אור ברסלב
ראשית בכורים (בכורות) בכורות › דף כב.

ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג

בכורות · דף כב.

דף כא:

דף כב.

(דף כ"ב ע"א) בגמ', בהמה גסה ששפעה חררת דם וכו' ופטורה מן הבכורה תני ר"ח אינה מטמאה לא במגע ולא במשא וכו' א"ר יוחנן משום ביטול ברוב נגעו בה, לכאורה קשה כיון דהולד נתבטל ברוב דם וגנונים קודם שיצא, [עי' שיטמ"ק כאן] הרי אין כאן לידה כלל ואמאי פטורה מן הבכורה:

וראיתי באבני נזר חאו"ח סי' נ"ו שהרגיש בזה וכתב דכשדנין נגד הולד שתלד אח"כ לא שייך ביטול עייש"ה, ואולי כוונתו ז"ל משום דלענין קדושת בכורה בעי' שיהי' בכור לכל דבר לזכרים ולרחמים ולולדות כדמבואר לעיל (י"ט) עייש"ה וכאן אף דהשני הוי בכור לרחמים, מ"מ בכור לולדות לא הוי, דהעובר שנימק ונתבטל בפנים קודם שיצא, הרי הי' עליו שם ולד קודם שנימוח ונתבטל, ואף דבשעה שיצא לאויר העולם לא הי' ולד מ"מ כיון שהי' עליו שם ולד שעה אחת בעודו במעי אמו שוב הבא אחריו אינו בכור לכל דבר, דאף במעי אמו שם ולד עליו כדמצינו בגמ' ולדות קדשים במעי אמן הם קדושין הרי דבמעי אמו נקרא ולד:

ואף דשם אם לא שייך רק אחר לידת הולד כדמבואר ברש"י מגילה (י"ג.) גבי ילדתה מתה אמה ולא נראית להקראות אם עיי"ש, ובס' אור חדש להמהר"ל [יעי' חי' רעק"א ליו"ד סי' פ"ז על הש"ך ס"ק י"ד שנסתפק בזה] ולפי הנראה הטעם משום דעובר ירך אמו ונחשב כאחד מאברי', [עי' גיטין כ"ג ע"ב] וא"כ מה"ט נמי אין על העובר שם ולד, מ"מ אין מזה סתירה לדברינו דלפי הנראה זהו רק כשהולד בר קיימא דאז נחשב כירך אמו משום דחיותו תלוי באמו כדמבואר בערכין (ד"ז.) ונדה (מ"ד.) עיי"ש וע"כ לא נחשב דבר נפרד אלא כחלק מגופה, אבל כשהעובר אינו בר קיימא ואין לו חיות נחשב פרד מן האם אלא שמונח בתוכה כמאן דמונח בקופסא וע"כ שם ולד עליו, וגדולה מזו כתב הר"י מגא"ש ב"ב (קמ"ב.) דהא דאין זכי' לעובר זהו רק בבר קיימא אבל נפל כבר נוצר בו נשמה עיי"ש, ועי' נזיר (נ"א.) עובר במעי אשה הוי גלגלים או לא כיון דאמר מר עובר ירך אמו הילכך גופה היא ולא הוי גלגלים וכו' משמע לכאורה דאף כשהולד מת הוי ירך אמו, אך שאני התם דשניהם מתו יחד וכיון שהי' ירך אמו עד שעת מיתתה אף אח"כ נחשב כאחד מאברי' משא"כ בזה כשהיא חי' והולד מת בתוך מעי' דאז נידון בפני עצמו:

עי' מלמ"ל פ"ד מה' מטמאי משכב ומושב הי"ד שהביא דברי המרדכי בשם רבינו משולם דנולד בתערובות לא בטל ושהק' מפ' המפלת ותירץ דהולד הי' ניכר קודם שנימוח, והמלמ"ל הקשה הא גבי שליא נימוק הולד קודם שיצא וא"כ בא לעולם בתערובות, והעלה דעיקר החילוק הוא שכל דבר שמתחילת איסורו או טומאתו הי' מעורב לא שייך בי' ביטול והיינו ההיא דזב ויבמה משא"כ בשליא דאף קודם שיצא לאויר העולם חלה עליו טומאה כל שניכר הולד קודם שנימוק שייך בי' ביטול שהרי תחילת חלות טומאתו לא הי' מעורב, עיי"ש, [ג"ע שלא הביא ד' המרדכי פ' במה טומנין לענין גיגית]:

משמע מדבריו דהולד כשהוא בפנים אף שאי אפשר שיטמא דהא טומאה בלועה היא מ"מ שם טומאה עליו הילכך שייך אז ביטול כשנימוק בפנים, ועי' רש"י חולין (קכ"ו) את שאפשר ליגע טמא, פירש"י שם טומאה עליו, משמע דכשא"א ליגע אין שם טומאה עליו כלל, ולפי הנראה הטעם היא כמו דשלישי בתרומה ורביעי בקודש נקרא פסול ולא טמא, דאף שהוא טמא מ"מ כיון שאינו יכול לטמא אחרים אין שם טמא עליו, ה"ה בזה דאף שבעצם הוא טמא מ"מ כיון שלא יצויר שיטמא אחרים אין עליו שם טומאה [ועי' ר"ן ביצה (ל"א ע"ב) גבי בית שהיא מלא פירות ונפחת דכיון שהפירות מצד עצמן ראויין רק שד"א גורם שא"א ליהנות מהם מפני שאסור לפחות הבנין אינו חשיב מוקצה ויש לחלק בין הנושאים] מ"מ אין מזה סתירה לדברי המלמ"ל דאף שאין שם טומאה עליו רק שם פסול אעפי"כ שייך ענין ביטול, כיון דגוף הולד שם פסול עליו והדם שנימוק בתוכו אין עליו שם פסול הוי מבשא"מ באיכות ובטל הולד בהדם, ועדיפא מינה מצינו בפ"ט דכלאים מ"א דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה מותר לערבן בפשתן משום שכבר נתבטל צמר רחלים בצמר גמלים אם הרוב מן הגמלים, הרי דאף שצמר גמלים עם צמר רחלים הוי היתר בהיתר מ"מ שייך בו ביטול דכיון שצמר רחלים אסור עם פשתן וצמר גמלים מותר חשוב כאיסור בהיתר דצמר רחלים יש בו צד איסור וצמר גמלים אין בו צד איסור כלל וה"ה כאן דאף שאין על הולד עכשו שם טומאה משום דהוי טומאה בלועה, מ"מ הרי יש בו צד טומאה שראוי לטמא כשיצא לאויר העולם:

ועי' תשו' הר"ן סי' נ"ט שמדמה חמץ קודם הפסח להא דצמר רחלים בצמר גמלים דאף שעכשו שניהם היתר מ"מ החמץ יש בו צד איסור שאסור לאחר זמן, ובתשו' רעק"א סי' ל"ח הקשה עליו הא שאני צמר רחלים שעכשו שם איסור עליו לערבו בפשתן משא"כ בחמץ דעכשו לא יצויר בו איסור, וכן ראיתי בתשו' מהר"ח או"ז סי' ר"י [אינו כעת תח"י ודעת הר"ן ע"כ דאף מה שאסור לאחר זמן חשיב צד איסור, וכן מפורש בס' תמים דעים להראב"ד סי' ל"ו עיי"ש, וכמש"כ לענין דשיל"מ דמפני שיהי' מותר לאח"ז חשיב צד היתר ה"ה להיפוך דמה שאסור לאח"ז נחשב מעכשו צד איסור, אמנם אף לשיטת מהר"ח אור זרוע ורעק"א הנ"ל אתי שפיר כאן, דבזה אף עכשו יצויר שיטמא אם יחתכו את הבהמה ויוציאו העובר:

והנה לכאורה תירוצו של המלמ"ל מספיק רק לתרץ הא דבטל לענין טומאה דהטומאה ישנה אף בפנים קודם שנימוק ולא נולדה בתערובות, אבל אכתי קשה האיך נתבטל לענין קדושת בכורה הא קדושת בכורה לא הי' בפנים דבכור אינו קדוש עד שיצא לאויר העולם ואז הוי בתערובות דלא שייך ביטול, [ובאמת אף לענין קדושת בכורה נתבטל כדמבואר בגמ' וכדמפורש בתוס' ד"ה בהמה עיי"ש]:

אמנם לפי"ד תשו' הר"ן הנ"ל שמדמה חמץ לפני הפסח לצמר רחלים, מפני שחמץ יש בו צד איסור לאחר זמן אתי שפיר דהולד יש בו צד קדושה משום שיהי' קדוש לכשיולד, אך לפי"ד מהר"ח או"ז ורעק"א הנ"ל שתפסו דכל שאין בו צד איסור עכשו חשיב היתר בהיתר א"כ קשה האיך נתבטל לענין קדושה הרי כשהי' במעי אמו לא הי' בו צד קדושה כלל ושוב הוי נולד בתערובות, [ואף לשיטת הר"ן יש לחלק בין חמץ דאינו אלא מחוסר זמן לחלות האיסור, לבכור דמחוסר זמן ולידה כמש"כ הרשב"א גיטין (פ"ה.) לחלק בין חוץ מקדושי קטן לחוץ מן הנולדים עייש"ה]:

אך י"ל כיון דקימ"ל דבכור בזמן המקדש אסור להטיל בו מום קודם שיצא לאויר העולם, וברמב"ם פ"ב מה' בכורות מבואר הטעם מפני שעומד לחול עליו קדושה, הרי אף קודם שיצא יש בו צד קדושה, ואף אם איסור זה הוא רק מדרבנן. מ"מ אפשר דמועיל שיתבטל מה"ת דהקדושה שהטילו עליו חכמים מועיל שיחשב אינו מינו מה"ת כדמצינו בכ"ד, [עי' פי"ב דפרה מחליקין היו לפני חלון של רבם וכו' מפני שאמרו מי חטאת שעשו מצותן אין מטמאין, ובר"ש שם דרבותא נקט דאעפ"י שהזה על ספק טומאה בר"ה שאינו צריך הזאה מה"ת מ"מ חשיב נעשית מצותו עיי"ש, וכ"מ במנחות (ע"ב.) קוצרין מפני הנטיעות ומפני בית האבל וכו' מ"ט קצירכם אמר רחמנא ולא קציר מצוה, ולכאורה הא מצוה של בית האבל אינה אלא מדרבנן ואיסור הקצירה היא מה"ת, אך הטעם בזה דמצוה דרבנן אעפ"י שאין עלי' שם מצוה מה"ת מ"מ הצורך של עשייתה הוא מה"ת דמה"ת צריך לקיים דברי חכמים דכתיב לא תסור וגו' כמבואר בלח"מ פ"א מה' ממרים ה"א בשם מבי"ט עיי"ש ובחידושי במ"א ביארתי הדברים באר היטב אכמ"ל, וה"ה כאן דנחשב אינו מינו מה"ת, ואין להשיב מהך דפ' ערבי פסחים (קט"ו.) דמרור דרבנן נחשב כדבר הרשות לגבי מצה, שאני התם כשדנין נגד מצוה של תורה דהרי שם מצוה אין עלי' מה"ת, ועי' ר"ן פ' ראוהו ב"ד דמתעסק להוציא את התינוקות חשוב מינו אף שאינו אלא מדרבנן, משא"כ בהך דמנחות ודמס' פרה דדנין לענין צורך, וכן בנ"ד שדנין לענין דבר הרשות נחשב אינו מינו מה"ת ודו"ק היטב]:

עוי"ל כיון דלענין טומאה מתבטל משום דלגבי טומאה חשיב מבשא"מ, שוב בטל אף לענין הקדושה, או מטעם מיגו דמועיל הביטול לענין זה מועיל אף לענין זה, או משום דגוף החתיכות חשיבי מחולקין באיכות כיון דלענין טומאה הם חלוקין:

ודרך אגב אמרתי ליישב גם קושי' השני' של המלמ"ל על חכמי אשכנז, הב"ח והט"ז והש"ך יו"ד סי' י"ד שכתבו דחלב של אבר היוצא בטל בחלב של שאר אברים אם פשיטא לן דיש ס', והק' המלמ"ל הא הוי נולד בתערובות: ולפענ"ד אפי אי נימא דכל אחד מהאברים מוליד דם והדם מתקבץ למקום אחד ושם נעכר ונעשה חלב שפיר שייך בי' ביטול דאף דבשעה שנתערבו יחד אסורין כולם מ"מ אין איסורן שוה דדם של כל הגוף יש בו צד היתר לאחר שיתהפך לחלב אבל דם של אבר היוצא ישאר לעולם באיסורו, וכמש"כ בתשו' הר"ן הנ"ל דחמץ קודם הפסח בטל דאף דעכשו שניהם היתר מ"מ חשיב שינוי המינים משום דחמץ יאסר לאחר זמן ה"ה בזה וז"פ:

בגמ' הלוקח ציר מע"ה משיקו במים וטהור פירש"י ממנ"פ דודאי מים מעורבין בו ואי מיא רובא ובטל הציר ברוב ומקבל טומאה מחמת המים וכו', הנה מדלא פירש"י שהציר מקבל טומאה מחמת שנעשה מים אלא מקבל טומאה מחמת המים, משמע שהציר נטמא ע"י שנגע במים, וזה אינו מובן לכאורה דבשעה שנתערב הציר במים ונגעו בו אכתי ציר הוא דלאו בר קבולי טומאה, ואח"כ כשנהפך למים שוב ליכא נגיעה:

אך י"ל דרש"י לטעמו שפירש בפסחים (י"ח.) גבי פרה ששתתה מי חטאת בטלו במעי' דנטמאו מחמת עצמן דאין נגיעה גדולה ממה שהם נוגעין בעצמן וכי אזיל שם מי חטאת מהם הוי משקין שנגעו במי חטאת עיי"ש, הרי תפס דבמים לא שייך מגע בית הסתרים ואין לומר דשם קאי אליבא דר"מ דס"ל מגע ביה"ס שמה נגיעה דא"כ מאי מקשה הש"ס שם על ר"י שאמר בטלו במעי', נהי דטומאה חמורה לא מטמאי טומאה קלה מיהו נטמאו ולמ"ל לתרץ משום דהוי משקה סרוח נימא דר"י ס"ל מגע ביה"ס לא הוי מגע ומה גם דת"ק דר"י דפרה ששתתה מי חטאת הוא ר"מ כמש"כ התוסיו"ט פ"ט דפרה מ"ה בשם תשו' הגאונים וא"כ אתי שפיר דר"מ לטעמו דמגע ביה"ס הוי נגיעה ור"י דפליג עלי' ס"ל דלא שמה נגיעה כדקימ"ל להלכה כר' יוסי, אלא ע"כ תפס הש"ס כאן דבמים לא נחשב מגע ביה"ס דנחשב כאילו חלקי המים מופרדין זה מזה, [ולא דמי לאוכלין דלא חשיבי כמאן דמפרתי אלא היכא דעומד לקצוץ כדמבואר בחולין (ע"ג) ובתוס' שם עיי"ש] והטעם אפשר משים דנראין מקצה אל קצה וכדמצינו חילוק זה בשבת (ד"ק.) דפירות מבטלי מחיצה ומים אינם מבטלין משום שהמחיצה נראית עי' רשב"א שם, ועי' שבת (ט"ז ע"ב) הואיל ונראה תוכו כברו ופירש"י דלא חשוב גב אלא תוך וא"כ אתי שפיר מה דפירש"י כאן שהציר מקבל טומאה מחמת המים, פירוש דאחר שנתבטל ונהפך להיות מים מקבל טומאה המים שנטמאו כבר:

תוד"ה בטילי ברובא ואפי' היו מחצה על מחצה מ"מ מטעם דלא בטיל סלקא להו השקה, יש לחקור לפי"מ דקימ"ל יש בילה בדבר לח כשנתערב מחצה על מחצה ואין אחד מבטל את חברו, מהו נחשב אם דנין אותו כאילו אינו לא מים ולא ציר, או דילמא דנין אותו שהוא מים וציר [דוגמא למה דפליגי בהך דאנדרוגינוס ברי', אי הוא ברי' מפאת שאינו לא זכר ולא נקבה, או משים דנחשב זכר ונקבה דפתיכי בי' ב' הכוחות, עי' בחידושי לפ' על אלו מימין (מ"ב ע"ב)], והאיך שיהי' קשה, אם נתפוס שאינו לא מים ולא ציר האיך מועיל השקה הא השקה אינו מועיל רק למים, ואם נתפוס שהיא שניהם, יש להעיר לפימש"כ באבני נזר חיו"ד סי' ק"ט דמומר יש בי שני הדינים דינו כישראל דאי קדיש בת ישראל מקודשת, וכן לכמה דברים אעפ"י שחטא ישראל הוא, ודינו כגוי לכמה דברים, כללו של דבר דנין אותו לכל הדברים להחמיר, ולא מטעם ספק אלא שהוא גוי מחמת מעשיו וישראל מתולדתו, ע"כ יש בו חומרי זה וזה עייש"ה, וא"כ ה"ה כאן כיון דיש עליהם תורת ציר ותורת מים, כשנטמא נימא שהוא מים ומקבל טומאה, וכשבא להשיקו נימא שהוא ציר ולא סלקא לי' השקה, [ועי' רש"י לקמן (כ"ג ע"ב) ד"ה ציר טהור מבואר דבמחצה ע"מ לא סלקא השקה, ולפי הנראה טעמו כנ"ל, אך דברי התוס' צריכין ביאור]:

ואין לחלק דהתם ליכא ממנ"פ דכשדנין ד"מ לענין שחיטה אמרי' שהוא נכרי, וכשדנין לענין קדושין אמרי' שהוא ישראל, משא"כ הכא שהוא באותו הדבר עצמו, דבשעה שמשיקו אמרי' ממנ"פ אם הוא מים הרי מועיל השקה ואם הוא ציר הרי אינו צריך, הא ליתא דממנ"פ שייך אף בב' דברים התלויים זב"ז כדמצינו בר"פ אלו טרפות ובכ"ד לענין שדרה וגולגולת דהמחמיר בשניהם הוי כסיל בחושך הולך, וא"כ לכאורה האיך עבדי' במומר תרי חומרא דסתרי אהדדי, אלא ע"כ דבזה לא נחשב סתירה כיון דהוא באמת שניהם ולא מצד ספק, אלא מחמת ודאי דדנין בו דין שני בני אדם נכרי וישראל, וה"ה כאן יקבל טומאה כמים, ולא יועיל השקה כציר:

אך י"ל כיון דכאן נוגע רק למידי דרבנן אין להחמיר תרי חומרא דסתרי אהדדי, כמש"כ הרמב"ן במלחמות ריש ביצה אהא דאמרי' שם (די"ח ע"ב) הואיל וקודם טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי, דכל מידות חכמים כך הוא לגזור דבר ולא חצי דבר עייש"ה, ועי' פסחים (ד"ב ע"ב) אמינא לך אנא מלאכה דרבנן ואמרת לי את חמץ דאורייתא וברש"י שם ודו"ק, ע"כ במחצה על מחצה מועלת השקה ממנ"פ:

או י"ל עפימש"כ התוס' חולין (כ"ח ע"ב) בשם הרר"ש דכל היכא דרק הצמצום אסור לא חששו לכך דזה אינו מצוי, וה"ה כאן במע"מ אין חוששין לצמצום דכשמשיקן מותר ממנ"פ אי המים רוב נטהר בהשקה, ואי הציר רוב א"צ השקה, מאי אמרת שמא הם שוין בצמצום, לזה לא חיישינן, אך מלשון התוס' משמע דאפי' הם מע"מ בצמצום סלקא השקה ע"כ מחוורתא כנ"ל (שם ע"ב), תוד"ה יתיב וי"ל דהכא משמי' דר"ל והתם משמי' דריו"ח וכו', משמע דר"ל אית לי' חוזר וניעור וריו"ח לית לי', והנה לפי מש"כ הריטב"א ע"ז (ע"ג) בשם הרמב"ן דטעם חו"נ משום דאין דיחוי באיסורין, ובמנחות (נ"ד.) מבואר דר"ל ס"ל יש דיחוי באיסורין וריו"ח ס"ל אין דיחוי, וקשה דר"ל אדר"ל ודר' יוחנן אדריו"ח:

אמנם הרמב"ן בע"ז שם העלה דהך דרב דימי נדחה ומעולם לא אמר ריו"ח הכי עיי"ש, וא"כ דריו"ח אדריו"ח לא קשה דריו"ח ס"ל באמת חוזר וניעור, [ורב דימי מוקי הך מחלוקת דמנחות באופן אחר דלא פליגי בדיחוי באיסורין] אך דר"ל אדר"ל אכתי קשה, דכאן ס"ל חו"נ ושם ס"ל יש דיחוי באיסורין:

ויש ליישב קצת עפי"ד האו"ה הובא בש"ך יו"ד סי' צ"ח בטעם דדשיל"מ בטל באינו מינו משום דאין ההיתר נקרא על שמו עיי"ש, וה"ה בזה דבהך דמנחות (נ"ד.) בנצטמק ועמד על פחות מכשיעור לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת הרי האיסור אינו בעולם כלל, והח"ש הנשאר, ההיתר הוא מצד עצמו ונקרא על שמו הילכך שוב אינו חוזר וניעור, משא"כ כאן דההיתר הי' מחמת שנתבטל באינו מינו הרי האיסור לא קיבל שם היתר דאין ההיתר נקרא על שמו אלא דהוי כישן מפני שההיתר רבה עליו ע"כ כשנתוסף עוד איסור חוזר וניעור משנתו, ואכתי צ"ע בזה לעת הפנאי:

באו"ד, ומילתא דפשיטא הוא בכל הש"ס דאיסור מעורר איסור, ובפ' הערל נמי אמרי' דנתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו אבל יתר ממנו לא, לכאורה אי אמרי' שם חו"נ אמאי אין המקוה נפסלת תיכף משנתן סאה ונטל סאה הראשונה, דהא עכשיו ליכא מ' סאה כשרין אלא בצירוף השאובין או המ"פ, ואילו היתה המקוה חסרה מתחילה והשלימה במ"פ היתה פסולה, גם עכשיו תחזור לפסולה:

אך הנכון בזה עפי"מ שביאר באבני נזר או"ח סי' תפ"ג הטעם דבמקוה חסרה אין השאובין בטלין להשלים לכשיעור, דלעולם אין ביטול מועיל רק לענין שהמתבטל יקבל דינו של המבטל שהי' לו קודם שנפל המתבטל לתוכו, הילכך היכא דבהמקוה הי' בה שיעור מ' סאה קודם שנפלו השאובין לתוכה כיון שהמבטל בפ"ע הי' כשר לטבול בתוכו, אז גם השאובין שנפלו לתוכה מתכשרין דמקבלין דינו של המבטל, אבל אם המקוה היתה חסרה ולא היתה ראוי' להכשיר אז גם המתבטל:

הגה"ה ומש"כ הה"מ בפ"ג מה' גירושין דאם קידש אשה בהיותו ישראל יכול לגרשה כשנעשה מומר ולא אולי' לחומרא כבר כתבתי הטעם במ"א דהתם מועיל מכח שני הצדדים אם הוא ישראל הוי גט ואם הוא נכרי מועיל פרישה, כדאיתא בירושלמי ריש קדושין וברמב"ם ה' מלכים דבב"נ ההיתר הוא משעה שפורשין זה מזה, ע"כ הגה"ה:

אינו מתכשר, דאם אתה אומר שהמקוה מתכשרת הרי אינו עושה פעולת ביטול בלבד רק ביטול וצירוף וזה לא יתכן עיי"ש, בשינוי לשון קצת, נמצא לפי"ז דבמקוה שלימה המ"פ שנפלו לתוכה מתכשרין מטעם רוב, וכל זמן דאיכא רוב כשרין המקוה כשרה, רק דרוב זה אינו מועיל אלא היכא דבשעת נפילה היתה המקוה כשרה בלעדם:

ולפי"ז מובן מש"כ התוס' כאן דעד רובו לא אמרי' חו"נ דכיון שהמקוה היתה שלימה קודם שנתן הסאה הראשונה לתוכה, הסאה מ"פ שנתן לתוכה, נכשר מטעם ביטול ברוב, ע"כ בנתן סאה ונטל סאה כל דאכתי איכא רוב כשרין כשרה המקוה, רק אם נתמעט מרוב אז הביטול חו"נ, וז"פ וברור: באו"ד ומיהו אין משם ראי' כ"כ דהתם צריך להרים, עי' רא"ש פ' גיה"נ סי' ל"ז ותה"ד סי' נ"ד:

באו"ד ועוד אשכחן בפ' הנודר מן הירק דריו"ח אית לי' אפי' גידולי היתר מעלין את האיסור, מבואר דעת התוס' דאי קמא קמא בטל נתבטלו הגידולין של היתר קמא קמא בתוך העיקר של האיסור, וקשה הא כתבו התוס' לעיל ד"ה אבל דהיינו טעמא דאמרי' סלק את מינו כאילו אינו, דאין מינו נאסר אלא מכח האיסור שנתערב ואי אפשר להבדילו אבל בכל מקום שישנו היתר הוא עיי"ש, הרי דהיתר שנתערב באיסור אף באופן שאין בכח ההיתר לבטל האיסור כגון לר"י דמב"מ לא בטל או אם האיסור הוא הרוב מ"מ ההיתר לא נתבטל בתוך האיסור ואינו נהפך להיות איסור, וכ"כ הר"ן בנדרים (נ"ט) דאין דרכו של היתר להתבטל, וכ"כ הריטב"א ע"ז (ע"ג.) עיי"ש, ועי' בס' מנחת כהן שער התערובות פ"א, וא"כ איך הוכיחו התוס' מהא דגידולי היתר מעלין את האיסור דלא אמרי' קמא קמא בטל הרי התם לא שייך ביטול כלל וי"ל דבצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו אם הגידולין מתבטלין בהעיקר לא חשוב היתר באיסור רק איסור באיסור, דבגידולין ג"כ יש צד איסור היינו איסור טבל וטבל אף לכהן אסור, משא"כ העיקר שהוא תרומה מותר לכהן, וכן מבואר בר"ן נדרים (נ"ז ע"ב) ד"ה בצל, דהא דגידולין מבטלין את העיקר היינו רק לענין שיהי' מותר לזר באכילת ארעי, אבל לענין זה גרע עוד טפי שאכילת קבע אף לכהן יאסר, נמצא דהוי ביטול איסור באיסור, וקימ"ל איסורין מבטלין זא"ז, ואף דעכשיו הגידולין עדיין היתר הם, מ"מ יש בהם צד איסור לכשיתלשו ויקבעו, ודמיא להא דצמר רחלים בטל בצמר גמלים, וכן בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית דחשוב ג"כ איסור באיסור מה"ט דפירות שביעית פטורין מתרו"מ:

באו"ד, ומיהו אין משם שום קושיא לפי"מ שרגיל ר"ת לחלק בין היתר דגדל בלי הפסק להיכא דאיכא הפסק וכו', יש להסביר עפ"י המבואר במהרש"א חולין (ד"ח.) דכל חלות צריך זמן כ"ש לחלות הדבר, וא"כ כשגדל בלי הפסק לא שייך ביטול משום דקודם חלות הביטול נתוסף עוד איסור שאתה צריך לבטלו ולא נהפך להיות היתר לעולם:

אך בר"ן ע"ז (ע"ג.) בהא דמחלק הש"ס בין צירצור קטן לחבית גדולה מבואר שאין החילוק מפני שזה נופל בלי הפסק, רק דבחבית גדולה הטעם כיון דעומד להתערב הוי כאילו כבר מעורב, אך בצירצור קטן כיון דלאו אורח ארעא לא חשוב כמעורב עייש"ה, ולכאורה אין מובן החילוק דאם נחשב כאילו כבר מעורב מחמת עומד כיון דהוי עומד דממילא דבזה כו"ע ס"ל כל העומד וכו', א"כ גם בצירצור קטן נימא הכי, ומה בכך דלאו אורחא: אך יש לבאר דברי הר"ן עפי"ד הריטב"א סוכה (ד"ד.) גבי כו"כ ובטלן דהיינו טעמא דלא הוי ביטול כיון דלאו אורחא לבטלן חיישינן שמא ימלך מביטולו עייש"ה, וה"ה בזה דבחבית גדולה נחשב כאלו כבר נפל הכל לבור מטעם עומד דממילא, אבל בצירצור קטן כיון דלאו אורחא לשפוך ע"כ אמרי' שמא ימלך ויפסיק השפיכה באמנע הילכך לא חשוב כמעורב:

באו"ד וההיא דריו"ח דע"ז (ע"ג.) דקאמר ראשון ראשון בטל היינו כל זמן שיש בהיתר ס' על האיסור וכו', תורף דבריהם, דהחילוק שבין יין נסך לשאר איסורים בנפל איסורא לגו היתירא הוא משום דבשאר איסורים אפי' נפל בפעם אחת עד ס' נתבטל, וביי"נ החמירו שאם נפל בפעם אחת עד ס' בצמצום סור, רק אם נפל מעט מעט אז קמא קמא בטל, ואף לכאורה כיון דסו"ס יש ס' בהיתר נגד האיסור מאי איכפת לן במה שנפל בפעם אחת עד ס', אך לחומר יי"נ החמירו בתערובות כזה, שאם הי' מוסיף עוד משהו יאסר מדינא, וכדמצינו בשבת (צ"ד ע"ב) גבי תולש סימני טומאה אחת משלש ר"נ אמר חייב אהני מעשיו דאי משתקלא חדא אחריתי אזלא לה טומאה עיי"ש, דאף דנשארה הטומאה מ"מ חייב במה שצימצם עד לכשיעור, אליבא דר"נ, הרי דמצינו סברא כזו בש"ם, [ועי' תה"ד סי' מ"ח שהשתמש בסברא זו לענין תפילין]:

באו"ד ושמא דוקא יי"נ אבל טבל אינו בטל בשום ענין במינו או שמא יי"נ בטל ומינה שמעינן דכ"ש טבל ולרבותא נקטי' עכ"ל, לא זכיתי להבין איך אפשר לחלק גבי טבל בין איסורא לגו התירא להתירא לגו איסורא, בשלמא לגבי יי"נ דהטעם שאינו בטל הוא משום חומר האיסור י"ל דלא החמירו רק בנפל התירא לגו איסורא וכטעמו של הר"ן בע"ז שם דמה שהוא במקומו חשוב, אבל בטבל דלא בטיל משום דהוי דבר שיל"מ או משום דכהתירו כך איסורו מאי נ"מ בין נפל איסור לגו התירא או להיפך הא דשיל"מ דלא בטיל הוא אפי' באיסורא לגו התירא, ואף לפי הטעם דכהתירו כך איסורו קשה לחלק, וצ"ע כעת:

עי' רמב"ם פט"ז מה' מ"א הכ"ח דביי"נ איסורא לגו התירא קמא קמא בטל ואינו חו"נ, וקשה מכל המקומות שהקשו התוס' כאן, וכבר עמד בזה הלח"מ שם, וכתב דמש"פ הרמב"ם ראשון ראשון בטל היינו רק להתירו בהנאה אבל בשתי' אסור אעפ"י שהרא"ש ז"ל כתב בפסקיו שאין לחלק בכך מ"מ אפשר דעתו של רבינו הי' כך עכ"ל הלח"מ שם עיי"ש וצריך להבין דעתו בזה ממנ"פ אי אמרינן חו"נ אפי' בהנאה ליתסר ואי לא אמרי' חו"נ אף בשתי' יהי' מותר וכמש"כ הרא"ש דלא מצינו ביטול לחצאין:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר דלאו בכל הנאות מיירי אלא לענין מכירה לנכרי חוץ מדמי איסור שבו והטעם בזה, דהנה יש להסתפק לשיטת ר"ת וסייעתו דבטעם כעיקר נהפך היתר להיות איסור ולוקין על כזית היתר שיש בו טעם איסור (ועי' רש"י פסחים (מ"ד ע"ב)] איך הדין אם האיסור כבר נתבטל בס' ואח"כ נתוסף איסור דחו"נ אם גם בזה נהפך ההיתר להיות איסור ולוקין או דילמא אף דחוזר וניעור ונאסר מה"ת [בין לטעמו של הרמב"ן דחו"נ הוא משום דאין דיחוי באיסורין ובין לטעמו של הרא"ש דהוי כהוכר האיסור] מ"מ ההיתר לא נהפך להיות איסור ומועיל רק לעורר את האיסור ולא שיהי' בכחו עוד להפך את ההיתר לאיסור:

והנה הסוברים דבטע"כ נהפך היתר להיות איסור טעמייהו משום אהדרי' לאיסורא קמא ומדמין לה לגיזה ועבודה דפסולי המוקדשים אף דמתזבח דייקינן לה מ"מ לוקה משום דאהדרי' לאיסורא קמא כמש"כ התוס' חולין (צ"ט.) ובכ"ד, והנה הא דלוקין על הגזיזה והעבודה היינו טעמא דמתזבח ילפי' דלענין גיזה נשאר בקדושתו כבתחילה, כלומר זביחה התרתי לך ולא גיזה ועבודה כדמבואר בתוס' לעיל (ט"ו.) ד"ה ואהני ובדברינו שם עיי"ש, ומדמדמין טע"כ לגיזה ועבודה ע"כ ס"ל דגם שם נשאר האיסור הראשון היינו דמגיעולי מדין ילפי' דהיכא דנשאר טעם האיסור לא נתבטל ברוב וממילא נשאר האיסור כבתחילה ולוקין עליו כמו על גוף האיסור וכל זה רק היכא שהאיסור לא נתבטל עדיין מעולם אז נשאר האיסור כבתחילה, אבל אם האיסור כבר נתבטל בס' ונהפך להיות היתר, אלא דאנו באין לאוסרו משום דחוזר וניעור בזה לא שייך אהדרי' לאיסורא קמא, ואף דאסור מטעם דאין דיחוי באיסורין מ"מ אין לוקין עליו כיון דהוי חלות חדש ואהדרי' לאיסורא קמא שייך רק היכא דנשאר האיסור הראשון דומיא דגיזה ועבודה כנ"ל:

ואם כנים הדברים יש לפרש מש"כ הרמב"ם דבטל ואינו חוזר וניעור הוא רק לענין דשרי למוכרו לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו, דאף דקי"ל דמכירה חוץ מדמי איסור שבו מועיל רק בנתערבה חבית של יי"נ בין החביות ולא בנתערב יין לתוך יין וכמש"פ הרמב"ם שם בה' כ"ט, אך כיון דטעם החילוק הוא דבנתערב חבית בין החביות, החביתין של היתר לא נהפכו להיות איסור ובכל מקום שהם היתר הם, רק דלא נודע לנו איזה הוא של היתר ולא נוכל להפריד האיסור מן ההיתר, [וכמש"כ התוס' לעיל (כ"ב.) ד"ה אבל] ולפיכך כשמוכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו כיון שאינו נוטל דמים בעד האיסור הוי כמפרידו מן ההיתר, דבלח בלח אף ההיתר נהפך להיות איסור, וכ"ז בתערובת לח בלח שלא נתבטל עדיין לעולם, אבל היכא שכבר נתבטל רק שניתוסף איסור אח"כ דחו"צ, כיון דבזה אין ההיתר נהפך להיות איסור כנ"ל שפיר יכול למכור חוץ מדמי איסור שבו דהוי כמפריד האיסור מן ההיתר, ואף דהרמב"ם פסק טע"כ דרבנן, מ"מ מדרבנן נהפך היתר להיות איסור, והחולקים על הרמב"ם וס"ל דאף לענין הנאה אמרי' חו"נ סבירא להו דאף היכא דחו"נ נהפך היתר להיות איסור ואף שכבר נתבטל מ"מ חוזר וניעור לא חשוב חלות חדש כדמבואר בתשו' הרשב"א הובא בב"י או"ח סי' תנ"ב דאין מגעילין ב' כלים אפי' בזה אחר זה אם אין במים כדי לבטל שניהם יחד דטעם כלי הראשון שנתבטל חו"צ, וקשה כיון דבתחילה נעשה היתר ע"י ביטול שוב הוי נ"ט בר נ"ט דהיתירא, אע"כ כיון דחוזר לאיסור הראשון לא הוי חלות חדש, ועי' אגלי טל מלאכת דש ס"ק ל"ז אות ב' בהגה"ה:

אך יש לשדות בה נרגא דהא הטעם דנתערב יין ביין לא מהני מכירה חוץ מדמי איסור הוא משום דבלח בלח כיון שאי אפשר להפרידו בפועל זה מזה אין לומר דמה שמוכר חוץ מדמי איסור נחשב כאילו מפריד האיסור מההיתר כדמבואר בפוסקים ועי' בשו"ע של הרב סי' תמ"ז ס"א, וטעם זה שייך אף היכא דהאיסור כבר נתבטל אלא שחוזר וניעור:

ע"כ נראה ליישב באופן אחר לפימש"כ הרא"ש פ' גיה"נ דטעם חוזר וניעור הוא משום דהוי כהוכר האיסור דאף שכבר נתבטל ונהפך להיות היתר מ"מ היכא דאח"כ הוכר האיסור אסור וצריך לסלקו ולהפרידו מן ההיתר ומה שהוכר ע"י טעמו הוי כהוכר ממשו עיי"ש מטעם זה אפשר דבחוזר וניעור אפי' בתערובת לח בלח יועיל מכירה חוץ מדמי איסור, כיון דעיקר האיסור הוא משים דמה שניכר בטעמו נחשב כאילו הוכר ממשו ע"כ אין להחמיר בו יותר מבהוכר ממשו וכיון דבהוכר ממשו היינו יבש ביבש הי' מועיל מכירה חוץ מדמי איסור אף כאן מועיל:

ודוגמא לזה מצינו בתוס' יבמות (י"ט ע"ב) ד"ה ר"ש ולר"י נראה דאפי' ס"ל דיש זיקה ניחא דאין זיקה אוסרת ולא המאמר אלא היכא דאם היתה נשואה היתה אוסרת וכאן אם היתה נשואה היא עצמה היתה מותרת לר"ש עכ"ל עייש"ה, וכן מבואר בתוס' חולין (צ"ט ע"ב) ד"ה שאני ציר דזיעה בעלמא, פי' שאינו אסור אלא מדרבנן, ולכאורה קשה אטו באיד"ר לי"ל לר"י מב"מ לא בטל, אע"כ הטעם דהא דאסרוהו רבנן הוי גזרה משום ציר בהמה וכיון שאם הי' מתערב כאן ציר בהמה הי' בטל דהוי מבשא"מ א"א לאסור בציר דגים יותר מאילו הי' ציר בהמה ממש:

ואף שמשטחיות לשון הרמב"ם לא משמע כן, אך כיון שהלח"מ פתח לן פתחא לפרש את דבריו רק לענין הנאה ולא לענין שתי' אף דהרמב"ם סתמא קאמר הרהבתי עוז בנפשי לפרש דעל מכירה חוץ מדמי איסור קאי וכל פטפוטי דאורייתא טבין:

תוד"ה ותירום וכו' וי"ל דהבבלי והירושלמי חולקין, עי' שיטמ"ק אות ל"ב שהתלמוד שלנו סובר דאע"ג שאסורה באכילה כדין תרומה טמאה מ"מ לא שרפינן לה מאחר שמן הדין היא טהורה מטעם דיש עלי' גם דין תרומה טהורה ואע"ג דמן התורה כולה בטלה בחולין מ"מ מספקינן לה בתרומה וגם טהורה היא הילכך לא תשרף שלא יבוא לשרוף תרומה טהורה והוי כתרומה תלוי' דאסור לשורפה עכ"ל עיי"ש:

אע"ג דלכאורה ממ"נ יהא מותר לשורפן דמעיקר הדין אינו תרומה כלל דכבר נתבטלה באחד ומאה אלא דלחומרא הטילו עלי' דין תרומה ואמרו שהסאה שעלתה הרי היא כהסאה שנפלה ואם היא אותה סאה הרי היא טמאה ג"כ דהא תרומה טמאה נפלה, אך בזה אנו אוחזין את החבל בשני ראשין ואזלי לחומרא מכל צד, ועי' דוגמא לזה בכ"מ פ"א מה' פסוהמ"ק ה"ג עמש"כ הרמב"ם שאין מחשבת קטן מחשבה להקל אלא להחמיר שאם שחט קטן קדשים במחשבת פיגול הוי מחשבה והזבח פיגול עיי"ש, ולכאורה כיון שאין לו מחשבה הרי אינה שחיטת קדשים ולא הוי פיגול הרי תפס דאזלי' לחומרא אף דהוי תרתי דסתרי עייש"ה, ומה שמדמה לה השטמ"ק לתרומה תלוי' הוא עפ"י המבואר בכ"מ דכל ספק יש בו משני הצדדים, ודו"ק:

והנה בתרומה טהורה כ"ע מודי דאסור לשורפה ועי' פ"ח דשביעית מ"ה קל מהן שביעית שנתנה להדלקת הנר, ובר"ש שם שבא להוציא תרומה טהורה כדאיתא בירושלמי והא דבתוס' פסחים (י"ג.) ד"ה ושורפין נראה כמסתפקין בזה היינו אי עובר בזה אעשה דמשמרת תרומותי אבל הא פשיטא דלכתחילה לא ישרוף אם ראוי' לאכילה משום ביטול מצות אכילת תרומה, ואכמ"ל: ברש"י למאה חולין טהורין שלא הוכשרו עדיין, משמע דאם הוכשרו אין הביטול מועיל משום דאף הטהורים נטמאו, והא דלקמן נבלה בטלה בשחוטה דמהני הביטול אף לענין טומאה יהי' מוכרח לומר דהתם מועיל רק לבטל טומאת נבלה שהיא אב הטומאה אבל טומ"א הכל טמא, והא דיבמות (פ"א ע"ב) חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאות טהורות תעלה, אפשר דמיירי ברביעי בקודש שאינו עושה חמישי אבל אם היתה שלישי לא מהני ביטול דגם הטהורה נטמאה קודם חלות הביטול או דהתם מיירי שנתערבו ואינן נוגעות זו בזו, ועי' נו"ב תנינא חיו"ד סי' מ"ה:

ואולי י"ל דהא תליא במחלו' הפוסקים באיסור שנתערב במינו ואינו מינו אי אמרי' סלק את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו שדעת הרשב"א דאמרי' סלק וכ"פ המחבר ביו"ד סי' צ"ח ס"ב ומהרש"ל השיג ע"ז, ועי' ט"ז וש"ך שם, ולפענ"ד הקלושה הא תליא אם הביטול בא ברגע התערובת ממש או דצריך זמן כ"ש לחלות הביטול היינו להפך את האיסור להיות כמוהו, [דוגמא למש"כ המהרש"א חולין (ד"ח.) ברש"י ד"ה ביטל דלחלות צריך איזה זמן עייש"ה] דאם הביטול נעשה תיכף שפיר אמרי' סליק דהוי כמו שנתערב תחילה במינו ברוב ואח"כ נתערב באינו מינו דכיון שכבר נתבטל שוב ליכא איסורא, והסוברים, דלא אמרי' סלק ס"ל דהביטול אינו חל תיכף ברגע הנפילה הילכך ברגע של התערובת אכתי לא נהפך האיסור להיות היתר וע"כ הטעם שנפלט לתוך האינו מינו טעם איסור הוא ואוסר, [ועי' רא"מ פ' צו בענין מריקה ושטיפה שכתב דהפגם וחלות איסור נותר באין כאחת] ולענין טומאה אי שייך ביטול ג"כ בהא תליא דאם הביטול חל יחד עם הנפילה שפיר בטל דכיון שנתבטל הרי אין כאן מטמא, אבל אם חלות הביטול צריך זמן כ"ש הרי חתיכות הטהורות נטמאו בתוך כך לפני חלות הביטול ודו"ק:

לכאורה קשה הא בתבואה מיירי כאן וכל גרעין בפ"ע הוא פחות מכביצה שאינו מטמא אחרים, והנה לשיטת רש"י חולין (קי"ח ע"ב) דאף בלי חיבור מצטרפין לכביצה לטמא אחרים אתי שפיר, אך לפימש"כ התוס' שם ד"ה אין להוכיח מכ"מ דבלא חיבור אינו מצטרף קשה, ויהי' מוכרח לומר דברי' מטמאה אף בפחות מכביצה כמש"כ המאירי ר"פ המצניע עיי"ש:

שם ד"ה תעלה כו' ומשום גזלה יתן דמים לכהנים וכו' משמע לכאורה דמותר באכילה לזר קודם שנותן לכהן כיון דאף דמים יוכל ליתן, אך בתה"ד סי' נ"ד העלה דאף לדעת רש"י המדומע אסור באכילה עד שישלם לכהן פירות או מעות דחשו חכמים להפסד כהן דילמא משתלי ישראל ולא יתן לכהן כלום כיון דהוי ממון שאין לו תובעים, וכדמצינו בפ' הזהב דחששו לפשיעותא ואסרו לאכול מן הפדוי כל זמן שלא נתן חומש עיי"ש: אך מש"כ התה"ד שם מתחילה לפרש הא דמעלין את המדומע באחד ומאה לדעת רש"י אין הכוונה להפריש רק לשער באומד דעתו אם יש מאה, ופריך עלה והא מתקן דאף זה חשוב תיקון כמו דאסור ראיית בכור ביו"ט, ועלה קמשני דסבר כרשב"א דאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר וכיון דאפשר לתקן בלי ביטול לא חשוב מתקן כלל, ורשב"א ס"ל דאף המחשבה והאומד אסור הואיל ואפשר לעונג שבת ע"י נותן עיניו וכו' עיי"ש, קשה לי במה עדיף נותן עיניו וכו' מלשער אם יש ס', הרי אדרבא לשער אם יש ס' אינו גדר מתיר רק שנתברר לו ההיתר, וצ"ע בזה לעת הפנאי, ועי' ש"א סי' נ"ו ואכמ"ל:

שם תוד"ה ובלבד וכו' ודומה כמטמא תרומה בידים שהתרומה טמאה טהרה ע"י ביטולה וכו', לכאורה אינו מובן כיון שכבר נתבטלה התרומה טמאה ובטלה טומאתה האיך חוזרת לטומאתה עפ"מ שהוכשרו אח"כ הא לא נתוסף עוד טומאה:

אך י"ל דדמיא לחו"נ דחמץ בפסח דאף שלא ניתוסף כלום מ"מ כיון שאם הי' נעשה תערובות זה עכשיו לא הי' בטל, אף הביטול שמכבר חו"נ, ואף דבלח בלח קימ"ל להלכה באו"ח סי' תמ"ז דאינו חוזר וניעור, וכאן בקמח מיירי דלרוב הפוסקים נחשב לח בלח, מוכרח דהתוס' אזלי בשיטת הסוברים דאף לח בלח חוזר וניעור, או דקמח דינו כיבש ביבש, או י"ל כיון דקימ"ל כריו"ח דהכשר תחילת טומאה עי' חולין (קי"ח ע"ב) ע"כ במה שנולד ההכשר נחשב כטומאה מתעוררת טומאה, והוי כנתוסף איסור דחו"נ אפי' גבי לח בלח:

ואכתי צריך להבין מה שסיימו הא נעשה הכל חולין ולענין תרומה לא שייך כאן חו"נ דאפי' אם הי' מוכשר מתחילה ג"כ הי' בטל השם תרומה אלא דהטומאה לא היתה בטלה וא"כ אף עכשו התרומה אינו חו"נ אלא בעי' שלא יטעה לבטל הקב חולין טמאין בקב ועוד ממין זה כדמסיק עולא, ולכאורה קשה הא גם שם אין התרומה חו"נ ומהו החשש:

והנלפענ"ד בזה לפי"מ דאמרי' לקמן בשמעתין דטומאה כמאן דאיתא ואף שאינו מטמא במגע, במשא מטמא משום דנושא הכל ביחד, וא"כ התם כשיערב קב חולין טמאין בקב ועוד אף שהתרומה כבר בטלה וזר מותר לאכלה מ"מ התרומה כמאן דאיתא דמי, וכשהטומאה חו"נ נחשב שמטמא תרומה במה שחוזרת לטומאתה, דזה דמיא לטומאת משא שנושא הכל ביחד, ואף כאן נטמאת בכל מקום שהיא, ואף שאינו מפסיד בזה אכילתה, מ"מ האיסור לטמא תרומה שייך אף באינו מפסידה כדמבואר בתוס' חולין (ע"ב.) דילפי' טהרה בלועה לא מיטמאה מטומאה שאצלה, מהאוכל נבלה סמוך לשקיעת החמה שטובל ואוכל בתרומה לערב ונוגעת הנבלה בתרומה שבמעיו ואסור לטמאה הרי דאף שאין התרומה מתקלקלת בזה שמתעכלת במעיו בהיתר מ"מ אסור לטמאה:

וא"ת א"כ גם במערב כביצה תרומה נימא כן דתרומה כמאן דאיתא והאיך כתבו התוס' דכבר נעשו חולין, שתי תשובות בדבר, חדא לפימש"כ הכ"מ דבלח בלח לא אמרי' טומאה כמאן דאיתא, ע"כ כאן דמיירי שכבר נטחן ונעשה קמח הא הוי לח בלח משא"כ התם דהגזירה הוא שמא יערב קב בקב ועוד, בעודנה תבואה קודם שנטחנה שאם יעשה כך הוי יבש ונחשב כמאן דאיתא, ועוד כיון דכמאן דאיתא אינו אלא מדרבנן כמש"כ התוס' לקמן אזלי' בספקו לקולא וא"כ כשנוטל ק"א ביצים מהתערובות כיון דאין הדבר ברור שיש שם כביצה תרומה, דאפשר דבמה שהרים הי' מהתרומה יותר לפי חשבון ונתמעטה התרומה באופן שעכשיו לאחר שנבללה אין בק"א ביצים כביצה מהתרומה, תלינן לקולא מספק, [ועי' פסחים (ט"ז.) וברש"י שם ד"ה טהור דבטומאה דרבנן אף ברה"י ספקו טהור] וזהו מה שכתבו דכיון שהוא חולין מה קפידא יש אם מטמא חולין, כלומר כיון דמה"ת הוא חולין אלא דרבנן דנוהו כמאן דאיתא, והיכא דהוי ספק אין חוששין, א"כ נחשב כמטמא חולין, ואתי שפיר:

תוכן העניינים

ראשית בכורים (בכורות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה