ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות · דף מה:
דף מה:
(שם ע"ב) בגמ' אמר ר"ל פדחת פוטר בכל מקום חוץ מן הנחלה בכל מקום לאתויי מאי לאתויי הא דת"ר גיורת שיצא פדחת ולדה ואח"כ נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה, והקשו בתוס' מאי חידוש הוא בהך מילתא טפי משאר דברים דחשוב בהן כילוד משיצא פדחתו, וי"ל דאצטרך הכא לאשמעינן דס"ד אף דיציאת ראש חשוב לידה מ"מ לידת שאר הגוף שיצא אח"כ בקדושה חשוב ג"כ לידה וניתיב לה ימי טומאה וטהרה עכ"ל:
לכאורה אינו מובן איך עלה על הדעת דחשוב לידה שני פעמים הא מפורש בנדה (כ"ט.) דכיון שיצא פדחתו הרי הוא כילוד ומונין מאז ימי טומאה וטהרה, ולא אמרי' דטמאה משיצא פדחתו ואין מונין רק משיצא כולו דהוי כלידה אחרת, ואין לומר דישראלית שאני שהיא טמאה מכבר, דהא בילדה תאומים אחד יצא לפני שקיעת החמה ואחד לאחר שקיעת החמה טמאה מראשון ומוצין משני כדמבואר בכריתות (ד"ח ע"ב) ובטור יו"ד סי' קצ"ד ואם איתא דכשיצא פדחת בראשון וכל הגוף בשני חשוב כב' לידות גם התם נימנו משני, אע"כ דכיון שיצא פחדתו הרי הוא כילוד חשוב מאז כיצא לגמרי לחוץ, וא"כ מאי רבותא היא בגיורת, ועוד אם איתא דהוי רבותא הלא זה הוי מצי לאשמעינן גם ביצא ראשו אם הי' הדין דרק יציאת ראש חשוב לידה וכאן משמע דהרבותא היא רק חפדחת:
אמנם מה שהקשיתי מהא דמבואר בנדה (כ"ט) דיצא פדחתו הרי הוא כילוד, משם לא קשיא דהתם אינו מפורש דאם יצא כל הגוף בשני אין מונים לחומרא גם משני, רק ברמב"ם פ"י מאי"ב ובשו"ע סי' קצ"ד משמע כן מדכתבו גבי תאומים דאם יצא השני למחר מונין גם משני, וגבי יצא פדחת לא כתבו דאם יצא הגוף בשני מונים גם משני הרי דלא חשוב ב' לידות, אבל מדברי הש"ס אין הכרח כ"כ, וא"כ י"ל דקמ"ל כאן דהא דיציאת פדחת נחשב לידה הוא מטעם דנחשב כאילו יצא כולו כמו דביציאת הרוב חשוב לידה מטעם רובו ככולו, ולא משום דיציאת הפדחת גופא חשוב לידה רק דמפאת חשיבותו חשוב כיצא רובו, והנ"מ בזה דאם יציאת פדחת הי' נחשב לידה מצד עצמו הי' בדין דאם יצא הפדחת קודם שנתגיירה וכל הגוף לאחר שנתגיירה טמאה, משום דהגוף הוא לידה אחריתי לגמרי, ודמיא לילדה תאומים אחד יצא קודם שנתגיירה והשני לאחר שנתגיירה, אך כיון דיציאת הפדחת הוא מטעם דנחשב כיצא כולו, א"כ אין לטמאה כשיצא גופו אח"כ דהא דנין גם את הגוף כאילו כבר יצא בשעת יציאת הפדחת ואין כאן לידה חדשה, וזה הוי רבותא טפי ביציאת פדחת מיציאת הראש דהפדחת הוא רוב ראשו כדאיתא בנדה שם:
ולכאורה משמע דיציאת הפדחת אינו מחמת רובו ככולו, דא"כ הי' נחשב תרי רובו ככולו, דיציאת הראש נחשב לידה מטעם דנחשב כיצא כולו והוי חד רובו ככולו, ויציאת הפדחת שהוא רוב הראש נחשב ככל הראש וא"כ הוי תרי רובו ככולו, ותרי רובו ככולו לא אמרי', כמש"כ הת"ש סי' י"ד אות י"א עפי"ד הרשב"א חולין (ד"ע.) גבי הלכו באברים אחר הרוב עיי"ש, ומדאמרי' דפדחת חשוב לידה ע"כ דיציאת הראש חשוב לידה מצד עצמו הילכך הוי פדחת חד רובו ככולו, וא"כ הי' בדין שתיטמא מיציאת גופה דהוי לידה חדשה, הילכך קמ"ל דאעפי"כ אינה מטמאה, משום דיציאת הראש דהוי כלידה באמת הוא מטעם דנחשב כיצא כולו, ומ"מ אין סתירה מזה להכלל דב' רובו ככולו לא אמרי' דהא דפדחת הוי כילוד לאו היינו מטעם דנחשב כיצא כל הראש מטעם רובו ככולו, אלא דעיקר חשיבת הראש הוא הפדחת, שוב ראיתי בת"ש סי' י"ד שכ' דהא דיציאת פדחת חשוב לידה הוא מטעם רובו ככולו דנחשב כיצא כל הראש עיי"ש, ותמוה דלכאו' סותר הכלל של עצמו דלא אמרי' ב' רובו ככולו, ודוחק לומר דס"ל שהראש נחשב לידה מצד עצמו וא"כ הוא חד רובו ככולו, דא"כ הי' בדין דאם יצא הפדחת בראשון וכל הגוף בשני לימנו ימי טומאה אף מהשני וזה לא מצינו, ועוד דבתוס' חולין (ס"ח ע"ב) משמע להדי' דיציאת הראש לא נחשב לידה מצד עצמו עיי"ש, ובאבני נזר יו"ד סי' שצ"א:
אך י"ל דהכלל דתרי רובו ככולו לא אמרי' היינו רק היכא דשניהם הם רוב הכמות, משא"כ הכא דהא דיציאת הראש נחשב כיצא כולו אינו משום דהראש רוב בכמות, רק מחמת רוב האיכות דהראש חשוב טפי [ועי' תוס' עירובין (ד"ו ע"ב) ד"ה כאן, וריטב"א שבועות (ט"ז) גבי שיירי מנחות דרוב האיכות חשוב ג"כ רוב] והא דפדחת נחשב ככל הראש הוא משום דפדחת הוי רוב בכמות של הראש, וכיון שהאחד בכמות והשני באיכות אמרי' שפיר תרי רובו ככולו:
אמנם בנוגע לדברי התוס' כאן אכתי קשה דרבותא זו בעצמה הוי מצי לאשמעינן גבי ישראלית דאם יצא הפדחת בראשון וכל הגוף בשני אין מונין ימי טומאה גם משני:
ע"כ נ"ל דכאן הוי רבותא טפי כיון דהא דיצא פדחת בראשון וכל הגוף בשני אין מונין גם משני, הוא משום דנחשב כאילו כבר יצא כל הגוף בראשון מטעם רובו ככולי, וא"כ מה שיצא הגוף בשני לא הוי לידה מחודשת דלידה זו כבר היתה מאתמול, א"כ כל זה הוא בישראל, אבל נכרית שיצא פדחת ולדה קודם שנתגיירה ואח"כ נתגיירה כיון דהגירות הועילה גם להולד כדאמרי' ביבמות (ע"ח.) נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה, וא"כ הו"א דאף דמאתמול כשיצא הפדחת הי' נחשב כאילו יצא לגמרי, מ"מ הא לא הוי גוף זה דעכשיו נשתנה לברי' חדשה מפאת הגרות, וא"כ סד"א דחשוב לידה חדשה ותטמא, קמ"ל, וזה מדוקדק בלשון התוס' שכתב דס"ד לידת כל הגוף שיצא אח"כ "שבקדושה" חשיב ג"כ לידה, הרי דעיקר ההו"א הי' משום שיצא בקדושה, והא דבאמת אינו כן, הוא משום דלענין דבר התלוי בעצם הגוף לא שייך כקטן שנולד כמה שאכתוב לקמן (מ"ז.) אי"ה, עיי"ש:
ולפי מה שדנתי בחידושי ליבמות (ע"ח.) בהא דמעוברת שנתגיירה בנה אי"צ טבילה, ואמרי' בגמ' דלא הוי חציצה משום דהיינו רביתי', וכתבתי שם דזה לא שייך רק בשלא נעקר עדיין לצאת ועדיין צריך להיות שם (ועי' תוס' ע"ז (כ"ו.) ד"ה סבר] א"כ הכא שכבר נעקר לצאת ויצא פדחתו, ואח"כ טבלה, לא תועיל הטבילה לולד מטעם חציצה, וא"כ מה שכ' התוס' דהלידה היתה בקדושה היינו של האם אבל הולד לא נשתנה כלל, וא"כ י"ל דמטעם זה אינו חשוב באמת לידה מחודשת, אבל אם הבן הי' ג"כ משתנה לקדושה היינו דהגירות היתה מועלת גם לו, אולי היתה טמאה משני משום דהוי כלידה חדשה:
עוד נראה לי לתרץ באופן אחר עפי"ד הצל"ח ביצה (ד"ז) דאף דבכל דבר הנוגע לדינא אמרי' רובו ככולו מ"מ לענין דבר הנוגע בטבע אינו כן, וביצה שיצאה רובה וחזרה ואח"כ נשחטה התרנגולת אינה מגדלת אפרוחים, כי אין הטבע נגמר רק ביציאת כילה לאויר העולם עיי"ש, וא"כ בישראלית אין שום חידוש דאם יצא ראש הולד בראשון וכל גופו בשני דאין מונין ימי טומאה וטהרה משני, דכיון דהא דיציאת הראש חשוב לידה, הוא ג"כ מטעם ריבי ככולו כמש"כ הת"ש, יע"כ כשיצא הראש בראשון והי' נחשב כיצא כולו הרי דינו כונא כילו בראשון האיך אפשר לומר דכשיצא למחר בפועל חשוב לידה חדשה הרי כבר נולד כולו רואתמול, ואין לומר דהא גופא קמ"ל דיציאת ראשו מטעם רובו ככולו אתינן עלה, דאם אינו מצד ריבו ככולו הי' אפשר ומר דלידת כל הגוף הוי לידה בפ"ע, דזה כבר שמעינן מש"ס ב"ב (קכ"ז.) דטומטם אינו בכור לנחלה מדכתיב והי' הבכור אשר תלד שיהא ניכר שהיא בכור משעת לידה, ולכאורה קשה אמאי נחשב בכור לנחלה משעה שהוציא ראשו כדמבואר בשמעתין, הרי בשעה שהוציא ראשו עדיין לא ניכר שהיא זכר ובמה עדיף מטומטם, אע"כ דיציאת הראש לא נחשב לידה מצד עצמו אלא משום רובו ככולו, וכיון דאם יצא כולו יהא ניכר שהוא זכר אף ביציאת ראשו דינו כאילו יצא כולו, ובזה עדיף מטומטם דטומטם הרי יצא כולו ואעפי"כ אינו ניכר, משא"כ בזה דאם יצא כילו יהא ניכר, אף עכשיו דינו כאילו יצא כילי וז"פ] וכל זה בישראלית דכשיצא ראשו מאתמול הי' דנין בו לענין טומאת אמו ע"כ אמרי' בו רובו ככולו, משא"כ בנכרית שיצא ראש ולדה קודם שנתגיירה דאז לא הי' נ"מ לדינא אי חשוב כילוד לא הי' שייך אז רובי ככולו, דבדבר הנוגע לטבע לא שייך רובו ככולו כד' הצל"ח הנ"ל, וא"כ כשיצא למחר אחר שנתגיירה כולו סד"א דנחשב שנולד עכשיו, דאתמול קודם שנתגיירה לא הי' לידה כלל, קמ"ל דאין נותנין לה ימי טומאה וטהרה דאף בדבר התלוי בטבע אמרי' רובו ככולו, ואם כנים הדברים מבואר מכאן דלא כהצל"ח, ובחידושי למס' ביצה הקשיתי ע"ד הצל"ח מהא דמבואר בירושלמי דאם נתעברה השנה בתולי' חוזרין הרי דהטבע תלוי בהתורה, וכ"כ התו"ח לענין טרפה כנודע]:
ואולי י"ל דכאן אתי שפיר אף לפי"ד הצל"ח דכיון שנתגיירה בין יציאת ראש הולד ליציאת כולו מסתמא כבר היתה מחזרת להתגייר קודם שיצא ראשו, אלא שלא הספיקה לגמור הגרות עד שיצא ראשו, דמסתמא מיירי ביצא ראשו בעודה במים טרם שנתכסה כולה בתוך המים [דרחוק לומר שהלכה להתגייר בין יציאת ראשו ליציאת כולו], וא"כ הרי בשעת יציאת ראשו הי' עלינו לדון מה יהא בסופה כשיצא כולו לאחר גמר הגירות, וכיון שדנו אז לענין דבר של תורה שוב הי' שייך רובו ככולו [ואף דאז אכתי היתה נכרית מ"מ הרי הדבר הי' נוגע לענין זמן היהדות, ומכ"ש לפי"ד התוס"י יבמות (מ"ח) דמכיון שקיבל עליו להתגייר שוב אינו בכלל נכרי ששבת עיי"ש, הרי דמאז שייך עליו תורת ישראל במקצת] ואף שכתב המג"א סי' תל"ט ס"ק ג' דכיון שלא חל איסור חמץ עד אחר ו' שעות נחשב שבאו ב' הספקות ביחד, ולכאורה הרי גם שם הי' עלינו לדון תיכף מה יהי' כשתבוא שעה שביעית, י"ל דהתם שאני דהא דלא חשוב ס"ס כשלא נולדו ב' הספקות ביחד הוא משום דכבר עשו את הספק הראשון כודאי איסור, וענין זה לא שייך אלא כשנאסר בפועל ממש אבל עלמא מועיל מה שעלינו לדון עכשיו מה יהי' בסופי, תדע מדחשוב שם נולד הספק במקום קביעותו והרי עיקר הטעם דנטל עכבר בפנינו חשוב קבוע משום דהי' נוגע לנו לדעת אם הוא איסור כמבואר בתוס' פסחים (ד"ט ע"ב), ועי' בקצוה"ח סי' רצ"ב ס"ק ב' וקודם ו' שעות הרי היא היתר עדיין ואין נ"מ אז לדינא, אע"כ משום דנ"מ על להבא, וה"ה כאן דנ"מ על העתיד:
שם בגמ', גיורת שיצא פדחת ולדה וכו' אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה, עי' מלמ"ל פ"ד מה' איסורי ביאה דלפי גרסתו בירושלמי יש לה דמי טהרה וקשה מכאן יעי' ח"ס חיו"ד סי' קנ"ב מתרץ דהא דאין נותנין לה ימי טומאה וטהרה הוא לענין ביאת מקדש דאינה נחשבת כטבו"י ארוך, אבל דמי טהרה יש לה, עיי"ש, והוא דוחק קצת דא"כ פשיטא כיון דאין לה ימי טומאה ולא היתה טמאה מעולם אמאי תחשב טבו"י, אע"כ כוונת הש"ס על דמי טהרה ממש דסד"א דדם טוהר יש לה כי הוא דבר התלוי בטבע ואינה תלוי במה שהיתה טמאה בשעת לידה, כמבואר בספורנו עה"ת פ' תזריע בטעם דם טוהר כי עם היותו דם נדות אינו מהוסת של עכשיו אבל הוא מהוסתות שקדמו בימי ההריון שכבר נתעפשה ונפסדה צורת דם אותם הוסתות עיי"ש, ולפי"ז הטעם, הי' מקום לומר דאף שבלידתה היתה נכרית מ"מ הדם שבתוך מ' יום הוא דם טוהר, דבדבר התלוי בטבע הגוף הרי לא שייך גר שנתגייר כקטן שנולד, [כדמבואר במשנתינו דילדה בעודה נכרית ואח"כ נתגיירה אין לה פטר רחם], קמ"ל דמ"מ אין לה דם טוהר, ומצינו כיו"ב בפ"ב דזבים מ"ג הרואה קרי איני מטמא בזיבה מעל"ע, עכו"ם שראה קרי ונתגייר מיד הוא מטמא בזיבה, ופי' הרמב"ם בפיה"מ דהטעם שאיני מטמא בזיבה מעל"ע משום דחולין שמחמת חולשה דש"ז באה לי, ובראה קרי כשהוא נכרי ואח"כ נתגייר וראה זיבה אין תולין משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי עייש"ה:
ואף דקשה לכאורה הא לענין דבר התלוי בטבע הגוף ל"ש כקטן שנולד כנ"ל, אך כבר הרגיש בזה הלח"מ פ"ב מה' מחו"כ ה"ג וביאר שם דדעת הרמב"ם כגירסת רש"י בנזיר דבראי' שני' דזיבה מטמא אף תוך מעל"ע דקרי, דלא תלינן בקרי אלא בחולשת הזיבה ראשונה, ובגר שנתגייר אף שאין לתלות בזיבה ראשונה, תולין בחולשה של קבלת עול מצות ולא בקרי עיי"ש, ואפשר דה"ה לענין דם טוהר דמחמת קבלת עול מצות יש לתלות טפי בוסת של עכשיו, אך לפי' הר"ש והרע"ב במס' זבים שם יהי' מוכרח לפרש דדם טוהר גזיה"כ הוא [ולא כטעמו של הספורנו] והגזיה"כ הוא רק אחר לידה טמאה ולא אחר לידה שבנכריותה, והא גופא קמ"ל הש"ס כאן דדם טוהר אינו מצד הטבע אלא מגזיה"כ:
שם תוד"ה מ"ט וכו', דאפי' ריו"ח לא פליג דהא דקאמר לנחלה משום דקסבר דפדחת נמי הוי הכירא וכו') עי' ריט"א אות ס' שהוציא מכאן דביציאת רובו בלא ראשו לא חשוב בכור לנחלה אליבא דכ"ע כיון דאף ר' יוחנן בעיא הכירא אלא דס"ל דאף בפדחת גרידא שייך הכירא, וא"כ ביציאת רוב גופו דלא הוי הכירא אינו בכור לנחלה, והקשה ע"ז מספרי ותוספתא בבכורות פ"ז זה הכלל כל שיצא ראשו ורובו בחיים פוטר את הבא אחריו מן הבכורה עיי"ש, ואפי' אי נימא דראשו או רובו קתני, קשה הא ברובו ליכא הכירא כנ"ל עכתו"ד ז"ל:
ולפענ"ד נראה ליישב עפי"ד הש"ס יבמות (ק"כ.) אין מעידין על השומא ר"א בן מהבאי אומר מעידין, ומוקי לה רבא דכ"ע סימנים מדאורייתא הכא בשומא עשוי' להשתנות לאחר מיתה קמיפלגי עיי"ש, הרי לפי אוקימתא זו לענין בכור לנחלה דנשאר בחיים לכ"ע יש היכר ע"י שומא וסומכין עלי' בדאורייתא, וא"כ אתי שפיר הא דתוספתא דביצא רובו משכחת לה דהוי בכור לנחלה דהא יציאת רובו חשוב לידה, ואי משום דבעי' הכירא הא משכחת לה כשיש לו שומא על גופו דעי"ז יכירנו:
הנה בש"ס ב"ב (קכ"ו ע"ב) טומטם שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פ"ש דאמר קרא והי' הבן הבכור וגו' עד שיהא בן משעת הוי', משמע דבעי' שיהא ניכר שהוא בן בשעת לידה דהא בטומטום ג"כ החסרון מפני שלא נודע מהו, וא"כ לכאורה קשה איך הוי בכור לנחלה ביציאת ראשו הרי אז אינו ניכר אם הוא זכר או נקבה, ודמיא לטומטם שהוא זכר וזכרותו מכוסה, ומוכרח לומר דאף דבעי' שיהי' בן משעת לידה מ"מ היכר בן לא בעי' בשעת לידה רק היכר ולד, דגבי והי' הבן. לא כתיב לשון היכר, רק שיהי' בן בעצם, וטומטם אינו נחשב בן לא מבעיא להסוברים טומטם ברי' בפ"ע עי' רשב"ם שם (ק"מ ע"ב) ד"ה יורש] אלא אפי' להסוברים דטומטם הוי ספק זכר ספק נקבה מ"מ כיון שיש חסרון בגופו שמחמת זה לא נודע אפי' לאחד בסוף העולם אם הוא בן לא חשוב בן בשעת לידה, כיון דאי אפשר לדון בו אז תורת בן כלל ונחשב שאינו ראוי לירושת בכורה אז, משא"כ ביצא דרך ראשו דאף שבשעת חלות הלידה אינו נראה זכרותו מ"מ אין זה מחמת חסרון בגופו אלא מפני שהוא מכוסה עי' ע"ז (מ"ז.) התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחיזא באנפה ועי' ר"ן ביצה פ' המביא בהא דבית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת דהפירות לא הוי מוקצה משום דליכא חסרון בגופם עיי"ש ועוד דכאן כיון דעומד ממילא להתגלות הוי כאילו כבר נתגלה זכרותו דבעומד דממילא כ"ע מודו כמש"כ הח"ס חיו"ד סי' רנ"ו: