אור ברסלב
ראשית בכורים (בכורות) בכורות › דף כז.

ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג

בכורות · דף כז.

דף כו.

דף כז.

(דף כ"ז.) בגמ' ישראל שהפריש תרומה מכריו ומצאו ישראל אחר וכו' אם הי' כהן לכהן אסור פירש"י כיון דלדידי' חזיא נראה ככהן המסייע, החילוק שבין כהן לישראל לפי הנראה כך הוא, דעיקר איסור של כהן המסייע הוא כשהכהן חסר וממון ישראל נתרבה, כמו גבי ריבית דאמרי' בפ' איזהו נשך (ס"ט) שרי לי' לאינש למימר לחברי' הילך ד' זוזי ואוזפי' לפלניא זוזא לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, ולא דמי להך דקדישין (ד"ז.) הילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת עי"מ שאחר נותן בשבילו וכן בקנינים, דהתם אין עיקר הקפידא בחסרון ממין המקדש אלא שהמתקדשת תקבל מחמת הקדישין כמש"כ בתשו' רדב"ז ח"ז סי' ל"ו משא"כ ברבית דהקפידא הוא גם חסרין ממון הלוה, מה שחברו חסר בשבילו לא נחשב כאילו ממונו של הלוה חסר, [ועי' אבני נזר ה' רבית סי' קנ"א] וה"ה לענין שחתם ברית הלוי אין האיסור רק באופן שהכהן חסר משום דסתמא כה"ג שכיחא] וע"כ כשישראל נותן לו כדי שיתן לבן בתו כהן, אין כאן בית מיחוש דהכהן לא חסר ולא מידי:

אך כשכהן אחר ניתן בשבילו אסור דנראה כאילו הכהן המקבל התרומה זוכה תחילה עבור הכהן ששלם בעד הטיה"ל ואח"כ זוכה לעצמו כהך דירושלמי פ"ב דקדושין באומר לאשה התקדשי לי בסלע ואמרה תנהו לעני נעשה העני זוכה תחילה לאשה ואח"כ לעצמו משום שעפ"י פקודתה היא נותן לעני, יה"ה בזה, משא"כ כשהישראל משלם עבור הטוה"נ דלא שייך לומר כך, ומ"מ אף בכהן לא נחשב ממש ככהן המסייע בבית הגרנות, אלא רק נראה כמסייע, משום דלא דמי ממש להך דירושלמי קדישין הנ"ל, דהתם רוצה היא להתקדש ולעשות טובה לעני, עי' רשב"א פ"ק דקדושין (ד"ז ע"ב) משא"כ בזה דאין הכהן הראשין רוצה שיזכה בהתרומה תחילה עבורו דאין אדם חוטא ולא לו, הילכך לא הוי רק נראה כמסייע:

עי' רמב"ם פי"ב מה' תרו"מ ה"כ שפסק דאין חילוק בין תרו"מ לשאר מת"כ ובכולן יכול הישראל ליתן עבור הטוה"נ שיתן לבן בתו כהן, ועי' בפי' הרדב"ז שם ובב"י יו"ד סי' של"א שתירץ דבריו ז"ל, ולפענ"ד י"ל פשיטות שמפרש הסוגיא כפי' ר"ג כאן ואתי שפיר:

שם בגמ' רב הונא ברי' דר"י כי מיתרמא לי' חמרא דתרומה הוי רמי תרי נטלי דחולין וחדא נטלא דתרומה ושקיל מכאן ואילך רמי חדא ושקיל חדא, כן היא הגירסא לפנינו בגמ', וכ"כ השיטמ"ק בשם רש"י וכן היא ברמב"ן ובראב"ד בהשגות פי"ג מה' תרומות עיי"ש, והטעם בזה דאם לא שקיל חדא קודם שנותן הנטלא הרביעית יהי' חוזר וניעור, אך כשנוטל אחת קודם שנותן הרביעית תולה לומר שמה שנטל הי' התרומה ושוב אין כאן תרומה כלל כדמשמע מלשון הרמב"ן עיי"ש, אולם אכתי קשה הא קימ"ל יש בילה בדבר לח וע"כ נטל מכולן בשוה לפי חשבון ושוב י"ל חוזר וניעור, ואף דכשנוטל פעם הראשון אכתי נשאר רוב חילין דנשאר ד' שלישין מהחולין וב' שלישין מהתרומה, מ"מ הא כשנותן בפעם שני' עוד נטלא דתרומה הרי נמנא עכשו ה' שלישין תרומה וד' חולין, ושוב התרומה היא הרוב ונימא דחוזר וניעור: ולפום רהיטא עלה בלבי דבתרומה לא שייך כלל חוזר וניעור, והוא לפימש"כ הריטב"א ע"ז (ע"ג) בשם הרמב"ן דסברת חוזר וניעור משום דאין דיחוי באיסורין אבל בקדשים דיש דיחוי אמרי' קמא קמא בטל וכדאמרי' בזבחים (ע"ח) לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם אבל נפל דם לתוך מים ראשין ראשון בטל אר"פ ולענין כיסוי אינו כן אין דיחוי אצל מצות הרי דבקדשים דיש דיחוי לא אמרי' חוזר וניעור, וא"כ בתרומה דהוי ג"כ ענין קדשים דאכילת תרומה איקרי עבודה כבש"ס פסחים (ע"ב ע"ב) שייך בה דיחוי ולא אמרי' חוזר וניעור, והא דצריך לשקול חדא קודם דרמי חדא ואינו נותן בזה אחר זה דליבטל קמא קמא י"ל כיון דבדעתו לערב כל התרומה בב' נטלות אלו של חולין אפי' אם יתן בזא"ז הוי כנותן הכל בב"א, דומיא להך דמנחות (ד"ח.) דעתו להוסיף שאני, וכן בפ"ג דמקואות מ"ד משנים ושלשה מצטרפין מד' אין מצטרפין בד"א בזמן שלא נתכוין לרבות אבל נתכוין לרבות אפי' קורטוב בכל השנה מצטרפין, ופירשו הטור ורי"ו ביו"ד סי' ר"א דמשעה הראשונה שהתחיל להטיל בה מים הי' בדעתו להטיל ג' לוגין והוי כנותן הכל בב"א, וכן כתב הראב"ד בס' בעה"נ הובא בב"י שם, ואתי שפיר הראב"ד לשיטתו, וה"ה כאן דאם דעתו לערב הכל הוי כנותן בב"א ולא נתבטל קמא קמא, ועי' בפ' השוכר את הפועל (ע"ג) דמחלק הש"ס בין חבית לרצור קטן ובר"ן שם] אבל כשנטל אחת קודם שנותן השני' וכן לעולם לא שייך לומר דהוי כמערב בב"א כיון דמפסיק פעולה בינתים: ועוד דהא דהיכא שבדעתו להוסיף נחשב כמערב בב"א אפשר דהוא מטעם עומד דכיון שדעתו לכך עומד לכך [כמש"כ בתשו' ח"ס או"ח סי' מ"ו דאם כבר התחיל ובדעתו לגמור נחשב עומד אף בלי מצוה עיי"ש] וגבי עומד צריך שלא יחסר מעשה בינתים, כדפירש"י פסחים (י"ג ע"ב) כל העומד לזרוק שאינו מחוסר אלא זריקה עיי"ש, וא"כ כאן שבדעתו להוסיף אחר הנטילה הרי לפני הנטילה עדיין אינו עומד לכך הילכך לא חשוב כמעורב ושפיר דמי, ומיושב לפי"ז מה שהקשה הריט"א הרי הראב"ד פסק בעלמא דלא אמרי' חוזר וניעור וכאן ס"ל חו"נ עיי"ש, ולפי הנ"ל ניחא דכאן אין הטעם משום חו"נ רק דהוי כמערב בב"א אבל חו"נ לא אמרי' לגבי תרומה כנ"ל:

שוב נתתי אל לבי, דמש"כ דגבי תרומה לא אמרי' חו"נ ליתא, דהא מפורש בפ"ה דתרומות מ"ז סאה תרומה שנפלה למאה הגביהה ונפלה אחרת וכו' הרי זו מותרת עד שתרבה תרומה על החולין, ובירושלמי אר"י זאת אומרת דבר שהיא בטל מה"ת מעורר את מינו לאסור, הרי דבתרומה אמרי' חו"נ, וכ"מ לעיל (כ"ג.) עיי"ש [והא דקשה מקדשים דלא אמרי' בהו חו"נ יתיישב לקמן אי"ה]:

ולכאורה עלה בדעתי כיון דחזינן דבמדוחע בפחות ממאה לא אמרי' חוזר וניעור כדמבואר בפ"ה דתרומות שם דאינו אסור עד שתרבה תרומה על החולין, ולכאורה הרי תיכף כשנפלה הסאה השני' שוב ליכא מאה ונימא חו"נ, אע"כ דבזה לא אמרי' חו"נ וא"כ בתרומת חו"ל לא החמירו יותר מבמדומע של א"י, דכאן פחות מרוב לא חמור מפחות ממאה של תרומת א"י, אך זהו דוחק גדול, דהא דבמדומע לא אמרי' חו"נ הטעם דבשיעור כזה לעולם ליכא איסור תורה אבל בפחות מרוב דבאיסור תורה אסור מה"ת, אף באיסור דרבנן אמרי' חו"נ כדמוכח לעיל (כ"ב.) גבי הלוקח ציר מע"ה דאף דהוי תרי דרבנן טומאת משקין דרבנן וטומאת ע"ה דרבנן, אעפי"כ אמרי' חו"נ:

אך י"ל כך דהנה באמת צריך להבין אמאי נימא גבי תרומה חוזר וניעור הא בקדשים יש דיחוי ומ"ש מדם קדשים שנתערב לתוך מים דלא אמרי' חוזר וניעור כנ"ל [ואף דבתוס' ב"מ (נ"ג ע"ב) ד"ה לא כתבו דדוקא בזבחים שעושין מהם עבודות שייך דיחוי אבל לא בקדשים הנאכלין, אך בתוס' זבחים (ס"א ע"ב) ד"ה לאחר מבואר להיפוך עיי"ש, ועוד דבתרומה אפשר דאף לשיטת התוס' ב"מ הנ"ל שייך דיחוי וכן מוכח מדכתבו אבל מעשר ובשר זבח לאחר עבודה, והשמיטו תרומה וטעם נכון יש לחלק ביניהם דבזבחים שיש בהם עבודת מזבח אין האכילה נחשב עבודה משא"כ בתרומה דאכילתן הוא עבודתן כלשון הש"ס פסחים (ע"ב ע"ב) עבודה עבדתי מדשייך בזה ברך ד' חילו (וכן מוכח ברמב"ם פי"א מה' תרומות הכ"ג עיי"ש]:

ומוכרח לתרץ דתרומה שנתערבה ברוב לא חשוב דיחוי משום דבידו לבטל הדיחוי היינו להוסיף תרומה עד רובו כדי שיהי' חוזר וניעור ותחזור קדושת התרומה למקומה, וכל שבידו לא הוי דיחוי, וא"ת א"כ אף גבי דם קדשים נימא כן דלא הוי דיחוי משום דבידו לבטל הדיחוי עי"מ שיוסיף דם אך התם שאני דהא כ' התוס' זבחים (ל"ד ע"ב) דכסהו הרוח ונתגלה חשוב דיחוי אף דהוי בידו לגלותו כיון דאין מצוה לבטל הדיחוי עיי"ש, וה"ה גבי דם שאין מצוה להוסיף עוד דם כדי לבטל הדיחוי מהדם שנתערב דכיון דאיכא עוד דם הרי יכול לזרוק דם הנשאר [דסתמא יש בו כדי הזאה דשיעור הזאה היא דבר מועט] ואין שום מצוה לבטל הדיחוי דמוטב לזרוק הדם הנשאר שאין בו תערובות מים כלל, וכיון דליכא מצוה לבטל הדיחוי חשוב שפיר דיחוי משא"כ גבי תרומה שנתערבה ברוב ונתבטלה קדושתה יש מצוה להרבות תרומה בכדי לבטל דיחוי' כדי שתתקיים מצות אכילת תרומה גם במה שנתבטל ושפיר חשוב בידו ולא הוי דיחוי:

וכל זה היא רק בתרומת ארץ ישראל, אבל בנ"ד בתרומת חו"ל אין לומר דלא חשוב דיחוי משום דמצוה:

הגה"ה ואין לומר דמה שיוסיף עוד תרומה בתוך התערובות נחשב גרעון לתרומה הלזו שלא יאכלנה בפ"ט רק בתערובות חולין ולאו שפיר דמ' לעשות כן זה אינו, דאם יוסיף תרומה באופן שהתרומה תהי' רוב נגד החולין נעשה הכל תרומה, כדמבואר בתוס' נדה (מ"ז) ד"ה אתי עיי"ש שנסתפקו לענין דימוע ביותר מרוב אם נעשה תרומה מה"ת, משמע דבפחות מרוב פשיטא דמקבל דין תרומה מה"ת, ואף לדעת הר"ש בפ"ק דחלה מ"ד דאין הכל נעשה תרומה מ"מ כיון דהתרומה לא נתבטלה הרי אוכל ממנה כזית בכאכ"פ וכזית בכאכ"פ באופן שאינו בטל להוסיף תרומה כדי לבטל הדיחוי, דאדרבא הכי עדיף טפי שלא תתעורר קדושת התרומה דאם תתעורר לא יהי' רשאי לאכלה בטומאה ומוטב שתתבטל, וכיון דאין שום מצוה לבטל הדיחוי הוי דיחוי ואינו חוזר וניעור:

ועוד נראה דעיקר הטעם דבכיסוי לא נחשב בידו לבטל הדיחוי משום דלא שכיח לעשות כן כדמוכח בתוס' שם גבי מומר וכן בדם קדשים לא שכיח שיעשה כן ועי' רא"ש נדרים (נ"ט.) ד"ה בתרומה מש"כ בשם הרא"מ דכיון דלא שכיח לא חשוב בידו לאיתשולי, משא"כ הכא דעומד לעשות כן ולא לבטל הדיחוי דהא עוסק כאן בביטול התרומה וכ"ש שלא יוסיף עלי', וא"כ הוי שפיר דיחוי דגם תרומת חו"ל יש בה קדושה מדרבנן וקדושה זו נידחת בשעה שנתערבה ברוב, ושוב אינו חוזר וניעור לעולם, והא דצריך להרים אחת בכל פעם הוא כדי שלא יחשב כנתערב בב"א כנ"ל:

ובעיקר הקושיא שהקשיתי האיך יכולין לתלות שהנטלא דשקיל הוא התרומה ומה שנשאר הוא חולין, הא קימ"ל יש בילה בדבר לח, כעת עלה בלבי לפרש עפי"ד הכ"מ פ"ו מה' מקואות ה"י בהא דחבית מלאה מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה, וקשה הא נתערבו בכל המקוה דהא אמרינן דמקוה שיש בה מ' סאה אפי' שפך לתוכה שאובין כל היום כולו לא נפסלה, ותירץ הכ"מ דיש חילוק בין שפיכה לנפילה דבחבית שנפלה כיון דלא הי' בדרך שפיכה אפשר דלא נתערבו בכל המקוה ועומדין במקום אחד עיי"ש: ולפי"ז מובן דבשפיכה עצמה יש חילוק בין שופך בכח לשופך בנחת דהוי כמו נפילה דבכה"ג אפשר שלא יתערבו, וא"כ י"ל דכאן כשבא לבטל התרומה בתוך החולין הוי רמי בנחת באופן שאפשר שישארו במקום אחד, ומ"מ נתבטל דהא אין מקום התרומה ידוע וגם אפשר שנתערב באמת ונבלל יפה, אך כיון שאפשר ג"כ שנשאר במקום אחד שוב יש לחלות דמה שנטל הוא התרומה ומה שנשאר היא חולין בלבד, ומ"מ מותר לשתות גם הנטלא שתולה בה התרומה דכשבא לשתותה תלינן איפכא שהיא חולין והתרומה נשארה בתוך התערובות וקולא כזו הקילו בתרומת חו"ל וכיונה זו יש להעמיס בדברי הרמב"ן כאן שכ' בזה"ל דסבר הנך תרי דפיישן חולין נינהו עיי"ש: ועי' רמב"ם פי"ג מה' תרומות ה"ה סאה תרומה שנפלה למאה הגביהה ונפלה אחרת וכו' שאם נפלו לתוך המאה של חולין סאה ועוד של תרומה הכל מדומע ובהשגת הראב"ד שם א"א אינו כן אלא שאם נפלו שם חמשים ואחת סאה וכו' נדמעו שהרי רבתה תרומה, ובפי' רדב"ז שם בזה"ל וטעמו דחיישינן שמא הי' מגביה החולין ונשארה התרומה וזהו א"א אלא א"כ ביבש ביבש אבל בלח בלח לא יצטייר בשכל וכו' עיי"ש, ולפי"ד הכ"מ הנ"ל אפשר דזהו טעמו של הראב"ד כיון דשם הוי דרך נפילה יצויר שפיר שיגביה החולין ותשאר התרומה וחוששין לכך, וא"כ הראב"ד שמפרש בנ"ד כרש"י והרמב"ן אפשר דלטעמו אזיל דמשכחת לה לערב דרך נפילה בנחת ויש לתלות שמה שנוטל היא התרומה כנ"ל, אך בריטב"א מכות (ד"ד.) הביא דברי הראב"ד בשם הר"מ הדרשן שיש לו טעם אחר בההיא דחבית שנפלה, דדוקא בים הגדול דינא הכי משום שמימיו מלוחין ואינם מתערבין עם שאר מים עיי"ש, ומדנחית לבקש חילוק אחר משמע דלא ס"ל כהכ"מ לחלק בין שפיכה לנפילה, ואולי הראב"ד הנ"ל אינו בעל ההשגות:

והלום ראיתי בתשו' חוות יאיר סי' ק"ו הביא דברי הכ"מ הנ"ל וכתב דאפשר דשם מיירי שנפלה כל החבית עם המים שבתוכה ובתוך הים נשברה דבכה"ג יש לחוש שמא לא נתערבו, אך לא כ"כ בדרך פשיטות רק בדרך אפשר עיי"ש:

והנה דעת הרמב"ם בזה דנוטל לוג אחד של תרומה ונותן עליו ב' לוגין של חולין ונמצא הכל שלשה ואח"כ מיין של תרומה עוד לוג ונותן לתוך הג' ומגביה מארבעתן לוג ושותה וחוזר ומשליך וכו' והשיג הראב"ד דענין זה אסור שהוא מחצה על מחצה, והכ"מ תירץ שמאחר שהשליכם בזא"ז אמרי' קמא קמא בטל עיי"ש, אך אכתי קשה א"כ אמאי צריך להוציא לוג אחד קודם שמשליך לוג החמישי כיון דאמרי' קמא קמא בטל, הרי יכול להשליך כסדר בזה אחר זה:

והנלפענ"ד בזה שאפשר דס"ל להרמב"ם דאמרי' כאן חוזר וניעור אך רק כשנתרבה רוב תרומה אבל במחצה ע"מ אינו חו"נ, והטעם בזה כיון דקימ"ל דאף ביד"א א"א לצמצם כמש"פ הרמב"ם בפ"ט מה' רוצח ה"ח, א"כ בנתערב מחצה על מחצה אכתי אינו איסור ברור דילמא אין הנטלות שוין ושל חולין היתה גדולה מעט ונמצא דאכתי איכא רוב חולין, והוי ספיקא דרבנן ושרי והא דאינו מטיל ב' לוגין של תרומה בב"א, י"ל דאם הי' עושה כן לא הי' שייך להתיר מטעם ספיקא דרבנן דלא התירו בתרומת חו"ל לבטל לכתחילה רק היכא דאיכא ודאי שיעור ביטול משא"כ הכא דהוי ספקא, ואף שאם נתהווה כך ממילא אין לאסור מספק אבל לכתחילה לערב באופן כזה אסור: [וברא"ה מוכרח לחלק לדעת הרמב"ם בין לערב לכתחילה לנתערב ממילא כמש"כ הכ"מ בפ"ה מה' בכורים הי"ב ליישב מש"פ הרמב"ם שם דאם נתערב שוה בשוה מותר וכאן פסק דמבטלה ברוב דשם מיירי בנתערב ממילא הילכך אף שוה מותר עיי"ש, וטעם החילוק בזה אפשר משום דכל דליכא רוב היתר נחשב כאילו האיסור הוא בעין [עי' בס' מנחת כהן שער התערובות ח"א פ"ט ובפרמ"ג מש"ז סי' ק"ג סק"א] הלכך אף דהתירו בתרומת חו"ל לבטל לכתחילה לא התירו רק היכא דאיכא רוב היתר דאז נחשב שאין האיסור בעין אבל אי איכא רוב שהאיסור בעין לא, אבל אם נתערב ממילא אף בשוין התירו דלא גזרו שיפסיד את התערובות היכא דנתערב ממילא]:

יוצא י"ח אפי' גבי מצה ועי' פ"ה דשביעית מ"ז אין מבשלין ירק שביעית בשמן של תרומה שלא יבואו קדשים לידי פסול הרי דלולא טעם זה הי' מותר אף דמערב בחולין וז"פ:

ואין לומר דהתרומה כבר נפסלה בהיסח הדעת בשעה שהחולין היו רוב, דהא משכחת לה כשלא הסיח דעתו ממנה, ואף דאז לא היתה תרומה מ"מ נחשב שמירה, כמבואר בירושלמי פ"ח דתרומות ה"ד דמקשים לריו"ח דס"ל היסח הדעת פסול תורה אמאי אין שורפין תליי' עם הטמאה, הא נפסלה בהיסח הדעת, ותירצו שהוא משמרה שלא תגע באחרות, הרי דגם זה חשוב שימיר אף שלא שמרה לא תיטמא רק שלא תטמא אחרים דמ"מ הא לא הסיח דעתו ממנה, וכ"ש כאן, ע"כ הגה"ה:

וכל זה הוא רק בתחילת ביטול אבל לענין חוזר וניעור אי הוי מחצה על מחצה בצמצום אינו חו"נ, דבתחילת ביטול שאתה בא להפך את האיסור להיתר בעי' רוב שהמיעוט יהי' נגרר אחריו, אבל במחצה על מחצה כל אחד עומד בפ"ע ואינו נהפך, משא"כ היכא שכבר נתבטל ונהפך להיות היתר רק שהאיסור שנפל מחדש בא להפכו להיות אסור כל דליכא רוב איסור נשאר כמו שהי' הילכך מחצה על מחצה אינו חו"נ, ושפיר פסק הרמב"ם כאן דמותר לערב עד מחצה:

וכן מבואר להדיא ברמב"ם פי"ג מה' תרומות ה"ה שכתב סאה תרומה שנפלה למאה וכו' שאם נפלו לתוך המאה חולין סאה ועוד של תרומה סאה אחר סאה נעשה הכל מדומע עיי"ש, ואם איתא דבמע"מ אמרי' חו"נ למ"ל מאה סאה ועוד הרי כשנפלו המאה הוי מע"מ אע"כ דכל דליכא רוב איסור לא אמרי' חוזר וניעור:

והראב"ד דמשיג בהי"א שם דבכה"ג אסור משום דהוי מע"מ, הרי יש לו פירוש אחר בה' ה' שם ולשיטתו גם במחצה על מחצה אמרי' חו"נ, [ועי' בס' תמים דעים להראב"ד סי' ל"ו], ולפימש"כ הר"ן והריטב"א בפ"ב דע"ז בשם הראב"ד דרק באיסור משהו אמרי' חו"נ, מוכרח לומר דטעמו של הראב"ד כאן משום דכל שבדעתו לרבות הוי כנתערב בפעם אחת, וכמש"כ הטור ורבינו ירוחם ביו"ד סי' ר"א בהא דפ"ג דמקואות מ"ד אבל אם נתכוין לרבות אפי' קורטוב בכל השנה מצטרף עיי"ש, והרמב"ם ס"ל דאפי' בנתכוין לרבות לא נחשב כמערב בפ"א, דגם בההיא דמקואות יש לו פירוש אחר עי' בפיה"מ שם ובפ"ה מה' מקואות, ומ"מ בשאר איסורי דרבנן אף הרמב"ם מודה דבעי' רוב ממש ואין מתירין במחצה על מחצה מכח ספק, והטעם בזה משום דאתחזק איסורא ובאתחזק איסורא אף באיסור דרבנן ספקו לחומרא כדמבואר ברשב"א ורא"ש פ' ב"מ (ל"ד.) אך בתרומת חו"ל הקילו דדנו אותה כדבר שאין לו עיקר מה"ת מדהתירו לבטלה לכתחילה עי' תוס' ביצה (ד"ד ע"ב): אך לפי"מ שביאר בס' אבן העיזר שבת (ל"ד.) שיטת רש"י והרמב"ם דבאיסור דרבנן אפי' ביש לו חזקת איסור אזלי' בספקו להקל עיי"ש וכ"מ בריטב"א נדה (ס"א ע"ב) ד"ה זאת אומרת יהי' מוכרח לחלק באופן אחר דבמחצה על מחצה לא הוי ספק השקול דיש ב' צדדים לאיסור שמא שוין בצמצום ושמא האיסור רוב כמש"כ התוס' חולין (כ"ח ע"ב) בשם הרר"ש, עיי"ש, וע"כ בכל איסורי דרבנן אסור במע"מ אך בתרומת חו"ל הקילו טפי כנ"ל:

שם בגמ' ואמר שמואל תרומת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש, פירש"י משייר כדי תרומה ויפרישנה באחרונה, והתוס' כתבו משמע דלא בעי' מוקף מיהו הייתי יכול לפרש שבאחרונה ישאר מכריו שיתקיים בו מוקף עיי"ש, ויש להעיר אמאי השמיטו דין שירי' ניכרים ותפסו דין מוקף, הא שירי' ניכרים מעכב בתרומה דאורייתא אף בדיעבד, ומוקף אינו מעכב בדיעבד וא"כ טפי הי' להם להקשות על רש"י כיון שאינו משייר רק כדי תרומה הרי אין שירי' ניכרים, ואי פשיטא להו דבתרומת חו"ל לא בעי' שירי' ניכרים אמאי חששו להצריך מן המוקף:

ונלפענ"ד לפרש עפי"ד הש"ס פסחים (ל"ג ע"ב) גבי מפריש תרומת חמץ דאינו קדושה משום דבעי' ראשית ששירי' ניכרים לישראל פירש"י שתהא היא ראשית ואלו שירי' ניכרין שתהא היא מתירתן לישראל ואי במפריש תרומת חמץ מה היתר יש בשירי' עיי"ש, ולכאורה אינו מובן מה בכך שאין השירים נתרין הא מ"מ ניכרת התרומה בפ"ע והשירים בפני עצמן, אך י"ל דהא דבעי' בתרומה שירי' ניכרין הוא משום דהפרשת תרומה הוי גדר מתיר כדפירש"י גיטין (מ"ז ע"ב) שאם אינו ריצה לאכול אינו חייב להפריש הלכך כשאין השירים נתרין באכילה ע"י הפרשה זו לא שייך כאן ענין מתיר ולא הוי תרומה כלל, כיון דההפרשה לא פעלה פעולתה [ואף דשירי' ניכרין ילפי' מיתור מ"ם דמראשית דמשמע ולא כל ראשית כמש"כ התוס' חולין (קל"ו.) מ"מ הטעם בזה כנ"ל] וא"כ בתרומת חו"ל אף דהתירו לאכול ולהפריש אח"כ מ"מ כיון דההפרשה מתרת מה שאכל כבר למפרע הוי בכלל שירי' ניכרין, וע"כ בשביל שיהא שירי' ניכרין אין צריך לשייר כלום בשעת הפרשה, דענין שירי' ניכרין הוא רק שיפעל פעולת מתיר, ואף כאן התרומה מתרת מה שאכל כבר:

עוד י"ל עפ"י המבואר במהרי"ו הובא בד"מ יו"ד סי' שכ"ג דהא דהתירו בתרומת חו"ל להיות אוכל והולך ואח"כ מפריש הטעם משום דבדרבנן יש ברירה ועי' אבני נזר חיו"ד סי' תי"ד] וכיון דהוברר הדבר למפרע חשוב שפיר שירי' ניכרין למפרע, כמש"כ הרשב"א חולין (י"ד) ד"ה הא עיי"ש, וע"כ לא הקשו התוס' מהא דאין שירי' ניכרין, אך פקפקו על פירש"י משום שאינו מן המוקף:

ובזה י"ל דרש"י לשיטתו והתוס' לשיטתם דברש"י גיטין (ד"ל ע"ב) תפס דהחיוב להפריש מן המוקף הוא רק מדרבנן דאם מפריש מתרומה שיש לו במקום פלוני יש לחוש שמא באותה שעה אינה בעין עיי"ש, וא"כ בתרומת חו"ל דעיקרה דרבנן לא חששו לכך (ועוד דכאן שכבר אכל הוי כמו שהשירים מונחין לפניו להתירן], אבל בתוס' שם כתבו דבתרומה גדולה מדאורייתא בעי' מוקף דגזיה"כ הוא ממנו מן המוקף, הילכך אף בתרומת חו"ל בעי' מוקף, דכיון שמצות תרומה כך נקבעה כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, ושלא מן המוקף אינו - הגה"ה ועי' תוס' יו"ט פ"ג דגיטין מ"ח שהבין בד' הרמב"ם דאף בטבל דאורייתא יש מקום להפריש על מה שאכל כבר בטבלו, ובתוס' חדשים שם השיג עליו מפ"ד דטבו"י, מ"ד נשברה החבית הלגין בטבלן וכן מהתוספתא שהביא הר"ש שם עיי"ש, אע"כ דאין שמם חל כיון דליכא שירים, אך יש ליישב שיטת התוסיו"ט דשאני התם כשנשברה החבית ונאבד הטבל ליכא חיוב הפרשה כלל כדפירש"י גיטין (מ"ז ע"ב) דחיוב הפרשה הוי רק כשרוצה לאכול, משא"כ הכא כשכבר אכל דהי' זקוק אז להפרשה מועיל הפרשה אף אחר שאכל, דההפרשה שמפריש אח"כ הוי גדר תשלומין למה שנתחייב כבר, [ואף דאיסור טבל לא פקע למפרע ואיסורא דעבד עבד דבזה אף התוסיו"ט מודה דאינו מתקן האיסור למפרע כדמוכח בדבריו שם וכדמוכח מש"ס יומא (פ"ג.) גבי טבל ותרומה, ומצינו תשלומין כעין זה בפסחים (צ"ג.) שני תשלומין דראשון הוא תיקוני לא מתקן לי', ופירש"י דחייב כרת על הראשון אפי' עשה את השני עיי"ש] וכל זה בטבל של תורה, אבל בתרומת חו"ל כיון שהתירו לאכול על סמך שיפריש אח"כ ויתקן למפרע ודאי נחשב שירי' ניכרים כנ"ל, ע"כ הגה"ה:

חסרון בפעולת המתיר, רק דמצות הפרשת תרומה לכתחילה כך צריך להיות, הילכך לענין זה סגי במה שמשייר מעט כדי שבשעת הפרשה שאז מקיים מצות הפרשת תרומה יהי' מן המוקף:

ועי' אבני נזר חאו"ח סי' תכ"ח אות ח' שתפס ג"כ דשלא מן המוקף אינו איסור אלא שאין המצוה מן המובחר כדמוכח ביבמות (צ"ג ע"ב) מדהתירו להפריש שלא מן המוקף משום עונג שבת עייש"ה, (וכן מוכרח לפימש"כ התוס' נדה (ס"ו ע"ב) דגבי מתיר אין חילוק בין לכתחילה לדיעבד, וא"כ כיון שבדיעבד מועלת הפרשה שלא מן המוקף אמאי צריך להפריש לכתחילה מן המוקף, אע"כ דשלא מן המוקף אינו חסרון בפעולת המתיר רק בקיום המצוה שלא נעשית בשלימות, וצ"ע קצת מהך דפ"ב דתרומות מ"א אין תורמין מטהור על הטמא, ופי' הר"ש והרא"ש והרע"ב שם משום שמא יפריש שלא מן המוקף, ואם איתא דמן המוקף הוי רק מצוה מה"מ לא שייך לגזור כדאמרי' במנחות (ס"ח) וכי משום מצוה ניקום ונגזור, והתוס' שם (ד"ה ע"ב) דלא גזרי' משום דהוי רק מצוה מה"מ, אך יש לחלק בין מצוה מה"מ למצוה לכתחילה, דלכתחילה ומצוה מן המובחר שני גדרים הם כדמבואר בדברי הכ"מ פ"ח מה' תמידין ומוספים ה"ב ובטור או"ח סי' תקפ"ו בשם הרמב"ן לענין שופר כפוף ושל איל עיי"ש ובב"ח שם, והנה מש"כ התוס' במנחות שם דלא גזרי' משום מצוה היינו משום מצוה מה"מ, משא"כ בזה דלהפריש מן המוקף הוי מצוה לכתחילה הילכך שפיר גזרינן:

ועי' רא"ש פ"ק דביצה שכתב דבחלת חו"ל שאוכל והולך ואח"כ מפריש צריך לשייר מעט יותר כדי שיהי' שירי' ניכרין בשעת הפרשה ומיהו מוקף לא בעי' מדשרי לאכול לכתחילה עיי"ש והנה זהו שיטה שלישית דלא כרש"י ודלא כהתוס' במוקף אזיל בשיטת רש"י ובענין שירי' ניכרין ס"ל דלא חשוב שירי' ניכרין במה שמתיר מה שכבר אכל, ולא נחית לסברא הנ"ל דענין שירי' ניכרין הוא מטעם דבעי' שיעשה פעולת המתיר אלא דגזיה"כ הוא, וכן מבואר בתוס' עירובין (ל"ז ע"ב) ד"ה אלא בתי' מהר"י שכ' דאי משום אין ברירה הי' מותר לכהן אבל משום דאין שירי' ניכרין אסור אף לכהן ואם איתא דכל שפועל פעולת מתיר הוי שירי' ניכרין הרי סו"ס ניתר לכהנים [אך יש להשיב קצת דבעי' שירי' ניכרין לישראל כלשון הש"ס פסחים (ל"ג ע"ב) ואינו מועיל מה שמתיר רק לכהנים]:

וכן נראה קצת מהא דבכורים אין אוסרין את הגורן כדאיתא בפ"ב דבכורים מ"ג ואעפי"כ בעי' קרא לרבות שעושה אדם כל שדהו בכורים כדילפי' בירושלמי שם מראשית כל בכורים [ועי' בתוס' יו"ט שם, ואם איתא דשירי' ניכרין היא רק מטעם מתיר למ"ל קרא לרבות גבי בכורים ת"ל דלא הוי ענין מתיר רק מצוה מחויבת, וכן מוכח ג"כ בתוס' חולין (קל"ו ע"ב) ד"ה אף שהק' למ"ל למילף ראשית הגז מתרומה לענין שירי' ניכרין ת"ל דבראשית הגז עצמה כתיב ראשית עיי"ש, הרי דאף בראשית הגז שאינו גדר מתיר שייך שירי' ניכרין, ולשיטת רש"י ותוס' הנ"ל יהי' מוכרח לומר, כיון דמ"מ חזינן דרק בתרומה וחלה הצריכה תורה שירי' ניכרין ולא בשאר דברים שאינם טובלין מוכח דטעם שירי' ניכרין הוא משום פעולת מתיר הילכך בחלת חו"ל שמתיר מה שנאכל כבר נחשב שפיר שירי' ניכרין:

והלום ראיתי בט"ז או"ח סי' תנ"ז ס"ק ה' הקשה על הטור שכתב דבחלת חו"ל בעי' מן המוקף ואח"כ כתב דאוכל והולך ואח"כ מפריש עיי"ש, והנה דברי הטור הוא כשיטת התוס' בשמעתין והטעם כנ"ל דשלא מן המוקף אינו חסרון בפעולת המתיר אלא דהמצוה לכתחילה כך נקבעה להפריש מן המוקף הילכך סגי במה שמשייר קצת בשעת הפרשה דבזה מקיים המצוה בשלימות, ואתי שפיר:

ויש להסביר הדבר עפי"ד המרדכי דבשבת מותר ללבוש ד' כנפות בלי ציצית דציצית אינו מתיר הלבישה אלא דכשהוא מלובש בגד של ד' כנפות מצוה להטיל בו ציצית הילכך בשבת שאינו רשאי להטיל ציצית לא נאסרה הלבישה, ואף כאן בחלת חו"ל כיון שהתירו חכמים להיות אוכל והולך ואח"כ מפריש הרי לא עשה איסור באכילתו, אלא דכשבא להפריש מחויב לקיים המצוה להפריש מן המוקף להשירים, אך השירים שכבר נאכלו כיון שא"א לקיים בהם הפרשה מן המוקף דהא אינם בעולם לא רמיא חיובא כלל, ולא דמיא למי שיש לו תרומה בב' מקומות דרמיא עלי' לאספן למקום אחד ולהפריש עלייהו מן המוקף דהא אפשר בכך, משא"כ כשכבר נאכלו, וא"א להפריש עליהם מן המוקף אין כאן שום ביטול מצוה, כמו דלא נחשב ביטול מצוה מה שלובש בשבת ד' כנפות בלי ציצית, ודו"ק:

שם בגמ' אמר שמואל אין תרומת חו"ל אסורה אלא למי שהטומאה יוצאה עליו מגופו והני מילי באכילה אבל בנגיעה לית לן בה אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקלא בריש מסא ושדא לתנורא, פירש"י דכמה דאפשר לאזדהורי מזדהרא מליגע בה מאחר שקראה לה שם, ובתוס' הקשו הא בנגיעה אמרו דלית לן בה ולגמרי שרי ליגע עיי"ש, וביותר קשה הא כל העיסה כבר נטמאה, בהיותה טבולה לחלה דהא הנדה לשה אותה ואינה מוספת טומאה במגעה עכשו, וא"כ אמאי אסורה ליגע לאחר שקראה לה שם, וכי היכן מצינו שטמא יאסר ליגע בתרומה טמאה [עי' בסוגיא דר"ח סגה"כ דכל השקלא וטריא שם אי שרי להוסיף טומאה אבל אותה טומאה עצמה פשיטא דשרי]:

והנלפענ"ד בזה דהנה לכאורה יש לדקדק אהא דאמרי' בגמ' אבל בנגיעה לית לן בה אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה וכו' מאי קמ"ל רבינא ומאי מוסיף אהא דשמואל הא פשיטא דאם מותר ליגע נדה קוצה חלה, וגם אעיקרא דדינא קשה אמאי באמת התירו ליגע, בשלמא טומאה שאינה יוצאה מגופו ע"כ הותרה גבי חלת חו"ל כיון דאי אפשר להזהר בה מטומאה כזו דבחו"ל כולם טמאי מתים ואין להם אפר פרה, ועוד דטמאים אשום טומאת ארץ העמים וגם החלה טמאה מטומאה הלזו, וא"כ כשתקנו מתחלה תרומה וחלה בחו"ל ע"מ כן תיקנו שטומאת מת תהי' כמאן דליתא לגבה, וה"ה לשאר הטומאות שאינם יוצאין מגופו דלא חמירי מטומאת מת כמש"כ הר"ן פרק אלו עוברין, אבל גבי טומאה היוצאה מגופו שלא הותרה אצלה, אמאי לא נימא כשם שאסור לאכול בטומאה זו כמו כן אסור ליגע:

אך י"ל דלעולם לא התירו ליגע בחלת חו"ל לאחר שכבר קרא לה שם חלה אלא שהתירו ליגע בעיסה הטבולה לחלה אף דבעלמא גם טבל מוזהר על שמירתו כדאיתא בנדה (ד"ו ע"ב) חולין הטבולין לחלה כחלה דמו ואסור לגרום טומאה לחלה מ"מ כאן התירו והטעם בזה משום דבנגיעתה בטבל נחשב כאילו נגעה החלה בטומאה שאינו יוצא מגופה, דזהו מילתא דפשיטא שאם הנדה נגעה באוכל חולין ונעשה ראשון מותר ליגע חלת חו"ל בזה האוכל דזה נחשב נגיעה בטומאה שאינה יוצאה מגופו דטומאת האוכל אינו מגופו אלא קיבל הטומאה ממקום אחר, והנה מה שאסור לטמא את הטבל הרי אינו מחמת עצמו אלא משום דגורם בזה לטמא החלה אח"כ בהכרח, דכשיפריש החלה הרי מקרב אז קדושת החלה אל הטומאה דגם זה בכלל מטמא חלה דמה לי אם מקרב הטומאה אל הקדושה או מקרב הקדושה אל הטומאה [וכדמצינו בנזיר (י"ז.) ובתוס' שם דאין חילוק בין נזיר טהור הנכנס לביה"ק למי שעומד בביה"ק ומקבל ע"ע קדושת נזירות עיי"ש] והנה כאן בשעה שקורא שם חלה ומקרב קדושת החלה אל הטומאה הרי אינו מקרבה לטומאה היוצאה מגופה אלא לטומאה שאינה יוצאה מגופה, דהטבל קיבל טומאה מהנדה ועכשו כשקורא שם חלה מקרב קדושת החלה אל הטבל שאין עליו טומאה מגופו, דקריאת שם חלה לא גרע מאילו מקרב את החלה להטומאה שבטבל ודו"ק, וכיון דטומאה שאינה יוצאה מגופו אשתרי גבי חלת חו"ל [ואין חילוק בזה בין טומאת מת לשאר טומאות שאינן יוצאין מגופו כמש"כ הר"ן פ' אלו עוברין דאינו בדין להחמיר בשאר טומאות שאינן יוצאין מגופו יותר מבטומאת מת עיי"ש] ע"כ אדם שיצא לו טומאה מגופו מותר ליגע בטבל:

אבל לאחר שקראה שם חלה אסורה ליגע בה דהרי מטמאה אותה עכשיו בטומאה היוצאה מגופה, וזהו מה שחידש לנו רבינא באמרו הלכך נדה קוצה לה חלה וכו' היינו שבא לפרש דברי שמואל דמה דקאמר אבל בנגיעה לית לן בה אין כוונתו על נגיעת החלה אלא על נגיעה בטבל הטבול לחלה וזהו מה שפירש"י דכמה דאפשר לאזדהרי מזדהרא מליגע בה מאחר שקראה שם, רק שקלא לה בריש מסא שהוא פשוט כלי עץ דלפירש"י הא דשקלה לה בריש מסא קאי אף ארישא היכא שנותנת לכהן קטן. וכ"מ בתוד"ה הילכך ומפורש יותר באור זרוע ה' חלה סי' רנ"א עיי"ש:

ולפ"ז מדוקדק נמי מה שפירש"י בד"ה בנגיעה וכו' דאינו מוזהר עלי' לשומרה שלא יטמאנה עכ"ל, ולכאורה תיבת לשומרה שפת יתר הוא, אך לפי הנ"ל אתי שפיר דאם הי' אומר אינו מוזהר עלי' שלא יטמאנה הי' משמע דמותר ליגע בהחלה עצמה, ובתיבת לשומרה בא לשלול זה, דרק לשומרה שלא יטמאנה אינו מוזהר, וענין שמירה מורה על גרם טומאה, כדמוכח בסוכה (ל"ה) גבי אתרוג של תרומה טהורה לא יטול מפני שמכשירה, פירש"י ואסור לגרום טומאה דכתיב משמרת תרומותי עשה לה שימור עיי"ש, וכן פירש"י בנדה (ד"ו ע"ב) דמה שאסור לטמא את הטבל הוא מדכתיב את משמרת תרומותי עיי"ש, מפני שזהו ג"כ רק גרם טומאה דמה שאסור לטמא טבל אינו מפאת מציאותו של עכשיו, אלא מפני שגורם בזה שהתרומה תהי' טמאה אח"כ בהכרח:

ומקום יש בראש לפרש עוד באופן אחר הא דנדה מותרת ליגע בעיסה הטבולה לחלה אף שאסורה ליגע בגוף החלה, והוא עפי"ד הש"ס זבחים (מ"ד.) אלו נאמר טומאת שרץ ונאמר מעשר ותרומה ולא נאמרה טומאת מת הייתי אומר על הקלות דהיינו מעשר בלאו ועל החמורות דהיינו תרומה במיתה מדטומאה קלה בקדושה חמורה במיתה טומאה חמורה בקדושה קלה נמי במיתה ופירש"י דמה לי טומאה חמורה ואכילה קלה מה לי טומאה קלה ואכילה חמורה עיי"ש, וה"ה בזה, כיון דטמא שאין טומאה יוצא עליו מגופו מותר ליגע בדבר שקדושה באה לו מגופו היינו בתרומה וחלה (של חו"ל] נוכל למילף דמי שיצא לו טומאה מגופו מותר ליגע בדבר שאין הקדושה באה לו מגופו היינו בטבל, דקדושת הטבל לא הוי קדושה עצמית אלא מחמת תרומה המעורב בה וכיון דכל משהו ראוי להשאר חולין דנין את כל - הגה"ה עי' מאירי סוכה שם שמפרש הך דשל תרומה טהורה לא יטול מפני שמכשירו, באופן אחר וז"ל שהדבר קרוב ליגע המים באתרוג ומיטמא בטומאת הידים שהם שניות ושני עושה שלישי בתרומה עכ"ל, הרי תפס דבמה שמכשירו בלבד אינו עובר משום משמרת תרומותי, ואף דקימ"ל כריו"ח בפ' העור והרוטב (קי"ח ע"ב) דהכשר תחילת טומאה היינו רק לענין יד וכיו"ב, אבל אעשה דמשמרת תרומותי אינו עובר בגרמא בעלמא, וכן מבואר דעת הר"ח בפירושו שם שכתב מפני שמכשירו דמשוי לי' מנא עיי"ש, ומדלא ניחא לי' לפרש כפשוטו כפירש"י ע"כ ס"ל דבזה אינו עובר אעשה דמשמרת תרומותי, ולשיטתם אפשר דגם האיסור לטמא טבל אינו מהך קרא דמשמרת וגו', אלא כמש"כ הר"ש פ"ג דחלה מ"ב בשם הירושלמי ר' יוסי בשם ר' הילא בדין הי' שיטמא את טבלו דבר תורה דכתיב משמרת תרומותי תרומה צריכה שימור ואין הטבל צריך שימור, ומה אני מקיים ונתת ממנו את תרומת ד' לאהרן הכהן עשה שינתנו לכהן בכהונתו עיי"ש, ובריטב"א גיטין (ס"א ע"ב) באריכות ודו"ק: ולפי הנראה רש"י לשיטתו הוא דא"ל שפירש במכות (י"ד) אהא דאמרי' שם דלריו"ח קרא דבכל קדש, לא תגע בתרומה הוא דכתיב שהוא אזהרה לנגיעת תרומה, וא"כ לא איצטרך קרא דמשמרת תרומותי לאסור שלא לטמא תרומה דהא ידעינן לה מבכל קודש לא תגע, אע"כ קרא דמשמרת אתי לענין גרם טומאה היינו שלא לטמא טבל ושלא להכשיר תרומה דכל זה בכלל גרמא היא, אך הר"ח והמאירי אזלי בשיטת התוס' שם דההיא לנגיעת תרומה אתא לאשמעינן דפוסל את התרומה עד מלאת ימי טהרה אבל לא להזהיר על נגיעתה, וכיון דליכא רק קרא דמשמרת וגו' די לנו לאסור מה"ת שלא לטמא בידים אבל על גרמא אין לנו שום לימוד, וזהו ג"כ שיטת הירושלמי הנ"ל (ועי' לח"מ פי"ט מה' סנהדרין ה"א הקשה על סתירת פסקי הרמב"ם והעלה דלשיטת הרמב"ם לא קאי לפי המסקנא הא דאמרי' ההיא לתרומה וכו', עיי"ש, וכן מבואר בדבריו פי"ב מה' תרומות ה"א עיי"ש ובמלמ"ל שם, וכיון דלא אזיל בשיטת רש"י בזה יהי' מוכרח לפרש מש"כ בפ"ח מה' לולב ה"ב של תרומה טהורה לא יטול שמא יכשירו לטומאה, שאין כוונתו על גוף ההכשר דזה אינו אסור מה"ת שנגזור מחמתו, אלא כוונתו כמש"כ המאירי שאם יגעו המים באתרוג יטמא בטומאת הידים שהם שניות, וזהו מש"כ שמא יכשירו לטומאה ולא כתב שמא יכשירו לקבל טומאה, ובלא"ה מוכרח לפרש כן דברי הרמב"ם דאל"כ קשה לפימש"כ בפי"ב מה' טו"א ה"ב דבעי' שיבואו על האוכלין לרצון, איך הוכשר, הרי הוא נתן את הלולב במים ואין רצונו שיבואו על האתרוג אלא דממילא האתרוג מתלחלח כשמקרבו להלולב כדפירש"י, אע"כ דטעמו של הרמב"ם אינו מפני שמכשיר את האתרוג, אלא דכמה פעמים האתרוג הוכשר מכבר ועכשיו מקבל טומאה מחמת הידים כנ"ל] ולפי"ז אתי שפיר דרש"י כאן לטעמו אזיל וכדס"ל בסוכה ובנדה ובמכות כנ"ל, ע"כ הגה"ה:

הטבל כדבר שאין קדושה באה לו מגופו, או י"ל באופן אחר קצת דהנה הא דמי שטומאה יצא לו מגופו אסור בתרומת חו"ל, ע"כ היינו מפאת חומר שבה [וכדמבואר בר"ן פ' אלו עוברין ממש"כ דטמא שרץ אע"ג דאפשר לטהרו לגמרי אעפי"כ לא הצריכוהו לפי שאין בדין להחמיר בטמא שרץ יותר מבטמא מת כיון שבשניהם לא יצא טומאה מגופו עיי"ש] וא"כ יש לדון כך, כמו דמי שטמא טומאה קלה [היינו בטומאה שלא יצאה מגופו] מותר ליגע בקדושה חמורה (היינו בחלה] כן מי שטמא טומאה חמורה מותר ליגע בקדושה קלה היינו בטבל שקדושתה קלה מקדושת חלה, ועי' אבני נזר חיו"ד סי' תל"א שדן עפי"ד הש"ס זבחים הנ"ל לפרש הא דאמרי' בשמעתין תרומת חו"ל מבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתו ועי' ר"ן פ' ר' ישמעאל אהא דאמר רב הונא לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת שדן שם בסברא כזו]:

רש"י ד"ה כהן קטן ולא גדול מפני שהטומאה יוצאה עליו מגופו, ואם טבל לקריו הרי הוא כקטן ל"א וכו' עי' רש"ש שמחק תיבות ל"א, ולפי"ז ס"ל לרש"י דגם גדול שטבל לקריו שרי וכמש"כ התוס', אך בשיטמ"ק כאן גריס כהן קטן ולא גדול הואיל והיא עצמה טמאה בנדה שהטומאה יצתה מגופה ל"א וכו' עיי"ש, משמע ללישנא קמא ס"ל לרש"י ז"ל דדוקא לקטן שרי, ואף דבעלמא שרי אף לגדול שטבל לקריו, זהו רק היכא דהחלה לא נטמאה בטומאה היוצאה מגופה דאז אין על החלה רק טומאה דלאו מגופה ומותרת אף לגדול שטבל לקריו שאין עליו טומאה מגופו, אבל הכא שהחלה נטמאה מהנדה שהיא טומאה מגופו מה בכך שהכהן אין עליו טומאה מגופו הרי מ"מ החלה טמאה והוי ככהן טהור האוכל חלה טמאה, דרק טומאה דלאו מגופו הוי כמאן דליתא לגבי חלת חו"ל כנ"ל, אבל טומאה דמגופו דלא אשתרו כשם שטומאת גברא לא אשתרי כך טומאת חלה לא אשתרי (וזה סותר לפירושי בדברי רש"י הנ"ל דכאן לא נחשב טומאה מגופה כיון דלא נגעה בהחלה לאחר הפרשה]: אך לפי"ז קשה דא"כ אמאי מאכילין אותה לכהן קטן הא לא ספינן לקטן איסור בידים, ובשלמא לדעת הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן לקטן בידים ניחא אבל רוב הפוסקים הא חולקין עליו, ואולי י"ל עפימש"כ התוס' פסחים (פ"ח.) דהיכא דאיכא חינוך מצוה מותר לספות איסור לקטן עייש"ה, וא"כ ה"נ כיון דאכילת חלה גבי כהן הוי מצוה לא משגחינן על האיסור גבי קטן, אך לפי"ז אף לקטן שיצתה עליו טומאה מגופו כגון ביותר מבן ט' לשתרי, אמנם אם החלה אין עלי' טומאה מגופה שפיר אסור להאכיל לקטן דכה"ג אין האיסור מחמת הקטן רק מחמת החלה דכשמאכילה לקטן טמא הרי מטמא את החלה אבל כשגם החלה טמאה שרי לפי"ז אף אם הקטן טמא, וצ"ע בזה:

והנה דעת התוס' כאן דנגיעה מותר אף בגוף החלה לאחר שהופרשה וכ"מ דעת הרמב"ם, וצריך להבין שיטתם כיון דטומאה היוצאה מגופו לא אשתרי מאי שנא נגיעה מאכילה:

אך עי' רמב"ם פי"ב מהל' תרומות ה"א שכ' בזה"ל ומותר לטמא תרומת חו"ל בטמאות של תורה ואעפ"י שאינה טמאה אלא בארץ העמים שהיא מדבריהם מפני שעיקר חיובה מדבריהם לפיכך נדה קוצה לה חלה שאינה מוזהרת אלא לאכלה לא ליגע בה עכ"ל, ולכאו' קשה מש"כ שאינה טמאה אלא בארץ העמים מדבריהם, הא טמאה טו"מ דאורייתא דכולנו טמאי מתים:

אך י"ל דהרמב"ם הוקשה לו קושיא זו אמאי התירו נגיעה כשהוא טמא בטומאה היוצאה מגופו וכמו שאסרו האכילה כך הי' להם לאסור הנגיעה. ע"כ כתב שטמאה בטומאת ארץ העמים וטומאת ארץ העמים מדרבנן נחשבת טומאה היוצאה מגופה דהא לא קבלה הטומאה ממקום אחר אלא דרבנן גזרו עלי' מפני העצמות שאינם נזהרין בהם והוי כמת עצמו, וא"כ כשדנין לגבי מגע הרי בלא"ה התרומה נגעה בטומאה היוצאה מגופה דא"א שלא תגע בגושה או באוירה, וא"כ כשם שהתירו אכילה בטומאה שאינה יוצאה מגופו משום דא"א בלא"ה כ"כ הנגיעה בטומאה היוצאה מגופה א"א בלעדה, ואי משום דטומאה זו אינה אלא מדרבנן הרי עיקר התרומה ג"כ רק מדרבנן וא"כ מותר ממנ"פ מה"ת אינה תרומה, ומדרבנן הא כבר נטמאה בטומאה היוצאה מגופה הילכך אף נדה שטמאה טומאה מגופה בטומאה דאורייתא מותרת ליגע בה, זהו פי' דברי הרמב"ם לפענ"ד הקלושה, וזהו ג"כ שיטת התוס', ועי' תוס' חולין (ע"ג ע"ב) ד"ה הוכשרו דאמרי' ממנ"פ כה"ג:

אך רש"י שאוסר הנגיעה לאחר הפרשה לא אזיל בשיטה זו משום דס"ל דלא אמרי' ממנ"פ בדרבנן כמש"כ הרמב"ן בפ' כ"ש גבי חמץ דחשיב דשיל"מ אף דאיכא ממנ"פ, מה"ת אף דשיל"מ בטל ומדרבנן הרי אין לו מתירין, מ"מ לא אמרי' ממנ"פ דרק לחומרא העמידו דבריהם ולא שיוצמח מזה קולא: (שם ע"ב) תוד"ה ולית הלכתא כוותי' בהא דמצריך טבילה, עי' ר"ן פ' אלו עוברין דטעמו דרב עמרם שמצריך טבילה אף שאי אפשר לטהרו לגמרי מ"מ אין דנין אפשר משא"א וכל דאפשר למיעבד עבדינן והא דמסקינן ולית הלכתא כוותי' הוא מאחר שאין טבילתו מטהרתו לגמרי אין טהרה לחצאין, ולפענ"ד י"ל עוד עפימש"כ התוס' במגילה (ד"כ.) בשם ר"ת דשני טבילות יש אחת קודם הזאה כדי לקבל ההזאה ואחת לאחר הזאה והיא עיקר הטבילה כדאיתא בספרי דאם הקדים טבילה להזאה לא עשה כלום עיי"ש ולפי"ד הספרי אין מקום לטבילה היכא דא"א להזות וז"פ:

תוד"ה וכי וכו' וטבו"י אוכלה ר' יוסי אימר אין צריך טבילה ואסורה לזבים וכו' בטבו"י דבעל קרי מיירי ושרי בלא הערב שמש אעפ"י שטומאה יוצאה עליו מגופו וכו' מבואר דבהערב שמש הכל מודין שאינו צריך בין בעל קרי ובין זב אלא דר' יוסי ס"ל דב"ק אף טבילה אינו צריך, וצריך להבין טעמי' דר"י הא בע"ק הוי טומאה היוצאה מגופו, ואולי ס"ל דטומאת בע"ק אינו מצד ראי' אלא מטעם מגע כהך שקלא וטריא דש"ס נדה (כ"ב) עיי"ש ובתוס' שם:

והא דאין צריך הערב שמש אפי' לטומאת זיבה אף אליבא דרבנן לכאו' אינו מובן כיון דטומאה היוצאה מגופו לא הותרה אמאי לא יוצטרך הערב שמש: ולכאורה עלה בדעתי דכמו דבטומאה דרבנן לא בעי' הערב שמש כדתנן פי"א דפרה מ"ה, ועי' בתוס' ביצה (י"ח.) וחגיגה (כ"א.) ה"ה כשהטומאה דאורייתא והקדושה היא דרבנן כמו כאן דהתרומה היא דרבנן:

אך הא ליתא דשם לפי הנראה הטעם עפ"י המבואר בתוס' ביצה (ל"א ע"ב) ד"ה ונפחת ור"ן פ' האשה שנתארמלה ובכ"ד דאיסור דרבנן לאחר שעבר מן העולם דנין אותו כאילו הי' ראוי מתחילה [עי' אבני נזר או"ת סי' תע"ב באריכות] וה"ה בזה כיון דעיקר האיסור שלטבו"י מפני שנשאר רושם מהטומאה כל אותו היום כמוש"כ בפתיחה לס' אגלי טל עיי"ש, וא"כ בטומאה דרבנן לאחר שטבל דנין אותו כאילו לא הי' טמא מעולם ולא נשאר שום רושם טומאה וזה שייך רק היכא שהטומאה דרבנן. משא"כ בזה דהטומאה דאורייתא ונשאר רושם מה בכך דהתרומה היא מדרבנן:

ואולי י"ל דכאן אין קפידא ברושם טומאה כיון דבלא"ה טמא טו"מ, ואף שלא חששו בזה לטומאה שאינה יוצאה מגופו וכטהרה שוויוהו רבנן מ"מ לא גרע לכה"פ מרושם ואכתי צ"ע בזה:

ועי' רמב"ן בהלכות שיש לו פי' אחר בזה:

תוד"ה שנה וכו' וצריך לאוקמי הך שמעתא בשנה בלי רגלים שברגלים לחודייהו בלי שנה איכא בל תאחר כדאמר בפ"ק דר"ה (ד"ו) עכ"ל, עי' ח"צ סי' י"ב שהקשה הא מ"מ ברגל ראשון עובר בעשה ובכור נאכל שנה בשנה לכתחילה משמע, ותירץ דהא דנאכל שנה בשנה מיירי כשמוסרו לכהן דשוב אינו עובר אבל תאחר ולא אעשה וא"ש אפי' למאן דל"ל שנה בלא רגלים, עיי"ש:

והנה לכאורה קשה מש"ס ר"ה (ד"ו) א"ר פפייס אני מעיד שהיתה לנו פרה של זבחי שלמים ואכלנוה בפסח ואכלנו ולדה שלמים בחג וכו' אלא ולדה בעצרת היכא משהי לה ועברי אעשה וכו' עיי"ש, ואמאי לא משני דמיירי שמסרה לכהן להקריב ושוב אינו עובר:

אך י"ל דהח"צ לא קאמר דכשמסרו לכהן אינו עובר רק בבכור ולא בשאר קדשים כדמוכח מדבריו שם, והטעם דבכור ניתן לכהן מחיים ואין הבעלים מתכפרין בו כדאיתא בתמורה (ד"ז ע"ב) הילכך כשמסרוהו בעלים ליד כהן כבר יצאו י"ח ואינו עובר עוד וגם הכהן אינו עובר דהוא לא הקדישו כמו דיורש אינו עובר בב"ת דכי תדור נדר אמר רחמנא והא לא נדר, [ואף דבבכור אף הבעלים לא נדרו מ"מ הרי חל הקדושה ברשותן והוי כמו שנדרו הם ועוד דעכ"פ מצוה להקדישו, משא"כ הכהן שלא חלה הקדושה ברשותו וגם המצוה להקדישו לא שייך בו כדמוכח מלשון הש"ס ערכין (כ"ט.) מנין לנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו, משמע דרק מי שנולד אצלו עליו שייך מצוה זו] משא"כ בשאר קדשים שאין נתנין לכהן מחיים והבעלים לא יצאו י"ח עד שעת הקרבה, הילכך אף כשמסרוהו לכהן אכתי רמיא חיובא עלייהו, כן נ"ל לפרש לדעת הח"צ:

אך התוס' דלא ס"ל כן אפשר דלשיטתם אזלי שכ' בחולין (כ"ב ע"ב) ד"ה והביא דכיון שהביא הקרבן ליד כהן יצא ידי נדרו עיי"ש, וא"כ בכל הקדשים נמי כיון שמסרם ליד כהן שוב אינו עובר אבל תאחר, וא"כ קשה מהך עובדא דפרה של זבחי שלמים אמאי לא משני הש"ס שמסרוה בעלים ליד כהן להקריב, אע"כ דאף אי נימא שהבעלים אינם עוברין משעה שמסרו ליד כהן מ"מ הכהן עובר, ואף דיורש אינו עובר היינו משום דמיעטי' קרא מעמך פרט ליורש אבל הכהן עובר דבמקום בעלים עומד, ולכך התוס' לשיטתם הוכרחו לפרש דצריך לאוקמי הך שמעתא בשנה בלי רגלים דאל"כ אחד מהם עובר בב"ת או הכהן או הבעלים:

ולא דמי למש"כ התוס' ר"ה (ד"ה) בשם ר"ת דצדקה שפוסקים ליתן ביד גבאי אין הגבאי בב"ת עיי"ש, התם שאני שהוא לא פסק לחלק לעניים רק למסור ליד גבאי והגבאי יחזיקנה עד שימצא עניים הגונים לפי דעתו, משא"כ גבי קרבן דבכל יום ראוי להקריב והבעלים נתחייבו להקריב הילכך כשמסרו ליד כהן נכנס הכהן תחתם לענין ב"ת, ובפרט לפימש"כ המהר"ל בס' גור ארי' שבת (ד"ד.) ליישב קו' התוס' אהא דכהנים עוברים עשה דהשלמה כדי לזכות את הבעלים במצות ק"פ ולא חשוב חטא בשביל שיזכה חברך רק חטוא כדי שתזכה, כיון שהתורה הטילה עליהם חובה להקריב קרבנות ישראל הדבר נוגע אליו כמו שהי' בעל הקרבן עייש"ה וא"כ גם לענין בל תאחר נכנס תחת הבעלים:

ומה שהק' הח"צ ע"ד התוס' הא אכתי עובר בעשה ברגל אחד והאיך מותר להשהות לכתחילה שנה תמימה, אולי י"ל עפי"ד הש"ס תמורה (י"ח.) תשא ובאת מה עביד להו אפי' מדארגייהו וכתבו התוס' שם בשם ר"י אפי' הן דלות בשר דסד"א כיון שהם תשושי כח אינו צריך להעלותם עיי"ש, והנה בעשה שעובר ברגל ראשון הוא מקרא דבאת שמה והבאתם שמה, אך אי מלימוד זה הייתי אומר דאם הוא משהה להביאו מפני שהם תשושי כח ורוצה להמתין עד שישתבחו אינו עובר וכמש"כ התה"ד דמותר להשהות המצוה כדי לעשותה אח"כ מה"מ, לזה אתי קרא דתשא ובאת דאינו רשאי להשהות בשום ענין: אך מקרא זה דתשא ובאת אפשר דלא קאי על בכור רק על שאר קדשים, דבקרא דבאת והבאתם מפורש בכורות בקרכם ג"כ, ובקרא דתשא ובאת כתיב רק קדשיך ונדריך ועי' בתרגום לחוד מעשר קודשיך וכו' הרי דרק על מעשר ושאר קדשים קאי ולא על בכור, ועי' בספרי הובא בתוס' תמורה שם דמרק ממעטי' בכור ואף דשם קאי על מיעוט חו"ל מ"מ אינו נראה לחלק, הילכך בבכור דליכא קרא דתשא ובאת מותר להשהות אם הם תשושי כח ודלות בשר, וא"כ שפיר משכחת לה שיהא מותר להשהות לכתחילה שנה תמימה כגון שהיו תשושי כח דאף דהי' מותר להקריב מ"מ מותר להשהות עד שישתבחו אבל יותר משנה אסור אף בכה"ג, ולפירש"י ופי' השני שבתוס' תמורה שם אף בכל הקדשים מותר להשהות אם הם תשושי כח:

ולפי"ז יש מקום ליישב מה שפירש"י בביצה (י"ט ע"ב) ד"ה כי פליגי שפירש דקא אתי לאשמעינן עצה טובה כל מי שיש לו תודה יביאנה בחג הסוכות ואפי' הוא רגל ראשון אחר נדרו שאם לא יביאנה עכשיו יצטרך לבוא בשבילה לירושלים וכו' עיי"ש, וקשה הא בע"כ מחויב להביאה בחג הסוכות דברגל ראשון עובר בעשה ואמאי פירש דהוי רק עצה טובה, אך על פי הנ"ל אתי שפיר דאף אם היא תשושה כח דבכה"ג אינו עובר בעשה ומותר להשהות מ"מ עצה טובה היא לו שיביאנה דאל"כ יהי' מוכרח לבוא בשבילה לירושלים, ואף שהוא דוחק קצת מ"מ הנלפענ"ד כתבתי ומי שדעתו רחבה יפרש באופן מרווח יותר:

והלום ראיתי בריט"א כאן אות כ"ג הביא דברי שיטמ"ק כ"י בשם תוס' חיצוניות, וז"ל הק' הרר"א דהכא משמע שמותר לאחר הקרבתו עד שתתמלא שנתו ואמאי הא עובר בב"ת כשעברו שלש רגלים, וי"ל דלא שייך ב"ת אלא למי שעולה לרגל אבל מי שאינו יכול לעלות לרגל כגון זקן וחולה או מי שאין לו קרקע אינו עובר בב"ת אם משהה להביא בכורות יותר מג' רגלים כדמבואר בפ"ק דר"ה גבי אשה מהו בב"ת דמי שאינו לא בראי' ולא בשמחה אינו עובר בב"ת עכתו"ד ז"ל, עיי"ש:

והנה מדברי רש"י ר"ה שם מבואר דאף מי שאינו בראי' עובר בב"ת אלא דב"ת דידי' לא תליא ברגלים, ואפשר דעובר לאלתר, עי' ברש"י שם ד"ה מי שפי' וכיון דלא מיחייבה למיסק לא שייך בה זמן רגלים לב"ת, משמע הא בב"ת עוברת:

אך בריטב"א שם משמע כדברי השיטמ"ק דמי שאינו בראי' ובשמחה ליתא בבל תאחר כלל גבי קרבנות, ואף דישנו בב"ת לענין צדקה ושאר דברים שאינם תלויין ברגלים, מ"מ בקרבנות ליתא דב"ת דידהו תליא ברגלים עיי"ש: בריט"א אות כ"ב הביא דברי הרמב"ם דמבואר בדבריו דאף בע"מ מצוה מה"ת לאוכלו תוך שנתו, והקשה ע"ז מהא דאמרי' בשמעתין אחר שנתו אינו רשאי לקיימו אפי' שעה אחת אבל מפני השבת אבדה לבעלים אמרו רשאי לקיימו ל' יום, ואם איתא דמה"ת מצוה לאכלו תוך שנתו ועובר על עשה אם משהה אותו יותר האיך התירו לעבור על עשה מפני השבת אבדה לבעלים הא לא דחינן איסורא מקמי ממונא וכדמבואר בר"פ כל פסוה"מ (דל"א) במעשר בהמה של יתומים שהתירו למכור מפני השבת אבדה, משום דשחוט אינו אסור למכור רק מדרבנן אבל אם הי' מה"ת לא היו מתירין מפני השבת אבדה אע"כ דאף כאן אינו אלא מדרבנן עכתו"ד ז"ל:

ולפענ"ד אין ראי' משם דהא דלא דחינן איסורא מקמי ממונא, צריך להבין הרי השבת אבדה היא עשה ול"ת ומה בכך שהוא נוגע לממון ג"כ וכי בשביל זה יגרע כחה, אך י"ל הטעם מדגלי קרא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם ומינה ילפי' דזקן ואינו לפי כבודו פטור, וכללו של דבר כל שאין דרכו ליטול בשלו אף בשל חברו פטור, ואם בשלו לא הי' עושה גם בשביל חברו אינו מחוייב, וא"כ מה"ט אין לדחות שום איסור מפני השבת אבדה דבשלו אינו רשאי לעשות איסור בשביל הצלת ממון דעל כל לאוין שבתורה חייב לאבד כל מאודו כמש"כ הר"ן פ"ב דע"ז, הילכך גם בשביל חברו אינו חייב ואינו רשאי דלא עדיף ממון חברו מאילו הי' שלו:

והנה בריב"ש סי' שפ"ז העלה דעל ל"ת בשוא"ת אינו חייב לאבד כל מאודו, וא"כ בשלו רשאי לעבור איסור בשוא"ת בשביל הפסד מרובה [ועי' חינוך לענין לאו דלא תלין פעולת שכיר ותשו' חו"י לענין הלנת המת] וא"כ גם בשביל חברו מחויב, ויצא לנו מזה דהא דלא דחינן איסורא מקמי ממונא היינו רק לעבור איסור במעשה אבל בשוא"ת דחינן:

ואם כנים הדברים אתי שפיר הא דהתירו להשהות הבכור משום השבת אבדה כיון דמבטל רק מ"ע בשוא"ת, ולא דמיא להא דמעשר בהמה של יתומים דשם בהמכירה עושה איסור ע"י מעשה:

שיב נתתי אל לבי דהא ליתא דהא בש"ם ב"מ (ד"ל.) מבואר דלא דחינן איסורא מקמי ממונא הוא מצד הסברא ולא מקרא דוהתעלמת:

אך י"ל כך דהנה שם בגמ' אמרי' אי לשלו מרובה משל חברו פשיטא מדר"י א"ר נפקא אפס כי לא יהי' בך אביון שלך קודם לשל כל אדם, ופירש"י לא תביא עצמך לידי עניות, וקשה הרי על ל"ת מחויב לאבד כל מאודו, ומוכרח לומר כמש"כ הריב"ש הנ"ל דעל ל"ת בשוא"ת אינו חייב לבזבז ולאו דלא תוכל להתעלם הוי ג"כ בשוא"ת, [ועי' תוס' שבועות (ד"ל ע"ב) דלא תוכל להתעלם משכחת לה בקים ועשה, אך שם איירי לענין זקן ואינו לפי כבודו אבל לענין שלו מרובה משל חברו אפשר דאם הי' באופן דנחשב קום ועשה באמת חייב), וזה דמיא למ"ע שאסור להביא עצמו לידי עניית בשבילה כמש"כ הרשב"א ב"ק ד"ט בשם הראב"ד, ומינה שמעינן נמי דלא דחינן איסורא מקמי ממונא, דכשם שאינו מחויב להפסיד ממון בשביל הצלת ממון חברו כ"כ אינו מחויב להפסיד מצוה בשביל זה, דהפסד מצוה לא גרע מהפסד ממון כמבואר בתוס' פסחים (י"א ע"ב) ד"ה אבל עיי"ש, ולפי"ז מסתברא דאף על מצוה בשוא"ת אינו מחויב לעבור וממילא אינו רשאי, דאף זה חשוב הפסד מצוה:

אך אכתי יש לדחות ולחלק בין לעבור על איסור לביטול מצוה דאף דאינו רשאי לעשות איסור בשביל הצלת ממון חברו כמו שאינו מחויב להפסיד ממון היינו רק היכא שעושה איסור בידים דאף אם יהי' רשאי מ"מ נחשב מעשה איסור כמו בכל עשה דוחה ל"ת דהוי דחוי' ולא הותרה משא"כ היכא שנוגע רק לביטול מ"ע אמאי לא יבטל מצוה זו בשביל הצלת ממון חברו הא לא יפסיד כלום דיצא הפסדו בשכרו במה שמשתכר במצות השבת אבדה וכיון דאינו מפסיד כלום אמאי לא יציל ממון חברו:

אך בשיטמ"ק ב"מ שם כתב דהא דלא דחינן איסורא מקמי ממונא הוא משום דאי אמר לא בעינא ליתא לעשה כלל, ומחויב לומר לא בעינא כמו גבי אונס שגירש עיי"ש, וזה שייך אף באיסור שהוא בשוא"ת, ומ"מ אפשר דכאן גבי בכור שאני כיון דגם באכילת בכור יש מצוה, [ועי' אבני נזר יו"ד סי' ת"א אות ז'] אין הכהנים מחויבים לומר לא בעינא דאם ישחטנו תוך שנתו וימלחנו ויניחנו עד שיזדמן לפניו כהן לא יתקיים בו למשחה וכיון דאין מחויבין לומר לא בעינא שוב דחינן איסורא מקמי ממונא:

בריט"א אות כ"ו הקשה על הרמב"ם דס"ל דאף בע"מ מצוה לאוכלו תוך שנתו, ולשיטתו דספדא"ו רק מדרבנן לחומרא הלא מן התורה מותר לאוכלו תיכף משנולד, וא"כ אמאי בלא קים לן שכלו לו חדשיו אין מונין לו שנה רק מיום השמיני הא מן התורה כבר כלתה לו שנה וכו' עיי"ש:

והנה קו' זו אינה לשיטת הרמב"ם דוקא דאפי' להסוברים ספדא"ו מה"ת לחומרא ג"כ קשה הא כאן לא הוי ספיקא דרוב ולדות בני קיימא נינהו ורבנן הוא דחששו להמתין שמונה ימים, ומטעם זה באמת הכריח הטו"א ר"ה (ד"ז) דשנה של בע"מ אינה אלא מדרבנן עיי"ש:

אמנם אפי' נימא דשנה של בע"מ דרבנן אכתי קשה להסוברים דלא אמרי' ממנ"פ בדרבנן כדמבואר בר"ן פ' כ"ש ובכ"מ, וא"כ אף שהחמירו חכמים שלא לאוכלו תוך שמונה היינו רק לחומרא ולא שיצמח מזה קולא שיהי' מותר להשהותו שמונה ימים אחר שנתו:

והנלפענ"ד בזה בהקדם דברי האבני נזר או"ח סי' תפ"ד בענין אתרוגי קרפי דאף שי להכשירם מכח ס"ס מ"מ מוטב ליקח אתרוג של א"י אפי' אינו מהודר כ"כ דאין לך הידור גדול מזה שהוא אתרוג ודאי בלי שום צד ספק והביא דברי הר"ן שבתשו' הריב"ש שכ' דאפי' בענינו של עולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח ואשומר כ"ש בעניני המצוות שהם כבשונו של עולם עיי"ש, וא"כ ה"ה כאן כיון דבסור בע"מ יש מצוה באכילתו אע"ג דאם נולד במומו ולא קים לן שכלו לו חדשיו מותר לאוכלו מה"ת מטעם רוב ולדות ב"ק נינהו, מ"מ מצוה מן המובחר מה"ת להמתין עד שיהי' בן שמונה כדי שתהא מצוה ודאית בלי שום צד ספק כלל, ומה"ט אין מונין לו שנה רק מיום השמיני שאז מתחיל זמן מצותו מן המובחר:

ולפי"ז אין הכרח משם דשנה של תם מדרבנן דאפי' הוי מדאורייתא ניחא משום דאף מה"ת לכתחילה נכון להמתין עד יום השמיני, ואף שכתבו התוס' פסחים (ד"ה.) ד"ה לא דכיון שבדיעבד כשר חשוב זמנו, שאני התם דמצד גוף הפסח ליכא שום חסרון אלא מפני שחובת התמיד קודמת אבל אם החסרון דלכתחילה הוא מצד עצמו, לא נחשב זמנו כדמבואר בפ' מעשר בהמה (נ"ו) דאי לכתחילה אסור להקדיש מחו"ז לא נחשב שעת עשי' עיי"ש, וה"ה בזה כיון דלכתחילה צריך להמתין מה"ת עד שיעברו שמונה ימים כדי שתהא המצוה ודאית אין זמן שנתו מתחלת רק מאז והלאה, ודו"ק:

עוד י"ל באופן אחר קצת עפ"י פירש"י זבחים (ע"ד) דנפולה ששהתה מעל"ע וצריכה בדיקה כיון דאתחזק בה ספק טרפות ואין מכניסין אותה לעזרה משום הקריבהו נא לפחתך עיי"ש, ולכאורה תמוה הא טרפה ילפי' מקראי במנחות (ד"ו) ולמ"ל לרש"י ז"ל לפרש משום הקריבהו וכו':

אך כבר העלה הש"א סי' ס"ד דנפולה ששהתה מעל"ע מה"ת מותרת והבדיקה אינה אלא מדרבנן, הילכך לא הוי מצי רש"י ז"ל למייתי מכל הני קראי דממעטי' טרפה דזה אינו טרפה כלל, אך מ"מ פסול לגבוה כיון דיש בו צד טרפות על דרך הרחוק אינו ראוי משום הקריבהו נא לפחתך, (ובזה יתפרשו גם דברי הרמב"ם פ"ב מה' איסורי מזבח ה"י שכ' בטעם פסול טרפות משום הקריבהו נא לפחתך דכוונתו לכלול אף בכה"ג)]:

והנה בכור שהוא ממתנות כהונה ויש בו מצות למשחה כדאיתא בחולין (קל"ב) אפשר דזהו ג"כ ענין הקריבהו נא לפחתך, א"כ כשנולד במומו ולא קי"ל שכלו לו חדשיו דמיא לנפולה ששהתה מעל"ע דמותר מה"ת ורבנן אסרוהו מפני חשש נפל, והילכך אינו ראוי ליתנו לכהן משום הקריבהו נא לפחתך דלא הוי למשחה מפני חשש נפל שיש בו, והילכך אין מונין לו שנה רק מיום השמיני, ועי' ירושלמי פ"ק דר"ה זאת אומרת שנה של בכור אינה מחוורת מבואר להדיא דשנה של בע"מ אינה אלא מדרבנן:

והנה בגוף דברי הטו"א הנ"ל שהוכיח דשנה של בע"מ אינה מה"ת דאי מה"ת הרי ראוי להאכל תיכף משנולד, עי' דגול מרבבה ליו"ד סי' ט"ו שהוכיח מכאן לאידך גיסא דמה"ת אסור תוך ז' ללידתו, והטעם משום דהוי מיעוט המצוי וסמוך מיעוטא לחזקה, וכן מוכח מד' הריטב"א ר"ה שם שכ' להוכיח דבקדשים אפי' קי"ל שכלו חדשיו פסול להקרבה דאל"כ קרא למ"ל השתא להדיוט אסור לגביה לא כ"ש, ואם איתא דמה"ת מותר להדיוט הא שפיר איצטרך קרא עיי"ש, [וגוף ד' הריטב"א שם צריכין ביאור דברתי מזה במ"א בחידושי ואכמ"ל] אך באב"נ יו"ד ס' ב' אין דעתו כן עיי"ש:

בריט"א שם הביא דברי התוס' ר"ה (ד"ה ע"ב) ד"ה מה שהקשו למ"ל למילף בכור ממעשר מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה וכו' מהיכא תיתי לן דנפסל, והק' הריט"א הא מצינו למילף דנפסל מתמיד שעברה שנתו וכן כל הקרבנות דבעי' בהו בן שנה, דאפי' שעות פוסלות בקדשים וה"ה בבכור דכתיב בו שנה בשנה הו"א דפסול לאחר שנתו עכתו"ד ז"ל עיי"ש:

ולפענ"ד הקלושה לא דמי לכל הנך קרבנות שצריכין להיות בני שנה דוקא, דהתם שנה דידהו גבי הקרבה כתיב והקרבה מעכבת הילכך אף זה מעכב, משא"כ בבכור דשנה דידי' כתיב גבי אכילה הילכך אין לומר דשנתו מעכבת כיון דגוף האכילה אינה מעכבת וכדמצינו כיו"ב בזבחים (ד"ה ע"ב) אשם נמי כתיב בי' הוא, ההוא לאחר הקטרת אימורים הוא דכתיב והוא עצמו אם לא הקטירו אימוריו כשר עיי"ש, ואפשר דזהו הטעם דכתיב תאכלנו שנה וכו', ולכאורה אינו מובן הא עיקר הקפידא היא על ההקרבה שתהי' תוך שנתו וכן בבע"מ על השחיטה, אבל האכילה תוכל להיות אחר שנתו [עי' בשמעתין (דכ"ח) וברש"י ד"ה אינו רשאי וברש"י זבחים (ק"ד), ועי' אבני נזר יו"ד סי' ב'] וא"כ אמאי כתיב תאכלנו שנה בשנה ולא כתיב תקריבנו או תשחטנו, אך להורות דאינו נפסל אם עברה שנתו, כתבה תורה שנה בשנה בדבר שאינו מעכב:

תוכן העניינים

ראשית בכורים (בכורות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה