ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות · דף יא:
דף יא:
(שם ע"ב) תוס' ד"ה דמרחינהו וכו' והכי קאמר הלוקח טבלים מן העכו"ם והן עכשיו ממורחין, לכאורה הוא דוחק דא"כ אמאי נקיט ממורחין פשיטא שהם עכשיו ממירחין דאל"כ ליכא חיוב כלל, והו"ל למינקט הלוקח טבלים שאינן ממורחין מן העכו"ם ומרחן:
ואולי י"ל דמיירי שקנה מן העכו"ם ועשה קנין קודם מירוח והתנה עמו שיחול הקנין לכשימרח, נמצא דחלות הקנין הוא בשעת מירוח ומ"מ נחשב מירוח ישראל, דהמירוח וחלית הקנין באין כאחת, ואף שהעלה הקצוה"ח סי' ר' דענין גיטו וידו באין כאחת לא שייך רק בגט דלא בעי' זכי' והקנאה רק נתינה בעלמא, מ"מ כאן שאני דאינו מחוסר פעולת הקנאה רק חלות בעלמא, וחוץ מזה אינו דמיון לשם, דהתם ב' הקנינים תלוין זה בזה וא"א שיחול האחד קודם שחל האחר, משא"כ בנ"ד שאינם תלוין זב"ז אלא שאנו דנין אם זה נחשב מירוח ישראל מה שחלות הקנין הוא בשעת מירוח וע"י מירוח זה נעשה שלו, [ועי' תוס' כתובות (י"א.) ד"ה מטבילין שכתבו כיון דבהך זכי' נעשה ישראל דינו כישראל לענין זכי', וש"ס שבועות (ט"ו) מכאן ואילך עבודתן מחנכתן, ובירושלמי פ"ג דיומא ה"ו כאחת הן קדושין ומתקדשין, ורשב"א מנחות (ד"ה.) דכיון שע"י הקרבת העומר הותר נחשב ממשקה ישראל וכהנה רבות]:
עוד י"ל דהנה בהא דמירוח עכו"ם פוטר דעת התוס' פ' האיש מקדש (מ"א ע"ב) והרשב"א וריטב"א שם דאם הממרח הוא ישראל אף שבעל התבואה הוא נכרי נחשב מירוח ישראל עיי"ש, אך דעת התוס' כאן דלא אזלי' בתר הפועל פעולת המירוח אלא בתר בעל התבואה, ואם הבעלים הם עכו"ם אף שישראל מרחן פטור, וכ"כ האורחות חיים בשם הראב"ד הובא בכ"מ פ"א מה' תרומות הי"א, אך אף לשיטתם י"ל דהיינו רק בעלמא דהנכרי הוי בעלים גמורים אז לא משגחינן על הפועל אלא על בעל הדגן, משא"כ באופן כזה שהישראל כבר עשה קנין אלא שהתנה שלא יחול הקנין עד שעת מירוח, בזה כשמרחן ישראל הכל מודים דנחשב מירוח ישראל כיון דבשעת חלות הקנין ממש שאז הדבר יוצא מרשות מקנה לרשות קונה יד שניהם שוה, וכיון דהנכרי לא נחשב אז בעלים טפי מהישראל שוב משגיחין על הפועל פעולת המירוח ודו"ק, דאין להרחיק מחלקותם כ"כ ולומר דלשיטתם אין משגיחין על הפועל כלל, אלא דבמקום בעלים גמורים הפעולה מתיחסת על הבעלים, אבל אם בענין בעלים אין כחו של זה עדיף מזה בזה משגיחין שפיר על הפועל, כן עלה בדעתי לפרש דברי התוס' כשאני לעצמי:
אך ראיתי בכ"מ בפ"א מה' תרומות הי"א הבין דברי התוס' כפשוטן דמיירי שקנה הישראל לגמרי קודם מירוח עיי"ש, וקשה כנ"ל למ"ל למימר והן עכשיו ממורחין, ואולי י"ל דקמ"ל בזה דדוקא כשמרחן ישראל והפריש אחר מירוח אז אינו חייב ליתן לכהן משום דא"ל קאתינא וכו', אבל אם הפריש בשבולין קודם מירוח יתחייב ליתן לכהן כיון דהי' פטור אף מהפרשה והכניס עצמו לכלל חיוב, חל עליו החיוב להשלים המצוה לגמרי עי' תוס' ר"ה (ל"ה.) בשם ר"ת דאף שיכול לפטור עצמו ע"י בתורתך כתוב לאמר מ"מ אם התחיל מחויב לגמור] ואכתי צ"ע בזה:
תוד"ה טבלים וכו' אלא בעכו"ם התורם משלו על של ישראל מיירי, וקשה הא כתבו התוס' לעיל דבתרומה שליחות הבעלים מעכבת ועכו"ם לאו בר שליחות הוא, ואולי י"ל דכאן מיירי בגר שמל ולא טבל דלשיטת הריטב"א קדושין (מ"א ע"ב) הוי בכלל בן ברית ובר שליחות היא [וכמש"כ בחידושי לעיל ד"ג: עיי"ש] ועי' כ"מ פ"א מה' תרומות הי"א הביא ד' האורחות חיים בשם ראב"ד שאם קנה מעכו"ם שבלים לצורך מצות ומרחן בשביל ישראל מחייב בתרומה דששא"כ, ותמה הכ"מ הא אין שליחות לעכו"ם, ושם אי אפשר לפרש בגר שמל ולא טבל דסתמא נקיט, אך י"ל דלענין מירוח לא בעי' שליחות כלל דאינו צריך למרח בעצמו אלא דכל שנתמרח ברשות ישראל יהי' ע"י מי שיהי' מחויב לתרום כדס"ל לריו"ח בירושלמי פ"ד דמעשרות דהחממרח כריו של חברו שלא מדעתו נטבל לתרו"מ, וכ"פ הרמב"ם פ"ג מה' מעשר ה"ז הרי דלא בעי' שליחות, ומש"כ הראב"ד דשליחו של אדם כמותו לשון שליחות היא לאו דוקא אלא כוונתו דכל שנתמרח ברשות ישראל נתחייב אף שהישראל לא פעל המירוח בעצמי, ומצינו בכמה מקומות לשון שליחות אף שאין הכוונה על תורת שליחות ממש עי' ע"ז (נ"ג ע"ב) וכי אתי עכו"ם ופלח לה שליחותא דידי' קעביד ועי' זבחים (קט"ז ע"ב) אסור לסייען ולעשות שליחותן, אף דאין להם שליחות, הרי דשם שליחות מושאל על עשיית רצונו אף שאין עליו תורת שליחות:
וכן יש לפרש הך דירושלמי פ"ב דפאה ה"ז גבי שדה שקצרוה נכרים דאם קצרוה לישראל חייבת, והמחנ"א הוכיח משם דבפועל שידו כיד בעה"ב יש שליחות לנכרי, וכבר הקשו עליו האחרונים מכ"מ, ולפענ"ד הקלושה אין שום הכרח משם, כיון דשם לא בעי' בעלים אלא דכל שנקצר ברשית ישראל ולצורכו מתחייב יהי' הקוצר מי שיהי' וה"ה בזה, אך כאן אין לי כעת תירוץ אחר רק על פי' ד' הריטב"א הנ"ל:
הנה דעת ר"ת כאן דהא דלוקח פטיר היינו בלוקח אחר מירוח, אך דעת הריב"ם בתוס' ב"מ (פ"ח.) הוא להיפוך דדוקא בלוקח שאינו ממורח פטור אבל לוקח ממורח הואיל ונתחייב ברשות מוכר תו לא פקע שם טבל מיני' כמו במקדיש ומפקיר עיי"ש, לכאורה קשה להבין שיטת ר"ת וסייעתו כיון שכבר חל איסור טבל איך נפקע ע"י המכירה, ואיסור שבהן להיכן אזיל, [ועי' מלמ"ל פ"א מה' תרומות הכ"ב לענין פירות א"י שיצאו לח"ל דפשיטא לי' דאם יצאו לאחר מירוח הכל מודים דחייבין דהחיוב שחל עליהם לא פקע מינייהו ע"י הוצאתן לחו"ל]:
אך י"ל דהנה בשיטמ"ק ב"מ הביא בשם הרמב"ן שיטה שלישית בזה דהא דלוקח פטור היינו בשמרחן המוכר ע"ד למכור דבאותו מירוח לא נתחייבו וקרינן בי' ואכלת ולא מוכר, ולוקח פטור כיון שכבר נפטרו בשעת מירוח שאז הוא זמן חלות החיוב, אבל מרחן המוכר ע"ד לאכול חל עליהן חובת מעשר, ואעפ"י שנמלך למכרן חייב וע"כ גם הלוקח ממנו חייב עיי"ש, ולפי"ז י"ל דר"ת ס"ל כרמב"ן בחדא ופליג עלי' בחדא, היינו דטעמו של ר"ת דפוטר בלוקח אחר מירוח הוא ג"כ משום דדעת המוכר בשעה שמרחן הי' ע"מ למכור, אך דס"ל דאפי' אם מרחן המוכר ע"ד לאכול ואח"כ נמלך למכרן נחשב כממרח מתחילה ע"ד למכור דכל נמלך עוקר מחשבתו ראשונה ודנין כאילו מתחילה ע"מ כך נעשה, כמש"כ הפנ"י בביצה (י"ג.) בביאור דברי רש"י שם ד"ה ופרכינן דאם הכניס שבלין לעשות מהן עיסה ונמלך עליהן למלילות נחשב כאילו תחילת הכנסתן לבית הי' ע"ד מלילות ונתחייבו בשעת ראיית פני הבית, עייש"ה, ואני הבאתי סמוכין לזה מפירש"י סוכה (י"ב.) ד"ה משום עייש"ה ודו"ק, וע"כ אתי שפיר הא דלוקח אחר מירוח פטור דכיון שנמלך למכרן אגלאי מילתא דלא חל עלי' שם טבל מעולם [ובחידושי לביצה שם בארתי הדבר באריכות ליישב את כל המקומות שנראין לכאורה כסותרין לזה אכ"מ להעתיקן] והרמב"ן לא אזיל בשיטה זו וס"ל דנמלך אינו עוקר מחשבתו ראשונה:
ואף שדעת הרמב"ן בה' חלה דהא דעיסה שתחילתה סופגנין וסופה עיסה חייבת בחלה מיירי בבלילתה עבה וגלגלה ע"ד לעשותה סופגנין ונמלך עלי' ואפאה כתיקונה בתנור ומ"מ חייבת ולא אמרי' הא בשעת גלגול היתה פטורה משום דאינו מחוסר אלא מחשבה לחלות החיוב עיי"ש, ומוכח לכאורה דאזיל בשיטת רש"י ז"ל הנ"ל דנמלך עוקר מחשבה קמייתא, אך שאני התם דכיון שבלילתה עבה העיסה מצד עצמה עומדת לאפותה בתנור אלא שהאדם במחשבתו לעשותה סופגנין הפקיע חיובה העצמיי בזה ס"ל להרמב"ן כיון דאינו מחוסר אלא מחשבה לחלות החיוב היינו שיסלק מחשבתו ויגמרנה כמו שהיא עומדת מצד עצמה, שפיר חל החיוב אח"כ, משא"כ בממרח ע"מ לאכול דסתמא אינו עומד למכור יותר מלאכול בעצמו בזה אינו בדין לומר דמה שנמלך אח"כ יעקור מחשבתו ראשונה:
שם בגמ' א"ל אביי טעמא דמספקא לן אי חלפינהו אי לא הא ודאי חלפינהו דכ"ע בעי למיתבינהו לכהן והא"ר שמואל אר"ח הלוקח טבלים מן העכו"ם מעשרן והן שלו דילמא כאן בתרו"ג כאן בתרומת מעשר וכו': הנה בתשו' מהרי"ט סי' פ"ה הקשה מה בכך דבתרומה גדולה ליכא קרא למיפטר מנתינה ת"ל דפטור משום דמצי א"ל קאתינא מכח מאן דלא מצית אישתעוי' דינא בהדי') ועוד למ"ל קרא בתרו"מ ת"ל מהאי טעמא, ותירץ דלא מהני הך טעמא אלא במעשר ובלוקח מן העכו"ם דמה"ת כל לוקח פטור מן המעשר הילכך בלוקח מן העכו"ם אין טעם לחייב הלוקח דהא לא הפסידו הלוים כלים, דא"ל אתינא מכח וכו', אבל בתרומה ותרו"מ דליכא פטור לקוח וחייב מה"ת אין לפוטרו מכח האי סברא עיי"ש:
והמל"מ פ"א מה' תרומות תמה הא מימרא דר"ח אוקמוה בגמ' דמרחינהו ישראל דאי לא אינו חייב לעשר משום דגנך ולא דגן עכו"ם, ולוקח קודם מירוח חייב מה"ת לשיטת רש"י והרמב"ם, וגם בגוף הדבר שתפס דפטור לקוח לא שייך בתרומה ותרו"מ בתוס' מבואר להיפוך והניח בצ"ע עיי"ש: והנלפענ"ד הקלושה בזה ליישב סוגית הגמ' וגם לשון הרמב"ם שדבריו נראין כסותרין זא"ז, דמתחילה כתב ומעשר ראשון הוא שלו מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרומת מעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולין ליטול ממנו כלום, ואח"כ כתב ומפני מה אמרו לא יתן תרו"מ לכהן כתרומה גדולה לפי שנאמר בתרו"מ כי תקחו מאת בנ"י וגו', הרי דפטור תרו"מ אינו מצד הסברא אלא מגזיה"כ, וחוץ מזה קשה מש"כ הרמב"ם בפ"י מה' מעשר ישראל שירש טבל ממורח מאבי אמו כהן וכו' ה"ז מפריש ממנו מעשרותיו והן שלו שהמתנות הראויות לתרום כמי שהורמו הן, הרי דלא פטר מנתינה אלא בירש טבל ממורח דבזה שייך כמי שהורמו, ובפ"א מה' תרומות גבי לוקח מן העכו"ם כתב דאם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן פטור מנתינה, הרי דפוטר אף בלוקח בלתי ממורח, וכבר הרגיש הריט"א בזה:
עוד יש להעיר ממש"כ הט"ז יו"ד סי' ט"ז ס"ק ח' דאם נשבע אחד שלא ישחוט בהמתו ומכרה לאחר הלוקח מותר לשוחטה, דאף שהמוכר לא הי' לו זכות השחיטה מ"מ לא שייך כאן מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, דאין האיסור חל על החפץ רק על האדם, הילכך הלוקח שלא נשבע יש לו זכות השחיטה ג"כ עיי"ש, הרי דבנוגע לאיסור המוטל על האדם אין הלוקח מקבל דינו של המוכר באותו החפץ, וא"כ בנכרי שמכר טבלים לישראל כיון שגוף התבואה היא טבל גמור מה בכך שהנכרי הי' פטור מנתינה הא אף מהפרשה פטור דלא שייך אצלו איסור טבל כלל, ומ"מ כשבא לרשית ישראל שחייב במצות יתחייב להפריש וגם ליתן דהא גם הנתינה מצוה של תורה היא, והחיוב ממון נובע מכח מצות הנתינה, והאיך שייך לומר קאתינא מכח גברא וכו', הרי הנכרי הי' פטור מן המצות והישראל חייב, ולא דמי כלל לישראל שירש טבלים מאבי אמו כהן דהתם גם המוריש בר חיובא הוא וחייב בהפרשה וגם בנתינה וע"י ההפרשה הוא נותן לכלל שבט הכהנים ואח"כ מקבל עבור עצמו וזהו הנתינה בפרט אצלו כמש"כ לבאר לעיל (ד"ט), משא"כ בנכרי שפטור מן המצות לגמרי ודו"ק:
וכדי ליישב כל הנ"ל נלפענ"ד להקדים דברי הש"ס ב"ב (ס"ג.) בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שהמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו, ובתוס' שם דלא הוי ככהן המסייע בבית הגרנות, דשייר לעצמו מקום המעשר לגמרי אלא שמכר לו כח זה שיוכל לעשר על חלקו עיי"ש, הרי דאף שלא אמר לו בפירוש שמשייר מקום המעשר לעצמו ונותן לו רשות להפריש משלו סתמא כפירושו דמסתמא דעתו שיהי' באופן המועיל והמותר, וה"ה כאן כשנכרי מוכר לו הטבל מסתמא דעת שניהם שחלק המעשר ישאר של נכרי עד אחר המירוח ויפריש משל נכרי על שלו, דהנה כשקונה ד"מ עשרה סאה חטים מישראל קודם מירוח בודאי אינו משלם לו רק שויא של ט' סאין דהא להקונה לא ישאר מזה רק ט' דצריך להפריש מכאן סאה מעשר, וגם להמוכר לא שוה יותר דאם הי' נשאר אצלו ג"כ הי' מוכרח להפריש הסאה, אבל כשקונה עשרה סאין מנכרי מסתמא נוטל ממנו דמים כפי שיווי כל העשרה דהא אצל הנכרי שוה כך דהא אינו מחויב להפריש וליתן, ואמאי ישלם לו הישראל בעד הסאה שאין לו ממנה כלום, [ואף דקימ"ל אין הדמים ראי' עי' ב"ב (ע"ז ע"ב) וחו"מ סי' ר"כ ס"ב היינו דוקא בישראל דאמרי' שהמותר נתן לו במתנה, אבל בנכרי דאסור ליתן לו מתנה משום לא תחנם, מסתברא דהדמים מודיעים] אע"כ תנאי המכירה הוא בזה האופן שסאה אחת מהיוד תשאר של הנכרי עד אחר מירוח, והנכרי נותן לו רשות להפריש משלו ואח"כ יחול הקנין מזו הסאה או בתורת מכר או בתורת מתנה:
נמצא דבשעה שהפריש סאה אחת משל נכרי הפריש, וכיון דהתורם משלו על של חבירו טוה"נ שלו היינו של בעל המעשר ולא של בעל הכרי, ובודאי אינו תלוי במי שפועל פעולת ההפרשה אלא במי שהמעשר שלו דהא ילפי' לה בתמורה (ד"י) מאת כל מעשר תבואתך ונתת] א"כ הישראל אינו חייב בנתינה והנכרי ג"כ פטור דאינה מז' מצות ב"נ, [ואף לפי המבואר בתוס' ע"ז (ד"ה ע"ב) דנכרי שנדר קרבן חייב להביאו היינו דוקא כשהוא בעצמו נדר משא"כ בזה שהישראל הפריש משלו וא"ת כיון שחלק המעשר נשאר של נכרי עד אחר מירוח א"כ חלקו הוי מירוח נכרי שהוא פטור והוי מפריש מן הפטור על החיוב, ובשלמא לפירש"י כאן דאם הישראל אריס בשדה של נכרי נחשב מירוח ישראל אתי שפיר, וכן לשיטת הסוברים דמשגיחין על הפועל את המירוח ואם ישראל מרחן אף אם הבעלים נכרים חשוב מירוח ישראל עי' תוס' וריטב"א ר"פ האיש מקדש, וכ"מ פ"א מה' תרומות הי"ג בשם הר"י קורקוס והי"א בשם אורחות חיים עייש"ה, ג"כ אתי שפיר, אך לשיטת התוס' והרמב"ם וסייעתם דמיירי שלקחן הישראל קודם המירוח דאל"כ הוי מירוח נכרי אפי' אם הישראל מרחן קשה כנ"ל:
אך י"ל לפימש"כ הריט"א בפ"ג בשם קדמון על מסכת קידושין דהמגלגל עיסה לצורך ישראל חשוב גילגול ישראל, אף דהישראל לא קנה אותה עדיין דמ"מ לצרכו נעשה הגילגול והבאתי סמוכין לזה מהרשב"א ברכות (מ"ו.) ד"ה ואיהי דאם הסעודה נעשית לצורך האורח הוא נחשב בעה"ב, וכן מבואר בתמורה (ד"י) ובשיטמ"ק שם דהא דמתכפר עושה תמורה הטעם שהוא נקרא מקדיש מפני שהפרישו הקרבן בשבילו עייש"ה בכל הסוגיא] א"כ ה"ה כאן אף דבשעה שמירח המעשר אכתי הי' של נכרי מ"מ הא לצורך עצמו מרחו כדי לקנותו אח"כ:
ולפי"ז יובן לשון הש"ס הלוקח טבלים ממורחין מן העכו"ם ומוקמי' לה דמרחינהו ישראל ברשות עכו"ם, ולפי הנראה משטחיות לשון התוס' והרמב"ם דמיירי שלקחן ישראל קודם מירוח והוא מרחן לאחר שכבר נכנסו לרשותו, לכאו' קשה טובא אמאי נקט הלוקח טבלים ממורחין הרי הוא לא קנה ממורחין והו"ל הלוקח טבלים ומרחן, וגם הלשון דמרחינהו ישראל ברשות עכו"ם קשה הא ברשות עצמו מרחן, אך לפי"ז ניחא דחלק המעשר באמת נתמרח בשעה שהי' ברשות נכרי דהקנין לא חל עד אחר מירוח, ומ"מ דינו כמירוח ישראל כיון דלצורך עצמו מרחן כנ"ל:
ולפי"ז יובן החילוק שבין מעשר לתרומה ותרו"מ דדוקא גבי מעשר שהוא סכום גדול אחד מעשרה, אמרי' מסתמא ע"ד כן קנה הישראל שלא יחול הקנין של חלק המעשר עד אחר מירוח והפרשה, משא"כ גבי תרומה דהוי דבר מועט ובידו לפטור עצמו בחטה אחת ליכא אומדנא שע"ד כן קנה ולא מצי למימר קאתינא מכח גברא כו', אלא דבתרו"מ איכא גזיה"כ דהקונה מנכרי פטור, אבל בתרומה גדולה דגזיה"כ ליכא אין לפוטרו מצד הסברא כנ"ל, דקאתינא מכח וכו' הוא רק מכח אומדנא שע"מ כן קנה הישראל מהנכרי דאל"כ הרי משלם יותר מדאי דהנכרי מקבל מעות גם עבור המעשר והישראל אין לו מזה כלום, ובתרומה גדולה ליכא אומדנא דמצי למיפטר עצמו בכ"ש:
ולפי"ז יובנו דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בתחילה אף בתרו"מ מצד הסברא ואח"כ אמר על תרו"מ מצד גזיה"כ, דבתרומת מעשר פעמים יש לפטרו מצד הסברא ופעמים מצד גזיה"כ, היינו היכא שקנה ממנו סכום גדול של תבואה באופן שאחד ממאה הוא ג"כ דבר חשוב שמקפידין לוותרו, אף בזה שייך הדמים מודיעין ואיכא אומדנא דע"ד כן קנה, ואם האחד ממאה הוא דבר מיעוט שאין ניכר הקפידא, בזה לא שייך אומדנא ואין לפטרו מצד הסברא, לזה הוצרך הגזיה"כ:
נמצא דבמעשר לעולם שייך לומר קאתינא מכח גברא וכו' ובתרומה לעולם לא שייך, ובתרו"מ יש צדדין לכאן ולכאן:
והשתא אתי שפיר מש"פ הרמב"ם בפ"י ממעשר דדוקא בירש טבלים ממורחין פטור, דאם ירש קודם מירוח שלא נתחייבו עדיין אצל המוריש לא שייך לומר דהוי כאילו הפריש, וגבי נכרי שאני דהוי כהתנה עמו שלא יחול הקנין עד אחר המירוח כנ"ל:
ומיושב נמי מה שהקשה המהרי"ט מהא דכהן שיש לו בן חלל ומת האב בתוך ל' הבן חייב לפדות את עצמו, דהתם לא שייך לומר קאתינא וכו' כיון דאכתי לא הגיע החיוב, גם מה שהקשה מהא דחולין (קל"ו) הלוקח גז צאנו של עכו"ם פטור הא צאנו לגזוז חייב, ג"כ ניחא כיון דראשית הגז אין לו שיעור מה"ת דמיא לתרומה דליכא אומדנא דהרי יכול לפטור עצמו בכ"ש, (ואף דדברים אלו לא נתבררו אצלי כל צורכם ואכתי צ"ע טובא בזה, לא מנעתי מלהעלותם על הגליון מפני חומר הענין, וד' יצילני משגיאות ובתורתו יראנו נפלאות:
שם בגמ' ואם מת נהנין בי' דמית היכא אילימא בי כהן ונהנה בו כהן פשיטא ממונא דידי' הוא אלא דמית בי בעלים ונהנה בו כהן הא נמי פשיטא, סד"א כ"ז דלא מטא לידי' לא זכה בי' קמ"ל דמעידנא דאפרשי' ברשותי' דכהן קאי ע"כ:
לכאורה קשה הא מה שנהנה בו אינו רבותא כלל, ועיקר הרבותא הוא מה שנותן לכהן הנבלה כמו שהיא ואינו צריך ליתן לו שה חי, וא"כ העיקר חסר מן הספר:
והנלפענ"ד בזה דלכאורה כיון שהפ"ח אסור הי' בדין שהשה שפודין בו תופס את דמיו ככל פדיון דעלמא שהדבר שפודין בו נכנס תחתיו, וע"כ הי' מקום לומר דאף שהשה חולין ביד כהן, זהו רק אחר שבא ליד כהן אבל בשעת הפרשה נאסר השה תחת הפ"ח, אלא דכשבא ליד כהן נעשה היתר כדמצינו גבי חרמי כהנים, (וכן מוכח קצת לקמן (י"ב.) מאי כיון דאסור בהנאה אין איסור חל על איסור או דילמא כיון דלא תפיס פדיונו וכו' משמע דהאיסור חל לפי שעה אלא דנפקע מיד ועי' נדרים (ע"ה.) חלין ובטלין]: אך כל זה הוא רק אם גמר המצוה הוא הנתינה לכהן, אז הי' אפשר לומר דמשעת הפרשה נאסר ואחר שנשלמה מצות נתינה ניתר, אבל האמת הוא דבפ"ח אין הנתינה מצוה כלל רק ההפרשה דאז נשלמה המצוה כדמוכח בתוס' (י"א.) ד"ה והילכתא עיי"ש, ומה שמחויב ליתנו לכהן אח"כ הוא בתורת ממון ולא בתורת מצוה אלא דממון של כהנים מופקד בידו ולא דמיא לתרומה דשם ההפרשה והנתינה נמנו לב' מצות כדאיתא בסה"מ להרמב"ן, וגבי פ"ח לא נמנה רק מצוה אחת, וכיון דהשלמת המצוה היא בשעת הפרשה השה ניתר תיכף, וזהו שאמרו אם מת נהנין בו דמוכח מזה דע"י ההפרשה נגמרה המצוה דאל"כ לא הי' מותר ליהנות בו עד שעת נתינה, וממילא שמעינן שאינו מחויב ליתן לו שה אחר רק נותן לו הנבילה דהוי כאילו כבר קיבלו הכהן ומת ברשותו:
ובזה ניחא מה שהקשה הריט"א מאי קמ"ל בזה הרי פלוגתא דר"א ורבנן הוא במתני' דלקמן אי חייב באחריותה, אך לפי הנ"ל ניחא דסד"א אף שאינו חייב באחריות השה מ"מ המצוה לא נשלמה עד שעת נתינה לכהן, כמו גבי תרומה דהנתינה היא מצוה בפ"ע וממילא יאסר השה בהנאה כל זמן שלא בא ליד כהן ולא נגמרה כל מצותו, קמ"ל דע"י הפרשה הותר בהנאה משום דבזה נשלמה המצוה לגמרי:
וטעם הדבר אפשר דהנה הא דהשה חולין, ביד כהן לכאו' אין שום לימוד ע"ז, אך לפי הנראה מקור מקומו טהור, מהא דפטר חמור נחשב בין כ"ד מתנות כהונה בפ' קרח, מזה מוכרח שהוא מותר, דאם איתא שאיסור הפ"ח נתפס בו הרי לא שייך ליתנו לכהן, דלא שייך נתינה רק בדבר המותר בהנאה כמש"כ התוס' פסחים (ל"ג.) ד"ה תתן עיי"ש, והנה שם אינו מפורש לשון נתינה רק לשון פדי' וכל בכור בהמה טמאה תפדה, [ולא דמי לבכור אדם דדרשינן יהי' לך ופדה תפדה כדאיתא בפ' יש בכור (נ"א.)] ומוכח מזה דכאן החשיבה תורה הפדי' כנתינה ושמותר בהנאה משעת פדי', מדקחשיב לה בין מת"כ, כלומר דהמצוה נגמרה לגמרי משעת פדיון אלא דנשאר כפקדון בידו עד שימסרנו לכהן, וכפקדון בלי אחריות ודו"ק היטב: