ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות · דף לא.
דף לא.
(דף ל"א.) בגמ' ומעשרותיו דאי בעי שדי בי' מומא בכולי' עדרי' פירש"י דעדיין אינם קדושין דליהוי כמטיל מום בקדשים וכו' יש להעיר מאי שנא מהא דאסור להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם בזמן המקדש כדאיתא בר"פ כיצד מערימין וברמב"ם פ"ב מה' בכורות, וע"כ היינו טעמא דאף שעכשו עדיין אינו קדוש מ"מ כיון דעומד לחול עליו קדושה כשיצא לאויר העולם יש בו צד מקודש לענין שאסור להטיל בו מום מעכשו, וא"כ ה"ה כשמטיל מום בכל העדר ע"כ אחד מהם עומד להתקדש ונמצא שמטיל מום בדבר העומד להיות קדוש:
ולכאורה רציתי לתרץ עפי"ד הב"ח יו"ד סי' מ' דעומד מחמת ספק אפי' ספק טרפה לא הוי דענין עומד שייך רק על הודאי, וא"כ גם כאן גבי מעשר בהמה כל אחד הוי ספק אם עומד להיות קדוש, שוב נתתי אל לבי דחילוק זה אינו, דהא בפ"ק דביצה (ד"י.) מת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים מפני שגזרו טומאה על הפתח שהמת עומד לצאת וברש"י שם(ל"ז.) כתב שהיא הללמ"ס [ועי' שיטמ"ק שם (ד"י.) שכן עיקר] הרי דאף מחמת ספק חשוב עומד, ועי' סוטה (מ"ג ע"ב) חמשה אחין ומת אחד מהם במלחמה כולן חוזרין דכל חד וחד קרינן בו אשתו המיוחדת לו, הרי דאף שעומד לכל אחד מחמת ספק קרינן בו אשתו המיוחדת לו מחמת העומד:
ומוכרח לחלק דבנידון הב"ח שאני דהוי ספק אם עומד להיות טרפה או לא משא"כ התם גבי טומאה דהעומד בדרך כלל הוא ודאי דע"כ עומד לצאת בפתח אחד רק דהספק הוא באיזה מהן, וכן גבי שומרת יבם וכל כה"ג לא חשוב ספק כיון דסוף כל סוף עומד הדבר להיות רק דהוי חסרון בירור שאינו מבורר באיזה מהן, ועי' נזיר (ל"ד ע"ב) בסוגיא דהריני נזיר אם כולכם נזירים וברמב"ם פ"ב מה' נזירות ובלח"מ שם דאפי' הי' מאה שאינם נזירים ואחד מהם נזיר ואומר אם כולכם נזירים ה"ז נזיר לפי שיש במקצתם נזיר, וה"ה בזה דכיון שיש בכולן אחד שהקדושה עומדת לחול יש בכולן צד מקודש וכ"ש לפי הנ"ל דבכה"ג מחמת ספק חשוב עומד וא"כ הדרא קושיא מ"ש מבכור קודם שיצא לאויר העולם:
ומוכרח לחלק דגבי בכור עומד ממילא לחול עליו קדושה משא"כ גבי מעשר בהמה דעומד ע"י מעשה, ונודע דברי הח"ס יו"ד סי' רנ"ו דאפי' מאן ל"ל עומד ע"י מעשה מודה בעומד דממילא:
בגמ' ונשאל על טהרותיו דהא חזי לי' בימי טומאתו, ובתוס' הקשו תימא ותרומה טמאה דלא חזי' לי' וכי לא יהי' נאמן וכו', ועי' ר"ש פ"ב דנגעים מה שהעלה דהיכא דלא אתחזק איסורא צורבא מרבנן חזי לנפשו, וא"כ קשה למ"ל הטעם דחזי לי' בימי טומאתו הא כאן לא אתחזק איסורא: אך י"ל דמה דאמרי' כאן נשאל על טהרותיו מיירי היכא שכבר נטמאו רק דמועיל להו טהרה ע"י זריעה ובמים השקה, והשאלה היתה בהזריעה אם היתה כדין דבכה"ג כיון דכבר אתחזק טומאה לא חזי לנפשי' אי לאו דחזי לי' בימי טומאתו, שוב ראיתי כן בחי' בכור שור:
אך בפי' רבינו גרשום כאן מפורש דהשאלה היא אם נטמאו, וא"כ לכאורה ר"ג פליג על הר"ש וס"ל דאף בלא אתחזק איסורא לא חזי לנפשי', אך א"כ יהי' קשה לשיטתו מכל המקומות שהכריח הר"ש דת"ח חזי לנפשי' עיי"ש: ע"כ נ"ל לומר דלא פליגי, וכוונת הר"ש הוא דדוקא היכא דאתחזק התירא חזי לנפשי' אבל היכא דלא אתחזק לא איסורא ולא התירא לא חזי לנפשי', וגבי טומאה משכחת לה כה"ג כגון היכא דהוי ספק אם אדם טמא תלשן מן המחובר בידים לחות דההכשר והטומאה באין כאחת, [ועי' ר"ש פ"ב דתרומות מ"ב] ובזה לא הוי אתחזק טהרה דחזקת טהרה בשעה שהיו מחוברין לא הוי חזקה כיון דאז לא הוי בר קבלת טומאה כלל, ובשעה שנתלשו ונעשו ראוין לקבל טומאה נולד הספק וא"כ לא אתחזק כלל לא איסורא ולא התירא ובכה"ג לא חזי לנפשי' הילכך צריכין להטעם דחזי לי' בימי טומאתו:
ברש"י ד"ה ורואה את קדשיו אם יש לו שלמים בביתו ונפל בהם מום וכו', עי' רי"ט אלגאזי שדקדק אמאי כתב שיש לו שלמים בביתו, והעלה דמה שנאמן הוא מטעם דבידו לאתשולי ובבא ליד הקדש לא מהני שאלה, אך חזר והקשה מתוס' כריתות (י"ג) שכ' דאחר שחיטה וזריקה לא מהני שאלה משמע דקודם לכן מהני אף דכבר הוי ברשות הקדש, ועיי"ש שהאריך בזה: ולפענ"ד נראה לחלק בין קדשי בה"ב לקדשי מזבח עפימש"כ באבני נזר חיו"ד סי' ר"צ בטעם אתי ליד גזבר לא מהני שאלה בהקדש משום דבשעה שמוסרו לגזבר ע"כ צריך להקנותו מחדש ואף שהוא הקדישו כבר בדיבורו מ"מ לא יצא ידי נתינה לרבה דס"ל דמחמת הואיל אי בעי מיתשל עלי' ממוני' הוא הילכך צריך להקנותו מחדש בשעת מסירה לגזבר כדי שלא תועיל עוד שאלה ויקיים מצות נתינה עייש"ה, וא"כ זהי רק בקדשי בה"ב שהעיקר היא הנתינה אבל בקדשי מזבח דלא שייך נתינה ואדרבא צריך להיות בעלים של הקרבן בשעת הקרבה כדי שהקרבן יכפר עליו וכדאמרי' בגמ' כיון דקני לי' לכפרה כדידי' דמיא הילכך מועיל בו שאלה עד לאחר שחיטה וזריקה שהיא גמר ההקרבה:
הנה מה שתפס הריט"א בד' התוס' דדוקא לאחר זריקה לא מהני שאלה משום דכבר עלה לבעלים לשם חובה אבל לאחר שחיטה מהני שאלה, ולפענ"ד קשה לומר דאחר שחיטה יועיל שאלה הא שאלה אינה מועלת רק לקדושת פיו כפירש"י פסחים (מ"ו), ועי' ש"ך סי' רנ"ה דטעם שאלה משום דאתי דיבור ומבטל דיבור וא"כ שחיטת קדשים דהוי קדושה ע"י מעשה דהסכין מקדש לדם האיך אפשר שתועיל שאלה:
ואף דלכאורה י"ל דהשאלה עוקרת רק הקדושה הראשונה שע"י פיו וכיון שקדושה זו נעקרה למפרע ממילא שוב לא קידש הסכין דהוי כשוחט חולין, אך הא ליתא דאם היו ב' קדושות נפרדות הי' אפשר לומר כן אך האמת הוא דהקדושה שע"י פיו היא רק הזמנה וע"י הסכין נגמרה הקדושה כדמוכח באבני נזר יו"ד סי' של"ט ס"ק ח' ואו"ח סי' של"א אות ח' דאין קדושתו גמורה עד שעת שחיטה הרי דע"י השחיטה נתחזקה הקדושה הראשונה ושוב חשוב קדושה ע"י מעשה וע"כ א"א שתעקר ע"י שאלה, ומה גם לפי המבואר באבני נזר חיו"ד סי' רכ"ח דהיכא דעלויי עליי' לקדושתו לא נשאר רושם מהקדושה ראשונה, וא"כ אחר שנגמרה הקדושה ע"י השחיטה נחשב כאילו כל הקדושה היא האחרונה שע"י קדושת כלי וא"כ האיך יועיל שאלה): הגה"ה ויש להביא ראי' לזה מש"ס ביצה (ד"כ ע"ב) עבר ושחט מאי רבא אמר זורק את הדם ע"מ להתיר בשר לאכילה רבה בר"ה אמר זורק את הדם ע"מ להקטיר אימורין לערב מיתיבי כבשי עצרת וכו' אם זרק דיעבד אין לכתחילה לא בשלמא לרבא ניחא אלא לרבה בר רב הונא קשיא:
ויש להעיר לפי"מ דקאמר רבא בזבחים (ע"ג ע"ב) השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצה הרי דס"ל דאף מחמת איסור שייך דיחוי, ועי' אבני נזר חיו"ד סי' של"ט ביאר שיטת רבא, אף דבעלמא מבואר דדיחוי שייך רק מחמת פסול ולא מחמת איסור, אך זהו רק להסוברים בע"ח אינן נידחין וטעמם משום דדיחוי לא שייך רק אחר גמר הקדושה היינו אחר שחיטה אבל מחיים דהקדושה אז אינה אלא גדר הזמנה לא שייך דיחוי ע"כ אף מחמת איסור לא הוי דיחוי, אבל רבא דס"ל בע"ח נדחין הרי אית לי' דשייך דיחוי בהזמנה ע"כ אף מחמת איסור ובאמת מד' התוס' כריתות שם אין הכרח כלל דצריך אף זריקה ומש"כ לאחר זריקה לרווחא דמילתא אמרו כן אבל האמת הוא דלאחר שחיטה גרידא ג"כ אינו מועיל שאלה וז"פ:
וראיתי במנח"ח בהשמטה למצוה שנ"ז שפשוט אצלו דבאזמני' וצר בו יכול לשאול על ההזמנה וכיון דאזמני' בטעות שוב הוי צר בי' ולא אזמני', ותמה ע"מ שלא העירו הפוסקים בזה, ולפענ"ד הקלושה אין הדבר פשוט כ"כ כנ"ל:
ובנוגע לדברי רש"י כאן י"ל בפשיטות דאם הקרבן כבר הוא ברשות הקדש ונולד בו איזה שאלה מותרין הבעלים להורות כיון דהכהנים בקיאים ויודעים אם יפה הורה ליכא שום חשש, ע"כ פירש"י דכאן מיירי שהקרבן עדיין ברשותו ונולד בו מום:
עוד ראיתי בריט"א שם שהביא דברי הרמב"ם פ"ז מה' ערכין וז"ל המקדיש כל נכסיו ואח"כ גרש את אשתו וגבתה כתובתה אינה גובה עד שידירנה הנאה שמא קנוניא עשו על ההקדש ואין אומרין אילו רצה הי' אומר בטעות הקדשתי וישאל על הקדשו לחכם ויתיר לו עכ"ל, מפורש יוצא מדברי הרמב"ם דאינו נאמן במיגו דאי בעי מיתשל, וקשה דהא אמרי' כאן ורואה את קדשיו דנאמן במיגו דאי בעי מיתשל, וכן מפורש בר"פ האשה רבה דבהקדש דידי' נאמן משום מיגו דבידו לאתשולי הרי דאף בהקדש שייך מיגו דבידו לאתשולי עיי"ש שהביא דברי המחנ"א והאריך בזה:
ולפענ"ד הקלושה נראה לומר דהרמב"ם לשיטתו שפסק בפ"א מה' איסורי מזבח מי שדימה שמותר להקדיש בע"מ למזבח והקדיש ה"ז קדוש ואינו לוקה, והראב"ד שם השיג דהוי הקדש טעות, וצריך להבין דעת הרמב"ם דלכאורה אין לך טעות גדול מזה שהי' טועה בדין, אך י"ל עפי"ד התוס' ב"ק (קט"ז.) ד"ה מדעתא שחילקו בין אדעתא דארי' אפקרי' דחשוב הפקר טעות להמציל מן הארי ומן הדוב דלא חשוב הפקר בטעות דהתם מתייאש לגמרי משום דלא שכיח כלל שיציל מן הארי משא"כ הכא דכמה פעמים שיהי' שבע ולא יאכל עייש"ה, ומבואר משם דהפקר בטעות לא נקרא רק היכא דהטעות שכיח קצת אבל היכא דלא שכיח לא נחשב הפקר בטעות דמיאש עצמו ומפקירו לגמרי, וכן מבואר בש"ס כריתות (כ"ד.) גבי שור הנסקל שהוזמו עדיו דכל המחזיק בו זכה בו ולא אמרי' דהוי הפקר בטעות וע"כ היינו טעמא משום דעדים זוממין לא שכיחי לא חשוב הפקר בטעות, ועי' ירושלמי סו"פ חלק דפליגי ריו"ח ור"ל בזה אי חשוב הפקר בטעות ור"י ס"ל דלא הוי הפקר בטעות, ועי' תוס' חולין (פ"ב.) ד"ה והתנן וכו' וי"ל דסברא דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההרוג וכהנה רבות ואכמ"ל, וא"כ בנידון הרמב"ם ה' ערכין הנ"ל דמיירי בהקדיש כל נכסיו כיון דלאו אורח ארעא להקדיש כל נכסיו ולהשאר גברא ערטילאי ודאי בשעת הקדשו עשה בגמר דעתו ולא עלה על דעתו כלל שישאל לפעמים על הקדשו [דוגמת סברת הר"ן נדרים (פ"ז.) בטעם דבמקדש ומגרש לא אמרי' תוכ"ד כדיבור דענינים חמורים כאלה אין אדם עושה אלא בהסכמה גמורה עייש"ה, וה"ה בזה כשהקדיש כל נכסיו ודאי עשה בהסכמה גמורה ולא עלה על רעיונו כלל שישאל על נדרו] הילכך לא מהני שאלה דשאלה עושה הקדש טעות, ולדעת הרמב"ם לא חשוב הקדש טעות רק כשהטעות שכיח קצת אבל הטועה בדין כיון דלא עלה על רעיונו כלל שיש איסור בזה דאם הי' עולה בדעתו הי' שואל הדין לבקי, גמר והקדיש בכל ענין ודמיא לע"ע דגמרי ומקדשי מפני שאינו עולה על דעתם שימצא ההורג:
ולפי"ז עיקר החילוק הוא בין מקדיש כל נכסיו למקדיש מקצת נכסיו דבמקדיש כל נכסיו לא מהני שאלה ובמקדיש מקצת נכסיו דמועיל שאלה שפיר מהימן מטעם מיגו דבידו לאתשולי כדמוכח מסוגיא דהכא ודפ' האשה רבה, ואכתי צ"ע בזה:
ומש"כ הריט"א בסוף דבריו שם דכיון דחשדינן לו שיורה שלא כדין ישקר ג"כ לבדות מלבו שיש לו פתח, קשה לי דהא לא חשדינן לו שיורה במזיד שלא כדין רק דמחמת נגיעותו יטעה להורות שלא כדין:
פרק חמישי תוד"ה חוץ וכו' שמא משום קרא נפקא דאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאתן להקדש ע"כ, עי' שיטמ"ק זבחים (ע"ה ע"ב) שהאיסור הוא מצד הסברא ואעפי"כ הוא איסור תורה דבאמת סברא ג"כ היא מה"ת כדמוכח בפ"ב דכתובות למ"ל קרא סברא היא: