אור ברסלב
ראשית בכורים (בכורות) בכורות › דף יב.

ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג

בכורות · דף יב.

דף יא:

דף יב.

(דף י"ב.), בגמ' מהו לפדות בבן פקועה וכו', רב אשי אמר פודין בו מר זוטרא אמר אין פודין בו, ומבואר בגמ' וברשב"א ב"ק (ד"מ.) ובחולין (דף ע"ד.) דמחלקותם תליא אי ילפי' שה שה מפסח, ועי' רמב"ם לפי גרסת הכ"מ דפסק כרב אשי דפודין בו וכ"פ הטור, וא"כ לרבנן לא ילפי' שה מפסח ולפי"ז צריך להבין אמאי אין פודין בכלאים ובטרפה הרי שה הוא, ובשלמא אי ילפי' שה מפסח ניחא דכלאים וטרפה פסולין לק"פ ואין במינם קרב, אבל אי לא ילפי' וממעטינן רק מה שאינו שה הא כלאים וטרפה שה נינהו:

ואולי י"ל דרבנן ס"ל דכלאים הבא מרחל ועז אף דכל אחד מהם בפ"ע שה הוא מ"מ התולדה משניהם אינו חשוב שה, כיון דפתיך בו צד רחל וצד עז לא נקרא שה רק ברי' בפ"ע [וכיוצא בזה ראיתי בס' צפנת פענח פ"ה מה' מצה ה"ו שיצא לדון בדבר החדש, דאם עירב קמח מחמשת מיני דגן ועשה מהן עיסה פטורה מן החלה ואין יוצאין בה י"ח מצה דהוי כמין חדש לגמרי וכמו פרדה דהוי מין בפ"ע עיי"ש, והנה דבריו בזה הם מקושי הבנה דאטו במצה מפורש בתורה שתהי' מחמשת המינים, הרי הא דאין יוצאין אלא בחמשת המינים הוא משום דבעי' מצה שראוי' לבוא לידי חימוץ, ומה"ט לריב"נ אף באורז יוצאין יד"ח מצה כדמפו' בפ' כ"ש (ל"ה.) וה"ה לענין חלה דילפי' לחם לחם ממצה, וא"כ מה בכך שע"י תערובות נעשה כמין חדש הרי סוף כל סוף בא לידי חימוץ ושפיר יוצאין בו י"ח מצה וחייב בחלה, ולומר דאף בטבעו נשתנה מחמת התערובת ואינו בא לידי חימוץ, זהו ודאי דבר רחוק כמובן, אך גוף החידוש שע"י התערובת מקבל מהות אחר וכאילו הוי מין בפ"ע ניתן להאמר:

ואם כנים הדברים נרויח בזה לפרש דברי התוס' פסחים (ל"ו ע"ב) ד"ה אוציא עי' מהרש"א ופנ"י שם שנתקשו בדברי התוס', ולפי הנ"ל י"ל דאם נמעט כל שיש במינו בכורים, יוכל לצאת י"ח מצה ע"י תערובת של ב' מינים יחד כגון אם יערב קמח חטים עם קמח שעורים ויעשה מהן עיסה דנחשב אין במינו בכורים דנעשה כמין בפ"ע שאינו לא חטים ולא שעורים, ולענין מצה יצא י"ח דהרי סוף סוף בא לידי חימוץ, דמצה לא דמי לבכורים דגבי בכורים הקפידא היא שיהי' משבעת המינים, משא"כ במצה דתליא רק בדבר שיוכל לבא לידי חימוץ ודו"ק):

עי' רמב"ם פי"ב מבכורים ה"ח שמנה טרפה וכלאים ושחוט ומסיק דלא נקרא שה אלא כבשים ועזים חיים בלבד, ומשמע דמלשון שה ממעט לכל הני, ולא משום גז"ש דשה שה מפסח, ולפי הנראה טעמו דפסק כרב אשי דהוא בתרא דס"ל פודין בב"פ והוא לית לי' גז"ש דפסח, והא דאין פודין בשחוט משום שאינו נקרא שה, וכדפירש"י על ב"פ דכשחוט דמי ולאו שה הוא. וכן כלאים לא נקרא שה דחשוב ברי' כמש"כ לעיל, וכן טרפה בנחתכו רגלי' מארכובה ולמעלה, משום דשה שלם משמע כמה שיתבאר לפנינו:

ובזה מיושב מה שתמה הלח"מ פ"ה מעבודת יוהכ"פ ע"מ שפסק הרמב"ם דאם מת הכהן קודם שיכפר בדמו הכהן האחר נכנס בדמו, והא בגמ' תלי לה אי שחוט נקרא שה וכיון שפסק דשחוט לאו שה הוא הרי לא נקרא פר ג"כ עיי"ש, ולפענ"ד לק"מ דהרמב"ם פסק כאן וכאן כרב אשי דהוא בתרא, ורב אשי ס"ל דשחוט לאו שה הוא ומה"ט אין פודין בו אף דל"ל גז"ש דשה שה מפסח, ומ"מ לגבי פר הכהן נכנס בדמו כדקאמר רב אשי ביומא (ד"נ.) מסתברא כמ"ד דם איקרי פר דכתיב בזאת וגו' אטו בקרני' מעייל לי' עיי"ש, כלומר אף דבעלמא שחוט אינו בכלל שה ולא בכלל פר מ"מ כאן ע"כ קרא דחיק ומוקי אנפשי' דהכוונה הוא על דמו של פר, דאף הראשון אינו בא בגוף הפר אלא בדמו, ואתי שפיר רב אשי לשיטתי' והרמב"ם פסק כוותי', ועי' ריטב"א יומא (מ"ט) ד"ה א"כ:

והא דאין פודין בטרפה אף דחשוב שה, י"ל דטרפה דהכא מיירי בנחתכה רגלי' מן הארכובה ולמעלה כדפירש"י ור"ג במתני', ולכאורה אינו מובן למה נקטו טרפה זו דוקא, אך לפי"ז יובן דכיון דרבנן לא ילפי שה שה מפסח אמאי אין פודין בטרפה הא טרפה ג"כ שה הוא, אך י"ל כיון דמחוסר הרגל חשוב רק מקצת שה, וכמו דאמרי' לעיל (ד"ג) דשותפות עכו"ם פוטר משום דבכור כולו בכור במשמע, ה"ה שה כל שה משמע וכשנחסר מקצתו הרי אינו כל שה, ואף דאם נחסר דבר שאינו עושה אותו טרפה חשוב שה שלם כדמבואר מהא דבעי' קרא ליפסול מחוסר אבר בעופות, מ"מ אם חסר אבר שהנשמה תלוי' בו נחשב שנחסר חלק מהשה כיון דחיות השה תלוי בו, וכדס"ל לרבא במכילתין (ד"ג) דדוקא אם יש לו לנכרי בו דבר שעושה אותו טרפה פוטר, הרי דבפחות מכזה נחשב עדיין כל בכור וה"ה כאן, ואף דקימ"ל צבי הבא על התיישה חייב בחצי מתנות, כמש"פ הרמב"ם פ"ט מה' בכורים, וביו"ד סי' ס"א סי"ח משום דאמרי' שה ואפי' מקצת שה, וע"כ החילוק שבין הך דבכור לזה, כמש"כ התוס' חולין (קל"ב.) ד"ה וצריך, לחלק בין צבי הבא על התיישה לשותפת כהן, דהתם כל שיות שבו מחויב והכא לא מתחייב כל שיות שבו עיי"ש, וה"ה גבי בכור דכולו בכור הוא ויש בו מקצת שפטור היינו חלקו של נכרי, וא"כ בנ"ד דדמי לצבי הבא על התיישה לכאורה אין למעט מטעם מקצת שה, אך האמת יורה דרכו דכאן שאני, והוא עפימש"כ הריב"ש סי' שמ"ז לחלק בין טלית של שותפין לסוכה של שותפין דהתם רחמנא אמר שלא ישתמש אדם בטלית שלו אלא כשהטיל בה ציצית, וכיון שקצתה שלו הרי הוא משתמש בשלו בלא ציצית, אבל בסוכה א"א לומר כן דכיון שחייבה אותו תורה לישב בסוכה שתהי' שלו איך נאמר שתפטרהו בחצי' שלו עכ"ל, הרי תפס דיש חילוק בין חיוב הנובע מחמת החפץ כגון ציצית דבזה סגי אף במקצת שלו, לחיוב שאינו מצד החפץ דכיון דחייבה אותו תורה לישב בסוכה צריך לישב בסוכה שכולה שלו, ולא סגי בשותפות דנחשב רק במקצת שלו, והדברים עתיקים, וה"ה בנ"ד דאף דצבי הבא על התיישה חייב בחצי מתנות היינו משום דלענין זה סגי אפי' במקצת שה כיון דהחיוב נובע מכח שה הלזה, משא"כ כשבא לפדות פטר חמור בשה כיון דאין החיוב נובע מכח זה השה רק מצד הפ"ח, ואם חייבה אותו תורה לפדות בשה גמור לא יוכל לפדות בשה כזה שנחשב רק מקצת שה, ודו"ק היטב, ולהסוברים דהא דאין פודין בטרפה קאי על כל הטרפות אפי' אם לא נחסר ממנו כלום כדמוכח ברמב"ם פי"ב מה' בכורים שסתם וכתב דאין פודין בטרפה ולא כתב דמיירי בנחתכו רגלי' מהארכובה ולמעלה, מ"מ אפשר דאף לשיטתם הטעם משום דנחשב רק מקצת שה דכיון דשחוט לאו שה הוא הרי עיקר חשיבותו של שם שה הוא מפאת החיות שבו, וכיון דקימ"ל טרפה אינה חי' הרי יש גרעון בתואר השה ולא נחשב כל שה, ועי' רשב"א נדה כ"ג גבי מאי נ"מ לאתסורי באחותה ובריש תשו' שבות יעקב ואכתי צ"ע בזה:

וב נוגע לגוף דברי רש"י ור"ג הנ"ל ראיתי להתויו"ט שכתב דה"ה בכל הטרפות, אך באמת דוחק לומר דרש"י ור"ג שכתבו דקאי אנחתכה רגלי' מן הארכובה ולמעלה לאו דוקא הוא, ובודאי מעוטפת בזה איזה כוונה, והנראה לי בזה לפימש"כ באבני נזר חיו"ד סי' רצ"א בטעמו של הרמב"ם שפסק דאם פדה בנדמה פדיונו פדוי משום דבאמת הי' בדין לפדות גם בשו"פ כמו בהקדש דשוה מנה שחלל על שו"פ מחולל, אך בהקדש הטעם דאין אונאה להקדש, אבל כאן דהפדיון שייך לכהן הרי יש אונאה להדיוט, אך אם כבר פדה בנדמה כיון דספק הוי אולי הועיל הפדיון א"כ כבר פקע חזקת הכהן ולא נשאר רק לקיים מצות פדיון מספק ולזה מועיל אפי' בשו"פ וא"כ לא גרע הנדמה משו"פ עיי"ש, ולפי"ז ה"ה בטרפה שאין הפדיון מועיל בדיעבד הוא רק בודאי טרפה, אבל בספק טרפה בדיעבד הועיל הפדיון מטעם הנ"ל, וע"כ פירש"י כגון נחתכו רגלי' מן הארכובה ולמעלה דזה הוי טרפה גלוי' וודאית, להוציא שאר טרפות הפנימיות שמחיים הוי רק ספק טרפה בזה הפדיון מועיל בדיעבד, ואף אם יתברר לאחר שחיטה שהיא טרפה מ"מ יש כמה טרפות שנוכל לומר השתא הוא דנטרפו, ע"כ נקטו מילתא פסיקא דבנחתכו רגלי' מן הארכובה ולמעלה וכיו"ב לעולם לא יועיל הפדיון:

עי' רי"ט אלגאזי שהק' על הרמב"ם מירושלמי פ"ב דבכורים דאם פדה בכוי יחזור ויפדה בשה ומ"ש מנדמה, ולפענד"נ ליישב עפי"ד אבני נזר הנ"ל בטעמו של הרמב"ם בנדמה כיון דספק הוא מועיל בשו"פ, אך י"ל דכל זה הוא רק כשהבעלים לא ידעו שהוא נדמה דאז לא נתכוונו להונות את הכהן הילכך אף אם נודע אח"כ שהוא נדמה כבר יצא י"ח, דאין כאן אונאה כיון שהי' שלא במתכוין, [כדמבואר בתשו' מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' י"ט דאיסור אונאה הוא רק במתכוין להונות, וכ"מ בחינוך מצוה של"ז מדכתב שהוזהרנו שלא להונות הבריות מדעת עיי"ש,] משא"כ היכא דידע שהוא נדמה ואעפי"כ פדה בו הרי נתכוין להונות מספק, דשמא אין לו דין שה ונמצא שנותן לו רק שוה שה, והיכא שאינו נותן לו שה הרי מחויב ליתן שוויו של חמור, בזה אין הפדיון מועיל בדיעבד כיון דיש כאן אונאה, ולפי"ז יהי' מוכרח לומר דמש"פ הרמב"ם דבדיעבד אם פדה בנדמה פדוי היינו רק כשלא ידע שהיא נדמה דהא נדמה אינו ניכר בו הפסול, אבל אם ידע אף הרמב"ם מודה דאינו פדוי, וא"כ לק"מ מדברי הירושלמי גבי כיי דאינו פדוי בדיעבד דשם הרי ניכר לכל שאיני שה ממש ובזה אף הרמב"ם מודה, ובלתי רחוק לפרש כן דמש"כ הרמב"ם דפדוי היינו רק כשלא ידע, אף דלכאורה כל כי האי לא הי' לו לסתום, אך מסתמא מיירי בכה"ג דאם ידע למ"ל להכניס עצמו בספקות הרי הי' יכול להחליף טלה זה הנדמה בטלה אחר וליתן לכהן, אע"כ דבלא ידע מיירי ובדיעבד אינו חייב לחזור ולפדות דממ"נ יצא י"ח: וראיתי במנחת חינוך שכתב דהרמב"ם שפסק דאם פדה בנדמה פדוי ס"ל דבפ"ח אם פדאו בשו"פ מועיל בדיעבד, אך זה קשה לפענ"ד מהא דלעיל (י"א ע"ב) קשיא הילכתא אהילכתא לא קשיא כאן בבא לימלך כאן בעושה מאליו דבעושה מאליו אף בשה בת דנקא סגי עיי"ש, ואם איתא דבדיעבד אפי' בשו"פ מחולל מאי רבותא דשה בת דנקא:

בשיטמ"ק אות ב' הקשה למ"ל קרא לפסול נדמה ת"ל דהוי בע"מ עיי"ש, ולכאורה הא הוי מום שבסתר, בשלמא במקצת סימנין דומה לאמו שפיר קאמר ריו"ח לעיל (ד"ג ע"ב) דהוי מום קבוע דשם הוי מום שבגלוי משא"כ בכולו נדמה הרי אין המום ניכר בו, אך י"ל כיון דבשעת לידה הי' ניכר המום דהא ראו שרחל נולד מן העז חשוב מום שבגלוי אף דאח"כ אינו ניכר כלל, ודמיא למש"כ התוס' תמורה (י"ז.) ד"ה אי הכי דיוצא דופן חשוב אין במינו קרב כיון דתהי בי' אינשי היי כברי' משונה, אף דמה דתהי בי' אינשי הוא רק בשעת לידה, ועי' תוס' עירובין (ד"ה ע"ב) ד"ה ארבע דכשהועמד לשם לחי יש קול ואיכא היכירא עייש"ה, הרי דאף שאח"כ אינו ניכר כלל מ"מ כיון דבשעה שהעמידו איתו לשם לחי נתפרסם הדבר חשוב מחמת זה ניכר לעולם וה"ה בזה [ונודע מש"כ התשב"ץ דדבר הידוע לכל אף שאינו נראה נחשב פרהסיא, וכדמבואר מהא דאמרינן והא אסתר פרהסיא הואי] ועי' תוס' ב"ק (צ"ח.) ד"ה מתיב בהא דהכהו על אוני וחרשו עבד יוצא בו לחירות, דנחשב מום שבגלוי, כיין שלפי מנהגו שמתנהג והולך ניכר שהוא חרש אף שאינו ניכר כשהיא ישן או עומד, ובשיטמ"ק שם בשם תוס' שאנן נסתפקו אם גם בכהנים וקדשים פוסל מום כזה עיי"ש, ולפי"ד השיטמ"ק כאן פשיטא דפוסל כיון שלפי התנהגותו ניכר המום הרי המום גלוי וידוע לכל ונחשב מים שבגלוי אף בשעה שהיא ישן וקו"ח היא מנדמה דהתם חוזר ונראה בכל שעה שמתנהג והולך [ועי' מש"כ רבינו גרשום במכילתן (מ"ד ע"ב) גבי נכפה], ועי' רמב"ם פ"ז מה' ביאת מקדש שחשב בין המומין מי שאינו רואה בשתי עיניו או באחת מהן אעפ"י שאינו נראה בהם שינוי כלל, ועי' רמב"ם פ"ג מה' איסורי מזבח ה"ה הנדמה אעפ"י שאינו כלאים פסול למזבח וכו', שאין לך מום קבוע גדול מן השינוי, ובכ"מ שם תפס בדעת רבינו שהוא בכלל כלאים ומה"ט מדלג נדמה כשמנה כל האסורין למזבח, והמל"מ שם כתב דאפשר שדלגו משום שהוא בכלל בע"מ עיי"ש, ואפשר דתרווייהו איתנהו דנדמה גמור נוטה יותר לסוג כלאים ומי שמקצת סימניו דומין לאמו הוי סוג בע"מ, וכדמוכח מלשון הרמב"ם דפתח בכלאים, וכשהזכיר מקצת סימנים דומה לאמו סיים שאין לך מום גדול מהשינוי עייש"ה:

שם בגמ' מהו לפדות בפסוה"מ אליבא דר"ש לא תבעיא לך כיון דאמר מותר בהנאה חולין הוא כי תיבעי לך אליבא דר"י כו' מאי כיון דאסור בהנאה אין איסור חע"א, או דילמא כיון דלא תפיס פדיונו אפקועי איסורא בעלמא הוא, והנה שורש האיבעיא לפי הנראה כך הוא, דלכאו' כיון דחזינן שהשה מותר לאחר פדיון איזה איסור חל על איסור שייך כאן, אך י"ל דהספק הוא הא דהשה מותר אי משום דלא חל עליו האיסור של הפ"ח כלל, או דילמא חל בשעת פדיון אלא דנפקע מיד, וכהך דנדרים (ע"ה.) איבעיא להו לר"א מיחל חלין ובטלין אי דילמא לא חלין כלל, ואף כאן אע"ג דגלי קרא דהשה חולין ביד כהן [מדנחשב בתוך כ"ד מתנות כהונה בפ' קרח, ואם איתא דהשה נתפס באיסור החמור הרי אינו נותן לו כלום, ולא שייך נתינה בדבר האסור בהנאה כמש"כ התוס' פסחים (ל"ג)] מ"מ אפשר דאין הפירוש שאין כאן התחלת איסור אלא דחל ובטל מיד וא"כ אין לפדות בפסוה"מ דכיון שאין אחע"א א"א שיחול כלל הפדיון על השה, ועי' בדברינו לעיל (י"א ע"ב) אהא דאם מת נהנין בו:

והנה מסקנת הש"ס הוא דאין פודין בפסוה"מ משום דכתיב בהו צבי ואיל מה צבי ואיל אין פודין בו וכו', ולכאו' קשה הא אף בצבי ואיל ממש יכולין לפדות בשויו וא"כ אכתי נשאר הספק אם יכול לפדות בפסוה"מ בשויין כמו שפודה בצבי ואיל או דילמא אין איסור חע"א:

אך י"ל כיון דהפדי' בשויו אינו מצד שהוא בעל חי דבשויו יכיל לפדות אף בשלקי א"כ אין קפידא מה שאסור בגיזה ועבודה דבזה דנין רק על השויא וכיון ששוה כמו הפ"ח מועיל הפדיון, ודמיא לסברת הר"ן פ' לולב הגזול (ל"ז ע"ב) דהדס שתולין בסוכה מותר להריח בו דכששמש מעשה עץ שמש כיון דשם אין צריכין הדס דוקא אין דנין בו תורת הדס רק תורת עץ בעלמא, וכסברת הב"י או"ח סי' ל"ב לענין מטלית כיון דאי"צ מבע"ח דוקא אפי' כשהוא מבע"ח לא בעי' מהמותר בפיך, וכן מבואר ברש"י ע"ז (כ"ג ע"ב) ד"ה דאי ס"ד עיי"ש ודו"ק, ואף כאן בשלמא כשפודה בשה בפחות משויו דהפדיון מועיל רק מפני שהוא שה כשאסור בגיזה ועבודה אפשר דאינו מועיל משום דאין איסור חע"א, משא"כ כשפודהו בשה בשויו שהפדיון מועיל מתורת ממון הרי מעשה עץ שימש ואין קפידא כלל במה שאסור בגיזה ועבודה, כיון דמ"מ הרי יש לו השויא אף עם האיסור:

וראי' לזה דהנה ברש"י מכות (כ"ב.) כתב דהא דהמנהיג בשור פסיהמ"ק לוקה משום כלאים הוא משום דיש בו צד קידש וצד חול והוי כאילו פתיכו בו ב' גופין אחד קודש ואחד חול, ולכאורה מטעם זה יאסר למכור שור פסיה"מ מחיים דהא נהנה מהקדש דהרי יש בו צד קודש ג"כ, אע"כ דכיון שאינו מקבל דמים רק עבור השיווי שיש לו לאכילה ואילו הי' שוה לגיזה עבודה הי' מקבל עבורו יותר, נמצא דבמכירה זו מפריד החלק חולין מהחלק קודש, ודמיא לחבית יי"נ שנתערב בחביתי יין היתר ומוכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור דשרי, ואף דההיתר שם הוא רק משום דיצויר להפריד בפועל ממש כמש"כ הפוסקים וכמה שביאר בשו"ע הרב סי' תמ"ז ס"א, אך באמת אף כאן יצויר להפריד הצד קודש בפועל היינו שישחטנו ויפקע האיסור של גיזה ועבודה, וע"כ אף המכירה חשוב כמפריד האיסור במה שאינו מקבל דמים רק עבור השיווי לאכילה:

וה"ה כשפודה עליו פ"ח בשוויו כיון דהשור פסוהמ"קשוה כך לאכילה בלעדי חשיבותו לגיזה ועבודה, אינו מחלל על הקדושה שלו כלל רק על הצד חולין שבו בלבד, משא"כ כשפודה על שה שלא בשויו הרי פודה על צורת השה מצד היותו בע"ח דעל שחוט אין פודין ומצד החיות שבו הרי הוא קודש, נמצא שמחלל הפ"ח על הצד קודש שבו ג"כ, דהפדיון הוא מחמת החיות של השה ומצד החיות הוא קודש דמחיים אסור ליהנות ממנו רק לאחר שחיטה [וכמו דמצינו בבכורי הלויים שפדו את עצמן, היינו שצד לוי' שבו פדה את הצד בכורה שבו הרי דשייך ענין פדיון בצד אחד שבגוף], וזהו עיקר החילוק שבין פודה בתורת שה לפודה בתורת שויא דכשפודה בתורת שה פודה על החיות שבו היינו על צד הקודש שבו, וכשפודה בתורת שויא פודה על צד החולין שבו:

עו יש כאן מקום עיון דהנה לכאורה אם יתן לכהן שה בפדיון פ"ח וישייר לעצמו רשות הגיזה ועבודה הי' בדין שלא יועיל דצריך שיתן לו כל השה, כדמבואר בדברינו לעיל בהא דאין פודין בטרפה שנחתכו רגלי' מן הארכובה ולמעלה דאפי' להסוברים בעלמא שה ואפי' מקצת שה מ"מ כאן לא יועיל עפי"ד הריב"ש סי' שמ"ז עיי"ש, והנה כשפודה בשה פסוהמ"ק שרשות הגיזה ועבודה אינו שייך לו הרי אינו נותן לו כל השה לגמרי, וא"כ אף לר"ש לא יועיל דבהא אפי' ר"ש מודה דצריך שיתן לו כל השה, ואיך אמרי' כאן אליבא דר"ש דאמר מותר בהנאה לא תיבעיא לך:

שוב ראיתי במנח"ח מצוה כ"ב שכתב דגיזה לא חשוב שיור, כדמצינו לענין טביחה ומכירה דלרב דקיי"ל כוותי' דוקא אם שייר דבר הניתר עמו בשחיטה לא חשוב ומכרו כולו, עי ב"ק (ע"ח ע"ב) ורמב"ם פ"ב מה' גניבה עכ"ד, ולפענ"ד אין ראי' מטו"מ דהא מפורש בגמ' שם הטעם וטבחו מידי דהוי בטביחה, ומכירה איתקש לטביחה עיי"ש, אבל בעלמא אפשר דהוי שיור: ולכאורה אף מעבודה יש להקשות דפשיטא דזה חשוב שיור בגוף השה דהעבודה היא בגופו ממש, אך בזה י"ל כיון דשה אין דרכו בעבודה כדאמרי' אהא דכתיב לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך אף החילוף אסור אלא שדבר הכתוב בהוו', והילכך לאו שיורא הוא, וגם מחלב לק"מ דאפשר לאוקמי בשה זכר, אך מגיזה קשה כנ"ל, ואולי י"ל כיון דהפדיון אינו לפי השויא אלא בגוף השה כמו שהוא, ע"כ אין קפידא משיור הגיזה דחסרון דגיזה לא הוי חסרון בגוף השה, כדאיתא בפ' בכל מערבין (כ"ז ע"ב) דגיזתה לאו גופה היא, (והא דש"ס ערכין (ד"ז ע"ב) בהמה שנהרגה אסור בהנאת שערה שם הטעם משום דמרבינן מאת בשרה את הטפל לבשרה]:

עוד י"ל לפימש"כ התוס' מכילתין (כ"ה ע"ב) דגוף הגיזה מותרת אלא שאסור לגזוז, ע"כ חשוב שפיר שלו אף לענין גיזה, ואף שבתוס' חולין (ד"ד ע"ב) כתבו דאפי' אם חליפי חמץ מותרין בהנאה מ"מ כיון דלכתחילה אסור למכור לאו בר דמים עיי"ש, שאני התם דאיסור המכירה הוא משום שאסור בהנאה וזה נוגע לתורת ממון, משא"כ גבי גיזת פסוהמ"ק דגוף הגיזה מותרת בהנאה אלא דדבר אחר גורם לו שלא ליהנות ממנה היינו מה שאסרה תורה פעולת הגזיזה, איסור זה אינו מסלק זכות ממון שלו כיון דאיסור ד"א גרם, ודמיא להך דעירובין (ע"ח ע"ב) גבי עשה לאשרה סולם כל שאיסור שבת גרם לו אסור, איסור ד"א גרם לו מותר, וכמ"ש הרשב"א ריש יבמות לענין נודרת עיי"ש:

תוכן העניינים

ראשית בכורים (בכורות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה