ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות · דף כה:
דף כה:
(שם ע"ב), בגמ' לא בזה התיר עקביא וחכמים אוסרין אלא בנשחט הכל מתירין ועקביא מתיר אפי' במת, וצריך להבין בשלמא בנשחט כיון דהשחיטה מתרת הצמר הדבוק ה"ה להנתלש כבר, משא"כ במת שהצמר הדבוק נקבר עמה עי' רש"י ד"ה השתא, אך י"ל דכיון דצמר שנשר אינו אסור רק מחמת גזרה שמא יבוא לגזוז כמש"כ התוס' ע"כ לא אסרוהו אלא כל זמן שהיא בעולם ואפשר לגוזזה, דאם יתירו את שנגזז כבר יבוא לגזוז ג"כ אבל במתה לא שרינן אלא לאחר שנקברה דאז אין לחוש שמא יגזוו:
עי' בפי' רבינו גרשום שמפרש דקודם שנשחט הצמר הנושר אסור מה"ת אלא דהשחיטה מתירתו כשם שמתרת כל הבשר והצמר המחובר אליו (ודלא כשיטת התוס'] ולפי"ז קשה מה דקאמר ר' יוסי דעקביא ב"מ מתיר אפי' בנשר ואח"כ מת, ואולי י"ל דלר' יוסי דס"ל דבנשחט הכל מודים שהצמר מותר אלא דעקביא ב"מ מתיר אף במת, מחלקותם בהא תליא רבנן ס"ל דמחיים הצמר אסור והשחיטה מתירתו ע"כ במת שאין לו מי יתירנו נשאר באיסורו, ועקביא ב"מ ס"ל דאף מחיים מותר ואכתי צ"ע בזה:
ולכאורה קשה אף לשיטת התוס' דס"ל דמחיים מותר א"כ עקביא ב"מ מה ס"ל אם גזר ג"כ שמא ישהה אמאי מותר כששחטו, ואם לא גזר אף מחיים לשתרי, ומדאמרי' שאם הניחו בחלון ואח"כ שחטו עקביא ב"מ מתיר משמע דמחיים אינו מתיר, אך בזה י"ל דלעולם לא גזר שמא ישהה והא דאסור מחיים הוא משום דהוי גידולי הקדש, והא דמותר לאחר שחיטה משום דשחיטה מתרת הצמר שנשר כמו שמתרת הצמר הדבוק דמזביחה ואילך הכל מותר, ולר' יוסי דס"ל בנשחט לד"ה מותר ופליגי במת אית לי' דאף רבנן לא גזרו שמא ישהה, והאיסור מחיים הוא מטעם גדולין וכשנשחט ניתר הכל, אך במת אין לו מי יתירנו זה טעמייהו דרבנן, ועקביא ב"מ ס"ל דהאיסור של גדולין הוא רק מחשש שמא יבוא ליהנות מגוף ההקדש, וא"כ במת ונקבר דשוב לא שייך לגזור הגידולין מותרין:
שוב ראיתי בריט"א שהרגיש בזה ותירץ כיון דבתולש בידים יש לאסור מטעם קנס ה"ה בנשר מאליו, והביא ראי' מירושלמי פ"ה דפאה דבגדיש שלא לוקט תחתיו כל הנוגעות בארץ הרי הם של עניים מטעם קנס ואפי' בשוגג ואפי' הגדישוהו אחרים הרי דלא פלוג רבנן, וה"ה בזה כיון דיש לקנסו בתלש במזיד אף בשוגג קנסו מטעם לא פלוג עכתו"ד ז"ל, ובמחכק"ת הא ליתא דהא במשנה דפאה שם תנן הרוח שפזר את העומרים אומדין אותה כמה לקט היא ראוי' לעשות ונותן לעניים עיי"ש, הרי מפורש יוצא דאם נעשה ממילא לא קנסו, והא דקנסו היכא דהגדישיהו אחרים התם הרי נעשה בידים, ואי משום דאין אדם אוסר דשא"ש כיון דאף בשוגג קנסו ל"ש אא"א דשא"ש כמש"כ באבני נזר חיו"ד סי' קל"ו עיי"ש, וא"כ אין ראי' משם לאסור בנשר ממילא:
בגמ' הכא בגיזת בכור בע"מ עסקי', עי' רמב"ם פ"ג מבכורות הי"ג דהא דאוסר בכ"ש משום דהוי דבר חשוב, ובלח"מ שם בשם הר"ש דכ"ש דאמרינן בגיזה לאו דוקא אלא מלא הסיט, אך הראב"ד בהשגות כתב משום קנס וקשה וכי חמור איסור שמחמת קנס מאיסור אחר שבטל ברוב, ואולי י"ל דכיון דאיסור זה דגיזה אין לו עיקר מה"ת [ואף דיש גיזה שהיתה על הבהמה בשעה שהקדישה שהיא אסורה מה"ת, הך גיזה לא נאסרה משום לתא דההיא אלא משום שמא ישהה] ובאין לו עיקר מה"ת הרי מבטלין איסור לכתחילה וא"כ אם נימא דמועיל ביטול מה הועילו חכמים בתקנתם במה שאסרו הגיזה מחשש שמא ישהה הרי אף עכשיו ישהה ויבטלנה ויהנה ממנה, ומטעם זה הוכרחו לתקן שיאסר בכ"ש, ואכתי צ"ע בזה לעת הפנאי:
והנה יש להעיר שלא יתבטל מטעם אחר, והוא לפי שיטת ר"ג שהצמר הנושר מחיים אסור מה"ת ולאחר שחיטה הוא רק מצד גזרה, וא"כ מחיים לא בטל דהוי דשיל"מ, ואף דלאחר שחיטה ג"כ אסור מדרבנן וא"כ יתבטל ממנ"פ, אי מה"ת הרי אף דשיל"מ בטל ואי מחמת הדרבנן הא אין לו מתירין דמדרבנן אף לאחר שחיטה אסור, אך עי' ר"ן פ' כ"ש דכה"ג לא אמרי' ממנ"פ בדרבנן, ומה"ט חמץ בפסח אינו בטל דהוי דשיל"מ אף דמדרבנן אסור לאחה"פ, וכן מצינו בכ"ד כנודע:
וא"ת יתבטל לאחר שחיטה, אך עי' במג"א סי' שי"ח ובשו"ע הרב שם ס"ד דאם ביטל במזיד ונתערב בתבשילין אחרים בשבת כיון שבו ביום אסור דחל עליו שם דשיל"מ לגבי אחרים חל עליו שם דשיל"מ אף לגבי המבשל ונאסר לו התערובת הזה לעולם, ולכאורה אינו מובן הא במוצש"ק, שוב לא הוי דשיל"מ, ואמרתי לפרש עפ"י סברת החוו"ד סי' ק"ו בטעם אפשר לסחטו אסור אפי' למאן דלי"ל חו"נ דכיון דמתחילה כשהי' בו טעם כעיקר, נהפך היתר להיות איסור ונעשה חתיכה דאיסורא אף שאח"כ נסחט הטעם ונשאר משהו לא בטל דהוי נולד בתערובת עיי"ש, וה"ה בזה דמתחילה בשעה שהי' דשיל"מ חל שם איסור על כל התערובות כמבואר באבני נזר חיו"ד סי' תל"א דאף בדבר שאינו בטל מדרבנן חל על המבטל שם איסור עייש"ה, וא"כ אח"כ הוי נולד בתערובות ולא בטל וה"ה בנ"ד:
אך יש לשדות בה נרגא מהך דמס' ערלה והובא בגיטין (נ"ד ע"ב) נפלו ונתפצעו בשוגג יעלו הרי דאף שבתחילת התערובות לא נתבטל מ"מ כשנתפצעו אח"כ נתבטלו ומוכרח לחלק בין תערובות לח בלח כנידון המג"א והרב הנ"ל לתערובות יבש ביבש וכמ"ש הכ"מ בשם מהרי"ק בהך דטומאה כמאן דאיתא דלא שייך אלא ביבש ביבש, וכן ראיתי בס' ישועות מלכו בכתבים סי' כ"א דגם דין הב' של המרדכי פ' במה טומנין דכל שלא ניכר האיסור קודם שבא בתערובות בטל ל"ש ביבש ביבש, וה"ר מהר"ש פ"ג דחלה מ"א עיי"ש, וא"כ כאן דמיירי בתערובות צמר בצמר דלא הוי לח בלח, אין לדון בזה כלל, אלא מחוורתא כמש"כ מעיקרא:
בגמ' מחלו' כשבדק ולא מצא וקמפלגי בפלוגתא דר"מ ורבנן וכו', לכאורה קשה טובא כיון דמום שבסתר אינו מום, אמאי לא יוכל למשוך אחד אחד ולבדקו ממומין וכשרואה שאין בו מום יקריבנו, ואפי' אם בדק כולן ולא הי' בהן מום הי' בדין להתיר דהא מ"מ אין רואין כאן שום מום ומה בכך שהמום הי' מתחילה בגלוי הרי מ"מ עכשיו אינו נראה ואין לנו אלא מה שעינינו רואות, ומה גם לפי המבואר כאן דמיירי במום שאפשר להתרפאות כדאמרי' בגמ' מום עובר הוי ואיתסי, וא"כ קשה מ"ט דמאן דאוסר הרי אנו בודקין ורואין שאין כאן מום, וביותר קשה לר' אסי דמוקי מחלוקת כשבדק ומצא:
עוד יש להעיר לפימש"כ בתוס' זבחים (ע"ז ע"ב) ד"ה הא, דרבנן נמי אית להו הך דרשא דמום בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובות ירצו אלא דלכתחילה אסרו להקריב מדרבנן, ועי' רש"י ותוס' פסחים (ד"י.) דבבדיקת חמץ דרבנן אפי' ר"מ מודה דאמרי' עכבר אכלי', וא"כ ה"ה כאן כיון דמה"ת ע"י תערובות מרצין אלא דלכתחילה אסרו מדרבנן הי' לנו לתלות להקל כמו גבי בדיקת חמץ, וצ"ע בזה: