אור ברסלב
ראשית בכורים (בכורות) בכורות › דף כג:

ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג

בכורות · דף כג:

דף כג.

דף כג:

(שם ע"ב) בגמ' מ"ט דבר פדא דכתיב לא תאכלו כל נבלה הראוי' לגר קרוי' נבלה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבלה ואידך למעוטי היכא דסרוחה מעיקרא, ואידך סרוחה מעיקרא לא צריכא קרא למעוטי עפרא בעלמא היא, והקשו בתוס' דהכא משמע דלריו"ח איצטריך קרא לסרוחה מעיקרא ובע"ז משמע דלריו"ח סרוחה מעיקרא לא איצטריך קרא, ותירצו דלענין איסור אכילה לריו"ח לא צריך קרא אבל לענין טומאה הו"א דאף דהוי כעפרא בעלמא מטמא מידי דהוי אשרץ וש"ז עיי"ש:

אך אכתי קשה דהא ליכא אלא חד קרא, ואיך אפשר למפסק להך קרא בסכינא חריפא ולומר דלענין טומאה מיירי בסרוחה מעיקרא ולענין איסור אכילה מיירי בנסרחה אחר שנתנבלה ועוד איך יוכל ריו"ח למילף מהך קרא להתיר נוטל"פ הא אצטריך לי' קרא לענין טומאה לטהר סרוחה מעיקרא וכן הקשה בנו"ב קמא חיו"ד סי' כ"ו עיי"ש:

שוב נזכרתי שכבר עמד על מדוכה זו הרשב"א חולין (ע"א.) ד"ה הניחא ותירץ בזה"ל וי"ל דלריו"ח לא נתמעטה נבלה שאינה ראוי' לגר אלא מאיסור אכילה דגבי איסור אכילה כתיב לגר אבל מטומאת נבלות לא נתמעטו עד לכלב שתצא מתורת אוכל לגמרי והא דאתמר התם בבכורות ההיא גמ' הוא דפריש הכי לפום מאי דאיצטריך לי' עכ"ל עיי"ש, פירוש דבאמת הי' לו להש"ס כאן לומר דלריו"ח איצטריך לי' קרא לענין אכילה היכא דנתנבלה ואח"כ נסרחה אך הש"ס לא נחית לזה ופריש לפום מאי דאיצטריך לי' כאן: אך צריך להבין מ"ט דריו"ח דקא מטמא משום נבלה היכא דנתנבלה ואח"כ נסרחה, ואמאי לא נימא דכמו דגלי קרא לענין אכילה דבנסרחה אח"כ מותרת ה"ה לענין טומאה ואי דס"ל מצד הסברא דלענין טומאה אין קפידא במה דלח חזיא לאכילת אדם א"כ אף בנסרחה מעיקרא אמאי אינו מטמא:

והנלפענ"ד בזה דלסרוחה מעיקרא לא צריך קרא שאינו מטמא ואף דבשאר טומאות לא תליא בחזי לאכילה כגון בשרץ וש"ז כמוש"כ התוס'] מ"מ טומאת נבלה תליא בחזי לאכילה מדעור ועצמות וגידין אינן מטמאין משום נבלה כדדרשינן בחולין (ע"ז ע"ב) בנבלתה ולא בעור ועצמות וכו' הרי דאף שהעצמות והעור מכלל הנבלה מ"מ מעטינהו קרא מטומאה ומוכרח מזה דטומאת נבלה במידי דחזי לאכילה תליא וממילא שמעי' דאף הבשר דחזי לאכילה בעצם מ"מ אם נסרח מעיקרא ואינו ראוי לאכילה מטעם פגמו אינו מטמא, אמנם זהו רק בסרוחה מעיקרא אבל אם נתנבלה וחל עלי' טומאת נבלה ואח"כ נפגמה לא פקע הטומאה מינה אף דהשתא לא חזיא לאכילה ולענין איסור פטור מ"מ טומאה שאני בזה, והוא עפימש"כ התוס' נדה (כ"ב ע"ב) גבי אלו מטמאין לחים ואינן מטמאין יבשין ואם יכולין לשרות ולחזור כמו שהיו מטמאים אף כשה יבשים, דזהו דוקא בלחין שנתיבשו בזה מהני מה שיכולין לחזור לכמו שהיו אבל ביבש מעיקרא אפי' יכול להיות נימוח במים אינו מטמא עיי"ש, הרי דהיכא דהי' לח מעיקרא אף לכשנתיבש תורת לח עליו אם יכול לחזור ולהיות לח וא"כ ה"ה כאן דאם היתה ראוי' לאכילה כשנתנבלה יחל עלי' טומאת נבלה אף כשנסרחה מטמאה משום דיכולה להתבשם ע"י תבלין ותחזור לכמו שהיתה:

והא דפטור לענין אכילה היינו משום דלענין אכילה דנין על האדם בשעה שהוא אוכל וא' אכל דבר פגום ומה בכך שיכולה להתבשם סוף כל סוף דבר פגום אכל וחיך אוכל יטעם, אבל לענין טימאה דהוי במגע דנין על החתיכה אם יש עלי' שם אוכל דהא אינה אוכלה עתה, [ועי' מש"כ התוס' לעיל (כ"ב.) דלענין טומאה לא שייך טע"כ] רק דגלי רחמנא דמה שאינו אוכל אינו מטמא וכיון דהחתיכה שם אוכל עלי' מפני שיכולה להתבשם שפיר מטמא ויש להסביר עוד ביותר דלענין אכילה כיון שאוכלה עכשו כמו שהיא הרי שוב לא תוכל להתבשם דהא כבר אכלה משא"כ לענין טומאה דבשעת הנגיעה אכתי יכולה להתבשם [יעי' דוגמת סברא זו בתוס' חגיגה (ד"ד.) ד"ה לא בסוה"ד] הילכך שם אוכל עלי' לענין טומאה:

והא דבנפסלה מאכילת כלב אינה מטמאה אף אם לא היתה סרוחה מעיקרא אפשר משום דאי נפסלה ונפסדה כ"כ שוב אין לה תקנה וא"א שתתבשם כלל, או דאפי' אפשר שתתבשם מ"מ אף לאחר שתתבשם לא תטמא עוד דכיון שנפסדה כ"כ נעשה כעפרא בעלמא והוי כמבשם עפר דמותר באכילה ואינו מטמא וכדאמרי' בש"ס תמורה (ל"א) גבי אפרוח ביצת טרפה שריא מ"ט אימת קא גביל לכי מסרח כי מסרח עפרא בעלמא היא הרי דכשנעשה כבר עפרא אף אם ניתקן אח"כ שריא דפנים חדשות באו לכאן:

ועי' חוו"ד סי' ק"ג שכתב דאף בנבלה שאינה ראיי' לגר אם תתבשם אח"כ לא תחזור לאיסורה, אמנם הוא ז"ל הכריע דין זה מכח הקו' דת"ל דהוי שכד"א, ובחידושי לפ' בהמה המקשה (ע"א.) כתבתי ליישב הקו' באופן אחר וא"כ אין זה מוכרח כ"כ, ואף דגם בריטב"א ע"ז (ל"ט.) מפורש כן אך שם איתא רק על טעם הנבלע בכלי שנפגם ובזה י"ל דחשוב עפרא בעלמא כנבלה שאינה ראוי לכלב אבל בחתיכה שנפגמה לאכילת אדם אפשר דמהני בה תיקון לחזור לאיסורה, ואכתי צ"ע בזה:

שם בגמ', הא נמי איתחזי מעיקרא אגב אמו, עי' רש"י לעיל ד"ה הסרוחה שפי' דחזיא לגר אגב אמו כל זמן שהיתה בבטן, לכאורה קשה הא כל זמן שהיא בבטן אמו לא חל עליו טומאת נבלה כדאיתא בפ' בהמה המקשה (ד"ע.) בהמה שמת עוברה בתוך מעי' והושיט הרועה את ידו ונגע בו טהור אפי' לר"ע דס"ל טומאה בלועה מטמאה מ"מ הכא מודה מטעם קו"ח עיי"ש, וא"כ מה מועיל מה דהוי חזי בבטן הרי או לא חל שם נבלה עדיין:

ומוכרח לומר דאף שאינו מטמא בפועל מ"מ שם נבלה חל עליו דהרי בעצם נתנבל אלא שאמו מצילתו מלטמא כל זמן שהיא חי' אבל אם מתה האם או נחתכה מה שהעובר מטמא אינו משום שנתנבל עכשו במיתת האם דמיתת האם לא פעלה עליו כלום דכבר נפסק חיותו בעודה חי' אלא משום שהוא נבלה מכבר, ואם אינה נבלה מכבר האיך תחול עליו טומאת נבלה לאחר מיתת האם הא ענין טומאת נבלה אינו מחמת שהוא מת אלא מחמת פעולת המיתה [כמש"כ באבני נזר חאו"ח סי' תפ"ג אות ו' עייש"ה, ועי' חולין (ע"ז ע"ב) לא נצרכה אלא לעשאן ציקי קדרה, ותוס' שם (ק"כ.) ד"ה הוא ודו"ק כי אכמ"ל] ואם בשעה שמת בתוך מעי' לא חל עליו שם נבלה האיך תחול אח"כ כשמתה האם הרי מיתתה לא פעלה עליו כלום דמכבר פסקה חיותו, אע"כ דאף בעוד אמו חי' נבלה הוא בעצם אלא שא"א לטמא בפועל דאמו מצילתו [ועי' פ' העור והרוטב (קכ"ו.) בנבלתה ולא בקוליא סתומה, ור"ן ביצה (ל"א ע"ב) גבי בית שהוא מלא פירות ונפחת, וירושלמי פ"ק דביצה נעשה כדבר מוכן טמון בדבר שאינו מוכן ודו"ק]:

ועי' רשב"א חולין (ד"צ ע"ב) דאיסור חלב וגיד לא נחשב חל משעת יצירה אלא משעת לידה כיון דאפשר שתשחט אמו ויהי' מותר, אך התם מיירי לענין אחע"א דנחשב איסור ב"א כיון דבפועל לא חל עד שיצא לאויר העולם עייש"ה, משא"כ בזה דדנין לענין חלות שם נבלה בכח, ודו"ק:

אך מילתא דתמיהא ראיתי בפי' רבינו גרשום כאן שפירש בזה"ל דאי לא שפעה ונשחטה ונמצאת חררת דם היתה ראוי' לגר אגב הבשר וכיון דאיתחזי אגב אימא אתחזי נמי כששפעה עכ"ל, וקשה טובא אם היתה האם נשחטת הרי העובר ג"כ הי' ניתר וטהור מידי נבלה והאיך יתכן לומר שמחמת זה נחשב נבלה שאינה סרוחה מעיקרא ואולי אין כוונת ר"ג ז"ל על שחיטה ממש אלא שאם היתה נחתכת ואכתי צ"ע בזה:

גמ' ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה זאת אומרת נחשדו ע"ה לערב מחצה בציר וכו' פירש"י ציר טהור כגון שהשיקה במים וכו':

לכאורה קשה מה בכך דנחשדו לערב מחצה בציר הלוא אם הי' מתחילה מחצה מים ומחצה ציר סלקא השקה להמים, ואם נפל מים אח"כ אינו מזיק כלל דהא כתבו התוס' לעיל (כ"ב.) ד"ה בטילי דבמחצה מים ומחצה ציר נמי סלקא השקה למים:

ולפי הנראה רש"י פליג על התוס' בזה וס"ל דבמחצה על מחצה לא סלקא להו השקה, וכן ראיתי בריט"א פ"ד אות מ"ז הביא שיטמ"ק כת"י בשם תוס' חיצוניות שכ' בזה"ל ומיהו נראה לר"י דבמע"מ נמי לא סלקא להו השקה דמבטלי הציר למי הציר ולא נגעו מי הציר למקוה עכ"ל, אך דבריהם ז"ל צריכין ביאור כיון שאין הניר רוב נגד המים האיך מבטלי הציר למי הציר:

והנלפענ"ד בזה, בהקדם המבואר בש"ס שבת (מ"ד ע"ב) ובתוס' שם ד"ה אין בהא דמוכני שלה בזמן שאינה נשמטת מותר לגוררה אעפ"י שיש עלי' מעות דכיון שאינה ע"ג השידה שהוא עיקר הכלי שרי עיי"ש, פי' שא"א לומר דהמוכני הוי בסיס להמעות דבסיס הוא ענין ביטול והמוכני בטילה ביותר להשידה שנעשית גוש אחד עמה וטפילה אצלה לעולם יותר ממה שבטילה להמעות וכיון שהשידה לא נעשית בסיס גם המוכני כמותה, ועי' בשו"ע של הרב סי' רע"ז ס"ג שהדלת לא נעשה בסיס לנר מפני שהיא חשובה שמשמשת לבית ובטילה אצלו ולא להנר עייש"ה:

והנה השקה הוא ענין זריעה וביטול כדמבואר בפסחים (ל"ד ע"ב) וברש"י ביצה (י"ז.) ובשיטמ"ק שם שכ' בזה"ל וגזירת הכתוב הוא במים בלבד לפי שחוזרים לטבען ולמקורן עיי"ש ועי' בפיה"מ להרמב"ם פ"י דמקואות מ"ו שכתב כי הכונה בטהרת המים שהוא ישוב עם מי המקוה כדבר אחד, וא"כ כיון שהמים נעשו גוש אחד עם הציר כמו שהציר אינו בר השקה ואינו בטל למקור המים כן המים אינם יכולים להתבטל:

וזהו שכתבו התוס' חיצוניות הנ"ל דמבטלי הציר למי הציר ולא נגעו מי הציר למקוה, פי' שאין הכונה על ביטול ברוב אלא כיון דמי הציר נעשין דבר אחד עם הציר ובטילין זל"ז שהרי גוש אחד הן כשם דלא סלקא השקה לציר כך לא סלקא השקה למי הציר דא"א לדבר אחד להיות בטל לב' מקומות ואם הוא דבר אחד עם הציר א"א להיות דבר אחד עם מקור המים, כמו דאמרי' שם גבי מוכני דכשהיא בסיס להשידה א"א שתהי' בסיס להמעות, וכשם שהשידה לא נעשה בסיס להמעות כן המוכני הטפלה לה לא נעשית בסיס וה"ה בזה ודו"ק:

[ועי' גיטין (נ"ד ע"ב) נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות אחרות הרי זה לא ילקוט, וברש"י שם דכ"ז שהיא במקומה כמחובר חשיבא ולא בטלה עיי"ש, ולפי הנראה הטעם ג"כ כנ"ל דכיון שמחובר לקרקע בטל להקרקע א"א שיתבטלו לשאר הנטיעות, ומיושב לפי"ז קו' החוו"ד סי' ק"י ס"ק ו' על הר"ש מקינון עיי"ש ואכמ"ל]:

ולפי"ז מובן מה שפירש"י כאן דאם נפל מעט מים אחר השקה חוזרין לטומאתן, כלומר דאם לא נפלו מעט מים אח"כ הי' טהור לאחר ההשקה, אף שאם הי' מעורב מחצה על מחצה בצימצום לא הי' מועיל השקה, מ"מ לצמצום אין חוששין היכא דיש ב' צדדים להיתר כמש"כ התוס' חולין (כ"ח ע"ב) בשם הר"ש, וה"ה כאן דאם המים היו מעט יותר הרי סלקא השקה דנעשה הכל מים, ואם הציר הי' מעט יותר לא הי' צריך השקה ובלא"ה טהור, רק שיש לחוש שמא הם שוה בצמצום ולזה לא חיישינן כנ"ל, אך כשנפל מעט מים אח"כ טמא דמעכשו יש ב' צדדים לאיסור שמא הי' בצמצום, או שמא הי' הציר מעט יותר ולא סלקא השקה למים ועכשו הוא חוזר וניעור:

וע"ז מקשה הש"ס ולמ"ל מחצה על מחצה אפי' בציר ממחצה נמי כלומר דמדקאמר חשודין ע"ה לערב מחצה בציר משמע דוקא מפני שחשודין לערב מחצה יש לחוש דאז אפי' אם לא הי' בצמצום ממש רק משהו פחות חוזר וניעור, הא אפי' אין חשודין לערב מחצה רק פחות מעט מ"מ כשנפל כ"ש מים יש לחוש שמא חוזר וניעור, כ"ש מים ע"כ לאו היינו טיפה אחת רק מעט מים ושמא מעט זה משלים למחצה, ומשני אימא עד מחצה פירש"י קרוב למחצה דבאמת אף בקרוב למחצה יש לחוש כנ"ל וזה יש לפרש עפ"י פירש"י ז"ל אי נימא דס"ל דבמחצה על מחצה לא סלקא השקה:

אך אכתי קשה הא התוס' הסכימו ג"כ לפירש"י כאן אף דס"ל לעיל דבמחצה על מחצה סלקא השקה, ואם במחצה על מחצה סלקא השקה אמאי אסור כשנפל מעט מים לבסוף, הרי יש ב' צדדים להיתר, שמא המים הי' מעט יותר וסלקא השקה ואינו חו"נ, ואפי' הי' מחצה על מחצה בצמצום ג"כ סלקא השקה, והחשש הוא רק שמא המים הי' מעט פחות ממחצה דאז לא סלקא השקה וחו"נ, ואמאי נחוש לכך:

אך לשיטת התוס' יהי' מוכרח לפרש כפירושים האחרים בתוס' חולין שם ובעירובין (ד"ה) דהצימצום הוא מן הנמנע לדידן דקיימ"ל א"א לצמצם וכ"ש היכא שאינו מכוין לצמצם עייש"ה, וא"כ הוי כאן ספק השקול, דמתחילה סלקא השקה ממ"נ, ואם נפל טיפת מים אחר ההשקה יש לחוש שמא מתחילה הי' המים מעט פחות ולא סלקא השקה ועכשו חוזר וניעור, דספק השקול הוא אם הציר הי' מעט יותר או המים הי' מעט יותר:

[הגה"ה ומדי דברי כאן בהשקה שהוא ענין ביטול יש לי מקום עיון במשנה דריש מקואות מי גבאים שתה טמא ושתה טהור טמא דהטפה שנפלה מפי הטמא לא סלקא לה השקה משום שאין בהגבא מ' סאה עי' בפי' הרע"ב והר"ש שם ולכאורה כיון שאין הגבא מקבל טומאה דמים מחוברין הם והוא בכלל מקו' מים יהי' טהור אמאי לא בתוד"ה שנפל וכו' וי"ל דלא דמי סופו לתחילתו דס"ד מתחילתו נעשה הציר כמים טמאים לא יצא מחזקתו ע"י שנתלה לומר שהמים הם מעט אבל הכא אחר השקה דממ"נ טהור הו"א דכשנפלו לו טמאים כ"ש משום חששא דשמא מים רוב לא נוציאנה מחזקה עכ"ל:

לכאורה אינו מובן כמו דאחר השקה כל התערובות הוא בחזקת טהרה ומחמת שמא המים רוב אין להוציאו מחזקתו, ה"ה קודם השקה כשהספק היא על תערובות הראשון שנתערב המים לתוך הציר הרי הציר מצד עצמו לאו בר טומאה ויש לו חזקת טהרה ואמאי נוציאנו מחזקתו מחמת חשש שמא המים הם רוב, ואי משום דשם אין להעמיד את הציר על חזקתו דאדרבא נעמיד את המים על חזקתן שלא נתבטלו מחמת שהציר הוא המיעוט, א"כ גם אחר השקה נעמיד הכ"ש מים שנפל עכשו שהי' טמא על חזקתו ונאמר שלא נטהר: והנלפענ"ד בזה דהתוס' לשיטתם שכתבו לעיל (כ"ב.) ד"ה וניעור בזה"ל פי' הקונטרס שהמים חוזרים ורבים על הציר ומטמאין אותו, ולא דק דציר לאו בר קבולי טומאה הוא וכו', הרי דרש"י ותוס' פליגי בזה היכא דהמים הם הרוב דרש"י ס"ל דגם הציר נטמא והתוס' ס"ל דהציר מצד עצמו לא נטמא כלל אלא כיון שהמים הם הרוב ולא נתבטלו בתוך הציר המים הם טמאין, נמצא דעיקר הטומאה הוא מחמת המים ולא מחמת הציר, ועי' בדברינו שם: ולפי"ז אתי שפיר סברת התוס' כאן שחלקו בין תחילתו לסופו, דבתחילתו אין לעמוד הציר על חזקת טהרתו ולומר שהמים הם מיעוט, כיון דאפי' המים הם הרוב אין הציר יוצא מחזקתו. דבכל מקום שהוא טהור הוא אלא שהטומאה היא מחמת המים וא"א להפרידן זמ"ז [ועי' תוס' מנחות (ד"ו.) ד"ה דומיא] אבל אי נימא שהמים הם המיעוט הרי מוציאין את המים מחזקתן שהיו טמאין ואנו באין לטהרם הילכך אין להוציא את המים מחזקתן, ותולין שהמים הם הרוב דאם נתלה כן אין מוציאין שום דבר מחזקתו, אבל אם נימא שהמים הם המיעוט הרי נוציא את המים מחזקתן, משא"כ בסופו אחר השקה, יש חזקה לב' הצדדין, דאם נתלה שהמים היו רוב נוציא את המים הראשונים שכבר נטהרו מחזקתן, ואם נתלה שהמים היו מועט נוציא את המים שנפלו עכשו מחזקת טומאתן וסד"א כיון דבין כך ובין כך צריכין להוציא איזה דבר מחזקתו לא נטמא מספק, קמ"ל דאף בזה תולין לחומרא, אף דהוי תרי דרבנן טומאת ע"ה דרבנן וטומאת משקין דרבנן כדאמרי' בגמ' ואתי שפיר התוס' לשיטתם:

ועי' דוגמא לזה בתשו' רעק"א סי' פ"ב שכתב לחלק בין תערובות לח בלח מב"מ שנשפך ולא נודע אם יש ס', לספק אם נימוחו התולעים, דלכאורה בנשפך הי' מקום לאסור משום דהאיסור הי' בחזקת איסור קודם שנתערב ואתה בא להתירו מספק ולהוציאו מחזקתו, אך לעומת זה גם ההיתר הי' לו חזקת היתר ואתה בא לאוסרו מספק, משא"כ בתולעים דאף אי נימא שלא נימוחו ונאסר התערובות לא נוציא ההיתר מחזקתו עיי"ש וה"ה כאן שוב נתתי אל לבי דאף לשיטת רש"י יש לפרש כן והוא לפי"מ שבארתי שם דהא דהציר מקבל טומאה הוא משום דנהפך מתחילה להיות מים ואח"כ מקבל טומאה, א"כ אין לומר שם שנעמיד הציר על חזקתי שהי' טהור מתחילה דהציר באמת גם עכשיו לא נטמא, רק הטומאה באה לו מחמת שנהפך להיות מים והמים האלו לא הי' להם חזקת טהרה מעולם דתיכף כשנהפך להיות מים באה לו הטומאה ולא הי' שום זמן בחזקת טהרה:

עוד יש לפרש דברי התוס' עפימש"כ התוס' יבמות (פ"ב.) ד"ה שתי דבב' קופות וב' סאין ליכא למימר כולי האי אוקי חולין אחזקתייהו כמו בסאה אחת עיי"ש, ובארתי שם סברתם עפי"ד הר"ן פ' אין מעמידין שכתב לחלק בין גבינת עכו"ם שאסרוה מחשש שמא מעמידין אותה בקבת נבלה, לכבשים שדרכן לתת לתוכן יין, דבגבינה אין הספק אם העמידוה בקבה אם לאו דודאי העמידוה בקבה והספק הוא רק על הקבה אם היתה מותרת והקבה הרי לא הי' לה חזקת היתר מעולם, משא"כ בכבשים שהספק הוא אם נתנו לתוכן יין הרי הספק הוא על הכבשים והכבשים הי' להם חזקת היתר עייש"ה ודו"ק:

ה"ה כאן דבתחילתו אין הספק על הציר דהא ודאי נתנו לתוכו מים, רק הספק הוא על המים אם היו רוב או מיעוט ובענין זה ליכא חזקה, משא"כ בסופו דאין הספק על המים שנפלו עכשו רק על המים שנפלו בפעם הראשון, והמים שנפלו בראשונה כבר נטהרו ויש להם חזקת טהרה, ודו"ק:

:

(דף כ"ד ע"א) בתוד"ה ראה חזיר כרוך אחר רחל, מבואר דאף לר"ש דאוסר גמל בן פרה מתיר בחזיר משום דזה נחשב מקצת סימנים דומין לאמו מה שהיא מפריס פרסה, וקשה טובא הא גמל נמי דומה בסימן אחד שהיא מעלה גרה ואעפי"כ אסור, ועוד הא מסקנת הש"ס (ד"ז.) דלענין אכילה אין ר"ש מתיר עד שיהי' רובו דומה לאמו וכאן כשדומה בסימנים הרי רק מקצתו דומה, ועוד הא מה שפרסותיו סדוקות אינו מחמת אמו אלא מחמת עצמו דכל חזיר כך סלקא השקה להטפה שנפלה מפי הטמא ומה בכך שאין בהם מ' סאה, והנה אם השקה הוי ענין טבילה אתי שפיר דלטבילה בעי' מ"ס, ואף דרביעית ג"כ חזי למחטין וצינוריות מ"מ אפשר דלאחר שבטלו לרביעית דמקו' כדאיתא בנזיר (ל"ח.) שוב אין עלי' תורת מקו' כלל אפי' להשקת מים, אך לפי האמת דהשקה היא ענין זריעה וחיבור, קשה למ"ל מ' סאה: ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהשקה כיון שהוא ענין חיבור למקורו זה שייך רק כשאינו מזיק להמים שנתחבר אליהם דאז יש לו חיבור אליו והמחובר לטהור טהור, משא"כ כשמזיק לו באיזה צד, א"א שיתבטל אליו, וע"כ לא שייך השקה אלא במקוה של מ"ס, דמ"ס אין מים שאובים פוסלין אותם אבל בפחות ממ"ס כיון שמים שאובים פוסלין אותם אם נפלו ג' לוגין ע"כ כל ענין שאובין נחשב דבר המזיק להם וא"א שיתחברו יחד [ועי' בלשון הש"ס מכות (ד"ג.) והתני ר' חייא הורידו את המקו' ובפנ"י שם] ועי' שם מ"ו דבמי התמצית סלקא השקה אף בפחותים ממ"ס, ולפי הנ"ל ניחא דמי התמצית כיון דהם זוחלין ומי גשמים אין מטהרין בזוחלין אין מים שאובים פוסלין אותם כיון שיש בהם עוד פסול אחר כהך דתוספתא גבי מקוה חסר שנפל שם יין ונשתנה מראהו שהביא ברמ"א סי' ר"א סכ"ט, וע"כ מועלת השקה אף דפחותים ממ"ס דאין שאובין מזיק להם כלל ויכולין להתחבר יחד ואכתי צ"ע בזה. ע"כ הג"ה:

הוא ואיך זה מועיל להשוותו לאמו, ועי' ריט"א פ"ק מש"כ בזה: ולולא דמסתפינא הייתי אומר דאף דר"ש ס"ל שאינו מותר באכילה אלא כשרובו דומה לאמו זהו רק בשאר סימנים שאינם מסימני טהרה, אבל בפרסותיו סדוקות דהוי סימן טהרה סגי בזה בלבד דר"ש לטעמו דס"ל לעיל (ד"י ע"ב) דסימני טהרה מילתא היא ואף סימן אחד מועיל קצת וע"כ מועיל להתיר בן פרה דכיון שמצד תולדתו צריך להיות מותר אלא דהחסרון מצד עצמו בזה מועיל סימן אחד להתירו לגמרי, וא"ת א"כ גמל יהא מותר, י"ל דסימן של פרסותיו סדוקות חשוב יותר מסימן דמעלה גרה, והטעם אפשר משום דסימן זה ניכר תיכף בשעת לידה וניכר לעולם, משא"כ במעלה גרה דאינו ניכר אלא בשעת אכילה, ע"כ ס"ל לר"ש דממה דגלי קרא גמל גמל דקלוט בן פרה אסור אין ללמוד על מין שאין לו הסימן של מעלה גרה אלא דמפריס פרסה דאפשר שזה עדיף משום דסימן זה מינכר טפי, ואכתי צ"ע בזה:

הרמב"ן הביא דעת הרמב"ם ה' בכורות פ"ד דגבי חותך אבר אבר ומשליך לכלבים הבא אחריו בכור ושכל הפוסקים חולקים עליו, ולכאורה קשה טובא אי ס"ל דכל שהראשון אינו ולד נחשב השני בכור לולדות ולרחמים א"כ גם בחותך אבר אבר ומניח יהי' השני בכור, ועוד הא כתב הרמב"ם דבהמה ששפעה חררת דם הבא אחריו אינו בכור אף דהולד נימוח ונתבטל וחשוב כמאן דליתא וא"כ מוכרח דלא משגחינן על יציאת ולד דאף שם לא יצא ולד כלל דהא כבר נתבטל מ"מ אין השני נחשב בכור לולדות משום דהי' ולד תחילה ביצירה וכ"ש ביצא אבר אבר דכבר הי' יצירה גמורה:

ולחומר הנושא נ"ל ליישב עפי"ד הר"י מיגאש הובא ג"כ בשיטמ"ק ב"ב (קמ"ב) [שבסו"ס מאירי על מס' שבת] גבי המזכה לעובר לא קנה ועובר אינו יורש דזהו דוקא כשנולד אח"כ אבל אם לא נולד אגלמ"ל דמשעה שנוצר ונכנסה בו נשמה נעשה אדם וקנה חלקו עיי"ש, וע"כ גבי הפילה חררת דם כיון דהוי נפל כבר נגמרה יצירתו וחשוב ולד אעפ"י שלא יצא הילכך אין השני בכור לולדות משא"כ במחתך אבר אבר כיון דאינו נפל דהא נגמר כתיקונו אלא מחמת סיבה שאמו מקשה לילד מוכרחין לחתכו ולהורגו בידים נמצא דכל זמן שהי' בפנים לא הי' עליו שם ולד, כדמבואר ברש"י מגילה ד' (י"ג.) ד"ה וכשילדתה דלא נקראת אם קודם לידה, ועי' בס' אור חדש להמהר"ל, ומה"ט נמי אין על העובר שם ולד קודם שנולד [ועי' בחידושי לעיל (די"ט.)], ומחמת היציאה ג"כ אינו ולד דהא לא יצא ולד שלם אלא חתיכות ע"כ השני נחשב בכור לולדות ולרחמים, ומ"מ במחתך אבר אבר ומניח השני אינו בכור והטעם בזה כיון דקימ"ל בכור למפרע הוא קדוש הרי חל שם לידה למפרע כשיצא רובו ע"כ נחשב ולד משא"כ במחתך אבר אבר ומשליך לכלבים דלא חלה הקדושה למפרע ולא חל שם לידה למפרע כדמפורש בחולין (ד"ע.) דאין קדושה חלה למפרע על דבר שאינו בעולם, וכ"כ אין תורת לידה חל למפרע ע"כ לא חשיב לידה, נמצא לפי"ז דבעי' לידה, ורק רובו חשיב לידה, ובמחתך ומניח איכא יציאת רובו וחל אז שם לידה למפרע משא"כ במחתך ומשליך דלעולם ליכא לידת רוב דלא חלה למפרע, ובחררת דם לא בעי' יציאה להחשיבו ולד דקיבל שם ולד קודם שיצא כדברי הר"י מיגאש הנ"ל ואתי שפיר הכל:

כתב הרמב"ן ז"ל דלעולם קימ"ל חלב פוטר, והא דצריך רשב"ג לומר הטעם דלא מרחמא אא"כ ילדה מיירי באופן שאין ראי' ממה שחולבת דראוה חולבת קודם שילדה בודאי וכ"כ התוס' לעיל (ד"כ ע"ב) לחד תירוצא עיי"ש, וקשה לי מהא דאמרי' לקמן (מ"ב ע"ב) דאפי' לרבנן דלא חיישי למיעוטא מ"מ הואיל ואישתני אישתני עיי"ש, ואף כאן נימא דאם נשתנה להיות חולבת קודם שילדה שוב לא יהי' ראי' ממה שמרחמת דאפשר כיון שנשתנה טבעה להיות חולבת קודם שילדה נשתנה נמי להיות מרחמת אעפ"י שלא ילדה:

ועי' בהלכות הרמב"ן שם דמסיק כן להלכה דאמרי' הואיל ואישתני אישתני, וא"כ לכאורה סותר מה שפסק כאן, ואולי י"ל עפימש"כ הריט"א כאן בהא דמבואר בשמעתין בראה חמור כרוך אחר רחל אי ס"ל רשב"ג לאו דידה לא מרחמא הי' מותר באכילה מחמת חזקה זו וקשה הא יש רוב כנגד דרוב בהמות במינם יולדות ורובא וחזקה רובא עדיף ותירץ עפי"ד המהרי"ט דחזקה הבאה מכח סברא עדיף מרובא כמו חזקה דאין אדם פורע תוך זמני דאנן סהדי שאין אדם עושה כך, ואף כאן אנן סהדי דלא מרחמא דלאו דידה ועדיף מרובא עיי"ש, ואף דודאי נמצא לפעמים בהמה שמרחמת דלאו דידה הוי מיעוטא דמיעוטא:

ולפי"ז לק"מ מהא דלקמן (מ"ב ע"ב) דאמרי' הואיל ואישתני אישתני דהתם שניהם הוי גדר מיעוטא הילכך אמרי' הואיל ואישתני להיות ממיעוטא לענין זה אישתני אף לענין זה משא"כ הכא אין לומר הואיל ואישתני להיות חולבת קודם שילדה אישתני ג"כ לרחם דלאו דידה או לרחם אעפ"י שלא ילדה, זה אינו דממה שנשתנית להיות ממיעוטא שחולבות אעפ"י שאינם יולדות, אכתי אין לומר שנשתנית להיות ממיעוטא דמיעוטא שמרחמות אף על פי שאינם יולדות, דממיעוטא אין ראי' למיעוטא דמיעוטא, אך צריך להבין אמאי דנין הך חזקה דלאו דידה לא מרחמא לחזקה הבא מכח סברא ובמה עדיפא מהחזקה דרוב בהמות במינן יולדות ולפי הנראה החילוק הוא דרוב בהמות במינן יולדות הוי דבר התלוי בטבע בלבד ולא הוי חזקה ברורה דיש מיעוט בטבע להיפוך, משא"כ בהך חזקה דלאו דידה לא מרחמא וכן בהך דלא מרחמא אא"כ ילדה דלא הוי בטבע כ"כ אלא גם בדעת דאף בבהמה שייך דעת קצת כמבואר בתוס' ר"ה (י"א.) ד"ה לקומתם ועי' רמב"ן עה"ת פ' נח עה"פ מיד כל חי' אדרשנו ועי' זוה"ק פ' שמיני (ד' ל"ו.) ע"כ דנין אותה לחזקה הבאה מכח סברא:

הרמב"ן כאן הביא הא דפ' הזרוע (קל"ד) ח' ספיקות נאמרו בגר ד' לחיוב וד' לפטור קרבן אשתו וחלה ובכור בהמה טמאה ובכור בהמה טהורה לחיוב, ראשית הגז והמתנות ופדיון הבן ופדיון פ"ח לפטור מ"ט ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא, וקשה כמו דמייתי פ"ח בחיוב ובפטור, בחיוב לענין הפרשה דפ"ח אסור בהנאה וצריך להפריש עליו טלה לאפקועי איסורי', ולפטור לענין נתינה לכהן כדפירש"י חולין שם, אמאי לא מייתי נמי חלה בחיוב ובפטור, בחיוב לענין הפרשה דהוי ספק טבל, ובפטור לענין נתינה דאינו חייב ליתנו לכהן מספק רק יוכל למוכרו לו, וביותר קשה דהתוס' שם הקשו למאן דאית לי' דמתנות טבלי ליתני נמי מתנות לחיוב קודם שהורמו ולפטור אחר שהורמו המתנות דהוי שלו כי היכי דתני בבכור בהמה טמאה לחיוב ולפטור עיי"ש, ואמאי לא הקשו מחלה שלפי האמת טובל אליבא דכו"ע:

שוב ראיתי ברי"ט אלגאזי שהרגיש בזה והקשה ג"כ מבכור בהמה טהורה דאינו נותנו לכהן רק אוכלו במימו, ומש"כ לחלק עפימש"כ הרמב"ם דבספק בכור אם תקפו כהן אין מוציאין מידו והטעם דהבעלים אין להם בו חזקת ממון וה"ה לחלה משא"כ בבכור שהבעלים הי' להם חזקת ממון בהשה, עיי"ש, הנה בחלה אין פשיט כ"כ שלא הי' לו חזקת ממון דאף דאחר הפרשה אין לו בה חזקת ממין לפי"מ דקימ"ל טוה"נ אינה ממון ואף בהיותה טבל לא נחשב שלו כמש"כ התוס' פסחים (ל"ח ע"ב) מ"מ הרי הי' לו בה חזקת ממון קודם שנטבלה לחלה:

אך בלב ארי' חולין שם תירץ דהיינו טעמא דלא נקט בחלה לפטור דאף שפטור מנתינה מ"מ הרי אינו יכול להחזיקה לעצמו רק למוכרה לכהן בדמים מועטים, ותירוץ זה הוא פשוט יותר:

שוב נתתי אל לבי דיש לתרץ דבחלה כיין דההפרשה ונתינה ב' מצות הם ואיני מקיים מצות נתינה אלא כשנותן שיעור נתינה כמש"כ התוס' רי"ד קדושין (נח ע"ב) וכ"כ ברש"י עה"ת סי"פ שלח, וא"כ היכא דאינו חייב ליתן לכהן די שיפריש כ"ש כדין חטה אחת פוטרת את הכרי יא"כ אין לו מה ליתן כלל, ולא חשיב נתינה לפטור רק היכא דיש מה ליתן ומורין לו שאיני חייב ליתן, כגון בפ"ח שהפריש שה ואעפי"כ אינו נותנו וכן בבהמה טהורה משא"כ בחלה דהחילוק היא בגוף ההפרשה דאינו מחויב להפריש כשיעור וממילא אין לו מה ליתן ומיושב הקושיא מחלה, ובבכור בהמה טהורה יוצדק תירוצו של הריט"א משום דתקפו כהן אין מוציאין מידו ואתי שפיר הכל: עוד ראיתי ברי"ט אלגאזי, דמייתי הא דש"ס חולין שם קרבן אשתי לחיוב, פירש"י שם ספק ילדה כשהיתה עכו"ם ספק משנתגיירה מביאה קרבן דספק איסור כרת היא לאכול בקדשים עד שתביא כפרתה, והעיר מד' הרמב"ם פי"א מה' שגגות שכ' יראה לי שאלו החייבים קרבן מספק אינם מביאין שמא יכניסו חולין לעזרה, וא"ת והליא חטאת העוף באה על הספק ואינה נאכלת מפני שהמביא איתה מחו"כ אסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו אבל מי שאינה מחיכ"פ אסור להביא מספק עכ"ל, ולפי שיטת הרמב"ם בכ"ד דספד"א מה"ת לקולא הרי מה"ת כל ספק שרי א"כ האיך אפשר לומר דלא התיר קרא רק חטה"ע שבא להכשיר הרי מה"ת אינו צריך הכשר, ואמאי לא נימא מדגלי קרא דמביא חטה"ע עה"ס כדילפי' בנזיר (כ"ט.) מוהזב את זובו לזכר ולנקבה ה"ה שיכול להביא כל הקרבנות עה"ס עכתו"ד ז"ל:

ולפענ"ד לק"מ מכמה טעמים, חדא לפי המבואר פ"ב מה' שחיטה שפסק חולין בעזרה לאו דאורייתא כמש"כ הה"מ שם עיי"ש, וא"כ מה"ת כל הקרבנות יכול להביא מספק רק כיון דאסרו רבנן חובע"ז אינו יכול להביאם, אבל מחו"כ כיון שבא להכשירו מוכרח להביא ואין ללמוד שאר ספק ממחו"כ, דבמחו"כ מותר ממ"נ, מה"ת הרי ליכא איסור חילין בעזרה, ומדרבנן דאיכא איסור חולין בעזרה הרי מדרבנן אין לו עצה לאכול בקדשים בלעדי הקרבן, ובמקום הכשר לא העמידו דבריהם, וכיוצא בזה מבואר ברמב"ם פ"ה מה' ק"פ שפסק דנשים בשני רשות ואין שוחטין עליהן בשבת, ומ"מ שוחטין עליהם בפ"ע ועי' בכ"מ ובלח"מ שם ה"ח שהק' כיון דהוי רשות האיך שוחטין עליהן בפ"ע, אך לפי הנ"ל ניחא דהרמב"ם לטעמו חושנב"ע לאו דאורייתא וא"כ שוחטין עליהן ממ"נ מדאו' הרי ליכא איסור חולין בעזרה ומדרבנן חייבות בק"פ מטעם אף הן היו באותו הנס, כמש"כ התשב"ץ ח"א סי' ג' וכמש"כ התוס' בכ"ד דטעם זה אינו מועיל רק לחייבן מדרבנן, וא"כ מותר לשחוט עליהן ממ"נ, וה"ה כאן:

עוד יש לתרץ קו' הריט"א עפימש"כ הרמב"ן פ"ק דחולין הובא בריטב"א שם, דגבי מוקדשין אין לטהר ספק טומאה בר"ה, כיון דבעי למיעבד בהו שימור אפי' היסח הדעת פוסל בהו לא שרינן בהו ספק שימור עיי"ש, ומה"ט י"ל אף דס"ל להרמב"ם ספדא"ו מה"ת לקולא מ"מ ספק מחו"כ אסור באכילת קדשים מטעם משמרת תרומותיו כיון דמחוסר כיפורים פוסל את הקדשים אף ספק מחוסר כפורים אסור ליגע משום משמרת תרומותי [עי' רמב"ם פ"י מה' אבות הטומאה ה"ג ופ"ה מה' מטמאי מו"מ ה"ד ובכ"מ שם] ואי אפשר לאכילה בלא נגיעה וא"כ אסור לאכול מה"ת, ואף דאפשר שחברו ותחיב לו לבית הבליעה באופן שלא יגע בהקדשים, עי' תוס' חולין (ק"א.) ד"ה בנטמא, זהו מילתא דלא שכיחא כלל, ועוד שאינו מקיים מצית אכילת קדשים כשאינו אוכל ע"י נגיעת ידים כמבואר באבני נזר חאו"ח סי' תקל"ה:

ועוד דבאכילת קדשים בעי' למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ועי' רש"י פסחים פ"ו ד"ה אין מפטירין מבואר דאף באכילת בעלים בעי' למשחה, ואם יתחב לו חברו לבית הבליעה ודאי לא הוי למשחה, וא"כ אין עצה למחו"כ לאכול בקדשים מה"ת אפי' בספק מחו"כ, אפי' להרמב"ם דספד"א מותר מה"ת כנ"ל:

שוב נתתי אל לבי דזה אינו דמשמרת תרומותי לא שייך אלא כשדנין על גוף התרומה או הקודש אבל אם דנין על האדם אם הוא טמא והדין הוא לטהרו מספק שוב לא שייך לאסרו ליגע בתרומה משום משמרת תרומותי דכבר טהרוהו מספק, וכן מוכח בש"ס פסחים (פ"א ע"ב) בד"א שאין לו מקום לעבור אבל יש מקום לעבור אף לתרומה טהור, ולכאורה קשה לשיטת הרמב"ן אע"כ משום דשם דנין על האדם ומטהרין אותו ושוב אין קפידא במה שנוגע אח"כ בתרומה:

תוכן העניינים

ראשית בכורים (בכורות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה