ן פ"ק דביצה הובא בר"ן שם דמת ביו"ט ראשון אף הוצאתו אסור ע"י ישראל ולא אמרי' בזה מתוך וכו' דאשר יאכל לכל נפש כתיב ואין כאן נפש עכ"ל עיי"ש, ולכאורה אינו מובן אף דמחמת צורך המת אין להתיר מפני שאינו בכלל נפש, מ"מ כיון שחי המוציאו מקיים מצוה הרי הוא צורך מצוה של החי, ונימא מתוך כדאמרי' בכל צורכי מצוה, אע"כ משום דלא דמי לכל המצות שעיקרן לתיקון האדם שפועל המצו', משא"כ בהוצאת המת לקברו שעיקר הפעולה היא לצורך תיקון המת, וממילא החי מקיים מצוה במה שמתעסק בזה, וכיון. דעיקר הפעולה אינו לצורך נפש, לא אשתרי ביו"ט, הרי דלא משגחינן על פועל המצוה אלא על מי שבשבילו ניתקנה, וכ"כ להיפוך גבי פה"ב, דידיעת ההפכים אחד]: וא"כ י"ל דרבה בר ר"ה ס"ל כשיטת הרמב"ם, וס"ל נמי דעיקר מצות פה"ב היא על האב [דלא כשיטת הריב"ש סי' קל"א] אלא שאם לא פדאו אביו חייב הבן להשלים חיובו של אב, וא"כ במת האב תוך ל' הא דהבן נתחייב לאחר ל', הוא מטעם דאף אז חל החיוב על האב אעפ"י שאינו בעולם וממילא הבן מחויב להשלים חיובו, וכשהי' אביו כהן והולד חלל א"א לחייב את הבן לפדות עצמו כיון שהאב אינו מתחייב עכשיו, אי אפשר שיחול על הבן חיוב מתחילה דלשיטתו אין הבן חייב מצד עצמו כלל, וזהו דקאמר לי' אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדי', דכיון שהאב פטור אין לחייב את הבן יותר ממנו, ואם דהאב כשהי' קיים הי' מפריש, אף הוא יכול לעשות כן, [ורב חסדא ס"ל דחיוב הבן היכא דליתא לאב הוא מחמת עצמו כדברי הריב"ש הנ"ל, וע"כ אף שהאב פטור מ"מ הבן חייב מצד עצמו, אלא דאם מת האב לאחר ל' כיון שכבר חל החיוב והי' לו זכות להפריש ולעכב לעצמו, אף בנו יורש זכותו, משא"כ במת תוך ל' דאכתי לא זכה האב בפדיונו, דאע"ג דבהגיע יום ל"א חל החיוב על נכסי האב מ"מ הרי אז שוב אין לו לאב זכות זה להפריש ולקחת לעצמו, נמצא דרק החיוב חל אבל לא הזכי', ע"כ חייב הבן לפדות עצמו וליתן לכהן], ובאביו נכרי לכאורה הי' בדין ג"כ דכיון שהאב לא מתחייב גם הבן פטור, וזהו דמקשה הש"ס מנתגיירה מעוברת וכו', ומשני שאני עכו"ם דלית לי' חייס, כלומר דהא דאם אביו כהן והולד חלל פטור, הוא משום דהאב פוטר אותו, משא"כ באביו נכרי שאינו מתיחס אחריו אין לו מי שיפטרנו, פירוש דמה דאמרי' דעיקר חיוב פדיון הוא על האב, וחיוב הבן הוא רק להשלים חיובו של אב, זהו רק כשיש לו אב או כשהי' לו אב ומת דחל החיוב על האב כשהוא בקבר כנ"ל, משא"כ באביו נכרי שאינו מתיחס אחריו, הרי לא הי' לו אב כלל בזה תחילת החיוב חל על הבן עצמו, ולא דמי לכהן שיש לו בן חלל, דהתם כיון דיש לו אב והאב פטור, פוטר אף את בנו, משא"כ באביו נכרי דאין לו מי שיפטרנו, ועי' דוגמא לזה בכ"מ פ"ז מה' בכורים ה"ח שכתב לחלק בין היכא דעדיין לא הי' שעת חובה מעולם, להיכא דהי' לה שעת חובה ונפטרה דאם הי' לה שעת חובה ונפטרה הו"ל כאילו הורמה ממנה חלתה, וה"ה לכהן שיש לו בן חלל כיון דיש לו אב והוא פטור הוי כאילו פדה אותו, ודו"ק:
שם תוד"ה הבן, וכו', וי"ל דלא דמי האי בן לאשה דלא שייך בה בשום אב פדיון כל אבל הכא אם הי' לו אב ישראל חייב לפדותו, עיקר החילוק הוא דהכא אין מניעת הפדיון מצד הבן דהוא חייב בפדיון, רק שעל אביו אין להטיל החיוב מפני שהוא כהן וזיכה בעצמו בפדיונו, משא"כ באשה דהאב ראוי לפדות אלא שהמניעה היא מצדה דלאו בת חיובא היא כלל, וראיתי בחלקת יואב אה"ע סי' ג' שרצה להביא ראי' מדברי התוס' אלו לשיטת החמ"ח אה"ע סי' ה' דאם נעשה הכהן פצוע דכא נתבטל ממנו כל קדושת כהונה, וא"כ גם כאן י"ל דמשכחת לה שיתחייב בפדיון אילו נעשה פ"ד תוך ל', ובזה ניחא מש"כ התוס' דאם הי' לו אב ישראל הי' חייב לפדותו כלומר דגבי זה האב עצמו משכחת שיהי' ישראל עכתו"ד עיי"ש: ולפענ"ד זה אינו מוכרח דאף אי לא הי' משכחת שיעשה ישראל אתי שפיר חילוק התוס' כיון דהמניעה אינו מחמת הבן רק מחמת האב, ואם באנו לחפש מציאות שיתחייב לפדותו בפועל, יש למצוא מציאות יותר קרוב, והוא לפימש"כ הרמב"ם בפיה"מ פ"ג דסוטה מ"ז דכהן שנשוי אשה הפסולה לכהונה נעשה חלל גמור כל זמן שהיא תחתיו ואינו מדור הנאה ממנה, וא"כ כאן שיש לו בן חלל הרי נשוי אשה פסולה ואף הוא עצמו נתחלל מקדושת כהונה, ולכאורה קשה אמאי פטור מפדיון, וע"כ לומר דכאן מיירי שגרשה או שהדיר הנאה ממנה תוך ל' ללידת הבן, וא"כ בפשיטות משכחת לה שיתחייב בפדיון אם לא ידיר הנאה ממנה ויחזיק אותה כבתחילה:
ראיתי בריט"א אות ס"ד הביא דברי הירושלמי דמקיים מצות פו"ר בבן ממזר, ומה שהקשה הרדב"ז ע"ז הא הוי מצהבב"ע והאריך בזה דאף בשוגג הוי מהבב"ע, אך משכחת לה באונס עיי"ש, ולפענ"ד יש להעיר דלא שייך מהבב"ע אלא כשקיום המצוה הוא רק בשעת העברה ואח"כ כבר נשלמה ואזדא לה, משא"כ במצות פו"ר דהמצוה נמשכת כל זמן מציאות הבנים בעולם, אפשר שאם עשה תשובה אח"כ והבנים עדיין בעולם חלה אז המצוה, דהא קימ"ל כריו"ח דאם היו לו בנים קודם שנתגייר ונתגייר קיים מצות פו"ר, הרי דאף דבשעת לידת הבנים לא הוי מצוה מ"מ כיון שנתגייר ועדיין הבנים בעולם חלה אז המצוה וא"כ ה"ה בזה, ואף דאמרי' בחגיגה (ד"ט.) איזה מעוות שלא יוכל להתקן זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר, לאו היינו דאינו מועיל תשובה אלא דטפי בושתו ניכר שהממזר נראה לעולם, כמש"כ התוס', וכמה שביאר המהר"ל בנתיב התשובה פ"ה עיי"ש וא"כ אפשר לאוקמי דברי הירושלמי בשעשה תשובה אך בתניא לקו"א פ"ז משמע להיפוך עיי"ש: (שם) בגמ' יוצא דופן והבא אחריו שניהם אינם בכור לא לנחלה ולא לכהן, ראשון לנחלה לא וילדו לו בעי', פירש"י וילדו לו בעי' דרך לידה, ובתוס' הקשו הא בפ' יוצא דופן לענין טומאת לידה ילפי' מדכתיב אשה כי תזריע וילדה עד שתלד במקום שמזרעת אבל מלשון לידה לא משמע כלל לאפוקי יוצא דופן עיי"ש:
ונלפענ"ד ליישב קו' התוס', דהנה לכאורה קשה לפי הכלל שמבואר בפתיחה לס' אגלי טל דענין כלאחר יד משכחת לה בשני אופנים, אם הוא שינוי באיכות הנפעל זה מצינו בכמה מקומות דשלא כדרך לאו כלום היא, אך אם אין שינוי רק באיכות הפועל אבל בנפעל ליכא שום שינוי כגון הכותב בשמאל ומאמן את ידיו לכתוב כראוי, רק לענין שבת פטור משום דכתיב מלאכת מחשבת, אבל בעלמא כל כה"ג חשוב כדרך והדברים עתיקים עייש"ה, ולפי"ז קשה מה שפירש"י כאן דיוצא דופן נתמעט מדכתיב וילדו דמשמע דרך לידה הרי כאן ליכא שינוי באיכות הנפעל היינו בגוף הולד, רק באיכות הפועל:
אך עי' שבת (קנ"ה.) כל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה שנאמר אשה כי תזריע וגו', ופירש"י כגון יומא דופן וכו' אין ממתין עד שמונה אלא נימול מיד, וא"כ יש שינוי בין ולד היוצא דרך רחם לולד היוצא דרך דופן, דהיוצא דרך רחם אינו נולד ערל, דערלה שלא בזמנה אינו ערלה כלל כדאיתא בפ' הערל (ע"א.) דמותר לסוכו בשמן של תרומה אבל היוצא דופן כיון דנימול מיד הרי שם ערל עליו משעה שנולד, ואין לך שינוי הגוף גדול מזה, שכל הולדות הנולדים כדרכן אינם ערלים, וזה הוי ערל [ועי' תוס' פסחים (ס"ט ע"ב) ד"ה האי ודו"ק], וא"כ שפיר פירש"י ז"ל דלא הוי דרך לידה דהא יש שינוי באיכות הנפעל מפני שנולד ערל, אך כל זה רק בתר דגלי קרא דיוצא דופן אין אמו טמאה לידה וממילא אינו נימול לשמונה, ונחשב שינוי בהנפעל, ע"כ לא הוי דרך לידה, אבל לולא דגלי קרא התם דאין אמו טמאה לידה והי' בדין שנימול לשמונה לא הי' נחשב שינוי בנפעל ולא הי' אפשר למעטו מלשון וילדו, דאף זה דרך לידה, ומיושב קו' התוס' דגבי טומאה א"א למעט יוצא דופן מלשון וילדה דאף זה דרך לידה, רק בתר דגלי קרא דאם לא ילדה במקום שמזרעת אינה טמאה ומחמת זה אינו נימול לשמונה ונחשב ערל משעת לידה וא"כ שוב הוי שינוי בהנפעל, ושפיר אפשר למעטו כאן מלשון וילדו, והתוס' שהקשו על רש"י בזה, אפשר דס"ל שאין הלכה כר' אסי בשבת שם, אלא אף יוצא דופן נימול לשמונה וכמש"פ הרמב"ם, אך רש"י ז"ל תפס לעיקר כר' אסי ואתי שפיר הכל:
והנה לכאורה עלה בלבי דכל יוצא דופן נחשב שינוי בנפעל אפי' למ"ד דנימול לשמונה, והוא עפי"ד הש"ס תמורה (י"ז) דחשוב יוצא דופן בין הנך שאין במינם קרב, וברש"י ותוס' שם דכמו דטומטום ואנדרוגינוס בריות משונות כך יוצא דופן כיון דתהי בי' אינשי הוי כאילו לא קרב במינו עיי"ש, הרי דמחמת זה דתהי בי' אינשי נחשב כברי' משונה, וכאילו ניכר בו לעולם השינוי בגופו וא"כ הוי שינוי בהנפעל, [ועי' דוגמא לזה בתוס' עירובין (ד"ה ע"ב) ד"ה ארבע דכשהועמד לשם לחי יש קול ואיכא היכירא ודו"ק], אך יש לדחות דא"כ אף הכותב בשמאל ומאמן את ידיו לכתוב כתב מיושר כאילו כתב בימין, ג"כ תהי בי' אינשי, ואמאי לא נחשב שינוי בנפעל, אע"כ כיון דלא הוי שינוי באיכות הנפעל בעצם, אלא דתהי בי' אינשי מחמת שינוי של הפועל לא נחשב שינוי בנפעל, וה"ה בזה, ודו"ק:
והנה עי' נדה (ד"מ.) דר"ש יליף מאשה כי תזריע וילדה דאפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה, ובתוס' שם דלרבנן תרתי ש"מ עיי"ש, ולכאורה הוא היפוך הכלל הנ"ל דבעלמא שינוי בפועל לא נחשב שינוי רק בנפעל, וכאן אם ילדה כעין שמזרעת שנתמחה הולד ויש שינוי בהנפעל הוי לידה, ויוצא דופן דליכא שינוי רק בהפועל לא הוי לידה, ועוד כיון דאיצטרך קרא לילדה כעין שמזרעת מנ"ל למעט יוצא דופן, ואולי י"ל דקרא אתי רק למעט יוצא דופן דבעי' שתלד במקום שמזרעת, אך כיון דגלי לן קרא כאן דשינוי בהנולד חשוב שינוי שהוא נגד הכלל הנ"ל, יש מקום לומר דכאן כשדנין לענין טומאת לידה הוא להיפוך דהיולדת נחשבת נפעל, שהלידה פועלת עלי' שתטמא, [וסברא זו גלי לן קרא כדמצינו בכ"מ עי' תוס' פסחים (ד"צ.) ד"ה החיי'] וא"כ מוכח ממילא דאפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה טמאה, דהא אין כאן שינוי בנפעל שהיא היולדת, וכל זה כשדנין לענין טומאת לידה בזה היא נחשבת נפעל אבל לענין נחלה שדנין רק על הילד הוא להיפוך דיוצא דופן נחשב שינוי בהפועל, רק בתר דידעינן שאינה טמאה לידה וממילא נימול לאלתר מחמת זה חשוב שינוי בנפעל, ואתי שפיר הכל ודו"ק היטב: