ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות · דף מז.
דף מז.
(דף מ"ז.) בגמ' היו לו בנים קודם שנתגייר ונתגייר ר' יוחנן אמר קיים פו"ר, ידוע קושית הטורי אבן ר"ה (כ"ח) מהא דמבואר שם דמצוה שעשה בשעת פטור אינה עולה לו על שעת החיוב ואיך יצא י"ח בהבנים שהיו לו בגיותו שאז לא הי' בר חיובא, והמנח"ח מצוה א' תירץ דשאני מצוה זו שפעולתה נמשכת כל זמן שהבנים חיים וקיימים דאם היו לו ומתו לא קיים, וא"כ נחשב כאילו מחדש המצוה בכל שעה עיי"ש, אולם אכתי קשה הא מצות פו"ר אינו מקיים רק כשהבנים מתיחסים אחריו כמבואר בתוס' גיטין (מ"א ע"ב) ובכ"ד דמה"ט ח"ע וחב"ח אפי' אם הי' מותר בשפחה לא הוי מקיים מצות פו"ר דאין הבנים מתיחסים אחריו, וא"כ אין המצוה נמשכת כלל דהא לפי מצבו של עכשיו שאין הבנים מתיחסים אחריו אין כאן מצות פו"ר, עוד יש מקום עיון בזה בדברי התוס' יבמות (ס"ב.) שכתבו בזה"ל אע"ג דלענין כמה דברים אמרו גר שנתגייר כקטן שנולד דמי מ"מ מסתברא לי' לריו"ח הכא כיון דבנכריותו קיים דזרעו מיוחס אחריו באותה שעה מפטר נמי כשנתגייר עכ"ל, ואינו מובן מש"כ דבנכריותו קיים הרי לא הי' מצווה אז על מצות פו"ר, ואיך שייך לומר שקיים אז מצות פו"ר:
ולחומר הנושא, נלפענ"ד כך, דהנה מקום יש בראש לומר דגר תושב מצווה על פו"ר, והוא עפי"מ דאיתא בש"ס כריתות (ד"ט.) דגר תושב מצווה על השבת כישראל בחוה"מ, רע"ק אומר כישראל ביו"ט, וצריך להבין הא ג"ת אינו מוזהר רק על ז' מצות דב"נ ומה שייכות יש לו לשמירת שבת הרי אדרבא נכרי ששבת חייב מיתה, אך י"ל דהנה בפ' השוכר את הפועל (ס"ד ע"ב) איזהו גר תושב וכו' כל שקיבל עליו ז' מצות שקבלו עליהם ב"נ, ולכאורה אינו מובן מה ענין של קבלה זו הרי מוזהר ועומד ולמ"ל לקבל: וזה כמה ראיתי להגאון מהר"י הכהן בקובץ שערי תורה ח"א סי' נ"ב שעמד בזה, ותירץ עפי"ד הש"ס ב"ק (ל"ח) ראה ויתר גוים ראה הקב"ה שבע מצות שקבלו עליהם ב"נ ולא קיימום עמד והתירן להם לומר דאעפ"י שמקיימין אינם מקבלין שכר, וא"כ זה ענין קבלת גר תושב דמצד ז' מצות שנצטוו ב"נ הוי כאינם מצווין דכבר נפקע הציווי שלהם ובהציווי של ישראל אין להם שייכות וכשמקבלין הג"ת, מקבלין אותו לז' מצות שלנו, ולפי"ז ניחא הא דג"ת יש לו שייכות לשמירת שבת דזה אינו מפאת אזהרת שבת אלא מפאת אזהרת ע"ז, ואף דנכרי המחלל שבת אינו כעובד ע"ז היינו מפני שאינו מצווה על השבת, אבל ישראל שנצטוו על השבת כשאינו שובת נחשב ככופר שלא שבת הקב"ה במע"ב, וכיון דבשבע מצות שלנו הוי שבת בכלל ע"ז א"כ כשמקבלין הג"ת לז' מצות שלנו מוזהר על השבת ג"כ, אלא דבהא פליגי תנאי עד כמה מגיע חיוב שמירת שבת שלו, עכתו"ד ז"ל שם עיי"ש: ועי' בדברינו לעיל (ד"ו ע"ב) כתבתי שזה מרומז בד' השיטמ"ק שם אות ב', ובארתי באופן אחר קצת דהז' מצות של ב"נ הם מצות גולמות בלי ענפין, משא"כ באותן ז' מצות של ישראל שהם מעוטרין בענפין המסתעפים מהם כהא דחילול שבת הוי ענף דע"ז, והשחתת זרע הוא ענף דשפ"ד וכיו"ב, וג"ת שמקבל ע"ע הז' מצות באופן שנצטוו ישראל מוזהר ממילא אף על הענפים המסתעפים מהם:
ועי' ריטב"א מכות (ד"ט.) שכתב ג"כ דהחילוק שבין ג"ת, לב"נ המקיים ז' מצות, הוא דב"נ נחשב כאינו מצווה ועושה וג"ת נידון כמצווה ועושה, הרי כמש"כ דענין הקבלה הוא שמקבל ע"ע ז' מצות אלו בתורת ישראל ע"כ נחשב כמצוו' ועושה:
והנה ביבמות (ס"ג ע"ב) ר"א אומר כל יהודי שאינו עוסק בפו"ר כאילו שופך דמים, הרי דמצות פו"ר הוי ענף דשפיכות דמים כמו דחילול שבת הוי ענף דע"ז, ועי' תוס' סנהדרין (נ"ט ע"ב) ד"ה והא דב"נ שאינו מצווה על פו"ר אינו מצווה על השחתת זרע, והטעם בזה דאף שעל שפ"ד גם ב"נ מיזהר, מ"מ משונה אזהרת שפ"ד דישראל משל ב"נ דגבי ישראל אף פו"ר והשחתת זרע בכלל שפ"ד מפני שז' מצות שלהם הם עם הענפין כנ"ל, וא"כ ג"ת שמוזהר על שפ"ד כמו ישראל מצווה ג"כ על פו"ר והשחתת זרע המסתעפים מזה: ולפי"ז מובן שיטת רש"י ותוס' יבמות (י"ב ע"ב) דאשה מצווה על השחתת זרע, ולכאורה הא כתבו התוס' בסנהדרין שם דמי שאינו מצווה על פו"ר אינו מצווה שלא להשחית זרע, אך לפי הנ"ל ניחא דמצות פו"ר חוץ מזה שהיא מצוה מצד עצמה, היא ג"כ ענף דשפיכות דמים גבי ישראל, וכיון שאשה מוזהרת על שפ"ד כאיש, ע"כ מצווה ג"כ על השחתת זרע דהוי ענין שפ"ד, והא דאינה מצווה על פו"ר, הוא משום דמיעטה הכתוב בפירוש מדכתיב וכבשוה ואשה אין דרכה לכבוש, אבל בהשחתת זרע דלא שייך טעם זה שפיר מוזהרת כאיש מתורת ענף דשפ"ד, ולשיטת ר"ת שם שאף על השחתת זרע אינה מוזהרת, יהי' מוכרח לומר כיון דשניהם ענין אחד הם כשם שמיעטה הכתוב מפו"ר נתמעטה ג"כ מהשחתת זרע:
ועי' תוס' נדה (י"ג.) שהקשו על שיטת ר"ת הא הוקשו לאיש לכל עונשין שבתורה, ותירצו דלא שייך בהן השחתת זרע משום דמזריעות מבפנים עיי"ש, ולכאורה אינו מובן הקושיא מה בכך דהושוו לכל עונשין הרי אין זה איסור בפני עצמו רק שמסתעף ממצות פו"ר, וכיון דאינן מצוות במ"ע דפו"ר ממילא לא שייך בהם עונש דהשחתת זרע, תדע דבפסחים (מ"ג) איצטרך ריבויא דכל לרבות נשים לאיסור חמץ דס"ד לפוטרן משום דכל שאינו בקום אכול מצה אינו בב"ת חמץ, הרי דאף דהוקשו בכל עונשין לאיש מ"מ כיון שתלתה תורה איסור חמץ במצות מצה סד"א שאינן מוזהרות על החמץ כמו שאינן מצוות על מצות מצה אי לאו דריבה אותן הכתוב, וכ"ש בזה דהשחתת זרע אינו מפורש כלל בתורה ומסתעף רק ממצות פו"ר א"כ אשה. שאינה מצווה בפו"ר אינה מוזהרת שלא להשחית זרע, אך עפ"י הנ"ל ניחא דאיסור השחתת זרע אינו מסתעף ממצות פו"ר בלבד אלא אף מאזהרת שפ"ד, וכיון דהוקשה בשפ"ד לאיש הדין ניתן שמוזהרת גם על השחתת זרע כנ"ל: [ועי' ב"ש אה"ע סי' א' סק"ב הוכיח מד' התוס' דאשה מצווה אשבת ולפי הנ"ל יובן דהוי ענף דשפ"ד אלא דמפו"ר נתמעטה משום דלאו בת כיבוש היא, אבל ביתר הענפין חייבת] ולפי"ז גר תושב שמוזהר על שפ"ד כישראל מצווה על פו"ר ג"כ מכח ענף דשפ"ד דהא בר כיבוש הוא, ואע"ג דאמר ר"א כל יהודי שאינו עוסק בפו"ר וכו' בלשון "יהודי" לא בא לשלול רק ב"נ אבל לא גר תושב, עי' מגילה (י"ג) כל הכופר בע"ז נקרא יהודי, וכיון דג"ת כופר בע"ז נכלל שפיר בלשון זה:
ויש לדון עוד מטעם אחר לחייב ג"ת בפו"ר לפימש"כ בס' אבני מלואים סי' א' בטעם דעבד מצווה על פו"ר (כדמוכח בתוס' ריש חגיגה] משום דב"נ קודם מתן תורה היו מצווין, רק כיון דלא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ הילכך אף שניטלה מב"נ נשארה אצל עבדים דאצלן לא נגרעו מצות ע"י מתן תורה אלא אדרבה נתוספו, ואיך אפשר לומר דמה שהי' להם מכבר ניטל מהם עכתו"ד שם עיי"ש, וא"כ ה"ה לגר תושב דלא נגרע ממצות ע"י מתן תורה אלא אדרבה נתוסף דהא מצווה על השבת כישראל ביו"ט ע"כ נשארה אצלו מצות פו"ר כבתחילה:
ואם כנים הדברים דג"ת מצווה על פו"ר, י"ל דה"ה בגר שמל ולא טבל דלא גרע מגר תושב כמש"כ התוס' ע"ז (ס"ד ע"ב) ד"ה אין, ועי' אבני נזר חיו"ד סי' שנ"א שהוכיח מדברי הזוה"ק דגר שמל ולא טבל מצווה על השבת, ובתוס"י יבמות (מ"ח.) דכיון שקבל עליו להתגייר שוב לא שייך גבי' דין נכרי ששבת חייב מיתה ואף דדעת הר"ן בע"ז שם ובפ' ר' ישמעאל דגר שמל ולא טבל גרע מגר תושב, אך אנא אמינא כאן לשיטת התוס']:
ולפי"ז יש להבין דברי התוס' יבמות (ס"ב) הנ"ל שכתבו אע"ג דלענין כמה דברים אמרו גר שנתגייר כקטן שנולד מ"מ מסתברא לי' לריו"ח הכא כיון דבנכריותו קיים דזרעו מיוחס אחריו באותה שעה מפטר נמי כשנתגייר עכ"ל, פי' בנכריותו קיים הכוונה בין מילה לטבילה דאז חל עליו מצות פו"ר, ובאותה שעה קיים בהבנים שהוליד קודם מילה, דאז אכתי מתיחסים עליו דהא לא נעשה כקטן שנולד עד אחר הטבילה, וע"כ גם לאחר שטבל אף שעכשיו שוב אין הבנים מתיחסים אחריו, מקיים מצות פו"ר כיון דעכ"פ אכתי נשאר חלק ורושם מהמצוה היינו שבת דלענין שבת לא בעי' שהבנים יתיחסו אחריו כדמבואר בתוס' גיטין (מ"א.) ד"ה לישא עיי"ש, [ולא דמי להיו לו בנים ומתו דלא קיים מצות פו"ר לריו"ח, דשם לא נשאר שום רושם מהמצוה]:
וא"כ מיושב קושית הטו"א ר"ה (כ"ח.) דהא דמצוה שעשה בשעת פטור אינו עולה על שעת חיוב זהו דוקא באופן שכתב הרמב"ם דאם אכל מצה בהיותו שיטה ואח"כ נתפקח, דשם איכא תרתי לריעותא, דל חל שם מצוה מעולם באכילה זו, ואחר שנתפקח ונעשה בר חיובא לא נשאר אף רושם מהמצוה, משא"כ בהיו לו בנים קודם שנתגייר דיש שם תרתי לטיבותא חדא דבין מילה לטבילה נעשה בר חיובא, ובאותה שעה קיים מצות פו"ר מחמת מציאות הבנים בעולם והתיחסותם עליו, ועוד דאף לאחר גמר הגרות שאז שוב אין מתיחסים עליו מ"מ נשאר רושם המצוה, היינו מצות שבת שהיא חלק מצות פו"ר, דבזה אין קפידא במה שאין מתיחסים עליו כנ"ל, וכדמצינו סברא כזו בריטב"א כתובות (י"א.) ובשיטמ"ק שם בשם הרשב"א בהא דגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד, שהקשו אמאי נקט מטבילין ולא נקט לין, ותירצו דלרבותא נקט טבילה משום דמילה דין הוא שתעלה לו לכשיגדיל ויתרצה דישנה בעולם בשעת רצינו, אבל טבילה דבשעת רצונו אינו בעולם אימא לא עכ"ל עיי"ש, הרי דאף שאינו מל עצמו עכשיו, מ"מ כיון שנשאר רושם המילה נחשב כאילו פועל כן בשעה שהגדיל, וה"ה כאן דמה שנשאר מצות שבת שהוא חלק ורושם מהמצוה מילתא היא, ועולה לו לאחר שנתגייר מחמת שקיים כבר, וזהו מה דאמרי' בגמ' כאן אבל בהא אימא מודה לי' לר' יוחנן דלא תוהו בראה לשבת יצרה, פירוש דזהו טעמו של ריו"ח משום דעכ"פ נשארה מצות שבת שהוא חלק המצוה:
ועי' בתוס' כאן ד"ה והא הביאו דברי הש"ס יבמות דשם נאמר בלשון אחר דמעיקרא נמי בני פו"ר נינהו, וכתבו דאין הכוונה שהם בני חיוב פו"ר דהא בסנהדרין מוכח דלא מיפקדי, אלא כלומר דהזרע מתייחס אחריו והיינו עבד לי' שבת עיי"ש, אך ברש"י יבמות שם מפרש שהם בני פו"ר ממש שכתב בזה"ל ב"נ בני פו"ר נינהו דכתיב ויאמר להם פרו ורבו עיי"ש, ולכאורה קשה טובא הא מצות פו"ר ניטלה מהם בשעת מתן תורה, אך לפימש"כ ניחא דאף שניטלה מב"נ מ"מ לא נוטלה מג"ת ומגר שמל ולא טבל, וכיון שהי' בר חיובא בפו"ר בין מילה לטבילה ואז נתיחסו הבנים אחריו וקיים מצות פו"ר ממש, שוב מועיל מה שנשאר לאחר גמר הגרות רושם המצוה, היינו שבת, אבל לולא זאת לא הי' מועיל כלל כיון שלא קיים בשום פעם, וא"כ פירש"י הנ"ל מתאים עם דברי התוס' שם ד"ה ריו"ח, ודו"ק היטב: (שם) בגמ', עכו"ם לאו בני נחלה נינהו פירש"י לירש את אביהם נכרי אחר שנתגיירו, וקשה הא בזה אין הטעם משום דלאו בני נחלה, אלא משום גר שנתגייר כקטן שנולד אבל בלא"ה בר נחלה הוא דהא נכרי יורש את אביו וכמה שהק' בתוס', ועי' רש"י יבמות (ס"ב.) שפירש לאו בני דין נחלה נינהו דבת כבן ובכור כפשוט אבל ירושה נהגא בהו ועי' בס' צאן קדשי שהבין דדברי רש"י ז"ל סתרי אהדדי ומחמת זה הגיה כאן גירסא אחרת אך אין בזה כדי שביעה דגם דברי רש"י ביבמות צריכין ביאור וצריך להבין מאי נ"מ לענין זה אם הבת כבן, ולא הו"ל למימר אלא דלא נהגא בהו נחלת בכורה כפי' התוס', וביותר תמוהין כאן דברי רבינו גרשום שכתב בזה"ל בגיותן לאו בני נחלה נינהו דאין אב לעכו"ם עיי"ש, וקשה טובא הא קימ"ל עכו"ם יורש את אביו הרי דיש לו אב לענין ירושה, ואי"ל דכוונתו על לאחר שנתגייר דהא בפי' הב' מפרש כן, הרי דבפי' הא' מעוטף כוונה אחרת:
ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהנה עכו"ם רחמנא אפקרי' לזרעי' עי' יבמות (צ"ח.) דאפי' ב' אחין תאומין שבאין מטפה אחת לא חשיבי אחין מן האב, ואעפי"כ לענין ירושה גלי קרא דעכו"ם יורש את אביו, וע"כ הטעם דהא דאפקרי' לזרעי' לא שייך רק כשדנין לענין דבר של תורה כגון לענין עריות וכיו"ב, אבל כשדנין לענין דבר הרשות כמו לענין ירושת ממון לא שייך אפקרי' לזרעי', דהא באמת זרעו הוא אלא דרחמנא אפקרי', כלומר שעפ"י תורה אינו זרעו וזהו רק כשדנין לענין דבר תורה, אבל לענין דבר הרשות מעמידין על העצם והטבע, וזהו מש"כ התוס' לעיל (מ"ו.) ד"ה נתגיירה בזה"ל, דבעודו מצרי חשוב אביו גבי נחלה ולא אמרי' רחמנא אפקרי' לענין זה לזרעו עכ"ל עיי"ש, פי' לענין זה דווקא כנ"ל, וא"כ לכאורה קשה אמאי גר אינו יורש את אביו נכרי, ומה בכך דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, הא בעצם אינו כקטן שנולד אלא מחמת התורה שהדת מפסיק ביניהם [וכדמבואר מהא דנכרית שהיו לה בנים בגיותה ונתגיירה וילדה בנה אינו בכור לכהן מפני שאינו פטר רחם הרי דלענין עצם הגוף לא שייך לומר כקטן שנולד] וא"כ כשדנין לענין ירושה של ממון דהני דבר הרשות אינו כקטן שנולד, אך הטעם בזה דאף שירושת נכרי היא דבר הרשות מ"מ בישראל אף ירושה היא ענין של תורה, וזהו מה שפירש"י ביבמות שם בנכריותו לאו בני דין נחלה נינהו דבת כבן ובכור כפשוט אבל ירושה נהגא בהו עיי"ש, פירוש, דבישראל אף הנחלה הוא דין של תורה דהא חזינן שהתורה נתנה בה גבולין, דבת אינה יורשת במקום הבן ובכור נוטל פי שנים, אבל בנכרים שהירושה היא דבר הרשות דאין בהם דיני נחלה, הכל שוין, ומדוקדק נמי הלשין אבל ירושה "נהגא" בהו, כלומר דהירושה אצלם אינה דין של תורה רק כמנהג בעלמא:
וא"כ דברי רש"י ביבמות שם מתאים עם מה שפירש כאן, דשם כתב דנכרי אין לו דין נחלה, כלומר שאין ירושתו עפ"י תורה רק עפ"י טבע סדר העולם, וכאן פירש שאינם בני נחלה לירש את אביהם נכרי אחר שנתגיירו, והוא ג"כ מטעם זה דכיון שנתגייר ונעשה ישראל הרי ירושת ישראל היא ירושה תוריית ומצד התורה אינו אביו, אבל לולא זאת, היינו אם הי' הדין שאף ירושת ישראל אינו ענין תוריי רק ענין רשות הי' יורשין אף לאחר שנתגיירו, דלא הי' שייך בזה גר שנתגייר כקטן שנולד, נמצא שאין כאן סתירה ואתי שפיר הכל:
ופי' הראשון שברבינו גרשום לאו בני נחלה נינהו דאין אב לעכו"ם, יש לפרש ג"כ בסגנון הנ"ל:
הגה"ה ועי' רש"י פ' תולדות עה"פ ויתן לך האלקים אם ראוי לך יתן לך אבל לעשו וכו', ועי' במדרש שם יתן לך אלהותא ופי' כ"ק אדמו"ר זצללה"ה בס' שם משמואל עם הברכה יתן נמי אור אלקי דישראל באמצעית הברכה, יש לו חיבור לאלקות דכל מתנה היא חיבור הנותן והמקבל, וע"כ בעבי לא נאמר לשון מתנה שלא יהי' לעשות שום חיבור ח"ו, וזהו הפירוש של יתן ויחזור ויתן השפעה תמידית שגורם חיבור תמיד עכתוד"ק ז"ל עיי"ש, וזהו כוונתי במש"כ דירושה של ישראל יש בה ענין תוריי היינו השפעה אלקית ומה שפירש"י דישראל יש בהם דין נחלה משא"כ בב"נ מתאים עם פירש"י הנ"ל, אם ראוי לך יתן לך היינו דבישראל דנין מי הוא הראוי לקבל ההשפעה, וע"כ קבעה תורה גם בהירושה גבולין וחילוקי דינים, ועי' רשב"א נדרים (ל"ד ע"ב) ד"ה א"ל דהא דהמדיר את בנו מנכסיו אם מת יירשנו משום דלא מן המוריש באה לו נחלה אלא שהתורה זכתה לו עיי"ש, והטעם כנ"ל כיון השפעת ישראל הוא בבחי' יתן ויחזור ויתן שמקבל בכל רגע מחדש, ע"כ כשפסק כח המקבל אין לו שייכות לאותו ממון, אלא דמשפיעים עתה מחדש ליורשיו [ומ"מ אין זה סותר למש"כ בתוס' גיטין (י"ג.) ד"ה והא בשם ר"ת דמכחו יורשין עיי"ש, דמה שזכתה תורה, להם דוקא, הוא מפני שהם בניו או קרוביו] ודו"ק:
ואולי זהו מה שפירש"י פ' ויצא ל"א פי"ד כלום אנו מיחלות לירש מנכסי אבינו כלום בין הזכרים עיי"ש, ולכאורה הוא סתירה למה שפירש"י ביבמות שם דבנכרים הבת יורשת במקום בן. אך לפי הנ"ל אתי שפיר דמה דיורשות במקום זכרים הוא מפני שירושתם באה מכח המוריש, דהשפעת הנכר אין לה חיבור עם הנותן שתתחדש הנתינה בכל שעה כנ"ל, ומצד המוריש הכל שוין, וכיון שירושה כזו אינה מתנת אלקים לא רצו ליהנות מזה כמש"כ בס' שם משמואל דק"ב:
ע"מ שאמר יעקב ללבן לא התן לי מאומה, דמשום שהנותן עם המקבל יש להם חיבור יעקב לא רצה להתחבר כלל אל לבן. ומה"ט נמי מאנו בירושתו דבנכרים הירושה אינה מפני שהתורה זכתה לו [פי' שאינה מתנת אלקים] אלא מחוברת עם המוריש והן לא רצו להתחבר אל לבן כלל:
דהא באמת אין אב לעכו"ם דרחמנא אפקרי' לזרעי', אלא דגלי קרא דאעפי"כ יורשו, אך ירושה שלו אינה ירושה תוריית דעפ"י תורה אינו אביו, ובפי' השני מפרש כלשון רש"י דהראי' הוא מהא דאינו יורשו לאחר שנתגייר, ובפי' הא' אפשר דס"ל דמזה אין ראי' דאולי אף בזה מועיל מה דנחשב לכל מילי כקטן שנולד אך הראי' הוא מעיקר ירושתו שאינה מכח התורה דמה"ת אינו אביו כלל וז"פ:
שם בגמ' עודה שפחה ונשתחררה עודה נכרית ונתגיירה וכו' לעולם מישראל ואינו בכור לכהן איצטרך לי' לאפוקי מדריוה"ג דאמר בכור לנחלה ולכהן שנאמר פטר רחם בישראל עד שיפטור רחם בישראל קמ"ל דלא, עי' ריט"א שהקשה לר"ל דס"ל בהיו לו בנים קודם שנתגייר ונתגייר יש לו בכור לנחלה דכקטן שנולד דמי ובודאי אף אליבא דרבנן קאמר לה ואמאי יש לה בכור לכהן נימא אף לענין זה דכקטן שנולד דמי, והאריך בזה: ולפענ"ד נראה דבדבר התלוי בטבע הגוף לא שייך כקטן שנולד דמי, דהא דנחשב כקטן שנולד הוא משום שנכנס לקדושת ישראל וקבל נפש הישראלית אך מ"מ הגוף בטבעו לא נשתנה, וראי' לזה מהא דיבמות (ד"ס ע"ב) רשב"י אומר גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד מותרת לכהונה פירש"י דלא מחזקינן לה בזונה, משמע דהא דבנתגיירה בהיותה יתירה מבת ג' אסורה הוא משום דסתם כותית זונה, וזונה אסורה לכהן ועי' רמב"ם וראב"ד פי"ח מה' איסורי ביאה ובכ"מ שם ובריטב"א יבמות שם, ולכאורה קשה הא קימ"ל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וא"כ מה בכך שונתה בעודה נכרית הא השתא גופא אחרינא היא, אע"כ דבדבר הנוגע לעצם הגוף לא שייך כקטן שנולד דהגוף לא נשתנה, וכיון דזונה אסורה לכהן אפי' נבעלה באונס הרי שאינו מחמת האיסור אלא משום דהגוף נפגם ע"י בעילת זנות הילכך אף לאחר שנתגיירה אסורה [יזה כמה ראיתי בס' דרך פקודיך להגה"ק מדינאב ז"ל שעלה ונסתפק בנכרית שמתו בני' מחמת מילה ואח"כ נתגיירה ונולד לה בן מי אמרי' דהוחזקה זו שבני' מתים מחמת מילה או דלמא גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ולפי הנ"ל נפשטה האסתפקתא דבדבר התלוי בטבע הגוף לא שייך זה, אך יש להעיר מש"ס שבת (פ"ו ע"ב) ישראל דדאוגי במצות חביל גופייהו וכו' עיי"ש ואכמ"ל]:
ולפי"ז אתי שפיר הא דס"ל לרבנן דאם היו לה בנים בהיותה נכרית ונתגיירה וילדה אינו בכור לכהן דלאו פטר רחם הוא, דאף שהיא עכשיו כקטן שנולד מ"מ הא כבר נפטר רחמה בהיותה נכרית, דהגוף לא נשתנה, והא דיש לו בכור לנחלה ולא אמרי' דמ"מ אין זה ראשית אונו, י"ל משום דלענין ראשית אונו בעי' שיהא לבו דוה עליו, וכיון דס"ל לר"ל דאינו מקיים מצות פו"ר בבנים שנולדו לו בגיותו לא חשוב לבו דוה עליהם כיון דאינן מתיחסים אחריו כלל (עי' יומא (י"ד.) וכי האי גוונא מי חיילא עלי' אנינות והא מיגרשא, נהי דאנינות לא חייל אטרודי מי לא מיטרד וברש"י שם, אך בתוס"י שם מפרשים באופן אחר, ואף לפירש"י יש לחלק בין הנושאים כמובן], אבל לריו"ח דס"ל שמקיים בהם מצות פו"ר חשוב לבו דוה עליהם הלכך אין לו בכור לנחלה, ולפי"ז מובן היטב הא דאמרי' בגמ' ואזדו לטעמייהו, דלכאורה אינו מובן מה ענין קיום מצות פו"ר לבכור לנחלה, אך לפי הנ"ל אתי שפיר:
שם בגמ', לוי' שילדה בנה פטור מה' סלעים ומוקי לה מר ברי' דר"י משמי' דרבא דאיעברה מישראל ומשום דבפטר רחם תלה רחמנא, עי' בחידושי בפ"ק דמכלתין (ד"ד.) שכתבתי לבאר הא דבפטר רחם תלה רחמנא עפי"ד הש"ס יבמות (ס"ז) עובר במעי זרה זר הוא, דאז בשעת לידה הוא מתיחס אחר אמו ושם לוי עליו, וכיון שהחיוב תלוי בשעת נגיעת רחם ואז הי' פטור שוב אין החיוב חל עליו, אף דלאחר שנולד לגמרי שם ישראל עליו, וא"ת לפי"ז כהן שנולד לו בן מן הישראלית אמאי פטור הא בפטר רחם תלה רחמנא ואמו היא ישראלית, וא"כ נימא כיון דבשעת פטר רחם חל עליו החיוב שוב לא נפקע, אך לק"מ דאף אם בשעת נגיעת רחם חל עליו החיוב מפני שאז הי' ישראל, מ"מ כיון שאחר הלידה נעשה כהן, הוא מפקיע את עצמו דלא גרע ובכורי הלוים שבמדבר שהפקיעו את עצמן בשעה שנתקדשו כדאמרי' בפ"ק שם (שם) תוד"ה אלא, ואפי' קדושת לוי' פקעה מינה וגרעה מלוי' אשת כהן שנשבית דאע"ג דמפסלא בתרומה לא פקעה מינה קדושתה לענין ה' סלעים, אבל כהנת דקדושתה מגופה כשמתחללת פקעה קדושתה לגמרי עכ"ל, לפי הנראה קושיתם היא כיון דכל כהנת היא לוי' ג"כ אלא שנתוסף בה גם קדושת כהונה כדאמרי' בעלמא בכ"ד מקומות נקראו הכהנים לויים, ועי' ביבמות (פ"ו ע"ב) דמה"ט ס"ל לראב"ע מעשר אף לכהן] וא"כ נימא אף דקדושת כהונה נתחללה מ"מ תשאר אצלה לכה"פ קדושת לוי', לזה תירצו כיון דקדושתה מגופה כשמתחללת פקעה קדושתה לגמרי, פירוש, דקדושת כהונה שנתוסף בה מוסיף תת כח אף בקדושת הלוי' שבה (וכהא דזבחים (צ"א ע"ב) אטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני וכיון דאף קדושת לוי' שבה נתעלה, פעל הפגם והחילול אף בקדושת לוי' ולא דמי ללוי' אשת כהן שזו אינה כהנת בעצם אלא שאוכלת בתרומה מחמת שהיא קנין כספו של בעל אבל בעצמותה זרה היא, הילכך אין החילול פועל בה רק לפסול התיחסותה אל בעלה הכהן אבל לא בקדושת לוי' שבה שהיא קדושה בפ"ע לגמרי ודו"ק:
עוד יש להסביר דברי התוס' עפימש"כ בתשב"ץ ח"ב סי' ד' בהא דפרידה שתבעה מרביעין עלי' מינה, וקשה מ"ש מח"ע וחב"ח שאסור בח"ש וחצי' ב"ח משום דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חרות ואף בזה נימא דאתי צד סוס ומשתמש בצד חמור (וכן הקשו התוס' ריש חגיגה] אך יש חילוק בין הרכבה שכונית להרכבה מזגיית פי' דפרדה שהיא מורכבת מתולדה הוי מין בפ"ע משא"כ בח"ע וחב"ח שאין הרכבתו מתולדה נחשב כשני בני אדם מפורדין עכתו"ד ז"ל שם עייש"ה:
ולפי"ז מובן חילוק התוס' כאן בין כהנות, ללוי' הנשאת לכהן, דכהנית כיון שנולדה עם הקדושה המורכבת חשוב כקדושה אחת ממש, משא"כ בלוי' הנשאת לכהן כיון שאין ההרכבה מתולדה אלא דאח"כ ניתוסף בה קצת קדושת כהונה נחשבה כב' בני אדם מפירדין, כלומר, כאילו כל קדושה עומדת בפני עצמה, הילכך אף דקדושת כהונה נפגמה אצלה, מ"מ קדושת לוי' נשארה בתוקפה:
עוד רחש לבי לפרש דברי התוס' באופן אחר לפי מש"כ באבני נזר חיו"ד סי' תכ"ח לבאר דברי הירושלמי פ"ד דחלה ה"ג שני קבין וקב חלה באמנה אינו מצרף, וקשה מאי שנא מקב שנטלה חלתו באמנה שמצרף, אך הטעם משום דכל קדושה שנסתלק נשאר רושם קדושה במקומו, ומה"ט תשמישי קדושה לאחר מצוותן נגנזין, ע"כ טבל שנעשה חולין הואיל וטבל יש בו קדושת תרומה במקצת אף לאחר שנעשה חולין יש בו עוד רושם הטבל ומצרף, אבל החלק שנעשה חלה דעלויי עלי' לקדושתו, ומשום זה לא שייך בו חיוב, ע"כ אינו מצרף עייש"ה:
וממוצא הדברים נשמע דדבר שנתעלה לקדושה יתירה הקדושה ראשונה נתבטלה במציאות מפני שנבלעה ונכללה בתוך הקדושה השני' המעולה ביותר, וא"כ כשנתעלו הלויים לקדושת כהונה פקעה קדושת לוי' מהם, (ולפי"ז מה שמצינו בכ"ד מקומות הכהנים נקראו לוים אין הטעם משום שיש בהם קדושת לוי' אלא לוים לשון שמשים כדפירש"י חולין (כ"ד ע"ב)]:
שוב נתתי אל לבי שאי אפשר להעמיס כוונה זו בדברי התוס', מדכתבו, אבל כהנת דקדושתה מגופה כשנתחללה פקעה קדושתה לגמרי, משמע דמתחילה הי' בה קדושת לוי' אלא דמחמת החילול פקעה קדושתה ע"כ מחוורתא כדשנינא מעיקרא:
וכדי שלא יהי' סתירה מכאן לדברי האב"נ הנ"ל מוכרח לומר דכלל זה שייך רק היכא דהקדושה המועטת שמתחילה היא מעין אותה קדושה המעילה הבאה אח"כ כגון גבי טבל דאין קדושתו מחמת עצמו אלא מפאת קדושת תרומה דפתיך בי', וכיון דקדושת הטבל בכלל, הוא רק מפני שמעורב בתוכו תרומה ועומד להתברר מתוכו, ע"כ אחר שנתברר ונקבעה בו הקדושה העצמית נבלעה הקדושה הראשונה בשני' ופקעה לגמרי, ועי' בדברינו לעיל (ל"א.) ברש"י ד"ה ורואה את קדשיו שכתבתי דה"ה בקרבנות אחר שנתקדשו קדוה"ג ע"י שחיטה פקעה קדושת פיו שהי' בהם תחילה, והטעם שקדושת פיו אינה אלא גדר הזמנה לעיקר הקדושה, וע"כ כש גמרה אח"כ הקדושה נתבטלה הקדושה הראשונה במציאות] משא"כ בזה דקדושת לוי' אינה מחמת קדושת כהונה שעתידה לבוא, ע"כ אף אותם שנתעלו לקדושת כהונה לא פקעה מהם קדושת לוי', וכן כהן הדיוט שנתמנה להיות כה"ג עדיין נשאר בו קדושת כהן הדיוט ג"כ, היינו שהוא, כהן, וכהן גדול, כדמבואר במנחות (ע"ח.) כהן גדול המתקרב לעבודה ולא עבד עבודה כשהוא כהן הדיוט מביא שלש עשרונות אחת לחינוך תחילת עבודה ואחת לחינוכו שנעשה כ"ג ואחת להמשחו עיי"ש, וכן מבואר בתוס' נזיר (מ"ז ע"ב) ד"ה אי בהא דאמרי' שם אי ברחוקים קו"ח ומה כהן הדיוט שהוא מיטמא לקרובים אינו מטמא לרחוקים שכתבו דקו"ח דקאמר לאו דוקא אלא כאילו הי' אומר ע"כ דקרא דעל כל נפשות מת לא יבוא בקרובים דאי על רחוקים בא להזהיר הרי הוא מוזהר ועומד משהי' כהן הדיוט עיי"ש: