אור ברסלב
ראשית בכורים (בכורות) בכורות › דף כג.

ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג

בכורות · דף כג.

דף כב.

דף כג.

תוד"ה ואי אמרת הק' על רש"י שבא לדקדק דאין טומאה מעוררת טומאה ואין זה סוגית הש"ס שיבוא אביי להקשות ע"ע, ועוד דתיקשי לי' ממתני', ע"כ כתבו דטומאה מעוררת טומאה אפי' אם אינה כמאן דאיתא וא"צ לומר כמאן דאיתא רק למ"ד טהרה מעוררת טומאה, והנה, הסברא פשוטה דאי הוי כמאן דאיתא אפי' טהרה מעוררת כגון גבי מיעוט מים שבטל בציר אם נתוסף עוד מים הרי המים הטהורים נטמאו דזה הוי כב"א דיש בילה בדבר לח, ולא מבעיא לפי המבואר בתוס' לקמן דבנגע בב"א אף לענין מגע לא בטל, אלא אפי' לשיטת הר"י קורקוס שהביא הכ"מ דלענין מגע לעולם נחשב בזא"ז היינו רק בעלמא דאותו מקום שנוגע בזה אינו נוגע בזה משא"כ לענין מים כיון דיש בילה ומים מטמאים בכ"ש הרי אין לך מקום מהמים טהורין שאין הטמאים נוגעין בו, אך אי נימא כמאן דליתא, וצריך לעוררו בעי' שטומאה תעורר טומאה וז"פ:

ובנוגע לקו' התוס' על רש"י נ"ל דאף רש"י ז"ל ס"ל כן אלא דקו' אביי הוא כך דהנה רב דימי הביא סייעתא דאמרי' חו"נ ממתני' דסאה תרומה וכו' וע"ז השיב לו אביי דהתם שאני דטומאה מעוררת, וא"כ רב דימי דיליף משם דאף טהרה מעוררת ע"כ משום דתפס דאי הוי כמאן דליתא אף טומאה לא הי' בכחה לעורר אע"כ דהוי כמאן דאיתא וא"כ גם טהרה תעורר, וע"ז חזר אביי והק' דע"כ במתני' משום דטומאה מעוררת ולא משום דהוי כמאן דאיתא דאי הוי כמאן דאיתא אמאי אינו מטמא במשא:

ומה שפירש"י בד"ה ואי וכו' אלא כמאן דאיתא דמי דאי משכחת טומאה אחריתי מצטרפת, הפי' הוא כך, אי אמרת דמה שמצינו במשנה דתרומות דטומאה מעוררת אין הסיבה משום דהוי טומאה אלא דנחשב כמאן דאיתא א"כ אמאי אינו מטמא במשא, ובזה ניחא מה שפירש"י אי משכחת טומאה אחרינא מצטרפת בהדה, ולא פי' מעוררת אותה, דלפי"ז אין הטעם מחמת התעוררות רק מחמת הצטרפות ודו"ק, ואף התוס' לא תפסו בהחלט כן בפירש"י אלא כתבו דמשמע כן, אבל באמת אף רש"י יפרש כפי' התוס' ואף שהלשון דחוק קצת ע"כ דחיק ומוקי אנפשי' הכי:

תוד"ה נבלה וכו' וקצת תימא כיון דחשיב הכא חיבור במרודד בקיסם מהאי טעמא דמטמא במשא משום דטומאה כמאן דאיתא דמיא מההיא טעמא גופה תטמא במגע ויש לחלק עכ"ל:

לפי הנראה החילוק הוא דכשנימוח ונתערב הכל יחד הוי כמרודד דכמו דבמרודד ונתנו בקיסם הקיסם מצרפן ה"נ כאן אף שאין כזית מהנבלה במקום אחד השחוטה שביניהם מצרפן והוי חיבור הילכך מטמא במשא דהא נעשה כזית נבלה כשהוא מחובר יחד, אך לענין מגע אין חיבור זה מועיל כיון דבשר שחוטה מפסיק בנתיים, וכמש"כ הרמב"ן דהיכא דבעי' נגיעה אף מב"מ חוצץ א"כ ה"נ אף אי נימא דחשוב מב"מ דלענין מב"מ גבי חציצה אזלי' בתר עצם ולא בתר איכות [עי' בחידושי לעיל ד"ט.] מ"מ נגיעה ממש לא הוי דהא השחוטה שבנתים מפסקת בין חלקי הנבלה ולא חשוב שנגע בכזית נבלה אבל לענין משא שפיר נושא כזית דהשחוטה שבנתים מחברתן:

והנה מדברי התוס' כאן מבואר דאם לא הי' מרודד אף לענין מגע בב"א לא בטל מדרבנן דמגע בב"א דמיא למשא, אך דעת הר"י קורקס שהביא הכ"מ פ"א מה' אבות הטומאה דבמגע אף בב"א אינו מטמא, וכתב דהחילוק בין מגע למשא הוא דבמגע כיון שהטומאה ע"י נגיעת בשרו בטומאה וכל זית הוא בפ"ע חשובה כל נגיעה באפי נפשה כי כל נגיעה ונגיעה מחולקת היא לבדה והבשר הנוגע בזית זה אינו נוגע בזה וחשוב כנוגע וחוזר ונוגע אבל נושאו ביחד אין מקום לחלק הזיתים וכו' עיי"ש, ולכאורה אינו מובן הרי סוף סוף נגע אז בטומאה מ"ל ע"י מקום זה מ"ל ע"י מקום אחר, אך יש להסביר דברי מהרי"ק דהנה הבשר אינו גוף האדם כמש"כ בתניא פ' כ"ט דנקרא רק בשר אדם ואף שזה רק בצדיקים, אך אף בשאר בני אדם אין הבשר גוף האדם רק הנפש החיונית כמבואר בלקו"א שם, ועוד דהטומאה שמקבל הוא רק מחמת חלק הנשמה שיש לו מדחזי' דאין נכרי ובהמה מקבלין טומאה ומצד הבשר הרי הכל שוין אלא ע"כ דהטומאה מקבל נפש החיוני הישראלי, אך דע"י שנגע בשרו בהטומאה הטומאה מתפשטת על האדם והוי ענין רואין דרואין כאילו כל חיותו נגעה בהטומאה א"כ הכא שכבר נתבטלה חד בתרי אלא דרבנן החשיבוה כמאן דאיתא דזה הוי ג"כ ענין רואין ע"כ לגבי טומאת מגע לא שייך לומר כמאן דאיתא דהוי תרי רואין וב' רואין לא אמרי' כדאיתא בפ' עושין פסין (י"ט ע"ב), משא"כ לענין משא שאין ענין רואין דהא נישא הדבר בכח חיותו דהיא עיקר האדם, ועפי"ז יש להבין מה שהכריח באבני נזר חיו"ד סי' ר"נ דהאצבע אינו עצם האדם כדמבואר ביומא דהממונה אמר להם הצביעו משום דאסור למנות את ישראל עיי"ש והיינו משום דעיקר האדם הוא נפש החיונית הישראלית דבזה חלוק משאר בע"ח ומדבר, וע"כ כשמונה אבר פרטי ואינו מונה את כל האדם לא נחשב מונה את עיקר האדם, וה"ה לענין טומאה לא נחשב שהאדם נגע בהטומאה אלא הוי גדר יד שהטומאה מתפשטת ע"י ע"כ שפיר נחשב ענין רואין וזה מדוקדק בלשון מהרי"ק עייש"ה ודו"ק, ועי' תוס' חולין (קכ"ד ע"ב) ד"ה אין: והנה לדעת הרי"ק ניחא הא דלענין אכילה בטל, אך לדעת התוס' קשה מ"ש ממגע בב"א, ואף שכתבו התוס' דכל אכילה דמיא למגע בזא"ז מ"מ קשה הא לענין ח"ש הוי בב"א, אך לפימש"כ הר"ש בפ"ב דמס' טביל יום דח"ש ע"י תערובות מותר אתי שפיר:

ועי' מג"א סי' תמ"ב סק"א דלענין ב"י מה"ת לא בטל לדעת הרמ"כ, ולכאורה הא בתוס' כאן מבואר דמה"ת בטל אף לענין משא וב"י לא עדיף ממשא, אך י"ל דכאן מה"ת בטל ונהפך להיות היתר לגמרי משא"כ התם בנידון המג"א אסור מה"ת משום טע"כ אלא דאין לוקין עליו להסוברים דעל טע"כ אין לוקין ושוב מועיל לצרף לענין ב"י אף לענין מלקות ומשכחת לה בקנה חמץ כזה בפסח וכמש"פ הרמב"ם דלוקה:

והנה הכ"מ שם הק' על הרמב"ם דגבי נבלה שנתערבה בשחוטה פסק דמטמאה במשא וגבי בהמה ששפעה חררת דם פסק דאף במשא אינה מטמאה, ותירץ בשם הרי"ק דחררת דם שאני שנתערבה ונימוחה משא"כ בנבלה דקיימא באפי נפשה עי"ש [וצ"ל כיון דבגמרא סלקא בקושיא ולא בתיובתא כל קושיא יש לה תירוץ]:

ולפענ"ד נראה ליישב דהנה בש"ס נזיר (ד"נ.) בעא מיני' אביי מרבה יש נצל בבהמה או אין נצל ופירשו התוס' כזית מן הנבלה שנרקב מאליו ונימוח מי מטמא במגע ובמשא ומסיק שם דהאיבעיא הוא למ"ד טומאה חמורה עד לכלב ונצל אכתי חזיא לכלב ומטמא או דילמא נצל לא חשוב כבשר עיי"ש, והרמב"ם בפ"א מאה"ט הי"ג כתב דנצל הוי ספק אם מטמא בכזית, וא"כ גבי בהמה ששפעה חררת דם שהנבלה נימוחה ונתערבה בדם ונתבטלה ודאי אינו מטמא במשא דהא, מה"ת כבר נתבטלה. אלא דמדרבנן חשובה כמאן דאיתא, וכל זה רק בנבלה שנתערבה בשחוטה כיון דלולא התערובות מטמא מן התורה א"כ אף בנתערב שנתבטל מה"ת עשאוה מדרבנן כמאן דאיתא, אבל בשפעה חררת דם ונימוחה הנבלה בתוך הדם כיון דאף לולא התערובת הוי רק ספק טומאה מטעם נצל, ע"כ בנימוחה ונתבטלה לא גזרו רבנן דליהוי כמאן דאיתא, וז"פ:

וראיתי בריטב"א נדה (כ"ז ע"ב) שעמד ג"כ על החילוק שבין נבלה שנתערבה בשחוטה דמטמא במשא, לבהמה ששפעה חררת דם שאינה מטמא לא במגע ולא במשא, וכתב בזה"ל א"נ דכי אומר טומאה בטלה ברוב לח בלח או יבש ביבש בדבר שאינו חשוב אבל חתיכה הראוי' להתכבד לפני האורחין נהי דלמגע בטלה למשא לא בטלה עכ"ל עיי"ש:

הנה התירוץ של לח בלח הוא חילוקו של הרי"ק אלא שהריטב"א הוסיף עוד דאפשר דאפי' ביבש ביבש לא גזרו שיטמא במשא אלא בחתיכה הראוי' להתכבד דמחמת חשיבותה, חשובה כמאן דאיתא, אך גוף דברי הריטב"א ז"ל קשים להולמם הא חתיכה הראוי' להתכבד אינו בטל כלל אף לענין אכילה ומגע, גם לפי תירוץ זה עדיין קשה מאפר פרה שנתערב באפר מקלה דאמרי' בגמ' דמטמא במשא דהתם לא שייך חתיכה הראוי' להתכבד, ואולי חתיכה הראוי' להתכבד ט"ס היא אלא כוונתו ז"ל דאפי' ביבש ביבש משכחת לה לפעמים שאינו מטמא במשא כגון אם נרקב ונעשה נצל דכיון שלפני תערובתו בטל חשיבותו לא החשיבוהו רבנן כמאן דאיתא, ואכתי צ"ע בזה:

באו"ד ומיהו היכא דנגע בזא"ז אפשר דטהור דבכל פעם שנוגע אינו יודע שנוגע בטומאה ולא הוי ספק טומאה ברה"י כיון דבטלה ברוב, לכאורה קשה הא כשנוגע אח"כ בהשלישי הוי ודאי טמא ומה בכך דבשעת נגיעה לא ידע: אך ביאור הדברים לפענ"ד כך היא כיון דמה"ת בטל ברוב אלא דמדרבנן נחשב כמאן דאיתא כמש"כ התוס' בסוה"ד ובטומאה דרבנן אף ספק טומאה ברה"י ספיקו טהור כדמבואר בפסחים (ט"ז) וברש"י שם ד"ה טהור, אע"ג דבטומאה דאורייתא בכה"ג טמא אף בר"ה, דהא אח"כ נתברר שהיא טמא ממנ"פ כדמצינו גבי ב' שבילין, מ"מ כשדנין לענין טומאה דרבנן לא נחשב אלא ספק והוא עפימש"כ הר"ן בפ' האשה שנתארמלה בעד אחד בשטר דלא חשיב שטר מ"מ אם היו בשטר ב' עדים, והאחד מקוים והשני אינו מקוים, ע"א המקוים זוקק לשבועה ואף שאם האחד מזויף השני אינו כלום, כיון דקיום שטרות דרבנן כשדנין לגבי המקוים נחשב כאילו היו בשטר ב' עדים, עיי"ש, וכן מבואר בכ"מ דכשדנין על איסור דרבנן לאחר שעבר נחשב כאילו לא הי' מעולם כלל, ועי' אבני נזר חאו"ח סי' תע"ב שביאר עפי"ז טעמו של ר"מ בסוכה (כ"ג.) דמכשיר עושה סוכתו ע"ג בהמה בחוה"מ ולא נחשב סוכה שאינה ראוי' לז' דלאחר יו"ט נחשב כאילו הי' ראוי אף ביו"ט, והדברים עתיקין, וה"ה כאן כיון דבשעה שנגע בראשון ובשני הי טהור מספק שוב אין לומר דכשנוגע אח"כ בשלישי יטמא משום דעכשיו נעשה ודאי, כיון דבשעה שדנין על השלישי כבר אזלי להו הנגיעות הראשונות נחשב כאילו לא נגע בהם כלל רק בהשלישי בלבד:

ועי' תוס' ביצה (י"ח.) דבטומאה דרבנן לא בעי' הערב שמש כדמבואר בפי"א דפרה ועי' רמב"ם פ"ט מאה"ט ה"א, ולכאורה הא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, אך הוא הדבר דענין הערב שמש הוא משום דנשאר עליו רושם מהטומאה שהי' עליו כבר, ובטומאה דרבנן לאחר שעברה רואין כאילו לא נטמא מעולם וה"ה בזה כיון דהנגיעות הראשונות כבר עברו בחזקת טהרה כשדנין על השלישי נחשב כאילו הראשונים לא היו מעולם כלל, ועי' ר"ן פ"ק דמגילה לענין ספק מוקפת חומה, ובמלמ"ל פ"א דה' מגילה, אך התם שאני כיון דיום השני בהכרח שיבוא, מוכרחין לדון תיכף על ב' הימים בב"א משא"כ בזה דבשעה שנגע בראשון לא הי' השני מוכרח שיבוא ודנין רק על הראשון ומטהרין אותו וכן על השני ואח"כ כשנגע בשלישי כבר עברו הראשונים ודו"ק:

באו"ד, מ"ט דלענין איסור מהני ביטול ולא אמרי' כמאן דאיתא, עי' רא"ש פ' גיד הנשה שחילק באופן אחר דלענין טומאה מגע ומשא ב' ענינים נפרדים הם ולא שייך ביטול לחצאין משא"כ לענין איסור אי נימא שאינו בטל לענין בב"א נמצא שיש כאן איזה איסור וא"כ אף בזא"ז לא הי' רשאי לאכול עיי"ש, ומובן עפי"ד הרמב"ן במלחמות ריש ביצה דגזרה דרבנן א"א לחצאין כדמבואר ביצה (י"ח ע"ב) מי איכא מידי דבשבת שרי וביוה"כ אסור, הואיל וקודם טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי, והטעם דאל"כ מיחזי כחוכא ואטלולא, וה"ה בזה כיון דבטל לענין בזא"ז אף לענין בת אחת בטל, דכיון שמה"ת בטל אלא חכמים דנוהו כמאן דאיתא לא הי' אפשר לאסור האכילה בב"א משא"כ בטומאת מגע ומשא דב' ענינים נפרדים המה אינם תליין זה בזה:

תוד"ה הניחא, תימא אמאי לא פריך מההיא דר"ש וכו' ומדאינה מטמאה באהל אלמא טומאה כמאן דליתא וכו' לפענ"ד הקלושה יש ליישב קו' התוס' דהא דעשאוהו רבנן כמאן דאיתא הוא רק היכא שכבר חלה הטומאה פעם אחת כגון כזית נבלה שנתערב דקודם שנתערב הי' מטמא וא"כ אף שנתערב ונתבטל מה"ת עשוהו רבנן כמאן דאיתא משום דאכתי אפשר שיוכר האיסור ויתעורר מביטולו, ולפי הנראה זהו טעמו של הר"י קורקוס שהביא הכ"מ פ"א מה' אה"ט דגבי תערובות לח בלח לא שייך כמאן דאיתא, כיון שלא יצוייר שיתפרד ויהי' ניכר בפ"ע, וא"כ בנידון התוס' כאן בהך דר"ש שהוולד נימוק עד שלא יצא, אפי' אי נימא דלא הוי כתערובות לח בלח, ג"כ לא שייך כמאן דאיתא כיון דיצא לאויר העולם בתערובות ולא הי' מטמא מעולם לא מהני מה שאפשר להתעורר מביטולו ולעמוד בפ"ע, וכסברת התוס' נדה (כ"ב ע"ב) ד"ה אם שכתבו לחלק בין לח שנתייבש ליבש מעיקרו, עיי"ש, אף בזה לא דנוהו חכמים כמאן דאיתא רק היכא דהי' מטמא מכבר ונתבטל ואפשר להתעורר מביטולו ולחזור לכמו שהי' אבל להטיל עליו כח מטמא מחדש אין לנו:

טומאה חמורה פירש"י טומאת משא טומאה קלה מגע עי' תוס' שהקשו על זה, ואולי י"ל דהא דלענין מגע מטמא אף בנפסל מאכילת אדם, הוא משום דיכול לפטמו ולבשמו שיהי' ראוי אבל לענין משא לא מהני זה דהוי כתרי רואין דענין טומאת משא הוא משום דהוי כאילו נגע מדחזינן דכל שאינו בא לכלל מגע אינו מטמא במשא, ועי' תוס' שבת (פ"ד ע"ב) ד"ה שטהורים, ובנגיעה עצמה הטעם מפני שראוי' להתבשם והוי כתרי רואין דלא אמרי' ולא באתי רק להעיר וצ"ט לעת הפנאי:

תוכן העניינים

ראשית בכורים (בכורות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה