אור ברסלב
ראשית בכורים (בכורות) בכורות › דף לא:

ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג

בכורות · דף לא:

דף לא.

דף לא:

(שם ע"ב), בגמ' אמר אביי מע"ב של יתומים מוכרין אותו בהבלעה מכלל דגדול אפי' בהבלעה נמי לא מ"ש מהא דהלוקח לולב מחברו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה וכו' אלא אמר רבא וכו' הא לאחר שחיטה נגאל ורבנן הוא דגזור וכו' משמע דלאביי אפי' לאחר שחיטה אסור למכור מה"ת, וא"כ קשה איך התירו ביתומים הבלעה הא הבלעה זו מוכחת ומה"ט לא התירו בגדולים ואי משום השבת אבדה לבעלים הא גם בגדולים איכא השבת אבדה לבעלים ואעפי"כ לא התירו ואמאי התירו ביתומים:

שוב הוי דיחוי כיון שסוף סוף אינו עומד עוד להקרבה בטלה ההזמנה עייש"ה ולפי"ז קשה טובא מה דאמרי' כאן בשלמא לרבא ניחא הרי אדרבא לרבא עוד קשה ביותר אמאי אם זרק הורצה להקטיר האימורין הא הדם נדחה מהקרבה מחמת איסור שבת דלא הי' עומד עוד לזריקה לעולם וכיון שנדחה נימא דאף אם זרק לא הורצה כדס"ל לרבא התם כיון דאמרי רבנן לא נקריב אם נקריב לא מרצה, אך לפי הנ"ל דקדושה שמפאת ההזמנה לא שייך רק כל זמן שאין שם אלא ההזמנה בלבד אבל אח"כ כשנגמרה הקדושה בטלה לה קדושת ההזמנה במציאות ונבלעה בתוך הקדושה היותר מעולה [וכמש"כ באבני נזר יו"ד סי' תכ"ח דאם עלויי עלי' לקדושתו לא נחשב השארת רושם מהקדושה הראשונה ועי' תניא לקו"א פי"ט] אתי שפיר דלא דמיא להך דש"ס זבחים הנ"ל דשם נתהוו' הדיחוי מחיים בשעה שלא הי' עדיין רק קדושה שמפאת ההזמנה ע"כ מזיק שם דיחוי מחמת איסור שהוא ביטול הזמנה משא"כ כאן שהדיחוי נתהוו' לאחר שחיטה שאז כבר חלה עיקר הקדושה [שהסכין מקדש] שוב אינו מזיק דיחוי מחמת איסור שאינו אלא דיחוי ההזמנה דעכשו שיב אין הקדושה מחמת ההזמנה אלא מחמת גמר הקדושה המעולה ביותר שקדושת ההזמנה נכללה ונבלעה בה, ודו"ק היטב ע"כ הגה"ה:

שוב ראיתי, בשיטמ"ק ב"ק (י"ג.) בשם המאירי שהק' כן והא אין עשה דוחה ל"ת וע"כ כוונתו דעשה כזו דהשבת אבדה אינה דוחה משום דלא דחינן איסורא מקמי ממונא כמש"כ הריט"א לעיל (ד"ל.) עייש"ה, ותי' השיטמ"ק דבבע"מ ליכא אלא איסור דרבנן עייש"ה, וע"כ לאביי קאי, דאליבא דרבא מפורש בגמ' דאינו אסור אלא מדרבנן אע"כ דבא לחדש דלרבא כל דשחוט אפי' תם ליכא איסור תורה, ולאביי בתם אף בשחוט אסור מה"ת אלא בבע"מ אסור מדרבנן אך כיון דלשניהם הם דרבנן צריך להבין במה פליגי, ואמאי לאביי לא שרי בגדולים אפי' ע"י הבלעה ובקטנים רק ע"י הבלעה, ולרבא בקטנים שרי אף בלא הבלעה ובגדולים שרי בהבלעה, וחוץ מזה קשה אליבא דרבא למה הוכרחו להתיר בקטנים שלא ע"י הבלעה הא יש עצה בהבלעה: אך י"ל עפי"ד הרשב"א דאיסור דרבנן לא גזרו בקטנים כלל אלא כל דליכא צורך לקטנים חששו דילמא אתו למיסרך עי' תשו' הרשב"א סי' צ"ב, א"כ י"ל דטעמא דרבא שהתיר בקטנים אפי' שלא בהבלעה דכיון דליכא אלא איסור דרבנן לא גזרו בקטנים, ואף דהיכי שאין לצרכו אסרו דילמא אתי למיסרך מ"מ כאן לא שייך זה כיון דאיסור לא יגאל ע"כ קאי על שניהם על המוכר ועל הלוקח [כמש"כ הרמב"ם לענין מו"מ בשבת וכ"ש הכא דכתיב לא יגאל לשון נפעל] וא"כ מה בכך דהוא אתי למיסרך למכור בגדלותו מ"מ הרי לא ימצא קונה דמי ירצה לקנות ממנו, ולא חששו דילמא אתי למיסרך אלא באיסור שהוא בינו לבין עצמו משא"כ באיסור שנוגע לזולתו דאפי' אם הוא ירצה לא ימצא מי שיתרצה לו, וע"כ בקטנים שרי לגמרי שלא בהבלעה, ואביי דפליג ס"ל דאף בזה שייך דילמא אתי למיסרך, או דלא אזיל בשיטת הרשב"א וס"ל דאף איסור דרבנן לא ספינן לקטנים וע"כ לא הותר בקטנים רק ע"י הבלעה וע"י הבלעה אפשר דחשוב תרי דרבנן דשוגג מותר בו (כמה שבארתי בתשו' להוכיח מפירש"י עירובין (ס"ז ע"ב) ד"ה בדאורייתא עיי"ש] וקטן חשוב כשוגג, ורבא ס"ל דע"י הבלעה היתר גמור הוא אפי' בגדולים דאפי' אי נתפוס דהבלעה חשוב כהערמה מ"מ הערמה בדרבנן שרי כבשבת (קל"ט), ואביי יסבור דכה"ג דההערמה מוכחת אף בדרבנן אסור ולא התירו אלא בקטנים:

אך אכתי קשה מה שפירש"י (דף ל"ב.) בד"ה ושאינו דביתמי ההיתר משום השב אבדה, ובדוחק י"ל דס"ל כהרשב"א דרק לצורך קטן ספינן לי' בידים וגם זה נחשב צורך הקטן דלא בעי' שיהי' צורך אכילה דקטן אלא אף צורך ממון דקטן, אבל לולא זאת לא הוי שרינן לקטן משום דאף כה"ג שייך דילמא אתי למיסרך:

עוד נראה ליישב באופן אחר דלעולם ס"ל לאביי דאף בע"מ אסור למכור מה"ת, והא דשרי בשל קטנים הוא מטעם אחר. דאביי ורבא לטעמייהו אזלי דאביי ס"ל כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאל"כ אמאי לקי, וא"כ כשמוכר המעשר הוי מכירה גמורה, וא"כ גבי קטן דאין מכירתו מכירה אינו עובר על איסור לא ימכר מה"ת ואף דפעוטות מקחן מקח במטלטלין זהו רק מדרבנן וקנין דרבנן לא מהני לשל תורה וע"כ הוי רק מדרבנן ומ"מ שלא בהבלעה לא רצו להתיר משום דיש עצה בהבלעה, ואף בהבלעה הוי קצת איסור כיון דמוכחא מילתא אלא דהתירו מפני השבת אבדה לבעלים דאיסור קל כזה נדחה אפי' מפני עשה דממון, ורבא לטעמי' דס"ל אעל"מ ואעפי"כ לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא הרי אף בגדול אין המכירה מועלת ואעפי"כ אסרה תורה פעולת המכירה וא"כ גם בקטן הוי איסור תורה דמ"מ פעולת מכירה עביד ע"כ הוכרח לומר דהאיסור דרבנן הוא רק משום דבשחוטה מותר מה"ת, אלא דגם בזה פליגי דרבא ס"ל דאיסור דרבנן מותר גבי קטן כדברי הרשב"א, ובהבלעה מותר אף בגדול משום דהערמה בדרבנן שרי: עוי"ל באופן אחר דמה שפירש"י משום השבת אבדה, הטעם כך הוא כיון דאיסור המכירה הוא על שניהם על הקונה והמוכר, וע"כ גבי גדול אף דהקונה מקיים השבת אבדה מ"מ האיסור הוא מצד המוכר דהוא אינו מקיים המצוה, משא"כ גבי קטן דהקטן אינו מוזהר רק הקונה והקונה מקיים השבת אבדה ואיסור דרבנן נדחה אף מפני עשה של ממון [כדמבואר מדברי השיטמ"ק ב"ק הנ"ל וצ"ע אמאי]:

אמנם לפי הצעה הנ"ל דלאביי אף בבע"מ ושחוט אסור למכור מה"ת, ובקטן ההיתר משום דאין מכירתו כלום, קשה קצת מה מקשה הש"ס מכלל דגדול בהבלעה לא מ"ש מהא דתנן מבליע לו דמי אתרוג, הרי אפשר דהבלעה שהיא כהערמה לא הותרה רק בדרבנן וע"כ התם גבי אתרוג דהאיסור הוא מפני שמוסר דמי פירות שביעית לע"ה ועובר בלפ"ע כדפירש"י סוכה שם, ולפ"ע זה אינו אלא מדרבנן כמש"כ הריטב"א ע"ז (ט"ו ע"ב) דבספק הוי איסור דרבנן, וכן גבי קטנים כיון דאין מכירתן כלום הוי דרבנן ומותר הבלעה, משא"כ בגדול דהוי איסור תורה אסור בהבלעה דהוי הערמה בדאורייתא, ומוכח מכאן דאף בכה"ג לפ"ע הוא מה"ת, ולדעת הריטב"א הנ"ל יהי' מוכרח לפרש באופן אחר וצ"ע בזה לעת הפנאי:

בגמ' הלוקח לולב מחברו בשביעית וכו', עי' שיטמ"ק דגרס ברש"י לולב לוקח אדם בשביעית מע"ה משום דבת ששית שנכנסת בשביעית הוא, משמע דבלולב נוהג איסור שביעית, וקשה טובא הא איסור שביעית אינו נוהג אלא בפירות ולא באילנות וענפים ועי' בפי' ר"ג כאן:

ולחומר הנושא אולי י"ל עפי"ד הירושלמי ריש ערלה דהנוטע למצוה ללולב או לאתרוג חייב בערלה עי' בפי' הרא"ש שם הרי דלולב אינו כשר רק מאילן העושה פירות וא"כ אפשר דס"ל להשיטמ"ק דאף שבענפים דעלמא אין איסור שביעית נוהג, הוא משום דמעשה עץ שימש דלדבר שמשתמשין בו אין נ"מ אם הוא מאילן פירות או לא משא"כ בלולב דעיקר כשרותו הוא משום שגדל על אילן העושה פירות אף הענף תורת פרי עליו לענין ששביעית נוהג בו, ואכתי צ"ע בזה:

עי' רמב"ם פ"ו מהל' בכורות ה"ה שכתב מעשר בהמה אסור למכרו כשהוא תמים משמע דתם אסור אפי' שחוט וכן מוכח שם ה"ז מדכתב ומעשר בהמה של יתומים שנשחט במומו מותר למכרו הרי דלא התיר רק בע"מ שנשחט, וקשה הרי הרמב"ם פסק כרבא מדהתיר ביתומים אפי' שלא בהבלעה ולרבא מבואר בגמ' דאפי' תם שחוט מותר מה"ת מדקאמר מה תמורה מחיים אף גאולה מחיים:

ועוד קשה הא בגמ' מבואר דמחיים אף בע"מ אסור מדמקשינן גאולה לתמורה ותמורה נוהג אף בבע"מ, וברמב"ם מבואר דבע"מ חי מותר במכירה מן התורה ועי' מנח"ח מצוה שס"א שנתקשה בזה:

והנה אהא דמבואר ברמב"ם דבתם שחוט אסור מה"ת תירץ במנ"ח דפסק כרשב"י דלא ס"ל הקישא דרבא אלא יליף מקרא דרק בכל אות נפשך כו' דשם איירי בבע"מ ומסתברא לי' לפסוק כן מכח סוגיא דזבחים (ד"ט.) עיי"ש, וצדקו דבריו אך אכתי נשאר הקו' השני' במה שפסק הרמב"ם דבע"מ מותר למכור מה"ת אף מחיים אשר לא מצינו מי שיסבור כן:

והנלפענ"ד בזה בהקדם דברי התוס' גיטין (מ"ג) ד"ה מי דעבד שאינו שוה כלום אלא לקנס אפי' מכרו כולו לגמרי נחשב רק מכירה לקנס עייש"ה הרי דעיקר המכירה מתיחסת לפי השיווי שלו וע"כ אף שמכרו לגמרי הוי כאילו פירש שלא מכרו רק לקנס, וכן מבואר סברא זו בנמו"י פ' איזהו נשך (דע"ג) במש"כ לחלק בין פרדיסא לקרא עייש"ה, ומה"ט נמי כשמוכר מעשר בהמה בע"מ חי נחשב שמוכר בע"מ שחוט כיון דבהיותו חי אין בו שום תועלת דאסור בגיזה ועבודה וחלב וא"כ עיקר השויא שלו הוא מצד מציאותו שלאחר שחיטה והוי כמוכרו לאחר שחיטה:

ועי' רא"ש פ"ק דמכלתין סי"א שכ' דאף דלר"י פ"ח אסור בהנאה בין הנאת גופו בין הנאת דמיו מ"מ מותר למוכרו ולמישקל מיני' מה דשוה טפי משה קטן וה"ה כאן כי שקל מיני' מה דשוה לאחר שחיטה שרי למוכרו מה"ת אף בעודנו חי [ודוקא בתם אין להתיר למכור מחיים מחמת השויא שלאחר שחיטה וזריקה כיון דאז אין לו זכות המכירה דמשלחן גבוה קזכי, או שהרמב"ם פסק כרשב"י דבתם שחוט המכירה אסורה מצד עצמה אבל בע"מ חי שרי כנ"ל] והא דאמרי' איזהו דבר שאין בו ברכה מחיים אלא לאחר שחיטה פירושו דעיקר הברכה שבו הוא מצד מציאותו שלאחר שחיטה ודו"ק היטב:

ומש"כ המנח"ח דרבא ורב אשי קיימי בחדא שיטה המעיין ברש"י לקמן (ל"ב ע"ב) ד"ה העמדה יראה שאינו כן דלר"א תם שחוט אסור וא"כ אפשר דהרמב"ם פסק כרב אשי דהוא בתרא ואי משום הקו' דבע"מ חי אתי שפיר כנ"ל:

ודרך אגב הנני להעיר ע"מ שראיתי בדברי חמודות על הרא"ש כאן אות ג' דפשיטא לי' דכשם שמעשר נמכר בהבלעה ה"ה לבכור דנשקל בליטרא בהבלעה ותמה על הטור והאחרונים שלא הזכירו מזה כלום עיי"ש, ואני בעניי לא זכיתי להבין איך שייך בזה הבלעה בשלמא גבי מעשר היתר ההבלעה משום דאמרי' דעיקר הדמים הוא מקבל עבור החלב והעור, והבשר נותן במתנה אבל כששוקל הכל בליטרא הרי המשקל עולה אף לפי הבשר, וכן לענין מכירה באטלז הרי סוף כל סוף הוא מוכר גם את הבשר באטלז וז"פ:

תוכן העניינים

ראשית בכורים (בכורות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה