אור ברסלב
ראשית בכורים (בכורות) בכורות › דף לד:

ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג

בכורות · דף לד:

דף לד.

דף לד:

(שם ע"ב) בגמ' צורם אוזן בכור וכו' מהו לקנוס בנו אחריו פירש"י שלא יאכל מאותו בכור עולמית, לכאורה קשה הא ר"א ס"ל כן דלרבנן שרי כשיפול מום אחר מאליו ואמאי פירש"י ז"ל האבעיא דוקא אליבא דר"א דלא כהילכתא ועי' ריט"א שעמד בזה:

ואולי י"ל דלרבנן דהאיסור הוא רק עד שיפול בו מים אחר כדי שלא יועילו מעשיו פשיטא דגם לבנו אסור דאל"כ יועילו מעשיו להתיר להבן, אבל לר"א שאוסר לעולם אפי' באופן שבלא מעשיו הי' מותר יש להסתפק אם גם לבנו קנסו, או י"ל דלרבנן הוא איסור חפצא דעשוהו כמו קודם נפילת המום, דמום זה כמאן דליתא, משא"כ לר"א דאח"כ נפל בו מום מאליו ועל מום השני אי אפשר לומר דנחשב כמאן דליתא ואעפי"כ קנסו הרי דהוי רק קנס על האדם ולא על החפץ:

עוי"ל דהנה מלשין האבעיא משמע דרק על בנו מספקא להו אבל לאיש אחר מותר, וכן מבואר מלשון המשנה ה"ז לא ישחוט עולמית משמע דרק הוא לא ישחוט עולמית אבל למכור לאחר רשאי, היינו שימכרנו בדמי תם באופן שלא יועילו מעשיו ולא יהנה מעשיית המום, ואין לומר דנקנוס היתירא אטו איסורא דהא מבואר בב"ק (ד"ל ע"ב) דגבי רבית לא קנסו היתירא אטו איסורא וזה דמיא לרבית עיי"ש, וא"כ יוכל למכרו בדמי תם וחברו יהי' רשאי לאכול ג"כ דדמיא לדברי הט"ז יו"ד סי' ט"ז בנשבע שלא ישחוט דהלוקח מותר לשחטה ולא שייך בזה מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו עיי"ש:

ולכאורה קשה מ"ש מחמץ שעעה"פ דאסור לכל העולם מטעם קנס וכאן לא קנסו רק להצירם שעבר על האיסור, ועי' ריט"א שנתעורר בזה:

אך י"ל דשם כיון דר"י ס"ל דחמץ שעעה"פ אסור מה"ת והאיסור של תורה הרי הוא לכל העולם, א"כ אף לר"ש דקנס מדרבנן קנס כעין של תורה, [דבאמת אלו ואלו דא"ח ואף ר"ש מודה דדינו של ר"י תורה אלא דלהלכה לא ס"ל כן עי' נדה (ד"ט) כדאי היא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק ועי' ח"מ אה"ע סי' י"ז ס"ק ל"א וט"ז שם ס"ק ט"ו וע"כ כשקנס מדרבנן עשאו כדס"ל לר"י בשל תורה] משא"כ בבכור דלא שייך לקנוס רק לזה שעבר האיסור, וזהו רק לר"א דס"ל דאחר מום השני ג"כ אסור ואז לא מצינו מ"ד שאוסר מה"ת, אבל לרבנן שאוסרין רק עד שיפול בו מום אחר דאז לר"א אסור מה"ת משום כל שתעבתי לך כמש"כ התוס' ד"ה ימי קנים, ע"כ לרבנן דלא ס"ל לאסור מה"ת בזה אלא קנסוהו מדרבנן עשאוהו כמו דהוי לר"א מה"ת והאיסור של תורה משום כל שתעבתי ודאי אסור לכל העולם, וע"כ א"ש מה שפירש"י דהאבעיא הוא אליבא דר"א, כלומר דלרבנן דאינם אוסרין רק עד שיפול בו מום מאליו פשיטא דקנסו לבנו דהא אפי' לאיש אחר אסור ועיקר הספק הוא רק אליבא דר"א, ודו"ק:

עוד יש לחלק באופן אחר בין חמץ שעעה"פ לצורם אוזן בכור דבצורם אוזן בכור לא הי' אפשר לאסור לכל העולם דהא בכור מצוה לאכלו אפי' בע"מ, ולא יתכן לומר דמשום קנסא דידי' יפסידו קדשים לגמרי שילכו לאיבוד, ע"כ לא אבעיא לן רק אם קנסו בנו תחתיו אבל לכל העולם פשיטא דשרי, אמנם כל זה הוא רק לר"א דקניס שלא יאכל מאותו בכור עולמית, אבל לרבנן דלא אסרו רק עד שיולד מום אחר שפיר יש לאסור לכל העולם עד אותה שעה דהא אינו נוגע להפסד קדשים, ואתי שפיר מה שפירש"י דהאבעיא הוא רק אליבא דר"א, ועי' ירושלמי הובא ברא"ש פ"ד דשביעית מ"ב ובש"ך סי' שי"ג ס"ק ב' ובתבו"ש סי' ט' סק"ז שהאריך בזה:

שם בגמ' וחכ"א עד שתפרח בכולו או עד שתתמעט בהרתו מכגריס, פירש"י או עד שתתמעט בהרתו הראשונה מכגריס קודם שקצצה, ואינו מובן דאם נתמעטה קודם שקצצה הרי לא עשה איסור בקציצתו ופשיטא דאין לקנסו, אך עי' תוס' שבועות (ד"ד.) ד"ה בקוצץ וברש"י שבת (קל"ב ע"ב) ד"ה נגעים דאף נגעים טהורים נתרבו לאיסור קציצה, וא"כ אפשר דה"ה לפחות מכגריס שנתרבה לאיסור קציצה:

שוב ראיתי בפי' ר"ג שכתב בזה"ל כלומר דההוא נגע ראשון דקציץ במתכוין אי לא הוי בו כגריס דהיינו שיעור דאורייתא טהור מיד וכו' עיי"ש, משמע דאף בפחות מכגריס טמא מדרבנן ויש איסור דרבנן בקציצתו, וא"כ גם בפירש"י יש להעמיס כוונה זו, אך צע"ק מ"ש ממוכר עבדו לנכרי, וכיון מלאכתו במועד, דאף דלא עביד רק איסורא דרבנן קנסוהו, ובקוצץ פחות מכגריס לא קנסוהו, וצ"ע בזה לעת הפנאי:

שם בגמ' בעי רב פפא יטהר תנן או ויטהר תנן, פירש"י יטהר תנן דמשמע מיד כשיולד נגע אחר יטהר מן הראשון, וקשה לי לפי"מ שפירש"י לעיל דהיינו טעמו דכשיולד לו נגע אחר טהור מן הראשון דאיגלאי מילתא דאי נמי הוי קמייתא מיתסי נמי כי האי, וזה לא שייך רק אם נרפא השני אבל האיך נוכל לטהר תיכף משנולד השני ודוחק לומר דרש"י פירש כן לפי המסקנא דנשאר בתיקו, ואזלי' לחומרא, דדוקאכשנרפא השני טהור, חדא דהוי תיקו בדרבנן ואית לן למיזל לקולא, וחוץ מזה הא אין שום סברא לטהר תיכף כשיולד הנגע השני:

ואולי י"ל כיון דהנ"מ בין יטהר לויטהר הוא רק לענין חתן כדאמרי' בגמ', הילכך אפשר דלגבי חתן לא העמידו חכמים דבריהם ולא קנסוהו, דכשם שהתורה הקילה עליו שלא יראה הכהן את נגעו כדי שלא יטמאנו, כן חכמים הקילו עליו שלא לגזור עליו טומאה והוי כאילו נולד לו עכשו נגע מחדש דטהור כל ז' והא דלא הקילו אף בחתן שלא נולד לו נגע היינו משום דהתם ליתא להקולא של תורה, אבל בחתן שנולד בו נגע דהתורה דנה עליו שלא לטמאותו, ה"ה דחכמים הקילו עליו שלא לגזור עליו טומאה, ועי' בפי' המשניות להרמב"ם פ"ג דפרה מ"ג תמצא כעין סברא זו, דמה שהפסוק שפט עליו שהוא טהור יותר גדול מדריגתו בטהרה, וה"ה כאן דאם נולד בו נגע והי' חיוב לטמאו ואעפי"כ התורה דנה עליו שלא יראנו הכהן ולא יטמאנו, חז"ל ג"כ דנין עליו שלא לטמאו, ואפשר דאבעיא דר"פ הוא משום דלשון יטהר משמע כן שנעשה טהור תיכף כשנולד בו הנגע וזה א"א רק בחתן:

אך רבינו גרשום יש לו כאן פירוש אחר לגמרי דהספק הוא, אם בנולד בו נגע אחר ונרפא ממנו טהור למפרע מהראשון, או דילמא מכאן ולהבא נטהר, והנ"מ לענין חתן, הוא, דאי מכאן ולהבא הוא נטהר הוי כנולד הנגע לפני חתונתו דאין נותנין לו ז', ואי למפרע הוא נטהר הוי כנולד מחדש בתוך ימי חתונתו עייש"ה, והנראה בפירושו ז"ל דאיבעיית ר"פ הוא אם עשאוהו רבנן כמו שלא נקצץ הנגע נמצא דכל זמן שלא נולד בו נגע אחר ונרפא נחשב כאילו הראשון עדיין עומד, או דילמא אף מדרבנן נחשב שאין לו נגע אלא שגזרו עליו טומאה מבחוץ, אך לפי"ז קשה למ"ל למימר דנ"מ לענין חתן הרי יש נ"מ בכל אדם אם נטהר למפרע לטהר כל מה שנגע למפרע: ואולי ס"ל לר"ג דאף שקנסוהו חכמים מפני שקצץ הנגע בידים לא קנסוהו לענין טומאה רק לענין איסור, היינו שיאסר בכל הדברים שמצורע אסור בהם, אבל לא שיטמא, והוא עפי"ד הש"ס ביצה (ד"ז.) אפושי טומאה בדרבנן לא מפשינן, ביאור הדברים, דאף שמצינו כמה גזרות לענין טומאה, זהו רק היכא דהוי סייג שלא יבוא לידי טומאה דאורייתא דזה לא נחשב אפושי טומאה רק שמירה שלא יבוא לידי טומאה, משא"כ התם דאיסור שלל של ביצים אינו מחמת סייג אלא משום דדמיא לבשר, כנודע דתרי סוגי איסורי דרבנן יש [עי' רש"י מנחות (צ"ז.) ד"ה אמאי וכו' האי טלטול לאו משום שבות הוא אלא דמיחזי כבונה וסותר ועי' ריב"ש סי' קס"ג], וכיון דליכא בזה סייג לטומאה דאורייתא לא גזרו רק לענין איסור אבל לא לענין טומאה, וה"ה הכא דלא הוי גדר גזירה רק גדר קנם, ע"כ לא קנסו רק לענין איסור אבל לא לענין טומאה, ואף דלא מצינו איסור דרבנן לחצאין כמש"כ הרמב"ן במלחמות ריש ביצה שאני הכא דאיסור וטומאה ב' ענינים המה וכמש"כ הרא"ש פ' גיד הנשה סוף סי' ל"ז דלענין טומאה מגע ומשא ב' ענינים המה ולא שייך בזה אין ביטול לחצאין עייש"ה וה"ה בזה, ואכתי צ"ע בכל זה: תוד"ה את"ל וכו' אכתי הומ"ל דאפי' את"ל התם לא קנסו הכא קנסו משום. דאיכא איסורא דאורייתא וכו' משמע דבמכירת עבד לנכרי ליכא איסור תורה וכן מפורש בפ' השולח (מ"ד.) ויש לדקדק כיון דכל יומא מפקע לי' ממצות אמאי ליכא איסור תורה משום לפ"ע לת"מ, ואף דשאר איסורים אינם ודאין כ"כ ובספק ליכא לפ"ע דאורייתא כמש"כ הריטב"א פ"ק דע"ז (ט"ו ע"ב) ד"ה מי דמי עיי"ש מ"מ אכתי קשה מאיסור שבת דבודאי יכריחנו הנכרי לעבוד בשבת, והנה להסוברים משאצל"ג פטור אתי שפיר דאם יעשה מחמת הכרח נחשב משאצל"ג כמש"כ המהרי"ק שורש קצ"ג, אבל להסוברים משאצל"ג חייב קשה: אך י"ל כיון דהמכירה היא לפני השבת דמיא למש"כ הרז"ה סופ"ק דשבת בהא דמפליגין בספינה אף דאח"כ יהי' מוכרח לחלל שבת מפני פ"נ עיי"ש, ואם לעצמו מותר לסבב אונס כזה כ"ש דבחברו ליכא משום לפ"ע לת"מ, ואף דיש לשדות בה נרגא לפימש"כ בס' ישועות ישראל חו"מ סי' כ"א לחלק בין פטור אונס לפטור פ"נ, דבאונס כל שסיבב האונס לעצמו לא מיקרי אונס כלל כדמוכח מדברי הריב"ש סי' קע"א, עיי"ש, וכיון דבמסבב לעצמו לא נחשב אנוס אפשר דגם במסבב לחברו עובר בלפ"ע לת"מ:

אך האמת יורה דרכו דכל כה"ג ליכא משום לפ"ע דאורייתא דאיסור לפ"ע לת"מ אינו מפני שמכשילו בגוף האיסור אלא מפני שמכשילו בעונשו של איסור כדמוכח ברש"י ע"ז (ד"ו.) ד"ה ולפ"ע עיי"ש וביותר מפורש בט"ז יו"ד סי' קמ"ח סק"ג עייש"ה, (וכן מוכרח לפי"מ דאיתא בסנהדרין (נ"ה ע"ב) קטן חיובא מיחייב ורחמנא הוא דחס עלי' א"כ למ"ל קרא דלא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים תיפוק לה משום לפ"ע לת"מ דהא קטן נמי איסורא קעבד אע"כ דלפ"ע הוא על שמכשילו בהעונש] וא"כ כאן שהעבד יהי' אנוס ואינו נענש ליכא משום לפ"ע לת"מ:

תוכן העניינים

ראשית בכורים (בכורות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה