ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות · דף לז:
דף לז:
(שם ע"ב) בגמ' יכול יפדו על מום עובר ת"ל אשר לא יקריבו ממנו וכו' מי שאינה קריבה כל עיקר יצתה זו שאינה קרבה היום אלא למחר, עי' תוס' זבחים (ע"ז ע"ב) ד"ה הא שכתבו בזה"ל אע"ג דדרשי' בבכורות (ל"ז ע"ב) בכלל ופרט דמום עובר מרצה, מום עובר דמוקדשין איצטרך דה"א כיון דנדחה שוב אינו נראה עכ"ל, ולכאורה אינו מובן היכא מוכח מהכלל ופרט דעבר מומו מרצה, הרי מכלל ופרט ממעטי' רק דמום עובר אינו נשחט במדינה, ואפשר דאף לאחר שעבר מומו אינו מרצה רק ירעה עד שיפול בו מום קבוע וחוץ מזה קשה התירוץ דאיצטרך קרא למוקדשין הלא גם במוקדשין ילפי' כאן מקרא דאינו נפדה על מום עובר משום דקרב לאחר זמן וא"כ אף למוקדשין לא איצטרך דרשא דמום בו, וכבר הרגיש הריט"א בדברי התוס' אלו: והנלעפנ"ד בזה דהנה בקרא כתיב וכי יהי' בו מום פסח ועור וכו' וסמיך לי' בשעריך תאכלנו דהיינו שישחטנו בגבולין בלא הקרבה כדפירש"י כאן, ומינה ילפי' דדוקא במום שהוא דומה לפסח ועור נשחט במדינה אבל לא במום עובר, ולכאורה קשה לפימש"כ התוס' חולין (כ"ח ע"ב) דאם נפרד העור אין מום גדול מזה, ומטעם זה כתב ר"ת בס' הישר גבי החליד במיעוט סימנים, דבקדשים השחיטה מתחלת מחיתוך העור, וע"כ לא נעשה בע"מ קודם שחיטה דזהו הכשר שחיטתו, [וכמש"כ הרשב"א ר"פ אלו טרפות לענין נקובת הושט עיי"ש], וכל זה הוא רק בשוחט קדשים בפנים בזה השחיטה מתחלת מהעור דאל"כ הרי נעשה בע"מ קודם שחיטה ופסול להקרבה אבל אם ישחוט בע"מ עובר בחוץ בזה ודאי אין השחיטה מתחלת מהעור וא"כ קשה האיך ממעטינן בע"מ עובר שאינו בכלל בשעריך תאכלנו, הא מותר להטיל מום קבוע בבע"מ עובר כמש"פ הרא"ש וכשיעשה בו מום קבוע יהי' רשאי לשוחטו, וא"כ יהי' מותר לשוחטו אף בלא הטלת מום אחר דע"י השחיטה עצמה נעשה המום קודם חתיכת הסימנים ונמצא דבשעה שמחתך הסימנים כבר הוא בע"מ קבוע, ואף דמדברי הרמב"ם פ"ב מה' איסורי מזבח הט"ו מבואר דאסור להטיל מום קבוע במום עובר, וכן מבואר ברש"י לעיל (דל"ג ע"ב) זהו רק לפי"מ דקימ"ל דבע"מ עובר ראוי להקרבה כשיעבור מומו והוי בכלל תמים יהי' לרצון משום דראוי לרצות לכשיתרפא, אבל אם הי' הדין דאף לכשיתרפא פסול להקרבה ודאי הי' מותר להטיל מום בידים כיון דלא יהי' לרצון לעולם ואינו בכלל תמים יהי' לרצון:
וא"כ שפיר כתבו התוס' בזבחים דמכלל ופרט נוכל ללמוד דבע"מ עובר כשר כשיעבור מומו דאם איתא דפסול להקרבה לעולם, הרי מותר להטיל בו מום ולשוחטו, וא"כ גם לשוחטו בלא מום מותר, דאין לך שחיטה בלא מום ודממעטינן לי' מכלל ופרט שאינו בכלל בשעריך תאכלנו מוכרח דראוי להקרבה כשיעבור מומו וע"כ הוי בכלל תמים יהי' לרצון דחזי לאח"ז ומה"ט אסור להטיל בו מום וכן לשחטו בגבולין:
וא"ת להרא"ש דס"ל דמה"ת מותר להטיל מום קבוע במום עובר, אמאי אין שוחטין במדינה על מום עובר הרי נעשה מום קבוע לפני השחיטה כנ"ל, אך אפשר דהרא"ש לית לי' סברת ר"ת דשחיטת קדשים משונה משחיטת חולין שתהי' השחיטה מתחלת משעת חיתוך העור, והא דלא נעשו בע"מ מחמת חיתוך העור שלפני השחיטה, י"ל בו טעם אחר דאף שחתיכת העור עד מקום הסימנים נחשב מום היינו רק כשחתך העור והפסיק בינתים ואחר זמן בא לשחוט אז אמרי' שכבר נעשה בע"מ לפני השחיטה, אבל כשחתך העור דרך שחיטה לא נחשב שחל עליו שם בע"מ קודם שחיטה, והוא עפ"י המבואר בכ"ד דשעת מעשה הרי הוא כלפני המעשה, וא"כ בשעה שמטיל בו המום אכתי אין שם בע"מ עליו רק דאח"כ נקבע עליו שם בע"מ, וא"כ כששוחט והולך לא נחשב ששחט בע"מ דהרי לא הספיק לחול עליו שם בע"מ עד שנשחטו הסימנים וכדמבואר ברש"י חולין (ד"ח.) ד"ה ביטל לפירוש מהרש"א שם דאי נימא חבטא קדים ההבל הבא אחריו מיד מבטלו קודם שנעשה החבטא שחין ולא הי' כאן גריס שלם של שחין מעולם עייש"ה, הרי דלא חל עליו שם שחין רק היכא דהפסיק מעט דהחלות הוא רגע אח"כ וצריך איזה זמן, אבל אם נהפך תיכף ומיד למכוה נחשב כאילו לא חל עליו שם שחין מעולם, ועי' תוס' כתובות (ד"ל ע"ב) ד"הלא בשם ריצב"א בהא דבע"מ ששימש בטומאה חשוב באין כאחת, וא"כ ה"ה כאן כיון דמחתך הסימנים בלי הפסק כלל אחר חיתוך העור לא חל עליו שם בע"מ קודם שחיטה דלא הספיק לחול עליו שם בע"מ עד שנשחט, ונחשב ששוחטו בלא מום קבוע ועי' תוס' יבמות (נ"ט ע"ב) ד"ה אלא שהקשו וא"ת אי אין קנס בהעראה איך איש מתחייב קנס למ"ד זו הכנסת עטרה הרי נעשית בעולה משעת העראה, וי"ל דבהכי חייב רחמנא הואיל ובבעילה זו נעשית בעולה עיי"ש הרי תפסו דחל שם בעולה תחילה, ואעפי"כ כיון שע"י המשך פעולה אחת נעשה הכל בהכי חייב רחמנא, וה"ה כאן אפי' אם נתפוס דחל שם בע"מ תחילה אפשר דבהכי אכשר רחמנא כיון דנעשה ע"י מעשה אחת בלי הפסק, [ולשיטת ר"ת הנ"ל יהי' מוכרח לתרץ קו' התוס' כמש"כ הריטב"א קדושין (ע"ז ע"ב) בהא דכהן הבא על אחותו חללה לא משוי לה דכי אמרי' דהעראה שמה ביאה כשפירש ולא גמר אבל כשגמר ביאתו דעתו על גמר ביאה עייש"ה, ועי' זבחים (צ"ג.) פלוגתא דתנאי אי דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה ודו"ק] הילכך אסור לשחוט בע"מ עובר לדעת הרא"ש, וע"י הפסק בין חתיכת העור להסימנים ודאי מותר, אך מ"מ נתמעט מקרא דבשעריך תאכלנו לענין זה שאינו רשאי לשוחטו כשאר שחיטות רק ע"י הפסק, או שיטיל מום קבוע אחר לפני השחיטה:
אך ר"ת שכתב דבקדשים השחיטה מתחלת מחיתוך העור ע"כ לי"ל סברא זו, אלא דאף שנשחט בלי הפסק כלל אחר חיתוך העור נחשב שחל עליו שם בע"מ: וי"ל עוד דר"ת והרא"ש בהא פליגי הרא"ש ס"ל דחיתוך העור לא נחשב מום משום דהוי כמום שבסתר, דכיון דדרך שחיטה קעביד לה, לא נראה לאינשי שיהא מום, דחוץ מזה שאין רואין בחוש הראי' את המום בשעת שחיטה, גם לא בזיא מילתא, וטעם מום שבגלוי משום שמנוולו כדפירש"י כאן, ובזה ודאי לא שייך ניוול דכל בהמה עומדת לשחיטה וזהו תיקונה, וכיון דא"א לשחיטה בלא חיתוך עור אין זה ניוול, ור"ת ס"ל דאף דטעם מום שבגלוי שאסרה תורה הוא משום דמנוולא מ"מ לא פלוג במום שבגלוי וכל שהוא בגלוי פוסל אף אם אינו מנוולה, וגם כיון דחיתוך העור מצד עצמו מונוולא אי לאו דשוחטה תיכף חשיב מום גמור אף דכאן אינה מתנוולת, ועי' תוס' ב"ק (ע"ו.) דשחוטי חוץ חשוב מום הרי דאף שגוף השחיטה אינה מנוולא מ"מ כיון שהוא בגלוי חשוב מום, ויש להאריך בזה אך אכ"מ: והא דמותר לשחוט בע"מ קבוע לר"מ דס"ל אסור להטיל מום בבע"מ לק"מ דהתם ג"כ השחיטה מתחלת מחיתוך העור, כיון דהתירה תורה לשוחטו וא"א בענין אחר דמיא לשחיטת קדשים]:
וי"ל עוד דאף למאן דס"ל אסור להטיל מום בבע"מ יש להוכיח מכאן דבע"מ שרי לאחר שיעבור מומו, דבנולד במומו כ"ע מודו דמותר להטיל בו מום אף בבכור דקדוש במומו כדמבואר בתוס' לעיל (ל"ג ע"ב) ד"ה בע"מ [ועי' מש"כ בחידושי שם], והנה כאן דממעטינן מום עובר מבשעריך תאכלנו משום דלא דמיא לפסח ועור, ע"כ אף נולד במום עובר ממעטינן דאף הוא לא דמיא לפסח ועור, וקשה כנ"ל כיון דבכור כזה מותר להטיל בו מום משום שנולד במומו אמאי לא ישחטנו, הא ע"י חיתוך העור נעשה בע"מ קבוע, אע"כ דראוי להקרבה לאחר זמן, ושוב אסור להטיל בו מום אף אם נולד במומו, וא"כ הראי' מכאן היא אליבא דכ"ע:
והקושיא השני' שהקשיתי לעיל הא בקדשים גופייהו איכא קרא הכא דבע"מ עובר מותר לאחר שיתרפא מדדרשי' כאן מאשר לא יקריבו ממנו יצתה זו שאינה קרבה היום אלא למחר, יש לתרץ דלולא דגלי רחמנא במקום אחר דבע"מ עובר מותר לכשנתרפא הוי דרשינן קרא דאשר לא יקריבו ממנו וכו' באופן אחר, היינו, דלא בא למעט בע"מ עובר מפדיון רק אדרבא בא לרבותו שגם הוא נפדה, ואם בהמה טמאה קאי על מום קבוע ואשר לא יקריבו קאי על מום עובר, דאף שאינו מום קבוע מ"מ כיון שפסול להקרבה לעולם פודין עליו, רק אחר דגלי קרא מום בו הא עבר מומו מרצה, דרשי' מאשר לא יקריבו למעט בע"מ עובר כיון דיש בו צד הקרבה לאחר זמן, ע"כ לא הקשו התוס' דזבחים רק מבכור דמהכלל ופרט מוכח דבע"מ עובר מותר להקרבה כשעבר מומו:
ומה שתירצו דמוקדשין איצטרך דהו"א כיון דנדחה שוב אינו נראה, אולי כוונתם דקרא דבכור מצינו לאוקמא היכא דנולד במומו דהוי דיחוי מעיקרא, אבל בקדשים שנולד בהם מום לאחר הקדישם דהוי נראה ונדחה אכתי לא שמענו להכי אצטריך קרא דמום בם:
שם בגמ', הפגימה בין בידי אדם בין בידי שמים פירש"י שנולד עמו, עי' ריט"א שהקשה מנ"ל הא, ולפענד"נ פשוט דכאן אין סברא לחלק בין נעשה המום בידי אדם לנעשה ביד"ש כמו דמחלקינן גבי צמקה הריאה, דאם הוא עכשיו במומו ולא הדר בריא מ"ל ביד"א או ביד"ש, אע"כ קמ"ל דאפי' אם נולד כך הוי מום וכדילפי' בסיפרי דאף נולד במומו פסול, והא דאיצטריך קרא לזה, י"ל עפימש"כ באבני נזר יו"ד סי' ת"ח דהא דמום שבסתר אינו פוסל, משום דמום ענין טומאה הוא דלא שייך בסתר, וע"כ סד"א דאם נתהווה המום בבטן אמו לא הוי מום כמו דטהרה בלועה אינה מקבלת טומאה קמ"ל דהוי מום, והטעם משום דאם הי' ענין פסול מום משום שקיבל המום היו דנין על שעת הקבלה, ואם אז הי' בסתר אינו פוסל, אך באמת ענין פסול המום משום שיש לו המום והרי מ"מ יש לו, ועי' בדברינו לעיל (דף י"ד.) בד"ה אם אינו ענין שם מבואר באריכות:
שם בגמ' כמה נקובת האוזן מלא כרשינה, הנה מלשון המשנה משמע לכאורה דיבשה וניקבה שיעור אחד להם וביבשה נמי השיעור בכדי כרשונה, מדתנן ניקבה מלא כרשינה או שיבשה, אך ברמב"ם פ"ז מה' ביאת מקדש ה"ג משמע דביבשה אזנו לא הוי מום אלא ביבשה כל האוזן או רובה עיי"ש, ועי' אבני נזר או"ח סי' א' שהק' כיון דיבש החסר אמאי לא סגי ביבש מלא כרשינה כמו דלענין טרפות דיבש וחסר שיעורן שוה, ותירץ דלענין טרפות חשוב טרפה מחמת סופו לנקוב, אבל לענין מומין ע"כ אין לומר דחשוב מום משום דסופו לנקוב דזה אינו גלוי לכל אדם אלא לחכמים ולא נחשב מום שבגלוי, אע"כ דהמום הוא מחמת יבשותו של עכשיו, וא"כ אין שיעורו שוה לניקב, עייש"ה:
אך באבני נזר חיו"ד סי' מ"ה הקשה לדעת התוס' בכורות (ל"ח.) דאם יש לו רפואה ע"י מעשה חשוב מום קבוע מה מקשה הש"ס בפ' אלו טרפות (מ"ו ע"ב) בהא דריאה שיבשה כדי שתפרך בציפורן דלא אתיא כרבנן דגבי אוזן בכור ס"ל כדי שתינקב ואינה מוציאה טיפת דם, הרי אפשר לומר דבכה"ג יש לו רפואה הילכך לא הוי טרפה דכל היכא דאי בדרי לה סמא חייא לא הוי טרפה, משא"כ לענין מומין דאף דיש לו רפואה ע"י מעשה חשוב מום קבוע, ותירץ דמש"כ התוס' דעובר ע"י רפואה חשוב קבוע היינו רק בדבר שהוא מום בעצמותו, אבל יובש אין מומו אלא דמה שנתייבש חשוב כחסר כדמוכח מדברי הרמב"ן גבי יבשה הכבד דמייתי ראי' מבכור, וכיון דהמום לא נתהווה עדיין בפועל רק דאתה בא לחשבו כאלו אינו כל היכא דיש לו רפואה אינו חשוב כאילו אינו עייש"ה:
וממוצא הדברים נשמע דשיעור יבשה אזנו אי דמיא לשיעור ניקב פליגי בזה הרמב"ם עם התוס' והרמב"ן, דלדעת התוס' והרמב"ן מוכרח דדמיא לניקב, והמום הוא מחמת דחשוב כנקוב וחסר, ולהרמב"ם אין המום מחמת סופו לינקב דזה אינו ידוע לכל והוי מום שבסתר רק מחמת יבשותו של עכשיו הילכך אינו מום עד שיבש כולו או רובו:
והנה הרמב"ם לטעמו אזיל שכתב בפ"ה מה' שבועות הכ"ב גבי נשבע לשנות את הידוע דבעי' שיהי' גלוי וידוע לג' בני אדם פשוטים, אבל הידוע רק לחכמים לא חשוב נשבע לשנות את הידוע עיי"ש, וע"כ גם כאן ס"ל דע"כ אין לומר דמום יבשות הוא מחמת סופו לנקוב דזה אינו גלוי רק לחכמים ולא חשוב מום שבגלוי, אבל התוס' והרמב"ן דס"ל דאף זה חשיב מום שבגלוי לפי הנראה פליגי גם שם:
תוד"ה לרבות וכו' ותימא דמולקחת מרבינן כל דבר הנלקח ביד ואם סם לא מיקרי נלקח ביד ל"ל ריבה ומיעט וכו':
לכאורה איך ס"ד דסם לא חשוב נלקח ביד ואי משום דאינו יכול לקחתו בידו בלי כלי כדי שלא יזיק לו הרי יכול ללקחו ע"י כלי דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה כשמניח ידו תחת שוליו או שאוחז בבית יד של כלי כמש"כ התוס' סוכה (ל"ז.) ד"ה דבעינא, וא"כ יש עצה לאחוז את הכלי כך ואפי' לרבה דפוסל היינו מדכתיב ולקחתם דמשמע לקיחה תמה, אבל מלשון לקיחה בלבד לא נתמעט חציצה כמש"כ הר"ן שם, וי"ל דס"ד דהא דע"י ד"א שמה לקיחה היינו משום דנחשב כאוחז בגוף הדבר וע"כ בסם כיון דא"א לאחוז הסם בידיו ממש אינו מועיל לקיחה ע"י ד"א [ואין להקשות מהא דולקח מדם הפר וכו' התם שאני דהלקיחה קאי על דבר שא"א ליקח רק ע"י כלי משא"כ בזה דקאי על דברים שאפשר ליקח ביד] והא דבאמת נחשב לקיחה משום דלקיחה ע"י ד"א כשאוחז בשולי הכלי נחשב אוחז בגוף הדבר ממש עי' בתשו' בית יעקב סי' קע"ד, ואכמ"ל: