ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות · דף לה.
דף לה.
(דף ל"ה) רש"י ד"ה דאי דסירכי' דנכרי לא איכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורא משמע שמצוו' שלא להטיל מום אלא דלא חיישינן דילמא אתי למיסרך דבלא"ה הוא נוהג באיסורין וקשה הא איסור זה אינו מז' מצות שנצטוו עליהן ב"נ שוב ראיתי בתוס' יו"ט שהרגיש בזה, ואולי י"ל דהאיסור גבי ב"נ היא משום לתא דגזל דכשמטיל מום בבכור הרי הוא מזיק להקדש ומזיק לא עדיף מגזלן כמש"כ היש"ש סו"פ הכונס, ואף דבירושלמי ר"פ הניזקין נתמעט מזיק הקדש מתשלומין מ"מ איסורא איכא:
ואולי י"ל עוד עפי"ד התוס' ע"ז (ד"ה ע"ב) ד"ה מנין דכיון דמרבינן מאיש איש שהנכרים נודרין נו"נ מיזהר על מחוסר אבר אלא דקום ועשה לא קחשיב עיי"ש, א"כ שייך דילמא אתי למיסרך בקרבן שלו לעשותו מחוסר אבר או דאם נדר להקריב במקדש מוזהר אף שלא להטיל בו מום מדכתיב ומיד בני נכר לא תקריבו אך גוף דברי התוס' שם צריכין ביאור וכבר עמד בזה המלמ"ל פ"י מה' מלכים ד"ה ודע עיי"ש:
שם בגמ' זה הכלל לאתויי גרמא, לכאורה קשה הא איסור גרמא מפורש ברישא בעובדא דקשרו זנבי טלאים זה בזה וכו' דאף שם אינו עושה המום בידים אלא גורם שיעשה מום כשינתקו עצמם זה מזה, אך י"ל עפי"ד הרא"ש פ"ב דביצה סי' י"ז בשמעתא דמסתפק חייב משום מכבה שכתב דהאיסור הוא מפני שממהר כיבויו ואף רבנן דר' יוסי מודו בהאי גרם כיבוי דחייב דעד כאן לא פליגי התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי אבל הכא השמן והפתילה גורמים את הדליקה והממעט מאחד מהם וממהר את הכיבוי חייב עיי"ש הרי תפס דכשעושה הפעולה בגוף דבר הדולק לא, נחשב גרמא, וזהו החילוק בין מניח דבילה ע"ג אוזן בכור כדי שיבוא הכלב ויטלנו, לקושר ונבי טלאים זה בזה, דשם לא פעל בגוף הבכור רק חוץ לגופו משא"כ בזה, כיון שפעל בגוף הבכור אף שהמום בא אח"כ ממילא לא נחשב גרמא:
אך אכתי קשה לשיטת התוס' וסייעתם שם דגם בכגון זה חשוב גרמא וחיוב הכיבוי היא רק מפני שמכהה אורו, ואולי מחלקו' של התוס' והרא"ש תליא בהך דירושלמי פ"ב דשבת ה"ד למה משום שלא הותחל בכל טיפה וטיפה וכו' עיי"ש ובקרבן עדה שם דכשמושך הפתילה טיפה אחת שאצלה כל השמן נמשך אחריו והוי כאילו התחיל להדליק כולו, עיי"ש, הרא"ש אזיל בשיטה זו וע"כ מחשיב לה כעושה פעולה בגוף דבר הדולק והתוס' ס"ל דהעיקר הוא כטעם הב' שבירושלמי שמא ישכח ויערה ולטעם זה אין תופסין שכל השמן דולק, אבל בנ"ד הכל מודים דלא הוי גרמא שהרי עשה פעולה בגוף הבכור שמחמת זה סופו לעשות בע"מ, ואכתי צ"ע בזה (שם ע"ב) ר"נ אמר בעלים מעידין עליו לכאורה הא הוי אתחזק איסורא ולאו בידו, ואיך ע"א מהימן, וכן קשה הא דבישראל בבכור ודאי אפי' חד מהימן כמש"כ התוס' ד"ה מימר, אך הדבר פשוט דכאן לא נחשב אתחזק איסורא דאיסור שחו"ח ודאי פקע ע"י המום אשר לפנינו, אלא דאם הטיל המום בידים קנסו חכמים שלא לאכלו, והקנס הוא איסור חדש לגמרי, ולא מבעיא להסוברים דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, אלא אף לדעת רש"י וסייעתו דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת היינו בחזקת אבמה"ח ומחזיקין מאיסור אמה"ח לאיסור נבלה, התם הטעם משום דכל בהמה מצד עצמה עומדת להתנבל אם לא יעשו בה פעולת מתיר, וכיון שאיסור אמה"ח עומד להתחלף על איסור נבלה כחד חשיבי כמש"כ הגרעק"א בחידושיו ליו"ד סי' ד', משא"כ בזה דהבהמה מצד עצמה אינה עומדת להטיל בה מום בידים, ע"כ הוי איסור מחודש, היינו איסור לא תסור כנודע ואין כאן חזקת איסור כלל:
אך לפי"ז קשה קצת למ"ל שהבעלים יעידו עליו ת"ל דספיקא דרבנן לקולא, דכיון שאין הבעלים חשודין אמאי נחזיק ריעותא מספק הא לא אתחזק איסורא וביותר קשה לפי"מ שביאר באבן העוזר שבת (ל"ד.) דעת רוב הפוסקים דבאיסור דרבנן אפי' יש לו חזקת איסור ספקו לקולא עיי"ש, ועי' ריטב"א נדה (ס"א ע"ב) ד"ה זאת אומרת, אך עי' בדברינו לקמן (ל"ו.) ד"ה נאמן מש"כ לתרץ בס"ד:
שם בגמ' מעשר ודאי מהימן דאי בעי שדי מומא בכולי' עדרא, אע"ג דבבכור בזה"ז איירי דבזמן הבית אף כהנים לא חשידי, כדמבואר ברש"י לקמן (ל"ו ע"ב) ד"ה הכל, ובזה"ז הא שרי להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם או למוכרו לנכרי, וא"כ גם בבכור הי' לו עצה, אך כאן בישראל לא שייך מיגו זה, דלא הוי לי' לאסוקי אדעתי' שיולד בעדרו ספק בכור דהוי מילתא דלא שכיחא, ולודאי בכור לא הי' לו לעשות שום תקנה דאין הדבר נוגע אליו כלל, דבין תם ובין בע"מ מחויב ליתן לכהן, וז"פ: ברש"י ד"ה אלא וכו' נמצאו ישראל חשודים על ספק בכור וכ"ש כהנים דהא אי הוי נמי בבהמות עדר כהן ספק בכור הנולד בעדרו בעי אמתוני עד שיומם וכו', יש לדקדק למ"ל למימר דספק בכור שייך אף בכהנים תיפוק לה מדחשודים על ודאי כ"ש על ספק, וא"כ אפי' לא הי' שייך אצלם ספק בכור ג"כ היו חשודים דהחשוד על החמור חשוד על הקל, וכ"ש באותו דבר עצמו מודאי על הספק וצ"ע: