ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות · דף לג:
דף לג:
(שם ע"ב) בגמ' ע"כ לא קאמר ראב"ש התם אלא בפסוה"מ דאלימא למתפס פדיונן אבל בכור דלא אלים למיתפס פדיונו לא, לכאורה קשה הא מיירי בפסוה"מ לאחר פדיון ומעתה שוב לא אלימי למיתפס פדיונן וא"כ במה עדיפי מבכור שלא נפקע קדושתו ע"י פדיון, וזהו דוחק לומר דהרושם שנשאר מקדושה חמורה עדיף מקדושה קלה דבכור שהיא בתוקפה עדיין: ואולי י"ל בטעמו של ראב"ש דבכל הקדשים אין שינוי הגוף מועיל בהם להפקיען מקדושתן רק הפדיון וא"כ הקדושה שנשארה בהן לאחר פדיון נשארה אף לאחר שחיטה, מה אמרת הא נשתנה ע"י שחיטה הא גם ע"י המום נשתנה גופן ואעפי"כ נשארו עדיין בקדושתן כל זמן שלא נפדו וא"כ הקדושה שנשארה בהן לאחר פדיון נשארה אף לאחר שחיטה משא"כ בבכור ששינוי הגוף פועל בו להפקיעו מקדושתו דע"י המום נפקע קדושת בכור תם בלי פדיון ה"ה דע"י שינוי הגוף דשחיטה נפקע ממנו קדושת בכור בע"מ וזהו מה דאמרי' ע"כ לא קאמר ראב"ש אלא בפסוה"מ דאלימא למתפס פדיונן פי' כיון דאלימא קדושתן שאינה נפקעת רק ע"י פדיון ע"כ אין השחיטה פועלת בהן להפקיע הקדושה שנשארה לאחר פדיון, ודו"ק:
שם בגמ', רש"א קיז אף במקום שעושה בו מום, פירש"י דסבר ר"ש דשא"מ מותר עי' תוס' לקמן (ל"ד.) שהק' הא בכה"ג לא נקרא דשא"מ דהא מכוין להטלת המום רק שאינו צריך לו אלא משום רפואה, והביאו מה שפירש"י לעיל (כ"ה.) גבי ב' שערות שעיקרן מאדים וראשן משחיר דההיתר ג"כ משום דשא"מ, אך כ' שא"א לקיים פי' הקונטרס כמש"כ שם:
והנה לפימש"כ בחידושי שם ליישב פירש"י ז"ל עפי"ד הירושלמי פ' אלו דברים דעבודה שהיא לצורך הקרבן שרי וה"ה בגזיזה, אך זהו דוקא לר"ש דס"ל דשא"מ מותר ואזיל בעלמא בתר כוונה אנו משגיחין על כוונתו וכשכוונתו לצורך הקרבן ולטובתו שריא, משא"כ למאן דלא אזיל בתר כוונה ואין אנו משגיחין על כוונתו רק על גוף המעשה אינו מועיל מה שכוונתו לצורכה וכסברת הרמב"ן גיטין (מ"ה) עיי"ש, וא"כ גם כאן י"ל דאיסור הטלת מום כיון דהוא מחמת חילול הקדושה כדמבואר ברמב"ם פח"י מה' פסוהמ"ק ה"א ובחינוך מצוה קמ"ד דאף מחשב בקדשים נכלל בלאו דהטלת מום [וכ"ש לר"ש דדנין כאן אליבי' דאיהו דריש טעמא דקרא], א"כ באחוזת הדם שסופה למות (אם לא יקיז דם במקום שעושה בה מום] אין בה איסור הטלת מום דבהטלת המום אינו מחלל קדושתה אלא אדרבה היא לטובת הקדושה דעכ"פ תשאר בה קדושת בע"מ, ואם יניחנה כך תמות ותפקע קדושתה לגמרי, אלא דאי לאו דאזיל ר"ש בתר כוונה לא הי' מקום להתיר כאן כיון דגוף המעשה אסורה אין אנו דנין על כוונתו, אך כיון דס"ל בעלמא דשא"מ מותר הרי אזיל בתר כוונה ע"כ כל שתכלית כוונתו לטובת הקדושה שריא [וע' א"נ סוס"י תי"ב תירץ בא"א]:
ובזה ניחא מה דאמרי' בשמעתין הי ר"ש אילימא ר"ש דמתני' עד השתא לא אשמעינן שמואל דשא"מ מותר וכו' אלא ר"ש דברייתא, פירש"י דאמר אף ישחוט על אותו המום, ולכאורה הא אף ר"ש דמתני' יש בו חידוש דלא ישחוט על אותו המום אף דבהיתר עשה, אך לפי הנ"ל יובן דהחידוש הוא מה דמותר לשחוט דסד"א כיון דעיקר ההיתר מפני שאין כוונתו לטובת עצמו רק לתועלת הקדש לא נתיר לו לשחוט דא"כ יהי' לו נגיעת עצמו ואולי יהי' כוונתו לצורכו קמ"ל:
ברש"י ד"ה ר"י אומר אם היתה מונחת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה, ועכשו אינה ראוי' לאכילה שמא טמאה היא ולא לזילוף שמא טהורה ואסור לאבדה הילכך יגלנה ותיטמא ותהא ראוי' לזילוף עכ"ל, הנה הא דחשיב לזילוף איבוד אף דאמרי' בפסחים (ד"כ ע"ב) שותין מלוג בסלע ומזלפין מלוג בשתים בסוכה (ד"מ ע"ב) דרשי' לענין שביעית לאכלה ולא למלוגמא לאכלה ולא לזילוף משום דאינו שוה לכל נפש, ובודאי ה"ה לענין תרומה דהא מדמינן להו אהדדי במתני' פ"ח דשביעית מ"ב דכמו דשביעית ניתנה לאכילה ושתי' וסיכה לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך ה"ה לתרומה עיי"ש, ועי' רמב"ם פי"א מה' תרומות ה"א, ומדברי רש"י כאן משמע דלר"י יש חיוב להניחה במקום התורפה כדי שתהא ראוי' לזילוף, אך בפסחים (ט"ו.) פירש"י כלומר אם רצה יכול לגרום לה משמע דהוי רק גדר רשות ולא חובה עיי"ש:
ובעיקר טעמו דר' יהושע יש לי מקום עיון כיון דס"ל דתרומה תלוי' אינו מוזהר על שמירתה דיש אם למסורת ותרומתי כתיב, א"כ אמאי אסור לטמא אותה בידים הרי הא דמוזהר שלא לטמא תרומה הוא רק משום משמרת תרומתי, וכיון דקרא רק על ודאי ולא על תלוי' יהי' מותר לטמא אותה בידים ג"כ, ובעלמא משמע דרק לגרום רשאי ולא לטמא בידים וכן מפורש בירושלמי פ"ק דפסחים דלטמא בידים אף לר"י אסור:
והנלפענ"ד דר' יהושע ס"ל דהא דאסור לטמא תרומה ילפי' מבכל קודש לא תגע מדאפקי' רחמנא בלשון נגיעה כדאיתא בזבחים (ל"ג.) ובכ"ד, הילכך אף תרומה תלוי' אסור לטמאה בידים אך קרא דמשמרת תרומותי קאי על גרם טומאה שישמרנה שלא תבוא לידי טומאה וס"ל לר"י דשימור שייך רק בתרומה טהורה אבל לא בתלוי' משום דתלוי' בלא"ה אינה משומרת כמש"כ הרמב"ן הובא בריטב"א ריש חולין דבתרומה וקדשים אף ספק טומאה בר"ה טמא דמ"מ השימור נעדר, וכיון דבלא"ה אינו משומר שוב לא שייך בהו שימור, ור"א ס"ל כיון דקרינן משמרת תרומותי לשון רבים ע"כ גלי קרא דאף תלוי' צריכה שימור, ור"ג ס"ל כר"י דבתלוי' לא שייך משמרת מ"מ לגרום בידים אסור שמא יבוא אלי' ויטהרנה, ור"י אפשר דס"ל היסח הדעת פסול הגוף ואפי' אם יבוא אלי' ויאמר שלא נטמאה אינו מועיל כדס"ל לר"ל בפסחים (ל"ד.):
ועי' רדב"ז על הרמב"ם פי"ב מה' תרומות ה"ג שתמה ע"מ שפסק כר"ג לגבי ר' יהושע ולפימש"כ אתי שפיר דכיון שמחלקותם תליא אי היסח הדעת פסול טומאה או פסול הגוף ור' יוחנן הא ס"ל דפסול טומאה הוי והלכתא כריו"ח לגבי ר"ל ע"כ הוכרח הרמב"ם לפסוק בזה כר"ג ועי' מלמ"ל פי"ט מה' פסוה"מ ה"ד הביא פלוגתא דריו"ח ור"ל וכתב וכעת לא מצאתי דין זה ברבינו, ולפי הנ"ל דין זה מבואר בדברי הרמב"ם פי"ב מה' תרומות הנ"ל, אך אכתי יש בזה מקום עיון לפימש"כ המלמ"ל פי"ב מתרומות ה"א דהרמב"ם אזיל בשיטת התוס' מכות (י"ד ע"ב) דבכל קודש לא תגע לא קאי על איסור נגיעת תרומה, וא"כ לדידי' ע"כ האיסור לטמא תרומה הוא מקרא דמשמרת תרומתי וכיון דר"ג ס"ל בהא כר"י דקרא דמשמרת לא קאי על תרומה תלוי' אמאי יאסר לטמאה בידים, ואולי י"ל דר"ג ס"ל יש אם למקרא ותרומותי קרינן דקאי גם על תלוי' ומ"מ מסתברא לי' דזהו רק לענין שלא יטמאנה בידים ולא יסבב לה טומאה אבל לעשות פעולה לשמירתה אינו מחויב כיון דבלא"ה אינה משומרת, ואכתי צ"ע בזה:
בתוד"ה בע"מ כתבו דאפי' מאן דמחייב מטיל מום בבע"מ מ"מ בזה"ז גרע כדמבואר בע"ז (י"ג ע"ב) דלא לדמי חזי וכו', וראיתי בחינוך מצוה רפ"ז שכ' דאף בזה"ז נוהג איסור הטלת מום מה"ת אלא שאין בו חיוב מלקות, ואיסור מטיל מום בבע"מ לא מייתי כלל משמע דלא ס"ל דפסק כרבנן דמותר להטיל מום בבע"מ ואעפי"כ בזה"ז אסור להטיל מום הרי דסברתו היא היפוך מסברת התוס':
שוב ראיתי באבני נזר סי' תי"ב שעמד על מה דאמרי' בש"ס ע"ז דמטיל מום בזה"ז פטור משום דלא קרינן בי' תמים יהי' לרצון, והרי בגוף הקרבן אין שום חסרון וראוי הוא לכשיבנה המקדש, ותירץ דבעל המימרא שם הוא רבא ואיהו לשיטתו דס"ל בע"ח נידחין הילכך אף כשיבנה המקדש לא יהי' ראוי להקרבה דהא נפסל בפגימת קרן המזבח, אבל לדידן דקימ"ל בע"ח אינן נידחין ודאי אסור מה"ת להטיל מום בזה"ז עייש"ה וא"כ מובן היטב שיטת החינוך דאף שפוסק במטיל מום בבע"מ שפטור כחכמים מ"מ להטיל מום בתם בזה"ז אסור מה"ת דגוף הקרבן יהי' ראוי להקרבה לכשיבנה ביהמ"ק ב"ב: אך אכתי קשה כיון דאף בזה"ז אסור מה"ת אמאי אינו לוקה, ועי' בלח"מ פ"א מה' איסורי מזבח ה"ז שתמה כן על הרמב"ם, וראיתי במנח"ח שכתב דדין אם אסור להטיל מום בזה"ז תליא בהא אי קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא דאם קדשה לעתיד לבוא וקדושת המקדש לא בטלה חייב עליו דהא יכול לבנות מזבח ולהקריבו אף בזה"ז, ומשום דמספקא לן אי הלכה דקדשה לעתיד לבוא או לא כתב החינוך דאין לוקין, אך על הרמב"ם קשה דהא הוא פסק דקדושת המקדש לא בטלה אמאי אין לוקין עיי"ש, ולפי סברת האבני נזר הנ"ל דהאיסור הוא משום דקימ"ל בע"ח אינן נידחין וחזי לכשיבנה המקדש אף על החינוך קשה אמאי אין לוקין:
ואולי י"ל כיון דאכתי אינו ראוי עכשיו להקרבה אלא דיש בו צד ראויות לכשיבנה המקדש חשוב כמו גרם הטלת מום, פירוש, דאף שהטיל המום בידים מ"מ כיון שאיסור הטלת מום הוא רק היכא דשייך תמים יהי' לרצון ובזה"ז אכתי אינו ראוי לרצות רק דיש בו צד ראויות לאח"ז, ובמה שהטיל המום גרם שלא יהי' ראוי לרצות לאחר זמן כשיבנה המקדש, וכגון זה חשוב גרמא כמו דחמץ בפסח חשוב גורם לממון מפני שיהי' שוה ממון לאחר הפסח (עי' פסחים כ"ט) וכיון דהוי רק גרם הטלת מום אסור מה"ת ואין לוקין עליו, דגרם הטלת מום ילפי' מכל ודמיא לח"ש דילפי' מכל שאסור מה"ת ואין לוקין עליו, ואפי' לדעת הרמב"ם דמקריבין אעפ"י שאין בית [והשוחט בחוץ בזה"ז לוקה משום דראוי להתקבל בפנים], מ"מ לא הוי אלא גרמא דהא צריך לבנות מזבח כדי להקריבו ובשעת הטלת מום אכתי לא נבנה [ודמיא למש"כ התוס' שבועות (ד"ד.) דהנשבע לאכול את הככר וזרקו לים אינו לוקה דהוי לשאב"מ, ולכאורה הלא במעשה דזריקה נתבטלה השבועה שלא יוכל לקיימה עוד ואמאי חשוב לשאב"מ, אך הטעם הוא דהזריקה אינו גוף הביטול רק גרם להביטול דאף בלעדי הזריקה אכתי מחוסר מעשה לקיום השבועה [וכ"מ באבני נזר או"ח סי' שפ"ב] וה"ה כאן דאיסור הטלת מום הוא משום דמבטלו מלהיות תמים לרצון, וא"כ קודם שנבנה המזבח לא חשוב ביטול רק גרם להביטול דאף אם לא הי' מטיל בו המום אכתי לא חזי להקרבה, ועי' רמב"ם פ"ב מה' בכורות הי"ד, דבזה"ז מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם מפני שסופו להאכל במומו הרי דאף להרמב"ם חשוב סופו להאכל במומו]:
בש"ס ע"ז (י"ג ע"ב) פרכי' על הקדשים בזה"ז וליהוי כמטיל מום בבע"מ דאע"ג דלא חזי להקרבה אסור ומשני בע"מ אע"ג דלגופי' לא חזי לדמי' חזי האי לאו לגופי' חזי ולא לדמי חזי, והקשה הגרעק"א בגה"ש הא פלוגתא דר"מ וחכמים בבכור מתניא ובכור הא לא חזי לדמי עיי"ש: ולפענ"ד נראה ליישב דהנה בשמעתין אמרי' ור"מ האי תמים יהי' לרצון מאי עביד לי' מיבעי לי' למעוטי בע"מ מעיקרו בע"מ מעיקרו פשיטא דיקלא בעלמא הוא, והקשו בתוס' תימא לימא דלבכור איצטרך שיש בו קדושת הגוף ואין לו פדיון, וי"ל דניחא לי' לאשכוחי דאיצטרך לכל הקדשים וכו' עיי"ש, הרי דאף לר"מ דס"ל אסור להטיל מום בבע"מ זהו רק היכא דבשעת חלות הקדושה הי' תם אבל אם הי' בע"מ בשעת חלות הקדושה מודה דאין בו איסור הטלת מום, וע"כ דהיינו טעמא דדריש תמים יהי' לרצון דמי שהי' תמים לרצון והי' אסור להטיל בו מום בהיותו תם אף כשנעשה אח"כ בע"מ אכתי נשארה בו קדושה זו שיאסר להטיל בו מום שני, משא"כ בקדשים בזה"ז שלא הי' ראוי לרצון לעולם, וכן מוכרח, דהרי התוס' כתבו כאן דה"נ מצי למימר דאיצטרך לזה"ז דלא עבר משום מטיל מום הרי דמתמים יהי' לרצון יליף ר"מ למעט הנך תלתא, פסוה"מ לאחר פדיונן, ובכור שנולד במומו, וקדשים בזה"ז, ולכאורה היכא מצי למעוטי הנך תלתא מחד קרא, נימא דמקרא זה אינו ממעט רק הפחות שבהם אע"כ דלאו מיתורא דקרא קדריש רק ממשמעותי' [עי' תוס' תמורה (כ"א.)] דכל שהי' ראוי לרצות אסור להטיל מום אף לאחר שנפסל וממילא נתמעט קדשים בזה"ז שלא הי' ראוין לרצות לעולם וכן בכור שנולד במומו, והא דמעטינן פסוה"מ לאחר פדיונן אף דגוף זה הי' ראו' לרצות מ"מ הרי עכשו כבר נתחללה קדושתו לגמרי ונתחלפה באחר, דלא מהני מה שהי' ראוי להקרבה כבר רק היכא דאף עכשו נשארה בו צד קדושת הגוף:
וזהו מה דאמרי' בע"מ אף דלגופי' לא חזי לדמי חזי דאכתי נשאר בו קדושת הגוף לענין דתמורתו חזי להקרבה, וכן בבכור נשאר בו קדושת הגוף לענין דמצוה לאכלו תוך שנתו, [עי' רש"י זבחים (ק"ד.) דשחיטתו בגבולין כזריקתו במקדש] משא"כ בבכור הנולד במומו דאף שיש בו קדושה זו מ"מ לא הי' ראוי לרצות לעולם ומה שנשאר בו צד קדושת הגוף לא מהני רק היכא דהי' ראוי לרצות מתחילה:
ועי' בפ"ז דתרומות מ"ב דפליגי ר"מ ורבנן בבת כהן שנשאת לאחד מהפסולין אי משלמת חומש, ור"מ ס"ל דחייבת בחומש דלא מהני הא דלא היתה זרה מעיקרא רק אם עדיין ראוי' לחזור לקדושתה, וה"ה כאן ס"ל לר"מ דלא מהני מה שהי' ראוי לרצות מתחילה רק היכא דעדיין נשאר בו צד קדושת הגוף, שוב ראיתי באבני נזר יו"ד סי' ת"א שדיבר מזה באופן אחר קצת עיי"ש:
שם בגמ' ורבנן נמי הא כתיב כל מום לא יהי' בו ההיא לגרמא הוא דאתי, לכאורה לר"מ דלא מייתר לי' קרא דכל לענין גרמא הי' בדין דלדידי' גרמא שרי, אך לפי"ד החינוך הנ"ל דמחשב בקדשים הוי: הגה"ה יש להעיר היכא דפיגל בקימץ ועדיין לא פיגל בלבונה אם עובר על לאו דלא יחשב במה שמפגל אח"כ גם בלבונה, והוא לפימש"כ הרמב"ם והחינוך מצוה קמ"ד דהא דלא קחשיב לאו דמחשב בקדשים ללאו מיוחד משום דנכלל בכלל מטיל מום בקדשים, וא"כ המחשב מחשבת פיגול בלבונה אחר שכבר פיגל בקומץ דמיא למטיל מום בבע"מ, ולפי"מ דאמרי' דמטיל מום בבע"מ אסור משום דאע"ג דלגופי' לא חזי לדמי חזי, א"כ כאן דלאו לגופי' חזי ולא לדמי חזי שוב אין בו איסור הטלת מים דהא כבר נפסל משעה שפיגל בקומץ כמש"כ הרמב"ם פט"ז מה' פסוה"מ, אך לפימש"כ דהעיקר תליי באם הי' ראוי לרצות מכבר ואף עכשו נשאר בו קצת קושת הגוף, א"כ ה"ה בזה כיון דקודם שפיגל הי' ראוי להקרבה ואף אחר שפיגל בקומץ עדיין יש בו צד מזבח לענין דאם עלה לא ירד שפיר עובר משים מטיל מום, ואף דבמה שחשב גם בלבונה לא ביטל הראייות לענין שאם על לא ירד דאף עכשו דינא הכי, מ"מ אין האיסור משום ביטול הקדושה אלא משום דאף עכשו היא קודש תדע דהא אמרי' בגמ' דבבע"מ עובר משום דחזי לדמי ואף דאף אחר הטלת מום שני כתי חזי לדמי:
ולפי"ז הא דאמרי' במנחות (ט"ז.) דלרב אם פיגל בקימץ ושתק בלבונה כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, קשה לכאורה מהא דס"ל לרב בכתובות (ע"ג.) גבי קדשה ע"ת וכנסה סתם דלא אמרי' ע"ד קדושין הראשונים הוא בועל משום דאינו רוצה לעשית בעילתו בע"ז הרי דבמקום איסור לא אמרי' ע"ד הראשונה הוא עושה וכאן ס"ל דאף במקום איסור אמרי' כן, ומוכרח לחלק דהכא שאני דכבר איתרע חזקת כשרות שלו במה כבר בקומץ ועי' תמורה (כ"ז.) או דילמא אע"ג דאתחזק באיסורא לא שביק אינש היתירא ועבד איסורא ואכתי צ"ע בזה ולא באתי כאן רק להעיר. ע"כ הגה"ה:
בכלל מטיל מום ומחשבה הוי רק גרמא כדפירש"י גיטין (נ"ג.) יש ללמוד מלאו דמחשב דגרמא אסור, אך יש לדחות כיון דס"ל לר"מ דאסור להטיל מום בבע"מ הרי לדידי' אין איסור הטלת מום משום מבטל הקדושה דהא בע"מ בלא"ה אינו ראוי לרצות ואעפי"כ אסור להטיל בו מום שני הרי דגוף המום האיסור ולא מה שפוסלו מהקרבה, א"כ לדידי' אין לדמות מחשב בקדשים למטיל מום, ואפשר דלר"מ גרמא שרי, שוב ראיתי ביראים מצוה שפ"ג מפורש יוצא דלר"מ גרמא שרי, עיי"ש:
אך לפי"ז יש להקשות להיפוך לרבנן דס"ל מותר להטיל מום בבע"מ דאיסור הטלת מום אינו אלא היכא דפוסלו מהקרבה, א"כ אליבא דידהו מחשב בקדשים שפיר הוי בכלל הטלת מום דאין האיסור גוף המום רק מה שפוסלו מהקרבה, וכיון דגלי קרא לא יחשב למ"ל כל לרבות גרמא והרי ידעינן לה ממחשב דהוי ג"כ ענין גרמא, אך עי' בתוס' כאן ד"ה אחד שכ' ואפי' הוי תנאי דלא דרשי כל אפשר דהכא דרשי שיש סברא לרבות עיי"ש, ואולי הטעם היא כנ"ל דלא גרע ממחשב: