ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות · דף יד.
דף יד.
(דף י"ד ע"א) חוץ מן הבכור ומן המעשר פירש"י שאפי' במומן חלה עליהן קדושה חמורה דבכור רחם מקדשו וכו':
לכאורה אינו מובן מה בכך דרחם מקדשו הא מ"מ לא חזי להקרבה והאיך תחול עליו קדוה"ג וכמו שאם האדם מקדיש בע"מ שאינו ראוי להקרבה לא חלה עליו קדושת הגוף כיון דבשעת הקדישו אינו ראוי, ה"ה כשהרחם מקדשו, וא משום דבבכור לא שייך קדושת דמים הרי עיקר הטעם חסר מן הספר:
ועוד קשה טובא הא בבכור קימ"ל דאפי' נפלים קדשו כדילפי' לעיל (ד"ג.) מפטר שגר בהמה עיי"ש ומי גרע בע"מ מנפל שאין לו חיות כלל ואעפי"כ קדוש בבכורה וא"כ למ"ל לרש"י לפרש הטעם דבכור רחם מקדשו:
אך בזה יש מקום לומר דרש"י אזיל בשיטת הר"י מגא"ש ב"ב קמ"ב שכתב דהא דהמזכה לעובר לא קנה זהו רק בעובר שנולד אח"כ בר קיימא אבל נפל יש לו זכי' במעי אמו שכבר נוצר בו נשמה עיי"ש, וכ"כ י"ל דאף דגלי קרא דנפל קדוש בבכורה היינו כשהי' נפל במעי אמו דזהו שלימותו, אבל ביצא חי לאויר העולם אף בע"מ אינו קדוש, ועי' תוס' זבחים (פ"ד ע"ב) ד"ה ומוציא שכתבו דנפלים עדיפי מטומטם ואנדרוגינוס כיון דאי הוי בר קיימא הוי חזי להקרבה, אך לא עדיף רק מטוחטום ואנדרוגינוס שאין במינם קרב אבל לא מבע"מ, ועי' תמורה (י"ז.) ועי' תוס' זבחים (קי"ד.) ד"ה וקסבר דפשיטא להו דנפל לא עדיף מהנך:
ויש לבאר החילוק שבין נפל לבע"מ באופן אחר דהנה בע"מ אסור להקדישו וע"כ הדין נותן דאף קדושה הבאה מאלי' כגון קדושת בכורה לא תחול על בע"מ, וכמו דמצינו לענין איסור הטלת מום דגוף המום הוי דבר מתועב אפי' נפל מאליו עי' תוס' חולין (קט"ו.) ד"ה כל ובמזרחי עה"ת פ' ראה וגו"א שם, ה"ה לענין קדושת בע"מ כיון דהתורה מאסה קדושת בע"מ מסתמא לא הקדישתו תורה וקדושת בכור הוי קדושת תורה דרחמנא קדשי' ביציאתו מרחם, והא דגלי קרא דנפלים קדשי התם לא שייך איסור מקדיש בע"מ דהנה בתוס' תמורה (ד"י ע"ב) דבעובר לא שייך איסור מקדיש מחוסר זמן ועי' שיטמ"ק זבחים (י"ב.) מבואר הטעם דלא אסרה תורה להקדיש מחו"ז אלא כשראוי להקרבה, ומסתמא אף בבע"מ כן הוא דהא עיקר קרא דעובר בחמשה שמות בבע"מ כתיב אלא דילפי' מיני' לשאר פסולין עי' רש"י חולין (ד"פ ע"ב) ד"ה משום, וא"כ נפל שאינו ראוי להקרבה לא שייך בי' איסור דמקדיש בע"מ ע"כ שפיר קדוש בקדושת בכורה הבאה מאלי', אבל בע"מ שיצא לאויר העולם כשהוא חי כמו דאסור להקדישו כ"כ נימא דקדושת תורה לא חלה עליו:
והנראה לי בזה דהנה העובר כל זמן שהוא בפנים אין עליו שם בע"מ כלל דכמו דמום שבסתר אינו פוסל וכתב באבני נזר חיו"ד סי' ת"ח הטעם משום דענין מום וטומאה אחד הוא כדמפורש בש"ס ר"פ המנחות והנסכים ומוכח לה מקרא דכתיב ואם בבהמה הטמאה אשר לא יקריבו ובבע"מ הכתוב מדבר וע"כ כמו דטומאה עיקרה בגלוי ובית הסתרים אינו מקבל טומאה ה"ה למום שבסתר שאינו פוסל עיי"ש, ואף אנן נימא כמו שטהרה בלועה אינה מקבלת טומאה כ"כ עובר הבלוע במעי אמו אינו מקבל פסול בע"מ (ועי' תו"כ פ' אמור פ"ג אשר יהי' בו מום אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בע"מ נולד בע"מ במעי אמו מנין ת"ל אשר יהי' בו מום עיי"ש ומה שאכתוב בזה בחידושי לקמן בשמעתין ד"ה אם] נמצא דהמום חל בו לאחר שנולד ויצא לאויר העולם, וא"כ לרב הונא דס"ל בחולין (ס"ט ע"ב) בכור למפרע הוא קדוש הרי הקדושה קדמה להמום דכשיצא רובו חלה עליו הקדושה למפרע משעה שהתחיל לצאת ואז עדיין לא הי' בע"מ שעדיין לא הי' נולד דהלידה לא חלה למפרע רק הקדושה:
והנה טעמו דרב הונא דס"ל למפרע הוא קדוש, י"ל משום דקדושת בכור בנגיעת רחם תליא וע"כ לא יתכן לומר דלאחר שיצא רובו קדוש מכאן ולהבא דהא החלק שכבר יצא אינו נוגע עכשו ברחם ולא יתכן לומר שנתקדש עכשו מפני שכבר נגע דהא עכשו ליתא לנגיעה וכיון דבשעת נגיעה לא נתקדש במה יתקדש עכשו ודמיא לקו' התוס' סוכה (ל"ד ע"ב) ד"ה שתהא על שיט הבה"ג דהאיך יתכן שיחול שם מצוה למפרע על המינים שכבר אינם בידו, ואפשר דאף הבה"ג יודה כאן דשם עדיף טפי כמה שאבאר בס"ד בחידושי לפ' יש בכור וכאן דמי טפי להך דמשוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר ל' יום דלא מהני] ואין לומר דדנין אותו כאילו נוגע עכשו, דהא בעי' נגיעה ממש וכמש"כ הרמב"ן דמה"ט אף מב"מ חוצץ כיון דמ"מ אינו נוגע בפועל ממש, וע"כ מוכרח דלמפרע הוא קדוש:
ולפי"ז יובן היטב מה שפירש"י כאן שאפי' במומן חלה עליהן קדושה משום דבכור רחם מקדשו, כלומר כיון, דנגיעת רחם מקדשו מוכרח דלמפרע הוא קדוש כרב הונא וכיון דלמפרע קדוש הרי קדושתו קדמה את מומו דכל זמן שהוא בפנים אין עליו תורת בע"מ, נמצא דהמום חל ביציאת רובו מכאן, ולהבא דאז הוא כילוד והקדושה קודמת דהא חלה למפרע ודו"ק:
ועי' תוס' חולין (ס"ט ע"ב) ד"ה יצא שכ' בזה"ל אם לא נחלק בין מכירה לנכרי להנך, והחילוק מבואר בשיטמ"ק תמורה (כ"ד ע"ב) בהשמטות דכשם שאם חתך אבר אבר והשליך לכלבים לא חלה אח"כ הקדושה למפרע מפני שאין לה ע"מ לחול דלא שייך חלות על דבר שאינו בעולם ה"ה כשנעשה בע"מ לא חלה קדושת תם למפרע דהא בכור תם ליתא עכשו בעולם ולפי"ז אין הקדושה קודמת להמום, אך אפשר דרש"י אזיל לפי שיטת התוס' בתירוץ הא' שם דההיא דלא כרב הונא עיי"ש ודו"ק]:
ולרבה דס"ל מכאן ולהבא הוא קדוש יהי' מוכרח לומר דהא דבכור קדוש כשנולד במומו משום דאפי' נפלים קדשי ולא ס"ל לחלק בין נפל לבע"מ אך רש"י אזיל אליבא דרב הונא כנ"ל:
בגמ' טעמא דנפדו הא לא נפדו אסורין בגיזה ועבודה מסייע לי', לר"א דאמר קדשי בה"ב אסורין בגזו"ע, בשיטמ"ק אות ג' הקשה פשיטא כיון דקדושין הם [כוונתם מטעם איסור הנאה], וי"ל שאפי' קנה הגיזה והעבודה מהקדש עייש"ה, וקשה לי כיון שהבהמה נשארה הקדש האיך מועיל מה שקנה הגיזה שיהי' מותר לגזוז וליהנות ממנה עי' תוס' חולין (קל"ה) ד"ה והא ובמהרש"א שם דכל זמן שהגיזה מחובר להבהמה לא מהני בה פדי' לבדה דהו"ל כפודה אבר מבהמה שכולה קדושה דלא מהני כדמוכח מסוגית הש"ס שם עיי"ש, וחוץ מזה הא הגיזה מכחשת את הבהמה כדמבואר שם:
וכן קשה מעבודה האיך מועיל מה שמשלם להקדש שכר עבור העבודה שיהי' מותר לעבוד הא מ"מ נהנה מבהמה שגופה קודש, עי' ערכין (כ"א.) המשכיר בית לחברו והקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש ומקשה היכי דייר במעילה קאי, ואף דבירושלמי סו"פ מקום שנהגו לכאורה מפורש להיפוך דגרסי' שם המשכיר בית לחברו ועמד והקדישו הרי זה דר בתוכו ומעלה שכר להקדש, כבר כתב הש"ך ביו"ד סי' רכ"א ס"ק מ"ה לחלק בין משכיר לו בית סתם למשכיר לו בית זה דבחשכיר לו בית זה אין ההקדש חל כלל דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד ולא חל ההקדש על גוף הבית רק על השכירות עייש"ה, וא"כ בנ"ד שהקדושה כבר חלה על גוף הבהמה אף שמשלם להקדש עבור העבודה לא מהני דמ"מ נהנה מבהמה שגופה הקדש, ודברי השיטמ"ק צע"ג ומצוה ליישב):
הגה"ה ויש לי בזה מקום עיון בפ"ז דפאה מ"ח המקדיש כרמו משנודעו בו העוללות העוללות לעניים ר' יוסי אומר עוד תירץ השיטמ"ק דמיירי בלית בה שוה פרוטה ואין איסור הנאה בהקדש פחות משו"פ, ולכאורה הא קימ"ל ח"ש אסור מה"ת, אך עי' ברשב"א גיטין (י"ב) דבמעילה אין ח"ש אסור מה"ת, אולי הטעם בזה לפימש"כ הח"צ דח"ש הוא מטעם אחשבי' וגבי מעילה כיון דקימ"ל דאף מתעסק חייב כבש"ס פסחים (ל"ג.) לא שייך אחשבי' כסברת הרמב"ן גיטין (מ"ה.) בהשמטות דכל מקום דלא בעי' מחשבה אין דנין על המחשבה כלל עיי"ש:
וכן יש לתרץ ג"כ עפ"י שיטת המאירי ריש פ' יוהכ"פ דבדעתו בפירוש שלא להשלים אף ריו"ח מודה דשרי מה"ת, אמנם אכתי קשה כיון דלכה"פ איסור דרבנן איכא אף בח"ש, שוב הדרא קושיא לדוכתא פשיטא דהא ד' אלעזר דאמר קדשי בה"ב אסורין בגיזה ועבודה איסורא דרבנן קאמר כדמפורש לקמן (כ"ה.) וקשה קו' השיטמ"ק הא איסור דרבנן בלא"ה איכא אף בפחות משו"פ, מטעם הנאה, ומה יועיל התירוץ דמיירי בלית בה שו"פ וצ"ע:
וגוף קו' השיטמ"ק יש ליישב בפשיטות דר"א בא לאסור אף באופן שגוזז שלא לצורך הנאתו רק לאיזה תכלית אחר כמוש"כ הרא"ש בפ"ק דמכילתין סי' י"א גבי פטר חמור שאם הי' שערו מסובך ומזיק לו או שהיתה לו מכה במקום שערות גוזזו שלא נאסרה בו גיזה אלא מתורת הנאה עיי"ש, וגבי קדשי בה"ב לרבנן בכה"ג שרי ולר"א אסור, וז"פ:
תוד"ה קדושת דמים, פי' בקונ' קדושת דמים פוטרת מן הבכורה כקדושת הגוף כדמפרש לקמן מקראי דפוטרת מן הבכורה, וקשה לפירושו דהתם פטרינן בפסוהח"ק אעפ"י דנפדו מדאיתקש לצבי ואיל וכו' אלא היינו טעמא דקדושת דמים משום דכתיב גבי בכור ישראל ע"כ:
ונלפענ"ד ליישב פירש"י ז"ל עפימש"כ הרשב"א חולין (קל"ט) דקדושת דמים אינו כקנין הגוף אלא כשיעבוד ממון עיי"ש וא"כ אן למעטו מבכורה מקרא דבישראל כיון דהוי רק משועבד להקדש ואיהו מצי לסלוקי להקדש בזוזי דמיא למש"כ התוס' פסחים (ד"ו.) לענין בהמת ארנונא, [ועדיף עוד מבהמת ארנונא מתרי טעמי, חדא דשם מחוסר ממון דוקא וכאן בידו לאיתשולי ג"כ, ועוד דשם אי לא אשכח זוזי שקיל בהמה וכאן סוף כל סוף עומד לצאת לחולין] דכיון דעיקר הבהמה של ישראל היתה מתחילה אלא דמשועבדת לארנונא וכיון דאפשר לסלוקי בזוזי לא יצאה מרשות ישראל עיי"ש, ה"ה כאן כיון דאינה אלא משועבדת להקדש ומצי לסלוקי בזוזי לא יצאה מרשותו הילכך לא מצי למעט לה מבישראל, ע"כ פי' דקדושת דמים פוטרת מבכורה כמו קדושת הגוף, פירוש, דהא דקדושת הגוף פוטר מבכורה אפי' אחר פדיון היא מדקריא רחמנא צבי ואיל ופטור כמו צבי ואיל, הרי דאף שבאמת הוא שה מ"מ כיון דרחמנא קריא צבי ואיל דינו כאילו הי' צבי ואיל בעצם, ועי' תוס' מכות (כ"ב.) ד"ה שהרי וחגיגה (כ"ז.) רחמנא קריי' עץ, וא"כ ה"ה בקדשי בה"ב אף דאינו אלא שיעבוד להקדש מ"מ פטור מן הבכורה דרחמנא קריא קודש לד', וכמש"כ התוס' פסחים (מ"ו ע"ב) בהא דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גבוה דאינו עובר מטעם הואיל כיון דכתיב בו קודש לד' עיי"ש, וזהו מה שפירש"י דקדושת דמים פוטרת כקדושת הגוף, היינו כמו דהתם גלי קרא צבי ואיל כ"כ הכא גלי קרא קודש לד', ואף שהיא כוונה רחוקה, לא נמנעתי מלהעלותה על הגליון, וכל פיטפוטי דאורייתא טבין:
ועי' פי' הרע"ב פ"י דחולין (מ"ב) דהא דקדו"ד מדחה מן הבכורה הוא משום דאין קדושה חלה על קדושה, והנה טעם זה הוא פשוט כדאיתא בפ' מעשר בהמה (נ"ג ע"ב) ובתמורה (ל"ב.) אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בה"ב אין משנין אותן מקדושה לקדושה, ומדפירש רש"י ז"ל כאן טעם רחוק ולא פי' כהרע"ב לפי הנראה ס"ל דהא דאין קדושה חלה על קדושה, לא שייך רק באדם המקדיש דזה ילפי' מקרא דלא יקדיש איש אותו, ועי' רמב"ם פ"ד מה' תמורה הי"א ובכ"מ שם, ואכתי צ"ע בזה:
גמ' נפדין תמימין או לא וכו' ואין צריכין מום שאין קדושה חלה עליהם שלא יהא טפל חמור מן העיקר, לכאורה יש להעיר מר"פ הערל, הערל וכל הטמאין אעפ"י שאינם אוכלין מאכילין לנשיהם ועבדיהם בתרומה ואמאי לא נימא שם אין הנופל עדיף מהעיקר, אע"כ משום דמה שהכהן עצמו אינו אוכל הוא מחמת סיבת הערלות וסיבה זו אינה בהעבד, א"כ גם כאן נימא כיון שסיבת המום ליכא בהולד יחול עליו קדושת הגוף ואף דלא חזי להקרבה משום דאתי מכח קדושה דחוי' מ"מ לא יפדו אותו בלא מום:
אך באמת לק"מ דהא מפורש בר"פ אלמנה לכה"ג (ס"ו.) דערל וטמא רק פומייהו הוא דכאיב להו ופירש"י עומדין לתקן ולאכול עיי"ש וע"כ חשיבי בני אכילת תרומה מעכשו אף שאין אוכלין עכשו בפועל, ואף דערל סתמא נקיט ומשמע דכל ערל מאכיל אף במתו אחיו כשהם גדולים וזה לא יהי' לו תקנתא למול לעולם:
אך עי' אבני נזר חיו"ד סי' שכ"ו דערל כזה שלא יהי' לו תקנה לעולם, אף הוא בעצמו אוכל, כיון דא"א למול לעולם אין עליו שם ערל, וערל שאינו אוכל הוא רק מי שיש לו תקנה למול לאחר זמן, וא"כ אתי שפיר הא דולד בע"מ נפדה כמו שהוא דלא עדיף קדושתו מקדושת אמו, וז"פ: עוד יש להעיר מדברי התוס' תמורה (ד"י ד"ה כי יתנו שכר גידוליו להקדש פי' מה שמשביחין כל שעה בקרקע של הקדש וכ"פ הרמב"ם כר"י בפ"ד מה' מת"ע הכ"ג עיי"ש, והנה שם א"א לפרש דאין ההקדש חל אף על גוף הכרם משום דאינו יכול להפקיע השיעבוד של העניים, דא"כ אמאי יתנו שכר להקדש הא בזה לא שייך לומר שהקדיש השכר המגיע לו דהא אינו מגיע לו שום שכר מהעניים, ולא דמי למשכיר בית והקדישו שחל ההקדש על השכירות המגיע לו מהשוכר כמש"כ הש"ך בפי' ד' הירושלמי הנ"ל אע"כ דעל גוף הכרם חלה הקדושה מיד וא"כ האיך העניים רשאים ליהנות מכרם שגופו הקדש ומה מועיל תשלומי שכר גידוליו:
ואולי י"ל כיון דחייב להניח העוללות ע"ג האילן עד שיבואו עניים ויתלשום נמצא דכרמו משועבד אף להגידול של העוללות ומחמת זה לא חלה הקדושה אף על גוף הכרם עכשו והתחלת חלות הקדושה יהי' לאחר שיתלשו העניים את העוללות, וא"כ מצד עיקר הדין אין העניים חייבין לשלם שכר גידולין להקדש (ועי' ירושלמי פ' האומר ה"א הרי זה עולה לאחר ל' מכרה בתוך ל' אינה מכורה הקדישה לא קדשה ליידא מילה א"ל לאחר שלשים לשאר לו גיזה ועבודה] וזהו באמת טעמא של ת"ק דפוטר ור' יוסי דמחייב זהו רק מדרבנן שלא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון משום שנראה כאילו נהנה מן ההקדש כיון שהקדושה עתידה לחול ממילא ואכתי צ"ע בזה לעת הפנאי ע"כ הג"ה:
לבר פדא דס"ל אין קדושה חלה על העוברין ולא חל עלי' רק קדושת דמים מ"מ כיון דנחית בי' קדושת דמים נחתה בי' נמי קדוה"ג [כשיולד] ורש"י שם לא פירש כן עיי"ש:
וקשה לשיטת התוס' אף בולד של בע"מ מעיקרו נימא מיגו דנחתי' עלי' קדושת דמים נחתי' קדושת הגוף, בשלמא לשיטת רש"י אין להקשות אמאי לא אמרי' בזה מיגו דנחתא וכו' דענין מיגו דנחתא הוא מטעם פשטה ופשטה שייך רק מחמת דיבורו של המקדיש כמבואר בריטב"א ופנ"י קדושין (ד"ז) דהוא מטעם מקדיש בעין יפה הוא מקדיש, וע"כ במקדיש זכר לדמיו כיון דבשעת הקדשו ראוי' להתפשט בו קדוה"ג פשטה הקדושה מחמת דיבורו משא"כ במקדיש בע"מ קבוע וילדה אח"כ דעכשו ליתא לדיבורו, כדמבואר ברשב"א ור"ן נדרים (כ"ט ע"ב) גבי מקדיש לאחר ל' יום ע"כ אין קדושת הגוף מתפשטת ממילא, אך להתוס' שתפסו שם דהקדושת הגוף מתפשטת על הולד כשיולד אף דעכשו ליתא לדיבורו, ע"כ דאף ממילא שייך פשטה, א"כ אף כאן תתפשט על הולד קדוה"ג דהא תם הוא וחזי להקרבה:
אך עי' שם (י"א.) מסיק הש"ס דבר פדא וריו"ח פליגי רק בתם במעי בע"מ [אבל במעי תמימה יכול להקדישו] ב"פ סבר כיון דאמי לא מקדישין קדוה"ג הוא נמי לא קדיש, וקשה ג"כ כנ"ל כיון דחל עליו קדושת דמים תחול עליו קדושת הגוף כשיולד, ומוכרח דהתוס' לא כתבו שם כך רק לפי הס"ד אך לפי המסקנא לא קיימא הכי ובחידושי לתמורה שם הארכתי בזה:
ויש להסתפק לדעת התוס' וסייעתם במכילתין (ל"ח ע"ב) דמום העובר ע"י רפואה חשוב מום קבוע איך הדין במקדיש בע"מ כזה ואח"כ נתרפא אם כשר למזבח מי אמרי' בזה מיגו דנחתא קדושת דמים נחתא קדוה"ג כשנתרפא או דילמא כיון דבשעה שחל עליו קדושת דמים לא הי' יכול להתפשט קדושת הגוף שוב אינו מתפשט אח"כ, וכמש"כ לעיל עפי"ד הריטב"א ופנ"י קדושין (ד"ז.):
שוב נזכרתי מדברי המאירי יומא (ס"ג) דמבואר שם דאף בע"מ עובר אין קדושת מזבח חל עליו ופסול אפי' לאחר שעבר מומו, שכתב בזה"ל הקדישו תוך ז' ליקרב לאחר ז' אין הקדש מזבח חל עליו כלל אלא הרי הוא כמקדיש בע"מ עובר וירעו עד שיוממו במום קבוע ויפדו ויצא לחולין עיי"ש, (ועי' תמורה (כ"ח ע"ב) הרובע והנרבע הם כקדשים שקדם מום עיבר להקדישן וצריכין מום קבוע לפדות עליהם], וא"כ כ"ש בע"מ קבוע העובר ע"י רפואה דפסול להקרבה אחר שעבר מומו:
וכן מוכח קצת בש"ס תמורה (ד"ה ע"ב) ולאביי אי דלא אמר רחמנא ולנדר לא ירצה הו"א כעובר על המצוה וכשר קמ"ל ופירש"י וכשר אפי' להקריב עיי"ש קשה טובא האיך ס"ד דבע"מ כשר להקריב הא מקרא מלא דיבר הכתוב לא תקריבו ואשה לא תתנו מהם, אע"כ קאי על בע"מ עובר, דס"ד שהוא כשר לאחר שעבר מומו [דאף בע"מ עובר אסור להקדישו כמש"כ הרמב"ן הובא בכ"מ פ"א מאיסורי המזבח] קמ"ל, אך דברי המאירי צ"ע ממתני' דקדם מום עובר להקדשן דמי לקדם הקדשן את מומן וחל עליו קדוה"ג ואם איתא דאינו ראוי להקרבה הרי מעולם לא חל עליו קדוה"ג, והנה דברי רש"י תמורה הנ"ל יש לפרש במום קבוע העובר ע"י רפואה אך המאירי שכתב דאף במום עובר דינא הכי זה תמוה כנ"ל וצע"ג וד' יאר עיני:
עוד יש להסתפק בבע"מ קבוע שבידו לרפאותו בכל עת אילי עדיף לענין זה מבע"מ עובר ממילא לאחר זמן דלאו סמיא בידו דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי כדמצינו לענין דשלבל"ע ואילו מחוסר זמן פליגי רש"י ותוס' ביבמות (ל"ד), וכיון שבידו לרפאותו תיכף אמרי' מיגו דנחתא קדושת דמים נחתא קדושת הגוף דכיון שהקדישו סתם הוי כאומר בפירוש שיחול עליו קדושת מזבח לכשירפאנו ולא הוי דשלבל"ע דהא בידו לרפאותו עכשו, ולא באתי בזה רק להעיר: