אור ברסלב
ראשית בכורים (בכורות) בכורות › דף יג.

ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג

בכורות · דף יג.

דף יב:

דף יג.

(דף י"ג.), רב ששת אמר לומר שאינו עובר עליו וכו', אי הכי מכאן ואילך או פודהו או עובר עליו מיבעיא לי' אלא אמר רבא וכו' עי' רמב"ם פי"ב מה' בכורים ה"י שכ' בזה"ל מאימתי חייב לפדותו משיולד ועד שלשים יום ולאחר שלשים יום אם רצה לערפו עורפו אם רצה לפדותו פודה, ואין כאן אלא מצות עיכוב בלבד עכ"ל, ובפי' הרדב"ז שם כתב דפסק כרבא שאם שהה שלשים יום אינו עובר עליו וזהו שכתב אין כאן אלא מצות עיכוב בלבד, אך הכ"מ כתב דפסק כרב ששת דבפחות משלשים אינו עובר מכאן ואילך עובר עיי"ש:

ולפענ"ד הקלושה מסתבר יותר פי' הכ"מ, דהנה לכאורה יש לדקדק בדברי הרמב"ם אמאי מקדים כאן עריפה לפדי' הא קימ"ל דמצות פדי' קודמת למצות עריפה, ועוד דמשטחיות לשונו משמע דתוך ל' אינו יכול לערפו, ואמאי לא נימא שרשאי לערפו תוך ל' כמו שיוכל לפדותו אז, אך יש לפרש כך דתוך ל' אם אין לו במה לפדותו לאו שפיר דמי לערפו דמוטב להמתין אולי יזדמן לפניו במה לפדותו כדי לקיים מצות פדי' שהיא קודמת לעריפה, שהרי אינו עובר כלום במה שמשהה אותו עד ל', אבל אחר שלשים כיון דעובר בשהייתו מוטב לערפו מלהשהותו, וזהו מה שמקדים כאן עריפה לפדי': ואם כנים דברי בהבנת שיטת הרמב"ם, יהי' סתירה מכאן למש"כ התה"ד לענין ברכת לבנה דמותר לעבור על המצוה כדי לעשותה אח"כ מן המובחר, (ועי' ח"צ שהשיב עליו מהך דיבמות (ל"ט.) ובגדול עד שיבוא ממדה"י אין שומעין לו וכו', שהויי מצוה לא משהינן, אך המעיין בנמו"י שם יראה דלק"מ שכתב בזה"ל דשהויי מצוה לא משהינן ולא נעגן אותה, משמע דהעיקר מפני חשש עיגון נגעו בה] עוד רחש לבי לפרש דברי הרמב"ם באופן אחר בהקדם דברי החי' הר"ן פ"ב דסנהדרין אהא דבעון נדרים אשתו ש"א מתה דהיינו כשגומר בדעתו שלא ליתן דזה אינו בכלל בל תאחר אלא בכלל בל יחל, ועי' טו"א ר"ה ד"ו שכ' לפרש בזה הא דערל שלא מל ענוש כרת, והא כל ימיו בעמוד ומהול קאי, אך שאם גמר בדעתו שלא למול לעולם חל עליו ענוש כרת מיד, עייש"ה, וה"ה בזה, דלכאורה צריך להבין מה דאמרי' מצוה לפדותו כל שלשים מכאן ואילך עובר עליו, מהו לשון עובר עליו, הרי אין כאן אלא משום זריזין מקדימין למצות אם משהה מלפדותו כמה שהוכיח במישור באבני נזר חיו"ד סי' שצ"ה דהא דאין מעבירין על המצות היינו רק במעביר מזמן לזמן, אבל כשאינו מפסיק באמצע זמן שאינו ראוי לקיום המצוה אינו עובר מה"ת ואין כאן אלא משום ביטול זריזות בלבד עייש"ה, אך לפי הנ"ל ניחא דהא דאמרי' מכאן ואילך עובר עליו היינו אם גמר בדעתו שלא לפדותו לעולם עובר מיד דאין זה בכלל איחור מצוה אלא בכלל ביטול [וכדברי החי' הר"ן הנ"ל, דכשגמר בדעתו שלא ליתן אין זה בבל תאחר אלא בבל:

הג"ה ומה דקשה לכאורה כיון דלרב ששת לא איתקש כלל לפה"ב, מנ"ל הא דקודם ל' אינו עובר עליו ומה שיעור דל' יום, עי' שיטמ"ק כאן אות א' שהרגישו בזה, ואולי י"ל בהקדם דברי המהר"ל בגו"א פ' בא שכתב דהאוכל מצה כל ז' ימי הפסח לשם חובה אינו עובר בבל תוסיף, דאף דדרשינן מה שביעי רשות אף ששה רשות, מועיל עכ"פ פשטא דקרא לענין שלא יהי' איסור מה שאוכל לשם חובה עייש"ה, וא"כ ה"ה בזה דלעולם הקישה תורה פט"ח לפה"ב, אלא דרבנן לא דרשי הקישא מפני שהוא נגד הסברא, דהא דפה"ב תלוי ביום שלשים הוא מחמת חשש נפל כדמפורש במדרש תנחומא סוף פ' בא וברש"י ב"ק (י"א ע"ב) ושיטמ"ק שם עיי"ש, וממילא לא פלוג אף בקי"ל שכלו לו חדשיו, וזה לא שייך גבי פט"ח והיקש נגד הסברא לא אמרי' עי' תוס' יבמות (פ"ו.) ד"ה אף וקדושין (ד"ה) ד"ה מה ובפנ"י קדושין (ד"ג) ובפסחים (מ"ג.), אך לכה"פ מועיל ההיקש לענין זה שלא יעבור במה שאינו פודה תוך ל'. ע"כ הג"ה:

יחל], ואפשר דאף אם ימלך אח"כ לפדותו אע"ג דמקיים מצות פדיון פט"ח, מ"מ אינו מתקן בפדיונו מה שעיוות במה שגמר בדעתו תחילה שלא לפדותו דאיסורא דעבד עבד, [עי' דוגמא לזה בפסחים (צ"ג.) ר"נ סבר שני תשלומין דראשון תקוני לראשון לא מתקן, ופירש"י דחייב כרת על הראשון אפי' עשה את השני] וע"ז נאמר אם לא תפדה וערפתו דאם גמר בדעתו שלא לפדות שוב אין לו תקנה לתקן מה שעיוות אא"כ עורפו:

אך כל זה כשגמר בדעתו שלא לפדות אחר שכבר הגיע יום שלשים אבל אם גמר בדעתו תוך שלשים אין כאן בית מיחוש, דתוך שלשים נחשב כאילו לא הגיע עדיין זמן המצוה כלל, ואע"ג דיכול לפדותו לכתחילה תוך ל' מ"מ לענין זה מועיל הקישא דפט"ח לפה"ב, ולכה"פ לא יעבור עליו כשגומר בדעתו שלא לפדותו:

ועפי"ז יתפרשו דברי הרמב"ם במש"כ ולאחר שלשים אם רצה לעורפו עורפו ואם רצה לפדותו פודה ואין כאן אלא מצות עיכוב, פי' דאף דלכתחילה מצות פדי' קודמת למצות עריפה, מ"מ אם עברו שלשים וגמר בדעתו שלא לפדותו שוב מצות עריפה קודמת, אלא דמ"מ אם רצה לפדותו פודה ומקיים מצות פדיון אלא שאינו מתקן בזה מה שעבר ע"מ שגמר בדעתו שלא לפדות, ואכתי צ"ע טובא כי לא באתי בזה רק להעיר:

שם בגמ' מצות יבום קודמת למצות חליצה, בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה מצות חליצה קודמת, פירש"י שהמייבם שלא לשם מצוה פוגע באיסור אשת אח, עי' יבמות (ל"ט ע"ב) דזה קאי אליבא דאבא שאול, ועי' ריטב"א ונמו"י ר"פ הבע"י דאפי' לאבא שאול הוא רק מדרבנן כדמוכח מהא דקאמר קרוב בעיני להיות הולד ממזר וכאילו פוגע בערוה, משמע דאינו ממש פוגע בערוה:

וצריך להבין מ"ט דאבא שאול כיון דגם איהו ס"ל דשלא לשם מצוה קונה ביבמתו, וי"ל דהנה החילוק בעלמא בין גדר הותרה לגדר דחוי', דגדר הותרה הוי היתר גמור בלי נדנוד איסור ובגדר דחוי' יש נדנוד איסור אלא שבקושי נדחה, כמבואר בפסחים (פ"ג ע"ב) דלמ"ד טומאה דחוי' בציבור פסח הבא בטומאה פסח פסול מיקרי עיי"ש, והנה יבום הוי גדר הותרה כמש"כ התוס' יבמות (ד"כ ע"ב) ד"ה אטו, והטעם משום שאינו דרך מקרה רק מצותו בכך דלא משכחת יבום בלי איסור אשת אח, וכמש"כ התשב"ץ בטעם דשבת הותרה במקדש וטומאה דחוי' כנודע, וס"ל לא"ש דהא דיבום הוי הותרה היינו רק כשכנסה לשם מצוה, וקיים מצות יבום דבאופן זה הוי מצותה בכך, משא"כ כשבא עלי' שלא לשם מצוה אף דגלי קרא יבמה יבוא עלי' מ"מ היינו רק לענין שהיבום פועל פעולתו, אבל אם דנין על האדם לא קיים מ"ע, [דפעולת היבום אינו תלוי בקיום המצוה דהא קטן שבא על יבמתו קנאה לשי' רש"י וכן. חרש לכולי עלמא אף דלאו בני מצוה נינהו מכל מקום היבום פעל פעולתו, וה"ה לגדול בר דעת שבא עלי' שלא לשם מצוה גלי קרא שהיבום מועיל, וכיון שאין זה דרך מצותי לא הוי גדר הותרה אלא גדר דחוי', וכיון שיש נדנוד איסור אלא דבקושי נדחה נחשב מדרבנן כפוגע בערוה, ורבנן ס"ל דאף בכה"ג קיים מצות יבום ובחידושי לפ' הבע"י הארכתי בזה אכ"מ:

פרק שני (דף י"ג) בגמ' או קנה מיד עמיתך מיד טמיתך בכסף וכו'] ואימא מיד עכו"ם עד דאיכא תרתי, אמרי ולאו קו"ח הוא וכו' ואימא או בהא או בהא דומיא דעמיתך מה עמיתך בחדא אף עכו"ם נמי בחדא:

יש לדקדק כי מקשה הש"ס מעיקרא ואימא מיד עכו"ם עד דאיכא תרתי הוי לי' לשנויי מיד דומיא דעמיתך מה עמיתך בחדא וכו' ושוב לא הי' מקום להקשות ואימא או בהא או בהא, ועוד צריך להבין מנלן למילף מהא דכתיב לעמיתך דכמו דישראל בחדא אף עכו"ם בחדא הא מלעמיתך אינו מוכח אלא דנכרי יש לו קנין אחר ואפשר דגם קנין זה שייך אצלו:

אך עי' תוס' קדושין (י"ד ע"ב) ד"ה הואיל שכתבו דמסתברא דלכל אחד יש קנין לעצמו, ולפי הנראה מדכתיב או קנה מיד עמיתך למעט עכו"ם קים להו לחז"ל למילף דנכרי אין לו השתוות לישראל בתורת קנינים [והטעם אפשר משום דהקנינים נגררין אחר הבעלים כדאמרי' הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וכדאיתא בירושלמי בהא דהקונה כלי סעודה מעכו"ם צריכין טבילה שיצאו מטומאת עכו"ם לקדושת ישראל, ועי' ע"ז (כ"ב ע"ב) חביבה עליהם בהמתן של ישראל ובתוס' שם, ועי' בהקדמת הזוה"ק (די"ג.) וכמה דרשום לון הכי רשים בעירי ועופי דלהון ודו"ק, ומה"ט אף בפעולת הקנין אע"ג דהוי דבר הרשות משונה תורת ישראל משל נכרי]:

והנה בריש מגילה ואימא פרזים בארביסר מוקפין אי בעי בארביסר אי בעי בחמיסר אמר קרא בזמניהם זמנו של זה לא כזמנו של זה, ויש לדקדק כי מקשה הש"ס מעיקרא ואימא פרזים בי"ד מוקפין בי"ד ובט"ו אמאי לא משני תירוץ זה דבעי' זמנו של זה לא כזמנו של זה, אע"כ דכל כה"ג נחשב שאין שניהם שוין כיון דהפרזים אינם חייבין אלא בי"ד והמוקפין בי"ד ובט"ו אבל אי נימא שהמוקפין או בי"ד או בט"ו נחשב שזמניהם שוה כיון דגם המוקפין יוצאין י"ח בקריאת י"ד עיי"ש:

ולפי"ז יובנו דברי הגמ' כאן דמעיקרא כי מקשה ואימא מיד עכו"ם עד דאיכא תרתי לא הוי מצי לשנויי מה עמיתך בחדא כו' דעיקר הטעם של מה עמיתך בחדא הוא בכדי שלא יהי' להם השתוות בתורת קנינים ואף באופן זה נחשב שאינם שוין כבש"ס מגילה הנ"ל, אך כשמקשה אח"כ ואימא או בהא או בהא ע"ז משני שפיר מה עמיתך בחדא וכו':

רש"י ד"ה בבהמתו בעדרו תיבת בעדרו לכאו' כשפת יתר, אולי כוונתו ז"ל שלא נטעה דהא דישראל שנתן מעות לעכו"ם בבהמתו היינו לקנות המקום שהבהמה עומדת שם ועי"ז יקנה הבהמה בתורת חצר, כמש"כ הרא"ש פ"ק דמכילתין סי"ב לכן הוסיף תיבת בעדרו דאם היא עם כל העדר יחד וניידי הרי אין לה מקום מיוחד ואם הקנה לו בחצרו חלק שאינו מבורר הוי כחצר השותפין שאין קונין זמ"ז [עי' ט"ז או"ח סי' ת"מ ס"ק ב'] אע"כ שנתן המעות לקנות הבהמה בקנין כסף, ולזה העירני קצת אחד מהתלמידים: תוד"ה מה וכו' אבל בעכו"ם לא מסתבר שיועיל שטר דקנין שטר לא שייך בעכו"ם כדאמרי' בפ' חז"ה עכו"ם מכי מטי זוזי לידי' אסתלק לי', לכאורה מה ראי' משם הרי התם סגי בקנין כסף לחוד והא דישראל לא קני משום דלא סמכא דעתי' כדמבואר שם:

אך לפי הנראה הראי' כך היא אם איתא דבנכרי שייך קנין שטר הי' בדין דכיון שהישראל לא קנה משום דלא סמכא דעתי', תשאר השדה ברשות הנכרי כמו שהדין בישראל הקונה מישראל במקום שנהגו לכתוב את השטר, אע"כ דנכרי אין לו שייכות כלל בקנין שטר וע"כ מצדו נגמר הקנין תיכף בקבלת הכסף, ואף אם יכתוב אח"כ שטר קודם שזכה אחר לא יועיל כמש"כ בשיטמ"ק שם עייש"ה:

תוד"ה אימא וכו' ועוד י"ל הא דקאמר עכו"ם בחדא לאו בחליפין ששוה בעכו"ם וישראל מיירי וכו' לכאורה קשה כמו דממעטי' עכו"ם מקנין משיכה מדכתיב מיד עמיתך כן יתמעט מקנין חליפין דכתיב וזאת לפנים בישראל וגו', שוב ראיתי בפנ"י קדושין ד"ג ובקו"א שם שהרגיש בזה והניח בצ"ע עיי"ש:

ואולי י"ל עפי"ד הזוה"ק פ' חקת (דק"פ.) דמלפנים הי' הקנין בנעל דוקא ואח"כ כשנתקלקלו הדורות נעתק לשאר חפצים ג"כ עייש"ה, וא"כ י"ל דהא דכתיב וזאת לפנים בישראל למעט עכו"ם זהו רק לפנים כשהי' הקנין בנעל דוקא דנכרים אין להם שייכות בסוד זה, אך אח"כ כשנעתק הקנין לשאר חפצים לית לן למעט נכרים מקנין חליפין:

תוכן העניינים

ראשית בכורים (בכורות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה