אור ברסלב
ראשית בכורים (בכורות) בכורות › דף לז.

ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג

בכורות · דף לז.

דף לו:

דף לז.

(דף ל"ז.) בגמ' המוכר בשר לחברו ונמצא בשר בכור פירות ונמצאו טבלים יין ונמצא נסך מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים, רשב"א אומר דברים שהנפש קצה בהם יחזור להם את הדמים ושאין הנפש קצה בהם ינכה להם את הדמים, ואלו הן דברים שהנפש קצה בהן נבלות וטרפות שקצים ורמשים ואלו הן דברים שאין הנפש קנה בהם בכורות טבלים ויי"נ, עי' רש"י במתני' שפירש דיחזור להם הדמים משום קנס, ולפי"ז אף רבנן דפליגי ארשב"א מודו דבכורות טבלים ויי"נ אין נפשו של אדם קצה בהם, אלא דס"ל דאף בזה יחזור את הדמים משום קנם, ורשב"א ס"ל דרק בדברים שנפשו של אדם קנה כשמחזיר הדמים משום קנס, אינו מנכה לו מה שאכל משום דלא חשוב הנאה אלו משום שנפשו קצה מאכילת האיסור, אבל בדברים שאין הנפש קצה, אף שמחזיר לו המים משום קנס מ"מ מנכה לו מה שאכל לפי שנהנה באכילתו, זהו לפירש"י:

אך הרמב"ם פ"י מה' תרומות כתב דהמאכיל את פועליו תרומה וכו' והוא משלם להם דמי סעודתן משום שנפשו של אדם חותה במאכלות אסורות עיי"ש, ומקורו מהירושלמי, וזה ע"כ אליבא דרבנן אתיא דלרשב"א כיון דטבלים אין נפשו של אדם קצה בו כ"ש תרומה, הרי תפס דטעמייהו דרבנן לאו משום קנס אלא מפני שנפשו של אדם קצה במאכלות אסורות, אלא דרשב"א ורבנן בהא פליגי דרשב"א ס"ל דלא שייך נפשו קצה במ"א אלא באיסור שהוא מצד פחיתות כגון נבלות וטרפות שזה פוגם במעלת האדם משא"כ באיסור שהוא מצד הקדושה כגון תרומה וטבלים שאיסורו ג"כ מחמת תרומה המעורב בו וכן בכור כיון שהאיסור מחמת קדושתן, והאוכלן פוגם במעלת הקדושה שבהן בזה לא שייך נפשו קצה, (ועי' באבני נזר או"ח סי' ל"ז אות ד']:

והא דקחשיב רשב"א יי"נ בדברים שאין נפשו קצה אף דאיסור זה הוי מצד פחיתות, י"ל דיי"נ דהכא מיירי בסתם יינם כמש"כ הה"מ פט"ז מה' מכירה עיי"ש, וסתם יינם דהוי איסור דרבנן לא נחשב איסור חפצא רק איסור גברא דלא הוי דבר מתועב בעצם רק דעל האדם מוטל איסור לא תסור: ועי' מח"א ה' נזקי ממון סי' ט' שכ' דרבנן ס"ל דבכל איסורין שייך נפשו קצה, ומה שפירש"י משום קנס קאי רק על בכור מפני שהוא ספק איסור והממע"ה עיי"ש, ולכאו' קשה כיון דאין ע"א נאמן היכא דאיתחזק איסורא ולאו בידו א"כ מספק מחזקי' את הבכור שלא הי' בע"מ וספיקא דאורייתא לחומרא א"כ נימא שנפשו קצה מחמת האיסור, דמה לי איסור ודאי או ספק הרי מ"מ אסור מה"ת, אך י"ל דבספק איסור אף היכא דאיתחזק מ"מ אין נפשו קצה דלבו אומר לו שלא חטא, וכסברת הרבינו יונה ריש ברכות בטעם דחטאת בת דנקא ואשם בשתי כסף דבספק עושה סברות לומר שלא חטא: והנה בהאי ענינא יש לי מקום עיון בד' הט"ז או"ח סי' קצ"ו שכתב דלדעת הרמב"ם אף האוכל איסור בשוגג אינו מברך משום שנפשו של אדם קצה במ"א ולא נחשב הנאה עיי"ש, ולא זכיתי להבין הא ברה"מ בהנאת גרונו ומעיו תליא והאיך אפשר לומר דהנאה שהי' לו כבר נתבטלה למפרע הרי מ"מ נהנה בשעת אכילה, והא דאמרי' כאן דמשום שנפשו של אדם קצה לא חשוב נהנה, היינו משום דכאן אין דנין על הנאת גרונו ומעיו רק על הנאת הריוח דאף דהוי מקח טעות מ"מ הדין נותן שעכ"פ ינכה לו דמי סעודתו דקמשתרשי לו בהסעודה שאכל, וע"ז אמרי' דכיון שנפשו קצה במ"א ולוא ידע מהאיסור, אפי' אם הי' נותן לו בחנם לא הוי אכל נמצא שלא הרויח כלום, אדרבא הפסיד עוד במה שעשה איסור, משא"כ לענין ברהמ"ז דאינו תלוי בהנאת הריוח רק בהנאת גרונו ומעיו, איך תתבטל הנאת גרונו ומעיו למפרע מחמת שמצטער עכשו מהאיסור שאכל כבר:

ויש להסביר הדבר יותר דהנה כשמכר לו טרפה בתורת שחוטה הוי מקח טעות נמצא דכשאכל אכל דבר שאינו שלו שלא מדעת, ודמיא להא דב"ק (י"ט ע"ב) גבי שן בר"ה דאף דפטור מטעם מזיק מ"מ אם נהנית משלם מה שנהנית, דהא נהנה מדבר של חברו שלא מדעת, ומשלם דמי עמיר או דמי שעורים בזול, והטעם דאומדין דעתו דאם הי' מוכר לו שעורים בזול ודאי הוי קני להאכיל לבהמתו, ושם בגמ' אמרי' לפיכך אכלה חטין או דבר הרע לה פטור, והטעם דדבר זה אפי' הי' נותן לו בחנם לא הי' מאכיל לבהמתו, דאף שהיא שבעה מזה ונהנית בשעת אכילתה מ"מ הרי מזיק לה לאחר זמן ולא קמשתרשי לי' מידי דיצא שכרו בהפסדו וה"ה כאן כשאכל דבר של חברו שלא מדעת הי' בדין שישלם לפי"מ שנהנה אלא דזה לא נחשב הנאה דאעפ"י שבשעת אכילתו הי' לו הנאה מ"מ נחשב כאוכל דבר הרע לו דמזיק לו לבסוף, מחמת האיסור וכל זה רק כשדנין לענין הנאת הריוח אבל אם דנין לענין איסור שזה תלוי בהנאת גרונו או מעיו ודאי חייב דהא האוכל חלב בשוגג חייב חטאת והטעם פשוט משום דמחמת הצער שמצטער עכשיו לא נתבטלה הנאת האכילה שמכבר, ודוקא אם הי' יודע בשעה שאוכל, מהאיסור והוא אנוס לאכלו אז לא נחשב הנאה, דצערו גדול מהנאתו, ומחמת גודל הצער אינו מרגיש הנאה באכילתו כמש"כ התוס' יומא (פ"ב ע"ב) גבי יעל דלא קמתהניא מעבירה דצערה גדול מהנאתה:

ועפי"ז יש מקום להבין מה שפירש"י מגילה (י"ג.) אהא דאמרי' שם וישנה ואת נערותי' שהאכילה קדלי דחזירי פירש"י ומתוך אונסה לא נענשה ובתוס' שם וח"ו היא לא היתה אוכלת עיי"ש ולכאורה דברי רש"י ז"ל תמוהין איך אירע לאסתר להכשל במאכל איסור הרי כלל גדול הוא דצדיקים אין הקב"ה מביא תקלה ע"י במ"א אך עפי"ד התוס' יומא הנ"ל אתי שפיר דדוקא בשוגג לא יאונה לצדיק משום דכיון דלא ידע מהאיסור בשעת אכילה הרי נהנה גופו מאכילת איסור, משא"כ באסתר דידעה מהאיסור והיתה מוכרחת לאכול מחמת אונס לא קבלה שום הנאה מהאיסור מחמת גודל הצער ומרירת הנפש וכמש"כ גבי יעל דלא קא מתהניא מעבירה דצערה הי' גדול מהנאתה:

ועפ"י האמור דהיכא דהצער הוא בשעת ההנאה לא נחשב הנאה מובן ג"כ סוגיא דשמעתין דהרי כאן בשעה שאכל לא הי' לו הנאת הריוח דהא סבר דשלו הוא אוכל ושילם עבור אכילתו כסף מלא, רק אח"כ כשנתודע מהאיסור והדין הוא דיחזיר לו הדמים מטעם מקח טעות אתה בא לומר שינכה לו הנאת אכילתו שהרויח במה שאכל משל חברו, נמצא דאתה מחייבו בשביל הנאה של עכשיו דאם לא ינכה לו נמצא שנהנה משל חברו, ובזה שפיר אמרי' כיון שהוא מצטער עכשיו מהאיסור שעשה לא נחשב הריוח הנאה אצלו דצערו מרובה מהנאתו, וזהו עיקר החילוק בין נידון דהכא לאוכל חלב בשגגה דשם החיוב אינו על הנאה של עכשיו רק על ההנאה שהי' לו כבר בשעה שאכל בשוגג וא"כ אין הצער של עכשו מבטל ההנאה שהי' לו כבר, משא"כ הכא דגם ההנאה היא עתה בשעה שחברו מחזיר לו כל הדמים ונמצא נהנה ומרויח משל חברו, וכיון דההנאה היא בעת הצער לא נחשב הנאה כלל, וז"פ וברור:

אך דברי הט"ז הנ"ל תמוהין דהא שם דנין לענין ההנאה שנהנה כבר בשעת אכילה וכיון דאז הי' שוגג ונהנה מאכילתו איך יתכן לומר שבטלה הנאתו למפרע במה שנודע לו אח"כ:

שוב נתתי אל לבי דיש להצדיק את הצדיק דמעיקרא דהנה בברכת המזון החיוב הוא על הנאת מעיו, תדע דאם נתעכל המזון פטור מלברך משום דאין חיוב לברך על השביעה שכבר עברה [ועי' אגלי טל מלאכת טוחן אות ס"ב] וכיון שהחיוב הוא מחמת הנאה של עכשיו, ועכשיו הוא מצטער מהאיסור גם בזה הצער מבטל ההנאה, ונחשב כאילו נתעכל המזון שפטור מלברך: אך לכאורה יש לשדות בה נרגא דהנה בשבת (ע"א ע"ב) מוקמינן אליבא דר"ל הא דאכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית ממין אחד חייב משני מינין פטור דסיפא איירי במין אחד וב' תמחויין וקמ"ל דתמחויין מחלקין, ורישא מיירי במין אחד ותמחוי אחד רק שהי' ידיעה בינתים וקמ"ל דאין ידיעה לח"ש עיי"ש, והנה ב' חצאי שיעור אלו ע"כ אכל בכדי אכילת פרס, דאל"כ בלא"ה אין מצטרפין, ובכאכ"פ הרי הוי תוך שיעור עיכול, וא"כ ר"ל לשיטתו דאזיל בתר הנאת מעיו, אמאי מחייב כשאכל ב' חצאי שיעור כשהי' ידיעה בינתים, נהי דאין ידיעה לח"ש, מ"מ הא כשנודע לו בתוך שיעור עיכול מהחצי שיעור הראשון הרי הוא מצטער מהאיסור והצער מבטל הנאת מעיו של עכשו ובזה נתבטלה אכילת ח"ש הראשון, וא"כ האיך חזי להצטרף עם ח"ש השני הלא הראשון כבר נעשה היתר, אע"כ דליתא לסברא זו: שוב התבוננתי דדיחוי זה חוזר ונראה, דר"ל לשיטתו הא ס"ל ח"ש מותר מן התורה, ובאיסור דרבנן לא שייך לומר שהצער מבטל ההנאה, דהא באיד"ר קימ"ל דמנכה לו מה שאכל, כמש"פ, הרמב"ם בפט"ז מה' מכירה ובחו"מ סי' רל"ד, וע"כ דאיסור דרבנן חשוב הנאה [וכמש"כ הנה"מ שם דאיד"ר בשוגג לא נחשב איסור] וא"כ אתי שפיר הא דמצטרפין דלא נתבטלה הנאתו במה שנודע בינתים (ועי' בהה"מ שם כתב שלא מצא מקור לדברי הרמב"ם שמחלק בין איסור תורה לאיסור דרבנן, ואם כנים דברי בזה הרי מדברי הש"ס הנ"ל מקור לדברים אלו, דאל"כ איך חייב אליבא דר"ל כשהיתה ידיעה בינתים]:

וחוץ מזה י"ל דמש"ס שבת הנ"ל בלא"ה לא קשיא דר"ל משם בר תוטני קאמר לה ואפשר דלי' לא ס"ל, ויש קצת הכרח לזה דהא דאמרי' דקמ"ל דאין ידיעה לח"ש לא אפשר לאוקמי אליבא דר"ל, דלדידי' גם זה מילתא דפשיטא, דעיקר הרבותא של אין ידיעה לח"ש משום דסד"א דידיעת חטא מחלקת קמ"ל דידיעת חטאת בעי' ולא סגי בידיעת חטא, כדמבואר בתוס' שבת (ק"ה.) ד"ה ר"ג, וכל זה להסוברים ח"ש אסור מה"ת, אבל לר"ל דח"ש מותר מה"ת לא ידיעת חטאת איכא ולא ידיעת חטא איכא ופשיטא דאין ידיעה מחלקת [ודמיא להא דכריתות (י"ג.) אכל פחות מכשיעור ירד וטבל עלה והשלימו מצטרף והטעם דבטומאה לא שייך ענין ח"ש ולא הועילה הטבילה כלום, ואף דשם (די"ח ע"ב) אמרי' כעין זה גם לענין איסור מעילה דיוהכ"פ אינו מכפר על ח"ש, ושם קאי אף אליבא דריו"ח דח"ש אסור מה"ת, י"ל עפי"ד הרשב"א גיטין (י"ב.) דבמעילה אין ח"ש אסור מה"ת עיי"ש, ובחידושי שם בארתי הטעם בס"ד, וכיון דמה"ת ליכא שום איסור אין יוהכ"פ מכפר לענין שלא יועיל צירוף דמה"ת עדיין לא הי' צריך כפרה, וה"ה לר"ל בכל איסורין, ועי' מלמ"ל פ"ג מה' שגגות שכתב דסוגית הגמ' בכריתות הנ"ל היא פלא, ולפי"ד הרשב"א הנ"ל מובן היטב דרק בזה לא שייך כפרה בח"ש ואכמ"ל בזה] אע"כ דר"ל לא קאמר לה אליבא דנפשי', ועכ"פ דברי הט"ז מיושבין בטו"ט:

עי' בנתיבות סי' רל"ד שיש נ"מ בין ב' טעמים אלו כגון אם הלוקח עירבם במאכלי היתר באופן שנתבטלו בס' דמטעם נפשו קצה לא שייך דבהיתר אכל: הגה"ה ראיתי להגרעק"א בתוספותיו פ"ב דפסחים במתני' דהאוכל תרומת חמץ הביא בשם בנו דמש"פ הרמב"ם בפ"י מה' תרומות דנזיר ששגג ושתה יין של תרומה פטור מחומש הוא ג"כ משום שנפשו של אדם חותה במ"א ולא נחשב אכילה אצלו עיי"ש, והדברים כפשוטן בלתי מובנים לפי קט שכלי דא"כ בכל זר שאכל תרומה אף אם אינו נזיר נימא כן דלא חשוב אכילה אצלו כשיודע לו אח"כ, ואינו צריך כפרה:

ואולי כוונתו דהיכא דליכא רק איסור תרומה בלבד חייב חומש לכפרה דבהכי חייבי' רחמנא, אבל כשנתוסף לזה עוד איסור נזיר דאף בלעדי איסור תרומה הי' חותה מזה שוב לא חשוב אכילה והנאה [וקצת משמע כן בדברי הרדב"ז שם שהקשה מהא דהאוכל תרומה ביוהכ"פ משלם חומש, ותירץ דאכילת יוהכ"פ חשיבא אכילה להתחייב עלי' קרבן אבל נזיר השותה לא חשיבא אכילה כיון שאינו מתחייב עלי' כלום עכתו"ד ז"ל עייש"ה, ולפי הנראה כוונתו ז"ל דביוהכ"פ מיגו דחשוב אכילה להתחייב עלי' קרבן חשיבא ג"כ להתחייב עלי' חומש משום תרומה, משא"כ בנזיר דמשום נזירות אין חייב כלום לא שייך מיגו] אמנם הוא פירוש רחוק לפענ"ד הקלושה: ובנוגע לדברי הרמב"ם הנ"ל י"ל עפימש"כ באבני נזר או"ח סי' תקל"ה שאין זר חייב על אכילת תרומה אלא באכילה שבכהן כיוצא בה הוי מצוה ועבודה, אבל אם אכל באופן שאם הי' כהן לא הי' מקיים מצוה אינו חייב עיי"ש באריכות, והנה כהן שהי' נזיר אם הי' שותה יין של תרומה לא הי' מקיים מצוה דהא הוי מצהב"ע, ואפי' להסוברים דמצהב"ע רק מדרבנן פסולה מ"מ אפשר דגבי תרומה לא נחשב עבודה דהא דאמרי' דמצהב"ע יצא היינו רק דיצא י"ח אבל מ"מ אינו מרוצה לפני קונו ואין לו נחת רוח בעבודתו וא"כ אינו נחשב עבודה והא דמחייב באוכל תרומה ביוהכ"פ יהי' מוכרח ליישב כמש"כ הרדב"ז הנ"ל:

ועוד י"ל כיון דדרשינן בריש נזיר מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות הרי מפורש בתורה שלא ישתה יין מצוה ומחמת זה נעקרה המצוה לגמרי, וכיון דכהן שהוא נזיר אינו מקיים מצוה בשתיית יין של תרומה, זר נזיר אינו חייב עלי', ולא דמי לזר שאכל תרומה ביוהכ"פ דהתם הוי רק מצהב"ע משא"כ גבי נזיר שאינו מצוה כלל כיון דגלי רחמנא דנזיר אסור ביין מצוה ומה דלא מוקמי הא דש"ס נזיר שם לאסור יין מצוה כיין רשות על, מצות שתיית יין של תרומה י"ל משום דזהו מילתא דפשיטא דאכילת תרומה לא הוי מצוה דרמיא אקרקפתא דגברא אלא המצוה היא שהתרומה תאכל כנודע, וא"כ לא איצטרך קרא לזה, ומוקמינן קרא לאומר שבועה שאשתה, אך עכ"פ כיון שמפורש בתורה לאסור יין מצוה נעקרה המצוה לגמרי:

אך יש לחלק קצת דבאבני נזר שם לא קאמר רק היכא דהשינוי היא בהתרומה, משא"כ הכא דהשינוי הוא בהאדם שהוא נזיר ואכמ"ל ע"כ הגה"ה:

וטעם קנס שייך דהא גרם לבטל איסור לכתחילה עיי"ש, ויש להעיר למל"ל דהקנס הוא משום דגרם לבטל איסור בידים, דלרוב הפוסקים אינו אלא מדרבנן, [וגם יש להסתפק טובא אם במבטל איסור לכתחילה גרמא אסור, וממה שהתיר הט"ז לבטל חמץ לפני הפסח כדי לאוכלו בפסח נראה דס"ל דגרמא שרי, ואף שרוב הפוסקים לא ס"ל כן עי' בקו"א להרב סי' תמ"ב מ"מ כאן שאינו מתכוון כלל לבטל אפשר דכ"ע מודו], ואמאי לא קאמר דהקנס הוא משום דעבר אלפ"ע לת"מ, ואף דהלוקח לא אכלו באיסור, מ"מ המוכר נתן מכשול לפניו שמכר לו בחזקת היתר וקרוב הי' הדבר שיאכלנו בלי תערובות, ואולי ס"ל דאלפ"ע לת"מ אינו עובר רק אם חברו עשה האיסור בפועל, אבל אם נתן לפניו המכשול והוא לא עבר מחמת איזה סיבה שיהי', אין הנותן עובר אלפ"ע, והוי רק שמתכוון לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה, אך כיון דעכ"פ איסור דרבנן איכא יש לקנסו גם מטעם זה: ועוד דיש כאן איסור סחורה במאכלות אסורות לדעת הב"ח סי' קי"ז דאפי' בנזדמנו רשאי רק למכור לנכרי ולא לישראל, ואיסור זה הוי מה"ת לדעת רוב הפוסקים:

וראיתי בריט"א הביא דברי השיטמ"ק בשם תוס' חיצוניות דהא דנבלות וטרפות לרשב"א נפשו קצה היינו רק בנבלה שמתה מאלי' שמאוסה בעצם וכן בטרפה כה"ג אבל בנתנבלה בשחיטה לא שייך נפשו קצה, ויי"נ ממש שנתנסך לפני ע"ז הוי מאוס בעצם עיי"ש, וכן משמע מדברי התוס' כאן ד"ה ויי"נ בתירוץ הא' שכתבו אע"ג דבהוריות קאמר דסתמא הוי אפיקורס ביי"נ כמו בנבלות מ"מ לא חשוב נפשו קצה בו עיי"ש, הרי דיי"נ דקאמר הכא מיירי ביי"נ ממש ולא בסתם יינם שאינו אלא מדרבנן דא"כ לא הוי מקשי מידי, אע"כ דאף יי"נ דאורייתא לא חשיב לרשב"א נפשו קצה, דאף דודאי פוגם במעלת האדם מ"מ לא מאיס בעצם רק מחמת האיסור, רק דיש חילוק בין פי' התוס' לפי' התוס' חיצוניות, דהתוס' חיצוניות ס"ל דיי"נ שנתנסך לפני ע"ז חשוב מאוס בעצם, והתוס' לפי הנראה לא ס"ל כן אלא דאף שאינו מאוס בעצם חשוב אפיקורס משום דפקר טפי כמש"כ התוס' הרא"ש בהוריות (י"א.) שם עיי"ש:

והא דלהתוס' חיצוניות נחשב יי"נ מאוס בעצם אף דליכא חסרון בגוף היין רק האיסור שנעשה בו, יש להבין קצת עפי"ד הרב בתניא פי"ט דכל נפש ישראלי מפחדת בטבעה מנגוע בקצה טומאת עכו"ם ח"ו וכו' עיי"ש הרי דטומאת עכו"ם חשוב כמו טבעיית אצל כל איש מישראל, וא"כ יי"נ נחשב מיאוס בעצם אצל כל איש מישראל ועי' בס' באר שבע שם שהניח הדבר בצ"ע, ולפי"ד התוס' הרא"ש ותוס' חיצוניות הנ"ל אתי שפיר:

והנה עמש"פ הרמב"ם ובשו"ע דאם מכר לו איסור דרבנן אינו מחזיר לו את הדמים, כתב הש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ז טעם מחודש דרבנן לא גזרו איסור כדי להוציא ממון, ובנוגע לענין ממון אוקמוה אדין תורה, ולפי"ז א"ש מה שתלה הה"מ דין זה בדין סחורה במאכלות אסורות דמותר באיסור דרבנן דגם שם הטעם משום דבנוגע לענין ממון לא העמידו חז"ל דבריהם עכתו"ד ז"ל עיי"ש:

ולכאורה קשה הרי לא מצינו שיתירו איסור דרבנן במקום פסידא, ובשבת אפי' שבות דשבות אסור במקום פסידא כמש"כ הריב"ש סי' שפ"ז, ודוקא גבי צינור שעלו בו קשקשים התירו בש"ס כתובות (ד"ס.) משום דלכאח"י קיל משאר איסורין, וגם דשם חששו שלא יבוא לתקן בידים כמש"כ המ"א סי' ש"ז ס"ק ז', והרדב"ז בתשו' כ' דאף על איסור דרבנן חייב לאבד כל מאודו, [וראיתי בריט"א שהק' על הש"ך מהא דהמקדש אשה באיסורי דרבנן אינה מקודשת הרי דאף לענין ממון העמידו דבריהם, וכן מכ"ד באיה"נ דרבנן, ולפענ"ד פשוט דמאיה"נ לק"מ, דכשגזרו חכמים איסור הנאה הרי תחילת הגזירה הי' על הממון דבאיה"נ אין לו דין ממון, והש"ך לא קאמר רק דהיכא דגזרו איסור אכילה דגוף האיסור אינו נוגע לממון כלל, בזה אמרי' דאם לפעמים יוצמח מזה הפקעת ממון לא העמידו דבריהם): אך באמת לק"מ דלדבר זה שקבעו חכמים האיסור ודאי אלים כשל תורה, כגון אם אסרו חכמים לאכול דבר זה חייב לאבד כל מאודו כדי שלא לאכול ולעבור על דבריהם, וכן לענין שבת שאסרו חכמים לעשות אף במקום פסידא אסור לעשות, והש"ך לא קאמר רק כשקבעו חכמים האיסור על אכילה ונצמח מזה נ"מ לענין ממון לא העמידו דבריהם, כגון גבי סחורה במ"א מדרבנן דכשאסרו חכמים דבר זה באכילה מותר לסחור בו, דבזה אינו עובר על גוף האיסור שקבעו חכמים, ואי משום דכיון שנעשה דבר האסור הרי אסור לעשות סחורה במ"א, ע"ז אמרי' דחכמים כשקבעו האיסור לענין אכילה לא הקפידו רק ע"ז ולא על דברים הנוגעין בממון המסתעפים מזה, אבל לפגוע בגוף האיסור של דבריהם ודאי אינו רשאי אף במקום פסידא, וז"פ וברור: והנה ח"א העירני דנ"מ לענין הא דקימ"ל ביו"ד סי' ט"ז דהמוכר אותו ואת בנו ביום אחד הלוקח תחילה הוא ישחוט דזכות השחיטה שייך לו, ואם יהי' כה"ג באותו ואת בנו דרבנן כגון בב"פ השני יכול לשחוט דלא העמידו דבריהם לענין ממון עכ"ד, ולפענ"ד הא ליתא דמ"מ כיון דהראשון קנה ע"ד שיהי' רשאי לשחוט היום ואם ישחוט השני הראשון לא יהי' רשאי לשחוט חשוב מקח טעות אצלו יהי' מאיזה טעם שיהי' וכמש"כ הש"ך סי' ש"ו ס"ק ט' עייש"ה, ודין זה ממקומו הוא מוכרע דהא כתב הרמב"ם כאן ואף באיסור דרבנן אם הי' הפירות קיימין מחזיר הדמים ונוטל הפירות הרי דחשוב מקח טעות מחמת האיסור דרבנן:

ברמב"ן סוף פרקין כתב בזה"ל, אי נמי כיון דמעשר ליתא אלא דקרב שלמים בזמן דאיכא בית אין בזמן דליכא בית לא הילכך איצטרך תנא למתניא הכי אלא בכור פשיטא דהא בפטר רחם תלי רחמנא וחיבת הגוף הוא ומת"כ הנוהגות בכל מקום הוא כפדיון הבן ופטר חמור הילכך לא צריך למתניא עכ"ל עיי"ש וצריך להבין במה נחשב בכור חובת הגוף טפי ממעשר: ולפי הנראה החילוק הוא דבמעשר בהמה החיוב להקדישו הוא מפאת ההקרבה דמפני שמחויב להקריבו מוכרח להקדישו תחילה כמו כל הקרבנות משא"כ בבכור דקדושתו אינה צורך הקרבה, רק הקדושה מוכרחת מצד עצמה מדכתיב קדש לי כל בכור כמו בכור אדם ופטר חמור, וחיוב ההקרבה נובע מפאת הקדושה דכיון שהיא קדוש קדוה"ג וחזי להקריבו מחויבין להקריבו, וקצת סיוע לזה מהא דהקדושה חלה על הבכור ביציאת רובו אף דאז עודנו מחוסר זמן, ולכאורה כיון דאסרה תורה להקדיש מחו"ז הי' בדין שאף קדושה מן השמים לא תחול עליו ובשלמא לרב הונא דס"ל למפרע הוא קדוש [ובארתי בחידושי לעיל (די"ד.) דטעמו כיון דנגיעת רחם מקדש אי לא תחול עליו הקדושה בשעת נגיעה שוב א"א שתחול אח"כ דאז ליתא לנגיעה] אתי שפיר דאי אפשר בענין אחר, אבל לרבה דס"ל מכאן ולהבא הוא קדוש דלדידי' אינו מוכרח שתחול הקדושה תיכף בשעת נגיעת רחם הרי הי' אפשר שתחול עליו הקדושה בפועל כשנעשה בן שמונה ויצא מכלל מחו"ז ועי' בדברינו לעיל (די"ד.) ברש"י ד"ה חוץ שבארתי הא דבכור קדוש במומו קדוה"ג, והתירוץ דשם לא שייך גבי מחו"ז עייש"ה] אך לפי הנ"ל ניחא דהא דאסור להקדיש מחוסר זמן זהו רק היכא דהקדושה היא הכנה והזמנה להקרבה, דבזה כשם שאסור להקריב מחו"ז כן אסור להקדישו וכדמבואר בשיטמ"ק זבחים (י"ב.) עיי"ש משא"כ גבי בכור דהקדושה אינה הכנה להקרבה אלא דהוי מידי לגרמי' שהתורה הקדישה כל פטר רחם אפי' בדבר שאינו ראוי להקרבה, בזה לא שייך איסור מחו"ז כלל, ועי' ריט"א ריש מכלתין שכתב בטעם דבהמת הפקר פטורה מן הבכורה דהא דבכור קדוש מאליו זהו רק כשהבעלים ראויין להקדישו, ובחידושי לעיל הקשיתי הא בלא"ה אין הבעלים ראויין להקדישו בשעה שנולד מטעם מחו"ז, אך כעת אני רואה דלא קשה מידי דלא שייך בזה איסור מחו"ז כנ"ל [ועי' מש"כ בזה בהשמטה לדף ג': בס"ד] וזהו מש"כ הרמב"ן דבכור חובת הגוף היא כפדיון הבן ופטר חמור ופשיטא דנוהג לעולם, פירוש, כיון דקדושתו אינה מפאת ההקרבה אין נ"מ בין זמן הבית לשלא בזה"ב כנ"ל:

ואם כנים הדברים יש ליתן טעם לשבח בהא דבכור מצוה להקדישו כדילפי' בערכין (כ"ט.) מדכתיב הזכר תקדיש, ולכאורה בלתי מובן מה תועלת יש בקדושה זו הרי קדוש ועומד הוא ושרגא בטיהרא מאי אהני, אך לפי הנ"ל אתי שפיר דהקדושה שיש עליו מרחם אינה הזמנה להקרבה, הילכך מצוה לכתחילה להזמינו להקרבה כמו כל הקרבנות, ואף דהזמנה זו אינה מעכבת מ"מ יש בזה ענין מצוה מן המובחר, ועי' נדרים (י"ג.) דפליגי אי מתפיס בבכור הוי מתפיס בדבר הנדור דאף דקדוש מאליו מ"מ מצוה להקדישו, משמע דהקדושה שהבעלים מקדישים אותו הועילה להוסיף בו קדושה באיזה צד [ואינה מצוה מצד האדם בלבד] דאל"כ לא הי' שייך בזה ענין התפסה כלל, ולפי הנ"ל ניחא דהועילה להוסיף בו צד מקודש שנעשה מוכן להקרבה: ויש להסתפק בהא דבכור מצוה להקדישו אי שרי להקדישו תוך שמונה, מי אמרי' כיון דקדושה זו היא ענין הזמנה להקרבה יש בה משום איסור מקדיש מחו"ז כמו בכל קרבנות דעלמא, או דילמא כיון שאינה מוכרחת להקרבה לית לן בה וצ"ע בזה:

פרק שישי (שם) תוד"ה מה הפרט וכו' וי"ל דשאני גבי עבד דגלי קרא אבל הכא שכך דרך השיני נופלות מחמת זקנה לא הוי כעין פסח ועור, ומיהו צריך טעם אחר דה"נ עיניו [אולי צ"ל כהות] מחמת זקנה עכ"ל, הנה לפי הנראה התוס' מפרשים הא דחוטין החיצוניות שנפגמו ושנגממו לא קאי על השינים רק על מקום מושב השינים (וכן כתב הסמ"ג הובא בכ"מ פ"ב מאיסורי מזבח ה"ג] שקורין זנציב"ש בלע"ז כדמבואר בתוס' ע"ז (כ"ח.) וכפירש"י כאן, ולפי"ז שינים אין פוסלין בבהמה כלל ובאדם פוסלין רק משום מראית העין, וע"ז הקשו הא בעבד בעי' ג"כ מום שבגלוי ואפי"ה יוצא בשן, ותירצו כיון דדרך שהשינים נופלות מחמת זקנה לא הוי דומיא דפסח ועור, וחזרו וכתבו דע"כ צריך טעם אחר דהא עיניו נמי כהות מחמת זקנה ואפ"ה הוי מום, ואף דעיניו אינן נופלות מחמת זקנה רק דכהות, ע"כ ס"ל לתוס' דעור משמע ג"כ מי שאינו רואה בעיניו אף שיש לו עינים, וזה אירע לפעמים מחמת זקנה, ואף דמי שיש לו עינים ואינו רואה בהם הוי מום שבסתר, צריך לומר כיון דניכר ממלאכתו חשוב כמום שבגלוי כדאמרי' לקמן (ד"מ.) גבי נשבר עצם ידו, וכדמבואר ברמב"ם פ"ז מביאת מקדש ה"ה דמי שאינו רואה בשתי עיניו או באחת אעפ"י שאינו נראה בהם שינוי כלל חשוב מום עיי"ש, ועפי"ז חזרו והקשו מחרש דחשוב מום גבי עבד, וגבי מומי כהנים וקדשים לא נחשב מום, כלומר דלפי"מ דתפסו דניכר ממלאכתו חשוב גלוי הא גבי חרש ניכר ממלאכתו כמ"ש התוס' ב"ק (צ"ח.), ועי' שיטמ"ק שם בשם תוספות שאנן שנסתפקו בזה אם גם במומי כהנים וקדשים אמרי' כן:

ותירצו בתוס' וי"ל דגבי עבד גלי רחמנא דבדבר קל חשוב מום לצאת בו לחירות שמשתחרר בשינו עכ"ל:

ואולי י"ל בכוונת דבריהם ז"ל דכל היכא דבעי' מום שבגלוי צריך שיהי' מגולה לעולם או שיהי' עכ"פ מגולה עפ"י רוב הילכך חרש לא חשוב מום בקדשים דאינו ניכר עפ"י הרוב דהא כשהוא בפני עצמו אינו ניכר כלל רק כשהוא מדבר עם הבריות, והא דאמרי' לקמן (ד"מ.) גבי שבר יד דכיון שניכר ממלאכתו חשוב מום התם היינו טעמא משום דניכר עפ"י רוב, ולפי"ז מדוקדק מה שפירש"י שם והילוך של רגל זהו מלאכתו, כלומר דניכר מחמת מלאכה אין לפרש בשעה שהוא עושה מלאכה דמחמת זה לא הי' נחשב בגלוי כיון דזהו רק לפעמים, אך כיון שהילוך הרגל זהו מלאכתו חשוב גלוי דאף שאינו ניכר בשעה שעומדת על מקום אחד כיון שניכר בשעת הילוכה, ועפ"י הרוב היא מהלכת ומתנועעת חשוב גלוי, וה"ה עור שאינו רואה נחשב ניכר עפ"י הרוב דבשעת הילוכה ניכר שאינה רואה ולא דמיא לחרש שאינו ניכר עפ"י הרוב רק לעתים רחוקים, והא דבעבד חרשו נחשב מום, הוא מדגלי רחמנא התם דיוצא בשן, ושן ג"כ גלוי רק לפעמים כדאמרי' בב"ק (ד"ג ע"ב) וברש"י שם דשן פעמים מגולה ופעמים מכוסה, א"כ גם חרשו חשוב מום אף דניכר רק לפעמים דלא גרע משן:

נמצא לפי"ז דאף דבשניהם בעי' בגלוי מ"מ יש חילוק בין גלוי דקדשים לגלוי דעבד דגבי קדשים בעי' שיהי' מגולה תמיד או לכה"פ עפ"י הרוב, אבל גבי עבד אף אם לפעמים מגולה חשוב מום שבגלוי, הרי נתברר לנו דיש טעם אחר לחלק בין עור לשן [כמש"כ התוס' דצריך טעם אחר לחלק] וחילוק זה מבואר ברשב"א קדושין (כ"ד ע"ב) שהק' קו' התוס' אמאי חרש לא נחשב מום בקדשים, ותי' בזה"ל וי"ל דאינן שוין דהא עבד יוצא בהפלת שן אעפ"י שאינה גלוי' לגמרי בשיניו הפנימיות והתם בעי מום גלוי לגמרי והיינו טעמא דבעי' דומיא דפסח ועור דהוי גלוי גמור, והכא דומיא דשן שאינו גלוי גמור הילכך אפי' חרשות מוציאה עכ"ל עייש"ה, הרי דמה שן שאינו גלוי גמור לחרש, ומובן עפ"י הנ"ל:

אך אכתי עומד לנגדי הא דאמרי' בגמ' לעיל (ל"ה.) דהא דחוטין הפנימיות שנעקרו הוי מום הוא משום דכי פעי מחזי, ופירש"י פעי צועק ופותח פיו הרבה נחשב מום שבגלוי גבי קדשים וא"כ הדרא קו' לדוכתא אמאי חרש לא הוי מום, אמנם דברי הרשב"א אפשר ליישב, דלפי הנראה מדבריו ז"ל שם הוא לא יפרש כפירש"י והתוס' דחוטין החיצוניות והפנימיות קאי על מקום מושב השינים שקורין זנציב"ש בלע"ז רק על השינים עצמן וכן פירש רבינו גרשום לעיל (דל"ה.) ולקמן (דל"ט) עיי"ש, והרמב"ם בפיה"מ דל"ט, הביא ג"ס פירוש זה, ולפי"ז שיניו החיצוניות אפי' נפגמו או נגממו הוי מום משום דזה חשוב גלוי גמור כדמבואר מלשון הרשב"א שכתב אעפ"י שאינו גלוי גמור כשיניו הפנימיות, משמע דהחיצוניות הם גלוי גמור, ואף דלפעמים כשסותם פיו הם מכוסין מ"מ כיון שהם מגולין עפ"י הרוב חשוב גלוי גמור כנ"ל:

אך אכתי פש גבן ליישב הא דחוטין הפנימיות שנעקרו לגמרי הוי מום בבהמות קדשים, אעפ"י שאינו מגולה רק לעתים רחוקות כשהבהמה צועקת ופותחת פיה ביותר, ובזה נראה לי לומר כיון שדרך הבהמה לפתוח פיה ביותר ולצעוק בשעת שחיטה כדמבואר כחולין (ל"ח.) דגועה הרי זה פירכוס, ופירש"י גועה צועקת, [ועי' בתוה"ב להרשב"א בדין זה] מה"ט חשוב מום אף שאינו גלוי לעולם, כיון דגלוי בשעת שחיטה שהיא שעת עבודה, דאז הוא עיקר הקפידא של מומין, דכל שהמום מתגלה בשעת עבודה חשוב גלוי אפי' אם יהי' מכוסה לעולם, דהא התורה אסרה להקריב בע"מ [ואיסור ההקדש הוא ג"כ משום דמקדישו להקרבה או לדמי קרבן כדאיתא בתמורה (כ"ז.)], אך כשהוא פעמים מגולה ופעמים מכוסה ואפשר דאף בשעת ההקרבה יהי' מכוסה בזה אין קפידא, משא"כ אם הוא מום שבשעת עבודה ודאי יהי' מגולה אינו מועיל כלל מה שהוא מכוסה שלא בשעת הקרבה דעיקר קפידת המום הוא משום דמנוולא ומטעם זה אינו פוסל רק מום שבגלוי כפירש"י, כאן ד"ה מום רע עיי"ש, ואין לך ניוול גדול מזה שנראה מומה בשעת ההקרבה:

ויש להביא סעד לסברא זו מש"ס כתובות (ע"ד.) גבי ריח הפה דפוסל בנשים ולא בכהנים משום דאפשר דנקיט פלפלא בפומי' ועביד עבודה עייש"ה, הרי דעיקר הקפידא היא על שעת עבודה, וכמו דאם ניכר, לעולם ובשעת עבודה אינו ניכר כשר, כ"כ להיפוך אם הוא מכוסה לעולם ובשעת עבודה הוא מגולה פוסל, ואף דריח הפה אינו מום רק חולי ובמום אפשר דאף בכה"ג פוסל כדמבואר בריטב"א שם עיי"ש, (וכן מבואר לקמן (מ"ד ע"ב) גבי נכפה אחת לימים, ובפי' רבינו גרשום שם דאפי' בימים שבינתים פסול, ע"כ מום שאני], היינו רק משום דהמום קבוע וניכר בו לעולם, וכיון שהכל יודעין שהוא בע"מ בזיא מילתא אפי' אם אין רואין את המום בחוש הראות בשעת עבודה, כמה שאבאר בחידושי לקמן אי"ה דמום שידוע לכל אעפ"י שאינו נראה חשוב גלוי, אבל להיפוך אם יש בה מום רק שאתה בא להכשירה מפני שאינו בגלוי, בזה ודאי אמרי' דכיון שבשעת הקרבה דוא מגולה פוסל דאין לך ניוול גדול מזה שנראה המום בשעת הקרבה:

וכדמות סברא זו מצינו באבני נזר או"ח סי' תל"ב גבי כל לנאותו אינו חוצץ דלנאותו שייך רק בגלוי כמש"כ התוס' מנחות (ל"ג.) וצפהו זהב במקום הנחת פה לא נחשב בגלוי כיון שבשעת עשיית המצוה הוא מכוסה, ומה בכך שהוא מגולה תמיד הרי עיקר נוי מצוה הוא בשעת עשיית המצוה עיי"ש, וה"ה כאן להיפוך דעיקר קפידת המום הוא בשעת הקרבה, וכיון דאז הוא מגולה דנין עליו דין מום שבגלוי:

ולפי"ז מיושב הכל בטו"ט דבעבד חשוב גלוי אף אם אינו מגולה לעולם כדמוכח משן דעבד יוצא לחירות אף בשיניים הפנימיות שאינן מגולות לעולם, ומה"ט אף בחרשו יוצא, וגבי מומי כהנים וקדשים בעי' שיהי' מגולה לעולם או לכה"פ עפ"י הרוב כמו שבר יד ועור שאינו רואה, רק דבבהמה פוסל אף חוטין החיצוניות שנעקרו לגמרי משום דנראין בשעת הקרבה:

ואכתי קשה לפי המבואר ברשב"א דשינים החיצוניות חשיבי גלוי גמור אמאי אינם פוסלין באדם משום מום רק משום מראית העין, אך בזה י"ל כמש"כ באבני נזר או"ח סי' קל"א כיון דבזקנותו שיניו נופלות וזקן באדם כשר לעבודה הרי דהוי אדם שלם אף בלא שינים משא"כ בבהמה דזקן פסול אמרי' דבלא שינים חשובה חסרה, דגבי בהמה גופה היא עייש"ה, ואין להקשות א"כ דבאדם שן לאו גופו הוא אמאי עבד יוצא בו לחירות, הא ליתא, דעבד לענין זה נחשב כבהמה כיון דעומד למלאכה, וכשאין לו שינים ואינו יכול לאכול הוא מכחיש ואינו יכול לעבוד כ"כ, הילכך כגופו נחשב, ואולי זהו כוונת הריטב"א קדושין שם שכתב דשן הוי מום בעבד משום שמתבטל ממלאכתו:

אמנם כל זה אתי שפיר בביאור דברי הרשב"א משום דהוא מצי לפרש דחוטין היינו שיניו כדברי ר"ג והרמב"ם בפיה"מ הנ"ל, אבל התוס' שמפרשים חוטין זנציב"ש שהוא מקום מושב השינים ושינים עצמן לא הוי מום כלל בבהמה הדרא קו' לדוכתא הא שיני' החיצוניות הם בגלוי, ואף הפנימיות הא כיון דלכי פעי מיחזי הוי בגלוי כדאמרי' לענין חוטין ומ"ש שינים מחוטין, וראיתי בפי' הראב"ד על התוס' פ' אמור פ"ו שהביא בשם הערוך דחוטין היינו שיניו, והק' עליו הרבה ומסיק כי:

הגה"ה הנה חכם אחד הק' לי ע"ד האבני נזר הנ"ל מהכ"מ פ"א מה' תפילין שהביא בשם הר"ן מגילה דהטעם שמזוזה צריכה שירטוט משום דנבדקת אחת לשבע שנים ואז הוא מגולה, הרי דאף דאז אינו זמן קיום המצוה מ"מ שייך ואנוהו, וה"ה לשופר דאף דבשעת התקיעה הוא מכוסה מ"מ כיון דשלא בשעת תקיעה הוא מגולה ונראה הנוי שייך ואנוהו, ולפענ"ד לק"מ דלעולם שלא בשעת קיום המצוה לא שייך ואנוהו, ובדיקת מזוזה שאני כיון דהבדיקה הוא צורך הקביעה נחשב גם אז קיום המצוה, ועוד יש לחלק בין תשמישי מצוה לתשמישי קדושה, דתשמישי מצוה אין עליהם קדושה רק בשעת קיום המצוה כמש"כ הרמב"ן במלחמות פ' ב"מ, הילכך אין עליהם שם חפץ מצוה רק בשעת קיום המצוה, ואף דק ומ"ל לכולי' יומא אתקצאי היינו רק היכא דאיכא הזמנה, אבל בלא"ה לא נתקצה רק לשעת קיום המצוה [ועי' ב"ח ודרישה וט"ז אי"ח סי' כ"א] ועוד דחלות הקדושה על החפץ אינה מעכבת ויוצא בה י"ח אף באופן שלא נתקדש, כמבואר ברשב"א ביצה (ד"ל ע"ב) עיי"ש, וא"כ גבי שופר ליכא למימר דשייך בו ואנוהו בשעה שאינו תוקע בו דאז אין עליו שם חפץ של מצוה כלל, משא"כ במזוזה שהיא תשמישי קדושה שייך בה ואנוהו אף שלא בשעת קיום המצוה, וא"ת א"כ גם בתפילין אמאי לא שייך ואנוהו הא בשעת הכתיבה הם מגולין, זה אינו דאז אכתי אין שם חפץ מצוה עליו עד שיניחם לתוך הבתים ואז הם מכוסין, ע"כ הגה"ה:

חוטין הללו הם המוסגין שיש לבהמה בין שינים החיצוניות לפנימיות, וא"ש הא דאמרי' בפ' מומין אלו דחוטין ליתנייהו באדם דזה לא נמצא כלל באדם עייש"ה, וממוצא דבריו שם נשמע דשינים אינם פוסלין לא באדם ולא בבהמה רק דבאדם פסול משום מראית העין וכדברי התוס' כאן. וקשה כנ"ל: ולחומר הנושא נ"ל שהם יסברו דהא דשינים אינו מום לא באדם ולא בבהמה הוא משום דשינים לא חשוב גופו כלל, ואף גבי בהמה לא חשוב גופה כיון דלא נולדו עמה, וכדאמרי' בפ' דם נדה (נ"ט.) לענין טומאת מת דאין השינים מטמאין משום דלא נבראו עמו, ולא הוי כגופו, שוב נזכרתי דבריט"א כאן אות י"ב נזכרה סברא זו דיש להתיר בשן משום דלא נברא עמו, אך לא כתב כן ע"ד התוס':

ולכאורה יש להשיב ע"ז מקרנים דג"כ לא נבראו עמו, ואעפי"כ אמרי' לקמן (מ"ד.) דאם נטלו הקרנים ואיתעקר איתעקורי הוי מום גמור, וא"כ גבי שן נמי נימא הכי, אך י"ל דבאיתעקר עם השורש כדפירש"י שם נחשב נברא עמו דרק צמיחת הקרנים אינו משעת לידה, אבל השורש שהוא בפנים נברא עמו: אך אכתי קשה הא אף באיגום אגומי אמרי' שם דא נו נשחט לא במקדש ולא במדינה וא"כ גם בשינים נימא הכי, ואולי הא דבקרנים כה"ג אינו נשחט במקדש הוא רק מדרבנן לדעת התוס', וראו חכמים לגזור יותר בקרנים משום דמשכחת בהו מום גמור היכא דנעקרו משרשם, משא"כ בשינים דלא משכחת מום גמור לא גזרו כלל, ואכתי צ"ע בכל זה:

ועוד י"ל מדגלי רחמנא דמחוסר זמן פסול מכלל דחסרון שינים לא הוי מום דבהמה תוך שמונה אין לה צמיחת שינים, כמש"כ האחרונים דזהו אחד מסימני הבהמה שמלאו לה שמונה ימים, ואם איתא דחסרון שינים הוי מום למ"ל קרא למחו"ז, ת"ל דאין לו שינים וכמש"כ באב"צ לענין אדם דכיון דזקן כשר לעבודה ובזקנותו שיניו נופלות ע"כ כשר בכל הכהנים כן נוכל לפרש לפי שיטה זו גבי קרבן] וגבי מומין אין חילוק בין נתהוו' אח"כ לנולד במומו, והסוברים דהשינים הוי מום בבהמה אפשר דס"ל דממחו"ז אין ראי' דאף דחסרון שינים הוי מום הוא רק בבהמה גדולה שדרכה להיות לה שינים, משא"כ בתוך שמונה שזהו שלימותה אין חסרון שינים מזיק אצלה כלל דכולהו הכי איתנייהו, [ועי' שיטמ"ק לקמן (דמ"ג) אות ה' בשם הר"ר אלחנן שכ' לחלק גבי חוטין בין אדם לבהמה דבבהמה הוי בגלוי מפני שפי' רחב משא"כ באדם ולפי"ז מיושב קו' הראב"ד על הערוך הנ"ל, עיי"ש]:

תוכן העניינים

ראשית בכורים (בכורות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה