ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות · דף כא:
דף כא:
(דף כ"א ע"ב) בגמ' ואדיליף מבכור לילף מקדשים, פירש"י משלמים שאינו יכול להקדישו מחוסר זמן שאין קדושה חלה עליהם, וכן מבואר בתוס' כאן שאין קדושה חלה עליהם אפי' אם עבר והקדיש, אך בתוס' תמורה (י"ט ע"ב) וזבחים (קי"ד ע"ב) מפורש דאם עבר והקדיש מחוסר זמן חלה הקדושה, וכן מבואר ברמב"ם פ"ג מה' איסורי מזבח ובפי' הר"ש על התו"כ פ' אמור עיי"ש:
ועי' מעילה (י"ב.) ר"ש אומר תורין שלא הגיע זמנן מועלין בהם, ובגמ' שם בשלמא ר"ש כדקתני טעמא שהי' ר"ש אומר כל הראוי לאח"ז והקדישו בתוך זמנו הרי הוא בל"ת, אלא רבנן מ"ש ממחוסר זמן, ועי' רש"י ותוס' שם, מבואר להדיא דקדושה חלה על מחו"ז מדמועלין במחוסר זמן דבהמה בין לר"ש בין לרבנן, וא"כ שיטת רש"י ותוס' כאן תמוהין מדברי הש"ס שם: והנלפענ"ד בזה לחומר הנושא, דמה שפירש"י כאן שאין קדישה חלה על מחוסר זמן אין הכוונה שלא חלה הקדושה עכשו כלל, אלא דחלה עכשו קדושת דמים [וכמה שהוכיח באבני נזר חאו"ח סי' של"א מש"ס תמורה (י"ט) דכל קדושת הגוף יש בו צד קדו"ד ג"כ שאם יוממו יפדו] וקדושת הגוף מיתלא תלי וקאי וכשיגיע יום השמיני פשטה גם קדושת הגוף בפועל אבל תוך שמונה הקדושת הגוף לא חלה בפועל ואינו נאחז בגוף הבהמה אלא רכיב עלי' בבחי' מקיף מלמעלה [דוגמא קצת למש"כ בתניא סופי"א עיי"ש] וזה מדויק בלשון רש"י ז"ל כאן שכתב לילף משלמים שאין יכול להקדישו שאין קדושה חלה עליהן, ולכאו' הלשון כפול ונראה כשפת יתר, אך הוא הדבר שבאמת יכול להקדיש אלא שאינו יכול להקדישו באופן שתחול הקדושה עליהן, כלומר על גופן רק בבחי' מקיף מבחוץ:
ודמיא קצת למש"כ הרשב"א יבמות (קי"ד.) בהא דמערבין לגדול ביוה"כ משום דחזי לקטנים, והקשה דא"כ יהי' מותר לערב בטבל דרבנן, ותי' דשאני יוה"כ דיומא קגרים ומחר חזי אף לגדולים, וכיון דיש ב' צדדי היתר למחר חזי לגדולים ואף בתוך זמן איסורי' חזי לקטנים חשיב סעודה הראוי' לו עיי"ש, וה"ה כאן דהקדש יש לו ב' צדדי קנין בזה שהקדישו בהיותו מחו"ז, היינו שלאח"ז תחול עליהן קדוה"ג ואף בתוך זמנו ראוי לקדושת דמים אם יפול בו מום ע"כ חלה עליו הקדושה במקצת מעכשו כלומר דאף שאינה נתפסת בגופו צפה עליו מבחוץ, כנ"ל]:
ועפי"ז יש להבין דברי הש"ס מעילה שם דמחלק בין זבחים לעופות, אליבא דרבנן, מחוסר זמן מידי דהוי אבע"מ דבר פדיון הוא, אבל הני עופות כיון דאין מום פוסל בעופות אין לעופות פדיון עיי"ש, ולכאורה אינו מובן במה תליא זה בזה, אך לפי הנ"ל אתי שפיר דהא דבזבחים חל קצת קדושה מעכשו ומועלין בהם הוא מכח שיש בהם שני צדדי קדושה, היינו שלאח"ז יחול עליהם קדושת הגוף גמורה ואפי' תוך זמנן ראויים לקדושת דמים אם יפול בהם מום ע"כ מעכשו יש עליהם קדושת הגוף צפה משא"כ בעופות דליכא אלא צד אחד של קדושה שיחול אח"כ קדושת הגוף אבל קדושת דמים מעכשו לא משכחת בהו, ע"כ אין הקדושה נתפסת בהם עכשו כלל ואין מועלין בהם:
ולר"ש דס"ל דאף במחוסר זמן דעופות מועלין בהם אית לי' דסגי בחד צד מה שראוי לאח"ז אלא דמ"מ הקדושה הוא קדושה קלושה דהא אף בשחוטי חוץ כה"ג אינו בכרת אלא בלאו גרידא:
בגמ' התם במוכר תלא רחמנא הכא בלוקח תליא מילתא, פירש"י התם במוכר תליא כדאמרי' בחולין יום המיוחד טעון כרוז, הכא בלוקח תליא דכתיב בבקרך ובצאנך, יש לדקדק למ"ל האי טעמא ת"ל כיון דלא כתיב קרא שתלוי במוכר כדכתיב התם:
ואולי כמו דהתם הוי כאילו כתיב לא תשחיטו כדפירש"י שם, ה"ה בהקדש עיקר האיסור אינו פעולת האדם, אלא מכח הנפעל שההקדש לא יבוא לידי חילול, וכדמוכח ברש"י לקמן (ל"ה.) ד"ה דאי [עי' מש"כ שם] וסד"א דמוטל על המוכר כמו על הלוקח הילכך איצטריך למילף מבקרך וצאנך תקדיש [והפי' של תקדיש הוא להיות שומר את הקדושה שלא תבוא לידי חילול, דהא דבכור מצוה להקדישו ילפי' מקרא דהזכר תקדיש עי' ערכין (כ"ט)] דבלוקח תליא מילתא, ואכתי צ"ע:
ברש"י ד"ה הרי זו תקבר, החררה דאסורה בהנאה דשמא ולד זכר הי' שנימוק וקדוש בבכורה ביציאתו, ולכאורה קשה הא הקבורה אינה מחמת חשש שמא הולד זכר דאין חוששין לזה, כיון דאיכא רובא שאין קדוש בבכורה דהיינו מחצה נקבות ומיעוט נדמה, כדאיתא בפ' בהמה המקשה (ע"ז) דמה"ט המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים, והא דבהפילה חררת דם תקבר הוא מטעם אחר כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה וכמש"כ התוס' כאן:
והנלפענ"ד דכוונת רש"י ז"ל דמה שאמרו שתקבר כדי לפרסמה שפטורה מן הבכורה זהו רק מפני שאם הי' הולד זכר הי' צריך קבורה מן הדין משום שאף נפל קדוש בבכורה ע"כ אף בזה שלא נודע אם הוא זכר שפיר תקנו שיקבר ויש מקום לתקנה זו, אבל אם הי' הדין שאף זכר אינו קדוש ואינו צריך קבורה מעיקר הדין לא הי' מקום לתקן כאן שתקבר ולא הי' שום תועלת בתקנה זו, דאין שום הוראה ממה שנקבר שהשני אינו בכור והיו אומרין העולם שהקבורה מטעם אחר הוא, וזהו שפירש"י דכיון שזכר קדוש בבכורה ביציאתו יש מקום לתקנה זו, ועי' באור זרוע ה' בכורות סי' תצ"ג שהבין בדברי רש"י ז"ל דהא דהבא אחריו פטור מן הבכורה היינו שאינו בכור ודאי אבל ספק בכור הוי וירעה עד שיסתאב והטעם משום דראשון ספק זכר, וקשה טובא אפי' אינו זכר מ"מ הבא אחריו אינו בכור וצע"ג ומצוה ליישב:
שם בגמ' של אשה כשל שתי של בהמה כשל ערב, הנה רש"י והראב"ד והרמב"ן מפרשים דגם של בהמה מיירי לענין טומאה בלועה, אך הרמב"ם מפרש דשל בהמה מיירי לענין בכור כמש"כ בפ"ד מה' בכורות הי"ג דאין לנפלי בהמה פטירת רחם עד שיעגילו ראש כפיקה, ובפחות מזה השיעור לא נחשב פטר רחם לפטור הבא אחריו מן הבכורה, ועי' רמב"ן כאן שהשיג על הרמב"ם דא"כ אם הפילה שליא או חררת דם אמאי הבא אחריו פטור שמא לא הגדיל ראש כפיקה עיי"ש, ואולי הרמב"ם מפרש דבהפילה שליא או חררת דם מיירי רק כשהשליא או החררה גדולה כ"כ כמו ראש של פיקה, אבל בפחות מזה אף אי הוי ולד בפנים לא נחשב פטר רחם לפטור הבא אחריו, ומ"מ בולד גמור של קיימא פשיטא דאף שלא העגיל ראש כפיקה בשעת לידה חשיב פטר רחם וקדוש בבכורה, וכמש"כ בפי' ר"ג כאן דבכלו לו חדשיו לא בעי' העגיל ראש כפיקה עיי"ש: