אור ברסלב
ראשית בכורים (בכורות) בכורות › דף יט.

ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג

בכורות · דף יט.

דף יח:

דף יט.

(דף י"ט.) יוצא דופן והבא אחריו ר' טרפון אומר שניהם ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים רע"ק אומר שניהם אינם בכור ובגמ' שם במאי קמיפלגי ר' טרפון מספקא לי' בכור לדבר אחד אי הוי בכור או לא, ורע"ק פשיטא לי' דבכור לדבר אחד לא הוי בכור, עי' רמב"ן בהלכות דהלכה כרע"ק דקימ"ל הלכה כרע"ק מחברו ור' טרפון חברו הי' וכ"כ באור זרוע עיי"ש:

יש לדקדק מאי איריא משום דקימ"ל הלכה כרע"ק מחברו תיפוק לה כיון דלר' טרפון מספקא לי' ולרע"ק פשיטא לי' ודאי הלכה כרע"ק, ודמיא להא דאמרי' בפ' היו בודקין דאפי' כ"ב מזכין או מחייבין ואחד אומר אינו יודע יוסיפו הדיינים דדברי האומר אינו יודע אינם כלום, ועי' אבני נזר חיו"ד סי' רכ"ה שהקשה כיו"ב אהך דנדה (י"ט) גבי דם ירוק ת"ק ס"ל תולין עקביא מטמא וחכמים מטהרין, וכ' הרמב"ן והר"ן דמסתברא לפסוק כת"ק, והק' מה שייך לפסוק כת"ק שהוא בעצמו מסופק בדין, ומחמת זה חידש דהא דת"ק ס"ל תולין אינו מחמת שמסופק בדין עייש"ה, וכ"כ קשה כאן:

ועי' חולין (ל"ו.) מאחר שרבי אומר מכשיר ור' חייא אומר תילין אנו על מי נסמוך בואו ונסמוך על דברי ר"ש, וקשה ג"כ כנ"ל כיון דר"ח מספקא לי' האיך אפשר לצרפו לענין הכרעה, ובחידושי שם כתבתי ליישב עפימש"כ הריטב"א יומא (מ"ז ע"ב) בהא דהדר פשטה בין הביניים ספיקא והקשה הריטב"א [וכן הוא בתוס' שם] מה שייך בזה הדר פשטה הא אף מעיקרא כי איבעיא לן הוי ספק ותירץ דהדר פשטה דנידון כפנים וכחוץ כמו ספק ביהש"מ דפתיך בי' יום ולילה וזה ג"כ נקרא ספק מה דפתיכי בי' ב' הצדדים עיי"ש ואף בהך דחולין י"ל דהא דר"ח מספקא לי' אינו ספיקא בדין רק דהוי ממוצע ואינו מכשיר הכשר גמור, ובארתי שם טעמי ונמוקי אמאי נחשב ממוצע: ואף בכאן י"ל שהרמב"ן ז"ל תפס דמה דאמרי' ר"ט מספקא לי' אי בכור לדבר אחד הוי בכור אין הפירוש שהי' מסופק בדין, אלא שהי' תופס בבירור דבכור לדבר אחד אף שאינו בכור גמור ואין עליו כל תוקף קדושת בכור מ"מ בכור במקצת הוי וקדוש קדושה קלושה, דפתיכי בי' צד בכור וצד פשוט, כגון הבא אחר יוצא דופן דמצד רחם הוא בכור ומצד ולדות אינו בכור וע"כ אינו ראוי להקרבה מפני שאינו קדוש קדושה גמורה וגם לשחטו בחוץ אסור דהא יש בו צד קדושה. ומטעם זה דינו לרעות עד שיסתאב, ודמיא למש"כ רבינו גרשום לעיל (י"ח ע"ב) בהא דספק מעשר פטור מן המתנות, דקאי על קרא לתשיעי עשירי, ולכאו' אמאי נקרא ספק אלא משים דגלי קרא דיש בו צד מעשר ודינו לרעות עד שיסתאב עיי"ש, וה"ה בזה דבכור גמור היינו מי שהוא בכור לכל דבר לרחמים ולולדות ובכור לדבר אחד יש בו רק צד בכירה והוי כבכור ספק:

וקצת סמוכין לזה דאל"כ קשה הא בגמ' מייתי הא דבכור לכל דבר בעי' מכלל ופרט ואמאי פליג עלה ר"ט, אך לפי הנ"ל ניחא דגם איהו ס"ל הך כלל ופרט, אלא דזהו רק לענין קדושה גמורה אבל בכור במקצת ג"כ קצת קדושה יש בו:

וא"ת הא רבנן דפליגי אר"י ס"ל כל בכור כולי' בכור משמע ומה"ט שותפות עכו"ם פוטר מן הבכורה לגמרי [ואפי' לר"י לא חל עליו קדושת הגוף רק חיוב ממון לכהן] ועי' מש"כ לעיל בחידושי (י"ז ע"ב) בתוד"ה זכר דכמו דבעי' כל בכור בישראל, כן בעי' שכל הבכור יהי' ראוי להתקדש ואם מקותו אינו ראוי להתקדש לא חלה עליו שום קדושה כלל, וא"כ בכור לדבר אחד כיון דיש בו צד שאינו בכור לא יחול עליו שום קדושה דגזיה"כ הוא דכל בכור בעי':

אך באמת לק"מ דדמיא למש"כ התוס' חולין (קל"ב) ד"ה וצריך לחלק בין כהן וישראל שיש להם שה בשותפות לתיש הבא כל הבי', דהתם כל שיות שבו מחייב ולא חשוב מקצת שה דהצד פטור אינו שה כלל משא"כ בשותפות כהן דכולו שה ויש בו צד פטור עיי"ש, וה"ה בזה דבשותפות עכו"ם הרי הבכור מצד עצמו כולו בכור הוא וכן בנידון התוס' לעיל (י"ז) ביצתה נקבה עמו יחד דגם הנקבה בכור היא אלא דאינה ראוי' להתקדש וכיון דיש כאן מקצת בכורה שאינו ראוי להתקדש אינו קדוש כלל דכל בכור בעי' ולא מקצת בכור, משא"כ בנ"ד בבכור לדבר אחד דכל צד בכורה שבו קדוש ומה שקדושתו קלושה הוא מפני הצד שאינו בכור כלל כגון אם הוא בכור לולדות ולא לרחמים מה שאינו קדוש קדושה גמורה הוא מפני הצד שאינו בכור לרחם ודו"ק:

ואם כנים הדברים ירווח לנו לפרש גם דברי הרא"ש בשמעתין שכתב דהיינו טעמא דהלכה כרע"ק בזה משום דהוי מחלוקת ואח"כ סתם דסתם לן תנא כוותי' בפ' יש בכור (מ"ז ע"ב) יוצא דופן והבא אחריו שניהם אינם בכור לא לנחלה ולא לכהן עיי"ש, ולכאורה קשה מה ראי' משם דהלכה כרע"ק הא אפי' לר' טרפון דספוקי מספקא לי' אינו חייב ליתן לכהן מספק ובפדיון הבן אף להפריש אינו חייב מספק, כנודע, וכבר הרגיש הריט"א בזה ולא תירץ כלום:

אך לפימש"כ ניחא דאף דבספק אינו חייב לפדות היינו רק בספיקא דדינא משום דהמוציא מחברו עליו הראי', משא"כ בזה דלר' טרפון אינו ספיקא דדינא אלא קדושה קלושה, הילכך אף דבבכור בהמה טהורה דינו ירעה עד שיסתאב שאינו ראוי להקרבה מפני דלא הוי קדושה גמורה, מ"מ לענין פדיון הי' בדין שחייב לפדותו דמ"מ יש בו צד קדושה ודאית, ודמיא לתיש הבא על הצבי' לעניו מתנות דמחייבי רבנן בחצי מתנות, ואף דלפי המסקנא הכל ס"ל חמש ולא חצי חמש, עי' בפ' יש בכור (מ"ח ע"ב) אך אפשר דכאן יתחייב ליתן כל חמש כיון דמחויב בפדיון וא"א לקיים המצוה באופן אחר אע"כ דהלכה כרע"ק:

פרק שלישי (דף כ' ע"א) תוד"ה ר"י בסוה"ד ומיהו היא קצת תימא דלענין ללקות בגיזה ועבודה ולענין ליקרב למזבח חשוב ודאי בכור דאזלינן בתר רובא וחיקה ולענין נתינתו לכהן יחשב ספק, מבואר דעת התוס' דהיכא שהרוב נוגע לאיסור ולממון, הממון נגרר אחר האיסור יהולכין גם בממון אחר הרוב, ודעת הרמב"ן בפסקיו כאן אינו כן עיי"ש, וצריך להבין סברת מחלקותם:

והנלפענ"ד בזה דהתוס' ס"ל דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא מטעם דחזקת ממון מסייע להמיעוט כמש"כ התוס' ר"פ המניח, הילכך כל רוב שבממון הוי כספק השקול משום דכנגד יש מיעוט וחזקה, וא"כ כשהספק נוגע אף לענין איסור ושם הולכין אחר הרוב הרי מחזיקין את הדבר לודאי מחמת הרוב, בדין הא שהו אי יכריע את הספק, וכמו שביאר הש"ש שמעתא ד' פ"ד ממתני' דפ"ו דטהרות דהואי מכריע את הספק ואין הודאי מכריע את הודאי עיי"ש:

והרמב"ן אפשר דסובר דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב לאו מטעם דנחשב כספק השקול, אלא אף אם הוא רוב ממש לא אולי' בתרי', והטעם דכמו שאינו חייב להפסיד מעט משלו להיל הרבה של חברו, (כמבואר ברמב"ם פי"ב מה' גזו"א ובחו"מ סי' רס"ה וכן מפורש בתשו' חות יאיר סי' קס"ה], כ"כ אינו חייב להפסיד מועט הזכות שלו בשביל ריבוי זכות של חברו, וסברא זו ראיתי בס' ציונים לתורה:

וע"כ אי אפשר לומר שהממון נגרר אחר האיסור כיון דבאמת אף בנוגע לממון איכא רוב אלא דשם אין הרוב מועיל הילכך כל חד קאי כדיני': עוד יש לומר דפליגי אי הקדש יש לו קנין ממון לבד האיסור, עי' ש"ש שמעתא ו' פ"ד שהוכיח דבנכסי גבוה לעולם אין דנין תורת ממון רק תורת איסור שבו וביאר לפי"ז דברי התוס' מעילה (כא ע"ב) שהקשו פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס תיבטל, ולכאורה הא קימ"ל ממון לא בטיל, אע"כ דבהקדש אין דנין תורת ממון רק תורת איסור וכשהאיסור נתבטל ממילא אינו ממון הקדש כלל עיי"ש:

וכן מבואר להדיא בש"ס ע"ז (נ"ב ע"ב) אמר ר"פ התם קרא אשכח ודריש ובאו פריצים וחיללוה, פירש"י כיון שנכנסו עכו"ם יצאו כליו לחולין וכיון דנפיק לחולין וקנינהו בהפקירא והו"ל דידהו וכשנשתמשו בהם לעכו"ם נאסרו עיי"ש, ולכאורה נהי דנפקא לחולין מ"מ זה מועיל רק לענין שנתבטלה הקדושה אבל אכתי ממון הקדש הוא, ואין אדם אוסר דשא"ש, אע"כ כיון דנפיק לחולין ופקעה הקדושה שוב אינו ממון הקדש כלל והוי הפקר, ועי' מש"כ בזה בחידושי לקמן (ד"נ.), ועי' כריתות (י"ח ע"ב) כי מכפר יוה"כ על איסורא על ממונא לא מכפר, ולכאורה היא סתירה לדברי ש"ש הנ"ל ובמ"א בחידושי כתבתי ליישב ואכמ"ל]:

ולפי"ז יש לומר דהתוס' והרמב"ן פליגי בזה דהתוס' ס"ל שהקדש יש לו קנין ממון חוץ האיסור, הילכך כיון דלענין איסור אזלי' בתר רוב ומטילין עליו קדושת בכור ממילא נעשה ממון הקדש, נמצא דכשהולכין בתר רוב לענין קדושת בכורה נחשב הליכה בתר רוב לענין ממון, ושוב אין לומר שלא נלך בתר רוב לענין נתינה לכהן דהא כבר החזקנו את הרוב אף לענין ממון גופא:

והרמב"ן יסבור דהקדש אין לו קנין ממון כלל ונחשב רק איסור גרידא הילכך לא הוי תרתי דסתרי, ואף דאזלי' בתר רוב לענין איסור מ"מ לענין ממון אין הולכין בתר רוב וקאי כל חד כדינו, ודו"ק:

והנה מש"כ דקרב לגבי מזבח היינו דמקריבין אותו לשם בכור ואינו צריך להתנות בשלמים מדכתבו סתם שקרב למזבח, וכן מוכח מהתוס' לקמן ד"ה לקולא שכ' דבתמורה קשה דהוי לן להעמיד ממון ביד בעלים ול ניזיל בתר רובא עיי"ש, ולכאו' מה הקשו הרי כיון דלענין איסור מחזקינן לה בודאי איסור שוב הממון נגרר אחר האיסור, אע"כ משום דשם מה שמחזיקין את החמור לאיסור אינו מוכח שהוא בתורת ודאי דאף מספק יש לאסרו ואין זה סתירה לענין ממון, משא"כ בבכור בהמה טהורה כיון דקרב למזבח הרי דמחזיקין אותו לודאי אי נימא שלא יתננו לכהן יהי' לעז שאינו ודאי בכור והקריבו חולין בעזרה, ואם איתא דבתנאי שלמים הקריבוהו הרי גם בהקרבה ליכא לעז אע"כ דבתורת בכור הקריבוהו:

והא דלא חייש למיעוטא לחומרא הוא משום דמה"ת אין חוששין למיעוט כמש"כ התוס' לקמן אלא מדרבנן, ע"כ לא חששו רק היכא דלא יוצמח מזה שום קולא, משא"כ בבכור אי נימא שיקריבוהו בתנאי שלמים אף זה נחשב קולא כיון דלכתחילה צריך ליתן מתן ד', הילכך לא העמידו חכמים גזירתם לחוש למיעוט היכא דאיכא ביטול מצות הקרבה או פגם בהקרבה ע"כ מקריבין אותו בחזקת ודאי בכור, ומחמת זה מחויב ליתנו לכהן ג"כ דאל"כ יהי' חשש לעז שיאמרו שמקריבין חולין בעזרה, וע"כ אף שמעיקר הדין אין הולכין בממון אחר הרוב יש כח ביד חכמים לחייבו ליתן לכהן כדי שלא יוצמח מזה לעז על הקרבה דבמקום תיקון אמרי' הפקר ב"ד הפקר: אך על זה הקשו התינח בכור בהמה טהורה אבל בפ"ח דלא שייך שום גזרה הוי לן לאוקמי אדינא לענין ממון, ותירצו דאף בזה גזרי אטו בכור בהמה טהורה:

ובגוף מחלו' התוס' עם הרמב"ן כאן אין לתלות במש"כ החי' הר"ן סנהדרין (ד"ל.) לענין ע"א שהעיד שהיא מע"ש שאינו נאמן משום שהאיסור תלוי בממון, דשם הוי ענין אחר לגמרי, דשורש מע"ש הוא ענין ממון כמש"כ באבני נזר חאה"ע סי' ק"ל דהא מע"ש אינו אסור באכילה אלא שניטל ממנו כח הממון ואינו רשאי לאכול במקום שירצה ולעשות כאדם העושה בתוך שלו, הילכך העיקר הוא ענין ממון, משא"כ בכל הקדש דעיקרו הוא ענין איסור וממילא הוא ממון הקדש ג"כ:

תוד"ה ואבע"א מעיקרא נמי דהוה בעי למימר דלקולא לא חייש משמע דהיינו לר' ישמעאל אבל לר"מ בכל מקום חייש, ומכל מקום אין לדקדק מכאן דהא דר"מ חייש למיעוטא היינו מדאורייתא מדחייש הכא אפי' להקל שלא ליתנו לכהן, דלא אולי' בממון אחר הרוב וכו':

לכאורה אינו מובן כיון דדעת התוס' דהיכא דנוגע אף לענין איסור אז גם בממון הולכין בתר רוב, אמאי לר"מ לא ינתן לכהן, הא לענין איסור אף ר"מ אזיל כאן בתר רוב דלמיעוטא לא חייש לקילא לענין איסור כיון דהא דחששו למיעוט הוא רק מדרבנן:

אך י"ל כך דלמאן דלא חייש בעלמא למיעוט הוי בממון רק ספק השקול מטעם סמיך מיעוטא לחוקת ממון, וכיון דהוי ספק השקול ולענין איסור הוי רוב מועיל הרוב להכריע את הספק, אבל לר"מ דחייש בעלמא למיעוטא מדרבנן, ומדרבנן נחשב כספק השקול אלא דלקולא לא שייך לחוש למיעוט להקל על איסור תורה, אבל בממון דאף לקולא שייך לחוש מטעם דבממון הפקר ב"ד הפקר, א"כ כל רוב שבממון נחשב כספק השקול אף בלעדי החזקת ממון, וכיון דאיכא חזקת ממון ג"כ נחשב רוב לאייך גיסא, וא"כ אין לומר שהממון נגרר אחר האיסור דרוב אינו מכריע את הרוב, דרק לרבנן דהוי ספק השקול הרוב מכריע את הספק, אבל לר"מ דהוי רוב ורוב, אין הרוב מכריע את הרוב כמו שאין הודאי מכריע את הודאי וכמוכח בפ"ו דטהרות כנ"ל, וזהו רק לר"מ, אבל ר' ישמעאל לפי"מ דאמרי' עכשו דרק לחומרא חייש ולא לקולא, היינו דלדידי' אין המיעוט נחשב כלל רק דלחומרא חייש, משא"כ לר"מ דמחשיב את המיעוט כרוב ממש מדרבנן, ויש חילוק בין חומרא דרבנן לגזרה דרבנן כנודע, ודו"ק כי קצרתי:

באו"ד, ועוד דאין להחזיק שום אדם לרשע בשביל מיעוט שאין מעשרין, עי' מלוא הרועים ערך ר"מ חייש למיעוטא, שכ' דר"מ לא חייש רק למיעוט שהוא בטבע משא"כ במיעוט התלוי בדעות בני אדם, ולכאו' קשה ע"ז מדברי הרמב"ן וריטב"א קדושין (ד"נ ע"ב) גבי חוששין לסבלונות דבדבר התלוי בדעות בני אדם אין הולכין בתר רוב, הרי אדרבא דבזה חוששין טפי למיעוט:

והנלפענ"ד בזה דלעולם בדבר התלוי בדעות בני אדם שניהם אינן בתוקפן לא הרוב ולא המיעוט מפני שבקל יכולין להשתנות [וכהך דמנחות אפשר לנבלה שתעשה שחוטה, ועי' סוטה (מ"ג) גבי ילדה שסבכה בילדה שנטעה לסייג דלא בטלה משום דאי מימלך בת מיהדר הוא], וע"כ ניחא הא דרמב"ן קדושין דכשדנין על הרוב אמרי' שאין הרוב אלים דאף דבפועל מנהגם כך יש בכחם בקל להשתנות ממנהגם, וכל זה במנהג של דבר הרשות דכל אחד יש בו כח לשנות מנהגי, משא"כ כאן גבי דמאי שהמנהג נוגע לאיסור והיתר שאני:

והוא עפ"י המבואר בסה"ק דטבע כל איש ישראלי ונקודה הפנימית שלו היא טוב והרע אצלו הוא רק דרך מקרה וכמש"כ הרמב"ם פ"ב מה' גירושין בהא דגט מעושה בישראל כשר, וע"כ המיעוט שאין מעשרין הוי מיעוט קלוש דאף שבפועל מעשיהם רע מ"מ בכח הם טוב [וכמש"כ המהר"ל נתיב התורה פ"י בהא דע"ה מותר לנחרו כדג דמ"מ ההורגו חייב עליו דרק מצד הע"ה מותר להורגו אך בכח הוא ת"ח עיי"ש ועי' תניא לקו"א פ' ל"ב], אבל הרוב המעשרים אין לומר שבכחס להתהפך לרע דאדרבא בכח כל ישראל הוא טוב וחפץ לעשות רצון קונו וכיון שהמיעוט הוא בכח כהרוב והרוב אינו בכח כהמיעוט לא חייש ר"מ למיעוטא [דמ"א להך דמנחות (כ"ג) אפשר לנבלה שתעשה שחוטה וא"א לשחוטה שתעשה נבלה] ודו"ק:

והנה בתוס' יבמות (קי"ט.) כ' דהא דר"מ גזר על כל הכותים משום מיעוט שנתקלקלו שאני כותים דאומה אחת הן ואין נזהרין במצות כישראל, אך בתוס' דשמעתין ד"ה חלב אהא דריו"ח אכל משחיטת כותי אף דריו"ח ג"כ חייש למיעוטא, כ' דריו"ח ס"ל שאין להחזיק כל הכותים לרשעים אלא הרשע לבדו:

אולי י"ל דמחלקותם תליא אי גרים ישנן בכלל ערבות עי' רש"י ותוס' נדה (י"ג ע"ב) וקדושין (ד"ע ע"ב), דאם נכללו בכ"י העצם שלהם הוא טוב והרע הוא בדרך מקרה כנ"ל ועי' רש"י הוריות (י"ג.) ד"ה אמר ודו"ק:

והלום ראיתי דבר חידוש בנמו"י נדרים (ד"ל) בשם הריטב"א כ' בזה"ל דאיכא מיעוטא דמשתעי כלשון תורה וזה נדר סתם ושכח מה הוי דעתי' ר"מ סבר הלך אחר לשון בני אדם ולא חיישי' בהא למיעוטא ורבנן סברי אדרבא כיון דלשון תורה חיישי' למיעוטא עיי"ש והוא פלא דר"מ ורבנן הפכו שיטתם כאן:

ואולי י"ל דר"מ לטעמו אזיל דס"ל טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר (עי' ריש חולין) וע"כ כששכח על סמך איזה לשון נדר אמרי' דמסתמא לא נדר על סמך לשון תורה כיון דעיקר ענין נדר הוא היפוך מרצון התורה ואם הי' זוכר אז לשון של תורה מסתמא הי' מתעורר שלא לידור כלל ומסתמא על סמך לשין בני אדם נדר (ומצינו קצת דוגמא לזה בריטב"א פ"ק דשבת (די"א ע"ב) אהא דמותר לצאת בתפילין שמתוך שממשמש בהם מידכר דכיר, והק' הרי אדרבא המישמוש גורם שכחת שבת שהרי רואה א"ע כענין שהוא עומד בחול וי"ל דכיון שהוא חייש למשמש בהן בכל שעה מפני קבלת עול מלכות שמים זה יגרום לו שיזכור את יום השבת לקדשו עכ"ל עיי"ש ועי' ירושלמי פ"ק דשבת סוף ה"ג שדיבור בלה"ק גורם טהרת הנפש] ורבנן ס"ל דטוב נודר ומשלם ומסתבר להו יותר דמסתמא דעתו של אדם להיות נגרר בתר לשון תורה:

וראיתי מקשים הא רוב ע"ה מעשרין הוי רובא דתליא במעשה, אך לק"מ דכי אמרי' דרובא דתליא במעשה לא הוי רוב, היינו רק להדחות חזקה שאינה תלוי' במעשה, כמו ברוב בהמות מתעברות ויולדות, משא"כ גבי טבל דאף החזקה תלוי' במעשה במירוח וראיית פה"ב ע"כ סגי ברובא התלוי במעשה, וכדמבואר ברמב"ן כאן דהא דלא אזלי' בתר רזבא דתליא במעשה הוא רק נגד מיעוט שאינו תלוי במעשה עיי"ש, ועי' פסחים (ד"ט) האי ספק וספק הוא:

תוכן העניינים

ראשית בכורים (בכורות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה