אור ברסלב
ראשית בכורים (בכורות) בכורות › דף מה.

ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג

בכורות · דף מה.

דף מד:

דף מה.

(דף מ"ה) בגמ', היתה בה יותרת וחתכה אם יש בה עצם פסול ואם לאו כשר פירש"י הואיל וחתכה שהרי חסר אבר שנמצא בו, מבואר דהפסול הוא רק מפני שחסרה, וברמב"ם כתב אפי' חתכה משמע כיון דמתחילה הי' פסול מטעם יתר כנטול, אות פסול נשאר אפי' אחר' שחתכה, ועי' אבני נזר יו"ד סי' נ"ג שביאר דלשיטת רש"י אזלי' בתר דידי' הילכך נחשב מחוסר אבר, ולהרמב"ם אזלי' בתר עלמא הילכך אין לפוסלו עכשו משום מחוסר אבר, אלא כיון דבשעה שהיתה בו היתרת הי' פסול מטעם יתר כנטול אף לכשניטל היתרת נשאר בפסולו כבתחילה:

וצריך להבין מאי שנא מכל מום עובר דאם עבר מומו כשר אף דהי' פסול מתחילה, ולא מבעיא להסוברים דגם בעובר ע"י מעשה חשוב מום עובר, אלא אף לפי משמעות התוס' לעיל (ל"ח ע"ב) דבכה"ג חשוב מום קבוע, מ"מ ודאי מודו דלאחר שעבר המום ע"י מעשה הוא כשר, אלא דכל זמן שנמצא בו המום חשוב מום קבוע, וכדמבואר להדי' במתני' כאן, למטה מן הפרק וחתכה כשר הרי דאף שהחתיכה היא ע"י מעשה מתכשר, וכ"מ מדברי התוס' עצמן שם במה שרצו להביא ראי' מחתיכת יבלת עייש"ה, וא"כ קשה אמאי פסול להרמב"ם בנטלה היותרת משום דהי' עליו מכבר שם פסול:

והנלפענ"ד בזה, דהנה בשעה שהי' בו היותרת הי' פסול מטעם יתר כנטול, היינו יתר אחת כנטול אחת ונודע מש"כ הלבושי שרד דענין יתר כנטול הוא מפני שחיות האבר נחלק לשנים וכל אחד נקלש חיותו, וא"כ אף לאחר שנטלה היתרת לא נתוסף כח וחיות בהאבר הנשאר והרי הוא כבתחילה ואף דעכשיו אין החסרון ניכר בו דהא לא חזינן עתה היתרת שמחמת זה נחשב כחסר וא"כ הוי כחסרון אבר בפנים שאינו פוסל באדם כמש"כ הרמב"ם פ"ו מה' ביאת מקדש ה"ז, אך י"ל לפימש"כ לעיל גבי נדמה וכושי דחשוב כבע"מ עפימש"כ רש"י ותוס' תמורה (י"ז.) בהא דיוצא דופן נחשב אין במינו קדוש משום דתהי בי' אינשי, ומדדנין אותו לעולם כברי' משונה אף דאחר שכבר נולד שוב אין השינוי ניכר בו, מוכח דכיון שנתפרסם השינוי שלו בשעת לידה תהי' בי' אינשי לעולם אף שאין רואין בו אח"כ שום השתנות, [וכדמבואר בתוס' עירובין (ד"ה ע"ב) ד"ה ארבע] וא"כ ה"ה כאן כיון דבשעה שהי' בו היתרת הוי תהי בי' אינשי טובא וכן בשעה שנחתכה, נחשב מום שבגלוי אף אחר שכבר נחתכה מחמת הפרסום שמכבר:

וכן מוכרח לומר אף לשיטת רש"י דאזיל בתר דידי' ופוסלו מפני שהוא עכשיו מחוסר אבר שהי' בו, וקשה ג"כ הא החסרון אינו ניכר בו עתה אך לפי הנ"ל אתי שפיר:

והנה מש"כ באבני נזר שם דלרש"י אזלי' בתר דידי' הילכך נחשב מחוסר אבר שנמצא בו, ע"כ אין לומר דבתר דידי' לחוד אזלי' ומתחילה קודם שנחתך ממנו היותרת הי' כשר, דכי לא מודה רש"י ז"ל דדין יתר כנטול, שייך לענין מומין, הרי משנה מפורשת הוא כאן דיתר בידיו וברגליו פסול, וכן לעיל (ד"מ.) בעל חמש רגלים פסול, אע"כ אף לשיטת רש"י הי' פסול בשעה שהיתה בו היותרת מטעם יתר כנטול, אלא דלאחר שנחתך היותרת ס"ל דאין הפסול משום שנשאר בו פסולו כבתחילה רק מפני שהוא עכשו מחוסר אבר שנמצא בו, נמצא דלרש"י אזלי' בתר עלמא וגם בתר דידי') מתחילה הי' פסול משום דאזלי' בתר עלמא, ולגבי כל העולם הרי יש בו יותרת דחשוב כנטול, ועכשיו פסול משום דאזלי' בתר דידי', וס"ל דהא דיתר כנטול הוא רק לחומרא אבל לא שיוצמח מזה קולא, וכיון דלולא ההלכה דיתר כנטול היו דנין בתר דידי' והי' פסול כשניטלה היותרת אף עכשו פסול ולפי"ז לענין דינא אין נ"מ כלל בין רש"י להרמב"ם דלתרווייהו פסול בין בשעה שהיתה בו יותרת ובין לאחר שנחתכה: ועי' בפרמ"ג בפתיחה לה' טרפות שכתב בזה"ל והנה מד' רש"י אלו מוכח דאי ג' מימין וד' משמאל:

הגה"ה יש להעיר מדברי הרמב"ם פ"א מה' מילה שפסק דמי שיש לו ב' ערלות נימול בשמיני ואין מילתו דוחה כשרה דהא לאו חסר הוא, וא"ת דיתיר הוי בכלל חסר הא לית הלכתא כרבא ביתרת, וי"ל הני מילי דיתרת בדרא אורחי' הוא בשאין בשמאל יותר מבימין. משא"כ כשיש בשמאל יותר לאו אורחי', ומטעם יתר כחסר קאתינן והוי בכלל חסר עכ"ל, עיי"ש, ולכאורה קשה הא לשיטת רש"י יתר אחת כחסר אחת וא"כ כשיש ד' בשמאל אי נימא דהוי כחסר אחת הרי נשאר שתים בשמאל ושתים בשמאל כשרה דעיקרה כך היא, והאיך נטריף מטעם יתר כחסר, אע"כ דרש"י לשיטתו דס"ל כאן דאם נחתך היותרת הוי מחוסר אבר דאזלי' בתר דידי', ומוכח משם דלשיטת רש"י אזלי' בתר דידי' ובתר עלמא אפי' באופן דסתרי אהדדי, דאל"כ יהי' כשר ממנ"פ אי אזלת בתר דידי' לאו יתרת הוא, ואי אזלת בתר עלמא הרי יתר כחסר ונשאר שתים בשמאל, אע"כ דלענין זה אזלי' בתר עלמא שנחשב יותרת ואם באת להכשיר מטעם יתר כנטול שוב אזלי' בתר דידי', ומבואר דדין יתר כנטול הוא רק לחומרא ולא לקולא אפי' באופן דסתרי אהדדי יכ"ש כאן:

שם בגמ' רב פפא אמר גזירה שאינה נספרת אטו נספרת וכו', הנה לר"פ אם אינה נספרת ע"ג היד אינה מטמאה כלל מה"ת, וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מה' טו"מ, והטעם לפי הנראה משום דיתרת אינו נחשב מגוף האדם וכמו דממעטי' בש"ס נדה (נ"ה.) שנים שער וצפורן משום דלא דמיין לעצם, ה"ה בזה דלא דמי לעצם אדם דסתם עצם אדם הוא מגוף האדם שיש לו בו צורך, משא"כ ביותרת, והא דבנספרת ע"ג היד אי יש בה צפורן מטמא, הוא משום דכיון שיורת אצבע עליו לא נודע מי היא היתרת, וכמש"כ באבני נזר חיו"ד סי' נ"ג דכשעומדים במקומם חשובים כולם עקריים וממילא חשובים כולם יתרים ג"כ, ולענין טומאה אמרי' לחומר דכל אחד הוא העקרי, ולא מטעם ספק אלא מטעם הי מינייהו מפקית [ועי' רא"ש ריש ה' חלה בהא דקב חיטין וקב שעורים וקב כוסמין באמצע דהכוסמין מצטרפין עם החטין ועם השעורים דהי מינייהו מפקית ובחידושי שם בארתי הדבר באריכות, אכ"מ] וראי' לדבר דהא אמרי' לקמן דהאברים היתרים באשה אינם מטמאין באהל כיון דאינו שוה בכל אדם, וא"כ קשה לכאורה ביתרת שנספרת ע"ג היד האיך מטמא באהל הא אינו שוה בכל אדם, אע"כ דהתם כל אחת נחשבת עקרית:

ואם כנים הדברים יובנו דברי הרמב"ם פ"ב מה' טו"מ ה"ז שכ' וכן אצבע יתירה שיש בה עצם ואין בה צפורן אם נספרת ע"ג היד עולה למנין רוב האברים עיי"ש, ולכאורה אמאי לא כתב רבותא יתירה שאפי' בפני עצמה מטמאה, וכדאמרי' בגמ' יתרת שיש בה עצם ואין בה צפורן מטמא במו"מ ובאהל ועולה למנין קכ"ה, [ולשיטת רש"י האברים היתרין שבאשה אף שאינם מטמאים באהל מ"מ עולין למנין קכ"ה, עי' רש"י ד"ה וכולן ודמיא לטיט הנירוק שמצטרף ואין מטבילין בו, עי' סוכה (י"ט)], אך לפי הנ"ל ניחא דגבי יתרת הוי רבותא טפי מה שהעצמות בלי בשר מצטרפין למנין קכ"ה, דבשלמא לטמא בפ"ע כשיש עליהן בשר, הטעם משום הי מינייהו מפקית כל אחד חשוב עקרי, אבל כשמצרפין הכל יחד סד"א שהיתרת אינה מצטרפת כיון דסוף סוף בין כולן יש אחת שהיא יתרת קמ"ל דמצטרפין, והטעם כיון דמ"מ כל אחת ראוי' לטמא בפ"ע כשיש עלי' בשר מועיל לכה"פ להצטרף כשאין עלי' בשר, ודו"ק (שם) בגמ' כולן עולים למנין קכ"ה זיל בתר רובא דאינשי, הא דלכאורה קשה אטו זכרים רובא דאינשי נינהי, הא כל העולם מחצה זכרים ומחצה נקבות אולי י"ל דמצרפין מיעוטא דאילונית בהדי מחצה זכרים והוי רובא, דאילונית לפי הנראה אין לה האברים היתרים שבאשה, עי' יבמות (ס"ד ע"ב) אפי' בית ולד אין לה ואכתי צע"ק:

שם בגמ' ת"ר אטר בין ביד בין ברגל פסול, פירש"י איטר ביד פסול דכתיב וטבל אצבעו כ"מ שנאמר אצבע וכהונה איני אלא ימין [ובזבחים (כ"ד) ילפי' לה מגז"ש], ואטר דרגל נמי לעמוד ולשרת כתיב כדרך שאר עמידה דעיקרו בימין עיי"ש, וקשה לי כיון דעל איטר רגל לית לן גז"ש ואעפי"כ פסול משום דמשמעות לשון עמידה מורה שיעמוד כדרך עמידה, א"כ למ"ל גבי יד גז"ש דאצבע, [וגבי קבלה ס"ל לר"ש, דבשמאל כשר משום דלא נאמר יד בקבלה] תיפוק לה דשמאל פסול משום דמשמעות דולקח ונתן משמע בימין כדרך סתם לקיחה ונתינה דהוי בימין:

והנלפענ"ד בזה עפ"י הכלל שהשריש כ"ק אדמו"ר זצלל"ה בפתיחה לספר אגלי טל דבענין מלאכה כלאח"י יש שני אופנים, יש שהמלאכה בעצמה בלתי פעלת כראוי והוא שינוי באיכות הנפעל כמו הנזרע בעציץ שאינו נקוב אף שבאיכות הפועל לא הי' שינוי, ויש מלאכה כלאח"י שהוא שינוי באיכות הפועל בלבד ולא בהנפעל, כגון הכותב בשמאל ואימן את ידו לכתוב כראוי, והנה באופן הראשון דהוי שינוי בהנפעל לא מהני בכל מקום, ובאופן הב' דהוי שינוי רק בהפועל זה אינו חסרון אלא במלאכת שבת דכתיב בה מלאכת מחשבת עייש"ה:

שבת, ולפי הנראה הריעיתא של שתי ערלות הוא מטעם יחר כנטול, וא"כ לכאורה קשה ממנ"פ אי דנין בו דין יתר כנטול לא יתחייב למולו אפי' בחול ואי לא שייך בזה יתר כנטול אמאי אינו נימול בשבת, ומה גם לפימש"כ הרמב"ם פ"ז מה' ס"ת הט"ז כרך שיש בו תורה נביאים וכתובים אין קדושתו כקדושת ס"ת דין היתר כדין החסר עיי"ש הרי תפס דיתר כנטול שייך אף בעלמא, וא"כ מי שיש לו ב' ערלות נימא שאינו נימול אף בחול, ומיוצא דופן הנזכר שם לא קשה דאפשר שתפס כדאמרי' שם בגמ' דהא בהא תליא אלא דמספקא לי' אי הלכה כרב אסי בהא דכל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לח' ע"כ פסק לחומרא דנימול לשמונה אבל לא בשבת אבל ממי שיש לו ב' ערלות קשה כנ"ל, אך אי נימא דדין יתר כנטול אמרי' רק לחומרא אבל לא לקולא, ניחא, דלקולא, לפוטרו מן המילה לגמרי אי אפשר, ואם כנים הדברים לא יהי' הכרח לומר דטעמו של הרמב"ם גבי יתרת שחתכה מפני שנשאר בפסולו כבתחילה דאף לדידי' יש לפוסלו מפני שחסר אבר שנמצא בו וממה שסתם וכתב אפי' חתכה אין ראי' דלא ס"ל טעמי' דרש"י כמובן ויש קצת הוכחה לאידך גיסא דאי נימא דטעמו של הרמב"ם משום דפסול יתר כנטול שהי' בו תחילה נשאר אף לאחר שחתכה יהו' מוכרח לומר כטעמו של הלבושי שרד דפסול יתר כנטול הוא מפני שהחיות נחלק לשניהם ע"כ האבר הנשאר לא קיבל שום תיקון ע"י חתיכת היתרת כמש"כ לעיל, ולפי הנראה הרמב"ם לית לי' טעמו של הלבו"ש דהא כתב דין יתר כחסר אף בס"ת דלא שיך טעם זה אך אי נימא דאף להרמב"ם הפסול עכשיו מפני שחסר אבר שנמצא בו אתי שפיר, ואכתי צ"ע, כי לא באתי רק להעיר:

ולפי"ז יובן גם כאן דבלקיחה או נתינה בשמאל הרי בהנפעל ליכא שום שינוי, רק בהפועל ע"כ אי לא גז"ש הי' מועיל, אבל בענין לעמוד לשרת כשהוא איטר ואינו עומד ברגל ימין כדרך סתם עמידה, זה נחשב שינוי בהנפעל, דהנה בזבחים (כ"ד.) הואיל ורצפה מקדשת וכ"ש מקדשין, פירש"י הואיל ורצפה מקדשת לעמוד לשרת, ובתוס' שם דמקדשת את האדם לעבוד עבודה כמו שבגדי כהונה מקדשין את האדם עיי"ש, ומשמע דכמו בבג"כ, בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, וקדושת כהונה לענין עבודה מקבל רק ע"י בג"כ [ועי' מש"כ לעיל (מ"ג.) ע"ד ר"ג שם] ה"ה לענין רצפת עזרה דאין לו קדושת כהונה לענין עבודה רק כשהוא עומד ע"ג רצפת העזרה, וכיון שהרצפה מקדשתו הרי הרצפה היא הפועל והאדם היא הנפעל, וכשהוא עומד שלא כדרך עמידה נחשב שינוי בהנפעל, ודו"ק:

אך עי' רש"י שבת (צ"ג ע"ב) שכתב כהן העומד ע"ג כלי או אבן או שים דבר החוצץ בינו לבין הרצפה ועבד עבודתו פסולה דכתיב ושרת ככל אחיו הלוים העומדים שתהא עמידתו כשאר אחיו, ותנא דבי ר"י הואיל ורצפה מקדשת וכ"ש מקדשין מה כ"ש לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כ"ש אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה עכ"ל עיי"ש, הרי תפס שם דמלשון עמידה לחוד לא שמעינן דרך עמידה אלא מדגלי קרא ושרת ככל אחיו ולכאורה דברי רש"י ז"ל סתרי אהדדי:

אך אחר העיון לא קשה מידי, דהנה לכאורה דברי רש"י ז"ל שם תמוהים הא בזבחים (כ"ד.) לא נזכר כלל טעם הראשון מקרא דושרת ככל אחיו רק טעם הב' בלבד דהואיל ורצפה מקדשת וכ"ש מקדשין, ולמ"ל לרש"י ז"ל להוסיף טעם ודרשא מחודשת שלא נזכרה בגמ', והנראה לי בזה משום דבזבחים שם איתא עומד ע"ג כלים ע"ג בהמה ע"ג רגלי חברו פסול, ועבדי' שם צריכותא דאפי' חברו דמינא דאדם חוצץ, וקשה הא קימ"ל מב"מ אינו חוצץ, ולזה הביא רש"י קרא, דושרת ככל אחיו וגו' שתהא עמידתו כשאר אחיו שלא באויר, וכיון דאויר פוסל ובעי' שיגעי רגליו בר פה ע"כ אף מין במינו חוצץ, כמש"כ הרמב"ן בפ"ג דמכילתין, גבי כרכתו אחותו דכל היכא דבעי' נגיעה אף מב"מ חוצץ ומדוקדק לפי"ז לשון רש"י שכתב ע"ג כלי או אבן או שום דבר, פי' אפי' דבר שהוא מב"מ], וא"כ שני הטעמים צריכין זה לזה, הטעם דאיתקש רצפה לכ"ש דאל"כ הי' כשר עומד ע"ג כלים דכיון שאינו עומד באויר הרי הוא עומד כשאר אחיו, וטעם דושרת ככל אחיו דאל"כ הי' כשר בעומד ע"ג רגלי חברו משים דמב"מ אינו חוצץ [עי' יומא (נ"ח.) דבהניח מזרק בתוך מזרק מב"מ אינו חוצץ, ועי' זבחים (י"ט.) נכנסה לו רוח בבגדו מהו ודו"ק]:

והנה באבני נזר חיו"ד סי' רס"ו הקשה אהא דזבחים (כ"ו.) נתלה וקבל פסול משום דאין דרך שירות בכך, למ"ל האי טעמא תיפוק לה מדכתיב לעמוד לשרת ובעי' עמידה, ואם אטר פסול מפני שאינו עומד על ימין כ"ש זה שאינו עומד כלל, ותירץ לפימש"כ, התוס' שבת (ד"ז.) בשם ריב"א בחפץ טח בכותל אף שאין בכותל דע"ד כיון שרואה פני הקרקע חשוב כמונח בארץ, וה"נ כיון שרואה פני הקרקע חשיב כעומד בארץ עייש"ה:

ולפי"ז אתי שפיר הכל ואין כאן שום סתירה, דלעולם תפס רש"י ז"ל דלעמוד משמע כדרך עמידת כל אדם, ובאטר כיון דיש שינוי בנפעל לא נכלל בלשון עמידה, והא דמייתי בשבת מקרא דושרת ככל אחיו שתהא עמידתו כשאר אחיו, הוכרח לזה משום דהתם העיקר בא ללמדנו דעמידה באויר פסולה ושנשמע מינה דמב"מ חוצץ, ועמידה באויר לא נוכל למעט ממשמעות לשון עמידה, דכיון שרואה פני הקרקע נחשב כעומד בארץ, ע"כ יליף לה מושרת ככל אחיו העומדים שיעמוד ככל אחיו שלא באויר, ואם עומד באויר לא הוי דרך שירות, פי' שאין הפסול בזה מטעם חסרון עמידה, אלא מגזיה"כ דבשירות בעי' שעמוד ע"ג קרקע ממש ככל אחיו:

נמצא לפי"ז דהא דאמרי' בזבחים שם אין דרך שירות בכך אינו מצד הסברא אלא ממשמעות שירות דהא ליכא שינוי בנפעל אלא מגזיה"כ, ודו"ק היטב: והא דאמרי' שם רגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה וכו' רואין כל שאלו ינטל הכלי יכול לעמוד על רגלו אחת עבודתו כשרה, ולכאורה אף שאם יעמוד על רגלי אחת לא נוכל לפסול משום דאינו דרך עמידה, דכיון שרואה פני קרקע הוי כמונח בארץ, מ"מ יפסל משום ושרת ככל אחיו הלויים שתהא עמידתו כשאר אחיו שעומדים על ב' רגליהם, וביותר קשה דרגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה סתמא קתני, ומשמע אפי' רגלו הימנית על הכלי והשמאלית על הרצפה ג"כ כשר, והאיך אפשר לומר בזה דכשר אם ינטל הכלי וישאר עומד על רגלו השמאלית הא ודאי אין דרך שירות בכך שאינו עומד כשאר אחיו הלוים שעיקר עמידתם בימין ומוכרח לומר דלעולם אם יעמוד על רגלו אחת תהי' עבודתו פסולה אך כיון שאין הפסול רק משים דאין דרך שירות בכך שוב אין חציצה פוסלת דהא דחציצה פוסלת בינו לבין הרצפה, ילפי' מכלי שרת הואיל ורצפה מקדשת וכ"ש מקדשין וכו' הילכך מה התם אינו חוצץ אלא דבר המוכרח לעצם העבודה ה"ה כאן אלא דאם יש חציצה תחת ב' רגליו אין הרצפה מקדשתו כלל, משא"כ בזה שנוגע ברצפה וקדשתו רצפה, אלא מטעם חציצה אתה בא לפוסלו, אלא שאם לא הי' יכול לעמוד על רגלו אחת הי' נחשב עיקר העמידה ע"י חציצה משא"כ בזה שיכול לעמוד על אחת אלא שצריך לעמוד על ב' רגליו משום ושרת ככל אחיו בזה אין החציצה פוסלת דרואין כאילו עומד על רגלו אחת, ומ"מ אין בזה חסרון מפני שאין דרך שירות דהא סוף סוף עומד ככל אחיו, ודמיא להך דריש עירובין (ד"ג.) ע"כ נעשה כשפודין של מתכת, והטעם שם משום דבאמת אין שיעור בעובי הקורה אלא בעי' שיכולה לעמוד והרי סוף סוף היא עומדת וה"ה כאן, ודו"ק היטב בכל זה:

שם בגמ', השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירין, מר סבר כחישותא אתחלא בימין ומר סבר בריותא אתחלא בשמאל, לכאורה אינו מובן סברת מחלקותם דכמו שיש לומר כן כ"כ י"ל להיפוך:

ואולי י"ל לפי שיטת רש"י וסייעתו דפסול אטר הוא משום שאין לו ימין דכח הימין נמצא שלא במקומו והוי כמאן דליתא, ולפי"ז י"ל דרבי וחכמים פליגי בטעם פסול שמאל לעבודה, אי הפסול הוא משום שהוא שמאל או מפני שאינו ימין, עי' תוס' חולין (ד"כ.) שרצו לומר דשן עדיף משמאל, ואי ימין דוקא ע"כ. אף שן הי' פסול, אך לפי תירוץ זה ס"ל דימין בא לשלול רק שלא ועבוד בשמאל, וכל שאינו שמאל כשר אף שאינו ימין, ועי' מנחות (ס"ט ע"ב) גבי חיטין שירדו בעבים, אי מושבותיכם ממעט רק ההיפוך שהוא חוץ לארץ או כל שאינו מא"י] והנה השולט בב' ידיו, אף שעל ימין שלו אין שם ימין שאין בו כח יותר מבשל שמאל, כדרך ימין כל אדם, מ"מ שמאל ג"כ לא הוי, הילכך חכמים מכשרי כיון שאינו שמאל, ורבי דפוסל ס"ל דכל שאינו ימין פסול, וזהו שאמר כחישותא אתחלא בימין דמ"מ אינו נחשב ימין משום כחישותא:

והא דאטר פסול אליבא דכ"ע, ולכאורה אי נימא דימין בא לשלול רק שלא יהי' שמאל אמאי לא יעבוד בימין כל אדם הרי אף שאינו נחשב ימין מפני חלשותו, מ"מ שמאל ג"כ לא הוי, דכמו דאמרי' דכח הימין שהוא בשמאל לא נחשב ימין, כ"כ נימא להיפוך דכח השמאל שבימין לא נחשב שמאל, אך זה אינו דרק על תוספות הכח שבשמאל, י"ל דחשוב כמי שאינו כיון דנתחדש אצלו כח שלא שייך אליו, אבל על הכח של שמאל הנשאר בימין אין לומר דהוי כמאן דליתא דאין בו שום התחדשות, אדרבא כח זה שיש לו שייך אליו, אלא שחסר לו התוספות כח של ימין (וסברא זו דתוספות חשוב התחדשות אבל לא גרעון מצינו בפסחים (פ"ו ע"ב) דאם נסתלקה המחיצה מביניהם חשוב ב' מקומות אבל לא בנפרסה מחיצה ביניהם עיי"ש] וכיון דבימין ליכא התחדשות הרי כח שבו נשאר במקומו ויש לו דין שמאל מפני, שאין לו שם רק כח של שמאל, הילכך פסול לרבנן כשמאל, אבל השולט בשתי ידיו כיון דש לו בימינו כל כחו, אין שם שמאל עליו, ואף דימין ג"כ לא הוי משום דאין לו חשיבות ימין מ"מ כל דלא הוי שמאל כשר:

והנה להסוברים דאטר פסול מטעם בע"מ ועי' רשב"א חולין (צ"ב.)] וא"כ בשולט בב' ידיו לרבי ע"כ ג"כ הפסול מטעם מום דכחישותא הוא דאתחלא בימין, וקשה הא הוי מום שבסתר, ואי משום דניכר ממלאכתו ששולט בשמאל כבימין, הרי מ"מ בשעת עבודה אינו ניכר שהוא עובד רק בימין, ועכ"פ יכול לעשות שלא יהי' ניכר, ושוב דמיא להך דכתובות (ע"ה.) דריח הפה לא הוי מום כיון דנקט פלפלא ועביד עבודה ועי' ריטב"א שם] אך י"ל עפימש"כ לעיל גבי נכפה דפסול אף בהיותו בריא משום דמפרסמא מילתא וחשוב מום שבגלוי לעולם אף בהיותו בריא, א"כ גם בשולט בב' ידיו אפשר דמפרסמא מילתא וחשוב מום שבגלוי לעולם:

שם במשנה, החרש והשוטה פסולין באדם, וכו', עי' מנח"ח מצוה ער"ה, שהק' אמאי מני להו בין הנך פסולין שאינם שוין בזש"א דלא מחללי עבודה הא מעשה שוטה הוי כמתעסק כבש"ס חולין י"ב, ומתעסק בקדשים פסול, ולא מצינו חילוק בין ד' עבודות דפוסל בהם של"ש לשאר עבודות, והניח בצ"ע ועי' אבני נזר חאו"ח סי' רס"א שתירץ דמתעסק אינו פסול רק בשחיטה ולא בשאר עבודות דרק בשחיטה גלי קרא ולא נוכל למילף שאר עבודות מינה עייש"ה, ולפענ"ד מבואר כן להדיא בש"ס זבחים (ד"ס.) ואמר רבא מודה ר"י בדמים דאע"ג דס"ל לר"י כל העזרה מקדשת ה"מ להקטיר חלבים אבל לזריקת דמים לא, ומייתי ראי' מהא דאמר ר"י כוס הי' ממלא מדם התערובות שאם ישפך דמו של אחד מהם נמצא זה מכשירו, ואס"ד כולה עזרה מקדשת הא אתעבידא לי' מצותו, ודחי דילמא משום דקסבר שפיכה מכח אדם בעי' עייש"ה, ואם איתא דמתעסק פסול בזריקה הרי אין לך מתעסק גדול מזה שנשפך מאליו, והאיך הוי ס"ד להכשירו, ואף הש"ס לא דחי אלא משום דילמא שפיכה מכח אדם בעי' והיינו כח גברא אבל כל שאתי מכח גברא אין קפידא אף אם הוא מתעסק, ואף זה רק בדרך דילמא, הא מבואר להדיא דבזריקה לא שייך פסול מתעסק, ומוכרח דרק בשחיטה גלי קרא ולא בשאר עבודות:

שם בגמ' שכור מחיל עבודה גבי מומי דמחלי עבודה בעי למיחשב', קשה לי הא פסול שתויי יין אינו מטעם מום רק הוי פסול אחר לגמרי ואיך שייך לחשבו בין המומין, ומ"ש מערל וטמא ושלא רחוץ ידים ורגלים וכיו"ב דלא חשיב בהדי מימין [ועי' רשב"א חולין (צ"ב.) בשם הרמב"ן שהוכיח דפסול אטר אינו מטעם בע"מ מדלא חשיב לי' במתני'] ולגירסת השיטמ"ק אתי שפיר קצת דיש לפרש בלשון בתמי' עיי"ש, אך לפי גירסת רש"י קשה וצ"ע:

שם בגמ' בשאר דברים המשכרים ודלא כר"י מבואר מכאן דפסול שכור של שאר דברים המשכרין הוא משום דאינו שוה בזש"א, ויש להעיר הרי שכור נקרא כשאינו יכול לדבר בפני המלך כדאיתא בעירובין (ס"ד) דפחות מזה נקרא שתוי ולא שכור עיי"ש, וכיון שאינו יכול לדבר בפני המלך ליפסל לעבודה מטעם הקריבהו נא לפחתך, ואין לומר דהקריבהו נא לפחתך שייך בנקרבין ולא במקריבין, דהא בזוה"ק פ' אמור דצ"א מבואר דאף בכהנים שייך פסול הקריבהו נא וכו', והובא במג"א סי' נ"ג, ואף דהרמב"ם כתב דטרפה פסול לקרבן משום הקריבהו נא לפחתך, וגבי אדם תנן דטרפה כשר הרי דבאדם לא שייך פסול זה, י"ל דטרפה באדם אינו ניכר מבחוץ, ואף דנודע הדבר עפ"י רופאים מ"מ כיון שאינו ניכר כלום מבחוץ לא שייך הקריבהו נא וכו', משא"כ בבהמה דבשעת הקטרה כבר הוכר הטרפות ואף דהקטרה אינה מעכבת מ"מ בעי' שבשעת שחיטה יהי' ראוי להקטיר כמש"כ התוס' יומא (כ"ט.) עיי"ש וכיון שלאחר השחיטה כשפתחו הבהמה נתודע שהיא טרפה אגלמ"ל שבשעת שחיטה לא היתה ראוי' להקטרה:

ובמ"א כתבתי לפרש דברי הרמב"ם לענין טרפה שפסול לקרבן דקשה למ"ל למימר משום הקריבהו נא ת"ל מהני תלתי קראי דדרשי' במנחות (ד"ו) למעוטי טרפה כמה שתמה הכ"מ, ואמרתי עפי"ד רש"י זבחים (ע"ד ע"ב) ד"ה נפולה דספק טרפה אין להכניס לעזרה משום הקריבהו עיי"ש, וי"ל דגם הרמב"ם קאי על ספק טרפה, ובודאי מיירי באופן שהספק מינכר בה מחיים כנידון דרש"י ז"ל שם גבי נפולה, ולפי"ז לק"מ מהא דטרפה כשר באדם ופסול בבהמה, דבבהמה אף טרפה שאינה ניכרת פסולה מקרא דמן הבקר להוציא את הטרפה או מדרשות האחרות המפורשות בגמ', דאף הרמב"ם מודה דודאי טרפה פסולה מדרשות הללו, וכה"ג באדם כשר, אך אם יהי' חשש טרפה הניכרת מחיים אפשר דאף באדם פוסל משום הקריבהו נא וכו':

ולכאורה יש להביא עוד ראי' דבאדם שייך פסול הקריבהו לפחתך דהא זקן חולה ומזוהם פוסל באדם ג"כ כמש"כ הרמב"ם פ"ז מביאת מקדש הי"א, ולכאורה מנ"ל לפסול זה באדם הא גבי בהמה ילפי' לה מקרא דמן הצאן מן הכבשים ומן העזים במכילתין (מ"א.) וא"כ באדם דלא גלי קרא מנלן לפוסלו ואין לומר דמגז"ש דגרב וילפת ילפי' לה כדאמרי' לעיל (מ"ג.) דמזה ילפי' ליתן את האמור של זה בזה, זה אינו דגז"ש זו קאי רק על המומין הכתובין בפרשת מומין משא"כ בזקן וחולה ומזוהם דילפי' מקרא דמן הצאן וכו', שאינו כתיב בפרשת מומין, דאל"כ אף טרפה יפסול באדם מהך גז"ש, אע"כ משום דלא נכתב בפ' מומין לא קאי הגז"ש עלה וא"כ אמאי פסול באדם, אע"כ דהפסול הוא משום הקריבהו נא לפחתך, וא"ת כיון דזקן חולה ומזוהם פסולין אף באדם משום הקריבהו נא וכו' למ"ל קרא גבי בהמה, הא לא קשיא דפסול הקריבהו נא אינו אלא מדברי קבלה דהא גבי בע"מ נמי שייך הקריבהו נא וכו' ואעפי"כ כתיב בתורה, וה"ה לזקן וחולה ומזוהם:

נמצא לפי"ז דבאדם הוא פסול רק מדברי קבלה וגבי בהמה פסול מה"ת, ואף דלענין דינא אין נ"מ כלל דאף משום הקריבהו לפחתך פסול בדיעבד כדמבואר ברש"י זבחים (ל"ה ע"ב) דפסול מחוסר אבר בעופות הוא מהקריבהו לפחתך, ועי' ב"ב (צ"ז ע"ב) דיין שנתגלה פסול משום הקריבהו נא, הרי דמזה ילפי' אף לענין דיעבד, וא"כ קשה הא דמבואר כאן דשכור פסול משום שאינו שוה בזש"א ואינו מחלל עבודה ואמאי לא יפסול משום הקריבהו לפחתך, ומטעם זה תהי' עבודתו פסולה אף בדיעבר:

ואולי י"ל דמשום הקריבהו נא אינו פסול בדיעבד רק היכא דהפסול הוא בגוף האדם או בגוף הקרבן, משא"כ בשכור שפסול זה, רק לפי שעה ואח"כ עובר אינו מחלל עבודה, ולפי"ז יש מקום לומר דאף כאן הפסול הוא משום הקריבהו, ואכתי צ"ע בזה לעת הפנאי:

שם במשנה, אלו כשרין באדם ופסולין בבהמה אותו ואת בנו. ובגמ' מאי אותו וא"ב אילימא אהרן ובניו וכו', ומוקי לה כחנניא, יש להעיר הא אוא"ב אינו פסול עצמי אלא מדאסרה תורה לשחטו היום ולמחר שרי נכנס תחת סוג מחוסר זמן, וענין מחוסר זמן שייך אף באדם, בקטן שפסול לעבודה, ואעפי"כ עבודתו כשרה [בדיעבד בשאר עבודות חוץ משחיטה דלא שייך בהם פסול מתעסק] כדמבואר בחולין (כ"ד ע"ב) איש מזרעך לדורותם מכאן אמר ר"א קטן פסול לעבודה ואפי' תם, מאימתי כשר לעבודה משיביא ב' שערות, פירש"י דהכי משמע איש הוא דבעי מומא לאפסולי הא קטן אפי' תם לא יגש עיי"ש, והנה לימוד זה דקטן דמי ממש ללימוד הפסולין מחמת אינן שוין בזש"א דילפי' ג"כ מדכתיב כל איש אשר בו מום מזרע אהרן איש השו' בזש"א הוא דבעי מום הא מי שאינו שוה בזש"א בלא מום נמי מיפסל עי' לעיל (מ"ג.) וברש"י שם, וכמו דהפסולין מחמת שאינם שוין בזש"א לא מחלי עבודה מדכתיב מום בו ולא יחלל, הרי דהחילול קאי רק על בע"מ, ה"ה לקטן שעבודתו כשרה בדיעבד, הרי דמחוסר זמן כשר באדם, וא"כ הו"ל למיתני מחו"ז כשר באדם ופסול בבהמה:

[ובאמת קשה להבין הא אוא"ב דומיא דבהמה לא שייך באדם כלל דהא איסור אוא"ב הוא מחמת שנשחט הראשון אפי' אם הי' חולין וזה לא שייך כלל באדם ואין זה משום שהפסול אינו נוהג אלא משום דלא שייך כלל, וביותר קשה לפי המבואר משיטת רש"י ורמב"ן חולין (ע"ד ע"ב) דולד של בן פקוע כשר לקרבן, דרש"י מפרש דב"פ פסול לפסח מטעם יוצא דופן, והתוס' הק' דא"כ לר"מ האיך פודין בו, והרמב"ן מקיים פירש"י ז"ל, והק' על התוס' דהא ע"כ יוצא דופן מפסל אף לר"מ, ומבואר דלשיטת התוס' משכחת שלא יהי' יוצא דופן ואעפי"כ יופסל מטעם שחוט כגון בבן של ב"פ, ולרש"י ורמב"ן בן ב"פ כשר כיון שאינו יוצא דופן, ומה שהוא שחוט לית לן בה דשחוטה אינה מוכרחת מצד עצם הקרבן וכמה שבארתי בעזה"י בחידושי שם, וא"כ משכחת לה שפיר שיהי' מותר להקריב אותו וא"ב ביום אחד, וא"כ מה חידוש הוא שאינו נוהג באדם הא הטעם הוא משום דלא שייך באדם, ואם יצויר בבהמה אופן דלא שייך ג"כ אינו נוהג וצ"ע בזה]:

ומוכרח לתרץ דהתנא נקיט כאן רק הנך דכשרין באדם לכתחילה, וקטן כיון דלכתחילה פסול לעבודה אף דפסולו לכתחילה אינו מצד מחו"ז אלא משום שאינו איש, מ"מ כיון שלכתחילה לא יעבוד יהי' מאיזה טעם שיהי' לא קתני הכי:

שוב ראיתי בתו"כ פ' אמור, איש מזרעך וכו' הא תינוק פסול אעפ"י שהוא תמים מאימתי עבודתו כשרה משיביא ב' שערות עייש"ה, ומדקתני לשון מאימתי "עבודתו כשרה" משמע דקטן עבודתו פסולה בדיעבד, ואם האמת כן הוא לפי הנראה הא דעבודתו פסולה משום דהוי מחוסר זמן דאל"כ מ"ש מהפסולין מחמת שאינם שוין בזש"א דילפי' ג"כ מלשון זה ואעפי"כ לא מחלי עבודה, אע"כ משום דקטן כיון דעכשיו אינו ראוי לעבודה ויוכשר לאחר זמן נכנס תחת סוג מחו"ז וילפי' אדם מבהמה ואף דלענין מומין עבדינן צריכותא לעיל (מ"ג.) ואי לאו דגלי קרא לא היי ולפי' מהדדי מ"מ בתר דגלי קרא במומין שוב אפשר ללמוד לענין מחו"ז מהדדי, ועי' חולין (ד"פ ע"ב) דלאו דמחו"ז הוא מדכתיב ושור ושה שרוע וקלוט וגו' לימד על כל פסולין שבשור ושבשה שהוא בלא ירצה, הרי דמפרשת מומין מרבינן לה, וע"כ אפשר דכמו שהוקשו לענין מומין כדאמרי' בגמ' דמילף ילפי מהדדי הוקשו גם לענין מחו"ז, ואם כנים הדברים אתי שפיר בפשיטות הא דלא נקיט כאן מחו"ז, דמחו"ז באמת פסול אף באדם אלא דאוא"ב לא נחשב אצלו מחו"ז כמו דחשוב גבי בהמה:

ואולי י"ל עוד טעם אחר בהא דקטן עבודתו פסולה בדיעבד לפימש"כ התוס' זבחים (ט"ז.) בשם הר"ר אפרים שהק' כהן גזלן יהא פסול לעבודה קו"ח מבע"מ שכשר לעדות ואם עבד חילל, ותירץ כיון דגזלן אינו מוזהר לא אתי מינייהו עיי"ש, וא"כ קטן שמוזהר [ועי' תוס' שם ד"ה היכן דלא בעי' אזהרת לאו] שפיר נוכל למילף מקו"ח דבע"מ דמחלל עבודה דהא קטן פסול לעדות, ואף דבקטן לא שייך מוזהר דלאו בר אזהרה הוא, עי' סנהדרין (נ"ה ע"ב) קטן חיובא נמי מיחייב ורחמנא הוא דחס עלי', ועוד דלפי הנראה מוזהר לאו דוקא אלא כיון שהתורה פוסלתו שוב נוכל למילף מבע"מ שיחלל עבודה בדיעבד:

עוד י"ל טעם אחר בהא דקטן עבודתו פסולה דהנה אין הכהן עובד תחילה עד שיביא עשירית האיפה משלו, אלא דבדיעבד אם עשה עבודה בלי עשירית האיפה עבודתו כשרה כדאיתא בירושלמי פ"ז דשקלים וברמב"ם פ"ה מכלי המקדש, ואם איתא דקטן רק לכתחילה אינו עובד למ"ל למעטו מאיש מזרעך וכו' תיפוק לי' דעדיין לא הקריב עשירית האיפה דקטן לאו בר אתויי קרבן הוא דכל הקרבנות צריכין דעת [עי' נדרים (ל"ה ע"ב) הכל צריכין דעת חוץ ממחו"כ, ועי' ערכין (כ"א.) ועי' רמב"ם פ"ט מה' שגגות ה"ג ואינו מביא עד שיגדיל ויהי' ב"ד] אע"כ דקרא אתי לפסול עבודתו בדיעבד ועי' מלמ"ל פ"ה מכלי המקדש הט"ז הביא גירסת התו"כ דבלי עשירית האיפה עבודתו פסולה, והעלה דט"ס הוא, ולפי הנ"ל כן מוכרח מהא דאיצטרך למעט קטן מעבודה, דאם איתא דבלא מנחת חינוך עבודתו פסולה תיפוק לה מטעם זה:

שוב נתתי אל לבי דאין ראי' מכאן לפסול עבודת קטן בדיעבד דאפשר דקרא איצטרך לקטן שיש לו דעת כגון מופלא הסמוך לאיש וכיו"ב, דיכול להפריש קרבן ואעפי"כ פסול לעבודה מטעם שאינו איש דמאיש נתמעט כל שלא הביא ב' שערות אפי' אם יש לו דעת, ועי' פי"ב דפרה מ"י הכל כשרים להזות חוץ מטומטם ואנדרוגינוס ואשה וקטן שאין בו דעת, ובתוסיו"ט שם דאף דהזאה צריכה כוונה מ"מ קטן שיש בו דעת כשר אלא דלענין קידוש ממעטי' מאיש אפי' קטן שיש בו דעת, וכ"מ מהא דפירש"י כתובות (ע"ג ע"ב) דקטן אין קדושיו כלום דכי יקח איש כתיב עיי"ש, ולכאורה הא בלא"ה אינו בר דעת ולקדושין בעי' כוונה ורצון, אע"כ דמשכחת לה קטן בר דעת דאי לאו דגלי קרא איש לא הי' אפשר למעוטי, ועי' כ"מ פ"ב מה' ק"פ ה"ד:

ובגוף הדין אם קטן מחלל עבודה צ"ע לדינא דאף שמלשון התו"כ מוכח כן הרי מלשון הגמ' חולין (כ"ד ע"ב) משמע קצת להיפוך מדלא קתני מאימתי עבודתו כשרה אלא מאימתי כשר לעבודה, ומד' הרמב"ם אין שום הכרע: שם) ושנעבדה בהן עבירה ושהמית את האדם, התוסיו"ט הביא נ"א דלא גריס לה, וכתב משום דאמרי' כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, אך בתוס' יבמות (ד"ז.) מפורש דרוצח עבודתו כשרה, וכבר השיג המלמ"ל פ"ט מביאת מקדש על התוסיו"ט מדברי התוס' הנ"ל, אמנם בתוס' שם ובתוס' סנהדרין (ל"ה) מבואר רק דרוצח אינו מחלל עבודה אבל מ"מ משמע דלכתחילה לא יעבוד, ועי' רא"מ עה"ת פ' משפטים פכ"א פי"ד, וא"כ שפיר לא גרסי' כאן ושהמית את האדם דזה פוסל אף באדם לכתחילה אלא שאם התחיל בעבודה רשאי לגומרה, וכדפירש"י יומא (פ"ה ע"ב) שאם התחיל בעבודה משלים עבודתו, ועי' תוס' יומא (י"ג ע"ב) ד"ה הי' שהקשו על רש"י שפירש בהא דאונן לר' יוסי יגמור דקאי על כהן הדיוט, האיך אפשר לומר שיגמור והרי אונן מחלל עבודה עיי"ש, ומשמע דאם לא הי' מחלל עבודה אף שלא הי' רשאי לעבוד מה"ת הוי אתי שפיר הא דאם התחיל בעבודה גומרה דכל שהתחיל חשוב כדיעבד ומניחין אותו לגמור, וא"כ גם ברוצח דדרשי' מקרא דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי שאם התחיל בעבודה גומרה, אינו מוכרח רק שאינו מחלל עבודה אבל לכתחילה אפשר דאסור לעבוד מה"ת:

ואף דלכאורה יש להשיב אם איתא דרוצח אסור לעבוד מה"ת יחלל עבודה ג"כ מקו"ח דבע"מ, דהא בתוס' זבחים (ט"ז.) ד"ה מה הקשה הר"ר אפרים כהן גזלן יהא פסול לעבודה קו"ח מבע"מ שכשר לעדות ואם עבד חלל, ולאו קושיא הוא כיון דגזלן אינו מוזהר לא אתי מינייהו עכ"ל עיי"ש, וא"כ רוצח אם איתא דמוזהר לילף מינייהו שיחלל משום דפסול לעדות, אע"כ דאף לכתחילה כשר מה"ת, ואין לומר דהא דבעי' שיהא מוזהר היינו באיסור לאו, משא"כ לרוצח דאף אי נימא דמוזהר שלא לעבוד אינו בלאו דהא ליכא אזהרה מפורשת בתורה רק דמצד הסברא שמעינן לה [כדפירש"י סוף פ' יתרו עה"פ כי חרבך הנפת עליה ותחלליה שאינו בדין שיניף המקצר על המאריך עיי"ש, וכ"ש בכהן העובד אם הוא רוצח שאינו ראוי לעבודה, ועי' זוה"ק פ' פנחס ד' רכ"א ד"ה ושם] או מקו"ח דנשיאת כפים כמש"כ התוס', וא"כ אין לומר שרוצח יחלל עבודה מקו"ח דבע"מ דאכתי איכא למיפרך שכן אינו מוזהר:

אך עי' בתוס' זבחים שם ד"ה היכן, תימא נימא מוהקריבו ב"א דדרשי' מקבלה ואילך מצות כהונה עיי"ש, הרי דאף מחמת זה חשוב מוזהר אע"ג דליכא לאו כיון דמ"מ מבואר בתורה שאינו רשאי לעבוד, וא"כ ה"ה לרוצח ומדאינו מחלל ע"כ דליתא לקו"ח, וכמש"כ התוס' שם בתירוץ הב' דנ"כ שאני דאין קטיגור נעשה סניגור:

שיב נתתי אל לבי דלק"מ שאפשר דאיתא לקו"ח ושפיר אינו רשאי לעבוד מה"ת, והא דלא ילפי' שיחלל מקו"ח דבע"מ, הוא משום דגלי קרא מעם מזבחי ולא מעל מזבחי, ואדרבא בזה יש לתרץ ג"כ קו' הר"ר:

הגה"ה:

ודרך אגב עלה בלבי ליישב קו' התוס' ע"ד רש"י הנ"ל דלכאורה היא קושיא עצומה כיון דכהן הדיוט אונן מחלל עבודה אמאי לא יפסיק עבודתו, אך י"ל דהנה בש"ס קדושין (ס"ו ע"ב) מבואר דר' טרפון מדמה כל הפסולין לחלל כמו שבחלל אם הי' עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה או ב"ח עבודתו כשרה ה"ה בכל הפסולין לעבודה, ורע"ק מדמה כל הפסולין לבעל מום שאם עבד חילל אף אם נודע לו הפסול בשעה שהתחיל בעבודה, ובתוס' שם ד"ה אמר דאם טבל הכהן במקוה שהיתה בחזקת כשרה ועבד עבודה ואח"כ באו עדים והעידו שהיתה חסרה בעת הטבילה עבודתו כשרה לר' טרפון מידי דהוי אבן גרושה ובן חליצה עיי"ש, והנה טמא מחלל עבודה כדאיתא בזבחים (ט"ו ע"ב) ואעפי"כ אם הי' עובד בחזקת טהור ואח"כ נודע שהוא טמא עבודתו כשרה הרי דמדמה טמא לחלל וה"ה לשאר פסולין:

[ובחידושי למס' יבמות (דף קי"ח ע"ב) בתוד"ה בת שם בארתי הדבר באריכות בס"ד דרע"ק ור' טרפון לשיטתם אזלי, רע"ק מדמה כל הפסולין לבע"מ, ור"ט מדמה להו לחלל]:

ולפי"ז י"ל דר' יהודה ור' יוסי דפליגי ביומא שם בכהן שהי' עומד ומקריב ישמע שמת לו מת ר"י ס"ל מניח עבודתי ויוצא ור' יוסי ס"ל יגמור, מחלקותם תליא במחלו' דרע"ק ור"ט הנ"ל, דר' יוסי ס"ל כר"ט דכל הפסולין ילפי' מחלל הילכך גבי אינן נמי הדין כן דאם לא ידע בשעה שהתחיל לעבוד שהוא אונן עבודתו כשרה הילכך גומר עבודתו ועי' בחי' מהרי"ט קדושין שם שכתב דהא דר' טרפון יליף טמא מב"ג וב"ח ולא מבע"מ, משום דבע"מ לא הותר מכללו, ולפי"ז אפי' אי נימא דר"ט לא יליף כל הפסולין מב"ג וב"ח מ"מ אונן שפיר יליף דהא הותר מכללו לגבי כה"ג כדאיתא בזבחים (ט"ז ע"ב) עיי"ש ור' יהודה ס"ל כרע"ק דדוקא בחלל גלי קרא אבל שאר פסולין ילפי' מבע"מ:

וא"כ אתי שפיר מה שפירש"י דקאי על כהן הדיוט, ומה שהק' התוס' דבתוספתא מפורש דכהן הדיוט מניח עבודה ויוצא, י"ל דסתם תוספתא הוא אליבא דרע"ק כדאמרי' בסנהדרין (פ"ו.) סתם תוספתא ר' נחמי' וכולהו אליבא דרע"ק, ורע"ק לשיטתו ס"ל שפיר דמניח עבודתו ויוצא, אבל ר' יוסי כר' טרפון ס"ל ואף דגבי ב"ג וב"ח לא מצינו אלא שאם עבד כבר ואח"כ נודע שהוא חלל עבודתו כשרה אבל שלא יפסיק עבודתו אם נודע באמצע עבודה לא שמענו, וברש"י קדושין שם מבואר להיפוך שפי' אהא דעומד ומקריב ע"ג אפרים כהן בתוס' הנ"ל דאם באנו ללמוד גזלן מקו"ח מהנך איכא למימר רוצח יוכיח שפסול לעדות ואפי"ה אינו מחלל עבודה, ועכ"פ יש לקיים גירסת התוסיו"ט דמי שהמית את האדם פסול לעבודה לכתחילה כנ"ל:

ואפשר דהא תליא בב' חלוקי התוס' ביבמות (ד"ז.) שם, דמתחילה כתבו דאף לענין נשיאת כפים חומרא בעלמא הוא, וא"כ ליכא קו"ח דמדיא אף לישא כפיו רשאי, ולפי תירוץ הכ' שכתבו דנשיאת כפים שאני משים דאין קטיגור נעשה סניגור, א"כ כיון דבנשיאת כפים מדינא פסול שוב נוכל למילף עבודה במכ"ש מנ"כ לענין דלכתחילה אסור לעבוד:

אך מלשון התוס' שם משמע דאף לכתחילה כשר לעבודה, דאל"כ מאי קושיא מנשיאת כפים הא אפשר דכשם שלא ישא כפיו לכתחילה כן אסור לעשות עבודה לכתחילה, אע"כ תפסו דאם איתא דפסול הי' מחלל עבודה ג"כ, לכך הוכרחו לתרץ דאינו דומה לנ"כ משום דשם אין קטיגור נעשה סניגור, ובאמת צריך להבין אמאי לא ניחא להו לחלק דאף לעבוד אסור לכתחילה אלא דבדיעבד אינו מחלל עבודה:

אך י"ל דהוכרחו לפרש כן דאי דלכתחילה אינו רשאי לעבוד הדרא קו' לדוכתא דילמא התם לאו משי דרציחה דוחה עבודה אלא משום דגברא לא חזי: יצא לנו מזה דלפי' התוס' שפיר יש לגרוס כאן שנעבדה בו עבירה ושהמית את האדם דאף רוצח כשר באדם מה"ת, [ואף שנעבדה בו עבירה כולל גם מוקצה ונעבד אך כאן קאי רק על ג"ע, דהא מומר לעכו"ם פסול לעבודה אפי' לאחר ששב כדאיתא במנחות (ק"ט ע"ב) וברמב"ם פ"ט מביאת מקדש]: (שם) בגמ', והנושא נשים בעבירה פסול עד שידירנה הנאה, עי' תשו' ח"ס בלקוטים סי' י"ב הביא דברי המזרחי דפסול זה אינו מטעם קנס רק מדינא דכל זמן שהוא נשוי אשה בעבירה יש לו דין חלל מן התורה, והא דאמרי' בגמ' דהוא אינו מתחלל, היינו שאינו מתחלל חילול תמידי כזרעו דיש לו תקנה לגרשה או לידור הנאה וחוזר לכשרותו עיי"ש וכן מפורש בפיה"מ להרמב"ם פ"ג דסוטה מ"ז עיי"ש:

ויש להעיר מדברי הרמב"ם פ"ה מה' כלי המקדש שכתב ואינו נושא ב' נשים ואם נשא שתים אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש לאחת עייש"ה, משמע דבכל השנה אף שאסור לישא ב' נשים כמש"כ בפי"ז מה' אי"ב הי"ג מ"מ אם עבר ונשא מותר לעבוד, ולפי הנ"ל דאם נשא אשה בעבירה נעשה חלל הלא גם כל השנה אינו יכול לעבוד מן התורה גם קשה למ"ל קרא דוכפר בעדו ובעד ביתו ולא ב' בתים ת"ל דאף בכל השנה אסור לעבוד מה"ת, ואין לומר דאיסור ב' נשים כיון דאינו בלאו אלא יליף לה מקרא דאשה אחת ולא שתים לא נתחלל בכך, זה אינו דהא פסק בפי"ט מאיסורי ביאה דאף מחייבי עשה כגון בעולה לכה"ג הולד חלל, ולשיטת הרמב"ם כל היכא דהולד מתחלל גם הוא עצמו מתחלל ומוכרח לפרש דכוונת הרמב"ם הוא שביום הצום אינו יכיל לעביד עד שיגרש ובכל השנה אף קודם גירושין מותר כשידור הנאה ממנה: ועוד יש נ"מ אם הי' נשוי ב' נשים מכבר קודם שנתמנה דמטעם דכה"ג אסור לישא ב' נשים אינו נפסל דהא בהיתר נשא, וכדאמרי' דאירס את האלמנה ונתמה להיות כה"ג יכנוס, אך ביוהכ"פ לאו באיסור דידי' תליא רק דגזיה"כ הוא שאינו מכפר בעד ב' בתים הילכך אף אי נשא בהיתר מוכרח לגרש, ועי' בהה"מ פי"ז מה' אי"ב הי"ג:

שם והמטמא למתים פסול עד שיקבל עליו, לכאורה נראה דגם פסול זה הוא מה"ת מדמייתי לה יחד עם פסול נושא נשים בעבירה דלשיטת הרמב"ם הוא פסול מה"ת וכן משמע מהא דמקשה הש"ס מ"ש הכא דסגי לי' בקבלה ומ"ש התם דמדריון לי' ומשני התם יצרו תוקפו, ואם איתא דכסול זה הוא מדרבנן הוי מצי לשנויי דהיינו טעמא דסגי לי' בקבלה משום שאינו אלא פסול דרבנן:

ועי' רש"י פסחים (ד"ג ע"ב) שחץ פסול הוא עצמו הי' גם רוח ומבזה קדשי שמים ואינו ראוי לשמש, ולכאורה אמאי לא קחשיב לי' כאן בין הפסולים לעבודה המזבח וכו' שעבודתו כשרה עבודתו שעבד כבר" עיי"ש, אך י"ל דבזה עדיף מחלל כיון דאין פסילו מפורש אלא מדיוקא דכה"ג שמעינן לה דכתיב גבי כה"ג ומן המקדש לא יצא וכו' הא אחר שלא י"א חילל ע"כ י"ל ד דיוק כך הוא דכה"ג רשאי להתחיל וכהן הדיוט אם התחיל במזיד חילל אבל שיתחייב להפסיק אין לנו, וכן מבואר בריטב"א יומא שם עיי"ש, ואף בתוס' שם משמע דאם התחיל כבר הי' ניחא מה שאינו צריך להפסיק אך דהי' עומד ומקריב משמע להו אע"ג דלא התחיל, ולרש"י יהי' מוכרח לפרש דוקא בשכבר התחיל, תליא בהא דפליגי בזבחים (ט"ז.) מהיכן ילפי' דאונן מחלל עבודה דשם איתא דתנא דבי ר"י אתיא בקו"ח מבע"מ:

והרמב"ם שפסק בפ"ב מביאת מקדש דכהן הדיוט מניח עבודתו ויוצא, ומפרש דמחלו' דר"י ור"י קאי על כה"ג לשיטתו אזל שפסק בפ"ו שם דחלל אינו מחלל עבודה אפי' אם ידע שהוא חלל בשעה שהתחיל לעבוד, וא"כ אי אפשר למילף שאר פסולין מחלל, והתוס' ביומא אפשר ג"כ דלשיטתייהו אזלי שכתבו בתענית (י"ז.) דחלל אינו מחלל עבודה, אבל ר"י בעה"ת בקדושין שם משמע דס"ל דלר' טרפון חלל מחלל עבודה היכא דידע שהוא חלל דאל"כ האיך הי' אפשר למילף טמא מחלל, ואף דלא מצינו מקום מפורש בש"ס דחלל יחלל עבודה, אפשר משום דהוי מילתא דפשיטא דנחשב כזר [וכמש"כ הרמב"ם פי"ט מה' איסורי ביאה ה"י דחלל של תורה הרי הוא כזר ונושא גרושה ומטמא למתים עיי"ש, ועי' חינוך מצוה ר"פ דחלל שאכל תרומה חייב מיתה ביד"ש כזר, וכן מבואר במכלתין (מ"ז.) כהנת כיון דאי בעיל לה הו"ל זרה עיי"ש, ועי' אבני נזר חיו"ד סי' תמ"א] וזר מחלל עבודה, הלכך אין צריך לימוד ע"ז וכדאמרי' בגמ' לענין מחוסר בגדים דמחלל עבודה מטעם זר, אלא דהתם צריך הש"ס לאתויי קרא דמחוסר בגדים נחשב כזר, דמצד הסברא אינו כזר לולא דגלי קרא, אבל בחלל דפשוט שהוא כזר כמש"כ הכ"מ פי"ט מה' איסורי ביאה שם פשיטא דמחלל עבודה, ואף דהרמב"ם גם הוא ס"ל דחלל הרי הוא כזר כנ"ל, מ"מ מסתברא לי' כיון דגלי קרא בחלל דפועל ידיו תרצה אין חילוק בין ידע בשעת עבודה שהוא חלל להיכא דלא ידע, וע"כ גלי, קרא דבזר כזה שנצמח מחללות אינו מחלל עבודה, אך ר"י בעה"ת הנ"ל יסבור דמשמעות הכתוב הוא רק באם לא ידע שהוא חלל בשעת עבודה, ואפשר דבכה"ג אף זר גמור אינו מחלל עבודה, וכמה שדנתי בחידושי ליבמות (קי"ח.) אכמ"ל] ע"כ הגה"ה:

אך אי נימא דכל הני דחשיב כאן פסולין מה"ת אתי שפיר דפסול דהתם אינו אלא מדרבנן כדמשמע מלשון אינו ראוי לשמש ולא כתב שהוא פסול לשמש [וגוף דברי רש"י ז"ל שם צע"ק דבש"ס מנחות (י"ח.) מייתי לה רק לענין חלוקה ואכמ"ל]:

הרי מוכח מכל הנ"ל דהמטמא למתים פסול מה"ת, וצריך להבין שורש הפסול הרי מ"מ עכשיו טהור הוא:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהנה בטומאת כהנים איכא ל"ת ועשה, ל"ת, לנפש לא יטמא, ועשה דקדושים יהיו [עי' ב"מ ד"ל.] וכהן שאינו נזהר מטו"מ ורגיל לטמא עצמו בכל פעם, אף בהיותו טהור, נחשב מבטל עשה דקדושים יהיו, דקדושים הייני מובדלים ופרושים. והרי הוא אינו מובדל מטומאה כיון דאם תזדמן לפניו לא ימנע מלטמא [דוגמא לעשה דמשמרת תרומתי דאם נמנע מלשמרה עובר בזה אף שבפועל לא נטמאת דמ"מ השמירה נעדרת וה"ה כאן דמ"מ הקדושה נעדרת במה שאינו משמר עצמו מטומאה] ועי' זבחים י"ז.) דמהך קרא דקדושים יהיו ולא יחללו ילפי' דטבול יום מחלל עבודה, הרי דקרא קאי לענין פסול עבודה וא"כ ה"ה דנוכל למילף משם דמי שהוא מטמא למתים פסול לעבודה כיון דאינו בכלל קדושים יהיו, והא דאינו מחלל עבודה כטבו"י, אפשר משום שאינו פוסל בתרומה כדאמרי' בזבחים שם עיי"ש אבל מ"מ פסול לכתחילה שמעינן משם ואכתי צ"ע טובא בזה כי הוא מילתא חדתא ולא באתי רק להעיר:

שם בגמ', תנא נודר ועובד וכו' פירש"י אעפ"י שעדיין לא גירש מותר לעבוד משנדר שלא תהנה ממנו והוא ממנה, צריך להבין למ"ל היא ממנו ואמאי לא סגי בהוא ממנה:

וי"ל דלכאורה כיין דחשוד לעבור על לאו דגרושה לכהן אף אם ידיר הנאה לא יועיל כמש"פ המחבר ביו"ד סי' ב' ס"ג במומר לתאבון ששחט אפי' נשבע ששחט יפה אינו נאמן דבאותו דבר חשוד הוא אף על השבועה ומקורו מדברי הרשב"א והריב"ש עיי"ש לזה העצה שידיר שגם היא לא תהנה ממנו, וא"ת מה נרויח בזה הרי גם היא חשודה על לאו זה כמוהו דכל היכא שהוא מוזהר היא נמי מוזהרת:

אך עי' תוס' נדרים (ד"צ ע"ב) שהקשו וא"ת טמאה אני לך אמאי לא מהימנא הא שויתה נפשה חתיכה דאיסורא וכו' ותירץ הרא"מ דלא מצינו זונה שהיא אסורה לינשא לכהן דהוא מוזהר עלי' אבל היא אינה מוזהרת עליו, והתוס' הקשו על הרא"מ הא קימ"ל דכל היכא דהוא מוזהר היא נמי מוזהרת עיי"ש, ובכדי ליישב דברי הרא"מ ז"ל נלפענ"ד שתפס דאף דמקרא דלא יקחו ילפינן דהיא נמי מוזהרת מ"מ אזהרתה הוא רק בסוג לפ"ע לת"מ כיון דאין האיסור מחמת עצמה רק מחמתו, ואף דבלא"ה עוברת אלפ"ע, כאן גלי קרא, דחוץ מלפ"ע לת"מ הכללי עוברת בלאו דלא יקחו, אבל גם זה הוא ענין לפ"ע, וכן משמע קצת מלשון הרשב"א יבמות (פ"ד ע"ב) עיי"ש, ומצינו כיוצא בזה לענין רבית דכל היכא שאין המלוה עובר אין הלוה מוזהר על לא תשיך כמש"כ בסה"ת הובא בט"ז יו"ד סי' קנ"ט ס"ק ג' בהא דמומר מותר להלוותו ברבית עיי"ש, הרי אף דלא תשיך לאו מיוחד הוא מ"מ כיון דאין האיסור מחמת עצמו הוי סוג לפ"ע לת"מ, וע"כ כל שאין המלוה מוזהר אין הלוה עובר משום לא תשיך, וה"ה בזה דאם הוא אינו מוזהר, היא אינה עוברת משום לא יקחו ואף דלפי דברי' שהיא אסורה לו הרי היא מכשילתו באיסור ואיכא גם משום לפ"ע, אך הרא"מ ס"ל דאיסור לפ"ע לת"מ אינו מפני שמכשילו בפעולת האיסור אלא מפני שמכשילו בעונשו של איסור שיענש עליו בזה ובבא, כדמבואר ג"כ ברש"י ע"ז (ד"ו.) ד"ה ולפני ובט"ז יו"ד סי' קמ"ח ס"ק ג' עיי"ש ועי' תוס' יבמות (מ"ז.) ד"ה אין ובחידושי חמדת שלמה שם מבואר להיפוך ואכמ"ל]:

וא"כ י"ל דרש"י כאן אזיל בשיטת הרא"מ דאזהרתה היא בסוג לפ"ע, ועי' דרישה יו"ד סי' א' במש"כ הכלבו דנשים שוחטות לעצמן אבל לא לאחרים דנשים מפני שדעתן קלה לא זהירי בלפ"ע כל כך, וכן מבואר בר"ן פ' יוהכ"פ בהא דאין עושין דברים הללו לא ע"י נשים ולא ע"י כותים מפני שמצטרפין לדעת אחרת עיי"ש, וע"כ אם ידור שלא יהנה ממנה לא יועיל כל כך דכיון שהוא חשוד על לאו דפסולי כהונה יש לחוש שלא ישגיח גם על איסור הנדר באותו דבר, והיא כיון שחשודה אלפ"ע [במקצת עכ"פ] חשודה ג"כ אלאו דלא יקחו, ע"כ העצה שידיר שגם היא לא תהנה ממנו דזה הוי איסור מחמת עצמה ולאיסור מחמת עצמה לא נחשדה עד עכשיו, ודו"ק, ואף שהיא דרך רחוקה קצת נכנסתי בפרצה דחוקה לבאר דברי רש"י ז"ל ומי שדעת רחבה יפרש באופן מרווח יותר:

פרק שמיני (דף מ"ו) במשנה נתגיירה מעוברת, פירש"י ובעלה עמה וילדה הוי אותו ולד בכור לכהן דפ"ר הוא בישראל, ולא לנחלה דהורתו שלא בקדושה ולאו בר נחלה הוא, וזרע מצרי רחמנא אפקרי' דכתיב וזרמת סוסים זרמתם ע"כ, ובתוס' הקשו דבלא"ה לאו בר נחלה הוא דגר שנתגייר כקטן שנולד, ואדרבא בהיותו נכרי בר נחלה הוא דעכו"ם יורש את אביו, אך כיון שנתגייר הוי כקטן שנולד עיי"ש, ולפענ"ד י"ל דרש"י לשיטתו דהנה התוס' כתבו כאן דהא דאמרי' בפ' נושאין על האנוסה הא דאמור רבנן אין אב למצרי משום דרחמנא אפקרא לזרעי' דמצרי ותמוה אמאי לא סגי בטעם גר שנתגייר כקטן שנולד, ותירצו דאי לאו טעמא דרחמנא אפקרי' לזרעי' הי' לנו לאסור מדרבנן משום דאתי לאחלופי בישראל עכתו"ד ז"ל, אבל ברש"י יבמות שם פירש דבהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה לא שייך לומר כקטן שנולד:

וטעמו של רש"י ז"ל אפשר עפימש"כ המהר"ל בגו"א עה"פ ויבכו העם על משפחותם על עסקי משפחות שנאסר להם ואמאי לא נימא שמותרין בקרובותיהם משום גר שנתגייר כקטן שנולד, ותירץ דזה לא שייך רק בנתגייר ברצון אבל בשעת מתן תורה שהי' באונס דכפה עליהם הר כגיגית לא הוי כקטן שנולד, [וה"ה בגר שלידתו בקדושה כיון דגריתו היתה באונס עי"מ שנתגיירה אמו לא הוי כקטן שנולד, הילכך פירש הטעם משום דרחמנא אפקרי' לזרעי', ואף דלענין נחלה לא אפקרי' לזרעי' דהא נכרי יורש את אביו מה"ת חידוש הוא שחדשה תורה לענין ירושה ולא ילפי' מינה לשאר מילי וזהו רק לענין חלק פשוט דשייך אף בנכרי, אבל חלק בכורה דלא שייך בנכרי זה ודאי אינו נוטל, דבשלמא אי לא אפקרא לזרעו והבן מתיחס אחריו לכל מילי, וגם כקטן שנולד לא שייך כנ"ל, שפיר הי' נוטל אף חלק בכורה, אך כיון דרחמנא אפקרי' לזרעי' הרי אינו מתיחס אחר אביו, הילכך אף דחלק פשוט נוטל מצד גזיה"כ מ"מ חלק בכורה אינו נוטל, וביותר יובן הא דלא ילפי' מירושה לפי מה שיתבאר בדברינו לקמן (מ"ז.) דלשיטת רש"י הא דרחמנא אפקרי' לזרעי' זהו רק כשדנין לענין של תורה אבל ירושה של נכרי אינו ענין של תורה כלל עיי"ש ותבין:

אך אכתי קשה התינח התם ביבמות דמיירי לענין אשת אחיו מאביו גבי ב' אחים תאומים שפיר פירש"י ז"ל דלא שייך כקטן שנולד כיון דשניהם יחד באונס נתגיירו, משא"כ הכא דדנין על הבן עם אביו, נהי דהבן לא הוי כקטן שנולד דבאונס נתגייר מ"מ הרי אביו דברצון נתגייר הוי כקטן שנולד ואין לו שייכות עם הבן אפי' אי לא אפקרא רחמנא לזרעי': ולכאורה עלה בלבי לפי"מ דאמרי' בכתובות (י"א.) דבגר שנתגיירו בניו עמו סתמא ניחא להו במאי דעביד אביהן הרי דע"ד אביהם הם מתגיירין, וא"כ לא חשיב לגבי אביו כקטן שנולד כיון דהאב והבן בדעה אחת נתגיירו, ושוב דמיא לד' המהר"ל, ואף דשיטת רש"י שם דאף בנתגיירו עם אביהם יכולין למחות כשהגדילו, מ"מ אם לא מיחו הגרות היא מחמת דעת אביהם, ועוד דבעובר ודאי אינו יכול למחות אח"כ כמש"כ התפארת למשה הובא בפ"ת יו"ד סי' רפיח אך דעת האב"מ אינו כן]:

אך הא ליתא דבשלמא בנים הנולדים שנתגיירו עם אביהם שייך לומר בהם ע"ד אביהם נתגיירו אבל בעובר כיון שהאם יכולה להתגייר בלא דעת בעלה ואז תועיל הגרות גם להבן הרי העובר נגרר לגמרי אחר אמו ולא בתר אביו:

לכן נלפענ"ד לפרש באופן אחר דלדעת רש"י ז"ל הא דגר שנתגייר כקטן שנולד היינו רק כשנהפך מנכרי לישראל דיש כאן פשיטת צורה ולבישת צורה, היינו סילוק הנכריות וקבלת הישראליות דכיון שנתהווה בו הבדל דת מהיפוך אל היפוך נחשב כברי' חדשה לגמרי, משא"כ כשנעשה מאינו יהודי, יהודי, דאין כאן רק לבישת צירה בלבד, מחמת זה לא נחשב כקטן שנולד, וכן מבואר בש"ס יבמות (מ"ח ע"ב) מפני מה גרים מעונין ויסורין באין עליהם מפני שלא קיימו שבע מצות ב"נ ר' יוסי אומר גר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכו', אחרים אומרים מפני ששהו עצמם להכנס תחת כנפי השכינה, וכתב הריטב"א שם דאחרים בתר טעמא דר' יוסי גרירי דס"ל גר שנתגייר כקטן שנולד, ואינו נענש על מה שעבר בהיותו ב"נ עיי"ש, ולכאורה קשה דא"כ אמאי נענש על מה שאיחר להתגייר הרי גם האיחור הי' בעודו ב"נ ונימא אף לענין זה כקטן שנולד דמי, אך לפי האמור ניחא דכקטן שנולד הוא רק כשדנין מקודם התחלת הגרות, על לאחר גמר הגרות, היינו במה שנתהפך מנכרי גמור לישראל גמור, אבל מאחר מילה עד לאחר הטבילה לא נחשב כקטן שנולד, והא דהגרים נענשין על ששהו לכנוס תחת כנפי השכינה היינו מפני שנשתהו יותר מדי בין מילה לטבילה, או אפי' קודם המילה רק שנתן דעתו להתגייר דמאז בטל ממנו תורת נכרי במקצת, כמש"כ תתוס"י ביבמות שם [הנדפס בש"ס דפוס ווילנא] דנכרי שנתן דעתו להתגייר שיב לא שייך בי' דין נכרי ששבת חייב מיתה עיי"ש, וכיון שיש לו שייכות לשביתת שבת ע"כ דיצא מאז מתורת נכרי במקצת, ושוב לא שייך לומר דהוי כקטן שנולד, ולפי"ז הא דנענשין על מה ששהו, היינו ששהו משעה שנגמר בדעתם להתגייר, וזהו מה דדרשי' מתחת אשר באת גבי רות דמשעה שנתנה דעתה להתגייר מהרה בכל טצדקי להכנס תחת כנפי השכינה במוקדם האפשרי:

ולפי"ז אתי שפיר מה שפירש"י דבהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה לא שייך לומר גר שנתגייר כקטן שנולד, דבהיותו עובר לא הי' עליו תורת נכרי מעולם דכיון שעובר אין לו מציאות בפ"ע ולא שייך לדון עליו כלל אין עליו שם נכרי, אלא שאינו יהודי וכשנעשה מאינו יהודי יהודי, לא הוי כקטן שנולד [ומה שפירש"י גיטין (מ"ג ע"ב) דח"ש וחב"ח שנשתחררה לגמרי הוי כקטן שנולד, ולכאורה יפלא הא דבהבדל מועט כזה תחשב כברי' חדשה, אך שם הטעם משום דבחלק העבדות יש פשיטת צורה ולבישת צורה, ולא דמי לגר שמל ולא טבל דהתם כבר נפשטה צורת נכרי שבו משעה שמל כמש"כ הרדב"ז דהמילה היא סילוק הנכריות והטבילה קבלת הישראלית, ע"כ בין המילה לאחר הטבילה ל"ח כקטן שנולד משא"כ בזה] ואף כשדנין לענין ההבדל שבינו לבין אביו לא שייך כקטן שנולד כיון שלא הי' מובדל ממנו רק דרגא אחת שזה אינו יהודי וזה יהודי, ודו"ק:

עי' השמטה ראיתי בחלקת יואב תנינא סי' ח' שהק' לפימש"כ הרמב"ן דלמאן דס"ל עובר לאו ירך אמו הא דנכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה, אבל מילה לשם גרות צריך לאחר שנולד דלא נעשה גר בטבילה בלבד, וא"כ איך אמרי' כאן דנתגיירה מעוברת צריך פדיון הלא אינו פטר רחם בישראל דבשעה שנולד עדיין הוא נכרי כל זמן שלא נימול, ודוחק לאוקמי סתמא דמתני' כהסוברים עובר ירך אמו, ע"כ יצא לידון בדבר החדש דבטבילה גרידא יצא מתורת נכרי וכיון דלחומרא דינו כישראל חשיב פ"ר בישראל עיי"ש שהאריך בזה, והנה לפימש"כ אכתי קשה נהי דיצא מתורת נכרי מ"מ הא לכלל ישראל אכתי לא בא והאיך הוי פ"ר בישראל, אך כבר קדמו בזה כ"ק אדמו"ר זצללה"ה באבני נזר יו"ד סי' שד"מ ושם מבואר דבטבילה נעשה ישראל אלא דאסור לישא בת ישראל עד שימול עייש"ה, ולפי"ז אתי שפיר מה דנקרא פ"ר בישראל, [ואע"ג דכל היכא דכתיב בני ישראל ממעטינן גרים יש לחלק בין בני ישראל לבישראל דבני ישראל לא הוי אבל הוא עצמו נחשב ישראל ועי' תוס' מנחות (ס"א ע"ב) ד"ה אין]: ולפענ"ד הי' נראה ליישב באופן אחר עפי"מ דאמרי' בגמ' לוי' שילדה בנה פטור מחמש סלעים מ"ט בפטר רחם תלה רחמנא, הרי דאף שהבן ישראל ומצד עצמו הי' בדין לפדותו מ"מ בתר אמו אזלי' וכיון שהיא אינה ישראלית לא נחשב פ"ר בישראל, וא"כ ה"ה להיפוך כשהאם ישראלית אף שהבן הנולד עדיין דין נכרי עליו חייב בפדיון לכשימול כיון דנולד מישראלית, ואף דישראלית אשת כהן או לוי שילדה בנה פטור מפדיון ולא אמרי' דהוי פ"ר בישראל, הרי דלהיפוך לענין חיוב לא אזלי' בתר פטר רחם רק בעי' שהוא עצמו יהי' ג"כ ישראל, התם טעמא אחרינא יש לפוטרו דאף דבשעת לידה חלה עליו קדושת בכורה מ"מ אחר הלידה כיון שהוא לוי מחמת שאביו לוי הוא מפקיע את עצמו וזהו פדיונו כדאמרי' בפ"ק דמכלתין דבכורי לויים במדבר הפקיעו את עצמם, וה"ה לזה דאף דבשעת הלידה לא הי' לוי וחל עליו חיוב פדיון מ"מ כיון שלאחר הלידה נעשה לוי הוא מפקיע את עצמו, משא"כ בנכרי דלא שייך זה שפיר חייב בפדיון משום דנולד מישראלית ובתר אמו אזלי' כנ"ל:

שוב נתתי אל לבי דיש לדחות זה, דהנה הא דלויה שילדה פטירה משום דפטר רחם אמר רחמנא לכאורה קשה מה בכך דפ"ר כתיב הא מ"מ הבן ישראל הוא ולא לוי, אך י"ל עפ"י מה דאמרי' בפ' אלמנה לכה"ג (ס"ז.) עובר במעי זרה זר הוא, וביאר באבני נזר יו"ד סי' תמ"ג דאע"ג דבעלמא הבן מתיחס אחר אביו ולא אחר אמו, היינו כששניהם מת חסים אליו מחמת שהילידו אותו כבר, דבזה אלים כח האב, אבל כל זמן שהוא במעי אמו שהיא אמו מחמת עכשיו שהוא במעי' ולא מחמת שכבר עיברתו בלבד, ע"כ אלים כחה מכח האב שהוא אביו רק מחמת העבר, ולה יש מעלה נוספת שהיא אמו אף מחמת עכשיו עייש"ה, ולפי"ז ה"ה כאן כיון דחיוב בכורה בא ע"י נגיעת רחם ובאותה שעה הוא מתיחס טפי אחר אמו כיון דהיא אמו אף מחמת הלידה של עכשיו, הילכך נחשב עתה לוי ממש, אלא דאח"כ כשכבר יצא לאויר העולם נעשה ישראל כמו דעובר במעי זרה זר הוא ואח"כ נעשה כהן ודו"ק: וא"כ גבי מעוברת שנתגיירה אין לומר שהולד בשעת הלידה הוא ישראל ואחר שיצא נעשה נכרי מפני שעכשיו מתיחס אחר אביו, זה אינו דעכו"ם איני מתיחס כלל אחר אביו דרחמנא אפקרא לזרעו, ועוד דכקטן שנולד דמי, ואי נימא שנעשה ישראל פעם אחת האיך חוזר ונעשה נכרי, אע"כ דעדיין לא נעשה ישראל מעולם, והטעם בזה, דדוקא בישראלית המעוברת מכהן, כיון דמיד עצמו יש בו ב' הכחות כח כהונה מצד האב וכח זרות מצד האם וזה הכל מחמת העבר שכבר עברוהו, בזה חשוב כח הנוסף של האם מחמת שהוא עכשיו במעי' להכריע אותו אל צדה ונחשב זר כמותה, משא"כ במעוברת שנתגיירה דמחמת העיבור הוא נכרי מב' צדדים דבשעת העיבור שניהם היו נכרים בזה אין כח למה שהוא עכשיו במעי אמו לעשותו ישראל כיון דמצד עצמו הוא נכרי, אלא דמאן דס"ל עובר ירך אמו נחשב כאחד מאברי' והועיל לו גירות אמו אבל להסובר עובר לאו ירך אמו אין בכחה להכריע אותו אל צדה כנ"ל, ע"כ מחוורתא לתרץ כמש"כ באבני נזר דבטבילה גרידא נכנס לכלל ישראל וחשוב פטר רחם בישראל, ואעפ"י דאכתי אינו ישראל גמור, אך לענין זה שוב נוכל לצרף הטעם דבפטר רחם תלי רחמנא ולומר דבשעת לידה מתיחס אחר אמו לגמרי כנ"ל, ודו"ק:

עוד רחש לבי לפרש עפ"י דברי הרא"ש פ' בהמה המקשה דאף לר"מ דס"ל בן ט' חי טעון שחיטה היינו רק ביצא חי לאויר העולם אבל אם מת במעי אמו אחר שחיטתה כבר התירתו שחיטת אמו עיי"ש, ולכאורה אינו מובן כיון דבמעי אמו ניתר בשחיטת אמו במה נאסר אח"כ כשיצא לאויר העולם, ובחידושי שם בארתי עפ"י המבואר ברמב"ם פ"ב מה' מ"א הי"ז ובהה"מ שם גבי דרנא דבשרא דענין היתר השחיטה הוא, שהבשר מוטל עליו לעולם זיקת שחיטה אלא דיש בו ג"כ היתר השחיטה מפני שכבר נשחט עיי"ש, והדברים עתיקים, והנה העובר כשהוא במעי אמו כיון דאז חיותו תלוי באמו די לו בשחיטת אמו, אך כשיצא לאויר העולם חי, כיון דעכשיו יש לו חיות בפ"ע אינו בדין שתועיל לו עכשיו שחיטת אמו, ומפאת חיותו של עכשיו זקוק לשחיטה אחרת, היינו שחיטה של עצמו כיון, דעתה זיקת השחיטה היא מפאת חיותו העצמי בלתי אמצעות אמו, ודו"ק:

וא"כ י"ל דגם ענין גרות הוא באופן זה דהא דנעשה גר ע"י מילה וטבילה היינו דלעולם הוא זקוק להני ב' דברים המתירין, ויש לו ג"כ ב' דברים אלו המכניסין אותו לקדושת ישראל, וכן משמע קצת בכתובות (י"א.) בגר קטן דמטבילין אותו ע"ד ב"ד ואם הגדילו יכולין למחות רק כיון שהגדילו שעה ולא מיחו חל הגירות, הרי דהגרות מיתלא תלי וקאי כל זמן היותם קטנים ולכשנתגדלו חלה, ולכאורה הרי אז ליכא מילה וטבילה, אע"כ דהוי כמלו וטבלו כל שעה דאותה פעולה נמשכת לעולם, ועי' שיטמ"ק שם בשם רשב"א שהקשה אמאי נקיט מטבילין אותו ע"ד ב"ד ולא נקיט מלין, ותירץ בזה"ל דלרבותא נקיט טבילה משים דמילה דין הוא שתעלה לו לכשיגדיל ויתרצה דישנה בעולם בשעת רצונו, אבל טבילה דבשעתה לא הי' בן דעת ובשעה שמתרצה אינה בעולם אימא לא קמ"ל עכ"ל עיי"ש, ועכ"פ שמעינן משם דאף הטבילה נחשבה כאילו מתחדשת בכל שעה, ולפי"ז יש מקום לומר דגר הנולד מהול שנעשה גר בטבילה גרידא (דלא הי' לו מה למול, וכמש"כ התוס' גבי נכרת הגיד, או אף להסוברים דצריך להטיף ממנו ד"ב] מ"מ אם נמשכה לו ערלה אח"כ חייב למול מצד גרות, ואם לא ימול נחשב מעתה כנכרי כיון דגם עכשיו הוא זקוק להדברים המתירין, ומצד מצבו של עכשיו לא סגי לו בטבילה כיון דיש לו ערלה:

ועי' בט"ז יו"ד סי' רס"ד שנסתפק דאף שמשוך דרבנן מ"מ אפשר דבנולד מהול ואח"כ נמשכה לו ערלה צריך מילה מה"ת, דדמיא לכסהו הרוח ונתגלה עיי"ש, וא"כ כה"ג אפשר דנתבטל הגרות ממנו עד שימול אף דכבר נעשה ישראל פעם אחת ע"י טבילה מפני שאז לא הי' צריך יותר:

ואם כנים הדברים יש מקום לתרץ, הקושיא הפונה קדים על שיטת הרמב"ן, דאפשר שאף דהרמב"ן ס"ל דנכרית מעוברת שנתגיירה בנה צריך מילה לשם גרות, מ"מ בשעה שהי' במעי אמו חל עליו שם ישראל בטבילה גרידא, כיון דאז לא הי' צריך יותר, ולא הי' שייך למול אותו, כמש"כ התוס' יבמות (מ"ז ע"ב) דאף שאינו גר עד שימול ויטבול מ"מ גבי מעוברת שנתגיירה שאני דאכתי לא חזי למילה עיי"ש, וביותר מפורש בנמו"י שם בשם הרא"ה דכיון דלא אפשר למול אותו עכשיו הוי לי' כנשים דסגי להו בטבילה גרידא עיי"ש, ואפשר דאף הרמב"ן מודה לזה אלא דס"ל דכשיצא לאויר העולם ויש לו ערלה שיכולין למולו בטלה גרותו עד שימול כיון דמצד מצבו של עכשיו הוא זקוק גם להמתיר של מילה:

וא"כ אתי שפיר הא דמעוברת שנתגיירה בנה חייב בפדיון, דבשעת הלידה הוא ישראל וחשוב פ"ר בישראל, אך אח"כ כשיצא כולו ונתגלה ערלתו חל עליו חובת מילה ונתבטלה גרותו עד שימול, וא"ת הא קדושת בכורה אינה באה עד שיצא כולו או רובו ואז כבר נתגלה ערלתו, ואף דביצא דרך ראשו עדיין לא נתגלה ערלתו, מ"מ כיון דהא דמתקדש ביצא רובו הוא מטעם רובו ככולו האיך אפשר לומר דברובו חלה עליו הקדושה הרי כשיא כולו לא יהי' ראוי לחלות קדושת בכורה וא"כ לא עדיף רובו מכולו, אך בזה י"ל, דס"ל להרמב"ן דהא דיצא ראשו הרי הוא כילוד לאו היינו משום דביציאת ראשו נחשב כיצא כולו אלא דיציאת הראש גופא הוי לידה ועי' מה שאכתוב לקמן ע"ב בתוד"ה לאתויי אי"ה] וכ"ש דיש סברא לומר כן לענין פה"ב לפי המבואר במנחות (ל"ז.) דאף דטרפה פטור מפדיון מי שיש לו שני ראשין חייב דבגולגולת תלי רחמנא עיי"ש, ובשיטמ"ק ב"ק (י"א) בשם המאירי, וא"כ כשהוציא ראשו תחילה כדרך לידה, תיכף חל עליו חיוב פדיון דבאותה שעה אכתי הוא ישראל, ושפיר חשוב פ"ר בישראל, אלא דאח"כ כשיצא כולו והוא ערל המילה מעכבת הגירות:

שוב נתתי אל לבי דאף אי ס"ל להרמב"ן דהא דיציאת הראש הוי לידה הוא מטעם דנחשב כיצא כולו אתי שפיר משום דבשעה שנולד אכתי לא חזי למול עד שיהי' בן שמונה ואף דמילה שלו אינו בתורת ישראל רק לשם גירות, מ"מ כיון שאמו טמאה לידה נימול לשמונה, וכדאמר רב אסי שבת (קל"ה) כל שאמי טמאה לידה נימול לשמונה, פירש"י כגון יוצא דופן וכותית שילדה ולמחר נתגיירה אין בנה ממתין עד שמונה אלא נימול מיד כיון שאין אמו טמאה לידה עיי"ש, ולכאורה בכותית שילדה ולמחר נתגיירה למ"ל הטעם דנימול מיד משום שאין אמו טמאה לידה תיפוק לה דמילתו אינו בתורת ישראל אלא לשם גירות, אע"כ דאם היתה טמאה לידה אף דמילתו לשם גרות הי' צריך להמתין עד שמונה וא"כ מעוברת שנתגיירה דטמאה לידה בנה ממתין עד שמנה אף דמילה שלו היא לשם גרות (ואף דהרמב"ן שם לא פסק כרב אסי, עי' ברשב"א וריטב"א שה, היינו דס"ל דאף אם אינה טמאה לידה נימול לשמונה אבל אם טמאה לידה ודאי נימול לשמונה] וא"כ תוך שמונה הוי אצלו ערלה שלא בזמנה דאינה ערלה כלל כדאמרי' ר"פ הערל דערל תוך שמונה מותר לסוכו בשמן של תרומה, וכיון שאינה ערלה אכתי ישראל הוא מחמת הטבילה גרידא כנ"ל דעדיין אינו זקוק למילה, וחשוב פ"ר בישראל: (שם) או היא ואשה שכבר ילדה, פירש"י ואינו ידוע איזו בנה בכור לכהן, ורבותא קמ"ל דבעלה של מבכרת חייב ה' סלעים לכהן דבן זכר אית לי' כל היכא דאיתא, לכאורה מה רבותא היא זו והאיך ס"ד לומר שאינו חייב לפדותו הרי יש לו בכור כל מקום שהוא, [ועי' רמב"ם פי"ב מה' בכורים הכ"א לפי שיש כאן ספקות הרבה, והוא כעין ספק זה, אף דממנ"פ חייב יהי' מחמת איזה אם שיהי', וכבר תמה שם הכ"מ והמל"מ, אך שם כתבתי ליישב קצת בחידושי לפ"ק (ד"ט.) עיי"ש וכאן לא שייך תירוץ דשם]: אך י"ל דהנה בהא דפליגי ר"י ורבנן לקמן (מ"ט.) בהוא לפדות ובנו לפדות אם הוא קודם או בנו קודם כתבתי במ"א דמחלקותם תליא, בהא, אי עיקר חובת הפדיון הוא על הבן בעצמו אלא דרחמנא שויא לאב שליח לפדותו או דילמא תחילת החיוב הוא על האב, ולפי הצד דעיקר החיוב הוא על הבן, הי' בדין לכאורה דבכה"ג שהבן נתערב והוא בעצמו אינו חייב מחמת ספק, אי אפשר לחייב את האב דלא אלים חיוב האב שהוא בא מכח הבן מחיוב הבן בעצמו, ואף שהבן הוא בכור בכל מקום שהוא, מ"מ כיון שלא יהי' חייב לפדות עצמו בפועל לכשיגדיל, גם האב אינו מחויב, קמ"ל רבותא דהאב חייב לפדותו:

והנה להסובר שם דתחילת החיוב הוא על האב, קמ"ל כאן דין זה גופא, אך להסובר, שם דתחילת החיוב הוא על הבן, צריך ליתן טעם כאן אמאי האב חייב לפדותו:

אך י"ל כיון דחזינן דהתורה הטילה החיוב על האב לפדותו כשנעשה בן ל', אף דאז אכתי אין הבן מחויב לפדות עצמו בפועל, כמש"כ התוס' (דמ"ט ע"ב) ד"ה ודידי", דהחיוב על הבן עצמו אינו חל עד שיגדיל, מוכרח דכך נקבע חיובו של אב לפדותו כל היכא דהבן הוא בר פדיון משום דאתי לכלל [עי' גיטין (פ"ה.) דקטן חשוב בר קדושין משום דאתי לכלל] וא"כ ה"ה הכא אף דהבן פטור בפועל מחמת ספק, מ"מ הרי הוא בגדר בר פדיון משום דאם יבוא אלי' ויאמר שזהו הבכור יהי' מחויב בפועל (וכהא דש"ס יבמות (מ"א ע"ב) אם יבוא אלי' ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום הוא] דכמו דהיכא שהבן יבוא לכלל חיוב לאחר זמן אביו מחויב תיכף, כן היכא דהבן הוי בר חיובא מספק, דהא עכ"פ חזינן דהאב מחויב בפועל אף במקום שאין הבן חייב בפועל:

ויש להסתפק קצת אם באופן זה האב מחויב לפדותו תיכף כשנעשה בן ל', או דילמא כאן לא יתחייב האב לפדותו עד שיגדיל, ומקום הספק הוא לפימש"כ הרשב"א גיטין (פ"ה) בהא דאיבעיא להו שם חוץ מן הנולדים מהו, ואמאי לא פשיט לה מהא דחוץ מקדושי קטן דהוי שיור משום דאתי לכלל הוי', ותירץ הרשב"א דשאני קטן דמחוסר רק גדלות, משא"כ בעובר דמחוסר שתים לידה וגדלות עיי"ש, ולפי"ז ה"ה כאן דאף דקטן חייב לפדותו משום דאינו מחוסר רק אחת שיגדיל, וכן בגדול שנתערב אינו מחוסר רק אחת, היינו שיבוא אלי' ויאמר, משא"כ בקטן שנתערב דמחוסר שתים גדלות ובירור: אך מקום יש בראש לומר דשאני הכא כיון החיוב על האב חל לעולם בשעה שאין הבן מחויב עדיין בפועל, שוב אין נ"מ בין מחוסר אחת למחוסר שתים, דוגמא לסברת המרדכי פ' החולץ בהא דברה" אפי' ס"ס טמא דכיון שחדשה תורה דטמא מספק אף שהוא נגד החזקה מ"ל חד ספק מ"ל תרי, ועי' בהה"מ פ"ב מה' חמץ ה"י]:

ואין להקשות מהא דלקמן (מ"ח ע"ב) זכר ונקבה האבות פטורין והבן חייב לפדות את עצמו, ולהסובר דתחילת החיוב הוא על האב, כאן שהאב פטור אמאי הבן חייב, אך י"ל דלהסובר שתחילת החיוב הוא על האב אין הפירוש שחיוב הבן נובע מכח האב, דלעולם הבן חייב מצד עצמו, דהא הפדיון הוא עליו, אלא דגם על האב הוא תחילת החיוב, משא"כ להסובר דעיקר החיוב הוא על הבן חיוב האב נובע רק מכח הבן וכשהבן פטור גם האב פטור:

ולכאורה עלה בלבי דאפשר שכאן אף הבן עצמן חייב לפדות עצמו מספק, אף דבכל מתנות כהונה פטור מספק דהממע"ה מ"מ פדיון הבן שאני, דבכל מת"כ כגון בתרומה וחלה שיש בהן ב' מצוות הפרשה ונתינה [כמש"כ הרמב"ן בסה"מ] מצות הנתינה היא מצוה של ממון בלבד, דהרחת הקדושה ותיקון הכרי כבר נגמר ע"י הפרשה והא דגזרה תורה ליתן לכהן הוא כדי לזכות את הכהנים בזכות ממון חלף עבודתם כדמפורש בפ' קרח כי שכר הוא לכם וגו' [ולולא זאת הי' די שימכרנה לכהן] ועי' קצוה"ח סי' רמ"ג דמטעם זה אף כהן קטן יש לו זכי' במת"כ, ומכ"ש בפט"ח דהמצו' היא הפדיון בלבד והנתינה אינה מצוה רק חובת ממון בלבד כמש"כ לבאר בס"ד בפ"ק דמכילתין עיי"ש וכיון שעיקר המצוה היא בשביל ממון ואם אמר הכהן לא בעינא ליתא לעשה כלל ע"כ כל היכא דהוי ספק מחויבים הכהנים לומר לא בעינא מחמת חשש ספק גזל, וממילא ליכא מצוה כמש"כ באבני נזר חיו"ד סי' שמ"ב עיי"ש. וכל זה בשאר מת"כ אבל בפדיון הבן שהנתינה אינה דבר בפ"ע, אלא דזהו גוף הפדיון דכל זמן שלא באו החמש סלעים ליד כהן לא חל הפדיון כדמפורש לקמן (נ"א) ועי' תשו' הרשב"א סי' י"ח וריב"ש סי' קנ"ו ודו"ק] א"כ מה יועיל מה שיאמר הכהן לא בעינא, הרי מ"מ אין הבן נפדה, והפעולה שהנתינה צריכה לפעול לא נתמנא במחילת הכהן, וע"כ ספק פדה"ב דמיא לשאר מצות דמספק מחויב להוציא ממון עליהם, כיון דתכלית המבוקש של המצוה אינו בכדי לזכות את הכהן אלא שהבן יהי' פדוי אטו בשביל שהכהן יש לו זכות ממון בזה מיגרע גרע ממצוה אחרת [ודברי הריט"א ז"ל בפ"ק דמכילתין דעל כל ספק מצוה אינו מחויב להוציא ממון תמוהים כמש"כ בחידושי שם וברש"י לעיל (מ"ב.) ד"ה סמי מפורש להיפוך]:

והא דאמרי' בחולין (קל"ד) דבספק פדיון הבן אזלי' לקולא וכ"פ בשו"ע יו"ד סי' ש"ה ס"כ ושם סי"ג, התם מיירי כשנתהווה הספק מתחילת לידה דמעמידין אותו בחזקת שאינו קדוש בבכורה, כמש"כ התוס' לעיל (ד"כ ע"ב) ד"ה חלב דמעמידין אותו בחזקת שאינו קדוש שהי' חולין במעי אמו, ואף דלכאורה קשה א"כ גבי הפרשת פט"ח נמי נימא שאינו חייב להפריש מספק מטעם זה, אך כיון דסברא זו אינה ברורה כ"כ כמש"כ בחידושי לעיל (ד"כ) ע"כ גבי הפרשה שאין בה הפסד ממון חייבוהו מספק], ואף דבכור אדם אינו קדוש, היינו רק שאין קדושתו אסרתו בעבודה אבל מ"מ ע"כ יש עליו איזה קדושה, דהא מפורש בתורה קדש לי כל בכור וכו', וכל זה בנתהווה הספק בשעת לידה כגון בספק טרפה מבטן. או בספק אם נולד קודם שנתגיירה, ומשכחת לה שהספק יהי' גם בשעת יציאתו מרחם, כגון אם טבלה אמו תחילה ואח"כ לאחר שילדתו, נולד ספק בטבילתה באופן שהיא ספק גיורת וכיו"ב, משא"כ בנידון מתני' דהכא גבי תערובות כשילדה היא וכהנת, היא ואשה שכבר ילדה, דכאן ליכא חזקת שאינו קדוש, דכבר הוחזק בקדושה בשעה שנולד דאז הי' ניכר, ועכשיו אין הספק על הקדושה דאחד ודאי קדוש, אלא שאינו ידוע איזהו, זה הוי ספק השקול, וע"כ אף הבנים חייבין לפדות את עצמן מספק, ואם כנים הדברים אתי שפיר מה שהאב חייב לפדותו כיון דהבן בעצמו ג"כ יתחייב כשיגדיל, כן עלה בדעתי לפום רהיטא:

שוב נתתי אל לבי שיש סתירה לזה מהא דלקמן (מ"ח.) מי שלא בכרה אשתו וילדה ב' זכרים נותן ה' סלעים לכהן וכו' אם נתנו עד שלא חלקו נתנו, וא"ל פטורין, הרי מבואר להדיא דהבנים פטורין והאב חייב. והנה הא דהאב חייב אף שהבנים פטורין אתי שפיר לפי"מ שתרצתי בתחילה דכל שהבן בר חיובא מספק האב חייב לפדותו, אך גוף החידוש שיצאתי לדון בו דכל שהספק נתהווה אחר הלידה חייב לפדות עצמו מספק מופרך מכאן, דהא גבי ילדה ב' זכרים ע"כ אחד מהם קדוש אלא דאנן לא ידעינן איזהו, וכאן אין לומר דמספק מוקמי' לי' בחזקת שאינו קדוש, דאף אי מיירי באופן שלא הוכרו מעולם איזהו הבכור כגון ביצאו שניהם כאחד לרבנן דפליגי על ריוה"ג בפ"ק (ד"ט) וס"ל א"א לצמצם, מ"מ כיון שע"כ אחד קדוש בבכורה דאחד יצא תחילה הרי אין הספק על הקדושה, רק איזה מהן הבכור, ונגד זה ליכא חזקה, [ודמיא לחילוק הר"ן פ' אין מעמידין שכ' בטעם היתר כבשים שדרכן לתת לתוכן יין מפני שמעמידין אותן בחזקתן, ואמאי אסרו גבינה מפני שדרכן להעמיד בקבת נבלה נעמיד הגבינה בחזקתה ונתלה שהועמדה בקבת כשרה, אך החילוק הוא דגבי כבשים הספק היא אם נתערב שם יין הילכך מעמידין אותם על חזקתן ואומרין שלא נתערב, משא"כ בגבינה שבודאי מעמידין אותה עם קבה, הילכך אין הספק על הגבינה רק על הקבה, והקבה הא לית לה חזקת היתר עייש"ה, וה"ה בזה דודאי יש ביניהם אחד שהוא קדוש בבכורה והספק הוא רק שמא לא זה אלא השני, ובזה לא שייך חזקה שאינו זה], עכ"פ מבואר להדיא דאף בספק כזה אינו חייב לפדות עצמו מספק, וצריך להבין טעם הדבר, מאי שנא מספק מצוה אחרת דחייב להפריז מעות מספק:

וזה ודאי אי אפשר לומר דמחילת הכהן נחשב כאילו קבל חמש סלעים והחזירם דהא מבואר בגיטין (ע"ד ע"ב) דאמירת הריני כאילו התקבלתי אינו מועיל רק היכא דעיקר המכוון הוא להרווחה ומה"ט האומר לאשתו הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר מחולין לך אינה מגורשת משום דלצעורא קא מיכוין ולא ציערה, ועי' רשב"א שם דזה אתיא אף אליבא דרשב"ג דנהי דלרשב"ג עיקר תנאי משום הרווחה כיון דלצעורי נמי מתכוין לא מהני ולא דמיא לנדרים דאינו מתכוון רק להרווחה, הילכך כל שמוחל הוי כאלו קבלם והחזירם עכתו"ד ז"ל עיי"ש, וא"כ גבי פדה"ב אפי' אי נימא דכוונת התורה היתה גם משום הרווחת כהנים, מ"מ כיון דהפדיון צריך לפעול שיהי' הבן פדוי מה בכך שיאמר הכהן הריני כאילו התקבלתי, הרי מ"מ פעולת הפדיון נעדרת:

אך יש מקום לומר דהרווחת הכהנים פועלת פעולת הפדיון, אלא שאם יאמר כהן אחד הריני כאילו התקבלתי לא יועיל משום דאין החיוב לפדות אצל כהן זה דוקא, ואינו יכול למחול זכות כל השבט, אבל בנ"ד לענין ספק בכור כיון דכל השבט מחויבין לומר לא בעינא, נחשב כאילו אמרו כולם הריני כאילו התקבלתי ורואין כאילו קבלו ה' סלעים בפועל, וכן מוכח קצת משיטת התוס' לקמן (מ"ז ע"ב) דכהן שיש לו בן חלל אף להפריש ה' סלעים אינו צריך, ועי' בדברינו שם בארתי בס"ד דלשיטתם הפרשה לאו כלום הוא, ולכאורה קשה כיון דהבן מצד עצמו זקוק לפדיון והאב אינו יכול לקיים המצוה בהפרשה בלבד יתחייב לפדותו אצל כהן אחר, ואיך פוטרין אותו לגמרי משום שאינו יכול לקיים המצוה בהפרשה, אך אי נימא דהפדיון נעשה ע"י הרווחת כהנים, אתי שפיר דשם נעשה הפדיון ממילא כיון דאביו עצמו הוא כהן ומרויח ה' סלעים ובנוגע לעצמו יכול לומר הריני כאילו התקבלתי, אך לשיטת רש"י והרא"ש שם דמחויב להפריש מוכרח דאמירת הריני כאילו התקבלתי אינו מועיל, ועי' ב"ח יו"ד סי' ש"ה ס"ה שכתב דכשאומר האב הילך חפץ זה בה' סלעים לפדיון בני אע"ג שאינו שוה לשום אדם ה' סלעים כיון שחפץ זה חשוב ה' סלעים אצל האב דמאני תשמישתי' יקירי עלי' הוי כאילו נתן לו ה' סלעים עכתו"ד ז"ל עיי"ש, הרי תפס דעיקר הוא נתינת האב ולא הרווחת כהנים וכן מבואר בתשו' הרשב"א ח"ב סי' שכ"א הובא בדברינו לקמן (דנ"א ע"ב) עיי"ש וא"כ פשיטא דאינו מועיל אמירת הריני כאילו התקבלתי, וא"כ הקושיא קמה וגם נצבה אמאי לא יתחייב לפדות עצמו מספק כמו דחייב להפרי מעות על כל ספק מצוה שבין אדם למקום:

והנלפענ"ד בזה עפי"ד הש"ס ב"ק (ד"מ.) שור של ב' שותפין כיצד משלמין כופר משלם האי כופר והאי כופר, כופר אחד אמר רחמנא ולא שני כופרין, האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר. ובתוס' שם דלא דמי לחטאת דאם הוציאו שנים חייבין משום דחטאת שהוא לגבוה אין להקפיד אי מביאין שני חטאות אבל כופר דלחבירו למה ירויח זה במה שהשור לשנים עיי"ש, הרי אף דקימ"ל כופרא כפרה ולא ניתן למחילה [שיהא שייך בזה לומר הריני כאילו התקבלתי] כמש"כ התוס' ב"ק (מ"ג.) ד"ה מאי לאו, מ"מ כיון דלא שייך לחייב ב' כופרין בשביל אדם אחד פטורין לגמרי, וה"ה בנ"ד כשנולדו ב' זכרים ונתערבו היינו טעמא שהם בעצמם פטורין דאי אמרת חייבין הרי שניהם יתחייבו לפדות עצמן נמצא דהכהנים מקבלין ב' פעמים חמש עבור בכור אחד ופדיון אחד אמר רחמנא ולא שני פדיונים, וכמו דמדמה הש"ס פדה"ב לכופר לענין חמש ולא חצי חמש כן נוכל לדמותו לענין חמש ולא שני פעמים חמש, ואף דשם פסק הרמב"ם פ"י מה' נזקי ממון דכל אחד חייב לשלם כופר שלם, כבר כתב הכ"מ שם משום דהאיבעיא לא איפשטא אזיל לחומרא משום דכל אחד צריך כפרה ואפי' אי נימא דפטור, היינו דצריך, אלא דהתורה לא חייבה ב' כופרין על הריגת אדם אחד, אבל מ"מ הבעלים לא נתכפרו, משא"כ בנ"ד, ועוד דכאן אם דנין לענין מצות פדיון הוי ס"ס דעל כל אחד יש להסתפק שמא אינו הבכור, ואפי' אם הוא הבכור שמא פטור משום דפדיון אחד אמר רחמנא, וכ"כ יש לדון להיפוך שמא פדיון אחד אמר רחמנא ואפי' את"ל דלא פטרי' לי' מחמת זה מ"מ שמא אינו הבכור ואין מצוה בפדיונו, וכיון דמתורת דין ממון פטור מספק, אף מתורת מצוה אין לחייבו מטעם ס"ס ודו"ק:

עוד י"ל טעם אחר בהא דאינו חייב לפדות עצמו מספק עפי"ד החי' הר"ן סנהדרין (ד"ל ע"ב) בהא דעד אחד המעיד שהוא מעשר שני אינו נאמן שכתב בזה"ל ואע"ג דעד אחד נאמן באיסורין והי' בדין שיהי' נאמן לענין מע"ש אפשר שעדות זה של מע"ש דין ממון יש בו שמע"ש ממון גבוה והוא בא להוציא הממון מחזקתו ודבר שבממון אינו פחות משנים אעפ"י שיש איסור בדבר עכ"ל עיי"ש, הרי דהאיסור נגרר אחר הממון. משום שהאיסור נצמח מכח שהוא ממון גבוה, וה"ה גבי פדיון הבן כיון דאין הפדיון חל עד שיבואו החמש סלעים לרשות כהן דנין בזה תורת ממון ולא תורת מצוה, ולא דמי לכל המצות שמחויב להפריז מעות על הספק דשם חיוב המצוה אינו תלוי בממון שבין אדם לחברו, ובשעה שדנין על האדם אם הוא חייב לעשותה, אין נוגעין בשאלת ממון כלל ומחייבין אותו לעשותה מספק, וכיון שמחויב לעשותה ממילא חייב להפריז ממון עלי' ג"כ [דוגמא לטעמו של הר"ן פ' ב"מ בהא דמברכין על ספק מצוה דאורייתא עייש"ה] משא"כ בפדה"ב דבשעה שדנין על המצוה אם הוא מחויב לקיימה הספק נוגע תיכף בדין ממון שבין אדם לחברו ע"כ תורת המצוה נגרר אחר תורת ממון ואין יכולין לחייבו מספק כמו שאין מחייבין בכל ספק ממון של רשות, ואף דלדעת הרמב"ן והרשב"א [הובאו בר"ן נדרים (ד"ז.)] ספק צדקה הוי כספקא דאיסורא ואזלי' לחומרא, התם טעמא אחרינא איכא כמש"כ באבני נזר חיו"ד סי' שט"ז דנדרי צדקה ישנם בבל יחל כדמבואר בספרי פ' תצא, וא"כ הוי ספק איסור בל יחל, ואף דבספק לקט איכא נמי לאו דלא תלקט, לאו זה הוא לאו דממון כלאו דלא תגזול משא"כ בלאו דבל יחל שאינו מיוחד בממון דוקא עייש"ה ותבין:

תוכן העניינים

ראשית בכורים (בכורות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה