ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות · דף כד:
דף כד:
(שם ע"ב) בגמ', טעמא דר' יוסי בן המשולם משום דתולש לאו היינו גוזז וביו"ט אסור דהו"ל עוקר דבר מגידולו וכו' ומסקנת הש"ס דאף שטעמו משום דתולש לאו היינו גוזז מ"מ אף ביו"ט מותר משום דלאו אורחי' בתלישה והוי כלאח"י:
וקשה לי לפי המבואר בחולין (קל"ז.) דהיכא דאורחי' בתלישה התלישה היא הגיזה וא"כ הא דתולש לאו היינו גוזז היינו משום דלאו אורחי' אבל אם הוי אורחי' הי' חייב אף דבתורה כתיב לשון גיזה וא"כ מה דאמרי' כאן טעמא דר"י בן המשולם משום דתולש לאו היינו גוזז ע"כ דאיירי בשה דלאו אורחי' בתלישה וכיון דידע הטעם דלאו אורחי' איך ס"ד דביו"ט אסור, ועוד קשה איך נקיט כאן סתמא השוחט את הבכור וכו' ותולש וכו' ומשמע דבכל בכור דינא הכי ובאמת בעזים אינו כן דבדידהו התלישה היא הגיזה וע"כ הטעם משים דשא"מ, ועי' רמב"ם פ"א מה' מעילה שסתם וכתב דתלישה לעולם מותרת משמע אף בעזים, וקשה כנ"ל, שוב ראיתי בריט"א ובמנ"ח שהרגישו בזה:
והנלפענ"ד לתרץ דמה דאמרי' בחולין שם דעזים שאורחייהו בתלישה כגיזה דמי, אין הפי' דהתלישה שם גיזה עלי' אלא דהתלישה יש לה דין גיזה, כלומר דשם גבי ראשית הגז לא בעי' גיזה דוקא, וראשית גז צאנך אורחא דמילתא כתיב [דמיא למש"כ הפרמ"ג דבאיסור אינו זבוח אף ח"ש אסור מה"ת דרק היכא דכתיב לשון אכילה גבי איסור או אין הלשון סובל רק אכילה כשיעור משא"כ לשן אכילה דכתיב גבי דבר הרשות, עיי"ש, וה"ה בזה דגז נאנך כתיב גבי דבר הרשות ודו"ק] היינו דשם אינו תלוי בפעולת הגיזה אלא דכל שמסלק הגיזה מן הצאן חייב יהי' באיזה אופן שיהי' רק העיקר שיסלק באופן שדרך העולם לסלק ואם יתלוש ברחלים או יגוז בעזים פטור, משום דמצוה זו באה מכח דבר הרשות דאם גוזז לצורך עצמו כדרכו חייב ליתן ראשית הגז לכהן. וע"כ כשעושה באופן דלאו אורח ארעא לא נתחייב כדמצינו גבי תרו"מ דאינו חייב רק אם ראה פה"ב כדרך שבני אדם עושין, אבל לא לומר שהתלישה שם גיזה עלי' אלא כל שעשה כדרכו חייב, משא"כ לענין לאו דלא תגוז דהקפידא היא על פעולת גזיזה ולא על מה שאורחי', תדע דהא אם גוזז את השור חייב אע"ג דלאו אורחי' בכך כדאיתא לקמן (כ"ה.) וא"כ בתולש פטור אע"ג דאורחי' בכך דמ"מ אין שם גוזז עליו: או י"ל באופן אחר קצת בהא דהכא תלישה לאו בכלל גיזה אפי' במידי דאורחי' בכך מדילפי' לקמן (כ"ה) מוי"ו מוסיף על ענין ראשון דחייב על גיזה דשור אף דשור לאו בר גיזה היא ע"כ דכאן לא הקפידה תורה על מה שדרכו אלא על עצם הגיוה אפי' במידי דלא אורחי' וממילא ידעי' אף להיפוך דתלישה שריא אפי' אי הוי אורחי':
אך אכתי יש מקום עיון דמ"מ תיתסר החלישה משום כחושה כדמבוא בחולין (קל"ה), ועוד קשה עמש"כ התוס' כאן מדרבנן תלישה אסורה שלא יבוא לידי גיזה ת"ל מטעם כחשא, ואולי י"ל דכחשא אינה אסורה רק מדרבנן, משום דאין גיות השער פועל כחושה בעצם רק דעם הצמר נראית כא לו היא שמנה יותר [דומיא למה שפירש"י שבת (כ"ב.) משום אכחושי מצוה דמיחזי כמאן דשקיל נהורא, ועי' ט"ז יו"ד סי' רע"ד ס"ק ד' ואף כאן אינה מכחישה ממש אלא דנראה כמכחישה]:
והנה באבני נזר חאו"ח סי' תפ"ד אות י"ד כתב דהידור בכשרות עדיף מהידור בנוי, ומה שהמצוה ודאית זה נחשב הידור בכשרות שעושה המצוה בלי שום חשש ספק כלל, עייש"ה, וה"ה כאן אע"ג דעפ"י רוב אין לחוש לקילקול השחיטה מחמת השערות מ"מ כיון דע"צ המיעוט יש לחוש לקלקול השחיטה, טוב יותר להדר אחר כשרות ודאי ולתלוש השערות אף שבזה מכחישה קצת כלומר נראה כמכחושה ומבטל ההידור בנוי, וע"כ מותר לתלוש השערות ולבטל המובחר הלזה בשביל המובחר שתהי' מצוה ודאית:
שוב נתתי אל לבי דזה אינו דמש"ס חולין שם מבואר דמשום כחושה אסור מה"ת, אך י"ל דהא דגיזה יש בה משום כחושה היינו בגוזז את כל הגוף אבל לא בגוזז דבר מועט נגד מקום בית השחיטה, וכדמבואר בתמורה (י"א ע"ב) גבי הקדיש חד אבר מהו בגיזה פירש"י בעבודה לא תבעיא לך דאסור דהא מכחיש לה עיי"ש, ולכאורה קשה הא גם גיזה מכחשת כבש"ס חולין הנ"ל, אע"כ דהא דגיזה מכחשת, הוא כשגוזז את כל הגוף או רובו ולא בחד אבר, ולא מבעיא לפי' השיטמ"ק שם דהאבעיא הוא רק על זה האבר, אלא אף לפי המבואר בר"ג שם וברמב"ם פ"א מה' מעילה דהאבעיא היא על כל הגוף מ"מ מסתברא דאין לאסור את כל הגוף שאינו קדוש, יותר מהאבר הקדוש וע"כ אין מקום לאסור משום כחושה, דכיון דבזה האבר שהקדיש, הגזיזה מותרת ואין בה משום כחשה האיך נאסור את כל הגוף משום כחושה, הרי אין הטפל רמוז מן העיקר, ומצינו בכ"מ כיו"ב אכמ"ל:
עוד י"ל דהא דאין לאסור כאן משום כחושה הוא משום דכחושה אינו מפורש בתורה לאסור והוי איסור מצד הסברא, וא"כ דמיא למש"כ בשיטמ"ק זבחים (ע"ה ע"ב) בהחילוק שבין בכור לשאר קדשים. דבשאר קדשים איסור מכירה באיטלז הוא מצד הסברא משום זלזול הקדש ע"כ כשיש סברא להיפוך שהוא לטובת הקדש שרי, משא"כ בבכור דאיסור המכירה מפורש מה"ת עיי"ש, וה"ה בזה דאיסור הכחישה כיון שהיא מצד הסברא מותר לטובת הקרבן וכיון דכאן היא לצורך הקרבן שלא יבוא לידי פסול שרי:
תוד"ה והיינו וכו' וכן מוכח בסמוך דקאמר רב כנגדו ביו"ט מותר, ופריך מהא דאמר רב הלכה כר"י דשא"מ אסור ומשני דתולש לאו היינו גוזז וביו"ט היינו טעמא משום דהוי עוקר דבר מגידולו כלאח"י ואת"ל תולש לאו היינו גוזז א"כ ותולש דקתני במתני' היו במתכוין היכי שרי כנגדו ביו"ט מתכוין משום דכלאח"י וכו' עיי"ש משמע דלפי' זה פשיטא להו להתוס' דחד דרבנן א"א להתיר ביו"ט לצורך שחיטה ומטעם זה הכריחו דע"כ מיירי באינו מכוין דאז הוי תרי דרבנן אינו מכוין וכלאח"י אבל מטעם כלאח"י גרידא א"א להתיר (וכן הוא בתוס' לקמן (כ"ה.) ד"ה דהו"ל עיי"ש] וטעמו של דבר נפרש לקמן אי"ה:
ואף דאנן קיימינן עכשו דרב כר"י ס"ל דדבר שא"מ אסור וא"כ אף באינו מכוין וכלאח"י הוי רק חד דרבנן דלר"י אינו מכוין אסור מה"ת כמכוין, והאיך הכריחו התוס' דההיתר משום שאינו מתכוין ג"כ, אך התוס' לשיטתם אזלי שכתבו בשבת (מ"א ע"ב) וביומא (ל"ד ע"ב) דבשבת אף ר"י ס"ל דשא"מ מותר מה"ת דלא הוי מלאכת מחשבת רק מדרבנן אסור ולר"ש דס"ל בכל התורה דבר שאינו מתכוין מותר מן התורה גבי שבת נחתינן דרגא ומותר אפי' מדרבנן עייש"ה וא"כ אתי שפיר מה שתפסו כאן דביו"ט כשאינו מתכוין ועושה כלאח"י הוי תרי דרבנן אף לרב דס"ל כר"י:
אך אכתי קשה הא תינח גבי יו"ט, אבל גבי בכור מאי איכא למימר הא בבכור דהוא משאר איסורין אית לי' לר"י דשא"מ אסור מה"ת ושוב ליכא אלא חד דרבנן דתולש לאו היינו גוזז והתוס' כתבו דאף בתולש את הבכור אליבא דרב דס"ל כר"י מותר רק באינו מכוין, והרי בזה ודאי לר"י אינו מתכוין כמתכוין:
ע"כ נ"ל לפרש דהנה הרמב"ם פ"א מה' מעילה כתב דגבי גוזז במוקדשין אינו לוקה עד שיגזוז כדי רוחב הסיט כפול לא יהא זה חמור משבת, עיי"ש, והנה ברשב"ם ב"ב (נ"ה ע"ב) דהא דפטור בשבת על פחות מכשיעור הוא משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה, עיי"ש, ומדכתב הרמב"ם דשיעור גוזז דמוקדשין אינו פחות מכשיעור גוזז בשבת מוכח קצת דגם לענין גוזז דמוקרשן בעי' מלאכת מחשבת כמו לענין שבת (וכן ראיתי בכתי"ק מכ"ק אדמו"ר זצללה"ה דגבי גוזז ועובד שנים שעשו פטורין כמו בשבת והוציא כן מדברי הרמב"ם הנ"ל] וא"כ אתי שפיר מה שתפסו התוס' כאן דאף בתולש מן הבכור שלא במתכוין הוי תרי דרבנן אף לרב דס"ל כר"י, דבאמת גם בגוזז מן המוקדשין ס"ל לר"ידשא"מ מותר מה"ת דדמיא לשבת כנ"ל [ועי' פסחים (ל"ג.) דגבי מעילה אף מתעסק חייב וברש"י שם משום דלא כתיב בה מלאכת מחשבת ויש לחלק אכמ"ל]:
ומה דפשיטא להו להתוס' דאין להתיר לצורך שחיטה רק תרי דרבנן הוא משום דהתלישה לצורך שחיטה הוי מכשירין כמש"כ הרא"ש כאן והה"מ בפ"ג מה' יו"ט, הילכך אין להתיר איסור דרבנן בשביל זה דהוי מכשירין שאפשר מאתמול דלא דחי יו"ט, אבל תרי דרבנן מתירין אף אם הי' אפשר מאתמול, או משום דלא אסר ר"י כלל אינו מתכוין בכלאח"י, או דשלא לצורך מצוה אסור אף דהוי תרי דרבנן רק במקום מצוה מותר כמש"כ התוס' בדבריהם לקמן, ואי נימא דרק משום מצוה התירו י"ל דמצות שמחת יו"ט שהוא דאורייתא דחי תרי דרבנן אף דלא הוי בעידנא וכדמבואר בש"ס שב (קכ"ח ע"ב) צעב"ח דאורייתא ומבטל כלי מהיכנו דרבנן אתי דאורייתא ודחי דרבנן, ולכאורה הא בסוף ר"ה גבי שופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל מפורש, דעשה דאורייתא לא דחי עשה ול"ת דרבנן היכא דלאו בעידנא והאיך דחי כאן, אע"כ משום דמבטל כלי מהיכנו הוי תרי דרבנן מלשאצל"ג דרבנן וסותר דרבנן, ותרי דרבנן הוי כדבר שאין לו עיקר מה"ת כדמבואר ברא"ש ומרדכי סו"פ האיש מקדש עיי"ש הילכך אין בזה דררא דל"ת ועשה, והוי איסור גרידא דרבנן ונדחה מפני עשה של תורה אפי' לאו בעידנא, וכדמבואר בפתיחה לאגלי טל עיי"ש, וא"כ ה"ה כאן אף דתלישה שקודם שחיטה הוי מכשירין שאפשר מאתמול ולא שייך בה היתר אוכל נפש מ"מ שרי מטעם עדל"ת עי' ביצה (ד"ח.) תוד"ה בעפר ומהרש"א שם ואין לומר דחשיב אפשר לקיים שניהם, שאפשר לשחוט בלי תלישת נוצות דכיון דיש חשש שתתקלקל שחיטתו וימנע משמחת יו"ט [כדמבואר בתוס' בסיה"ד כאן] לא חשוב אפשר לקיים שניהם, עי' תוס' כתובות (ד"מ) ד"ה כגון ורשב"א שבת (כ"ד ע"ב) ד"ה אי, וז"פ:
בסוה"ד ואם נפרש תולש לאו היינו גוזז שרי אפי' תולש במכוין צ"ל דלקמן דשרי כנגדו ביו"ט משום דהוי כלאח"י אפי' במתכוין לתלוש נמי שרי שהתירו חכמים כדי שלא תתקלקל שחיטתו עכ"ל, הנה בפי' זה תפסו דמשום מצות שמחת יו"ט התירו מלאכה כלאח"י דרבנן אפי' במתכוין, ואף דהוי מכשירין שאפשר מאתמול ומטעם דשמחת יו"ט דחי לא שייך להתיר חד דרבנן כנ"ל, מ"מ י"ל דשבות דכלאח"י התירו אף בחד דרבנן ולא שאר שבותין וכמבואר בדבריהם לקמן (כ"ה.) ד"ה דהו"ל דאין ללמוד מלשאצל"ג מלכלאח"י] והטעם בזה דשבות דכלאח"י קיל טפי מכל השבותין כדמבואר בר"ן פ' חבית בהא דצינור שעלו בו קשקשין ממעכו ברגלו כלאח"י דבמקום פסידא לא גזרו והקשה הר"ן מהא דנכרי שבא לכבות אין אומרין לו כבה אף דהוי במקום פסידא ותירץ דכלאח"י קיל טפי מאמירה לנכרי עיי"ש, והנה שבות דאמירה לנכרי קיל משאר שבותין כדמבואר בעירובין (ס"ח.) משום דהוי שבות שאין בו מעשה, ואפי"ה כלאח"י קיל טפי אפי' מאמירה לנכרי הילכך התירוהו לצורך שמחת יו"ט:
באו"ד וא"ת לקמן דמייתי ראי' מפרה וכו' וי"ל דההיא מדרבנן לא דמי כלל לתולש לאו היינו גוזז ולעוקר דבר מגידולו כלאח"י וכו' מבואר מדבריהם דיש חילוק באיסורי דרבנן היכא דאין שינוי בהפעולה רק בהנפעל אמרי' כעין דאורייתא תיקון כיין דאותה פעולה עצמה אסורה מה"ת בנפעל אחר, משא"כ היכא דהשינוי היא בהפעולה לא אמרי' כעין דאורייתא תיקון, וצע"ק מהא דמבואר בר"פ כל הבשר גבי גזרה העלאה אטו אכילה ובתוס' רי"ד פ' במה מדליקין דהיכא דבחתיכה זו עצמה אפשר לבוא לידי איסור תורה החמירו טפי עיי"ש:
שוב נתתי אל לבי דעיקר החילוק בין גזרה דרבנן לתיקון דרבנן דכשאסרו חכמים לגזוז בקדושת דמים לא היתה הגזרה על גיזה בפרט, אלא דחכמים הטילו בדרך כלל תורת קדושת מזבח על קדשי בה"ב, וממילא נאסרו אח"כ כל הדברים שאסור בקדשי מזבח דוגמא לסברת המהרי"ט גבי נזיר דהוא מקבל ע"ע תואר נזיר וכיון שנתקדש בקדושת נזירות ממילא נאסר בכל איסורין שאסרה תורה על הנזיר, ואף כאן רבנן הטילו על קדשי בה"ב תורת קדושת מזבח ושוב ממילא נאסרו בכל הדברים ובזה שייך כעין דאורייתא תיקון דרבנן לא אסרו הגזיזה אלא דממילא נאסרה מחמת שאסרה תורה לגזוז קדשי מזבח משא"כ כשאסרו תלישה משום גיזה בקדשי מזבח עצמן. הרי לא הטילו קדושה יתירה אלא דגזרו תלישה שלא יבוא לידי גיזה הילכך לא שייך בזה כעין דאורייתא תיקון, ואכתי צ"ע, ואין מקומו כאן: :
(דף כ"ה) תוד"ה דהו"ל, כתבו דאין להתיר לתלוש נוצה מצואר של עוף לצורך שחיטה ביו"ט משום שמתכוין לתלוש ולא הוי כלאח"י דבעוף אורחי' בתלישה, ומטעם מלשאצל"ג אין להתיר דאף לפי' השני רק איסור דרבנן דכלאח"י התירו אבל לא מלשאצל"ג עכתו"ד:
והרמב"ן התיר מכח ב' טעמים חדא דמלשאצל"ג מותר משום שמחת יו"ט, ועוד אפי' הוי איסור תורה משום דסופה של מלאכה זו לדחות יו"ט דכיון דתולש מן המתה חייב כדאיתא בתוספתא א"כ סוף סוף יצטרך לעבור על איסור תלישה לצורך או"נ מה לי אם תלשה אחר שחיטה או תולשה מחיים, והרא"ש חולק ע"ז וז"ל דודאי לאחר שחיטה כיון שכבר הותרה לאכול ואי אפשר לאכלה בלי תלישה מותר לתולשה כמו שמותר לצלותה ולבשלה, אבל בעוד שלא נשחטה כל מה דעביד מכשירי או"נ דאפשר למיעבד מאתמול הוא ואסור וכו' ומש"כ משום מלשאצל"ג כתבתי לעיל בשם ר"י דאין לדמות מלשאצל"ג לכלאח"י עכתו"ד ז"ל עיי"ש, וצריך להבין סברת מחלקותם:
והנלפענ"ד בזה, דהנה בענין מכשירין מהו נקרא מכשירין יש מחלוקת בין הראשונים רש"י והרמב"ן והרשב"א והרא"ה ס"ל דכל שאין גופו נהנה מהמלאכה עצמה נקרא מכשירין כגון העושה שפוד כדי לצלות בו דהמלאכה הוא עושה בהשפוד והוא אינו נהנה מגוף השפוד רק מהבשר שצולה עליו וכן כל כיו"ב, ובתוס' כתובות ורא"ש סופ"ב דביצה בתירוץ הא' מבואר דמכשירין נקרא כל שאפשר לאכול אוכל זה בלא מלאכה זו ותיקון השפוד נמי אפשר לבשל בקדרה, ועי' בקו"א להרב סי' תצ"ה אות ד' שביאר השיטות באריכות:
ולפי"ז לכאורה אינו מובן אמאי נקראת התלישה שלפני השחיטה מכשירין הרי א"א לאכול בלי לישת נוצות, וגופו נהנה מהמלאכה עצמה דהמלאכה עושה בהעוף וההנאה היא ג"כ באותה חתיכה עצמה, אך י"ל דכל זה היא כשתולש לאחר שחיטה דאז מוכח שלצורך אכילה הוא תולש, אבל כשתולש מחיים מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דתלישה זו אינה לצורך אכילה רק לצורך שחיטה דאי משום אכילה הי' לו להמתין מלתלושאף נוצות אלו עד אחר השחיטה כמו שממתין עם שאר הנוצות שאינן במקום שחיטה, ומה גם דאיכא צעב"ח בתלישת נוצות כמש"כ הרמ"א אה"ע סי' ה' בשם תה"ד דאסור לתלוש נוצות מבע"ח שלא לצורך, ורק לצורך מותר דכל לצורך האדם לא נאסר צעב"ח עיי"ש:
וא"כ כשתולש הנוצות מחיים אין לומר שלצורך אכילה הוא תולשן דבשביל האכילה לא הי' צורך לתולשן עכשו והוי צעב"ח שלא לצורך, וע"כ מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שלצורך שחיטה הוא תולש, וכיון דהתלישה הוא לצורך שחיטה שוב חשוב מכשירין להסוברים דמכשירין נקרא כל שאפשר לאכול בלי מלאכה זו, דגם כאן אפשר לשחוט בלי תלישת נוצות דאפשר שיצמצם לשחוט בין הנוצות בלי שום פסול בשחיטה כדמבואר בהה"מ פ"ג מה' יו"ט ה"ג ואף דקשה לשחוט כך מ"מ הוי בגדר אפשרות, וא"כ הרא"ש לשיטתו דס"ל דזה נקרא מכשירין הילכך כל שהי' אפשר מאתמול אסור לעשות ביו"ט, והרמב"ן לשיטתו דמכשירין נקרא רק כשאין ההנאה בגוף הדבר שעושה המלאכה הילכך כיון שהתלישה וההנאה הוא בגוף אחד לא חשוב מכשירין וע"כ מותר לתלוש ביו"ט אף דהי' אפשר מאתמול, כן עלה בדעתי במושכל הראשון אך אחר העיון יש לשדות בה נרגא, מתרי טעמי חדא מש"כ דלשיטת הרא"ש זה נקרא מכשירין משום דאפשר בקושי לשחוט בלי תלישת נוצות, יש לה פירכא מדברי התוס' פסחים (כ"ה ע"ב) שהוכיחו דאפשר בטורח גדול לא חשוב אפשר עיי"ש בד"ה לא, וגם מה שתפסתי דלדעת הרמב"ן אין זה בכלל מכשירין קשה דא"כ למ"ל להרמב"ן לומר דההיתר הוא משום דסופה של מלאכה זו לדחות לאחר שחיטה ת"ל משום דהוי גוף או"נ ושרי אפי' אפשר מאתמול:
ע"כ נלפענ"ד דבזה כו"ע מודו דהוי בכלל מכשירין דגוף אוכל נפש נקרא מה שמתקן את האוכל עצם שיהי' ראוי לאכילה, אבל מה שמתקן את האוכל להתירו מידי איסור זה לא הוי בכלל מלאכת אי"נ, וראי' לדבר מדברי התוס' ביצה (י"ב ע"ב) שהקשו מה צורך איכא במבשל גיד ותירצו כיון שהי' בדעתו של זה לאכלו היינו צורך יו"ט עיי"ש, הרי דכשעשה מלאכה בשביל לאכול דבר שאסור לאכול עפ"י תורה חשיב מלאכת או"נ ומוכח דמלאכת או"נ שהתירה תורה היינו לתקן שיהי' ראוי בעצם, ומינה מובן גם להיפוך דלתקן הדבר שיהי' מותר אין זה בכלל או"נ, ומותר רק מטעם מכשירי או"נ דעכ"פ נקרא מכשירין כיון דא"א לו לאכול הדבר בפועל מחמת ארי' דאיסורא דרביעא עלי', וכן מוכח מהא דאין מגביהין תרו"מ ביו"ט ולכאורה במה גרע משאר תיקוני אוכל נפש אע"כ כיון דאינו תיקון בעצם, אלא לתקנו מידי איסור הוי גדר מכשירין ואסור כשאפשר מאתמול: והא דשחיטה עצמה הוי בכלל גוף או"נ אף דהשחיטה באה רק לתקן איסור היינו טעמא דחיוב שוחט משום נטילת נשמה ונטילת נשמה מוכרח לעשות אף בשביל גוף האו"נ אפי' אם לא ירצה לסלק האיסור דהא בעצם אינה ראוי' לאכול כמו שהיא חי' וצריך לנחרה עכ"פ, הילכך השחיטה שאיסורה מחמת נטילת נשמה הוי גוף או"נ אבל תלישת הנוצות שלפני השחיטה כיון דזהו רק שתעלה השחיטה יפה בלי פסול ולא לצורך טבעי הילכך הוי בכלל מכשירין, זהו טעמו של הרא"ש שאוסר, וזה מדוקדק בלשונו שכתב דודאי לאחר שחיטה כיון שכבר הותרה לאכול ואי אפשר לאכלה וכו' עיי"ש כלומר דהתלישה שלאחר שחיטה אינה באה לתקן איסור רק להכשיר את האוכל שיהי' ראוי בעצם הילכך הוי בכלל גוף או"נ משא"כ להתלישה שלפני השחיטה שעדיין לא הותרה ובאה להתיר איסור הוי בכלל מכשירין, ואף הרמב"ן מודה דכגון זה הוי מכשירין, אלא דאיהו ס"ל דכאן התלישה היא מוכרחת גם בשביל או"נ עצמו דאם לא יתלוש מחיים יצטרך לתלוש לאחר שחיטה בשביל או"נ, הילכך כשתולש קודם שחיטה ומכוין גם בשביל או"נ שרי, ודמיא למש"כ הרשב"א שבת (ק"ז) דאם נועל ביתו לשמירת הבית ומתכוין גם לצידת צבי מותר כיון דמכוין גם בשביל דבר המותר ואף בזה אין קפידא במה שמכוין גם לצורך שחיטה:
והרא"ש שאוסר אפשר דס"ל דכשמתכוין בשביל דבר האסור ודבר המותר אסור, ואין לומר שיתכוון בהתלישה בשביל או"נ בלבד, דהכוונה לצורך הכשר שחיטה מוכרחת דאל"כ הוי צעב"ח שלא לצורך, דאם לצורך או"נ הרי סגי לי' לתלוש אחר השחיטה:
שוב התבוננתי דאינו ענין לנידון הרשב"א גבי נועל את ביתו וצבי ניצוד בתוכו, דשם הטעם משום דבנעילת הדלת אינו פועל בגוף דבר הניצוד ולא נחשב אלא גרמא, אלא דאם מתכוון לצבי בלבד מחשבתו משוי לגרמא מעשה, כדמבואר באריכות באבני נזר או"ח סי' קצ"ד, משא"כ בנ"ד דתלישת הנוצות הוי מעשה גמור ולא גרמא, וכן להיפוך אף לדעת הר"ן וסייעתו האוסרין שם יש להתיר כאן דשם אין להתיר שום איסור משום נעילת ביתו, משא"כ בזה דסוף סוף הותרה מלאכת התלישה בשביל או"נ:
אך י"ל דסברת מחלקותם של הרמב"ן והרא"ש תליא בהא דפליגי רש"י ותוס' פסחים (מ"ז) במה הכריח הש"ס דצורכי שבת אין נעשין ביו"ט מהא דאפיית שתי הלחם אינו דוחה יו"ט, ואי אמרת צורכי שבת נעשין ביו"ט השתא דשבת ביו"ט שרי דיו"ט ביו"ט מבעיא, ופירש"י דאי נימא דהא דצורכי שבת נעשין ביו"ט הוא מטעם הואיל ניחא דבהני ליכא למימר הואיל משום דההיא שעתא לא חזי עד שישחטו כבשים עליהם ויזרוק דמן. וכיון דהי' אפשר למיעבד מאתמול לא דחי ליו"ט מידי דלא חזי לי', והקשו בתוס' הרי האופה עיסה לאורחים אינה ראוי' עד שתאפה ושחט בהמתו נמי בשעת שחיטה אינה ראוי', ותירצו דשתי הלחם אין להם שום חסרון בגופו עיי"ש, וקשה לכאורה הא מצינו בעלמא היכא דמחוסר מעשה חוץ לגופו עדיף טפי כדמבואר בפ' תמיד נשחט (ס"ב.) ובתוס' שם ד"ה האי, ועי' יומא (ס"ב ע"ב) בשמעתא דשני שעירי יוהכ"פ ששחטן בחוץ, וברש"י שם ד"ה אין, אע"כ כוונתם באמרם דשתי הלחם אין להם שום חסרון בגופו, היינו שאין בהם חסרון גופני וטבעו רק חסרון רוחני, פירוש פעולת מתיר, ומבואר דלשיטת רש"י לא הותרה מלאכת או"נ ביו"ט, רק היכא דאינו מחוסר עוד פעולת מתיר אחר המלאכה, משא"כ בשתי הלחם אף דהאפי' הוא תיקון או"נ מ"מ כיון דעדיין מחוסר פעולת מתיר לאשוויי או"נ כל כה"ג לא הותרה ביו"ט, ואף דבמחוסר פעולה טבעית אין קפידא אפי' בחסרון כמה מלאכות, דהא לישה מותרת אף דאכתי מחוסר אפי' ד שיהי' ראוי' לאכילה [ולדעת כמה פוסקים אף קצירה מותרת מה"ת אף דמחוסר עוד כמה מלאכות עד שיהי' ראוי]:
אך החילוק הוא דבמחוסר מלאכה טבעית נחשב שהוא מתעסק בתיקון אוכל נפש וכל המלאכות כחדא פעולה אריכתא דמיין, משא"כ היכא דמחוסר תיקון רוחני היינו תיקון שמצד התורה, אין שם אוכל נפש עליו כל זמן שלא ניתר, ולא נחשב שמתעסק באו"נ כיון דאכתי מחוסר מעשה להשוותן או"נ, תדע דהא אין מגביהין תרו"מ ביו"ט משום דנראה כמתקן כדפירש"י ביצה (ד"ט.) וברמב"ם פכ"ג מה' שבת ה"ט, וקשה לכאו' הא קימ"ל כר"י בשבת (קנ"ה.) דשווי אוכלין משוינן אפי' לצורך בהמה וכ"ש לצורך אדם עיי"ש, וע"כ היינו טעמא דשם אינו מחוסר אלא תיקון טבעיי לא נחשב מתקן, משא"כ גבי טבל דמחוסר תיקון של תורה, נחשב כאילו מוליד תורת אוכל מחדש, [ועי' אבני נזר חאו"ח סי' ש"ה], ומה"ט כשמחוסר עדיין פעולת מתיר אחר המלאכה לא הוי בכלל מלאכת או"נ, דהתורה לא התירה אלא התעסקות בדבר שיש עליו שם או"נ עכשו:
אך דעת הר"י בתוס' שם אינו כן אלא דהוי בכלל מלאכת או"נ אף דעדיין מחוסר פעולת מתיר, ומעתה י"ל דהרמב"ן אזיל בשיטת הר"י וכיון שניתן יו"ט לדחות אצל מלאכה זו לאחר שחיטה רשאי לגזוז אף קודם שחיטה לצורך אוכל נפש, והרא"ש אזיל בשיטת רש"י הנ"ל דאין להתיר מלאכת או"נ ביו"ט רק היכא דאינו מחוסר פעולת מתיר אחר מלאכה זו, וע"כ אין להתיר תלישת הנוצות מחיים לצורך אוכל נפש כיון דאחר התלישה עדיין מחוסר שחיטה שהיא פעולת מתיר, ואינו מועיל מה שסופה של מלאכה זו לדחות יו"ט לאחר שחיטה, כיון שיש שינוי באיכות המלאכה דאחר השחיטה יהי' נחשב תיקון או"נ, משא"כ קודם שחיטה דאז עושה בדבר שאין עליו שם או"נ עדיין, וע"כ אין בזה רק תורת מכשירי או"נ דכל שהי' אפשר מאתמול אסור לעשות ביו"ט:
וא"ת איך מתירין גוף השחיטה, אך שחיטה עצמה שאני כיון דע"י מלאכה זו נעשה או"נ נחשב שמתעסק בתיקון או"נ [ודמיא למש"כ התוס' כתובות (י"א.) כיון דבהך זכי' נעשה ישראל הו"ל כישראל גמור לענין זכי') וברשב"א מנחות (ד"ה.) כיון דע"י הקרבת העומר ניתר איסור חדש נחשב ממשקה ישראל וכהנה רבות] משא"כ כשדנין על התלישה, דאחר התלישה עדיין מחוסר פעולת מתיר:
שוב עיינתי בדברי הה"מ פ"ג מה' יו"ט ה"ג, שהביא ביו"ט], הא עדיין מחוסר פעולת מתיר אחר מלאכת דעת הרמב"ן ודעת החולקין עליו וסיים בזה"ל ואני אומר שכן בדין דכיון שקודם שחיטה אינו אוכל, וכמו שאמרו בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת וכו', אינו ראוי לדחות איסור אלא דברים המכשירין בהכרח והוא השחיטה, אבל התלישה כיון שאין הכרח לעשותה קודם שחיטה אינו מן הדין שתדחה עד שיהי' אוכל גמור עכ"ל הנה גם הוא ז"ל תפס דכל היכא דמחוסר פעולת מתיר לא הוי בכלל גוף אוכל נפש אלא בכלל מכשירין, וע"כ נאסרו תלישת הנוצות קודם שחיטה אף אם יתלוש לצורך אכילה, אך בהיתר גוף השחיטה כתב טעם אחר דהוי מדברים המכשירין בהכרח, ולפי הנראה אזיל בשיטת הסוברים דגריפת תנור שא"א לאפות באופן אחר או שלא תשרף הקדרה הוי או"נ ממש ושרי אף לרבנן אע"ג שאינו עושה המלאכה בגוף דבר הנאכל, וא"כ ה"ה לשחיטה אף שהבע"ח אין עליו תורת אוכל מ"מ כיון שא"א לאכול בלי שחיטה שרי:
שוב נתתי אל לבי דאי אפשר לפרש כן דברי הה"מ, דהא כתב בריש ה' יו"ט והבערה אעפ"י שגם היא נעשית במכשירין שהרי אין ההבערה באוכל עצמו אלא בעצים מ"מ כיון דכתיב בהדיא לא תבערו אש ביום השבת מכלל דביו"ט שרי עיי"ש, הרי דאזיל בשיטת הסוברים דכל שאינו עושה המלאכה בדבר הנאכל נקרא מכשירין, וכן הבינו בדבריו המג"א סי' תקי"ח והרב בקו"א סי' תצ"ה עייש"ה, ע"כ מוכרח לפרש דברי הה"מ כמש"כ לעיל בביאור דברי הרא"ש דבשחיטה עצמה כיון דע"י מלאכה זו נעשה אוכל נפש נחשב מלאכת או"נ, ואף שהלשון דחוק קצת דהא כתב דהשחיטה הוי מדברים המכשירין בהכרח, אמנם יש מקום לפרש שאין כוונתו דנחשב ממכשירין רק מעוטפת בזה כוונה אחרת, דהנה יש לדקדק עוד בדבריו דמתחילה כתב דבהמה קודם שחיטה, אינה אוכל, ובסוף סיים אינו מן הדין שתדחה עד שיהי' אוכל גמור משמע דנחשב קצת אוכל, אך בש"ס ריש ביצה אי בתרנגולת העומדת לאכילה אוכלא דאפרית הוא, הרי דעוף העומד לאכילה תורת אוכל עליו מחיים, ועי' שבת (קמ"ד ע"ב) חולב אדם עז לתוך הקדרה דהוי כמפריד אוכל מאוכל, ומוכרח לומר דאף שיש עליו תורת אוכל במקצת מ"מ לא נחשב אוכל גמור משום דעדיין מחוסר פעולת מתיר, או משום שהוא בע"ח דלענין: [הגה"ה וא"ת לשיטת רש"י איך מותר לאפות קודם הפרשת חלה [כדמבואר בסוגיא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט], הא עדיין מחוסר פעולת מתיר אחר מלאכת האפי', אך י"ל דזה אינו מזיק כיון דהמתיר אינו מקושר עם פעולת מלאכה דהפרשת חלה מותר מה"ת, (ועי' קצת דוגמא לזה בר"ן פ"ב דגיטין דמחוסר הקנאה לא נחשב חסרון מעשה בין כתיבה לנתינה, משום דלא דמיא לכתיבה ודו"ק] או י"ל דהתם העיסה תורת אוכל עלי' אף קודם אפי' משום דבידו להפריש ממנה חלה אז ולהטיל לצונן, [כמש"כ התוס' שם (מ"ו.) דאפי' ר"א ור"י מודי דמועיל הטלה לצונן] וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, ולא דמי לשתי הלחם דאין לו עצה להתירה עד אחר האפי', [ועי' מש"כ בפנים בביאור דברי הה"מ]:
וכן איך להקשות איך מותר לשחוט לצורך או"נ, הא אחר השחיטה אכתי מחוסר פעולת מתיר של מליחה וניקור החלב והגיד, דזה לא נחשב פעולת מתיר שהרי אינו מתיר את האיסור אלא שמפריד האיסור מן ההיתר, וכדמבואר בתוס' חולין (ק"ה) בטעם שאין מברכין על ניקור חלב ומליחת בשר עייש"ה:
ועי' ט"ז יו"ד סי' קכ"ז סק"ו שתמה על הרמ"א דמדמה חתיכת בשר שאינה מנוקרת לטבל דחשיב אתחזק איסורא, ובנקוה"כ שם מאשר דברי הרמ"א, אך לענין אתחזק איסורא שאני, כיון דהחתיכה אינו עומדת לאכול כמו שהיא חי' רק ע"י הבישול ואז יהי' נבלע החלב בכל החתיכה ותעשה כולה חתיכה דאיסורא, ע"כ דנין אותה כאילו אתחזק איסורא בהך חתיכה גופא, [ועי' תשו' רעק"א סי' ל"ח] אבל אם דנין על פעולת הניקור והמליחה לא נחשב שפעל פעולת מתיר אלא שהפריד האיסור מן ההיתר, [אך עי' ר"ן פ"ק דחולין בסוגיא דהשוחט בשבת שכ' דאם בשר חי באומצא אסור יש במליחה משום תיקון אוכל ולפי"ז לא אזיל בשיטת רש"י הנ"ל]:
ומהא דהמבשל גיה"נ ביו"ט דנחשב מלאכה לצורך או"נ כבש"ס ביצה (י"ב) ובתוס' שם פשיטא דלק"מ, דהתם כיון דאינו חושש לאיסור הרי נחשב אצלו תיקון או"נ, משא"כ בזה שהוא חושש לאיסור, כל זמן שמחוסר פעולת מתיר אינו בכלל או"נ שהותר ביו"ט, ע"כ הגה"ה:
טו"א אין עליו תורת אוכל אפי' הוי ב"פ שאינו מחוסר שחיטה כדאיתא בפ' בהמה המקשה (ע"ה.) וא"כ הוי גדר ממוצע, דיצא מתורת פסולת ולא בא לתורת אוכל, וע"כ שם שדנין לענין מפריד אוכל מפסולת אמרי' דשרי דיצא מתורת פסולת, וכאן דדנין לענין היתר מלאכת או"נ בעי' שיהי' אוכל גמור, אך כל זה הוא רק כשדנין על תלישת הנוצות שלפני השחיטה, אבל אם באין לדון על השחיטה עצמה, כיון דבמלאכה זו נעשה אוכל גמור, אף בשעת מלאכה תורת אוכל עליו, ואף דבש"ס שבת (צ"ט ע"ב) בעי ריו"ח בור ט' ועקר ממנו חוליא והשלימו לעשרה מהו עקירת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתי או לא וכו', ולא איפשטא, הרי דמספקא לן לענין שבת אי שעת מעשה כלפני המעשה דמיא או כלאחרי', וא"כ גם כאן הי' מקום לאסור מספק, אך שאני הכא דאף מתחילה הי' עליו תורת אוכל במקצת דהוי גדר ממוצע דיש עליו תורת אוכל בכח ולא בפועל, הילכך בזה שעת מעשה נחשב כלאחר המעשה, דאף דחלות שם אוכל לא קדם בזמן מ"מ נחשב כקדימה בהכרח, וזהו שכ' הה"מ דהשחיטה הוי מדברים המכשירין בהכרח, פי' שאין כוונתו דהוי גדר מכשירין אלא דהכשר או"נ קדם בהכרח להמלאכה, דאף שלא הי' לו קדימה בפועל מ"מ הרי הי' לו קדימה בכח ודו"ק:
והנה הרא"ש הביא ראי' מהא דאסור להביא בהמה מחוץ לתחום כדי לשוחטה, משמע משום דלא נקראת אוכל נפש מחיים וה"ה לתלישת נוצות עייש"ה, ולכאורה תמוה הא אפי' פירות אסור להביא מחוץ לתחום אך י"ל דהראי' הוא כך בשלמא גבי פירות לא שייך להתיר תחומין, דאם ללכת חוץ לתחום כדי לאכול שם זה לא הוי גוף או"נ רק מכשירין דהרי איני פועל המלאכה בדבר הנאכל, וגרע עוד ממכשירין דעלמא דזה אינו אלא גרמא [כדמוכח בנדרים (ל"ג.) סוס לרכוב עליו וטבעת ליראות בה מהו, וכתב הר"ן נהי דהקרבת המאכל אליו מקרי הנאה המביאה לידי מאכל אפי"ה להקריב עצמו אל המאכל כיון שאינו עושה בהמאכל עצמו לא הוי אלא גרמא בעלמא עייש"ה] ואם להביא המאכל מחוץ לתחום אין בזה צורך אוכל נפש דהא יכול לאכול שם ולמ"ל להביאו למקום אחר, ואם לענין שאדם אחר יביאנו לו מחוץ לתחום גם זה אין להתיר דכיון שהוא בעצמו לא משכחת גבי' היתר תחומין לצורך או"נ גם חברו אינו רשאי לעשות בשבילו, כדמוכח מהא דמי שלא הניח עירובי תבשילין אין חברו רשאי לבשל בשבילו, עי' רשב"א ביצה (י"ז.) ד"ה גרסת וטאו"ח סי' תקכ"ז, ואפי' להמתירין שם היינו משום דעיקר ע"ת דרבנן, משא"כ כאן דנוגע לאיסור תורה, וכל זה גבי פירות וכיו"ב, אבל גבי בהמה שפיר משכחת שיהי' צורך בהוצאתה חוץ לתחום שאם הוא במקום שאין שוחט מצוי יהי' רשאי להביא הבהמה מחוץ לתחום אל השוחט, אע"כ היינו טעמא דאסור משום דבע"ח לא נקרא אוכל נפש, כן עלה בדעתי לפרש ד' הרא"ש בזה, שוב ראיתי באבני נזר חאו"ח סי' קל"א שמפרש באופן אחר, וביאר שם מחלו' הרמב"ן והרא"ש כדרכו בקדש עיי"ש: עוד נראה לי בביאור סברת מחלקותם של הרמב"ן והרא"ש, דסברת הרמב"ן הוא מטעם הואיל, כמו דהאופה מיו"ט לחול אינו לוקה אף דכוונתו לדבר האסור היינו לצורך חול, מ"מ כיון דאפשר שיבוא לידי היתר אי מיקלעי אורחים אינו לוקה, ה"ה כאן אף שכוונתו בהתלישה דמחיים לצורך השחיטה [וכוונה זו מוכרחת דאל"כ הוי צעב"ח שלא לצורך כמש"כ לעיל] דהוי מחשבה לדבר האסור משום מכשירין דאפשר מאתמול, מ"מ הא יבוא לידי היתר דיוצמח מזה צורך גוף אוכל נפש לבסוף [ועי' ביצה (כ"א.) דבהואיל ודאי אף רב חסדא מודה, ואף דה ואיל אינו מועיל רק מה"ת אבל איסור דרבנן אכתי איכא, אך עי' ביצה (י"ח ע"ב) בהא דהחושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ, דמסקנת הש"ס הוא הואיל וקו דם טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי, ומדמי' לה להך דמי איכא מידי דבשבת שרי וביוהכ"פ אסור, וה"ה גבי תלישת נוצות י"ל הואיל דלאחר שחיטה שרי לפני שחיטה נמי שרי: אמנם הרמב"ן במלחמות ריש ביצה כתב דזה לא שייך רק באיסור דרבנן שגזרתם רק על דבר ולא על חצי דבר, אבל באיסור תורה לא שרינן איסורא בכה"ג, [ועי' פסחים (ד"ב ע"ב) אמינא לך אנא מלאכה דרבנן ואת אמרת לי חמץ דאורייתא, וברש"י שם,, וא"כ גבי תלישת נוצות דנוגע לאיסור תורה לכאורה אי אפשר לומר הואיל ולאחר שחיטה שרי לפני שחיטה נמי שרי', אך לפי הנ"ל דמה"ת יש להתיר תלישת הנוצות מטעם הואיל אלא דאכתי אסור מדרבנן דהואיל אינו מועיל רק לאפוקי מאיסור תורה] שוב יש לדון ולהתיר מהאי טעמא דהואיל ולאחר שחיטה שרי לפני שחיטה נמי שרי, זהו טעמו של הרמב"ן:
והרא"ש ס"ל דכאן לא שייך הואיל, ולא דמי להאופה מיו"ט לחול דשם אם יקלעו אורחים יתברר שכל המלאכה היתה לצורך יו"ט ויתבטל מחשבתו של צורך חול לגמרי, משא"כ בזה דאף שלבסוף הועילה התלישה לצורך גוף אוכל נפש, מ"מ מחשבתו שחישב לצורך השחיטה אינה מתבטלת בכך, ועי' תוס' מנחות (ס"ד.) ד"ה להעלות שכתבו בזה"ל לא דמי לאופה מיו"ט לחול דפטרינן מטעם הואיל וכו', ונימא ה"נ הואיל ופטר לי' אתינוק פטור נמי אדגים דהתם הוא דאפייתו חזיא לצורך יו"ט אבל הכא צידת דגים לא חזיא בשבת עייש"ה, ויש להעמיס חילוק הנ"ל בפי' דברי התוס' דלגבי האופה מיו"ט לחול אם יבואו אורחים ויאכלו הכל נמצא שכל האפי' היתה רק לצורך יו"ט. משא"כ בזה דע"כ איכא צידת דגים ג"כ דלא חזיא לשבת, וא"כ הרא"ש אזיל בשיטת התוס' דבכה"ג לא שייך להתיר מטעם הואיל, והרמב"ן סובר דאף בזה שייך הואיל:
עוד רחש לבי לבאר סברת מחלקותם באופן אחר, דהנה הרא"ש כתב דתלישת הנוצות הוי מכשירין שאפשר מאתמול, ולכאורה קשה לפימש"כ התה"ד הובא ברמ"א אה"ע סי' ה' דאסור למרוט נוצות מאווזות חיות משום צעב"ח אלא דאם צריך לרפואה או לשאר דברים לית בי' משום איסור צעב"ח עיי"ש, וא"כ אמאי נחשב אפשר מאתמול הא בעיו"ט התלישה היא שלא לצורך, ואי משום דסוף סוף יצטרך לתלוש למחר קודם שחיטה, הרי די לצערה בשעתה ואקדומי פורעניתא לא מקדמינן, ועוד דבשעת שחיטה כיון דבלא"ה מוכרח לצערה עם פעולת השחיטה הכל צערא אריכתא היא, וא"כ מה שמצערה בעיו"ט הוא ללא צורך:
אך י"ל דכמו שהותר צעב"ח לצורך הגוף כן מותר לצורך מצוה או לצורך הצלה מאיסור דלא גרע מצורך הגוף, [עי' תוס' פסחים (י"א.) ד"ה אבל בסוה"ד, ועי' ביצה (ל"ה ע"ב) אי נמי לאידך גיסא התם היינו טעמא דליכא הפסד ממון אבל הכא דאיכא הפסד ממון אפי' טובא, ובשיטמ"ק שם דלא גריס לה דמשום מצוה התירו טפי כדמוכח מהא דאין משילין פירות בשבת, ומפנין משים ביטול ביהמ"ד אפי' בשבת עייש"ה], וע"כ מותר לתלוש מערב יו"ט כדי שלא יצטרך לפעול איסור תלישה ביו"ט, דזה גופא נחשב צורך להנצל מאיסור מלאכה ביו"ט, אמנם כל זה ניחא אם מכשירי אוכל נפש ביו"ט הוי גדר דחוי' דכל דחוי' נחשב פעולת איסור אלא שבקושי נדחה כבש"ס פסחים (פ"ג ע"ב) דלמ"ד טומאה דחוי' פסח הבא בטומאה פסח פסול מיקרי, שפיר רשאי לתלוש מעיו"ט בשביל צורך הצלת עצמו מאיסור מלאכה ביו"ט, אך אי נימא דהוי גדר הותרה הרי אין בזה נדנוד איסור, וא"כ אין כאן שום צורך ושוב נחשב אי אפשר מעיו"ט, וא"כ אפשר דהרמב"ן והרא"ש בהא פליגי, הרא"ש ס"ל דמכשירין הוי דחוי' כמבואר בטור או"ח סי' תק"ט, וע"כ אוסר תלישת הנוצות ביו"ט משום דאפשר מעיו"ט, והרמב"ן ס"ל דמכשירין הוי גדר הותרה ע"כ לא נחשב אפשר מעיו"ט דאסור משום צעב"ח, ואין כאן צורך ה לה מאיסור כיון דהותרה כנ"ל:
ראיתי בריט"א שכתב בטעמו של הרא"ש דאין להתיר תלישת נוצות קודם שחיטה משום דחיישי' שמא ימלך ולא ירצה לשחוט ונמצא שחילל יו"ט שלא לצורך, ואע"ג דבפ"ק דביצה מבואר דרק ב"ש חוששין שמא ימלך, אבל ב"ה לא חיישי להכי, היינו רק היכא דיש חשש איסור דרבנן כהתם אבל היכא שאם ימלך יש חשש איסור תורה כ"ע חי שי עכתו"ד עיי"ש:
ולפענ"ד קשה לפרש כן מכמה טעמים, חדא דמסתברא לאידך גיסא דבאיסור תורה טפי אין לחוש שמא ימלך, והוא עפימש"כ הריטב"א בפ"ק דסוכה גבי כרים וכסתות ובטלו, דלעולם בביטול לזמן הי' סגי, והא דלא מהני ביטול לזמן הוא רק משום חשש שמא ימלך ויחזור מביטולו בתוך הזמן, אבל בהא דפ' לא יחפור בן שמונה ממעט בחלון בשבת שם סגי בביטול ליום אחד כיון דא"א למלך מחמת איסור טלטול מוקצה, וכן בהך דעירובין (ע"ט) אפי' ארנקי מבטל אינש שהביאו התוס' בסוכה שם עיי"ש, הרי דבמקום איסור אין חוששין שמא ימלך, ולפי הנראה זהו טעמם של ב"ה בע"ק דביצה שם דאין חוששין שמא ימלך כיון דאם ימלך נמצא דעבד איסור, ואפי' ב"ש לא פליגי אלא באיסור דרבנן דומיא דהתם דבדרבנן לאו כולהו אינשי זהירי כ"כ, כמש"כ הה"מ פ"א מה' אישות ה"ד, אבל באיסור תורה אף ב"ש מודו דלא חיישינן לאמלוכי מכח החזקה שלא ירצה לעשות איסור, וכדמוכח בפ"ק דשבת (י"ח ע"ב) גיגית ונר וכו' מ"ט שרו ב"ש דמפקר להו אפקורי ובתוס' שם אף דבעי' הפקר בפני ג' הכא לא בעי' דמסתמא מפקר להו, הרי דאין סהדי דמפקר להו כדי להנצל מאיסור, ומוכח דאף לב"ש הוי חזקה גמורה, ועי' רי"ף פ"ב דיבמות בהא דבנו הבא מן השפחה אינו קרוי בנו, דה"מ בשפחה דעלמא אבל בשפחה דידי' חזקה שחררה וכהנה רבות,] וא"כ כאן דאם ימלך יהי' איסור תורה אין לחוש כלל שמא ימלך, ועוד דאם יש לחוש שמא ימלך בטלת רוב מלאכת אוכל נפש דברובן יש לחוש לכך:
וחוץ מזה נראה דאפי' אם ימלך לא יהי' איסור למפרע, דלא גרע מהאופה מיו"ט לחול שאינו לוקה משום דילמא מיקלעי אורחים, ואף שעבר היום ולא באו אורחים ונמצא שהאפי' הי' לצורך חול מ"מ ליכא איסור תורה, וכ"ש הכא דבשעת מלאכה הי' בדעתו לצורך או"נ ובידו שלא למלך ועי' רא"ש פ' אלו עוברין סי' ו' שפסק כרבה דאמרי' הואיל, ועוד דבהואיל ודאי אף רב חסדא מודה כדמבואר בביצה (כ"א.) בהא דעיסת הכלבים נאפת ביו"ט כגון דאית לי' נבלה דודאי אפשר לפייסן בנבלה עיי"ש, ואף דסברת הואיל אינו מועיל רק לאפוקי מאיסור תורה אבל איסור דרבנן איכא, אך בזה מסתברא דאף איסור דרבנן ליכא כיון דבשעת מלאכה הי' בדעתו לצורך יו"ט, ודמיא למש"כ הריטב"א חולין (ק"ו.) דהנוטל ידיו לאכילה וברך ענט"י ואח"כ נמלך ולא כל אין בכך כלום, ואין מחייבין אותו לאכול כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, דמכיון שנטל ידיו גמרה לה הנטילה שעלי' הי' מברך וההיא שעתא דעתו הי' לאכול עכ"ל עיי"ש, [ועי' רשב"ם פסחים (ק"ו ע"ב) ד"ה נטל ור"ן שם] וה"ה כאן דהא דבעלמא איסור דרבנן איכא הוא משום דחכמים אסרו לטרוח ביו"ט לצורך חול אף דהתבשיל ראוי לבו ביום [כמש"כ בשו"ע הרב סי' תקכ"ז ס"א עייש"ה] אך כאן לא נחשב טרחה לצורך חול דהא בההיא שעתא דעתו הי' לצורך יו"ט:
ועי' רא"ש פ"ד דביצה סי' ט"ו בהא דאיבעיא לן שם עוף הנדרס מהו לשחטו ביו"ט שפסק להלכה דמותר משום דר"ל סבר כהאי לישנא שצריך לחסמן עיי"ש, הרי הרא"ש דדנין כאן לשיטתו ס"ל דספק צורך או"נ שרי ביו"ט, ואם איתא שאם יתברר אח"כ שלא הי' צורך הוי איסור למפרע איך רשאי להכניס עצמו לבית הספק, ושם אף סברת הואיל לא שייך דענין הואיל הוא רק בספק דלהבא שבשעת מלאכה עדיין יכול לבוא לידי:
הגה"ה ומדי דברי מד' הריטב"א גבי נט"י הנני לרשום מה שיש להעיר בזה, הנה בתוס' כתובות (ע"ב.) לכאורה מבואר להיפוך שכ' דמה"ט זבה אינה מברכת על ספירתה משום שאם תראה תסתור, ועי' רש"י שבת (כד.) ובתוס' שם בשם הגאונים דאין אנו רגילים לומר ענינו ערבית ושחרית שמא יארע לו אונס ונמצא שקרן בתפילתו (ודעת הר"י שם אינו כן] ולדעת הריטב"א מה בכך שתסתור ויארע אונס הא בשעת ברכה לא הוי לבטלה, אך יש לחלק דבנט"י שאני דמצות נט"י כבר נגמרה, ואף שנט"י היא הכנה לסעודה, מ"מ כשרוצה לאכול ונוטל ידיו אין מצות נט"י טפל להסעודה דהא הסעודה עצמה אינו מצוה רק הנטילה, ואינו בדין שמצוה תהי' טפלה לדבר הרשות וכיון שהוא רוצה לאכול ונטל ידיו כבר נגמרה מצותה, ודמיא לשוחט בהמה ונמלך שלא לאכלה דפשיטא דאין כאן חשש ברכה לבטלה, דהא הברכה היא על המתיר והרי המתיר עשה פעולתו יאכל או לא יאכל, משא"כ בספירת שבעה נקיים דהחיוב לספור ז' ימים רצופין בלי הפסק ראי' בינתים ואם תראה ותסתור יתברר שלא הי' כאן אפי' התחלה של ז' נקיים, דכל הז' ימים יש להם חיבור, וכשנתקלקלו באמצע אין כאן כלום, ועי' תוס' ר"ה (ד"י) ד"ה שנים, שכתבו בזה"ל ונראה דלא דמיא זבה להני דהא אימים נקיים קפיד רחמנא והאיך יעלה סוף היום והרי אין יום זה טהור עכ"ל, פי' דהא דמקצת היום ככולו, היינו מקצת של יום נקי, אבל אם ראתה אח"כ נמצא שהמקצת הראשון לא הי' מקצת מיום נקי רק מקצת מיום שאינו נקי, וה"ה בז' נקיים שכל הז' הם חיבור של ימים ואם סתרה באמצע לא הי' שם אפי' אתחלתא של ז' נקיים אלא של ז' שאינם נקיים, [ועי' בגו"א להמהר"ל פ' בא עה"פ שבעת ימים מצות תאכלו, ובמדרש בראשית רבה פ"ג פ"ו ותבין], וכן גבי תענית שהמצוה היא תענית של יום שלם, ואם יארע לו אונס ויאכל תתקלקל אף ההתחלה דאפי' מקצת של יום שלם אין כאן, עי' מהר"ל נתיב התשובה פ"ז ודו"ק היטב, והר"י בתוס' שם דלא ס"ל כן אפשר דטעמו דהסיגוף בלבד ג"כ יש בו ענין תענית, עי' מהר"ל שם, והרי לכה"פ סיגף עצמו היתר שיבואו אורחים, [כמש"כ באבני נזר חאו"ח סי' תט"ו אות ז', וחאה"ע סי' פ"ג עיי"ש] משא"כ בעוף הנדרס דהוי ספק דלעבר כמובן, אע"כ ס"ל דכל שמחשבתו היתה לצורך, מותר, דכיון דמלאכת מחשבת בעי' כל שמחשבתו לצורך או"נ לא אסרה תורה, כמש"כ באב"נ חאו"ח סי' שפ"ו להשריש כלל גדול ביסוד היתר מלאכת או"נ ביו"ט:
ראיתי בריט"א השיג על הט"ז סי' של"ז שכ' דצריך אדם ליזהר במלבוש הנעשה מעור בהמה שלא יתלוש שער ממנו שיש בו חיוב חטאת כדאיתא בירושלמי התולש מבהמה מתה חייב תלישתה זו היא גיזתה, הרי שהבין דהירושלמי מיירי אף בבהמה ואף דתלישה בבהמה לאו אורחא במתה אורחא בכך, וכן הבין הק"ע בירושלמי שם, והריט"א השיג עליהם דמדברי הרמב"ן משמע דהירושלמי לא קאי רק על עוף מדנקטו לשון תולש אבל בבהמה אף לאחר מיתה לאו אורחא בתלישה, דאל"כ למ"ל דברי הירושלמי ומה ראי' מהירושלמי טפי מהתוספתא אע"כ שהבין דהירושלמי מיירי בעוף מדנקט תולש דזה א"א לחייב רק בעוף עכתו"ד ז"ל עיי"ש:
ולפענ"ד הקלושה אין מכאן השגה על הט"ז והק"ע, דבאמת אף הרמב"ן יפרש דברי הירושלמי התולש מן המתה חייב קאי על בהמה דעוף הוא לשון זכר, אע"כ אבהמה קאי והא דהוצרך להביא ראי' מהירושלמי ולא סגי לי' בדברי התוספתא י"ל כך, דבתוספתא איתא הגוזז מן השלח, וכו' חייב. ומבואר דגוזז חייב אף מן המתה אמנם אכתי אין ראי' מגוזז לתולש, דגוזז שאני, שהשער הנגזז לא הי' חיותו מהבהמה דהני מזיא מלתחת רבי עי' נזיר (ל"ט.) וא"כ בגוזז ודאי אין חיוב משום עוקר דבר ממקום חיותו וע"כ אין נ"מ בין מחיים לאחר מיתה, משא"כ בתולש שעוקר השער מעיקרו בזה אפשר דהחיוב משום עוקר דבר מגידולו וחיותו הילכך התולש מן המתה פטור, וא"כ מביא הרמב"ן דברי הירושלמי להורות דאף בתולש חייב לאחר מיתה, ואף דהירו' איירי בבהמה, מ"מ שמעינן מינה דאף בעוף דדרכו בתלישה, חייב לאחר מיתה דאין החיוב מחמת עוקר דבר מגידולו רק משים דתולש הוי תולדה דגוזז ובעוף דאורחא בכך חייב, אבל באמת מודה הרמב"ן דהירושלמי מיירי בבהמה ואין להוציא דברי הירושלמי מפשטן, והא דחייב בבהמה לאחר מיתה בתולש אף דבבהמה תלישה לאו אורחא, אולי י"ל דהטעם דתלישה לאו אורחא היא משום צעב"ח דאין דרך העולם לתלוש מבהמה מפני שמצטערת בכך רק גוזזין אותה דבגזיזה ליכא צער אבל לאחר מיתה דלא שייך האי טעמא אף תלישה אורחא היא:
באו"ח סי' תצ"ח סי"ב השוחט בהמה ביו"ט אינו רשאי לתלוש הצמר וכתב המג"א דהוי עוקר דבר מגידולו, ופי' המהש"ק ר"ל אע"ג דמשום גוזז אינו חייב דקיי"ל תולש לאו היינו גוזז מ"מ חייב משום עוקר דבר מגידולו וכך הבין גם הרב בשו"ע שם עיי"ש:
ולכאורה אינו מובן הרי לדעת הרמב"ם מותר לתלוש משום דכלאח"י גרידא התירו משום שמחת יו"ט, ולדעת הר"י והרא"ש דאסרו בתולש כלאח"י במתכוין טעם האיסור הוא משום דחד דרבנן לא התירו רק תרי דרבנן ובאמת הוי כלאח"י ומאי דוחקי' דהמג"א לאוקמי דחייב משום עוקר דבר מגידולו והוא שיטת הירושלמי דבבע"ח יש איסור עוקר דבר מגידולו:
ואולי משום דס"ל דתלישה לצורך שהמקום יהי' פנוי הוי מלשאצל"ג, כדעת התוס' שבת (צ"ד ע"ב) ד"ה אבל, וא"כ אם איתא דאין בזה חיוב עוקר דבר מגידולו רק תולש כלאח"י הי' שרי דאפי' במתכוין הוי תרי דרבנן מלשאצל"ג וכלאח"י הילכך הוכרח לפרש דיש כאן חיוב עוקר דבר מגידולו ודברי התוס' והרא"ש יתפרשו אליבא דרב דס"ל מלשאצל"ג חייב כר"י ועי' יו"ד סי' ש"ח דשם פסק המחבר כהרמב"ם דאף תלישה מותר ועי' שעה"מ פ"ז מה' יו"ט, ואכמ"ל:
בגמ' והתניא שתי שערות עיקרן מאדם וראשן משחיר ר"י בן המשולם אומר גוזז במספרים ואינו חושש, פירש"י גוזז את הראש שמשחיר במספרים ומשייר מן המאדים ואילך ואינו חושש משום גיזה בקדשים, אלא משום דאין מתכוין לשום גיזה אלא לתקן שרי ב' שערות כולן שחורות פוסלות בפרה לגמרי אבל עיקרן מאדים וראשן משחיר אפשר בתקנה עכ"ל:
הנה בפ"ב דפרה מ"ה פליגי ר"מ וחכמים בעיקרן מאדים וראשן משחיר עיקרן משחיר וראשן מאדים ר"מ ס"ל הכל הולך אחר הנראה וחכ"א אחר העיקר, עיי"ש, ולפי הנראה ברייתא זו דעיקרן מאדים וראשן משחיר אפשר בתקנה אתיא כחכמים דאזלי בתר עיקר ואף אם לא יגזוז השחור שכלפי חוץ, כשר, והא דצריך לגזוז הוא רק משום מראית עין כמש"כ הכ"מ בפ"א מה' פרה ה"ד עיי"ש, וכן משמע ברמב"ם שם ה"ג שפסק דאזלי' בתר עיקר וכתב דגוזז את ראשן וכו' עיי"ש אבל לר"מ דס"ל דאזלינן בתר הנראה אם הי' עיקרן מאדים וראשן משחיר לא תועיל תקנה זו לגזוז את השחור שבראשו כיון דקודם שגזזו הי' פסול שוב אי אפשר בתקנה כמו בב' שערות שכולן שחורות שאין לה תקנה זו לתלוש השערות כדפירש"י, וצריך להבין אמאי לא יועיל תקנה אף בב' שערות שחורות לגמרי לתולשן ותהי' תמימה באדמימות, ומ"ש מבע"מ דכשר כשעבר המום, ואפי' מום שאינו עובר מאיליו רק שאפשר לחתכו כשר עי' עירובין (ק"ג.) חותכין יבלת במקדש וברש"י שם] , ואמאי לא תתכשר ע"י תלישת השערות השחורות, ולכאורה עלה בדעתי עפי"ד הרמב"ם פ"א מה' פרה שכתב במקצת היום, משא"כ בספירת ז' נקיים דנתקלקלה לגמרי למפרע, והלום ראיתי בתשו' רדב"ז ח"ד סי' אלף ק"ב דהא דאין מברכין על ספירת ז' נקיים הוא משום דאינה מצוה הכרחית דאם אינה רוצה ליזקק לבעלה ולאכול תרומה ולכנוס למקדש אינה צריכה לספור הילכך א"צ לספור בדיבור ומעומד ואינה מברכת עייש"ה, ולכאורה אינו מובן הא על הטבילה מברכת אף דאם אינה רוצה ליזקק לבעלה אינה חייבת לטבול להסוברים טבילה בזמנה אינה מצוה, וכן מברכין על שחיטה אף שאינה הכרחית ואף להסוברים דשחיטה אינה מצוה רק מתיר בלבד:
ולפי הנראה כוונת הרדב"ז כך היא, דכיון שספירתה אינה הכרחית הרי אינה מצוה ולא שייך כאן ברכת המצות ואי משום ברכת המתיר זה לא שייך רק על פעולה האחרונה שהיא גמר המתיר כגון טבילה, שאחר הטבילה מותרת מיד משא"כ בספירה שאינה גמר המתיר, דאכתי מחוסר טבילה, והא דמברכין על השחיטה אף דמחוסר ניקור ומליחה, הם אינם גדר מתיר רק הכשר האכילה להפריד האיסור מן ההיתר כמש"כ התוס' חולין (ק"ה.), ע"כ הג"ה שכתב דאין לוקחין עגלה ומגדלין איתה דכתיב ויקחו אליך פרה ולא עגלה עיי"ש, וי"ל דכשם שהקפידה תורה שבשעת לקיחה תהי' פרה כך יש קפידא שבשעת לקיחה תהי' תמימה באדמימות, הילכך אם בשעת לקיחה הי' בה ב' שערות שחו' שוב אין לה תקנה, ולפי"ז הי' בדין שאם תלשו ממנה השערות שחורות קידם לקיחה כשירה:
אך בש"ס ע"ז (כ"ד.) מבואר דאם היו בה ב' שערות שחורות מתולדה אין לה תקנה בתלישה קידם לקיחה, מדאמרי' שם אמאי דמי' יקרין הואיל ושתי שערות פוסלות בה עיי"ש, וחוץ מזה אכתי קשה לשיטת הראב"ד שם דלית לי' דרשא דבשעת לקיחה עיי"ש, ואין לומר דמה שאין לה תקנה בתלישת הב' שערות מעיקרן הוא משום דהא גופא הוי פסיל מה שחסרה ב' שערות, זה אינו, דהא כתב הרמב"ם פ"א מה' פרה ה"ד דאם הי' בה ב' שערות שחורות או לבנות שאינן נלקטין בזוג כשרה דפחות משיעור זה הוא כאילו אינה עיי"ש, הרי דאם חסרה לגמרי ב' שערות אינה נפסלת בכך דבשחורות כשיעור זה נחשב כמאן דליתא וכשרה, [והא דבעיקר מאדים וראשן משחיר צריך שישאר באדום שיעור זה, התם הטעם דכיון שאין בהאדום זה השיעור נחשב כאילו אין עיקרן מאדים ולא אזלי' בתר עיקר רק כשבעיקרו יש שיעור שערה דאז נחשב כאילו כל השערה הי' כך משא"כ כשאין בעיקר כשיעור שערה רק בצירוף השחור שבראשו נחשב כאלו כולו שחור וז"פ] וא"כ אמאי לא יהי' לה תקנה כשיתלשו הב' שערות שחורות:
ואולי י"ל עפי"ד הגהת אשר"י פ' לולב הגזול סי' כ"ג בשם ראבי"ה דאתרוג המנומר שהוא פסול ביו"ט שני אם חותך מה שהי' מנומר ונשאר השאר שלם פסול אף דחסר כשר מ"מ זה פסול משום שבא מכח הפסול ואע"ג דאם מיעט ענביו ובא מכח פסול כשר התם משום דאינו ניכר המיעוט וכו' עיי"ש, ולכאורה אינו מובן החילוק בין מיעוט ענבים להסרת מקים המנומר דמה בכך שהמיעוט ניכר הא היכר זה אינו מזיק כלל דאם נחתך מעט מאתרוג שהי' כשר ג"כ ניכר המקום שנתמעט ואעפי"כ כשר, ואי משום דזה הי' פסול קודם שנחתך הלוא פסול זה אינו ניכר עכשיו:
אך י"ל כיון דחסר הוי ריעותא באתרוג, ואף ביו"ט שני דחסר כשר מ"מ פשיטא דשלם עדיף ומצוה מה"מ, וחסר הוא גריעותא ופחיתות להאתרוג, הילכך אינו בדין שמהקלקול יצמח תיקון, וכיון שהאתרוג הי' פסול בהיותו מנומר, אינו בדין להכשירו ע"י מה שמחסרו [ומצינו דוגמת סברא זו בב"י יו"ד סי' צ"ג בטעם שאם הגעיל כלי בשר ע"י חלב אין ההעגלה מועלת כיון דחלב היא אסור עם בשר, אינו בדין שיהא הוא הגורם היתר עייש"ה], משא"כ בענביו מרובין מעליו דמיעוט הענבים אינו חסרין כלל הילכך כשר אף שבא מכח פסול, וה"ה כאן גבי פרה אדומה דאם היו בה ב' שערות שחורות ותלשן לא מתכשרת דבאה מכח פסול, דחסרון שערות היי ריעותא בהכשר הפרה ואינו בדין שמתלישת שערות יוצמח תיקון להכשירה, ואף דחסרון ב' שערות לאו כלום הוא, מ"מ ענין חסרון שערות בדרך כלל הם קלקול להכשר הפרה דאם הי' חסר חלק גדול משערותי' והי' נשאר מקום חלק דמינכר ודאי היתה פסולה דהא מחמת זה אינה תמימה באדמימות, ע"כ בחסרון ב' שערות אע"ג שאין בהן כדי לפוסלה מ"מ ריעותא וקלקול הוי, ואינו בדין שמחמת תלישת הב' שערות יוצמח תיקון היכא דכבר חל עלי' שם פסול כמו שאינו בדין להכשיר אתרוג המנומר ע"י מה שמחתך מקום החזזית ונעשה חסר כיון דאף ביו"ט שני חסר הוי ריעותא כנ"ל:
ולפי"ז יש מקום לומר דאם הי' עיקרו מאדים וראשו משחיר יש לה תקנה אף לר"מ דס"ל דהכל הולך אחר הנראה, ואף שכבר נפסלה מ"מ יש לה תקנה לגזוז את השחרות ותהי' כשרה דדוקא אם היו כל הב' שערות שחורות מעיקרן ועד ראשן אז אינו מועיל תקנה זו דנחשב שבא מכח פסול כיון דהתלישה מצד עצמה היא חסרון כנ"ל, משא"כ כשעיקרן מאדים ויש בעיקרן כשיעור שנלקטין בזוג כיון דאם היתה כולה כך דהיינו שכל השערות לא היו ארוכות יותר מזה השיעור היתה כשרה נמצא דגזיזה זו אינה חסרון אצל הפרה, ולא דמיא לתלישת ב' השערות מעיקרן:
ולפי"ז יהי' מדוקדק מה שפירש"י כאן וז"ל אבל עיקרן מאדים וראשן משחיר אפשר בתקנה עכ"ל, ולכאורה אי קאי רק אליבא דחכמים מה אפשר בתקנה שייך בזה, הרי אף בלא גזיזת השחרות יש לה תקנה, דלחכמים כשרה כמו שהיא, והגזיזה אינה לעיכובא כלל רק משום מראית העין כמש"כ הכ"מ, אע"כ דרש"י ז"ל לא נחית כאן למחלו' ר"מ ורבנן, משום דאף לר"מ שפוסל בראשן משחיר מ"מ יש לה תקנה בגזי"ת השחרות דאינו נחשב בא מכח פסול כנ"ל:
אך לפי גרסת התוס' משמע לכאורה דאף בכולו שחור מועיל תיקון מדכתבו דנקט ראשן מאדים לרבותא עיי"ש, וא"כ קשה מש"ס ע"ז הנ"ל דמבואר דאין עצה להכשירה ע"י תלישת השערות כנ"ל, ואולי י"ל דלגירסת התוס' אתיא כר"מ דס"ל דאזלי' בתר הנראה, וא"כ בעיקרן משחיר וראשן מאדים מעיקר הדין כשר כך, והגזיזה אינה אלא מחמת חשש מראית העין דמי שיתקרב יותר יראה שלמטה היא שחור, וע"כ מועיל תיקון, וא"כ הרבותא היא כך לא מבעיא בעיקרו מאדים וראשן משחיר שצריך לגזוז מפני שהוא פסול, אלא אפי' בעיקרן משחיר וראשן מאדים ג"כ צריך לגזוז, ואף דגם להיפוך: יש רבותא מה שהוא כשר ע"י תיקון מ"מ זה נחשב רבותא טפי מה שאף בכה"ג צריך תיקון:
הגה"ה ובכדי להסביר הא דחסרון ב' שערות נחשב ריעותא אף שאינם פוסלין מצד עצמם, נראה בהקדם דברי השו"ע או"ח סי' תס"ז ס"י ובשו"ע הרב סי' תמ"ז ס"א תרנגולת מבושלת שנמצא בה חטה מבוקעת מותר למוכרה לנכרי שהרי אין הנכרי מוסיף לו דמים בעד טעם החמץ משהו ונמצא שאינו נהנה כלל מהחמץ ומקורו מהמרדכי פ"ב דפסחים עיי"ש, ולכאורה אף בתערובת ממשות משהו נימא כן דהנכרי לא הי' מנכה לו כלים בשביל חסרון המשהו, אע"כ דבממשות א"א לומר כן כיון דהוא משלם בעד הממשות נחשב שכל התשלומין היא עבור כל חלקי התבשיל אף על חלק שאין במניעתו נכיון דמים מצד עצמו, ולא דמיא להך, דע"ז (י"ט ע"ב) מכיש אחרון לית בי' שו"פ, ובתוס' שם כיון דבשביל מכוש זה האחרון לא הי' הנכרי מנכה משכירותו אין עליו שכר עכו"ם כלל עיי"ש, דהתם הוי בזה אחר זה וע"כ כבר נשלמה השכירות לפני מכוש האחרון, משא"כ כשדנין לענין דבר שהוא בב"א דאמרי' הי מינייהו מפקית כמובן, וה"ה כאן אף דב' שערות אין במניעתם פסול מ"מ כשהם על הפרה נחשב שהיא כשרה אף מחמתם, ע"כ חסרונם נחשב ריעותא להכשר הפרה אע"ג שאינם פוסלין מצד עצמם, ע"כ הגה"ה:
או י"ל דלגירסת התוס' ר"י בן המשולם ס"ל דבתרווייהו פסול דבעי' ראשן ועיקרן מאדים זה מפני שהוא העיקר וזה מפני הרואין, והא דמועיל תיקון לעיקרן משחיר וראשן מאדים, אף דלשחור לגמרי אין מועיל תיקון דבא מכח פסול כנ"ל מ"מ בראשן מאדים לא נחשב בא מכח פסול דס"ל דמזיא מלתחת רבי כמסקנת הש"ס נזיר (ל"ט ע"ב) וא"כ בתחילת הגידול היתה תמימה באדמימות אלא דאח"כ כשגדלו יותר נעשה עיקרן שחור וכיון שבידו להסירן ותחזור לתמימותה כבתחילה לא חל עלי' שם הפסול מעולם ולא שייך בזה בא מכח פסול, וכסברת התוס' נדה (כ"ב ע"ב) ד"ה אם דאם הי' לח ונתייבש ויכול לחזור לכמו שהי' מטמא אף בעודנו יבש עייש"ה:
ועפי"ז מובן ג"כ החילוק בין נטל החזזית למיעוט ענבים שהביא בהגהת אשר"י הנ"ל דחזזית הוא מתחילת הגידול משא"כ בענבים דענבים שחורות או אדומות אינן מתחילת הגידול דכך דרכן שבשעת הגידול הם ירוקין ואח"כ מחמת יבשותן משתנות למראה שחור או אדום, כדמבואר ברש"י סוכה (ל"ג ע"ב) ד"ה אלא שכ' שכבר התחילו לייבש ומשחירין ומתחילתן ירוקין הם עיי"ש, ולכאורה מאי נ"מ האיך היו מתחילתן, אך הוא הדבר דס"ל דאם היו שחורין מתחילתן לא הי' מועיל להם תיקון ע"י שממעטן משום שבא מכח פסול ומה דמועיל תיקון הוא משום דבתחילת הגידול הי' ראויין ובידו לחזור ולתקנם לא חל עליהם שם פסול מעולם:
והנה שם יש להוסיף קצת ביאור כיון דבד' מינים שבלולב בעי' כדרך גדילתם, ועי' תוס' שם (ל"ב ע"ב) ד"ה האמת דאם בשעת גדילתן הי' בהם פסול אף אם יתקן אח"כ לא יחשב כדרך גדילתו, וא"כ זהו החילוק שבין חזזית דאתרוג למיעוט ענבים דהחזזית הי' משעת הגידול ואפי' אם יסלקנו שוב לא יחשב כדרך גדילתו, משא"כ בענבים של הדס דמתחילה הי' ירוקין ולא נפסלו מחמת גדילתן, ואם נפרש כך אינו ענין לנידון דידן:
אך אפשר לפרש בפשיטות דכל דבר שהי' כשר מתחילה ונפסל ואפשר לחזור לכשרותו אין שם פסול עליו ולא נחשב בא מכח פסול, עפ"י סברת התוס' נדה הנ"ל, וכדמבואר בכ"מ אכמ"ל:
ברש"י באו"ד גוזז את הראש המשחיר במספרים ומשייר מן המאדים וכו' אלמא משום דאינו מתכוין לשם גיזה אלא לתקן שרי עכ"ל, ואינו מובן הא ודאי מתכוין לגזוז, ואי משום דאינו צריך להגיזה הלוא איסור גוזז במוקדשין הוא אפי' אינו צריך להגיזה וכמה שהקשו התוס' [ועי' תוס' מכילתין (דל"ד.) ד"ה אילימא, ובשלטי הגבורים סו"פ שבועות העדות]: ונלפע"ד לפרש דהנה על השחרות שמכוין לגוזזה בזה ליכא איסור גוזז כלל דהשחרות הוא חסרון להכשר הפרה דמצד השחרות אינה כשרה, ואף דכאן עיקרו מאדים וכשר אף אם לא יגזוז את השחור, מ"מ פסול מראית עין לכתחילה איכא, וכיון דהשחרות מזיק לכשרות הפרה ודאי אין בזה איסור גיזה, והוא מתכוין לגזוז רק את חלק השחור רק דאפשר שלא יוכל לצמצם כ"כ ויגזוז אף מעט מן האדום, ובזה הוי דשא"מ דהא אינו מתכוין על האדום רק על השחור, וזהו מה שפירש"י ז"ל "דאינו מתכוין לשם גיזה אלא לתקן" כלומר דאינו מתכוין לשם גיזת האדום רק לגיזת השחור שזהו תיקון, ומייתי הש"ס ראי' מכאן דר"י בן המשולם ס"ל דשא"מ מותר דאי דשא"מ אסור מה בכך שאינו מכוין לגזוז האדום הא מ"מ קשה לצמצם שלא יגזוז אף מעט מהאדום:
ויש להעיר לפימש"כ הרמב"ם פ"א מה' מעילה דשיעור גוזז במוקדשין הוא כמלא רוחב הסיט כפול עיי"ש, וא"כ קשה הא במעט האדום ליכא שיעור, וי"ל דעכ"פ איסור תורה יש מטעם ח"ש כדמשמע מלשון הרמב"ם שם שכתב דאינו לוקה על פחות מזה השיעור, משמע דרק מלקות ליכא אבל איסורא איכא ואפשר דאסור מה"ת לדעת רש"י שבת (ע"ד.) דבאיסורי שבת ח"ש אסור מה"ת, והרמב"ם מדמה לה לשבת, או לכה"פ מדרבנן אסור:
ועי' במאירי יומא ר"פ יוהכ"פ דאף דס"ל לריו"ח ח"ש אסור מה"ת מ"מ בנשבע שלא יאכל ח"ש חלה השבועה דכיון דנשבע שלא יאכל הרי חזינן דאין דעתו להשלים עיי"ש ומבואר דהיכא דדעתו בפירוש שלא להשלים אין ח"ש אסור מה"ת וכ"ש הכא דעיקר פעולתו הוא לתקן והאיך נחוש שמא יבוא להשלים לכשיעור הרי חזינן שמצמצם לגזוז רק השחור הפוסל, ודמיא להא דפ"ק דפסחים הוא עצמו מחזיר עלי' לשורפה אין חוששין שמא יבוא לאכול ועי' רש"י סוכה (י"ב) ד"ה אמר וכו' שהרי המעוות תיקן וכ"ש שלא יעוות, וה"ה כאן. אך י"ל דעכ"פ מדרבנן אסור מטעם ח"ש, ועי' פסחים (פ"ד ע"ב) באבר שיצא מקצתו קמפלגי מ"ד כשר הא כשר, ובפירש"י שם משמע דאם מצמצם השבירה עד הכשר נחשב ששובר את הכשר ואף כאן אפשר דמה שמצמצם הגיזה עד האדום ממש נחשב כגוזז את האדום, אך אפשר דגם שם האיסור משום דקשה לצמצם וצ"ע בזה]:
תוד"ה גוזז, וי"ל לפי' הקונטרס דהכי פריך וסבר ר"י בן המשולם דשא"מ אסור ושרי מטעם דתולש לאו היינו גוזז הא אשכחן גבי פרה דאפי' במספרים דהוי גוזז משום דעושה כדי להכשיר הפרה שרי גבי בכור נמי הו"ל למישרי בכל ענין כיון דעושה לצורך תיקון שחיטה דאין זה חשוב גוזז עכ"ל:
ביאור דבריהם ז"ל עפי"ד הירושלמי ר"פ אלו דברים הובא בתוס' שם (ס"ו ע"ב) דכל שהוא לצורך הקרבן לא חשוב עבודה בקדשים ואפי' סכין לשוחטה חשיב לצורך, וא"כ י"ל דגיזה דמיא לעבודה וכמו דעבודה שהיא לצורכה לא חשוב עבודה כ"כ גיזה שהיא לצורכה ולתיקונה אין בה משום גוזז, וא"כ גיזת השערות השחורות שהם לתקנה שתהי' כשרה מה"מ אין בהם משום גוזז וכן גבי בכור כשגוזז בשביל שתשחט יפה, ועי' תוס"י יומא (ל"ט) ד"ה אלא דאף כבוד המצוה חשוב צורך, וכ"ש כאן:
אך לפי מה דדחי הש"ס דפרה קדשי בה"ב היא, ולעולם גיזה אסורה אפי' לצורכה, מוכרח לחלק בין גיזה לעבודה דאף דעבודה לצורכה מותר גיזה אסורה, ובגוף קו' התוס' על רש"י לפימש"כ לעיל בביאור דברי רש"י ז"ל אתי שפיר דאפי' אי נימא דגיזה אסורה אף לצורכה ולא דמיא לעבודה [או דנימא דהש"ס דילן פליג על הירושלמי כדמוכח מהא דמקשה בפ' אלו דברים שם והא קעביד עבודה בקדשים ומשני כדעולא וכו' ולא משני דעבודה כזו שרי] מ"מ כיון שהשחרות הוא פסול להפרה מסתברא דאין בזה איסור גוזז דאיסור הגיזה היא מצד הקדושה שבה והשחרות הוא מתנגד להקדושה הילכך מותר לגזוז השחרות דעל חלק האדום אינו מתכוין כלל וכנ"ל:
שוב נתתי אל לבי שרחוק להעמיס כוונה זו בדברי רש"י ז"ל דא"כ הי' לו לפרש שאין כוונתו לגזוז האדום אלא את השחור, ומדכתב שאין כוונתו לגזוז אלא לתקן משמע דההיתר הוא אף במכוין לגזוז הצמר האסור לגזוז, מחמת שכוונתו לתקן, והדרא קו' לדוכתא אמאי נקרא דשא"מ:
והנלעפנ"ד בזה, דאף לפירש"י הטעם בזה עפי"ד הירושלמי הנ"ל דכל שהיא לצורך הקרבן לא חשוב עבודה בקדשים, וה"ה לענין גיזה, אך זה תלוי בפלוגתא דדשא"מ דלמאן דס"ל דשא"מ אסור אף לצורך הקרבן אסור, והטעם בזה עפ"י סברת הרמב"ן בהשמטות לגיטין (מ"ה), וכ"כ הפנ"י שם דאי לא בעי' כוונה לשמה בכתיבת סת"ם לא הי' פוסל מחשבת מין דדוקא אי בעי' כוונה להכשיר מועיל כוונה לפסול עיי"ש, וה"ה בזה דלהסובר דשא"מ מותר ואם גוזז שלא בכונה אינו חייב כיון דהאיסור הוא מחמת הכוונה כשמכוין לצורך תיקון שרי דהא אזלי' בתר כוונה, אבל להסובר דשא"מ אסור כיון דהמעשה מצד עצמה אסורה אינו מועיל כוונתו להתיר, ומדסבר ר"י בן המשולם כאן דמותר לגזוז לצורך תיקון ע"כ דס"ל דשא"מ מותר:
ואם כנים הדברים אתי שפיר הא דבש"ס דילן פסחים שם מהדר לתרץ באופן אחר על הקי והא קעביד עבודה בקדשים ולא מתרצי' כתירוץ הירושלמי דכל לצורך קרבן אין בו משום איסור עבודה בקדשים משום דרוצה לתרץ אף להסובר דשא"מ אסור, ותירוץ הירושלמי שייך רק להסובר דשא"מ מותר: שוב ראיתי באבני נזר או"ח סי' קל"א שהשואל שם העיר לדמות גיזה לעבודה לענין שיהי' מותר לצורך, וכ"ק אדומו"ר זצללה"ה השיב לו שיש חילוק ביניהם דבקדשים נושאים הסכין אין שום עבודה רק מה שהסכין יהי' בעזרה לשחיטה וזול"ז מה נ"מ אם פה או פה משא"כ בגיזה מלבד התועלת לצורך שחיטה הרי יש תועלת בצמר הנגזז עייש"ה:
והנראה בביאור דבריו ז"ל דפעולה לבטלה לא חשוב עבודה בקדשים רק דבר שיש בו איזה צורך, והנה טלטול ממקום למקום לא נחשב עבודה מצד עצמה דהרי אינו פועל השתנות בהנפעל [וכמש"כ הרשב"א שבת (ק"ל ע"ב) דאפי' לר' יוחנן הסנדלר דס"ל מעשה שבת אסורין באכילה היינו רק כשנתחדש איזה ענין בגופן כגון אפי' ובישול וכיו"ב אבל הבאת אוכלין מרשות לרשות לא מיתסרי ולא נחשב מעשה שבת עייש"ה] אלא דכשהוא מטלטל מפני שצריך שיהי' באותו מקום נחשב עבודה מפני שצריך לכך, וע"כ כשצריך להסכין שיהי' בעזרה לא חשוב עבודה פירוש דמה שאמרו דכל לצורך הקרבן לא חשוב עבודה אין הכוונה שהצורך מתיר את האיסור אלא דצורך הקרבן אינו גורם איסור וע"כ גבי גוזז דנחשב עבודה מצד עצמה דהרי פועל השתנות בהנפעל אין להתיר משום צורך הקרבן דצורך הקרבן אינו מתיר איסור הגזיזה אלא שאינו מסבב איסור, ועי' אב"נ או"ח סי' שפ"ו כיו"ב לענין היתר או"נ ביו"ט דצורך או"נ אינו מתיר רק שאינו מסבב איסור:
אמנם בנוגע לדברינו לעיל אין סתירה מכאן, דאפשר שזהו רק למאן דלא אזיל בתר כוונה ע"כ פעולת הגזיזה אסורה אף בלי שום צורך, וכיון שגוף הפעולה אסורה אינו בדין שצורך הקרבן יתיר אותה, אבל למ"ד דשא"מ מותר והכוונה גורם האיסור כל שמתכוין לצורך הקרבן אין כאן איסור כלל [כמה שדן באבני נזר שם לענין מלאכת או"נ ביו"ט דכיון דבעי' מ"מ והאיסור הוא מפני הצורך צורך יו"ט אינו מסבב איסור וה"ה כאן:
בגמ' שאני פרה דקדשי בה"ב, לכאורה קשה הא חטאת קרי' רחמנא, אך עי' ריטב"א ע"ז (כ"ג.) דלענין פדיון לא שייך חטאת קרי' רחמנא דכשבא לפדותה הרי שוב אינה עומדת להזאה וקרא כתיב למי נדה חטאת היא עייש"ה, וה"ה כאן כיון שעכשו עם השערות פסולה לאו חטאת מתקריא ואף דע"י גיזה זו נעשית כשרה מ"מ שעת מעשה כלפני המעשה דנין אותו כדמבואר בר"ן ע"ז מ"ג בהא דישראל יש לו זכי' בע"ז של הפקר אף דע"י זכי' נעשה ע"ז של ישראל שאין לה בטלה מ"מ כיון שלפני הזכי' היתה יכולה להתבטל ע"י נכרי נחשב זכי' באיה"נ שיש לה בטלה עיי"ש וה"ה כאן דאם לא נתיר לגזוז אינה קרוי' חטאת, ועוד דכאן הוי חוזר חלילה וכבר דנתי במקום אחר דבכל חוזר חלילה משגיחין על העצם וכיון שמצד עצמה אינה קדשי מזבח שרי:
בגמ' אלא שאני פרה דלא שכיחא [פירש"י ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן] וליפרקה ולפקה לחולין וליגזזה, לכאורה קשה כיון דלא גזרו בה רבנן איסור גיזה הרי אין כאן שום איסור א"כ למ"ל למפרקה, ומחמת זה נ"ל דמה דאמרי' כאן שאני פרה דלא שכיחא אין הפי' שלא גזרו כאן כלל איסור גזיזה, דבלא"ה לא שייך בזה מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן דאט הגזרה הוא על פרה בפ"ע הרי הגזרה הוא בכלל על קדושת דמים וממילא אף פרה בכלל שהיא ג"כ קדו"ד, אע"כ הפי' כאן כיון דפרה אדומה לא שכיחא פי' שאינה מצוי' כדאיתא בע"ז (כ"ד) ע"כ לא חששו בזה לאיסור גזיזה והתירו כאן מפני הצורך וע"ז מקשה שפיר הא יש עצה למפרקה ושוב לא הוי צורך וכ"מ קצת בפי' ר"ג כאן עיי"ש:
והנה יש להעיר אמאי לא מקשה הש"ס כאן הא יש עצה לתלוש אם איתא דריבה"מ ס"ל כרב והטעם במתני' משום דתולש לאו היינו גוזז, ול"מ אי תולש לאו היינו גוזז לגמרי שרי אלא אפי' לפימש"כ התוס' לעיל (כ"ד) בפי' הא' דמדר' תלישה אסורה מ"מ כל כמה דאפשר למעט באיסור טפי עדיף, [ועוד נרויח בזה שיהי' תרי דרבנן תולש דרבנן וח"ש כמש"כ לעיל דאיסור ח"ש הלזה אינו אלא מדרבנן לפי"ד המאירי יומא (ע"ג.) ותרי דרבנן התירו לצורך כמש"כ התוס' לעיל]:
[הגה"ה יש לי מקום עיון בדברי האבני נזר שם הנה השואל כתב משום דבמשנה תורה דרשי' סמוכין ונקיש לא תגוז ללא תעבוד, וזה תמוה דבירושלמי שם לא ילפי' לה מקרא אלא מצד הסברא דגם בפרה אינו מפורש בקרא דבכה"ג שרי אלא מדתנן במתני' דשרי ע"כ דההיתר הוא משום דהוי לצורך הקרבן ומינה שמעינן גם לענין עבודה בקדשים, וא"כ ה"ה לענין גיזה דהא מצינו בגמ' שהקישן הכתוב כדאיתא מנין ליתן את האמור של זה בזה ופירש"י ילמדו שניהם זה מזה, אך לפי הנראה כ"ק אדמו"ר זצ"ל קיצר בלשונו כדרכו בקודש, ועמש"כ השואל שנדרוש סמוכין השיב שזה לא נמסר לחכמי זמנינו ואי מצד הסברא יש לחלק ביניהם כנ"ל, ע"כ הגה"ה:
והנה לכאורה רציתי לומר דפרה כיון דאורחא בתלישה
אסור מה"ת אף דבעלמא תולש לאו היינו גוזז דאף דאמרי' כאן ליתן את האמור של זה בזה ואף בשור אסור גזיזה אף דלאו בר גיזה, היינו רק דמרבינן לאסור גיזה ג"כ אבל לא להתיר תלישה וכיון דלולא הוי"ו מוסיף על ענין ראשון הי' בדין לאסור תלישה בשור דדרכו בכך אף דילפי' דגיזה ג"כ אסורה מ"מ תלישה נשארה באיסורה מה"ת:
אך לעיל כתבתי דלענין איסור גוזז בקדשים לעולם בגזיזה תליא ובתלישה פטור אף בעזים דאורחייהו בתלישה מדנקט במתני' סתמא ותולש את השער ואינו מחלק בין רחלים לעזים משמע דאף בעזים, תלישה שריא וכן הוא ברמב"ם פ"א מה' מעילה, ואם איתא דבעזים אסור לא הוי לי' לסתום, אע"כ לגמרי הקישן הכתוב וגלי לן קרא דבקדשים פעולת הגזיזה אסורה אפי' לאו אורחי' בכך והתלישה מותרת אפי' בהנך דאורחייהו בתלישה, וא"כ הדרא קו' לדוכתא אמאי לא מקשה הש"ס הא יש עצה בתלישה:
ואולי י"ל דבתלישה בודאי לא יוכל לצמצם לתלוש רק מקום השחרות שלא יפגע בחלק האדום והוי פ"ר, וא"ת אכתי יש עצה לתלוש השערות מעיקרן כיון דתלישה אין בה משום גזיזה, בזה י"ל כיון דלתלוש כל השערות של הפרה [אחר שכבר הוקדשה] אסור דהרי בזה פוסלה ומפקיע קדושתה ואסור לפסול קדשים בידים, א"כ אף שער אחד אסור לתלוש משום ח"ש, ואף דכאן האיסור היא מחמת שפוסלה ובח"ש אף קצת פסול ליכא, ולא שייך בזה איסור ח"ש:
אך עי' ר"ן פ"ג דשבועות דמי שנשבע שלא יאכל כזית אסור בח"ש מה"ת אף שהוא בדה האיסור מלבו והוא לא נתכוין אלא לכזית, מ"מ כיון דחזי לאיצטרופי אסור מה"ת, ועי' מלמ"ל פ"ד מה' שבועות ה"א שהוכיח שגם דעת הרמב"ם כן, וה"ה בזה דמ"מ חזי לאיצטרופי, ועי' חו"י סי' ט"ו שאין דעתו כן]:
תוד"ה שער, כולה הך שמעתא משמע דגיזת פסולי המוקדשין שרי מדאורייתא וכו' וכ"ת הא דשרי מדאורייתא היינו בנשר אבל גוזז במתכוין אסור וכו' צריך להבין כיון דהגיזה מותרת מה"ת בנשר מנלן לאסור היכא שעבר וגזז בידים, ולפי הנראה האיסור הוא משום כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל דכיון שהתורה אסרה לגזוז והוא עבר וגזז נאסרה הגיזה בהנאה: ואף דלא תאכלו כל תועבה כתיב וגיזה לאו בת אכילה היא הנאת הגיזה היא אכילתה כמש"כ התוס' חולין (קל"ו.) ד"ה אי דאף דבראשית הגז לא שייך אכילה הנאת ראשית הגז היא אכילתה עיי"ש, וה"ה בזה דהנאת הגיזה היא אכילתה, ואסור להנות משום לא תאכלו כל תועבה, זהו סברת התוס' לפי ההו"א:
ולפי המסקנא דאפי' אם עבר וגזז שריא מה"ת י"ל משום דכאן לא שייך כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, וכמש"כ התוס' חולין (קט"ו.) בהא דצורם אוזן בכור מותר דכיון דשרי רחמנא קדשים שהוממו כצבי ואיל א"כ אינו דבר מתועב עיי"ש וה"ה כאן כיון שהגיזה שנפלה מאלי' מותרת ע"כ דאינו דבר מתועב:
אך לפימש"כ המהר"ל בגו"א פ' ראה דהא דנפל מום מאליו מותר הוא משום דהתיעוב אינו בעולם דהחסרון הוא התועבה והא ליתא אבל כשמכוין להתיר כל הבכור הוא התועבה עייש"ה א"א לדמות גיזה למום עי' בדברינו לקמן (ל"ד) מש"כ בביאור דברי הגו"א הנ"ל:
באו"ד ואפי' בעולה תמימה לא מיתסרא הגיזה, לכאורה קשה מש"ס פסחים (ל"ג.) שאם נתכוין להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה מעל, הרי דיש מעילה בהצמר לאחר שנגזז, ומוכרח לומר דכוונת התוס' דלא מיתסרא הגיזה מה"ת לאחר שחיטה, דאם נגזז מחיים ואח"כ שחטוה הצמר מותר, דהשחיטה מתרת את הצמר הנתלש כשם שמתרת את הצמר הדבוק בשעת שחיטה כדמבואר בכל הסוגיא כאן, וכן פי' רש"י לקמן גבי התולש צמר מעולה תמימה ועי' תוס' שם, אבל קודם שחיטה הצמר הנגזז ג"כ אסור מה"ת ומועלין בו:
אך אכתי קשה דא"כ צמר דעולה תמימה לא דמיא לצמר דפסולי המוקדשין דגבי פסולי המוקדשין משמע בתוס' דהצמר מותר מה"ת אפי' מחיים מדכתבו דדרשי' תזבח ולא תגוז ולא לומר שהגיזה אסורה, וגבי עולה תמימה הצמר אסור מחיים מה"ת רק לאחר שחיטה מותר מה"ת, ומשטחיות דבריהם נראה דמדמין צמר עולה תמימה לצמר פסוה"מ לגמרי:
ע"כ נלפענ"ד לחלק בין צמר שהי' על הבהמה בשעה שהקדישה להצמר שגדל אח"כ, דהצמר שהי' עלי' בשעה שהקדישה חל עליו קדושה גמורה ומועלין בו בקדשי קדשים כמו שמועלין בגוף הקרבן, דהקדושה חלה עליו מטעם פשטה קדושה בכולה כדמבואר בר"פ ראשית הגז, אבל הצמר שגדל אח"כ אין בו מעילה דאין מועלין בגידולין, ואף דהרמב"ם פ"ה ממעילה ה"ו פסק דמועלין בגידולין כבר תמה שם הכ"מ שפסק כר"י ולא כת"ק ותירץ בשם הרי"ק שהי' גורס ברישא ר' יהודה הילכך פסק כר"י לגבי ר"י, אבל התוס' לא היו גורסין רק ת"ק סתם כנראה מדבריהם במעילה (י"ג.) הילכך ס"ל דאין מועלין בגידולין:
ועוד דאף להרמב"ם שפסק מועלין בגידולין היינו רק באילן ונתמלא פירות וכיו"ב דהוי קדשי בה"ב אבל במקדיש בהמה למזבח ואח"כ גדל הצמר אפשר דמודה דאין מעילה בהצמר דדמיא לביצי תורין דכ"ע מודו בהו דאין מועלין בהן אם הקדיש התורין למזבח הואיל והבצים אינן ראוין למזבח כדאיתא במעילה (י"ב) וברמב"ם פ"ג הי"ב, וה"ה לצמר של קדשי מזבח שנתגדל אח"כ דאף דהי' עומד להתגדל אין בו מעילה כיון דהצמר אינו ראוי למזבח, ואף איסורא גרידא ליכא מה"ת רק מדרבנן דהא כתבו התוס' מעילה (י"א) ד"ה תירום דכל היכי דקתני אין מועלין ר"ל אפי' מדרבנן עיי"ש:
ואף דדעת התוס' בכ"ד דקדשים קלים שאין בהם מעילה מ"מ אסורין בהנאה מה"ת עי' בתוס' נדרים (ד'.) ובתוס' תמורה (ד"ג.) ד"ה לא מ"מ גבי גידולי הקדש מודה דליכא איסור תורה, ויש טעם נכון לחלק ביניהם דבקדשים קלים היינו טעמא דאיכא איסור תורה כמש"כ השיטמ"ק מנחות (ד"ד.) דאיכא איסור בל יחל דהרי מתפיס ככר בשלמים ואכלו איכא בל יחל וכ"ש בשלמים גופייהו עייש"ה, וטעם זה לא שייך בגידולין דבנדרים הגידולין מותרין מה"ת כדמוכח בנדרים (נ"ז.) קונם פירות אלו עלי אסור בחילופיהן ובגידוליהן משמע דגידולין דומיא דחילופין וחילופיהן אסורין מדרבנן, עי' ברא"ש שם ובראב"ד פ"ה מה' נדרים הט"ז ובכ"מ ובמלמ"ל שם (ועי' פ"ה דתרומות מ"ד וברמב"ם פ"ה מה' מעילה הי"א ואכמ"ל בזה] וא"כ גידולי הקדש של קדשי מזבח אינם אסורים מה"ת וכן משמע בתוס' חולין (קל"ח ע"ב) ד"ה יצא דביצי תורין נהנין בהם מה"ת עיי"ש, ולפי"ז אתי שפיר הכל דבש"ס פסחים גבי נתחמם בגיזי עולה מעל מיירי בהצמר שהי' על הבהמה בשעה שהקדישה, ומש"כ התוס' כאן דאף בעולה תמימה לא מיתסרא הגיזה מיירי בהצמר שנתגדל לאחר שהקדישה דגוף הצמר מותר מה"ת לאחר שנגזז אלא דכל זמן דמחובר להעולה אסור לגזזו מה"ת משום לאו דלא תגוז וכו' ואף דהגיזה לא נתקדשה מה"ת, מ"מ איסור הגזיזה אינו מחמת קדושתה רק מחמת קדושת הבהמה, דהא בקדשי בה"ב הצמר קדוש דדמיא לביצי תורין של בה"ב דמועלין בהם ואעפי"כ מותר לגוזזן מה"ת, ובקדשי מזבח שהגיזה מותרת כשגדלה לאחר מכאן אסור לגזוז מה"ת דלאו דלא תגוז גזיה"כ היא בקדשי מזבח, ואף דבעולה משכחת לה ג"כ שהגיזה תהי' אסורה מה"ת מ"מ כתבו סתמא דאף בעולה תמימה לא מיתסרא הגיזה להורות דמטעם לאו דלא תגוז אין הגיזה נאסרת, והא דנאסרת היכא דהקדישה עם גיזותי', היינו משום דהקדושה חלה אף על הגיזה, אבל לא מחמת הלאו, וא"כ פסוה"מ כיון דכבר פקע קדישתן אלא דנשאר לאו דלא תגוז, הגיזה עצמה מותרת, דהגיזה שהיתה בשעת חלות הקדושה בפסוה"מ לא עדיפא מהצמר שגדל אח"כ בעולה תמימה, דבשניהם אין הצמר קדוש רק שאסור לגזוז:
שוב ראיתי ברי"ט אלגאזי הביא בשם תוס' חיצוניות בזה"ל והקשה ר"י דאמרי' נתכוון להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה מעל, וי"ל דשאני עולה שמקדיש כולה היא וגיזותי', אבל בבכור שהקדושה באה מאלי' גיזה רחמנא שריא עכ"ל, ולכאורה נראה שהתוס' חיצוניות פליגי על התוס' שלפנינו, דהא בתוס' כתבו דאף בעולה תמימה הגיזה מותרת, אך אחר העיון נראה לי דהתוס' חיצוניות לא באו לחלוק אלא לפרש, דהנה צריך להבין החילוק שאמרו בין קדושת עולה שהיא מקדיש לקדושה הבאה מאלי', דבעולה הוא מקדיש כולה היא וגיזותי' ובבכור גיזה רחמנא שריא, וכי היכן מצינו שהתירה תורה גיזת בכור, הרי עיקר לאו דלא תגוז בבכור הוא דכתיב ומיני' ילפי' לשאר קדשים, ומהיכי תיתי לומר דשאר קדשים חמירי מבכור, בזה, ועוד שכתבו דבעולה מקדיש כולה היא וגיזותי' והרי סתמא מקדיש ובמה עדיפא קדושתו מקדושת בכור הבאה מן השמים: אך י"ל דלכאורה הי' בדין שאם הקדיש בהמה למזבח אין צמרה קדוש דלמזבח אין שום צורך בהגיזה, וכדמצינו גבי ביצי תורין דאין מועלין בהם משום שאינם ראוין למזבח עי' רש"י מעילה (י"ב ע"ב) ובתוס' שם ד"ה חלב וכו' דלא הוי קדשי ד' וגם אין חיות הבהמה תלוי בו עייש"ה, וה"ה לצמר שאין חיות הבהמה תלוי בה ולא נחשב כגופה, אך הטעם שחלה הקדושה על הצמר הוא משום דהצמר דבוק להבהמה בשעה שהקדישה והיא טפל לה נתפשטה הקדושה גם עליו מטעם פשטה קדושה בכולה וכדאמרי' בחולין (קל"ה.) דאפי' באומר חוץ מגיזה פשטה קדושה בכולה, וענין פשטה בכולה, שייך רק בקדושה הבאה ע"י האדם אבל בקדושה הבאה מאלי' לא שייך פשטה, דענין פשטה אין הפירוש שהקדושה מתפשטת מאלי' בכל מקום שיש לה מקום להתפשט, אלא דנחשב כאילו האדם הקדיש את כולה, כדמבואר בריטב"א קדושין (ד"ז.) שכתב בזה"ל התם בהמה שלו היא ואעפ"י שלא הוציא בלשונו אלא שהקדיש אבר אחד ממנו כיון שהנשמה תלוי' בו הוי כאילו הקדיש כולה עיי"ש, וביותר מפורש בפנ"י שם שהיא מטעם מקדיש בעין יפה הוא מקדיש עיי"ש, [ואף דלכאורה יש סתירה לזה מש"ס חולין הנ"ל דשם אמר בפירוש חוץ מגיזה וכחישה ואיך שייך בעין יפה מקדיש, אך בחידושי במ"א כתבתי ליישב באריכות אין כאן מקומו, ועי' רש"י תמורה (ד"י ע"ב) ד"ה בקדושת דמים שימכרנו ויביא בדמיו עולה אבל הוא גופי' לא קדוש קדוה"ג אלא נמכר בלא מום, ובתוס' שם ד"ה כי, פליגי וס"ל כיון דנחתא עלי' קדו"ד נחתא עלי' קדוה"ג, ובשיטמ"ק שם בהשמטות כתב דהוי כמקדיש זכר לדמיו דמידי מזבח לא יצא עייש"ה, ולפי הנראה רש"י ותוס' בהא פליגי דהנה ענין מיגו דנחתא קדו"ד נחתא קדוה"ג, הוא ג"כ ענין פשטה וכו' אלא דפשטה באיכות הקדושה, וס"ל לרש"י ז"ל דענין פשטה הוא משום דנחשב כאילו האדם הקדיש כולה, וזה לא שייך רק היכא דבשעת דיבורו היתה הבהמה ראוי' לכך וע"כ נחשב כאילו הקדיש כולה לגמרי, משא"כ בזה דבשעת דיבורו לא היתה ראוי' רק לקדושת דמים, הילכך אף דלאחר שנולדה ראוי' לקדוה"ג שוב אי אפשר שתתפשט דאז ליתא לדיבורו, ועי' רשב"א ור"ן נדרים כ"ט ע"ב) שהקשו במקדיש לאחר ל' יום איך חל הרי אז ליתא לדיבורו, ותירצו דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוי כאילו מסר מיד, ותירוץ זה לא שייך כאן דכשדנין על לאחר שיולד הוי דשלבל"ע, ואפי' יקדישנו בפירוש לא יועיל דאין אדם מקדיש דבר שלבל"ע, זהו שיטת רש"י ז"ל, אך התוס' ס"ל דענין פשטה פירושו שהקדושה מתפשטת מאלי' בכל מקום שתמצא מקום להתפשט, וע"כ אף דבעודנו עובר במעי אמו לא נתקדש רק קדו"ד, מ"מ לאחר שנולד וראוי לקדוה"ג מתפשטת עליו ממילא קדוה"ג ע"כ גם בזה שייך מיגו דנחתא], וע"כ בבכור דהוי קדושה הבאה מאלי' ולא שייך פשטה דהוא לא הקדישה דנימא שבעין יפה מקדיש, הילכך אין הצמר קדוש בו, ואף שאסור לגוזזו מגזיה"כ, רק פעולת הגזיזה אסורה כמו שאסור בעבודה, אבל גוף הצמר לא נתפס בקדושה, ומה"ט נמי אף בעולה הצמר שגדל אח"כ לאחר שהקדישה אינו קדוש מה"ת דבזה לא שייך פשטה כיון דלא הי' בעולם בשעת הקדישו ולא שייך לומר דהוי כאילו הקדישו בפירוש, דאפי' הקדישו בפירוש לא הי' מועיל דאין אדם מקדיש דבר שלבל"ע, הילכך הצמר הגדל אח"כ אינו קדוש מחמתו רק בתורת גידולי הקדש, וגידולי הקדש אין מועלין בהם ואף איסור תורה ליכא בגידולי קדשי מזבח כנ"ל: