אור ברסלב
ראשית בכורים (בכורות) בכורות › דף לד.

ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג

בכורות · דף לד.

דף לג:

דף לד.

(דף ל"ד.) תוד"ה אילימא וכו' ונראה לפרש הכא דבתרתי פליגי דבברייתא פליגי במטיל מום בבע"מ שאחזו דם ביותר וא"א לו להתרפאות בלא הקזה שלא ימות כדאמר לעיל דאי לא שביק לי' מיית דאז חשוב מום, ואפי' לא מיית נמי כיון שלעולם לא יצא מאחוזת הדם אם לא יקיזנו במקום שעושה בו מום חשוב כבע"מ עכ"ל:

הנה מש"כ דכיון שא"א להתרפאות בלי הקזה שלא ימות חשוב כבע"מ מעכשו, ע"כ אין הטעם דמחמת שסופו למות נחשב בע"מ כמו כל עומד דממילא דכ"ע מודו כמש"כ הח"ס חיו"ד סי' רנ"ו, דא"כ כל טרפה יחשב בע"מ דהא סופו למות מחמת טריפותו ולמ"ל כל הני קראי במנחות (ד"ו.) לפסול טרפה ת"ל דהוי בע"מ ועי' רמב"ם פ"ב מאיסורי המזבח דטרפה פסול לקרבן וכו' ואעפי"כ אין פודין אותו, ואם איתא דנחשב כבע"מ אמאי אין פודין אותו דומיא דבע"מ אע"כ דאף שסופו למות מ"מ אין סופו להעשות בע"מ, ובע"מ הוא סוג אחר לגמרי, ומה דנחשב כאן בע"מ י"ל לפי המבואר בתוס' חולין (ע"ג.) ד"ה חבורי דעומד מחמת שני דברים דינו כעומד דממילא וכ"ע מודו [עי' בחידושי לדף ט': בהג"ה באריכות] וה"ה כאן כיון שאחזו דם ומצטער מאוד וסופו למות אם יטיל בו מום, הרי עומד להטיל בו מום מחמת שני דברים מחמת צעב"ח ומחמת הפסד ממון וע"כ נחשב בע"מ מעכשו, (ועי' אבני נזר חיו"ד סי' מ"ט מש"כ בישוב דברי הרמב"ן לענין צומת הגידין] והא דחשיב לי' הרא"ש למום עובר אף דלעולם לא יעבור המום, י"ל משום דכל עומד מועיל רק לבטל הוייתו של עכשו אבל לא שיחשב מעכשו הוי' משום סופו כמה שביאר באבני נזר או"ח סי' קנ"ט אות כ"ה עיי"ש, וא"כ אף בזה כיון שסופו לקבל המום יצא מכלל תם ולכלל בע"מ לא בא, וא"כ דמיא לבע"מ עובר דהוי ג"כ גדר ממוצע בין תם לבע"מ גמור:

והנה הרא"ש הוכיח מכאן דמותר להטיל מום קבוע במום עובר דהא מום זה דאחוזת הדם עובר ע"י רפואה, אך ברמב"ם פ"ב מה' איסורי מזבח הט"ז משמע דאסור מדכתב דהמטיל מום קבוע בספק מום עובר אינו לוקה משמע דבודאי מום עובר לוקה, וכן מבואר שיטת רש"י מדכתב במתני' ד"ה אין מקיזין ואפי' במקום שאין עושין מום דיכול לחזור ולהתרפאות וכו' הרי תפס דמום עובר מותר להטיל, ואם איתא דס"ל שמותר להטיל מום קבוע במום עובר הא לעולם יש עצה להטיל מום היינו שיטיל מתחילה מום עובר ואח"כ יהי' רשאי להטיל מום קבוע, ואמאי כהנים חשודין להטיל מום הא יש להם עצה בהיתר ולא שבקי התירא ועבדי איסורא, ועוד למ"ל בעלמא ירעה עד שיסתאב הא יש עצה כנ"ל, ואין לומר דאעפי"כ אם עושה תחילה מום עובר ע"ד להטיל אח"כ מום קבוע אסור אף להרא"ש, דהא מפורש ברא"ש פ"ב דביצה סי' ה' דאפי' מלחן עכו"ם ואח"כ צלאן שרי עייש"ה וה"ה כאן, אע"כ דלא אזיל בשיטת הרא"ש, ולהרא"ש ודאי אסור להטיל מום עובר:

ולכאורה קשה לדעת הרא"ש למ"ל הטעם דלעולם לא יצא מאחוזת הדם בלא הטלת מום, הא אף אם אפשר שתתרפא מאחוזת הדם בלא הטלת מום יש להתיר להטיל מום מה"ת כיון דעכשו הוא חולה והוי כבע"מ עובר כדמבואר ברמב"ם פ"ב מאיסורי מזבח ה"ו דחולה דמיא לבע"מ עובר, ועוד דזיל בתר טעמא, דמה שהתיר הרא"ש להטיל מום קבוע במום עובר הוא משום דעכשו אינו תמים לרצון, וא"כ ה"ה בחולה כיון דפסול לקרבן מה"ת ואינו ראוי לרצון יהי' מותר להטיל בו מום, ולמ"ל האי טעמא דא"א להתרפאות בלא מום: ולכאורה עלה בדעתי דבעלמא אף הרא"ש לא התיר להטיל מום קבוע במום עובר רק דס"ל דחולה שאין לו רפואה דמיא לבע"מ קבוע דעיקר האיסור להטיל מום קבוע במום עובר הוא משום דנחשב תמים יהי' לרצון מפני שיהי' ראוי לרצון לאחר שיתרפא, משא"כ בחולה שאין לו רפואה מותר להטיל בו מום קבוע, הילכך באחיזת הדם שאין לו רפואה אם לא יקיזו לו דם במקום שעושה בו מום חשוב כחולה שאין לו רפואה וכבע"מ קבוע דאם נבוא לאסור להטיל בו מום הרי ישאר בחליו לעולם, וא"כ ע"כ אין לאסור הטלת המום דהא דנחשב מום עובר הוא רק כשאתירין לעשות בו מום, וא"כ ממנ"פ מותר להטיל מום, ודמיא למש"כ התוס' ב"מ (נ"ד ע"ב) ועירובין (ל"א ע"ב) לענין בונין בחול ואח"כ מקדישין דאף דאין הקדש מתחלל ע"ג קרקע ותלוש ולבסוף חברו חשוב מחובר, מ"מ התם חשוב תלוש, כיון דאי לא קדיש עומד לתלישה עיי"ש, [ועי' מש"כ בחידושי לביצה (ד"ב.) שלא יסתור לסברת התוס' פסחים (כ"ו.) גבי עלה עלי' זכר ואכמ"ל] וה"ה כאן דחשוב מום קבוע כיון דאם לא נתיר הטלת מום ישאר מום קבוע, וממילא מותר להטיל בו מום כיון דאם לא יטיל בו מום לא יהי' ראוי לרצון לעולם משא"כ היכא דיש לו רפואה ממקום אחר שאינו עושה בו מום ודאי אסור להטיל בו מום קבוע, אע"ג דעכשיו אינו ראוי לרצון מ"מ הא ראוי לאחר זמן, דאל"כ יהי' מותר להטיל מום במחוסר זמן כיון דעכשו אינו תמים לרצון, ומדאמרי' בתמורה (כ"ד ע"ב) מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר:

הגה"ה דרך אגב, יש להעיר עמש"כ הרא"ש כאן דבעלמא אסור להטיל מום קבוע בבע"מ עובר מדרבנן וכאן התירו משום פסידא עיי"ש, אמאי לא קאמר דהתירו משום צעב"ח דיש להתיר טפי מבמקום פסידא כדמבואר בשבת (קכ"ח ע"ב) אתי צעב"ח דאורייתא ודחי איסור מבטל כלי מהיכנו דרבנן וצ"ע בזה. ע"כ הגה"ה:

העולם משמע דלאחר שיצא לכ"ע אסור מה"ת [דמדרבנן אף קודם שיצא אסור בבכור בזמן המקדש] אע"כ כיון דיהי' ראוי לאחר זמן הוי בכלל תמים לרצון וה"ה לבע"מ עובר, ולא מבעיא להסוברים דעובר היינו שעובר ממילא דודאי דמיא למחו"ז, אלא אף להסוברים דע"י רפואה חשוב ג"כ עובר עי' תוס' לקמן (ל"ח ע"ב) מ"מ לא מסתברא לחלק בין מום עובר למחו"ז, כיון דגם זה יש לו תיקון לאחר זמן:

ועוד אף אם נתפוס דתמים יהי' לרצון משמע שיהא עכשיו ראוי לרצות, לכה"פ הי' לנו לאסור בו הטלת מום מה"ת מטעם גרמא, דעכ"פ לא גרע מגרם הטלת מום, דכמו דאסור לגרום מום בדבר שראוי עכשיו לרצון כ"כ יאסר כאן להטיל מום בידים מפני שגורם לבטל התמים יהי' לרצון לאחר זמן, כדמצינו גבי חמץ דע"י מה ששוה ממון לאחר הפסח חשוב גורם לממון, [ועי' סנהדרין (ע"ז) סוף חמה לבוא סוף צנה לבוא פטור ופירש"י גרמא הוא ואינו מסור לב"ד אלא לשמים] אע"כ דכאן כ"ע מודו דאסור מה"ת ואדרבא עדיף מגרמא דשם אינו עושה מעשה בגוף הבכור משא"כ בזה דעושה מעשה בגופו רק דביטול ריצוי הקרבן הוא לאח"ז וכדמשמע מדברי הרמב"ם הנ"ל דלוקה אם מטיל מום בבע"מ עובר, ואי מטעם גרמא הא ליכא רק איסורא גרידא אע"כ דנחשב מטיל מום בידים כנ"ל, ועדיף ג"כ ממטיל מום בזה"ז שפסק הרמב"ם דאינו לוקה וכתבתי לעיל דחשוב גרמא, דהתם אכתי מחוסר מעשה בנין מזבח ואינו עומד לכך. משא"כ הכא דעומד להתרפאות כך עלה בדעתי לפום רהיטא:

שוב עיינתי בדברי הרא"ש שנית וראיתי מפורש דס"ל דאף בעלמא מותר להטיל מום קבוע במום עובר, מדמביא ראי' שאסור מדרבנן מהא דאמר רב י"ח חודש גדלתי אצל רועי בהמה וכו' עיי"ש וכן מפורש בטור ובשו"ע וקשה כנ"ל, כן תמוה על הטור ושו"ע שפסקו בזה כהרא"ש אף דהוי יחידאי [דברמב"ם מפורש להיפוך וכן משמעות רש"י כנ"ל] ולא הביאו כלל דעת החולקים, ובפרט שהוא להקל בשל תורה:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר דמה שהתיר הרא"ש להטיל מום קבוע בבע"מ עובר הוא רק בזה"ז [דהרא"ש לא מיירי רק בדינים הנוהגים בזה"ז ועי' אבני נזר יו"ד סי' תי"ב דאף פלוגתא דהני תנאי אי שרי להטיל מום בבע"מ מיירי בזה"ז] וטעמא דמילתא לפימש"כ לעיל בטעם הרמב"ם והחינוך דבזה"ז אסור להטיל מום מה"ת ואין לוקין עליו, משום דאינו אלא גרמא כיון דעכשו אינו תמים לרצון, וכן המטיל מום קבוע בבע"מ עובר אפי' בזמן הבית אינו אלא גרמא דעכשו אינו תמים לרצון, וע"כ המטיל מום קבוע בבע"מ עובר בזה"ז שרי לגמרי מה"ת, דהוי תרי גרמא דלא חזי עכשיו להקרבה מחמת ב' דברים וכמו דלא אמרי' תרי הואיל ותרי רואין ה"ה בתרי גרמא (ועי' רש"י לעיל (ד"י.) דב' דחויין הוי כאינו ראוי בעצם וה"ה בזה כיון שנדחה עכשו מחמת ב' דחויין הוי כאינו ראוי לעולם] וא"כ לק"מ ממחו"ז וכל הנך, וגם אתי שפיר מה שלא הביאו בשו"ע רק דעת הרא"ש ולא דעת הרמב"ם משום דאפשר דבזה"ז אף הרמב"ם מודה דהרמב"ם לא מיירי אלא בזמן הבית מדקאמר דאינו לוקה ובזה"ז אפי' בתם אינו לוקה: ואפשר דהרא"ש הוציא דבר זה, דהנה לכאורה קשה אמאי קרינן לו מום עובר הרי אין לו רפואה לעולם רק ע"י הקזה במקום שעושה מום, ומה"ט מפרש הרא"ש דלעולם יש לו תקנה ברפואה ע"י סממנים בלי הטלת מום, אלא דמיירי באופן שאדם זה אין לו כעת סממנים מוכנים לזה ואם יחפש אחריהם בתוך כך תמות וע"כ חשוב מום עובר, דאם דנין על גוף הבהמה הרי יש לה רפואה וס"ל דאף על ידי רפואה נחשב מום עובר, וכן מוכח קצת ביראים מצוה שפ"ג עיי"ש:

ועוד אפשר דאם לא הי' שום ציור לרפאותו רק ע"י הטלת מום הוי שרי לכ"ע מה"ת, דאף למאן דאוסר להטיל מום בבע"מ היינו מום אחר משא"כ בזה דהא דנחשב בע"מ מתחילה הוא ג"כ מחמת אותו המום דכיון שאין לה חיות רק מחמת זה המום נחשב בע"מ מעכשו ודו"ק וע"כ מסתברא דכאן מיירי ביש לו רכואה ממ"א:

שם באו"ד וא"ת כיון דאחוזת הדם חשוב כמום שאינו יכול להתרפאות בלא עשיית מום א"כ לשחוט עילוי', וי"ל דמדרבנן אסור דאתי לאחלופי בתם א"נ חשוב כמו מום עובר שיש לו רפואה עכ"ל, הנה לפי"מ שכתבתי דאחוזת הדם פסול מטעם חולה, וחולה הא מפורש לקמן (מ"א.) דאין שוחטין עליו בגבולין, אך י"ל דזהו דוקא בחולה שיכול להתרפאות כדאמרי' שם בגמ', דחולה הדר בריא, אבל בחולה של אחוזת הדם שאינו יכול להתרפאות בלא מום חשוב כבע"מ קבוע א"כ שפיר הקשו לשחוט עילוי':

ומה שתירצו דמדרבנן אסור דאתי לאחלופי בתם, פירושו דאתי לאחלופי בחולה שיש לו רפואה דחשוב כתם לענין זה, והא דאתי לאחלופי הוא משום דמחולי זה הרי יש לו רפואה, ואף דנחשב כמום קבוע משום דהרפואה היא רק ע"י המום, מ"מ לאינשי לא מינכר מילתא כ"כ:

ומש"כ א"נ חשוב כמום עובר שיש לו רפואה, לכאורה יש לדקדק לפימש"כ התוס' חולין (כ"ח ע"ב) דאי אפשר להפריד העור ולבדוק דאין לך מום גדול מזה, והא דכל שחיטת קדשים לא חשוב מום משום חתיכת העור שלפני השחיטה הוא משום דבקדשים השחיטה מתחלת משעת חתיכת העור כמה שהוכיח באבני נזר יו"ד סי' י"א מדברי ר"ת בס' הישר עיי"ש, וכל זה בקדשים ששוחטין אותן לפנים דרך עבודתן משא"כ הכא שישחוט בחוץ הרי אין התחלת שחיטה רק מחתיכת הסימנים וא"כ נעשה בע"מ לפני השחיטה וכיון שנעשה בע"מ קבוע קודם שחיטה שוב מותר לשחוט עליו בגבולין, וא"כ מה תירצו התוס' דאסור לשחוט עליו משום דחשוב כמום עובר הרי נעשה בע"מ קבוע לפני השחיטה וכיון שמותר להטיל בו מום קבוע יהי' שרי גם לשחוט עליו: אך י"ל כך דאף דאחוזת הדם שאין לה רפואה רק ע"י מום מותר להטיל בה מום, היינו רק מום זה שמוציאה מחולי של אחוזת דם אבל מום קבוע אחר אסור להטיל בה, והטעם בזה דבאמת החולי של אחוזת דם הרי אינה קבוע דיש לה רפואה רק דמום זה שמרפא אותה לא נוכל לאסור כיון דאם באנו לאוסרו הרי ישאר החולי קבוע, הילכך לגבי מום זה חשוב כחולי קבוע, אבל לגבי מום אחר חשוב כחולי שאינה קבועה, דאף אם נאסור מום האחר הרי יש לה רפואה ע"י הקזת דם, ועי' דוגמא לזה בש"ס חולין (ד"פ ע"ב) גבי השוחט אותו ואת בנו קדשים בחוץ קמא מיקטל קטלי' שני מתקבל דפנים הוא פירש"י נהי דלענין שחוטי חוץ להתחייב כרת הוי שחיטה דגזיה"כ הוא אבל לכל מילי לאו שחיטה היא עיי"ש הרי דלענין שחו"ח א"א לומר דלא הוי שחיטה דא"ת דלא הוי שחיטה הרי אינו שחו"ח ושוב הוי שחיטה, וכל זה לגבי איסור זה עצמו הוי שחיטה מטעם חוזר חלילה אבל אם דנין לענין ד"א באמת לא נחשב שחיטה ככל שחיטה שאינה ראוי', וה"ה כאן כיון דמום זה עובר אף דלא יצויר שיעבור רק כשיבוא מום אחר תחתיו מ"מ נחשב כמום עובר, אך כשדנין לענין הקזה ע"כ נחשב כמום קבוע דאם תאסור ההקזה הרי ישאר קבוע כנ"ל, הילכך אין שוחטין עליו דלגבי מום אחר חשוב כמום עובר:

ויש להסביר עוד באופן אחר קצת עפי"ד תוס' שבועות (כ"ד.) בשם ריצב"א דוזבחת אינו בא לאסור אלא בא להתיר את האסור ופירש לך דבשחיטה שרי ולא בנחירה אלא כדקיימא קיימא וכו' עיי"ש, ולכאורה אינו מובן האיך שייך שם כדקיימא קיימא הרי לאחר נחירה לא שייך איסור אמה"ח רק איסור נבלה, אע"כ כיון דאיסור אמה"ח סוף כל סוף עומד להתחלף מצד עצמו על איסור נבלה אם לא יעשה פעולת המתיר כתיקונו, נחשב כאילו הי' איסור אחד, ועי' בחי' רעק"א ליו"ד סי' ד' שכ' לבאר כן דעת רש"י ז"ל בהא דמחזיקין מאיסור אמה"ח לאיסור נבלה, וא"כ ה"ה בזה דאחוזת הדם והמום של הקזה חשוב כמום אחד לגמרי כיון דא"א לצאת מאחוזת הדם רק ע"י הקזה, משא"כ מום אחר אסור להטיל דלגבי מום אחר חשוב כמום עובר כיון דמום זה עובר:

עי' רמב"ם פ"ב מה' בכורות שפסק דבכור שאחזו דם מותר להקיז דם במקום שעושה מום ובלבד שלא יתכוון להטלת מום, וקשה הא מסקנת הש"ס דבקראי פליגי ומאן דמתיר ס"ל מותר להטיל מום בבע"מ וא"כ אפי' במתכוין לישתרי, ועי' לח"מ שם ובריט"א כאן:

והנלפענ"ד בזה דאף שבע"מ גמור מותר להטיל בו מום בכוונה זהו רק בעלמא שהמום קבוע בו, ואף לאחר הטלת מום השני נשאר בו מום הראשון משא"כ באחוזת הדם שאינו בע"מ רק מחמת שסופו למות כמש"כ הפרישה ביו"ד סי' שי"ג דאין לך מום גדול מזה מה שאינו יכול לחיות עיי"ש, וא"כ לאחר שהטילו בו המום ע"י הקזה כבר נתבטל מום הראשון, ואם נידון שעת המעשה כלאחר המעשה יהי' נחשב שהטיל מום בתם, אך היתר הטלת המום הוא בהכרח דאם לא נתיר הרי ישאר בע"מ, וכיון שהיתר הטלת מום הוא רק מצד ההכרח דאם לא נתיר ימות לגמרי אין מתירין רק מה שמוכרח היינו ההקזה אבל לא כוונת הטלת המים, ודמיא למש"כ הר"ן סו"פ האורג לחלוק על הרשב"א דאף אם הי' מקום להתיר נעילת הבית מ"מ אסור להתכוון לצידת הצבי:

והא דהתירו בפירש מצודה להעלות תינוק שיתכוון גם לדגים שאני התם שהוא מוכרח מחמת פ"נ עייש"ה, וחוץ מזה הרי בשבת גרמא שרי, ומחשבה אינה אלא גרמא ע"כ כשמוכרח לפרוש המצודה בשביל התינוק ליכא תוספת איסור במחשבתו להדגים, משא"כ בהטלת מום לפי"מ דקימ"ל דאף גרמא אסור, ע"כ במקום שהתירו מחמת ההכרח אסור להתכוון, דרק המעשה היא מוכרחת אבל לא המחשבה ודו"ק:

שם תוד"ה אחת וכו' וי"ל משום דכתיב נתתי לך משמרת תרומתי דקאי תרומתי אלך ואמשמרת דלך שייך אטמאה לרבוי' להיתר הנאה, ובשיטמ"ק אות י"ג דאתלוי' לא שייך דאינה ראוי' לכלים, וקשה לשיטת רש"י ב"מ (ד"צ.) דאף תרומה הראוי' לאכילת אדם מותר להאכיל לבהמה, ושיטת רש"י ביצה (כ"ז) דבתרומה טמאה מקיים מצות ביעור במה שמאכילה לבהמתו, ולפי"ז אף תלוי' מותר להאכיל לבהמה ממנ"פ, וא"כ מה ראי' דלך קאי אטמאה הרי אפשר דקאי על תלוי' כמו דמשמרת קאי על תלוי':

אך אנהירנהו לעיינין דברי האבני נזר יו"ד סי' תמ"ח שהעלה דמה שמאכיל לבהמה בעודה טהורה ומה שמאכילה לאחר שנטמאה תרי מילי נינהו, בעודה טהורה שראוי' לאדם מה שמאכיל לבהמה חשוב כמו אכילת האדם ומקיים המצוה, ולאחר שנטמאה אינו מקיים מצות אכילת תרומה במה שמאכיל לבהמתו [דניון שאינו ראוי לאדם א"א להחשיב אכילת הבהמה כאילו אכלה אדם] אלא מצות שרפה דשרפה היינו כליון עיי"ש באריכות ותבין, וממוצא הדברים נשמע דתרומה תלוי' אינו רשאי ליתן לבהמתו כיון דלא שייך בה אחד מב' הסוגים הנ"ל שאינה ראוי' לא לאכילת אדם ולא לשרפה ודו"ק:

עוד נ"ל דלשיטת רש"י נוכל לתרץ קו' התוס' באופן אחר דלעולם לשון רבים דתרומותי קאי על טהורה ותלוי', ומ"מ שפיר נשמע מינה דאף תרומה טמאה מחויב ליתן לכהן דאם איתא דטמאה אינו חייב ליתן לכהן אף בתלוי' לא הי' מחויב כדין כל ספק מת"כ שאינו חייב ליתן מספק, ומדכתיב בתלוי' שלך תהא מוכרח דאף טמאה ניתנת לכהן וא"ת הרי התלוי' אינה ראוי' לכלום, י"ל דראוי' היא לכשיתברר הספק, ואף דעכשיו אינו שוה כלום אפשר דס"ל לר"א גורל"מ כממון דמי, או י"ל דאף דלא שייך לשון נתינה בדבר שאינו ראוי לכלום כמש"כ התוס' פסחים (ל"ג.) ד"ה תתן, מ"מ הא כאן אינו מיוחד לשון נתינה על תלוי' בלבד אלא גם על טהורה ומשום טהורה כתיב לשון נתינה ודו"ק, אך מחוורתא כמש"כ ליישב שיטת רש"י מעיקרא:

שם תוד"ה מי קניס וכו', ואין לאסור שחיטה על אותו מום מלא תאכל כל תועבה כמו בב"ח וכלאי זרעים שיש לחלק, עי' גור ארי' להמהר"ל פ' ראה פי"ד מש"כ בזה, ותורף דבריו דיש חילוק בין מטיל מום וכוונתו להתירו להיכא דאין כוונתו להתירו דאם אין כוונתו להתיר לא נעשה התועבה רק במקום המום בלבד ונחשב שאין התועבה לפניו משא"כ בשכוונתו להתיר דאז נעשה התועבה בכל הבכור דהתועבה היא מה שהתירו עייש"ה, ולכאו' אינו מובן הא אף באין כוונתו להתיר מ"מ ההיתר הוא פסיק רישא וכיון שניתר הרי מעשה התועבה לפנינו:

ואולי י"ל דכשמטיל מום הרי אינו עושה מעשה רק במקום המום ומה שהבכור ניתר ע"י כך אינו אלא גרמא, אלא דאם מכוון לכך מחשבתו משוי לגרמא מעשה, אבל כשאינו מכוון אף דהוי פ"ר, פ"ר לא משוי לגרמא מעשה כמש"כ בס' אבן העוזר סי' שכ"ח לענין העמדת עלוקות, ועי' אגלי טל מלאכת זורע ס"ק כ"א, ואף דהא דמחשבתו משוי לגרמא מעשה לא שייך רק לענין שבת כדמבואר בב"ק (ד"ס.) משום דכתיב מלאכת מחשבת, אך אפשר כיון דאיסור הטלת המום העיקר תלוי בכונתו להתיר כמש"כ בגו"א שם, ודמיא למש"כ הרשב"א שבת (קל"ג.) לענין קוצץ בהרת שהקשה אמאי קרי לה דבר שאינו מתכוין הא מתכוין לקציצה אלא שאינו מתכוין לטהר וכו' וי"ל דאי כתב רחמנא השמר בנגע הצרעת שלא תקוץ ה"נ אלא השמר בנגע הצרעת כתב רחמנא כלומר שלא יטהרנו ואנן הוא דאמרינן דכיון שכן אסור לקוץ והילכך כשזה קוצץ לשם מילה ה"ל דבר שאינו מתכוין אצל טהרה עכתו"ד ז"ל עייש"ה וה"ה כאן, ע"כ הוי כאילו כתיב מלאכת מחשבת ואכתי צ"ע בזה לעת הפנאי אי"ה:

ע"י רמב"ם פח"י מפסוה"מ ה"ה, וכן קדשים שהוטל בהם מום האוכל מהם כזית הרי הוא בכלל לא תאכל כל תועבה, ועי' מלמ"ל פ"ד מה' בכורות שהקשה הא בה' בכורות פסק דאינו אלא קנסא, ומנ"ל לחלק בין בכור לשאר קדשים והניח בצ"ע:

והנלפענ"ד בזה דפסק כאחרים דבפסיה"מ הכתוב מדבר ולא בבכור, יטעם החילוק י"ל עפי"ד הש"ס זבחים (ס"ו.) אומר הי' רשב"א שמעתי שמבדילין בחטאת העוף ומאי לא יבדיל א"צ להבדיל, ובתוס' שם ד"ה אלא מכל לאוין שבתורה לא קשיא דלמאי כתבי' אם לא ללאו, אבל הא דמסברא הו"א דמבדיל אמרי' דכי כתיב לא יבדיל א"צ להבדיל קאמר עיי"ש וה"ה בזה דגבי פסוה"מ לאחר פדיונן כיון דליכא מצוה באכילתן למאי כתבי' אם לא ללאו, אבל בבכור בע"מ דיש מצוה באכילתו דבכור מצוה לאכלו תוך שנתו בין תם בין בע"מ, הך לא תאכל כל תועבה משמעותו דאין צריך לאכול כלומר דמצוה ליכא אבל איסורא לא שמעי' מינה, וזהו הפי' בדברי הספרי דללאו רק בפסוה"מ הכתוב מדבר, אבל לענין בכור לא נוכל למילף מיני' איסורא רק דליכא מצוה באכילתו, ולאו מילתא דתמיהא לומר דקרא לצדדין כתיב. דקרא הורה לנו לנחותי חד דרגא, וע"כ בבכור דאיכא מצוה בטלה המצוה עי"ז, ובפסוה"מ דליכא מצוה רק רשות נחתי' חד דרגא מרשות לאיסור, ואף דהרמב"ם לא פסק כראב"ש אלא דאין מבדילין בחטה"ע כאן שאני דיש סברא דלא נחתי' תרי דרגא כנ"ל, ועי' כיו"ב בריטב"א מכות (י"ב.) ד"ה מ"ט דר' יוסי:

תוכן העניינים

ראשית בכורים (בכורות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה