ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות · דף יב:
דף יב:
(דף י"ב ע"ב), בגמ' איבעיא להו מהו לפדות בבהמת שביעית, ודאי לא תיבעי לך לאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה כי תיבעי לי' ספק זכו' מאי כיון דמפריש טלה והוא לעצמו לאכלה קרינא בי', או דילמא כיון דכמה דלא מפקע איסורי' לא משתרי כסחורה דמי, יש להעיר לפימש"כ לעיל בדברינו (ד"ט.) דאף הפרשה הוי נתינה לכלל השבט והשה שמפריש אינו נחשב שלו רק שאין בו תורת גזל כמש"כ היראים לענין גזל עכו"ם עיי"ש, וא"כ מ"ש ספק מודאי:
והנה לפי המבואר בריטב"א ע"ז ר"פ השוכר את הפועל דהא דאין לוקחין בהמה טמאה עבדים ושאר מטלטלין בדמי שביעית מפני שאסור לקנות בדמי שביעית דבר שאין קדושת שביעית תופסת בו, ואין קדושת שביעית תופסת אלא בדברים שיכולין להתבער בזמן הביעור עכתו"ד עייש"ה [והא דכל אלו חשיבי דברים שאין יכולין להתבער, לפי הנראה משום דעיקר הביעור הוא האכילה כדאיתא בתוספתא פ"ח דשביעית מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהם לשכניו ולקרוביו וכו', אלא דבלא מצא אוכלין הוא מחלוקת הפוסקים דלדעת הרמב"ם והראב"ד שורפן, ולדעת הרמב"ן וסמ"ג והתוס' מפקירן ויכול לחזור ולזכות בהן, עי' כל זה ברמב"ם פ"ז משביעית וכ"מ שם, וא"כ בהמה טמאה וכל הנך דלאו בני אכילה נינהו ואין עיקר תשמישן ע"י כליון חשיבי דבר שאינו יכול להתבער, הילכך אין קדושת שביעית תופסת בהן דפירות שביעית לא נתנו אלא לאכילה או לכליון כיו"ב שהנאתו וביעורו שוה] וא"כ איסור דלאכלה ולא לסחורה שייך רק במוציא מרשותו הפירות שביעית ולא הכניס תחתיו מאכל אחר שתתפוס בו קדושת שביעית, אבל כשיכניס תחתיו מאכל אחר הרי לא עשה סחורה בפירות שביעית דדבר הקדוש בקדושת שביעית נשאר ברשותו אלא שנתרוקנה מחפץ זה לחפץ אחר:
ולפי"ז יובן הא דמספקא לן כאן אם יכול לפדות ספק פ"ח על בהמת שביעית, דבשלמא כשפודה ודאי פ"ח כיון דנותן בהמת שביעית לכהן והפ"ח נכנס ברשותו תמורת השה אף שהשה נשאר בקדושת שביעית אצל הכהן מ"מ הוא עשה סחורה בפירות שביעית שמתחילה הי' לו דבר הקדוש בקדושת שביעית, ועכשיו הוציאה מרשותו והכניס תמורתה ברשותו דבר שאין עליו קדושת שביעית, אבל כשפודה בו ספק פ"ח כיון שהשה של שביעית נשאר ברשותו הרי לא הוציא דבר הקדוש בקדושת שביעית מרשותו ולא. נחשב סחורה, ואף דעכשיו אינו קנוי לו דהא ההפרשה הוי נתינה לכלל השבט כנ"ל, מ"מ כיון שיש לו רשות האכילה ונשאר הדבר ברשותו כבתחילה לית לן בה, דהא אף בפירות שביעית דעלמא אין לו רק רשות האכילה לכתחילה, או דילמא אף בזה אסור משום דדמי לסחורה דאף זה נחשב הוצאה מרשותו אע"ג דיש לו רשות האכילה מ"מ הא לא נחשב שלו:
אך לפי מסקנת התוס' בע"ז (ס"ב ע"ב) דכשנשאר בקדושת שביעית ביד הלוקח עדיף טפי עיי"ש, משמע דהא דאין לוקחין בהמה טמאה ועבדים בדמי שביעית אינו אלא מדרבנן דמיחזי טפי כסחורה [ודלא כשיטת התוס' יבמות (ע"ג.) דזהו מה"ת] וא"כ גבי ספק פ"ח כיון שהדבר נשאר ברשותו לא מיחזי כ"כ כסחורה, ולא באתי בזה רק להעיר (שם) בתוד"ה ודאי וכו', ותימא דאפי' רבנן לא אסרי משרה וכביסה אלא משום דבעי' דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה ובהמה למלאכה הוי הנאתו וביעורו שוה עכ"ל, משמע מדבריהם דהביעור של הבהמה היא מה שנפחתת ונכחשת מחמת מלאכתה (עי' תמורה (י"א ע"ב) הקדיש חד אבר מהו בגיזה וברש"י שם בעבודה לא תיבעי לך דהא מכחיש לה וקשה הא בעי' דומיא דלאכלה ושם עיקר הכליון הוא בשעת הנאתו משא"כ בבהמה טמאה, אף שנכחשת קצת מחמת מלאכתה מ"מ אין זה עיקר כליון שלה דעיקר הכליון הוא אחר מיתתה, וא"כ אין הנאתה וביעורה שוה, עוד יש מקום עיון בדברי התוס' למ"ל לדייק משמעתין שאסור לקנות בהמה טמאה מדמי פירות שביעית הרי משנה מפורשת היא בפ"ח דשביעית אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית עיי"ש:
אך י"ל כך דלעולם אסור לקנות בהמה טמאה מדמי שביעית משום דאין הנאתה וביעורה שוה דהביעור שלה היא מיתתה ומה שמשליכה לכלבים אח"כ, והנה בשעת מיתתה אינו נהנה כלל הרי הוי ביעור בלי הנאה, ומה שמשליכה לכלבים אח"כ גם מפאת זה אין להתיר דהא קימ"ל שאין מוכרין אוכלי אדם ליקח בהם אוכלי בהמה כדאיתא בירושלמי וברמב"ם פ"ה מה' שמו"י הי"ב עיי"ש, וע"כ לא הקשו התוס' כלל מהא דאין לוקחין בהמה טמאה מדמי שביעית דזהו מילתא דפשיטא שאין הנאתה וביעורה שוה:
אך כל זה רק כשקונה בהמה טמאה לגופה, אבל לשכור בהמה טמאה לקנין פירות ועבודה בלבד אין מקום לאסור דהא אינו נותן הדמי שביעית עבור גופה רק עבור השימוש והעבודה, וכשדנין לענין זה הרי הנאתה וביעורה שוה דבעבודה הכליון היא בשעת הנאתו מה שמתכחשת מחמת רוב העבודה, וע"כ הקשו התוס' רק מכאן, דפטר חמור כיון שיכול למכרו לביני ביני כדאיתא לעיל (ד"ט.) וברא"ש שם דלמישקל מה דשוה טפי משה קטן שפיר דמי נחשב שגוף הפ"ח הוא שלו [וכדמבואר ברש"י לעיל (י"א.) ד"ה ואעפ"י וביותר מפורש בפי' רבינו גרשום שם דכיון דקני לי' לביני ביני נחשב לגמרי שלו] אלא שאין לו בו רשות השימוש והעבודה קודם שיפדנו, וע"כ כשפודה אותו בשה של דמי שביעית אינו מוציא דמי שביעית על קנין גוף החמור רק על קנין שימוש שבו דגוף החמור אינו צריך לקנות דבלא"ה שלו הוא, וע"ז הקשו דבהמה "למלאכה" הא הנאתו וביעורו שוה, ומדוקדק לשון התוס' שכ' בזה"ל משמע דאסור לקנות בהמה טמאה כגון "פטר חמור", דעיקר הקושיא מה שאסור קני' כזו כמו פ"ח דהוי רק קנין לשימוש, ודמיא לראובן שהי' לו בהמה והשכירה לשמעון על שנה ואח"כ חוזר ראובן ושוכרה משמעון בתוך הזמן בדמי פירות שביעית, דזה יש להתיר משום דהגוף בלא"ה שלו ואינו נותן הדמי שביעית עבור גופה רק עבור הקנין פירות דלענין זה נחשב הנאתו וביעורו שוה:
ובנוגע לגוף קו' התוס' עלה בלבי ליישב קצת דאף דהפ"ח נחשב של בעלים אפי' לפני הפדיון כדמוכח מהא דהגונב פ"ח של חברו משלם תשלומי כפל לבעלים, וכדמבואר באריכות בדברינו לעיל (ד"י) עיי"ש, מ"מ כשדנין לענין קנין בדמי שביעית נחשב שנותן דמים גם עבור גוף הפ"ח ולא עבור קנין פירות בלבד, ולא דמי להציור שהבאתי בראובן שהשכיר בהמתו לשמעון על משך שנה ואח"כ חזר ראובן ושכרה משמעון בתוך הזמן בדמי שביעית דהתם אינו חסר לראובן רק הקנין פירות של זה הזמן אבל לאחר כלות הזמן תחזור אליו ממילא לעשות בה כטוב בעיניו, הילכך אף בשעה שהיא מושכרת לשמעון נחשב הגוף של ראובן, משא"כ גבי פ"ח דאם לא יפדנו ישאר באיסורו לעולם ולא יהי' לו שום. תועלת במה שנחשב שלו הילכך דנין כאילו נחסר לו גם קנין הגוף, והא דנחשב שלו לענין תשלומי כפל זהו רק משום שבידו לפדותו על שה בת דנקא [כמש"כ לעיל שם באריכות עיי"ש] אבל אם דנין על הוצאת דמי שביעית מרשותו רואין כאילו הוציאן על קנין גוף החמור כיון דאם לא יפדנו לא יהי' לו בו שום תועלת לעולם, [ועי' ב"ב (ד"נ.) המוכר את עבדו ופסק עמו שישמשנו ל' יום ר"מ אומר ראשון ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי, וברשב"ם שם דאותו שאין לו פירות אין קנין הגוף שיש לו בעבד כלום דאין גופו עומד אלא לפירותיו עיי"ש, הרי דאף דיש לו קנין הגוף מ"מ כיון שהתועלת של קנין הגוף בזה הוא רק לפירות לא נחשב קנין הגוף כלל, ואף ר"י דס"ל שם השני ישנו בדין יום או יומים טעמו מפני שבענין קנין פירות בלבד ג"כ אלים כח השני מהראשון מפני שהק"פ שלו הוא לצמיתות כמובן, אבל בגוף הסברא כ"ע מודו דלא שייך בזה קנין הגוף ממש מפני שאין לו תועלת בגופו רק בפירותיו, ועי' עוד דוגמא לזה בתוס' גיטין (מ"ג) ד"ה מי שכתבו דעבד שאינו שוה אלא לקנס אפי' מוכרו כולו לגמרי אינו מכור דהא אינו שוה כלום ואינו מוכרו אלא לקנס עייש"ה, הרי דאין הקנין מתיחס רק על דבר שיש לו תועלת מזה, וה"ה בפ"ח כיון דעד הפדיון לא הי' יכול לשלוט בגופו כלום נמצא שמוציא דמי פירות שביעית על קנין גופו], ודו"ק היטב:
שם בגמ', ואמר רב חסדא בהמת שביעית פטורה מן הבכורה וחייבת במתנות, פטורה מן הבכורה לאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה, וחייבת במתנות לאכלה קרינא בה, פירש"י ולא לשרפה ואי מחייב בבכורה סלקי אימורים לגבוה:
עי' רי"ט אלגאזי ה' חלה שהקשה אמאי לא נימא דאתי עשה דהקטרת בכור ודחה איסור דלאכלה ולא לשרפה, ואף דאין עשה דוחה עשה, הא קימ"ל דעשה חמור דוחה עשה הקל ואם ישחטו את הבכור בחוץ הוי איסור חמור בשחוטי חוץ שהוא בכרת ואמאי לא דחי עשה הקל דלאכלה עכתו"ד, (הנה הרי"ט אלגאזי הק' לדעת הרמב"ן דחשוב לאכלה דפירות שביעית למ"ע, אך ביותר קשה לדעת הרמב"ם דלא חשוב לה למ"ע והוי רק לאו הבא מכלל עשה, ודעת הרמב"ם דלאו הבא מכלל עשה נדחה מפני עשה, כדמבואר בדבריו פ"ו מה' יבום ה"י עיי"ש]:
ולפענד"נ דלא שייך בזה ענין עדל"ת דלא מצינו עדל"ת רק היכא דהאיסור הוא פעולת האדם, כמו בכל איסורין דעיקר הקפידא שהאדם לא יעבור על האיסור, משא"כ בפירות שביעית דעיקר הקפידא הוא שהפירות לא יבואו לידי איבוד רק יאכלו, לא שייך עדל"ת, דאף שהאדם לא פעל איסור דנחשב כאנוס מחמת העשה מ"מ הא הפירות נאבדין, וכדמבואר מהא דאיצטרך בשמעתין קרא לחייב שביעית בחלה, אף דיש עצה לשרוף ע"י נכרי או ע"י כמה ישראלים מעט מעט פחות מכזית. אע"כ דכאן אין זה תקנה דמ"מ הא החלה הולכת לאיבוד, ועי' טו"א ר"ה (ד"ל ע"ב) שהקשה לפימש"כ התוס' שם דעשה דרבים דחי עשה דיחיד למ"ל קרא דלדורותיכם במנחות (פ"ד) דעומר בא בשביעית תיפוק לה דעשה דרבים של הקרבת העומר דוחה עשה דיחיד, אך לפי הנ"ל ניחא דכאן לא שייך עדל"ת:
ולפי הנראה מה"ט לא חלה כאן קדושת בכורה כלל, וממילא ליכא עשה דהקטרה ולא איסור שחיטה בחוץ, והוא עפי"ד הש"ס תמורה (כ"ה.) אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה, עולה הוי או בכור הוי, ומסקינן דבכור הוי משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, דכיון שסותרין זא"ז מוטב שיתקיימו דברי הרב, וכל זה רק כשבאין לחול שניהם כאחת, אבל כשקדושת עולה באה תחילה כגון אם הקדישו במעי אמו אז קדושת עולה חלה אף שהוא דברי התלמוד, כדאמרי' שם דמבכרת שהיתה מעוברת ואמר מה שבמעי' של זו עולה ילדה זכר יקרב עולה, וא"כ ה"ה כאן כיין שקדושת בכור וקדושת שביעית סותרין זא"ז דמצד בכורה חייב לשרוף האימורין, ומצד שביעית אסור לשורפן, חזינן הי מינייהו קדים וכאן קדושת שביעית קדמה דהולד אף בעודנו במעי אמו הי' עליו קדושת שביעית, וקדושת בכורה באה לחול בשעה שיצא לאויר העולם, הילכך קדושת שביעית אינה מנחת לקדושת בכורה לחול כיון דאי אפשר שיתקיימו שניהם:
והלום ראיתי באבני נזר חיו"ד סי' תמ"ה טעם אחר בהא דבהמת שביעית פטורה מן הבכירה, משום דהתורה לא נתנה לו בהם רק רשות האכילה אבל לשורפם ע"ג המזבח אינם שלו כלל, וכיון שאין האימורים שלו לענין הקרבה חשוב כיד הקדש באמצע דפטור מן הבכורה עיי"ש, ביאור דבריו ז"ל אף דכל בכור אינו שלו דהרי הוא קדוש מאליו ואין צריך להקדישו, מ"מ אין קדושת בכורה חלה רק על דבר שאם לא הי' בכור הי' שלו, וא"כ בכור של בהמת שביעית כיון דאם לא הי' בכור לא הי' לו בו רשות הקטרה נחשב כאילו האימורים אינם שלו, אף בלעדי קדושת בכורה:
ולא דמי למש"כ הט"ז ביו"ד סי' ט"ז ס"ק ח' במי שנשבע שלא לשחוט בהמתו רק יחזיקנה לחרישה, שהלוקח ממנו רשאי לשוחטה אף דלהמוכר לא הי' בה רשות השחיטה דכיון שכל הבהמה היתה שלו הרי קנה אותה הלוקח ושוב יכול לעשות בה כטוב בעיניו עיי"ש, אך התם שאני דעל גוף הבהמה לא חל איסור שלא לשוחטה רק על זה האדם, הילכך הקונה שלא נשבע שלא לשחוט מותר לשוחטה, משא"כ בהמת שביעית שאיסור השרפה חל על הבהמה, ואף שהקדש לאו בר מיעבד מצוה הוא [כדמבואר בתוס' פסחים (כ"ט ע"ב) ד"ה ר"א שכתבו דאף דחמץ אסור בהנאה מ"מ לה בר דמים הוא דההקדש עצמו יוכל למוכרו לנכרי עייש"ה, ועי' מרדכי פ' איזהו נשך לענין רבית במעות הקדש] וא"כ הקדש יש לו רשות השרפה, מ"מ אין זה בא מכח בעל הבכור, וכיון דאין לו רשות הקטרת האימורין הוי כאילו האימורין אינם שלו רק של הקדש ויד הקדש באמצע פטור מן הבכורה:
לכאורה קשה לי הא דין זה דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה רב חסדא קאמר לה ורב חסדא הא ס"ל לעיל (ד"ג) דשותפות עכו"ם אינו פוטר אא"כ יש לו דבר שעושה אותה נבלה, והנה בחסרון האימורין אין הבהמה נעשית נבלה רק טרפה וא"כ אינו מזיק בזה מה שיד הקדש באמצע כשם שאינו מזיק אם יד נכרי באמצע בדבר שאינו עושה איתה נבלה, ועכ"פ חל עליו קדושת בכור בע"מ, ובשלמא לפימש"כ התוס' שם דהגירסא הנכונה היא כבש"ס תמורה (י"א) רב חסדא אמר דבר שעושה אותה טרפה ניחא אבל לפי הגירסא אשר לפנינו קשה:
שוב נתתי אל לבי דגם לפי הגירסא שלפנינו אתי שפיר דאף לענין קדושת בכור בע"מ לא נחשב שלו דאפי' אם הי' חסר ממש מהאברים הפנימיים אע"ג שפסול להקרבה מ"מ אין שוחטין אותו במדינה כדמוכח לקמן (ל"ט.) לאישחוטי ולאיפרוקי לא איבעיא לן, ועי' רמב"ם פ"ב מאיסורי מזבח הי"א, וכ"ש זה שאינו חסר בפועל כלום, הילכך אי נימא שחלה עלה קדושת בע"מ יצטרך לרעות עד שיסתאב ויקבל מום שבגלוי, וכיון שמצד קדושת שביעית אינו רשאי להשהותו אלא עד זמן הביעור נמצא שלענין לשהות עד שיסתאב אינו שלו, וא"כ א קדושת בכור בע"מ א"א שתחול עליו דכמו דאינו שלו לענין הקרבה דאין לו רשות שריפת האימורים, כן לא נחשב שלו לענין רעי' עד שיסתאב דאינו שלו רק עד זמן הביעור:
ואם כנים הדברים נרויח לפרש בזה דברי הרמב"ם פ"ה מה' בכורות שכתב דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה משום דכתיב לאכלה ולא לסחורה, והראב"ד השיג דהא בגמ' מפורש הטעם משום לאכלה ולא לשרפה, אך לפי הנ"ל ניחא דהרמב"ם בא ליתן טעם אמאי פטור מן הבכורה לגמרי ואף קדושת בכור בע"מ אין עליו, ובזה הטעם כנ"ל מפני שאינו רשאי לקיים רק עד זמן הביעור דאין לו רשות הסחורה רק רשות האכילה בלבד עד זמן הביעור, ואף זה בכלל לאכלה ולא לסחורה כדפירש"י סוכה (ל"ט.) שכל פירות שביעית חייבין להתבער בשביעית הן ודמיהן ולא שיעשה בהן סחורה להצניע לאחר שביעית, ואף דהרמב"ם פסק כרב הונא דאפי' שותפת אוזן פוטר, וא"כ הי' סגי בהטעם דלאכלה ולא לשרפה כיון דאין האימורין שלו לענין הקטרה, מ"מ כיון דכאן רב חסדא קאמר לה מסתמא הי' לו הגירסא בגמ' לאכלה ולא לסחורה, ע"כ העתיק הרמב"ם לשון הגמ' כצורתה:
ולפי הנ"ל אתי שפיר ג"כ הא דקשה לכאורה מה בכך שלא יוכל להקטיר האימורים הרי הקטרה אינה מעכבת, ואם אינו רשאי להקטירן נעשו כמו שנטמאו או שאבדו כדאמרי' בפסחים (נ"ט), ובשלמא לתירוץ הא' בתוס' יומא (כ"ט.) ד"ה אלא דהיכא דמתחילה בשעת שחיטת הקרבן לא הי' ראוי להקטרה הקטרה עכבת ולא מישתרי בשר בזריקת דם, אתי שפיר דגם כאן מעיקרא לא הי' ראוי להקטרה, אבל לתירוץ הב' שם משמע דאף מתחילה אינו מעכב, וא"כ מה בכך דאין האימורים ראויין להקטרה הרי הוי כנטמאו או שאבדו דהקרבן כשר וזורקין את הדם, אך לפי הנ"ל אתי שפיר דאין החסרון מחמת שלא יוכלו להקטירן רק מפני שאין האימורין של הבעלים כלל, [שוב נתתי אל לבי דבלא"ה לק"מ דהא דדרשי' בפירות שביעית לאכלה ולא לשרפה שרפה לאו דוקא אלא ה"ה כשהולכין לאיבוד דגם זה נתמעט מלאכלה, וא"כ אף אם לא יקטיר האימורין מ"מ כיון שאינו רשאי לאוכלן הרי הולכין לאיבוד וז"פ:
והא דבהמת מעשר שני חייבת בבכורה כמש"פ הרמב"ם בפ"ה מה' בכורות ה"ט, ואף דבמע"ש ג"כ אין לו רשות הקטרה, התם הטעם כדמבואר בירושלמי פ"ק דמע"ש משום דלוקחין בהמה לשלמים ממעות מעשר שני וגזיה"כ הוא כדאיתא בספרי הובא בתוס' מנחות (פ"ב.) ואכלת מעשר דגנך יכול יקח בהמה למשתה בנו נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה להלן שלמים אף כאן שלמים, דאם לוקח בהמה הראוי לשלמים צריך שתהי' שלמים וכיון דגלי קרא שיקנה שלמים אף דהאימורים קרבים והוא לעצמו אין לו רשות ההקטרה, ה"ה דחייבת בבכורה אף דאין האימורין שלו דבמעשר שני גזיה"כ הוא דקדושת מעשר מתחללת על שלמים משא"כ בשביעית:
שם בגמ' מיתבי האוכל מעיסת שביעית עד של הורמה חלתה חייב מיתה ואמאי כיון דאילו מטמיא בת שרפה היא לאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה, פירש"י חלה טמאה אין לה תקנה אלא שרפה דהאוכל תרומה טמאה חייב מיתה עיי"ש:
לכאורה קשה הא שיטת רש"י ביצה (כ"ז) ופסחים (מ"ו) דחלה טמאה יכול להאכיל לכלבו, ואיך פירש כאן דאין לה תקנה אלא שרפה, וחוץ מזה איך נפרנס דברי הש"ס כאן לשיטת רש"י שם מאי מקשה כיון דאילו מטמיא בת שרפה היא הא יכול להאכילה לבהמתו, ופירות שביעית מותר להאכיל לבהמה: ואף שפסק הרמב"ם פ"ה מה' שמו"י ה"ה דפירות המיוחדין לאדם אין מאכילין אותן לבהמה והוא מהתוספתא, מסתברא דזהו רק להסוברים דתרומה הראוי' לאדם אין מאכילין אותה לבהמה כמש"כ התוס' בכ"מ, וכדאיתא בתדב"א, אבל רש"י לשיטתו דס"ל בב"מ (ד"צ.) דתרומה הראוי' לאדם מותר להאכילה לבהמה בודאי אף בשביעית דינא הכי דלא חמור מתרומה כדמבואר ברמב"ם שם ה"ב דדין פירות שביעית כדין תרומה, ואפי' אי נימא דבפירות שביעית אף רש"י מידה דבראוי לאדם אסור להאכיל לבהמה, מ"מ כאן שהחלה נטמאה ואינה ראוי' עוד לאכילת אדם שוב מיתר להאכילה לבהמה, ואף שהר"ן בפ' אלו עוברין גבי חלה שנטמאת כתב דאסור להאכילה לבהמה משום דהוי מאכל אדם אף שמחמת טומאה אינה ראוי' לאדם, הרי שיטת רש"י אינו כן כדמבואר בדבריו שם שכ' דלהאכילה כלבים א"א שאין שורפין קדשים ביו"ט:
והנלפענ"ד הקלושה בזה דהנה צריך להבין מה שפירש"י בביצה שם דלתתה לכלב ביו"ט אסור משום דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרף הילכך מלאכה היא, דלכאורה קשה טובא אף דשרפת נותר אסור ביו"ט היינו משום דהבערה מלאכה האסורה ביו"ט היא אלא שהותרה לצורך וגבי נותר גלי קרא דלא אמרי' מתוך [כדמבואר באריכות ביראים מצוה קי"ג עיי"ש] משא"כ בנתינה לכלבו שאינה בסוג מלאכה כלל, ואף שי"ל דרש"י אזיל בשיטת הסובר בירושלמי ר"פ במה מדליקין שאסור להצית האור במדורת קדשים מבעוד יום והיא דולקת והולכת בשבת עיי"ש, וכיון דמה שמתבער ממילא בשבת או ביו"ט אסור אף שאינו עושה מלאכה בידים, ה"ה למתבער ע"י אכילת בהמה, אך דוחק לפרש כן דהא בש"ס דילן שבת (כ"ג.) מבואר להיפוך דמוקמי' הא דאין מדליקי בשמן שרפה ביו"ט שחל להיות ע"ש וגם בירושלמי שם משמע דלפי המסקנא לא קאי הכי, ועוד אם איתא דרש מדמה לה לגמרי לקדשים אמאי יהי' רשאי להאכיל לבהמתו הא בקדשים המצוה היא רק בשרפה וכמה שהוכיחו התוס' שם:
אך י"ל דדעת רש"י דשרפה היינו כליון כמש"כ החת"ס חאו"ח סי' ק"ד להוכיח מד' הרע"ב סוף תמורה וכדמבואר להדיא בשבת (י"ז ע"ב) בהא דגזרו על גידולי תרומה משום תרו"ט ביד כהן דילמא משהי לה גבי' עד שעת זריעה ויבוא לידי תקלה, ואם איתא דבעי' שרפה דוקא תפ"ל שמבטל מצות שרפה במה שזורעה אע"פ דאף בזה מקיים מצות שרפה כיון דהוי דבר שזרעו כלה ושרפה היינו כליון, וכ"מ בר"ן ע"ז שכתב דמריקה ושטיפה בכלי מקדש הוא מטעם שרפת נותר עיי"ש, ובס' דברי דוד להט"ז פ' צו, אך בקדשים כיון דאסור להאכילן לבהמתו מוכרח לשורפן, אבל בתרומה טמאה דאין איסור להאכילה לבהמתו דאף כשהיתה טהורה רשאי להאכילה לבהמתו לדעת רש"י ב"מ (ד"צ ע"ב) הנ"ל, הילכך אף כשנטמאת דמצוה לשורפה יכול לקיים המצוה במה שמאכילה לבהמה דגם זה בכלל שרפה כיון דשרפה היינו כליון [ועי' תוס' פ' כ"ש (כ"א ע"ב) ד"ה עבר דלריוה"ג דס"ל חמץ מותר בהנאה אי"צ לשרפו אלא יריצנו לפני כלבו] אך כיון דשרפת תרומה מקדשים גמרי' לה מדאיקרי קודש ובקודש מפורש בתורה לשון שרפה, אף דעיקר המבוקש הוא הכליון לאו דוקא ע"י שרפה, שמעינן מינה דכל כליון שם שרפה עליו, וכיון דרחמנא קריי' שרפה יש עליו תורת שרפה ממש אף לענין איסור מלאכה, כדמבואר בכ"מ דכיון שהתורה קרא אותו כך נחשב כאילו בעצם כך הוא עי' חגיגה (כ"ז ע"ב) שאני שלחן דרחמנא קריי' עץ, ובתוס' מכות (כ"ב.) ד"ה שהרי כיון דכתיב כצבי ואיל הוי כב' מינים מחולקין ממש וחייב משום כלאים וכהנה רבות אין כאן מקום לפורטן:
אמנם כיון דרחמנא קריי' לכליון בלשון שרפה, י"ל דאינו מועיל כליון רק היכא דראוי לשרפה דאז גם הכליון נחשב כשרפה, אבל אם אינו ראוי לשרפה אינו מקיים המצוה בכליון אחר, דבאמת כיון דסגי בכליון כדמוכח ממריקה ושטיפה דכלי מקדש הי' צריך לכתוב כליון סתם לכלול כל מיני כליון, ומדפרט הכתוב לשון שרפה, לכה"פ שמעינן מינה דעיקר המצוה היא שרפה אלא דכל היכא שראוי לשרפה מקיים המצוה אף ע"י כליון אחר [ואף בכלי נחושת משכחת לה שרפה ע"י ליבון באור] ודמיא למש"כ התוס' חולין (פ"ג ע"ב) ד"ה אין דאע"ג דבילה לא מעכבא דיש שום דרש שאינה מעכבת סברא הוא דלכה"פ ראוי' לבילה מעכבת כיון שהזכיר הכתוב בילה עיי"ש, ועי' אבני נזר חיו"ד סי' תמ"ח אות כ"ב בביאור שיטת הר"ן דדוקא כשראוי לאדם חשבינן מה שמאכיל לבהמה כמאכיל לאדם, והביא סמיכין לזה מדברי הרמב"ם בפיה"מ, ועי' שו"ע הרב סי' תמ"ז ס"א וסי' תנ"ז סט"ז, ועי' ט"ז או"ח סי' תרפ"ט אות א' ודו"ק, וה"ה כאן דאין הכליון נחשב כשרפה אלא אם ראוי לשרפה:
ולפי"ז אתי שפיר מה שפירש"י כאן דחלה טמאה אין לה תקנה אלא שרפה, כלומר שאין לה תקנה לכלותה בכליון אחר אא"כ ראוי' לשרפה ובחלה של עיסת שביעית כיון דאינה ראוי' לשרפה אף להאכיל לבהמתו אינו רשאי דהא מוטל עליו לשורפה אלא דכשראוי לשרפה כל כליון הוי בכלל שרפה אבל כשאינו ראוי לשרפה אינו מועיל שום כליון אחר:
ויש להעיר, לפי הנ"ל דכשאינו ראוי לשרפה מחמת איסור אינו רשאי להאכילה לבהמתו למ"ל לרש"י לפרש שם דאסור להאכילה לבהמתו משום דרחמנא אחשבה להבערתה תיפוק לה כיון דביו"ט אינה ראוי' לשרפה מחמת איסור יו"ט אינו מקיים המצוה במה שמאכילה לבהמתו:
אך שתי תשובות בדבר, חדא דלא דמי לשביעית דבפירות שביעית האיסור לשורפן הוא איסור חפצא ע"כ נחשב אינו ראוי לשרפה, משא"כ בזה שהאיסור לשורפו אינו מחמת קדושת החלה אלא מפאת איסור יו"ט דרמי אקרקפתא דגברא, לכן כשדנין על החלה נחשבת שפיר ראוי' לשרפה, ועוד דהתם נחשב ראוי לשרפה מפני שראוי לשרפה למחר וכמש"כ התוס' חולין (פ"ג.) גבי טמא דנחשב ראוי לסמיכה מפני שראוי לכשיטהר:
וא"ת הא גם בפירות שביעית יש עצה להשהות עד זמן הביעור ולשורפה, זה אינו, חדא דאסור להשהות פירות שביעית עד זמן הביעור שיבוא לידי שרפה דזה בעצמו הוי ביטול מצות לאכלה, ועוד הא מבואר ברש"י פסחים (נ"ב.) ד"ה משום דאזיל בשיטת הסוברים דביעור של פירות שביעית אינו שרפה אלא שיפקירם, וא"כ לא יהי' ראוי לשרפה לעולם, ועי' כ"מ פ"ז מה' שביעית הבין שדעת רש"י בזה כהרמב"ם ואני בעניי אינני רואה שום הוכחה דאדרבא מדכתב ויפקירנו במקום דריסת בהמה משמע דאי"צ שרפה, שוב ראיתי ברמב"ן עה"ת פ' בהר הבין ג"כ בדברי רש"י פסחים הנ"ל כמש"כ, דהביעור היינו הפקר אלא דצריך להפקירם גם לחי' ולבהמה עיי"ש, ודברי הכ"מ צ"ע: הנה ע"מ דאמרי' כאן דלולא דגלי קרא לדורותיכם הי' בדין דעיסת שביעית פטורה מן החלה כיון דאי מטמיא בת שרפה היא, לכאורה קשה הא יש עצה להפריש פחות מכזית. דחלה אין לה שיעור מה"ת, ובפחות מכזית לא שייך איסור דלאכלה ולא לשרפה כיון דליכא שיעור אכילה, ועי' פסחים (ט"ו.) אם יכול להציל רביעית בטהרה יציל, משמע דבפחות מרביעית ליכא חיוב שימור בטהרה, וכ"מ ברשב"א שבת (צ"א.), וכ"ש דליכא איסור לשורפה, עי' תוס' פסחים (יג.) ד"ה ושורפין, וא"כ ה"ה לפירות שביעית דלא חמירי מתרומה עי' פ"ח דשביעית מ"ב]:
והנלפענ"ד בזה, כמו שמחלק הש"ס פסחים (ל"ג.) בין הי' לו שעת הכושר להיכא דלא הי' לו שעת הכושר, דבאחמיץ במחובר כיון דלא הי' לו שעת הכושר לא שייך הפרשת תרומה משום דבעי' ראוי לנתינה דכתיב תתן לו ולא לאורו, ה"ה בזה דהנה אף שחטה אחת פוטרת את הכרי זהו רק לענין מצות הפרשה ולענין שהכרי ניתקן מידי טבלו, אבל מצות נתינה לא קיים עד שיתן כדי נתינה כמש"כ התוס' רי"ד קדושין (נ"ח.), אך מה שיצא ידי הפרשה בחטה אחת אף שאינה ראוי' לנתינה היינו רק כשהטבל הי' ראוי להפריש ממנו כדי נתינה, אבל אם לא הי' לו שעת הכושר להפריש ממנו כדי נתינה לא יצא אף ידי הפרשה כמו דאמרי' לענין נטמא במחובר, דפשיטא שאין נ"מ בין אינו ראוי לנתינה מפאת איכותו שהוא טמא לאין ראוי לנתינה מחמת חסרון כמות שהוא פחות מכשיעור, וכ"מ להדיא בתוס' רי"ד שם עיי"ש, ודין חלה הרי שוה לדין תרומה [עי' רש"י פ' שלח פ' ט"ו פ"כ ופכ"א ובנוב"ת יו"ד סי' ר"א], א"כ בעיסת שביעית כיון דלא היתה לה שעת הכושר להפריש ממנה כדי נתינה משום לאכלה ולא לשרפה לא הי' מועיל בה הפרשה של פחות מכשיעור ג"כ:
ועי' ריט"א ה' חלה אות ב' שהקשה לדעת הסוברים דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה הא יש עצה להפריש בשביעית חלה פחות מכביצה ולא יבוא לידי שרפה, אך לפימש"כ ניחא דבעי' הפרשה הראוי' לנתינה ושיעור נתינה אינו בפחות משו"פ כדאיתא בפסחים (ל"ב ע"ב), ועי' בתוס' שם ד"ה ואין ובתוס' גיטין (ד"כ.) וברש"י פסחים שם דשו"פ וליכא כזית כגון בשנת בצורת, וסתם שו"פ הוא יותר מכזית, א"כ בשביעית שהכל הפקר אלא דכשלקח לעצמו והותיר מותר למכור כדתנן בפ"ז דשביעית מ"ג סתם שו"פ הוא יותר מכביצה וא"כ לא מצי להפריש פחות מכביצה דשיעור כזה אינו ראוי לנתינה, וחוץ מזה הא מבואר בתוס' רי"ד קדושין שם שאינו מקיים מצות נתינה בתרומה אלא כשיתן לו דבר חשוב כהך דפ' ראשית הגז וכמה נותן לו משקל ה' סלעים שנאמר תתן לו שיהא בו כדי נתינה עיי"ש, ונתינה חשובה ודאי ליכא בפחות מכביצה, ומכ"ש דאתי שפיר לפי המצאת הנוב"י חיו"ד סי' ר"א דשיעור נתינה גבי חלה מה"ת הוא אחד מכ"ד בעשרון לכל העיסה כנודע: אך אכתי יש להעיר הא יש עצה להפריש כשיעור ואם תבוא לידי טומאה ישרפנה פחות פחות מכזית [לפי הנ"ל דבפחות מכזית אין איסור לאבדה] וצירוף לא שייך כאן דדמיא להך דשבת (ד"פ.) הוציא אות אחת וכתבה וחזר והוציא אות אחת וכתבה פטור מ"ט בעידנא דאפקה לבתרייתא חסר לי' לשיעורא דקמייתא, אף דשיעור הוצאת דיו הוא כדי לכתוב בו ואם כתב בו אות אחת כבר נעשה במקצת תכלית המבוקש של המלאכה, ואעפי"כ כיון שאינם במציאות בעולם בב"א אינן מצטרפות וכ"ש כאן:
אך החילוק פשוט דגבי שבת דבעי' מלאכת מחשבת וכמש"כ הרשב"ם ב"ב (נ"ה ע"ב) דהא דפטור בהוצאת אוכלין פחות מכגרוגרת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה, לא הוי מלאכת מחשבת אלא כששני חצאי השיעור יש להם מציאות בעולם כאחת משא"כ בזה דהאיסור הוא השרפה והכליון דהיינו ביטול המציאות בודאי אף בכה"ג מצטרפין:
וא"ת הא אכתי יש עצה שישרפוה כמה בני אדם כל אחד פחות מכזית, אך האמת יורה דרכו דגבי פירות שביעית אין האיסור מפאת האדם אלא מחמת הפירות שלא ישרפו, ע"כ אין נ"מ בין נשרפין ע"י אדם אחד או ע"י כמה בנ"א, ודמיא להך דזבחים (ל"א.) חישב להאכיל כזית לשני בני אדם מצטרף לפיגול והטעם משום דכתיב יאכל לשון נפעל משמע אפי' שיעור אכילה לכמה בנ"א, וכן לענין מצות אכילת קדשים המצו' מתקיימת בשיעור אכילה לכמה בני אדם כדמבואר ביומא (ל"ט.) שהי' מגיע לכל כהן כפיל, ובתוס"י שם מבואר שהחצו' הי' מתקיימת בזה, והוא משום דכתיב ואכלו וגו' לשון רבים משמע דאין קפידא על האוכל אלא אזלי' בתר נאכל, וה"ה בשביעית דכתיב לאכלה סתם, עיקר הקפידא הוא שיאכלו, וכמו דלענין אכילה לא אזלי' בתר אוכל רק בתר נאכל ה"ה לענין שרפה דילפי' מלאכלה ולא לשרפה לא אזלי' בתר השורף רק בתר הנשרף ואסור אפי' כזית ע"י כמה בני אדם, וזה אתי שפיר בין לשיטת הרמב"ן דמני לאכלה למ"ע ובין להחולקים עליו דהוי רק לאו הבא מכלל עשה:
[הגה"ה ועפי"ז יובנו ד' הרשב"ם דלכאורה קשה הא שיעור כגרוגרת להוצאת שבת הוא הללמ"ס ככל השיעורין כדמבואר בסוגיא דסוכה (ד"ו.), אך לפי הנ"ל ניחא דבא ליתן טעם אהא דבעי' שיהי' מציאות ב' חצאי השיעור בעולם כאחת ואם הוציא ח"ש ואכלה ואח"כ השלים להוציא עוד ח"ש אינם מצטרפין, דלזה מוכרח הטעם משום דלא הוי מלאכת מחשבת ודו"ק] ע"כ הגה"ה:
ובזה נמי ניחא הא דקשה לכאורה הרי מה"ת יש עצה לשורפה ע"י נכרי וא"כ למ"ל קרא דלדורותיכם, אך לפי הנ"ל אתי שפיר כיון דעיקר הקפידא הוא שהפירות שביעית לא ישרפו בזה אף גרמא אסור, ואם נותן שכר לנכרי עבור השרפה נחשב גורם ואסור מה"ת כמש"כ באבני נור חיו"ד סי' ת"ט להוכיח מהא דר"פ הכונס השוכר עדי שקר חייב בדיני שמים עיי"ש, ובחנם מי יימר דמזדקק לי' נכרי, ועי' אבני נזר חאו"ח סי' שי"ט:
ראיתי מקשים אהא דאמרי' כאן וכי מטמיא בת שרפה הוא, הרי יש עצה לבטלה ברוב פירות שביעית טהורים להסוברים דמה"ת מבטלין איסור לכתחילה עיי"ש, והקושיא הוא רק לדעת רש"י דחלה טמאה ביעורה בכל דבר: והנה בגוף דין זה אי ביטול ברוב חשוב כליון עי' תשו' רעק"א סי' י"ט שאין דעתו כן דהעלה שאם ביטל חמץ חד בתרי אינו מקיים מצות תשביתו, אך באבני נזר חאו"ח סי' של"ו כתב דהא תליא בהך סוגיא דמנחות (מ"ח.) דמקשה הש"ס איך פריק לה גוואי הא מכניס חולין בעזרה ומשני' חולין ממילא הויין הרי דכשהחתיכה כבר בעזרה ומכניס רק השם חולין לא נחשב מכניס חולין בעזרה, וה"ה כשהחתיכה נשארה ומבטל השם חמץ לא נחשב השבתת חמץ, אך זהו לפי פסק הרמב"ם שם, אבל לפירש"י שם מוכרח דסברא זו דחולין ממילא הוי נסתר לפי המסקנא ואין חילוק בין מכניס חתיכת חולין למכניס שם חולין, וה"ה גבי חמץ מקיים מצות תשביתו במה שמבטלה ברוב כיון דמבטל שם חמץ עייש"ה, וא"כ כאן דאנו דנין לשיטת רש"י דס"ל דביעור תרומה טמאה אינו מוכרח להיות ע"י שרפה דוקא, לכאו' שפיר הקשו הא יש עצה בביטול:
אמנם לפימש"כ לעיל לבאר דכל שאינו ראוי לשרפה אינו מועיל כליון אחר א"כ כאן שאינו ראוי לשרפה לא יקיים מצות שרפת חלה במה שמבטלה ברוב כמו שאינו מקיים ע"י מה שמאכילה לבהמתו, וכדמפורש ברש"י כאן דחלה טמאה אין לה תקנה אלא שרפה, ולא קשה מידי, ועי' נוב"י תנינא חיו"ד סי' מ"ה שיצא, לדון בדבר החדש דביבש ביבש לכ"ע אין מבטלין איסור לכתחילה, אך מש"כ שם דחתיכה טמאה שנתערבה ברוב לא נתבטל טומאתה דהא מטמאה את הטהורות בזה יש לדון הרבה, ועי' מה שאכתוב בזה בחידושי לקמן (דכ"ב) אי"ה, ואכמ"ל:
יש לי מקום עיון בהא דאמרי' כאן דאי לאו קרא דלדורותיכם הי' בדין לפטור עיסת שביעית מחלה כיון דאי מטמיא בת שרפה וכו', ולכאורה איך יתכן שיתעקר חיוב חלה מפני חשש כזה, ואיך מדמה לה הש"ס להא דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה הא שאני התם דקדושת שביעית הוי מניעה לחלות קדושת בכורה כיון דהאימורין אינם שלו לענין הקטרה נחשב כיד הקדש באמצע כמבואר בדברינו לעיל, משא"כ בזה דאין קדושת שביעית מניעה לחלות שם חלה אלא דאנו חוששין חשש רחוק שמא תטמא ויצטרכו לשורפה, ואיך יש כח בחשש כזה לעקור מצות חלה ולבטל תורת טבל מינה:
והנלפענ"ד ענ"ד בזה עפי"מ שהוכיח באבני נזר חאה"ע סי' תל"ז דאיסור טבל תלוי לפי מסת ההרמה השייך בו, ואם לא יהי' משכחת שיבוא הטבל לידי הרמה לא יחשב טבל כלל עייש"ה, ובתוס' רי"ד פ' האיש מקדש (מ"א ע"ב) ד"ה הואיל, והנה בפ"ח דשביעית מ"ז אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנו לידי פסול, ופי' הרמב"ם והרע"ב דגורם לפירות שביעית שלא יאכלו עייש"ה, הרי דאסור לגרום מיעוט אכילת פירות שביעית אפי' ע"צ הרחוק וכיון שאין לו רשות למעט באכילתה לא נחשב בעלים לענין קריאת שם חלה דהא במה שקורא שם חלה גורם למעט אכילתה אם יארע בה טומאה, וכיון דאינו בעלים לענין קריאת שם חלה ממילא אין בה איסור טבל:
ועי' קדושין (נ"ב.) המקדש בפירות שביעית מקודשת, ובתוס' שם דאע"ג דאסור לקנות בהם חפץ משום לאכלה ולא לסחורה ה"מ לכתחילה אבל דיעבד המקח קיים עיי"ש, ולכאו' אמאי לא נימא גם שם דכיון דלא נתנה לו תורה רשות לקדש בהם את האשה אינם שלו לענין קדושין, אך לק"מ דלענין קדושין לא בעי' שיהי' שלו ממש כמש"כ המג"א סי' תרנ"ח סק"ג ובמחהש"ק שם עיי"ש, ועי' ריטב"א קדושין (נ"ב ע"ב) דלענין קדושין מהני יאוש ברשות גזלן ושינוי רשות ברשותא דידה דכיון דאיהי קניתי' אף הוא קנה אותה עיי"ש, ואף בזה כיון דמ"מ היא זכתה בהם ע"י מקודשת, משא"כ לענין הפרשת תרומה וחלה דבעי' בעלים ממש כמש"כ התוס' לעיל (י"א.) ד"ה הפודה ע"כ כשאין לו רשות לגרום מיעוט אכילתן אין עליו שם בעלים לענין הפרשת חלה, דשביעית אפקעתא דמלכא הוא ואדעתא דהכי לא זיכתה לו תורה:
שם ברש"י ד"ה חלה טמאה אין לה תקנה אלא שרפה דהאוכל תרומה טמאה חייב מיתה, וקשה טובא הא בתרומה טמאה ליכא אלא עשה, וכבר הרגיש בזה הגרעק"א בגה"ש:
ולחומר הנושא נלפענ"ד דקאי על זר האוכל תרומה טמאה, דזר האוכל תרומה שהוא במיתה, זהו אף בתרומה טמאה, כדמבואר בפ"ו דתרומות מ"א דזר שאכל תרומה טמאה, ג"כ משלם חומש, ובפ' כלל גדול (ס"ט ע"ב) מיתה במקום כרת וחומש במקום קרבן וכיון דחייב חומש בשוגג ע"כ דבמזיד חייב עלי' מיתה, ואף דכהן טמא שאכל תרו"ט אינה במיתה התם הטעם דחילול טומאה כבר הי' בו, משא"כ בזה דחילול זרות לא הי' בו כמש"כ באב"נ או"ח סי' תקל"ה בהג"ה עיי"ש:
[הגה"ה ומה שהוכרח רש"י ז"ל לפרש כן אפשר משום שפי' בפ' ב"מ (כ"ה.) דהמצוה לשרוף תרו"ט הוא משום תקלה, ולכאורה אמאי ניחוש לתקלה שמא ישכח כהן ויאכלנה בשוגג הא הוי שגגת עשה ונודע מש"כ הרמב"ן פ' ויקרא דאפי' שגגת לאו א"צ כפרה, ובחי' הר"ן ר"פ הנחנקין דלא גזרי' אטו שגגת לאו עייש"ה:
[הגה"ה ומה דקשה לכאורה לפ"מ שהעלה באב"נ שם דאין זר חייב אלא במקום שהוא מצוה ועבודה בכהן, אולי י"ל עפימש"כ הרדב"ז ללשונות הרמב"ם ח"ה סי' רצ"ג דאף שאין נותנין מת"כ לכהן ע"ה מ"מ תרומה טמאה רשאי ליתנה לו דמוטב שיאכלנה ע"ה משרפתה עייש"ה, ואף שהדברים מרפסין איגרא, מחויבין אנו למשוכי נפשין אדרב, ולפי הנראה תפס דאף תרו"ט יש ענין מצוה ועבודה באכילתה אלא דלכתחילה אינו רשאי לאוכלה, ואם עבר ואכלה איסורא דעבד עבד, ומ"מ העבודה נתקיימה, דמצות אכילת תרומה אין תכלית המבוקש מצד האוכל אלא מצד ואף דבתוס' מנחות (ד"ה ע"ב) כתבו דאף משום עשה גזרי' מ"מ כאן דאיכא סרך מצוה ג"כ כמש"כ הרדב"ז [עי' הג"ה] לא הי' מקום לגזור כ"כ ע"כ פירש דהחשש תקלה שמא יאכלנה זר:
וזה מתאים עם מה שפירש"י בשבת (י"ד.) ד"ה ופסיל להו והתורה הזהירה על התרומה לשמרה בטהרה, ועי' מהרש"א שם שהק' למ"ל האי טעמא תיפוק לה שיבוא לאכול תרומה טמאה, אך לפי הנ"ל ניחא דמשום חשש שמא יאכל תרומה טמאה לא הי' מקום לגזור כל כך כנ"ל, ע"כ פירש דהגזרה הוא מפני איסור דמשמרת תרומותי דזה אסור אף בשוגג דהא מ"מ התרומה נטמאת ואין האיסור מפאת האדם המטמא, אלא דאנו חוששין להתרומה שלא תטמא:
עי' ירושלמי פ"ג דשקלים ה"ב מהו לצאת ביין של שביעית, ופי' הקרבן עדה שם דס"ד דארבע כוסות איתקש למצה דבעי' לכם ושביעית אינו חשוב לכם עיי"ש, וקשה טובא הא פירות שביעית שפיר חשוב לכם דהא לענין חלה בעי' לכם דכתיב ראשית עריסותיכם, ואעפי"כ עיסת שביעית חייבת בחלה, ולפי הנראה דס"ד לפסול משום דאין מקדשין רק על יין הראוי לנסך ע"ג המזבח, ויין של שביעית אינו ראוי לנסכים משום לאכלה ולא לשרפה, והא דבאמת מקדשין עליו משום דלא ממעטי' רק מה דפסול לנסך מחמת גריעותא, כמש"כ התוס' ב"ב (צ"ז.) ובשו"ע סי' ער"ב:
ברש"י ד"ה לדורותיכם כתיב בשביעית וכו' וכתיב מראשית עריסותיכם וגו', לכאורה תיבות אלו וכתיב מראשית עריסותיכם נראין כשפת יתר: אך י"ל דבא לתרץ בזה קושיות התוס' כאן ד"ה כיון שהקשו הא יכול להפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית על זאת, ותירצו כיון דלא מצי לאפרושי מגופה הוי כמו מן החיוב על הפטור עיי"ש, ולכאורה מנא לן הא, אך לפירש"י ניחא כיון דכתיב מראשית עריסותיכם משמע שההפרשה צריכה להיות מן העיסה, והא דמועיל כשמפריש ממקום אחר הוא משום דהוי כאילו הפריש מכאן, וע"כ כשאינו יכול להפריש מני' ובי' לא מהני, דאין לומר דנחשב כאילו הפריש מכאן רק היכא דיכול להפריש מכאן בפועל ממש, כמש"כ לעיל להוכיח מכ"מ:
עוד נ"ל לתרץ באופן אחר והוא העיקר, דהנה אי לאו קרא דלדורותיכם הי' בדין שעיסת שביעית פטורה מן החלה, אלא דחידוש הוא שחידשה תורה כאן דחלה נוהג לעולם אפי' בשביעית, אך יש להסתפק על איזה אופן נאמר החידוש, אי החידוש הוא שיכול להפריש מני' ובי', או דילמא מני' ובי' אינו רשאי להפריש משום דזה סותר לקדושת שביעית אלא דמחויב להפריש ממקום אחר עליו, ואף דבעלמא כל שאינו יכול להפריש מני' ובי' אף ממקום אחר אינו מפריש דהוי כמן החיוב על הפטור כמש"כ התוס' וכן הוא בירושלמי פ' כ"ש, מ"מ כאן חידשה תורה דמועיל הפרשה ממקום אחר: וזהו כוונת רש"י באמרו וכתיב מראשית עריסותיכם וגו' להורות דהחידוש נאמר לענין שיכול להפריש מני' ובי', וזה ילפי' מדסמיך קרא לדורותיכם אצל מראשית עריסותיכם, ועי' בפיה"מ להרמב"ם פ"ט דשביעית מ"ח שכתב דהלימוד דעיסת שביעית חייבת בחלה הוא מדכתיב ראשית עריסותיכם, ולכאורה אינו מובן הא בגמ' מרבי' לה מלדורותיכם, אך לפי הנ"ל ניחא דאף כוונת הרמב"ם כן הוא דמזה ילפי' דמפריש מני' ובי' ג"כ, ועי' בתויו"ט ובתוס' חדשים שבמשניות שם:
שם תוד"ה כיון, אע"ג דיכול להפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית על זאת ומקיף שתיהן מ"מ הך לאו בת תלה היא, ולא מצי לאפרושה מגופה הוי כמו מן החיוב על הפטור עכ"ל, עי' פסחים (ל"ב ע"ב) דאין מפרישין תרומת חמץ משום דהוי ראשית שאין שירי' ניכרין, ובירושלמי שם דאפי' אם הפריש חמץ על מצה אינה תרומה, מאחר שאילו מינה עלי' אינה תרומה, ואפי' הימנה למקום אחר אינה תרומה עיי"ש, וכ"כ להיפוך הוי כמן החיוב על הפטור:
עי' רי"ט אלגאזי שהקשה ע"ד התוס' אך הי' אפשר להפריש מפירות שאינן של שביעית הא הוי מן הישן על החדש, ותירץ דכוונת התוס' על פירות שביעית של חו"ל שאין קדושת שביעית נוהגת בהן ואם הכניסן לארץ חייבין בחלה מה"ת, ושוב דחה זה לפי"מ דאיתא בספרי מנין שלא יתרום מפירות הארץ על פירות חו"ל ת"ל וכל מעשר הארץ, משמע דגזיה"כ הוא אפי' באופן דהוי מן החיוב על החיוב:
ולפענ"ד דיחוי זה חוזר ונראה דיש מקום לחלק בין תרומה לחלה, דגבי תרומה תבואת א"י ותבואת חו"ל שהכניסו לארץ אין מעלתן שוה, דתבואת א"י ראוי' להפרשת תרומה תיכף משנתלשה ור"ל עלי' שם דגן [עי' ריטב"א קדושין (ס"ב.) מדכתיב דגנך ולא דיגונך משמע משעה שראוי לידגן] משא"כ בתבואת חו"ל דאינו ראוי להפרשה מתחילה, וכיון דלאו בני בקתא חדא נינהו לגמרי אין מפרישין מזע"ז כדמבואר במנחות (ל"א.) דבשניהם דרבנן אין תורמין מזע"ז אם אין חיובן שוה, ועי' ב"י יו"ד סוס"י של"א בשם סה"ת, וה"ה היכא דשניהם חייבין מה"ת מ"מ כיון שאין מעלתם שו' אין תורמין מזע"ז וכאן אין מעלתן שוה כנ"ל. [ועי' מכילתין (מ"ג.) מבכור לא אתי שכן קדושתו מררם וכהנה רבות] משא"כ בחלה שאינו ראוי להפרשה עד שעת גלגול אין שום נ"מ בין תבואת א"י לשל חו"ל הכניסו לארץ דשניהם באו לידי ראויות הפרשה בשוה, הילכך שפיר מפרישין מזע"ז: (שם) תוד"ה הכא, הקשה ר"ת נילף מעומר דעיקר לשרפה ואמר בפ' כל קרבנות שומרי ספיחין בשביעית היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, ופריך היכא מייתי עומר בשביעית וכו', שאני התם דכתיב לדורותיכם, י"ל דלא ילפי' בכור מעומר דאיכא פירכא טובא מה לעומר שכן קרבן ציבור ודוחה שבת וטומאה, ועוד א"א לקיים עומר בשביעית אלא בפירות שביעית אבל בכור וחלה מתקיים בשנה שביעית בבהמות אחרות ובפירות אחרים עכ"ל: ובשטמ"ק הנאכל, שהתרומה תאכל ע"י כהנים או ע"י קנין כספם, ובתרומה טמאה אף דכשדנין על האוכל איסורא קעבד, מ"מ אם דנין על התרומה נתקיימה בה העבודה, (ועי' בפיה"מ להרמב"ם סופ"ק דגיטין דאכילת תרומה של עבד דמיא לאכילה בהמתו של כהן ואינו שום מעלה אצלו ובפסחים (ע"ב ע"ב) מבואר דהא דעבד שהי' אוכל בתרומה שאמרו לו מת רבך פטור משום דעבודה רחמנא אכשר ודו"ק] וכיון דגבי כהן נחשב עבודה בדיעבד זר חייב עלי' דוגמא למה שמצינו לענין שחו"ח דכל שאם עלה לא ירד נחשב ראוי להתקבל בפנים וחייבין עליו בחוץ, ע"כ הגה"ה:
ובשיטמ"ק מנחות שם תירצו בסגנון אחר קצת וז"ל דא"א שלא יביאו עומר בשביעית, אבל בכור אפשר שלא יולד בכור לישראל בשביעית עיי"ש, משמע דבעומר הטעם דמציתי בכך והוי גדר הותרה, משא"כ בבכור, דהוי דרך מקרה, וכמש"כ התשב"ץ בטעם דשבת הותרה וטימאה דחוי':
ויש להעיר למאן דס"ל במנחות (פ"ג ע"ב) דאם הביא מן הישן כשר והכא דא"א הוי כדיעבד, וא"כ אפשר להתקיים עומר בפירות ששית, ויהי' מוכרח לתרץ כתירוץ הא' משום דהוי קרבן ציבור ודוחה שבת וטומאה, וכשם שמצינו בק"צ דאף משום לכתחילה דוחין את השבת כהא דמנחות (ס"ד.) אומרין לו לכתחילה הבא שמנה ושחוט:
הקשה לי ח"א מה שייך גבי עימר לאכלה ולא שרפה הרי אם לא יקריבו העומר לא יותר חדש וילך הכל לאיבוד, אך לא קשה מידי דאפי' למאן דס"ל דבזמן המקדש עומר מתיר, מ"מ אם לא יהי' עצה להקריב העומר בשביעית יהי' מיתר בלי עומר דדמיא לחרב המקדש, דבזמן שאין ביהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר, שוב ראיתי כן בטו"א ר"ה (ד"ז), ובמנח"ח נסתפק בזה והניח בצ"ע:
שם בגמ', זאת אומרת נחשדו כהנים על פטרי חמורים, וקשה טובא אמאי נחשדי הא אין להם שום הפסד בהפדיון דהא מעכב השה לעצמו, וגם אין לחוש שמא לא בקיאי דכהנים רובן ב"ת ואין נותנין מתנות לכהן ע"ה וכבר הרגיש הריט"א בזה:
ולולא דמסתפינא הייתי אימר דהא דקיימ"ל שאם אין לו שה לפדותו פודהו בשויו, זהו רק כשהבעלים באים לפדותו או איש אחר פודה אותו קודם שבא ליד כהן, אבל אם נתן הפ"ח להכהן והכהן בא לפדותו אינו יכול לפדותו בשויו אלא בשה דוקא, וכדמוכח מלשון הרמב"ם והשו"ע שגבי פדיון הכהן לא הזכירו שויו אלא שה בלבד, וטעמא דמילתא דבתורה מפורש רק שה והא דמועיל פדיון בשויו משום דלא יהא חמור מהקדש ע"כ אמרי' דלא אמרה תורה בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו, והנה השתוות לפדיון הקדש יש לו רק קודם שבא ליד כהן. דפדיון הקדש מועיל לב' דברים היינו להפקיע האיסור ולהפקיע הקנין ממון של הקדש, וה"ה לפ"ח קודם שבא ליד כהן, אבל לאחר שבא ליד כהן דאז אין רק להפקיע איסורו בלבד [כמש"כ הרדב"ז ח"א סי' תצ"ו דאם נתן לכהן הפ"ח בעצמו יצא ידי נתינה אלא של טל על הכהן לפדותו לפי שהוא אסור בהנאה עיי"ש ועי' בפסקי מהרא"י סי' רל"ה שנסתפק בזה, אך הרדב"ז תפס כן בפשיטות] אין לו השתוות כלל לפדיון הקדש, ע"כ בלתי רחוק לומר דאז פדיונו בשה דוקא, ומה גם דבכהן לא שייך הא דלא אמרה תורה שה להחמיר עליו יכו' דאצלו ליכא שום צד חומרא ועדיפות במה שפודהו בשויו, ע"כ קם דינא כפי המפורש בתורה ופ"ח תפדה בשה:
ועי' לעיל (כט ע"ב) אלא יש לך דבר שהקפידה עליו תורה בשה ומותר ומי הקפידה וכו', אלא יש לך דבר שהקפידה עליו תורה לאפקועי לאיסורי' בשה, ולכאו' הא אף לאפקועי' לאיסורי' מועיל בשויו, [ועי' פירש"י שם] אך לפי הנ"ל אתי שפיר דהיכא שאין הפדיון רק לאפקועי' לאיסורי' בלבד כגון בשכבר בא ליד כהן וכדברי הרדב"ז הנ"ל בזה הפדיון בשה דוקא: ואם כנים הדברים יובן קצת מה דאמרי' דנחשדו הכהנים על פ"ח דאם הי' הדין שיכול לפדותו בשויו הרי כל כהן יכול בנקל לפדותו בלי שום טרחה והוצאת ממון, לא הי' מקום לחוש, דאטו ברשיעי עסקי', אך כיין דמוכרח לפדותו בשה, הרבה כהנים אין להם שה ויצטרך לקנות שה כדי לפדותו, ע"כ יש לחוש שמא בתוך הזמן יעבוד בו בלי פדיון, ואכתי צ"ע בזה לעת הפנאי:
עוד עלה בלבי לפרש הא דנחשדו הכהנים על פ"ח באופן אחר, היינו אם נתפוס דבמה שנותן הפ"ח לכהן לא יצא ידי נתינה כמה שנסתפק התה"ד בפסקיו סי' רל"ה עיי"ש [ודלא כשיטת הרדב"ז הנ"ל], ולפי"ז מה שהכהן פודהו הוא כמו הפודה פ"ח של חברו אלא דשם פדיונו פדוי לבעלים וכאן פדוי לכהן דע"מ כן נתן לו, והנה בחידושי לעיל (ד"ט.) כתבתי דכשמפריש שה לפדיון פ"ח נחשב הקנאה לכלל שבט כהנים וע"כ בזה נגמרה מצותו, אלא דאח"כ נתנה לו תורה כח וטוה"נ ליתנו לכהן פרטי, וא"כ ה"ה לכהן הפודה פ"ח שנתן לו לישראל, בשעת הפדיון היא נותנו לשבט כהנים, אלא דכיון דהטוה"נ ליתנו לכהן פרטי נשארה אצלו יכול לעכבו לעצמו:
והנה ביומא (ל"ה ע"ב) אחר שכלתה עבידת ציבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבידת יחיד ומוסרה לציבור, ובתוס' שם דאף דרבנן חיישי שמא לא ימסור לציבור יפה הכא מודו דאנן סהדי דכה"ג מסר לה יפה שהוא גדול בתורה ויודע שיש למסור יפה עיי"ש, ולכאורה קשה מהא דגיטין (ד"כ ע"ב) היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עלי' והרי היא יוצאה מתח"י מי אמרי' אקנויי אקניתי' או דילמא לא ידעה לאקנויי פירש"י לא גמרה ומקנייא דבר שאין בלבה לתת מתנה גמורה ומסיק הש"ס דאף אשה ידעה לאקנויי עיי"ש, ומה זה שכ' התוס' דדוקא כה"ג שהוא גדול בתורה מוסר יפה:
אך י"ל דשם אין הטעם משום דאשה ידעה לאקנויי קנין גמור לצמיתות דבר שיוחזר אלי', אלא דעל אותו זמן שמסרה לו גמרה ויהבה לי' גוף ופירות ולא קנין שימוש בלבד, וכיון שנעשה שלו לגוף ופירות על איזה זמן שוב ממילא קנה אותי לצמיתות בע"כ של מקנה כמש"כ הריטב"א גיטין (פ"ד) דהנותן לחברו קרקע על יום אחד גוף ופירות נחלט לו לגמרי דכיון דפסקה פסקה כדאשכחן לענין גט עיי"ש, וכל זה התם שמסרה לו הטבלא כדי לגרש בה שהוציאה הדבר מידה לכה"פ על איזה זמן, וכן בכל הנך דמייתי הש"ס בגיטין (ד"כ.) שם, אבל בהך דיומא שעשתה לו אמו כתינת, כיון שאינו מוסר הכתינת בידים לרשות אחר אפי' על זמן מיעוט אמרי' דלא ידע לאקנויי בלב שלם אי לאו כה"ג שהוא גדול בתורה:
וא"כ בנ"ד שנותן הפ"ח לכהן והכהן פודה אותו כיון שאין השה יוצא מרשותו לא ידע לאקנויי בלב שלם לשבט כהנים כיון שסוף סוף ישאר אצלו ואנן הקנאה לשבט כהנים בעי' אלא שאח"כ יזכה לעצמו, ואף דמשטחיות לשון הש"ס לא משמע כן דא"כ מה מועיל כשפדאו בפניו, ומה זה דאמרי' מהו דתימא ה"מ היכא דמיחזק לן דמיקרי וכו', אך יש לפרש הא דמועיל כשפודהו פניו הייני באופן שמזכה השה לכהנים או לכהן פרטי ע"י אחר לאיזה זמן ומועיל עפי"ד הריטב"א הנ"ל או במעמ"ש שמועיל במת"כ, ומה דאמרי' דמורה בה היתירא אין הפירוש שיעבוד בו קודם פדיון ממש דאטו ברשיעי או בע"ה עסקי', אלא דמורה בה היתירא לפדותו בינו לבין עצמו וישען על בינתו שידע לאקנויי בלב שלם ולמסור יפה ודו"ק, [ועי' לעיל (י"א) ישראל שהיו לו עשרה פט"ח שנפלו לו מבית אבי אמו כהן וכו' מפריש עליהן עשרה שיין וכו', התם ג"כ יצטרך להפריש באופן המועיל כמו כאן, ואולי יש לחלק דהתם הפדיון נוגע רק לעצמו הילכך אין לנו לחוש שמא לא יפריש בלב שלם, משא"כ הכא דחובת הפדיון מוטל על הישראל אלא שמוסרו לכהן שהכהן יפדנו בשבילו יש להם להבעלים לחוש טפי שמא לא ימסור בלב שלם, ועי' תשב"ץ ח"א סי' ע"ז] ואף כי ידעתי שפי' זה דחוק ורחוק להעמיס כן בשטחיות סוגי' הגמ' נכנסתי בפרצה דחוקה לחומר הנושא ומי שדעתו רחבה יפרש באופן מרווח יותר, וד' יצילנו משגיאות ויאר עינינו במאור תוה"ק, ועי' מש"כ בזה בס"ד בפ' יש בכור (דנ"א.): (שם) בגמ' מת פט"ח ר"א אומר יקבר, עי' שיטמ"ק אות ב' שכ' אע"ג דר"א מקיש פט"ח לפה"ב ושם אם מת לאחר שלשים חייב ליתן ה' סלעים לכהן לענין זה לא מקשינן לפה"ב דהתם חיוב הוא שהטיל הכתוב על האב אבל הכא אי בעי ישראל עריף לי' לחמור ואינו חייב לכהן כלום עכ"ל:
לכאורה יש סתירה מכאן לדברי הריט"א שחידש דכל שאינו עולה לעריפה אינו עולה לפדי', דא"כ לא הוי מקשה מידי דלאחר שמת הפט"ח כיון דלא שייך בו ענין עריפה אינו עולה לפדי', אך אחר העיון נראה דאין ראי' מכאן לסתור דברי הריט"א, דהנה צריך להבין שורש החילוק שבשיטמ"ק כאן ומה בכך דאי בעי ישראל עריף לי', ולפי הנראה ס"ל דהא דחייב לפדות את הבן כשמת לאחר ל' אין הפדיון מחמת מהותו של עכשיו דכשמת ואינו בעולם לא שייך בו ענין פדיון אלא כיון שנשתעבד למצות פדיון בעודו בחיים מחויב להשלים שיעבודו [ועי' בפ' יש בכור (נ"א ע"ב) דמדמה לה הש"ס לעולת ראי' מה עולת ראי' יורשין חייבין וכו', או לערכין דגלי קרא יעריכנו אפי' מת עייש"ה, ובדברינו שם], וכיון דמחמת שיעבוד אתינן עלה זה שייך רק בפה"ב שחל עליו מחיים שיעבוד גמור, משא"כ בפט"ח כיון שבידו לערפו לא חל עליו שיעבוד פדיון כלל, [ועי' ריב"ש סי' קנ"ט דהנשבע שלא לקדש ביין שבועה חלה עליו דהא אפשר בפת, וכן הנשבע שלא לייבם בלבד, הרי דלא נחשב שיעבוד כיון דיכול לפטור עצמו באופן אחר, ועי' ח"א תשב"ץ סי' ק'] ולפי"ז י"ל דגם השיטמ"ק מודה דכל שאינו עולה לעריפה אינו עולה לפדי', אלא דלא סגי בהאי טעמא כיון דאין אנו באין להזקיקו לפדותו מצד מציאותו של עכשיו, אלא מחמת שיעבודו שמכבר, ואז הי' עולה לעריפה, ע"כ הוכרח לתרץ דכאן לא חל עליו שיעבוד כלל משום שהי' בידו לערפו, וא"כ מצד העבר אינו חייב, ומצד עכשיו פשיטא שאין לחייבו דהא עכשיו אינו עולה לעריפה ודו"ק: