ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות · דף מא.
דף מא.
(דף מ"א) בגמ' ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה וכו' החוטין הפנימיות שנפגמו וכו', משמע מכאן דמום שבסתר אין שוחטין עליו במקדש. וקשה מהא דלעיל (ל"ט.) גבי חסרון מבפנים לאישחוטי ולאפרוקי לא איבעיא לן, כי קמבעיא לן לאיפסולי מאי תמים יהי' לרצון אמר רחמנא וכו' אי דילמא תמים יהי' לרצון כל מום לא יהי' בו מה מום מאבראי אף חסרון מאבראי, הרי מבואר דמום שבסתר אינו פוסל כלל וכשר לשוחטו במקדש עייש"ה, אך עי' רמב"ם פ"ב מה' איסורי מזבח ה"ח שכתב דבנפגמו החוטין הפנימיות אם הקריבן הורצו, וא"כ לק"מ מהא דלעיל (ל"ט.) דשם מבואר רק דמום שבסתר אינו פסול בדיעבד אבל לכתחילה אפשר דעל כל מום שבסתר אין שוחטין:
אך אכתי קשה אמאי קחשיב מום זה דחוטין הפנימיות דוקא ולא אמר סתמא דכל מום שבסתר לא יקריב לכתחילה, ועוד דהא הרמב"ם קחשיב שם גם נפגמו קרניו ונשאר מעט מזכרותן, ובגמ' (מ"ד.) אמרי' בזה דפסולה הרי דלשון פסול נופל ע"מ שפסול רק לכתחילה, וא"כ מדנקיט הש"ס (דל"ט.) כי קאמרי' לאפסולי וכו' ומבואר דרק חסרון בפנים פוסל אבל מום שבסתר אינו פוסל, משמע דאף לכתחילה כשר ומוכרח דחוטין הפנימיות שנפגמו גרע משאר מום שבסתר, וצריך להבין מאי גריעותי' ואולי החילוק הוא משום דמום שבסתר גמור הרי א"א לעמוד עליו רק אחר שחיטה ואז הוי דיעבד, משא"כ בחוטין הפנימיות, אף דהוי בסתר מ"מ כיון שאפשר לעמוד עליו פסול לכתחילה:
ויש להסביר ביותר עפ"י המבואר בשיטמ"ק מנחות (ס"ד.) אות ג' דענין מובחר שייך רק אם יודע שהוא מובחר ומתכוין לכך עייש"ה, וע"כ אף דמום שבסתר אינו מן המובחר מ"מ אין לומר שלכתחילה יביא קרבן אחר אם נמצא בזה מום בסתר כדי לקיים ההקרבה מן המובחר כהך דאומרין לו לכתחילה הבא שמינה ושחוט דכאן לא שייך לומר כן דהא אף בהקרבן השני אינו יודע בשעת הקרבה אם הוא מן המובחר דאולי אף זה יש לו מום בסתר, וכיון שאינו יודע אם באמת לא יהי' לו מום אינו מועיל כלל, וכל זה בשאר מומין שבסתר, משא"כ בנפגמו חוטין הפנימיות אף דיש לו דין מום שבסתר דאינו מגולה, מ"מ כיון שאפשר לעמוד עליו כשיכניס ראשו להסתכל בתוך הפה נחשב שאינו מן המובחר, ודו"ק היטב:
עור י"ל דהנה הא דמים שבסתר אינו פוסל הוא משום דענין מום וטומאה אחד הוא כדמבואר במנחות (ד"ק ע"ב) וכמש"כ באב"נ חיו"ד סי' ת"ח, ועי' קדושין (כ"ה.) דקבלת טומאה וטבילה שוין [אלא דפרט אחד יש בהן חילוק דלשון הוי גלוי לענין טומאה וטמון לענין טבילה, דהלשון יכול להוציאו לחוץ ונגיעה במקצת שמה נגיעה אבל טבילה במקצת לאו כלום הוא עי' רש"י שס] וכיון דהא דבעי' בביה"ס ראוי לביאת מים, זהו דוקא בביה"ס דחזי קצת לנגיעה אבל מה שהוא בסתר לגמרי אין קפידא אם אינו ראוי לביאת מים כמש"כ הרמ"ע מפאנו הובא בחי' רעק"א יו"ד סי' קצ"ח ס"ז לענין חלל החוטם בפנים עיי"ש, וא"כ ה"ה לענין מומין דמום שהוא בסתר אם הוא במקום שיכול לראותו כגון בנפגמו חוטין הפנימיות דיכול לפתוח פיו ולהסתכל שם אף דאינו מום שבגלוי גמור, מ"מ יש עליו תורת גלוי במקצת לענין שפסול לכתחילה כמו דנחשב גלוי במקצת לענין דבעי' ראוי לביאת מים, משא"כ כשהמום הוא בבית הסתרים גמור שקשה לראותו ומכ"ש אם הוא במקום שא"א לראותו כלל אין בו שום צד פסול אפי' לענין לכתחילה ואתי שפיר הכל:
שם בגמ' ואי כתב רחמנא תרי למעוטי הני דכחישי אבל מזוהם דלא כחיש אימא לא, יש לדקדק אם איתא דזקן וחולה כחישי למ"ל קראי למעטינהו תיפוק לה דפסולן משום הקריבהו לפחתך כדפירש"י מנחות (ס"ד.) דבנמצאת הראשונה כחושה איכא משום הקריבהו נא לפחתך, ופסול זה מצינו בעלמא לענין דיעבד כדמבואר ברש"י זבחים (ל"ה ע"ב) לענין מחוסר אבר בעופות עיי"ש וברמב"ם פ"ב מה' איסורי מזבח ה"י לענין טרפה, אך י"ל דתרי גוונא כחוש איתנהו אם הוא כחוש ביותר פסול אף בדיעבד ואם הוא כחוש במקצת רק לכתחילה אין להביאו וכדמבואר ברש"י מנחות (פ"ד ע"ב) בהא דאין מביאין מתמרים שבהרים שאינן מן המובחר לפי שהם כחושין וכ"מ בתוס' תמורה (י"ח.) ד"ה אפי' דאם הם דלות בשר ותשושי כח כשרין עיי"ש ולפי"ז הא דאמרי' כאן דזקן וחולה כחישי היינו שהם כחושין במקצת דמצד כחישותן בלבד אין לפוסלן ומ"מ כיון דכחוש הוי חסרון איצטרך קרא למזוהם, וז"פ, ובגוף דין כחוש בקדשים כבר דברו האחרונים ואכמ"ל: (שם) רש"י ד"ה דילמא נקבה היא ומקריבה לשם בכור ואינו מקדישה והיא אינה קדושה בבכורה וקמייתי חולין בעזרה, משמע דהא דאין עצה להקריבה הוא משום דטומטם פסול אף לשלמים, אבל אם הי' כשר לשלמים הי' עצה להקריבו בתנאי שלמים, ועי' פסחים (פ"ט.) ובתוס' שם, ועי' רמב"ם פ"ד מה' ק"פ ה"א ובהשגת הראב"ד ובלח"מ שם, ובס' שאגת ארי' סי' ל"א: (שם) בגמ' רבא אמר בלא שבור נמי לא מצית אמרת חרוץ במקום בשר הוי מומא וכו' כיון דאמר גרב זה חרס מיחרץ חריץ דכתיב ומראהו עמוק מן העור וכו' פירש"י ודאי מיחרץ חריץ נגע הוא וכתיב בנגעים עמוק דהיינו שפל כמראה חמה עמוקה מן הצל, משמע מכאן דגרב אין בו חריץ הנרגש במישוש היד רק דנדמה להרואה כאילו הי' חריץ וכדפירש"י שפל במראה, וקשה טובא האיך מייתי ראי' מכאן דחריץ במקום בשר לא הוי מום, הא שאני הכא דליכא שום חסרון בפועל, [ומום אינו אלא ע"י חסרון כדמבואר בתמורה (י"ז) דבע"מ פסול חסרון וכן הוא במנחות (ד"ט ע"ב) החסרון כבע"מ] :
ולכאורה עלה בדעתי לומר דרבא לטעמי' דס"ל בב"ק (ק"א ע"ב) חזותא מילתא ואם נבלע רביעית דם בבגד אף שלא יוכל לצאת ע"י כביסה, כיון דמראה דם ניכר בו חשוב כאילו הוא בעין ועי' בתוס' שם שתפסו דרבא אית לי' בעלמא חזותא מילתא וכ"ש במומין דהעיקר תלוי במראית העין דמום שבסתר אינו מום, [ועי' רש"י לעיל (ל"ז ע"ב) מום רע לא מיקדי אלא בגלוי שמנוולו) אך באמת לא דמי דשם עכ"פ נבלע ממשות אלא שאינו יכול לצאת לזה מועיל החזותא, משא"כ הכא דליכא שום חסרון ממשות אלא דמיון בעלמא:
ולחומר הנושא נלפענ"ד עפי"ד הט"ז יו"ד סי' קע"ט סק"י בהא דהאוחז את העינים לוקה אף דאינו עושה שום מעשה ולאו שאב"מ אין לוקין עליו, כיון שלעיל הרואים נדמה שהוא עושה אף שבאמת אינו עושה נחשב לשיב"מ עייש"ה, וה"ה בזה אף שבפועל ממש אינו חסר כלום כיון שלעיני הרואים נדמה שהוא חסר הוי חסרון ובע"מ, ואף דיש לשדות בה נרגא ולומר דמחמת הדמיון של בני אדם לא נחשב מעשה גמור רק כמעשה כל דהו, ומ"מ מועיל לענין שיחשב לשיב"מ שילקה עליו, ודמיא למש"כ הריטב"א מכות (ד"כ ע"ב) בהא דניקף לוקה משום מסייע אף דבעלמא מסייע אין בו ממש, אך כיון דאיסורא איכא בלי מעשה מועיל המעשה כל דהו של מסייע להחשב לשיב"מ ולא בעי' מעשה גמור רק היכא דבלי מעשה אף איסורא גרידא ליכא עיי"ש, וה"ה בזה, וא"כ אין לנו הוכחה מדברי הט"ז אלא דמה שנראה כאילו עושה נחשב מעשה כל דהו וא"כ בנוגע לנ"ד אכתי קשה איך מדמה לה לחריץ גמור: אך י"ל כיון דעכ"פ נחשב כחריץ כל דהו מפאת שנראה כחריץ וחוץ מזה הוא מאיס במקצת כדאמרי' גרב דמאיס לא כ"ש, ומדחזינן דמזוהם פסול משום דמאוס לגמרי וא"כ קצת מאוס הוי ריעותא, מצרפין ב' ריעותות אלו יחד להחשב כמום גמור, וכדוצינו לענין טריפות דתרתי לריעותא מצטרפין ואף להמפקפקים שם הוא משום דמקור תרתי לריעותא הוא בש"ס ריש נדה (ד"ב ע"ב) לענין טומאה, ואיסור מטומאה לא ילפי', אבל מומין בקדשים דהוי ענין טומאה כדמוכח בש"ס מנחות (ד"ק ע"ב) שפיר ילפינן:
אך פירוש דחוק הוא, דמזוהם לא הוי גדר מום ואין שוחטין עליו במדינה, ואיך יצטרף להחשב מום גמור לשחוט עליו במדינה, הא ב' דברים מחולקין אינם מצטרפין רק לידון כקל שבהם [עי' שבת (ע"ו.)] ועוד מה כ"ש דקאמר רבא הא ב' ריעותות אלו יחד לא עדיפי מחרוץ דהוי מום גמור:
ע"כ נלפענ"ד לפרש באופן אחר דהנה ברש"י לקמן (דמ"ג.) גרב דמאיס מילפת דקשה הוא כחרס ומשקע בבשר ועושה חריצין עכ"ל, משמע דגרב עושה חריצין בבשר למטה אלא שהנגע מכסהו מלמעלה ואין חסרונו ניכר מבחוץ, וכן מבואר בפי' ר"ג כאן מדכתב דחרם משמע חרוץ עייש"ה, ולפי"ז י"ל כך אם איתא דחרוץ במקום בשר הוי מום כל גרב יש לפוסלו מטעם חרוץ דהא באמת יש חרוץ בבשר תחת הגרב, אלא דלכאורה אין לפוסלו מחמת החסרון הלזה דהוי מום שבסתר שהרי אין חסרונו ניכר מבחוץ, ואף אם ידוע לחכמים שכל גרב יש בו חרוץ מ"מ לא נחשב מום שבגלוי אלא כשהוא גלוי אף להדיוטות, כמש"כ באב"נ או"ח סי' א' לענין יבשה האוזן דאין להחשיבו מום מטעם סופו לנקוב דדבר זה לא נודע רק לחכמים, אך לענין זה שוב מועיל מה שנראה לפי ראות עיני בני אדם כאילו היא עמוק כמראה חמה העמוקה מן הצל, דכיון שבעצם יש בו חסרון וחרוץ, אלא דאתה בא לומר שאין החסרון בגלוי להדיוטות, הרי להדיוטות נמי גלוי דהא נדמה להם שהוא עמוק מן העור, וזהו מה דקאמר כיון דאמר גרב זהו חרס מיחרץ חריץ וכתיב ומראהו עמוק וכו', כלומר כיון דבאמת הוא חרוץ, ולבני אדם נמי נדמה כאלו הוא עמוק נחשב מום שבגלוי, ואף שחסרון האמיתי אינו גלוי להם, מ"מ הא יש חסרון בעצם, וגם לפי ראות עיני בני אדם היא בגלוי: [ועפי"ד זה יש לפרש דברי הש"ס ברכות (מ"ז ע"ב) אמר רב הונא תשעה וארון מצטרפין, א"ל ר"נ וארון גברא הוא, אלא אמר ר"ה תשעה ונראין כעשרה מצטרפין, אמרי לה כי מכנפי ואמרי לה כי מבדרי עיי"ש, ולפי פשוטו אינו מובן כלל מה ענין ט' וארון לט' נראין כעשרה, ועוד אי בעי' עשרה איך מועיל מה שהט' נראין כעשרה הא מ"מ ליכא עשרה:
אך לפי הנ"ל אתי שפיר דבאמת דעת ר"ה שהארון מצטרף לעשרה, וכדמצינו כעין זה במד"ת פ' וישב גבי מכירת יוסף שצרפו להקב"ה עמהם, [ועי' בס' גו"א שם פל"ז פל"ג, וברש"י פ' וירא פי"ח פכ"ח] ואף כאן הארון שבו ס"ת מונח הוא מקום השראת השכינה, ועי' שבת (ל"ב.) על שקורין לאה"ק ארנא, ובמהרש"א שם ובתשו' מהרי"ו סי' קנ"ב, ור"נ הקשה וארון גברא הוא כלומר דאף דזה נחשב צירוף מ"מ הא לפי ראות עיני בני אדם ליכא עשרה ואנן עשרה דמנכרי בעי', והשיב לו רב הונא תשעה ונראין כעשרה מצטרפין, וכיון דבאמת יש עשרה ע"י צירוף הארון, וגם לפי ראות עיני בני אדם נראה כעשרה, מצד אחר, שפיר מהני]:
ור' ישמעאל דס"ל חריץ במקום בשר הוי מומא לית לי' סברת רבא שזה יחשב גלוי אלא בעי' שהחסרון האמיתי יהי' בגלוי, אבל אם החסרון האמיתי הוא בסתר והגילוי הוא בטעות לא מהני, ומצינו דוגמא לזה בריטב"א פ' האיש מקדש מ"ב ובמהרי"ט הובא באבני מלואים סי' מ"ב דאם קבלה קדושין לפני עדים פסולין ולא ידעו שהם פסולין ואחורי הגדר עמדו עדים כשרים דלא מהני, ואף דבאמת יש עדים כשרים, וגם לפי ידיעת המקדש והמתקדשת היו הקדושין בפני עדים, כל שלא ראו את העדים האמיתים אינו מועיל עייש"ה: