אור ברסלב
ראשית בכורים (בכורות) בכורות › דף לג.

ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג

בכורות · דף לג.

דף לב:

דף לג.

(דף ל"ג) בגמ' וב"ה אטו בעבודה קאמר באכילה קאמרי', צריך להבין הטעם מ"ש דלענין אכילה טמא גרע מזר ולענין עבודה זר גרע, ואולי י"ל עפימש"כ המהר"ל בגו"א בטעם שאין כה"ג אוכל אונן אעפ"י שמקריב אונן שאני עבודת כה"ג שהוא משונה מעבודת הדיוט שהרי משמש בח' בגדים אבל באכילה לא מצינו חילוק בין כה"ג לכהן הדיוט עיי"ש בפ' שמיני פ"י פי"ט, הרי דלאכילה לא בעי' מעלת כהונה כ"כ דהא בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וחשיבי כזר לגבי עבודה ואעפי"כ מותרין באכילת קדשים, ואף דזר גמור אסור באכילת קדשים מ"מ כיון דכהן מותר בלא בגדי כהונה בקדשים גמורים שוב י"ל דלקצת קדושה אף זר גמור כשר והוא עפי"ד הש"ס זבחים (מ"ד.) דקדושה חמורה וטומאה קלה דמיא לקדושה קלה וטומאה חמורה עיי"ש, וא"כ כאן אפי' נימא דבע"מ לאחר שחיטה נשארה בו קצת קדושה מ"מ היא קדושה קלה וכיון דקדשים גמורין מותרין לכהן שאינו גמור היינו בלא בגדי כהונה שהוא קצת זר שמעינן מינה דזר גמור מותר בקדשים שאינם גמורים היינו בבע"מ שנשחט ודו"ק:

שם בגמ', אין מרגילין בבכור ולא בפסוה"מ וכו' מאן תנא אר"ח ב"ש הוא וכו' פירש"י דסברי בכור בע"מ בקדושתו קאי אפי' אחר שחיטה כתם וכי היכי דתם אין מרגילין משום בזיון קדשים דפוגם הבשר דמתיירא לחתוך העור וכו', לכאו' קשה הא בזיון לאחר שחיטה אסור לכ"ע דמה"ט אין בכור נמכר באטלז ואינו נשקל בליטרא, ועי' תוס' ריש פרקין שהוא איסור תורה וא"כ למ"ל לאוקמי דוקא כב"ש, וכבר הרגיש הרש"ש בזה: ונלפענ"ד ליישב בהקדם מתני' דפי"א דתרומות מ"ה עצמות קדשים בזמן שמכניסן אסורין השליכן מותרין ובתוס' זבחים (פ"ו.) דמיירי בעצמות קדשים שיש עליהם עדיין בשר דאם משליכן בטל שם אוכל מינייהו עיי"ש, והטעם לפי הנראה משום דמעט הבשר שנשאר דבוק בעצמות בטל לגבי עצמות ונתבטל ממנו תורת אוכל וה"ה כשדבוק לעור כדמבואר בחולין (קכ"א.) גבי אלל המכונס עי' רש"י ותוס' שם ד"ה והוא שכנסו:

והנה הא דאסור למכור באטלז ובליטרא בבכור בע"מ אחר שחיטה וכן בפסוה"מ לולא דהנאתו להקדש אע"ג דכבר נתבטלה הקדושה כדדרשי' אין לך בה היתר אלא משעת זביחה ואילך הרי דלאחר זביחה פקעה הקדושה לגמרי, הטעם בזה נראה דאף שהקדושה אזלה לה מ"מ נשאר עדיין רושם ממנה וכמו דכל תשמישי קדושה נגנזין [ועי' אבני נזר ה' חלה סי' תכ"ח] וע"כ אסור למכור באטלז ובליטרא מחמת רושם הקדושה שנשאר בה, דהא עושה מעשה דרך בזיון בהבשר שנשאר עליו רושם הקדושה אף אחר המכירה, אבל להפשיט השור דרך הרגלים אין לאסור דהא אינו מבזה הבשר שנשאר עליו רושם אלא דמבטל הקדושה לגמרי ממעט הבשר שנשאר דבוק בעור, דעי"מ שנשאר דבוק בעור נתבטל ממנו תורת אוכל לגמרי ונעשה עור כנ"ל וא"כ הא גופא נחשב כגניזה, דהא דתשמישי קדושה אינן נזרקין היינו משום דמתבזין אחר זריקתן משא"כ בזה דאין לך גניזה גדולה מזו מה שנתבטל במציאות לגמרי, אע"כ דאתי' כב"ש דאמרי בקדושתו קאי כמו בהיותו תם דאז אסור להרגיל משום לא תעשון כן לד' אלקיכם דהא מבטל הקדושה ממקצת הבשר הנשאר בעור, ואפי' אי נימא שאינו עובר בזה מה"ת על לא תעשון כן משום דהוי דשא"מ ופסיק רישא לא הוי, מ"מ אסור מדרבנן, אבל להסוברים דלא נשאר בקדושתו רק מחמת הרושם שנשאר אין לאסור כלל דזה הוי דרך גניזה: ואף שכ' המג"א סי' קנ"ד סק"ט דתשמישי קדושה הצריכין גניזה אסור לשורפן, ועי' באר שבע סי' מ"ג באריכות, היינו רק משום דעושה דרך השחתה כמש"כ הפרמ"ג שם משא"כ בזה דמפשיט העור, והבשר שנשאר דבוק בו ממילא מתבטלת קדושתו, מחמת ביטולו להעור, אין זה דרך השחתה דהא ישנו בעין אלא שנתבטל מתורת אוכל [ועי' שיטמ"ק זבחים (ד"כ.) אות ט"ז דבמה שמשקע את הכיור לבור ע"י המוכני בטלה קדושת המים, והנה הא דמשקע אותן הוא כדי שלא יפסלו בלינה וגנאי הוא לפסול מים קדושים כדפירש"י ביומא (ל"ז) ואעפי"כ במה שבטלה קדושתו ע"י שיקוען בבור לית לן בה וע"כ משום דזה לא הוי דרך השחתה, ועי' פ"ט דתרומות מ"א הזורע תרומה בשוגג יופך, ובירושלמי שם דזהו מטעם קנס הרי דאסור לזרוע תרומה, אך התם הוי דרך השחתה, ועי' תשו' אבני מלואים סי' י"ח דאסור לבטל תרומה ברוב משום משמרת תרומותי ושם הרי אינו דרך השחתה וצע"ק ואכמ"ל] וחוץ מזה לא חשוב השחתה דהא אם חזר וכנסן לאכילה חוזר וניעור תורת אוכל וחזרה קדושתן למקומה כמש"כ התוס' זבחים שם, וא"כ לא נחשב השחתה דהא אכתי נשאר הרושם ויכול לחזור לקדמותו, ודו"ק:

ובזה מובן הא דאמרי' לקמן בשמעתין במערבא אמרי משמי' דרבינא משום דנראה כעובד עבודה בקדשים, ופירש"י לעולם דברי הכל הוא דבזיון גדול הוא וכו' שמוכרין העור לצורך המפוח כשהוא עדיין הקדשים עיי"ש. פירוש דבזה כיון שהביזוי הוא בשעה שנשאר בקדושתו כ"ע מודו דאסור ואע"ג דפסוה"מ אף למכור באטלז ובליטרא שרי היינו רק משום דיש הנאה להקדש שנמכר ביוקר משא"כ בזה דמה דמשביח בעור פוגם בבשר:

שם בגמ' אלא בכור מאן תנא אר"ח ב"ש הוא דאמר אין מאכילין אותו לנדות, הרי דסברי דבכור בע"מ בקדושתו קאי אף לאחר שחיטה, וקשה למ"ל לאתויי מברייתא דאין מאכילין לנדות ולא מייתי ממתני' דאין מאכלין לזרים, וביותר קשה דבתמורה (כ"ד.) באמת מייתי ר"ח ממתני, שוב ראיתי בנו"ב תנינא סי' קצ"ד נשאל בזה, ורצה לתרץ עפי"ד הב"ש דתרי ר"ח הוי, אך אכתי הוקשה לו אמאי לא עדיפא לר"ח דהכא להביא ממתני':

ונלענ"ד לתרץ דממתני' יש לדחות דאין ראי' כ"כ דבקדושתו קאי שאפשר דאף ב"ש מודו דלאחר שחיטה שוב אין בו קדושה והא דאסרה תורה לזרים הוא משום דבכור מצוה לאכלו אפי' בע"מ כמבואר בטיו"ד סי' ש"ו דאפי' בכור בע"מ מצוה לאכלו תוך שנתו והמצוה הוא רק לכהנים דמתנות כהונה ניתנו להם בברית מלח וע"כ אסרה תורה לאכול לזרים כדי שלא לבטל מצות אכילה, וכן משמע בפיה"מ להרמב"ם כאן עיי"ש, ע"כ מייתי ראי' מהא דאין מאכילין לנדות דאם איתא דלא קאי בקדושתו אלא מחמת המצוה הרי נדות כהנות ג"כ מקיימות מצוה באכילתן [וגדולה מזו כתב הרדב"ז ללשונות הרמב"ם סי' רצ"ג דאם אכל כהן תרומה טמאה אף דאיסורא קעבד מ"מ נתקיים באכילתו מצות אכילת תרומה וכ"ש כאן דליכא קדושה] ואתי שפיר הכל דשם בתמורה מייתי ממתני' שהיא ידועה לכל וכאן מייתי מברייתא משום דבה הראי' יותר מוכרחת:

תוכן העניינים

ראשית בכורים (בכורות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה