ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות · דף כח.
דף כח.
(דף כ"ח) במתנה ששוחט את הבכור ומראה את מימו ר"י מתיר רמ"א הואיל ונשחט שלא עפ"י מומחה אסור, עי' ירושלמי פ"ג דביצה ה"ד כדעתי' דר"י אין המומחה תורה, משמע דלר"מ צריכין מומחה מה"ת ואם לא התירו מומחה אינו מותר אף אם נודע אח"כ שודאי הי' מום, ובשמעתין משמע איפכא דאף לר"מ מיתר מה"ת ואינו אסור אלא מדרבנן מטעם גזירה או קנסא: ואולי גם כוונת הירושלמי אינו שאסור מה"ת אם לא התירו מומחה רק שעשוהו חכמים לעצם איסור כל זמן שלא התירו מומחה, וראיית המומחה נחשב מתיר ולא הוראה, וכדמבואר בר"ן פ"ג דביה בשם הרז"ה דמדמה מראה סכין לחכם לראיית בכור דהראי' הוי גוף התיקון ולא בירור הספק בלבד עיי"ש, וזהו החילוק שבין גזירה לקנסא, דאם הוי גדר גזירה הוי עצם פסול ואסור לכל, ואם קנסא אין לאסור רק לבעלים ולמי שנשחט בשבילו כמו גבי מבטל איסור לכתחילה, אך הפ"מ והק"ע יש להם פי' אחר בד' הירושלמי שם עיי"ש:
תוד"ה עד שלא נראה כו' אבל הי' משמע דאם הי' רוצה לכונסו לכיפה כונסו ומעשים בכל יום ששומרין אותה עד שיפול בו מום וכו', עי' תוס' ע"ז (י"ג ע"ב) ולקמן פ' מעשר בהמה (נ"ג.) תוד"ה ואיזהו ומש"כ בחידושי שם בס"ד: