ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות · דף יח:
דף יח:
(דף י"ח) בגמ' הכל מודים בספק מעשר שפטור מן המתנות, פירש"י ספק מעשר כגון שקפץ אחד. מן המעושרין לתוכם, ורבינו גרשום פי' כגון קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי דהתשיעי נאכל במומו זהו ספק מעשר: והנה הא דקרא לי' ספק אף דבאמת אין בו שום ספק אלא דגזיה"כ הוא שנאכל במומו [עי' סו"פ מעשר בהמה], הטעם כיון שיש בו צד מעשר ואינו מעשר גמיר שם ספק עליו כמש"כ המהר"ל בבאר הגולה דכל ספק פתיכי בי' ב' הצדדים (ועי' רש"י חולין (קכ"א.) ד"ה מקצת ורש"י גיטין (כ"ב.) ד"ה טבל ובחידושי שם] וה"ה בזה כיון דיש בו צד מעשר נקרא ספק מעשר, אך צריך להבין אמאי לא ניחא לי' לר"ג לפרש לשון ספק מעשר כפשוטו כפירש"י:
ואולי טעמו, דלכאו' בקפץ אחד מן המעושרין לתוכם הי' בדין שיתבטל, אך הא קימ"ל בע"ח חשיבי ולא בטלי, אמנם כשדנין לענין מתנות היינו כששחטו לאחר שנפל בו מום אז הדין נותן שיתחייב במתנות ממנ"פ, אם זה אינו של מעשר הרי חייב ואם הוא של מעשר הרי עכשו כבר נתבטל, דלאחר שחיטה שפיר בטל כדמבואר בזבחים (ע"ד ע"ב) והובא להלכה ביו"ד סי' ק"א ס"ז לענין חתיכה הראוי' להתכבד דאם נחתכה חתיכה אחת אותה חתיכה מותרת ממנ"פ עיי"ש:
ורש"י ז"ל אפשר דס"ל דכמו שאין לח מבטל יבש ולא יבש מבטל לח כמש"כ הש"ך ביו"ד סי' ק"ט סק"ד ה"ה דאין בשר שחוט מתבטל בבע"ח כיון דהוי דבר הניכר בפ"ע וע"כ אף לאחר שחיטה לא יתבטל ועדיין שם מעשר עליו לענין שאינו נמכר באטלז ואינו נשקל בליטרא וע"כ פטור מן המתנות, או אפשר דס"ל לרש"י ז"ל כיון דבמתנות כתיב מאת זובחי הזבח בעי' שיהי' ראוי להתחייב בשעת שחיטה וכאן כיון דבשעת שחיטה אכתי לא נתבטל שוב א"א שיחול עליו החיוב אח"כ, (ולא באתי בזה רק להעיר כי אין הזמן גרמא כעת לברר יותר]:
או י"ל דמחלקותם בהא תליא רבינו גרשום ס"ל כיון דבקפץ אחד מן המנויין לתוכם מה"ת בטל ברוב, אלא דרבנן אמרו דבע"ח חשיבי ולא בטלי, זה אינו מועיל אלא לחומרא, לענין שאסור לשחטן בחוץ עד שיסתאבו, ואפי' לאחר שנסתאבו אסורין להמכר באטלז ולשקל בליטרא אבל לא לקולא לפטור מן המתנות, ולא מבעיא לדעת הרמב"ן והרשב"א דספק ממון עניים דינו כספקא דאיסורא דאזלי' בי' לחומרא אלא אף לדעת הר"ן נדרים (ד"ז.) דדינו כספק ממונא דאזלי' בי' לקולא, זהו רק בספק השקול, משא"כ הכא דמצד הרוב חייב מה"ת ואף דאין הולכין בממון אחה"ר מ"מ במת"כ אם יש רוב לחיוב חייב משום עני ורש הצדיקו, [עי' בדברינו לעיל ד"ט], ע"כ אף שהחמירו חכמים לומר דבע"ח לא בטלי ולהטיל אף על הרוב שם המועט אין זה מועיל לקולא לפטור מן המתנות:
ורש"י אפשר דאזיל בשיטת הסוברים דקנין דרבנן מהני לדאורייתא, וכיון דמדרבנן כל התערובות תורת מעשר עליו לענין שאין לו זכות המכירה באטלז ובליטרא הרי דלענין זה הטילו עליו תורת קדושת מעשר מדרבנן [עי' אבני נזר חיו"ד סי' תל"א] שוב מהני אף לדאורייתא להפקיע מחיוב מתנות כהך דירושלמי פ"א דשקלים ה"ב עייש"ה:
עוד י"ל דרש"י ס"ל דאף במת"כ אין מוציאין ממון ע"י רוב כדמוכח קצת ברש"י מכלתין (מ"ח.) עיי"ש, ועי' רדב"ז על הרמב"ם פי"א מה' בכורים הכ"ה ומלמ"ל שם ה"כ:
בגמ' משל דר' טרפון למה הדבר דומה לשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהם ומסתלק, פירש"י ומתני' נמי דקאמר ר' טרפון יחלוקו כגון שאותו ספק בכור החי נמסר לרועה ואתי בעה"ב וכהן גבי רועה דליכא מוציא מחברו דהא לא קאי ברשותא דחד מינייהו עכ"ל:
וקשה טובא כיון שהבעלים יש להם טוה"נ והם הפקידו אצל רועה את החי וזה שמת נשאר אצלם אמאי לא קאי ברשות בעלים הרי הרועה חייב להחזיר לבעלים והם יתנו למי שירצו, ול"מ למ"ד טוה"נ ממון שהוא לגמרי של הבעלים לשיטת הריטב"א וסייעתו קידושין (נח) וכ"מ בפסחים (מ"ו ע"ב) בסוגיא דהואיל כמה שבארתי בחידושי שם, אלא אף למ"ד טוה"נ אינו ממון מ"מ כיון שיש לו טוה"נ ליתן לכל כהן שירצה הא מחויב הרועה להחזירו לבעלים ומה שייכות יש לכהן דעלמא לבוא להרועה שיתן לו הבכור, ועי' ריט"א שדיבר מזה:
והנה לולא פירש"י ז"ל הי' אפשר לפרש דמיירי במסרו הבעלים שני הכבשים לרועה ונתן לו רשות ליתן אחד מהם לאיזה כהן שיבחר או שהראה לו כהן שהבטיח ליתן לו ואח"כ מת אחד מהכבשים ובאין שניהם הבעלים והכהן דאז לא שייך הממע"ה דכבר אין להם טוה"נ, והמעיין בד' הרמב"ם פ"ה מה' בכורות יראה שמפרש כן מדכתב שם בהל' ה' שנים שהפקידו ב' זכרים אצל הרועה, האחד בכור והשני פשוט ועי' כ"מ שם, הרי שמפרש דברי הש"ס כן דמיירי באופן זה ששניהם הפקידו אצל הרועה:
ועי' לח"מ שם ה"א שכתב ורבינו לא בארו, ולא זכיתי להבין הרי בארו בהלכה ה' אלא דלא מפרש כפירש"י שהחי בלבד נמסר לרועה אלא שניהם ומשכחת לה כמה שכתבתי אך דברי רש"י ז"ל צריכין ביאור, ואולי י"ל דאזיל למ"ד טוה"נ אינה ממון ולא נחשב כל הדבר שלו מחמת הטוה"נ, וכשם שטוה"נ אינו ממון לענין ירושה כמש"פ הרמ"א חו"מ סי' רע"ו כן אינו ממון לענין דין שומרים וכמו שנתמעטו שטרות מדין שומרים מפני שאין גופן ממון, ועי' ש"ך שם סק"ד שכתב בשם תשו' מהר"ם דכשם שאינו יכול להורישו כך אינו יכול להוציאו מאחרים אם הוא תח"י:
וע"כ כשהפקיד בכור שלו אצל רועה, לא נחשב שבעל הבכור הוא המפקיד ואין המקום נקנה לו, דהא גוף הבכור אינו שלו רק של כהנים והוי כפיקדון של כהנים ואבדו הבעלים הטוה"נ שלהם, וע"כ כאן שהוא ספק אם זה החי הוא הבכור ושייך לכהנים או הוא הפשוט ושייך לבעלים אין הבעלים מוחזקין יותר מהכהן דאם הוא באמת הבכור כל כהן הקודם זכה ואי"צ דעת בעלים, ואם כנים דברי בכוונת פירש"י ז"ל יהי' סעד מכאן לדברי הש"ך בשם מהר"ם הנ"ל:
בגמ' אקנויי אקני לי' מקום בחצרו, פירש"י כדי שיזכה כהן בבכורות כשיולדו מיד, עי' ריט"א הביא דברי הריטב"א ב"מ דהטעם הוא כדי לקיים מצות נתינה דאינו מקיים מצות נתינה אלא בנתינת הבכור ממש, וגם רש"י ז"ל דעתו כן, אך לכאורה קשה למ"ל להקנותו מיד כשיולד הרי סגי במה שיקנה לו ע"י חצרו אח"כ:
והנלפענ"ד בזה דהנה נתינה לא שייך אלא בדבר שהיא שלו כמ"ש הב"י אה"ע סי' ק"כ וכן מבואר בתוס' פסחים (ל"ג.) ד"ה תתן, ועי' סנהדרין (מ"ג.) כיון דכתיב תנו מדידהו, והנה הך דחצר בעה"ב ורועה כהן מיירי כשהרועה הוא ממכירי כהונה כמש"כ התוס' לקמן (ל"ה ע"ב) ד"ה מימר, ובמכירי כהונה כיון שהבעלים אינם רשאין לחזור בהם הרי אין הדבר שלו כלל, דבשלמא בכל מתנות כהונה נחשב שלו מצד טוה"נ ואפי' למ"ד טוה"נ אינו ממון היינו שאין גוף הדבר שלו לכל מילי אבל לענין זה בלבד נחשב שלו שהתורה זיכתה לו ליתן לכל מי שירצה, אבל במכירי כהונה כיון דאינו רשאי ליתן רק לזה שוב אינו שלו כלל, וכדמבואר בגיטין (ד"ל.) דשמואל מוקי לה במזכה ע"י אחר ורב מוקי לה במכירי כהונה, משום דבמכירי כהונה אינו צריך לזכות ע"י אחר ויכול בעצמו לזכות עבור הכהן דאינו שלו כלל וכאיש נכרי נחשב (וביאור זה בד' הש"ס גיטין כמדומה לי שראיתי בכתי"ק לרבינו הקדוש זצ"ל בעל אבני נזר] וכיון שאין הדבר שלו אינו מקיים מצות נתינה, ואף שמצות נתינה נתקיימה מאלי' מ"מ הוא לא קיימה (ודמיא לכסהו הרוח ונולד מהול עי' בתוס' שבת (כ"ה ע"ב) ד"ה חובה] :
ואע"ג דגם במכירי כהונה יכול לחזור בו מ"מ כל זמן דלא הדר לא נחשב שלו כמש"כ התוס' ב"ב (קכ"ג ע"ב), ואפי' אי נימא דכיון שיכול לחזור בו נחשב קצת שלו מ"מ מצות נתינה בשלימות אינו מקיים [ועי' תוס' זבחים (ל"ד ע"ב) ד"ה כל ותוס' שם (צ"ה.) ד"ה מכניסן ודו"ק]:
וע"כ אין שום עצה לקיים מצות נתינה אלא כשיקנה לו חצרו קודם לידת הבכור באופן שיזכה הכהן בהבכור תיכף ברגע שיולד יבזה מקיים מצות נתינה כיון דרגע שקודם שבא ליד כהן היתה של הישראל וכיון שהבכור בא מרשות ישראל לרשות כהן נחשב שהוא הנותן דהא נתרוקן מרשותו לרשות כהן בלי הפסק, ועי' תוס' גיטין (ע"ז ע"ב) ד"ה ותיזיל דכיון שהגט בא מרשות הבעל לרשותה הוי כאילו נתנו לה ודו"ק:
וא"ת כיון דבשעה שהי' ברשות ישראל עדיין לא נתקדש ואין עליו תורת בכור לא נחשב נתינת בכור, זה אינו דכיון שעם נתינה זו נתקדש נחשב נתינת בכור, עי' תוס' כתיבות (י"א.) גבי גר קטן מטבילין איתו ע"ד ב"ד ושבת (צ"ט ע"ב) עקירת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתי, וכהנה רבות כנודע:
וזהו מה דאמרי' כאן ניחא לי' דליתעבד מצוה בממוני', כלומר שהוא יעשה המצוה בעצמו בשעה שהממון שלו, כלומר שנחשב נתינה מחמתו [עי' עירובין (ס"ג.) כל הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם ובתשו' נו"ב קמא יו"ד סי' פ"ו]:
ועפי"ז ניחא מה דקשה לכאורה אי משום מצות נתינה הא יש לו עצה אחרת שיתן לו שניהם ע"מ שיחזיר לו אחד מהם דמתנה ע"מ להחזיר מועיל אף במת"כ כדאיתא בקדושין, וכאן לא שייך נראה ככהן המסייע בבית הגרנות, ובאופן זה הרי נתן גוף הבכור לכהן, אך לפי האמור ניחא דכאן דמיירי במכירי כהונה אין שום תקנה רק שיקנה לכהן את הבכור תיכף עם הלידה כנ"ל:
וא"ת הא בכור מצוה להקדישו וההקדש צריך להיות בבית בעלים כדמוכח מלשון הש"ס מי שנולד לו בכור בעדרו מצוה להקדישו ולא קאמר סתמא בכור מצוה להקדישו, ואימתי יקדישנו כאן כיון דתיכף בשעה שנתקדש נכנס לרשות כהן, וא"כ לעומת שישתכר מצות הנתינה בשלימות יפסיד המצוה להקדישו [ועי' תמורה (ד"ח ע"ב) ורמב"ם פ"א מה' תמורה ה"ט דדוקא כל זמן שהוא בביתם עושים תמורה וה"ה לענין המצוה להקדישו]:
הנה לפימש"כ הב"י יו"ד סי' רל"ד דקדושת הגוף חל על דשלבל"ע אתי שפיר דאף כאן יכולין הבעלים להקדישו שתחול עליו הקדושה בשעה שיולד, ועי' שיטמ"ק לעיל (ט"ו ע"ב) סוף אות ב', אך להסוברים דאף קדושת הגוף אינו חל על דשלבל"ע [עי' כ"מ פי"ב מה' נדרים ורמב"ם פ"ה מה' תרומות ה"ט] אפשר דכאן הכהן יוכל להקדיש דכיון שקנה אותו בשעת חלות הקדישה נחשב שנולד הבכור ברשותו וא"כ לא תתבטל מצוה זו, ואף שהבעלים לא יקיימו אותה מ"מ מצות נתינה עדיף שהיא מצוה גמורה אבל המצוה להקדישו אינו אלא ענין מן המובחר כנודע, [עי' שבת (קמ"ח ע"ב) הקדש עילוי וברש"י שם]: