ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות · דף ט:
דף ט:
(שם ע"ב) בגמ' אמר רב מין במינו אינו חוצץ פירש"י ואלו שניהם מין אחד, יש להעיר לפי"מ שפירש"י מכות (כ"ב.) דהמנהיג בשור פסולי המוקדשין היינו טעמא דלוקה משום דיש בה צד קודש וצד חול והוי כמנהיג בשני מינים, דקודש וחול ב' מינים הם ועי' ריטב"א שם, וא"כ אמאי חשוב הכא מין במינו ואינו חוצץ, הלא הולד השני הוא חולין שנחשב אינו מינו לגבי קודש:
אך י"ל דלענין חציצה שמב"מ אינו חוצץ לא אזלי' בתר איכות רק בתר עצם, וכל שהוא מב"מ בעצם אף דמשונה באיכות אינו חוצץ, ואפי' אי נימא דגם לענין זה אזלי' בתר שינוי המינים באיכות, ג"כ אתי שפיר דהא בעצם מינו הוא, מאי אמרת הא הוי אינו מינו באיכות דהבכור קדוש ואחיו אינו קדוש, הא ליתא דאי אמרת שמחמת זה יחשב חציצה ולא יתקדש שוב הוי מב"מ דשניהם לא יתקדשו הילכך ע"כ אינו חוצץ, ואף דאי נימא שאינו חוצץ שוב יחשב אינו מינו וצריך לחוץ, מ"מ נראה דאינו חוצץ כיון דהקדושה היא סיבה להחציצה ע"כ מתקדש, ולא דמי למש"כ התוס' פסחים (כ"ו ע"ב) ד"ה עלה כיון דאי נימא שכשירה יהי' ניחא לי' לכך אין להכשירה, דהתם אין ההכשר סיבה להרצון רק דסתמא ניחא לי', אלא שאם תפסל לא יהי' ניחא לי' הילכך כיון דהוא חוזר חלילה מוקמינן לי' אסתמא דניחא לי', משא"כ הכא דסתם אינו חוצץ, רק שאם תקדש תחשב אינו מינה ותחוץ הילכך כיון דחוזר חלילה מוקמי' לי' אסתמא שאינו חוצץ, ועי' עירובין (ל"א ע"ב) תוד"ה ונתן שכ' כיון דאם לא קדיש עומד לתלישה תשוב תלוש, ובריטב"א שם מבואר דכל היכא דהוי חוזר חלילה מעמידן על העצם בין לקולא בין לחומרא וה"ה כאן, ועי' בדברינו לעיל ד"ג שדנתי כיו"ב:
וכן מוכח בסוכה (ל"ז ע"ב) אמר רבה לא לדון אינש לולבא בהושענא דילמא נתרי טרפי והוי חציצה, ורבא אמר מב"מ אינו חוצץ עיי"ש, והנה על לולב ומיניו חל שם שמים כמו שחל על סוכה דילפי' לה מחגיגה כדפירש"י שם ד"ה אסור להריח עיי"ש, וכן מבואר בתוס' שבת כ"ב.) ד"ה אביהון דכל חפצי המצוה נתקדשו כמו סוכה ועי' זוה"ק פ' שלח ד' קע"ה, הא לולב וערבה וכו' תשמישי קדושה נינהו, ועי' ריטב"א ר"פ לולב הגזול דלולב בא לרצות, ובזוה"ק פ' נח ס"ג:
] והעלין שנשרו פקע קדושתן, כמוש"כ התוס' סוכה (ד"ט.) ד"ה מנין דסוכה משנפלה בטל מצוותה ולא אסירא אלא מדרבנן, ועלי ההדס שנפלו ונתלשו לא עדיפי מסוכה שנפלה, ואין עליהם קדישה מה"ת וא"כ אמאי חשיבי מב"מ הא גוף ההדס קודש והעלין חול מה"ת, אע"כ דלענין מב"מ אזלי' בתר עצם וכל שבעצם מין אחד הם חשוב מב"מ אף שמשונה באיכות וה"ה כאן:
אך יש לדחות דלעולם אזלי' בתר איכות רק דהתם חשיבי מב"מ אף באיכות כיון דהעלין שנשרו עכ"פ אסורין מדרבנן כסוכה שנפלה, ואף דקדושת גוף ההדס מה"ת וקדושת העלין רק דרבנן, מ"מ לא נחשב שינוי באיכות: שוב נתתי אל לבי דדיחוי זה חוזר ונראה, דהא אמרי' בפסחים (קטו.) דאף שאין מצות מבטלות זא"ז, מ"מ כיון דמצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן אתי מרור דרבנן ומבטל לה למצה דאורייתא עיי"ש, הרי דדאורייתא ודרבנן לא חשיבי חד מין באיכות, וא"כ חזרה הראי' למקימה מדלא חשיב התם חציצה ע"כ דלענין חציצה אזלי' בתר עצם, ואף דאכתי יש לבע"ד לחלוק ולומר דהתם שאני כיון דקדושת הלולב וההדס אינה קדושת עולם דלאחר החג תפקע קדושתן לא נחשב שינוי מינים באיכות, וכהא דמנחות (כ"ג.) אפשר לנבלה שתעשה שחיטה, ועי' ר"ן פ' השוכר את הפועל מש"כ בשם הרמב"ן דשאור בעיסה אף דחלוק בשמא ובטעמא, מ"מ כיון דהעיסה ראוי' להמתין ותעשה שאור משו"ה מעכשיו הוי לי' מב"מ, ועי' סוטה (מ"ג ע"ב) כיון דמימלך עלה בת מיהדר הוא הו"ל מב"מ, וכ"ש הכא דהוי רק מחוסר זמן להעשות מב"מ חשיבי מעכשיו מב"מ, וכסברת הר"ן נדרים (נ"ב) לענין דשיל"מ דנחשב מב"מ באיכות משום שיהי' מותר לאחר זמן עיי"ש: אך י"ל דהא דאם ישתוו ב' המינים לאחר זמן חשיבי מעכשיו כמין אחד היינו רק אם דנין על דבר שאינו תלוי בזמן, משא"כ גבי לולב כיון דהמצו' תלוי' בזמן דכל זמנם אינו אלא ז' ימים הללו אינו מועיל כלל מה שלאחר ז' תפקע גם קדושת הלולב ותעשה מב"מ עם העלין שנשרו, דאז אין לנו לדון על הלולב כלל לענין חציצה, ובשעה שיש לנו לדון עליו אינו מב"מ, ול דמי לדשיל"מ דגם לאחר זמן אנו צריכין לדון על היתר אכילתו, משא"כ בלולב דלאחר ז' אין לנו לדון כלל אם הוא חציצה או לא דאז כבר עבר זמן המצוה, [ועי' אבני נזר חיו"ד סי' שס"ו אות ה' שדן כיו"ב דכל שדנין על הזמן לא מהני מה שראוי לאחר זמן]:
שוב ראיתי באבני נזר יו"ד סי' שע"ג שכ' דלענין מב"מ אינו חוצץ תליא נמי במחלוקת דר"י ורבנן אי אזלי' בתר עצם או בתר איכות עיי"ש ותמצא נחת, ועי' זבחים (כ"ד.) וצריכא דאי אשמעינן כלי דלאו מינא דבשר אבל בהמה דמינא דבשר הוא אימא לא, ואי אשמעי' בהמה דלאו מינא דאדם הוא אבל חברו דאדם אימא לא וברש"י שם):
וכן משמע מדברי הר"ח סוכה (ל"ז.) דגם לענין חציצה אזלי' בתר איכות שפי' הא דכל לנאותו אינו חוצץ משום דמין במינו הוא עיי"ש, והנה הזהב הרי אינו מין הלולב בעצם, רק דבאיכות הם אחד כיון דהזהב הוא מנוי הלולב ובא לשמש את הלולב נחשב כמוהו (כמים ומלח לגבי עיסה בתוס' ביצה (ל"ט.) רק דשם נעשה מב"מ בעצם דבא לתקן את העצם וכאן הוי מב"מ באיכות כיון דבא לתקן את האיכות (ועי' זבחים (ק"ז ע"ב) המעלה אבר שאין בו כזית ועצם משלימו לכזית ריו"ח אמר חייב, ושם בגמ' מלח משלימו לכזית מהו וכו' עייש"ה]:
ולפי דבריו לכאורה קשה מהא דעלין שנשרו חשיבי מב"מ הא לא הוי מב"מ באיכות, ואולי ס"ל דרק סוכה גרידא חל שם שמים עלי' מה"ת אבל שאר חפצי המצוה כגון לולב אינו אסור אלא מדרבנן וכמיש"כ הפרמ"ג יו"ד סי' ק"ח עיי"ש, ולא אזיל בשיטת רש"י הנ"ל, וא"כ הלולב עם העלין שנשרו לא חשיבי ב' מינים באיכות כיון דגם על הלולב לא חל שם שמים מה"ת: שוב נתתי אל לבי דאף אי אזלי' בתר איכות לענין חציצה אתי שפיר כאן מה דחשיב מב"מ אף דהבכור קודש ואחיו הוא חולין, דהא הקושיא כאן היתה כיון שקודם שיצא רובו יצא אחיו הא חוצץ בינו לבין הרחם, אבל ודאי אם אחר יציאת רובו התחיל אחיו לצאת אין קפידא דהא כבר נתקדש, והנה קודם יציאת רובו לא חלה הקדושה עליו עדיין, וא"כ אז עדיין חשוב מב"מ דבאותה שעה הא אכתי שניהם חול, וכיון דכל זמן דלא יצא רובו לא הי' חציצה דאז אכתי הוי מב"מ, שפי חלה עליו הקדושה, ולאחר יציאת רובו אין קפידא בחציצה, ואף דרב הונא ס"ל בפ' בהמה המקשה (ד"ע ע"ב) למפרע הוא קדוש, וכיון דנתקדש למפרע נמצא דהוי מין בשאינו מינו למפרע, אולי אוקימתא דהכא הוא אליבא דרבה דס"ל מכאן ולהבא היא קדוש, דכן פסק הרא"ש עי' יו"ד סי' שי"ט, ולהרמב"ם דפסק שם כרב הונא אפשר דס"ל כהרמב"ן דהכא דחויא בעלמא הוא, אלא דלהרמב"ן הוא דחויא משום דהיכא דבעי' נגיעה חוצץ אפי' מב"מ, ולהרמב"ם הטעם משום דלא חשוב מב"מ כיון דלמפרע הוא קדוש, אבל להסובר מכאן ולהבא הוא קדוש לא הוי חציצה דכל זמן שלא יצא רובו עדיין לא נתקדש והוי מב"מ (שוב ראיתי באבני נזר חיו"ד סי' שצ"א שכתב דבזה אף רב הונא מודה דלא נתקדש למפרע כיון דהי' עומד לצאת עם אחיו עייש"ה] ואף דאכתי אינם שוין באיכות אף לרבה, דזה ראוי להיות בכור כשיצא רובו, משא"כ באחיו, אך אם דנין לענין ראוי אף אחיו הי' ראוי, ואם דנין על הקדושה בפועל אף זה עדיין אינו קדוש קודם יציאת רובו:
ולפי"ז מובנים דברי התוס' כאן ד"ה אמר שכתבו דאחותו הוי טפי אינו מינו מאחיו, ולכאורה אינו מובן אמאי חשוב טפי אינו מינו הא גם אחיו אינו קדוש, אך לפי הנ"ל ניחא, דאחיו עכ"פ בר מיקדש בבכורה הוא והי' ראוי להיות קדוש, והבכור בשעה שנוגע בו ג"כ אינו קדוש עדיין רק ראוי להתקדש לאחר שיצא רובו, הילכך בני בקתא חדא נינהו והוי מב"מ ואינו חוצץ, משא"כ באחותו דאינה ראוי' להיות קדוש בבכורה כלל:
ודע דמש"כ דאם לאחר שיצא רובו יצא אחיו אינו חוצץ כיון דכבר נתקדש, מדברי רש"י משמע איפכא שכ' הא קודם שיצא "כולו" יצא אחיו, אך ברא"ש כאן מפורש דלאחר שיצא רובו אינו חוצץ עיי"ש, ולפי הנראה מה שפירש"י כולו אינו דוקא ומשמעו רובו:
שוב נתתי אל לבי דאפשר דמה שפירש"י כולו הוא בדיוק ובכוונה, וסבירא לי' אף דבעלמא יצא רובו הרי הוא כילוד ונתקדש, מ"מ כשיצא מיעוט אחרון אח"כ ע"י חציצה בטלה הקדושה, ודמיא לשהי' במיעוט בתרא דאף דכבר נגמרה השחיטה בכשרות בשעה שנשחט רוב, ואם לא ישחוט יותר כשר, מ"מ אם גמר בפסול בטל הכשר שחיטה למפרע, ובחידושי לפ' השוחט כתבתי להסביר משום דלכתחילה צריך שישחוט כל הסימן אלא דקימ"ל רובו ככולו, והנה כשאינו פועל את המיעוט כלל אמרי' כששחט רובו בכשרות נחשב כשוחט כולו בכשרות, ודנין אותה פעולה שנעשה בהרוב כאילו נעשה בכולו, וזה שייך רק כשלא פעל כלל יותר, אבל אם גמר המיעוט בפסול הרי פעל ההיפוך, ע"כ אין לדון כאילו גמר בכשרות, והנה עדיף כשאינו גומר כלל מאילו גומר פסול משום דכשאינו עושה כלל נחשב כאילו עושה באופן המועיל, ודמיא למש"כ התוס' מנחות (י"ח ע"ב) דבלל זר גרע מלא בלל כלל, והתם ג"כ הטעם דכל הראוי לבילה הוא כבלל יפה, משא"כ כשפעל להיפוך ובלל זר שוב א"א לומר דהוי כאילו בלל כהן [ועי' תוס' מגילה (ד"ט.) גבי מקרא שכתבו תרגום דגרע מאילו נחסרו תיבות אלו לגמרי], וה"ה בזה דכשיצא רובו בלי חציצה נחשב כאילו יצא כולו בלי חציצה, אבל כשיצא אח"כ המיעוט ע"י חציצה שוב א"א לומר דהוי כאילו יצא כולו בלי חציצה: ולכאורה יש סתירה לזה מהך דחולין (ס"ט ע"ב) יצא שליש דרך דופן ושני שלישים דרך רחם, לרבה קדוש דאמר מכאן ולהבא הוא קדוש ורובא דרך רחם נפיק, הרי דאף שהמיעוט הראשון יצא בחציצה היינו שלא בנגיעת רחם מ"מ כיון שהרוב יצא דרך רחם קדוש, אך י"ל דהתם שאני דלרבה דס"ל מכאן ולהבא הוא קדוש בהמיעוט הראשון אין נ"מ איך יצא, דדמיא להי' חצי קנה פגום וגמרו דהשחיטה כשרה, הרי דאין שהי' פוסלת במיעוט קמא דקנה אף דבמיעוט בתרא פוסלת אף בקנה, להפוסל שהי' במיעוט בתרא כדמבואר ביו"ד סי' כ"ג ס"ה עייש"ה, ולכאורה במה גרע מיעוט קמא ממיעוט בתרא, אע"כ משום דמיעוט קמא דקנה אין החיות תלוי בו כלל אין נ"מ האיך נפסק, משא"כ מחצי קנה ולהלן הא דמועיל כשגומר מחציו עד רובו הוא מטעם רובו ככולו, הילכך מזיק מה דשהה במיעוט אחרון כיון שלא נוכל לומר עוד דליהוי כנגמר בכשרות, דזה שייך רק כשלא נגמר כלל משא"כ כשנגמר בפסול, וה"ה בזה דלרבה דס"ל מכאן ולהבא הוא קדוש היינו משעת יציאת רוב אין נ"מ כלל האיך יצא מיעוט קמא, ודו"ק היטב:
שם תוד"ה אמר, תימא בפ' בהמה המקשה בעי כרכתו אחותו והוציאתו מהו, י"ל הכא מקצת פנוי איכא למימר טפי במינו אינו חוצץ עכ"ל, ואינו מובן אי מב"מ אינו חוצץ מה בכך שאין מקצתו פנוי:
ואולי י"ל דהנה הרמב"ן פ"ג דמכילתין כתב אהך קושיא דכרכתו אחותו דאף שמב"מ אינו חוצץ, מ"מ בבכור דפטר רחם אמר רחמנא כל דלא נגע ברחם לא קדיש דאם בעי' נגיעה אף מב"מ חוצץ, ור"א פשר דלא בסברא דקושטא קאמר רק דחויא בעלמא קמדחי דמהכא לא תיפשוט עיי"ש, ולפי"ז י"ל דאף התוס' כאן סבירא להו כן דכל היכא דבעי' נגיעה חוצץ אפי' מב"מ, רק דביצא אחיו קודם שיצא זה רובו, באמת רוב הבכור נוגע ברחם דהא נוגע ברחם משלש צדדיו, אלא שהצד הנוגע באחיו אינו נוגע ברחם ואיכא רק מיעוט שאינו נוגע ברחם, ולכאורה נימא בזה רובו ככולו, אך רובו ככולו אפשר דלא אמרי' רק היכא דראוי לכולו, כגון בנזיר שגלח רוב שערו דראוי לגלח כל שערו, וכן בשחיטה שראוי לשחוט כל הסימן בזה אמרי' דכששחט הרוב הוי כאילו שחוט כל הסימן, משא"כ הכא דלא הי' ראוי לנגיעת כל הרחם אין הרוב חשוב ככולו, אך לענין זה שוב מועיל מה שהמיעוט הוא מב"מ ואינו חוצץ, כלומר דאם הי' מועט זה שלא נגע ע"י הפסק דבר שאינו מינו ודאי לא הי' מתקדש כיון דלא שייך רובו ככולו דהא אינו ראוי לנגיעת כולו, אך כיון דהחציצה של המיעוט הוא ע"י מב"מ ואינו חוצץ בעלמא מועיל עכ"פ כאן שיתחשב ראוי לנגיעה, דהא דמב"מ אינו חוצץ היינו שנחשב כאילו נגע אף שלא נגע בפועל, ע"כ היכא דבעי' נגיעה בפועל ממש לא סגי במה שנחשב כאילו נגע, אבל כשהרוב נגע ועל המיעוט בעי' רק שיהי' ראוי לנגיעה ודאי מב"מ אינו חוצץ, דהא במיעוט הלזה לא בעי' נגיעה ממש:
ולפי"ז מובן היטב מה שחילקו התוס' בין כרכתו אחותו מכל צד להיכא דמקצת פנוי כמו הכא שבצד אחד לא נגע, דבכרכתו אחותו כיון שלא נגע כלל לא מהני מה שהוא מב"מ דהיכא דבעי' נגיעה אף מב"מ חוצץ, משא"כ הכא דנגע הרחם ברובו רק דבמקצתו מפסיק אחיו, זה אינו מזיק דעל מקצת זה בעי' רק ראוי לנגיעה ולא נגיעה ממש, ומב"מ ג"כ חשוב ראוי כנ"ל: ויש להביא סעד לסברא זו מדברי הר"ש פ"ח דמקואות גבי קרצה שפתותי' כאילו לא טבלה שפי' בלשון ראשון שהדביקה שפתותי' ולא נכנסו המים בפי' וביה"ס בעי' ראוי לביאת מים, ובלשון שני פירש דמיירי שדחקה שפתותי' ביותר, ולכאורה אינו מובן החילוק בין ב' הלשונות דאם בהדביקה שפתי' ג"כ אין המים יכולין לכנוס לפי' היינו כפי' השני: אך לפי הנ"ל י"ל דזהו החילוק דללשון ראשון אף אם לא דחקתן ביותר והמים נוגעין בשפתי' במקומות המגולין מ"מ לא מהני משום שאין ראוין לכנוס לתוך פי', וללשון הב' אין קפידא במה שאין המים יכולין לכנוס לתוך הפה כיון דשם בעי' רק ראוי לביאת מים מב"מ אינו חוצץ וזה חשוב מב"מ, אבל אם דחקה שפתותי' ביותר דאז מקומות המגולין שבשפתותי' נתכסו זה בזה, אף מב"מ חוצץ דבזה בעי' נגיעה ממש, ובזה אתי שפיר מש"כ הפ"ת יו"ד סי' קצ"ח ס"ק י"ג בשם ח"ד כ"י דאם קרצה שיני' לא הוי חציצה, ולכאורה מ"ש משפתי', אך לפי הנ"ל ניחא דשיני' הוי ביה"ס כבש"ס קדושין (כ"ה.) ובזה מב"מ אינו חוצץ, אך מדברי הר"ש פ"י דמקוואות מ"ה משמע להיפוך עיי"ש ודו"ק]:
והנה מש"כ דהיכא דאינו ראוי לכולו לא אמרי' רובו ככולו, לכאו' אין מקור לזה, אך עי' רש"י חולין (כ"א ע"ב) שכתב דגבי שחיטה כל הסימן הוי מצות שחיטה לכתחילה מה"ת הרי דהיכא דסגי ברובו, לכתחילה מצוה בכולו, ובתוס' נדה (ס"ו.) כתבו דהיכא דגוף הדבר מצוה לכתחילה, הראוי מעכב בדיעבד, וזהו הטעם דכל שאינו ראוי לבילה הבילה מעכבת דכיון שבילה מצוה לכתחילה, אף שאין גוף הבילה מעכבת מעכב עכ"פ שיהא ראוי לכך, הילכך אף בשחיטה אם לא יהי' ראוי לשחוט כל הסימן לא יתכשר ברובו [עי' אבני נזר יו"ד סי' י'] וא"כ ה"ה כאן דכשלא יהי' ראוי לנגיעת כולו לא יועיל נגיעת רובו:
ואף שבתוס' נדה שם כתבו לחלק בין מצוה למתיר, דבמתיר אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד ומה"ט לא בעי' ביאת מים בביה"ס לכתחילה, וא"כ אף כאן דהנגיעה אינה מצוה רק שבכך מתקדש וכיון שאף ברובו יתקדש למ"ל לכתחילה שיגע בכולו, אטו הנגיעה מצוה הוא, אמנם גוף דין זה דבמתיר היינו בדבר דלאו מצוה אין חילוק בין לכתחילה לדיעבד לאו כ"ע ס"ל הכי, עי' בתוס' קדושין (כ"ה ע"ב) ד"ה בהמה בשם רשב"ם דהיכא דאפשר לקנות במשיכה שהוא קנין חשוב אינו קונה במסירה, ור"ת הקשה עליו וכי משיכה ומסירה מצות הן שאין לעשות אלא מן המובחר עיי"ש, הרי דלדעת רשב"ם אפי' בדבר שאינו מצוה יש חילוק בין לכתחילה לדיעבד, ואף בזה שייך ענין מן המובחר, וכן מבואר בתוס' מנחות (ד"ה ע"ב) ד"ה האיר שכתבו דעד הביאכם אינה אלא למצוה מן המובחר, אף דשם דנין רק לענין מתיר עיי"ש, וא"כ בלתי רחוק לפרש דהתוס' כאן בתירוץ הא' אזלי בשיטה זו דאף בדבר שאינו מצוה שייך לכתחילה:
ואף דכאן לא מיירי בפעולת אדם רק בדבר הבא מאליו, מ"מ י"ל דהקדושה היא מובחרת ומשובחת כשנוגע מכל צד, וא"כ הראוי לנגיעת כולו מעכב כיון דלכתחילה הוא מה"מ שיגע ממש בכולו ודמיא לשחיטה:
ובתירוץ הב' אפשר דס"ל כדעת התוס' נדה הנ"ל דהיכא דליכא מצוה אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד, הילכך יהי' מוכרח לתרץ באופן אחר, דלעולם בפט"ח לא בעי' נגיעת רחם רק חציצה פוסלת, ואחיו הוי מב"מ, משא"כ באחותו דהוי אינו מינו טפי מאחיו:
באו"ד, ועוד י"ל דוקא משום דהוציאתו שסייעה אחותו בהוצאתו הוא דמספקא לן דדילמא הוי חציצה אבל אם לא סייעה להוציאו פשיטא דלא הוי חציצה עכ"ל, לפי הנראה כוונת דבריהם ז"ל כך הוא אפי' אי נימא דאחותו חשובה מינו ואף כאן מב"מ אינו חוצץ מ"מ כיון שסייעה בהוצאתו גרע טפי, דהא דבעלמא מב"מ אינו חוצץ הוא משום דרואין אותו כאילו אינו, כמו שאויר אינו חוצץ. וא"כ כל זה רק היכא שבלעדו ג"כ הי' יכול לצאת, משא"כ בהוציאתו אחותו שהיא סייעה ביציאתו, ואלמלי היא לא הי' יוצא עכשיו, ע"כ אין לומר דחשובה כמי שאינה, דהא בלעדה לא הי' אפשר שיצא הילכך הוי חציצה:
באו"ד, וא"ת דמוקי מתני' כריוה"ג דאפשר לצמצם ואפי"ה אינו נותן כי אם טלה אחד לכהן אמאי לא אמר כל שאינו בזא"ז בב"א אינו, וי"ל דלא מסתבר למימר הכי אלא בדבר התלוי במעשה אבל קדושה הבאה מאלי' לא אמר הכי, ואע"ג דשייך למימר הי מינייהו מייתת הי מפקית:
לכאורה אינו מובן החילוק, ונלפענ"ד לבאר דסברת כל שאינו בזא"ז בב"א אינו, היא משום דא"א לומר שאחת תחול ולא השנית משום דהי מינייהו מפקית, ע"כ מוכרחין לומר או שיחולו שניהם או שלא יחולו שניהם, ע"כ היכא דאפשר שיחולו שניהם אז שניהם חלין והיכא דא"א שניהם אינם חלין, כדמבואר בתוס' רי"ד קדושין (נ"א ע"ב) ובריטב"א שם, וע"כ במקדש ב' אחיות כאחת כיון שא"א שיהי' שתיהן מקודשת דהוי קדושין שאין מסורין לביאה, ובו אי אינן מסורין לביאה כ"ע מודו כמוש"כ הרשב"א שם, ע"כ שתיהן אינן מקודשות, וכן בכל כיוצא בזה, אבל בפטר חמור שיצאו שניהם כאחד באמת אפשר שיתקדשו שתיהן דהא בבהמה טהורה דינא הכי דשניהם קדושים דשניהם פטרו את הרחם, אלא דבפט"ח מיעט רחמנא מקרא "דהזכרים" דאין שניהם קדושים, וא"כ המיעוט הי' רק לענין דאין שניהם קדושים אבל עכ"פ אחד מהם קדוש, ואי משום הי מינייהו מפקית הלא הכא אינו צריך לעשות הפעולה בגוף הפט"ח רק לפדותו בטלה ובטלה אחד פודה את הבכור בכל מקום שהוא, ולא דמי לשתי אחיות דהתם צריך לעשות מעשה בגוף האשה, וכל שאינו ידוע איזה היא לא יצויר שיעשה המעשה, דעל כל אחת יש להסתפק שמא היא אחות אשתו, משא"כ הכא דאין צריך לעשות מעשה בגוף הפט"ח רק לפדותו, והפדיון הוא חוץ לגופו, הילכך פודהו בטלה בכל מקום שהוא: וחילוק זה מבואר בירושלמי פ"ב דקדושין ה"ו דגבי חטאת המזבח בורר לו חלקו משא"כ בק"פ שאין הפסח בא אלא לאכילת בשר עייש"ה ודו"ק] וזהו שכתבו התוס' דלא שייך כל שאינו בזא"ז אלא בדבר התלוי במעשה אבל קדושה הבאה מאלי' לא אמר הכי ואע"ג דשייך הי מינייהו מפקית, כלומר דאף הכא אם היו באין לדון על הפ"ח איזהו הקדוש הי' שייך לומר הי מינייהו מפקית, אך בכאן אין צריכין לדון כלל מי הוא הקדוש רק דפודה את הקדוש בכל מקום שהוא, וא"כ שפיר י"ל דאחד הוא קדוש בכל מקום שהוא:
ועוד י"ל דהנה בשוחט את התודה על שמונים חלות אמרי' במנחות (ע"ח ע"ב) ובכ"ד הכל מודים היכא דאמר ליקדשו ארבעים מתוך שמונים דקדשי, לא יקדשו ארבעים אא"כ קדשי שמונים לא קדשי כי פליגי בסתמא עיי"ש, והנה כאן דמי ליקדשו ארבעים מתוך שמונים, דכמו דשם אמר שיקדשו ארבעים מתוך שמונים רק דלא בירר איזה ארבעים, כ"כ הכא רחמנא אמר שיתקדש בכור אחד מן השנים, ולפי"ז יתפרשו דברי התוס' כך, דלא מסתבר למימר הכי אלא בדבר התלוי במעשה היינו היכא שגוף המעשה גורמת כגון אם היתה, פעולת הלידה גורמת הקדושה, והלידה היתה בשניהם כאחד אז הי' בהכרח שיתקדשו שניהם או שלא יתקדשו שניהם, אבל באמת אינו כן, דמצד הלידה הי' בדין ששניהם יתקדשו כמו בבכור בהמה טהורה, אלא דמיעט רחמנא הזכרים שאין שניהם קדושים אלא אחד כנ"ל, ע"כ נחשב שהקדושה באה מן השמים על אחד מהם, והוי כמפרש יקדש אחד מתוך השנים וכמפרש ליקדשו ארבעים מתוך שמונים:
אך יש לשדות בה נרגא לפי"מ שדן הרי"ט אלגאזי בפרקין אות ד' דבפט"ח בעי' עולה לעריפה, וכל שאינו עולה לעריפה אינו עולה לפדי', וא"כ כאן שלא נודע מי הוא הקדוש הרי א"א לקיים מצות עריפה דהעריפה הוא מעשה בגופו וא"כ האיך אפשר לפדות, ולא דמיא לשאר ספיקות שהם במציאות דאפשר שיתבררו אם יבוא אלי' ויאמר שזהו הבכור, ונחשב עולה לעריפה כדאמרי' ביבמות (מ"ב ע"ב) גבי ספק שקידש אחת מב' אחיות כיון דאם יבוא אלי' ויאמר בת חליצה ויבום היא, משא"כ בזה דלא שייך אם יבוא אלי' ויאמר כמובן:
וא"ת דחשוב עולה לעריפה דאפשר לערוף שניהם מספק, הא ליתא חדא דמספק אסור לערוף משום צעב"ח ובל תשחית כמו שיתבאר בדברינו לקמן אי"ה, ועוד הא בש"ס ב"ב שם מקשה מכדי הני פסוקי נינהו ליקרי. משום דמיחזי כשיקרא וכתיב מדבר שקר תרחק עיי"ש, הרי דאף דלקרות בתורה מותר כל היום מ"מ כשקורא בתורת חיוב, ובאמת אינו מחויב אסור משום דמיחזי כשיקרא, וא"כ ה"ה כשאינו חייב לערוף והוא עורפו בתורת חיוב אסור מה"ט:
אמנם יש לחלק דמיחזי כשיקרא לא שייך רק בדיבור ולא במעשה דמדבר שקר תרחק ילפי' לה ודבר היינו דיבור כדמבואר בכמה מקומות בש"ס, ועי' חוו"ד סי' ק"י שפירש כן הא דבסכק אם קרא ק"ש אינו חוזר וקורא להם ברים דק"ש דרבנן משום דאינו רשאי לקרות בתורת חיוב משום דמיחזי כשיקרא, אך לעשות מצוה מספק רשאי עיי"ש, ועי' בחידושי לגיטין (ד"ו ע"ב) לענין שרטוט, ובחידושי יבמות (ד"ג.) גבי לחלוץ מאי קעביד מש"כ בזה בס"ד, אך אפי' אי נימא דלערוף בתורת חיוב לא שייך לאסור משום מיחזי כשיקרא אכתי יש לאסור משום צעב"ח ובל תשחית כיון שהוא ספק אצלו הוי שלא לצורך, וא"כ אינו ראוי לעריפה, ואי נימא דכל שאינו עולה לעריפה אינו עולה לפדי' אף לפדות א"א:
אך י"ל דאף אי בעלמא בעי' עולה לעריפה מ"מ כאן לא בעי' כיון דגזיה"כ הוא דבכה"ג אחד קדוש, ובכה"ג א"א לערוף, החיוב מתחילה הי' על פדי' גרידא, ודמיא לגר שמביא ואינו קורא ואין הקריאה מעכבת בו, דמעיקרא כי מייתי ע"מ שלא לקרות מייתי, כמש"כ הרשב"ם ב"ב (פ"א ע"ב) עיי"ש, ודוקא היכא שאינו יכול לקרות מחמת ספיקא דדינא אז הקריאה מעכבת דאפשר שהוא מחויב משום שהדין הוא כמ"ד דחייב ובפועל אינו יכול לקרות בו הקריאה מעכבת, משא"כ בזה דאינו מחויב כלל בקריאה עיקר חיובו הוא בהבאה בלא קריאה, וכן מצינו בח"ל ועשה שחולצין ואינם מיבמים אף שאינו עולה ליבום מה"ת, מ"מ גזיה"כ הוא דחולצין מקרא דיבמתו, וה"ה בזה כיון דגזיה"כ הוא דהאחד קדוש, חיובו כך הוא בפדי' גרידא ולא בעריפה:
עוד י"ל בביאור דברי התוס' כאן באופן אחר, דהנה בתוס' מנחות (ע"ת ע"ב) גבי ליקדשו ארבעים מתוך שמונים כתבי דכשבא להפריש ד' חלות של תרומה צריך להפריש י"א חלות מכל מין ומין, דאי לאו הכי כיון דאין ברירה דילמא דחולין קא שקיל עיי"ש, וראיתי בשיטמ"ק שם שהקשה והא לא מצי למיעבד תנופה והניח בצ"ע, עיי"ש, וע"כ הקושיא הוא דאף דתנופה אינה מעכבת מ"מ ראוי לתנופה בעי', וכאן אינו ראוי לתנופה מחמת ספק דהא קא מעייל חולין לעזרה כיון דעביד כעין הקרבה כמוש"כ התוס' מנחות (ד"פ ע"ב) ד"ה וכי ובכ"ד:
אך הרמב"ם לפי הנראה נשמר מקושיא זו שכ' בפ' י"ב מה' פסוה"מ הל' ט"ו בזה"ל ואם אמר יקדשו ארבעים מתוך שמונים ומרים מהם אחת מכל קרבן והארבעים השניות יפדו ויצאו לחולין עיי"ש ובמלמ"ל שם, אך להרמב"ם קשה קו' התוס' דילמא דחולין קא שקיל כיון דאין ברירה, אולם י"ל דהרמב"ם לטעמו שפסק בכמה מקומות בספרו דספק קרבן כשר, עי' בפ"י מה' כלי המקדש ה"ז, ועי' בפ"ז מה' תו"מ ה"כ, ושם בפ"ח ה"ג ועוד בכ"ד, ועי' בלח"מ פ"ד מה' איסורי מזבח ה"ז שהביא עוד כמה מקומות שהרמב"ם פוסק דכל ספקות גבי קרבנות כשר, (ומה שהקשה הלח"מ שם יש לתרץ, ובחידושי ליבמות (קי"ח ע"ב) הארכתי בזה]:
והנה הרמב"ם בפ"ג מה' גירושין פסק דבאומר לסופר כתוב ולאיזה שארצה אגרש וגירש בה אחת מהן הוי ספק גירושין, משמע דס"ל דאין ברירה הוא ספק ולחומרא חוששין שמא יש ברירה וזהו הטעם דבדאוריי' אין ברירה משום דסדא"ו לחומרא, וכן מבואר בר"ן פ' כל הגט, ועי' ביש"ש בדיני ברירה ובשעה"מ פ"ג מגירושין שם, וא"כ אתי שפיר מה שפסק הרמב"ם שמרים ארבעים מתוך שמונים ולא קשה לדידי' קו' התוס' דילמא אין ברירה ודחולין קא שקיל, כיון דאין ברירה הוא רק מטעם דהוי ספק, וא"כ גבי קרבן אזיל לשיטתו דכל ספק בקרבן כשר וגם כאן הוי ספק קרבן וכשר, דגבי קרבן להרמב"ם יש ברירה, ועי' תוס' רי"ד קדושין (נ"א) וש"ס יומא (נ"ה) ונברור ארבעה זוזי ונשדי במיא, ועי' מש"כ בענין זה בחידושי לפ' מעשר בהמה (נ"ז.):
ולפי"ז י"ל דה"ה בנ"ד בפט"ח כיון דהקדושה. חלה על אחד מהם רק שאינו מבורר איזהו, שפיר יכול לברור אחד מהם שיהא הוא הקדוש, דכמו שהדין להרמב"ם גבי קרבן כן אפשר להיות בפ"ח ג"כ דקדושת דמים ילפי' מקדוה"ג, [עי' לעיל ד"ה ע"ב] וא"כ שפיר יכול לעורפו ג"כ כיון דכאן יש ברירה, ולא דמי לכל הספקות כגון בילדה ב' זכרים זא"ז ולא נודע איזה יצא ראשון, דהתם ודאי לא יועיל לברר אחד מהם דבכאן לא שייך ברירה כלל, כמש"כ בתמורה (ד"ל.) דהיכא דהאיסור הי' ניכר תחילה לא שייך ברירה אפי' להסובר יש ברירה, משא"כ הכא שלא הי' ניכר מתחילה מי הקדוש והדבר נולד בתערובות, ואכתי צ"ע טובא כי לא באתי בזה רק להעיר:
עוד מקום יש בראש לומר דהנה בשמעתין משמע דבבהמה טהורה לולא דגלי קרא הזכרים ששניהם קדושים כשיצאו בצימצום, היינו אומרים דרק אחד קדוש, דהא בפט"ח דמיעט רחמנא מהא דהזכרים דאין שניהם קדושים נשאר הדין דרק אחד קדוש, הרי דאי לא דגלי קרא בבכור טהורה דשניהם קדושים הי' הדין ג"כ דרק אחד קדוש, וצריך להבין אמאי לא נימא מצד הסברא דשניהם קדושים הא פטר רחם כתיב ושניהם פטרו את הרחם:
אך י"ל כך דבקרא כתיב פטר כל רחם ובעי' שיפטור כל הרחם וכשיצאו שניהם כאחד בצימצום הרי כל אחד לא פטר רק מקצת רחם, דהא לענין שבת כשזה יכול וזה יכול נחשב כל אחד רק מסייע מפני שלא עשה אלא מקצתה, ואף דפטור זה יכול וזה יכול הוא רק לענין שבת ושאר חייבי חטאות כמבואר מתוס' שבת (צ"ג.) וכ"כ בתשו' הרשב"א ח"א סי' כ"ח עיי"ש, ועי' רשב"א ב"ק (נ"ג.) גבי הכוהו י' בני אדם בעשר מקלות שכ' דבמקל אחד שניהם חייבים. הרי דבעלמא נחשב כאילו כל א' עשה כל הפעולה, וא"כ אף כאן נימא דנחשב כאילו כל א' פוטר כל הרחם כיון דשניהם פטרו את הרחם בב"א:
אך עי' ר"ן פ' ר' ישמעאל בשם התוס' דאם ישראל וגוי שפכו ביחד כשזה א"י וזא"י היין אסור משמע דכשזה יכול וז"י היין מותר, הרי דס"ל דאף בעלמא ז"י וז"י נחשב כל אחד עושה מקצת, וא"כ לשיטתם אף כאן גבי בכור נחשב כל אחד פוטר מקצת רחם, וא"כ לכאורה אף אחד לא יתקדש דהא לא פטר רק מקצת רחם:
ומוכרח לומר דקדושה אחת חלה על שניהם יחד, ולא דמי להיכא דאחד יצא תחילה וקודם שיצא רובו הוציא השני את ידו וחצץ בין הבכור להרחם דבכה"ג אי הוי חציצה אף האחד אינו קדוש דלא פטר רק מקצת רחם, והשני פשיטא שאינו קדוש דהא אינו בכור כלל, משא"כ כשיצאו כאחת ממש קדושת בכורה אחת חלה על שניהם [עי' מה שפירש"י כאן ד"ה לימא דלר"י כיון דתרווייהו קדשי כחד דמי] ואין הפירוש דאחד מהם קדוש קדושה גמורה, אלא דאינו מבורר איזה מהם, רק דשניהם קדושים קדושה קלושה וקלה, דקדושת בכורה נתפשטה על שניהם על כל אחד מהם במקצת ומחמת זה נקלשה הקדושה באיכות, דומיא להך דנדרים (ס"ח.) דאי בעל מיקלש קליש אי נדרה מב' זיתים והפיר לה אחד מהם כל זית וזית הוי מופר ואינו מופר, ועי' זבחים (ק"י.) קומץ מהו שיתיר כנגדו בשירים מישרא שרי או קלושי מיקלש ובתוס' שם,, וכן מוכח קצת מלשון רש"י כאן ד"ה שאני התם דכתיב גבי רחל הזכרים לד' דמשמע שנים, אבל בפ"ח דלא כתיב בי' הזכרים א"נ אפשר לצמצם לא קדשי עיי"ש, ולכאורה אמאי לא פירש דלא קדוש אלא אחד, אע"כ דבאמת אף בפט"ח תרווייהו קדשי אלא דלא קדשי קדושה גמורה רק דנקלשה קדושתן באיכות, כיון דתרווייהו רק קדושה אחת קדשי, ותרווייהו כבכור אחד חשיבי, ונ"מ דאין צריך ליתן רק טלה אחד לכהן בשביל שניהם:
ולפי"ז מיושב קו' התוס' אמאי לא נימא כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו, דכאן באמת שניהם קדושים רק דנקלשה קדושתן באיכות משום שקדושה אחת נתפשטה על שניהם כיון דשניהם ביחד פטרו את הרחם וכל אחד קדוש במקנת:
שם בגמ', וכיון דלעצמו הוא למה לי' לאפרושי, קשה לי מהא דפ' יש בכור (מ"ז ע"ב) גבי כהן שיש לו בן חלל חייב לפדות "את עצמו" ומבואר ברש"י שם דאם האב בחיים מפריש לי' לפדיון ושקיל לנפשי', וכן מפורש ברא"ש שם ה"ג עיי"ש, הרי דצריך הפרשה אפי' אינו חייב ליתן לכהן ואפי' לא בא לאפקועי איסורא דבכור אדם אינו אסור בהנאה כדאמרי' לקמן בשמעתין אבל אתה עובד בבכור אדם (ודברי הספורנו סוף פ' בא הם תמוהים], וא"כ מאי מקשה הש"ס כאן וכיון דלעצמו למ"ל לאפרושי ודחק מטעם זה לאוקמי מתני' כר"י:
והנלפענ"ד הקלושה בזה דהפרשה שייך רק באחד מב' אופנים או היכא דבא להתיר האיסור כמו בפ"ח אליבא דר"י, או היכא דהוי צורך נתינה, כמו גבי כהן שיש לו בן חלל דמחויב לפדותו בתורת ודאי, ובשעה שמפריש החמש סלעים זכו בו כל השבט כהנים אלא כיון דהתורה זכתה להאב בהטובת הנאה לברר הנתינה לכל כהן שירצה, וע"כ כשהוא בעצמו כהן יכול ליקח לעצמו, אבל לעולם נתקיימה בזה מצות נתינה, כלומר דאף דלא שייך נתינה לעצמו דהרי לא נתרוקן הדבר מרשות לרשות, אך כיון דע"י הפרשה זכו בו כל השבט נמצא שאז יצאו החמש סלעים מרשותו ואין לו בהם אלא טוה"נ, וקיי"ל טוה"נ אינו ממין היינו שגוף הדבר אינו שלו אלא שזכתה לו תורה זכות זה שיכול לברר ליתן לכל כהן שירצה, וכשמקבל אח"כ עבור עצמו נחשב שמקבל דבר חדש שלא היתה מתחילה שלו:
ועי' תשו' הרשב"א ח"א סי' ח"י שכתב דהא דאין מברכין על מת"כ משום שאינו נותן משלי כלים, שהתורה זכתה לכהן ומשלחן גבוה קא זכי, והא דמברכין על פדיון הבן אינו על הנתינה רק על גוף הפדיון עייש"ה, הרי דבשעת הפדיון חשוב שלו ולא בשעת הנתינה, וע"כ היינו טעמא משום דע"י הפדיון זכו בו כל השבט משלחן גבוה, ושוב אינו נותן משלו, וכיון דשייך גם שם ענין נתינה שפיר צריך להפריש, היינו לפדותו ולזכות אח"כ בעצמו דזה הוי פדיון גמור, משא"כ גבי ספק פט"ח כיון שאין שם נתינה למה מפריש הרי ההפרשה פעולה לבטלה, אע"כ דאתיא כר"י דס"ל פט"ח אסור בהנאה ומועלת ההפרשה להפקיע האיסור:
ובזה אתי שפיר הא דביו"ד סי' ש"ה סי"ג פסק המחבר דמי שהוא ספק אם הוא חייב בפדיון פטור דהמוציא מחברו עליו הראי' ולא כתב דמפריש מספק, ושם בסי"ט גבי כהן שיש לו בן חלל פסק דמפריש הפדיון ומעכבו לעצמו, ולכאורה אמאי לא יפריש גם מספק, אך הוא הדבר דבספק אין הפרשה פועלת כלל דהרי אין כאן נתינה, משא"כ בכהן שיש לו בן חלל דחשוב נתינה ג"כ, ואפי' כשמת האב והבן פודה עצמו מ"מ כיון שמת האב לאחר ל' כבר זכה בזכות הפדיון ויורש הבן אותו הזכות, כדאמרי' בגמ' דמצי א"ל אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדי', ועי' רדב"ז ח"א סי' תצ"ו:
שם בגמ', אמר עולא יש לך דבר שצריך פדי' ומותר, ולא והרי בכור אדם שצריך פדי' ומותר, לכאורה אינו מובן האיך רצה להוכיח מהא דבכור אדם מותר, הרי באדם לא שייך כלל ענין איסור ליהנות בו, דהא כהנים ודאי קדושים הם ואינו מועיל פדיון לקדושתן ואעפי"כ מותר ליהנות ממעשה ידיהם, משא"כ בפט"ח אם איתא דקדושה יש בו ודאי אסור בהנאה ככל הקדשים שאסור ליהנות בהם, וכן קשה לפי האיבעית אימא דר"י ור"ש בהאי קרא קמפלגי ודכ"ע שורך למעוטי בכור אדם, הרי דאי לאו דגלי קרא הי' בכור אדם אסור בהנאה, וא"כ בכהן דליכא קרא להתירו מנלן דמותר ליהנות ממנו, ואף דאיתא בירושלמי המשמש בכהונה מעל כבר הקשה בהגהת מיימוני פ"ג מהל' עבדים, מהא דאין ע"ע כהן נרצע משמע דנמכר, ובסמ"ג תירץ דבשכר שרי עי' מלמ"ל שם, ואם איתא דאסור ליהנות ממעשה ידיו האיך מותר בשכר עי' גיטין י"ב בסוגיא דמקדיש מעשה ידי עבדו] אע"כ הא דאיתא בירושלמי הוא מדרבנן משום כבודו ולא מחמת קדושתו, אבל מצד עיקר הדין שרי בהנאה, וקשה כנ"ל האיך ס"ד בבכור לאסור אי לאו דגלי קרא, ובמה עדיפא קדושתו מקדושת כהן:
והנלפענ"ד בזה עפימש"כ בפי' ר"ג לק' (מ"ג.) דכהן אין קדושתו מרחם ולא דמי לבכור, ואמרתי לפרש משום דמחוסר בגדים פסול לעבודה כמו זר דבזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, וע"כ שם דמיירי לענין קדושת קרבנות וכיוצא בו באדם קדושת עבודה לא נחשב קדושת כהן קדושה מרחם, דהכהן עצמו בלי בגדים אין לו מעלת קדושה הלזו והבגדים פועלים שינוי בגופו וכאילו אינו איש זה לגמרי עיי"ש, וא"כ ה"ה כאן דכהן מותר ליהנות ממנו משום דקדושתו לעבודה אינו אלא בשעה שלבוש הבגדים, משא"כ בבכור שראוי לעבודה בלי בגדי כהונה ואינו צריך בגדים מיוחדים לעבודה, ולא מבעיא לדעה אחת שבתוס' קדושין (ל"ו ע"ב) ד"ה הקבלות דכיון שלא נצטוו בבג"כ לא הוי מחוסרי בגדים, אלא אפי' לפי"מ שתרצו שם שלבשו הבגדים ומבואר דבג"כ הם צורך עבודה ולא צורך כהונה, מ"מ זהו דוקא לאחר שנתקדש אהרן אבל בשעה ששמשו הבכורים אז לא הי' צריכין בג"כ כלל ולא הי' מועיל כמבואר בשיטמ"ק לעיל ד"ד:
אהא דבמה שמש משה כל ז' ימי המלואים עיי"ש, וכיון שקדושתן לעבודה הוא קדושה עצמיית ע"כ ס"ד דאסור להנות מהן אי לאו דגלי קרא, משא"כ בכהנים כנ"ל:
עי' השמטה וא"ת לפי"ז יהי' אסור ליהנות מכהנים בשעה שמלובשין בגדי כהונה, דהרי אז נשלמה קדושתן לענין עבודה, זה אינו כיון דמ"מ מצד עצם גופם אין בהם קדושה זו, רק בצירוף הבגדים, ובשעה שבא להשתמש בהם וליהנות מהם אז נחשב כמי שאינו לבוש בג"כ כיון דאז אי"צ בג"כ, אדרבא יש איסור בלבישתן, ע"כ אינם מוסיפין אז שום מעלה בקדושת כהונה, ועי' דוגמא לזה ברש"י שבת (ד"ח.) ד"ה שדי נופו ובמהרש"א שם ודו"ק: (שם) תוד"ה לאפקועה לאיסורא, דלפוטרו ממצות עריפה לא הי' צריך מספק להפריש כמו שאינו נותן לכהן מספק כ"כ אינו ערפו מספק, הנה ליתן לכהן מספק אינו צריך דהממע"ה, אבל לערוף דהוא מצוה לדעת הרמב"ם, וכן נראה מלשון התוס' כאן אמאי לא יתחייב מספק כמו בכל ספק מצו' דאורייתא דחייב לעשות מספק:
אך י"ל דלערוף מספק אסור כיון דבעריפה איכא איסור צעב"ח ובל תשחית, רק דהיכא דאיכא מצו' לערוף לא שייך הני איסורא דלצורך הותר איסור צעב"ח וב"ת כמש"כ הט"ז יו"ד סי' קט"ז, ולא גרע צורך מצוה מצורך רשות, אבל היכא דהוי ספק אם חייב לערוף אז אסור לערוף דשמא לאו מצוה הוא:
[הגה"ה עי' רמב"ם בפי"ב מהל' בכורים דבספק חייב לערוף, ולכאורה פליג על התוס', אך י"ל דלא פליגי דהתוס' קאי על מה דאמרי' דהפדי' היא רק לאפקועי לאיסורא הילכך לר"ש דס"ל שאינו אסור עובר על איסור צעב"ח וב"ת בכדי, ואין לומר דמחמת ספק חשוב לצורך, דהא מבואר בזבחים (ע"ד ע"ב) דמספק אסור לסמוך, ואיסור סמיכה שלא לצורך הוא משום עבודה בקדשים, ואם איתא דמספק חשוב צורך יסמכו כולם, ואף שיש לדחות דשאני התם דאם יסמכו שניהם ודאי אחד סומך שלא כדין: אך כן מפורש בתוס' חולין (פ"ד ע"ב) דאסור להוציא שופר עבור טומטם ואין להתיר מטעם מתוך וכו' דשמא אשה הוא ואין כאן צורך היום כלל עיי"ש הרי דבשביל ספק מצוה לא נחשב צורך היום:
אך בתוס' כתובות (ד"ז.) מבואר להיפוך מדכ' דאף מצוה דרבנן נחשב צורך היום קצת, ומה"ט הי' בדין להתיר שרפת חמץ ביו"ט אף שכבר ביטל אי לאו משום איסור מוקצה עיי"ש, וא"כ כ"ש לספיקא דאורייתא דהוי צורך טפי מודאי דרבנן כדמבואר בסוף ר"ה (ל"ד ע"ב) ספק תוקעין וודאי מברכין הולכין למקום שספק תוקעין:
אך יש לחלק קצת בין הנושאים ואכמ"ל כי בנוגע לנ"ד לפענ"ד לא נחשב צורך כלל, אפי' אם נתפוס דבעלמא מחמת ספק נחשב לצורך, [ועי' בחידושי לק' (י"ח) בתוס' ד"ה אפשר הבאתי כן בשם הגאון מפלאצק ז"ל דפשיטא לי' דמחמת ספק איכא בל תשחית, וכן מבואר ברמב"ם פ"ד מה' עכו"ם הל' י"א שפסק עיסה חצי' של עיר הנידחת וחצי' של עיר אחרת מותרת מפני שאפשר לחלקה, והוא מהש"ס סנהדרין (קי"ב), ועי' בשאג"א סי' פ"ט שהכריח דר"ח דס"ל שם כן אית לי' יש ברירה אבל למ"ד אין ברירה, י"ל דחלק שביד עיר אחרת לאחר חלוקה הוא של עיה"נ, והקשה להרמב"ם דפסק בעלמא בדאו' אין ברירה האיך פסק כאן להך דר"ח, עיי"ש שהניח בצ"ע, ואי נימא דמחמת ספק איכא בל תשחית אתי שפיר, דהנה מה דפסק הרמב"ם בדאו' אין ברירה הוא משום דספדא"ו לחומרא כדמבואר בה' גירושין ובר"ן פ' כל הגט, וכאן אי אפשר להחמיר להצריך שרפה דשמא אי"צ שרפה ואיכא בל תשחית, ואף דלצורך מותר ספק לא חשוב צורך,] והטעם בזה דבאמת עריפה אף שהוא מצוה לדעת הרמב"ם מ"מ איסור ג"כ יש בה דאם אינו רוצה לפדותו או שאין לו במה לפדות אכתי יש לו עצה ליתן החמור לכהן שהכהן יפדנו, ולר"ש דס"ל פ"ח אינו אסור בהנאה אולי לא יתחייב הכהן לפדותו כלל [עי' פסקי מהרא"י סי' רל"ה אי מהני נתינת פט"ח לכהן, אך הוא קאי אליבא דהילכתא דקימ"ל כר"י וא"כ הכהן צריך לפדותו כדי לאפקועה איסורא, משא"כ הכא דאזלי' אליבא דר"ש שאינו אסור קודם פדיון אפשר דיכול ליתנו לכהן והכהן יעכבנו לעצמו דהא חולין הוא, וכן מוכח מהא דאמרי' לק' (ד"י ע"ב) דהא דעורפין אותו ודלאחר עריפה אסור אליבא דר"ש משום דהוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יופסד ממונו, משמע דהכהן לא יתחייב לעורפו כשנותן לו החמור דהא אצלו לא שייך טעם זה] וא"כ כשערפו חוץ מזה שעובר על איסור צעב"ח וב"ת עוד מפסיד ממון כהן, אלא שכך גזרה התורה שאם אינו פודהו ואינו נותנו לכהן יתחייב לערפו ומקיים בזה מצות עריפה אף שעושה איסור ג"כ, [ודמיא לתוס' ב"ק (צ"א ע"ב) לענין נזיר חוטא], וא"כ גבי ספק פט"ח שאינו חייב לתת לכהן משום דהממע"ה, אין לומר שיהי' חייב לערפו משום ספק מצוה דבאמת אינו רוצה לעשות איסור של צעב"ח וב"ת כשיערפנו, מאי אמרת כיון דהוי צורך ספק מצוה ליכא איסור, זה אינו דהא יכול ליתנו לכהן ולא יתחייב לערפו, ונמצא שאין בעריפה צורך כלל: ונמצא דפטור משתיהן מעריפה ומנתינה לכהן, דאם נאמר לו שיתנו לכהן יטעון יביא ראי' שהוא בכור, ואם נאמר לו לערפו אם הוא באמת בכור הרי מוטב לו לתתו לכהן מלערפו ולעשות איסור, דדוקא בודאי בכור כשאינו רוצה ליתנו לכהן אז בע"כ מוכרח לקיים מצות עריפה אף דיש בה קצת איסור, משא"כ בספק שאם הי' יודע שמחויב הרי רוצה ליתנו לכהן ולא לעשות איסור, רק שאין יכולין לכופו ליתנו לכהן בשביל הספק, אבל עכ"פ לערפו ג"כ אין אנו יכולים להכריחו, מפני שיכול לטעון אינו רוצה לעשות איסור:
ועי' דוגמא לזה באו"ח סי' תמ"ו ובשו"ע הרב שם ס"ה דאסור לשרוף החמץ במקומו ולא אמרי' בזה מתוך כיון שמה"ת אפשר לקיים המצוה בלי חילול יו"ט היינו להשליכה לנהר וכו' עייש"ה, ואף דבפועל לא ישליכנה לנהר דהא חכמים אסרוהו משום מוקצה והעמידו דבריהם בשוא"ת, וא"כ תחשב השרפה צורך היום, אע"כ כיון דמה"ת יש עצה אף שבפועל לא יוכל לקיימה לא נחשב צורך, וה"ה בזה דהעריפה לא נחשב לצורך כיון דיש עצה ליתן לכהן אף שבפועל אינו נותן, זהו מפני שאינו מחויב ליתן, והא דאינו מחויב ליתן מספק הוא משום דכיון דגבי כהנים הוי ספק גזל מחויבין לומר לא בעינא כמש"כ באבני נזר חיו"ד סי' שמ"ב, נמצא דאין בעריפה שום צורך דצורך העריפה הוא רק כשמחויב ואינו רוצה לקיים משא"כ בזה: או י"ל לפי"מ דתני לוי לקמן (ד"י ע"ב) הוא הפסיד ממון של כהן לפיכך יופסד ממונו הרי דזהו טעם מצות עריפה מפני שלא רצה לפדותו והפסיד לכהן, ואפשר דאף לדעת הרמב"ם דעריפה מצוה הוא מ"מ זהו טעם המצוה, וכ"ש לר"ש דאזלי' כאן אליבי' דדריש טעמא דקרא, וא"כ אין עריפה שייך רק היכא דחייב ליתן לכהן ואינו נותן, משא"כ הכא דהוי ספק ואינו חייב ליתן כמו בכל ספק ממון שוב אין כאן מקום למצות עריפה דלמ"ל לקונסו הרי כדין עשה, שוב ראיתי כן במנח"ח מצוה פ"ג עיי"ש: אמנם אכתי קשה האיך הוכיח הש"ס מהא דמפריש טלה מספק ע"כ כר"י דס"ל פ"ח אסור אינו פודהו, והוקשה להם מ"מ יצטרך לפדות בשביל ספק מצוה, דאם לא יתחייב לערפו מספק, ע"ז תירצו דכשם שאינו נותן מספק כך אינו עורף מספק:
אמנם זהו רק לר"ש דהמצו' לדידי' אינה הפדי' רק הנתינה, וכמש"כ דכל היכא דליכא איסור לא שייך הפרשה, וא"כ אליבא דר"ש הא דכתיב אם לא תפדה וערפתו פירושו אם לא תתן, וא"כ היכא דליכא חיוב ליתן ליכא חיוב לערוף, משא"כ אליבא דר"י כיון דפ"ח אסור בהנאה ההפרשה עיקר המצו', ואם לא תפדה הפירוש אם לא תפריש הפדיון, והעריפה באה תמורת הפדיון שהוא ההפרשה, א"כ גבי ספק כיון שחייב להפריש, אם לא מפריש מחויב לערוף, וא"כ התוס' והרמב"ם לא פליגי, ומה שקשה בלשון הרמב"ם שם, שהקדים עריפה לפדי' היפוך המפורש בפסוק עי' בדברינו לקמן (י"ב) מה שאכתוב בזה אי"ה, ע"כ הגה"ה:
ונמצא בהנאה וחייב להפריש לאפקיעה איסורא, הא אפי' לר"ש דס"ל מותר בהנאה י"ל דחייב להפריש בשביל ספק מצות פ"ח דנהי דליתן אינו חייב דהממע"ה מ"מ מצות הפרשה צריך לקיים, דהא מצות פדיון פ"ח הוא ההפרשה כדמבואר לק' (י"ב) דלרבנן דקיי"ל כוותייהו אם הפריש טלה ונאבד אינו חייב באחריותו, שוב ראיתי להרי"ט אלגאזי אות ד' שנתקשה בזה ולא תירץ כלום עיי"ש:
ולפי הנראה מצות הפרשה שייך רק היכא דהדבר אסור וההפרשה מועלת להתיר האיסור כגון בתרומות ומעשרות ובחלה ובפ"ח להסוברים דאסור קודם פדיון, אבל היכא דאין הדבר אסור לא שייך ענין הפרשה כלל, וכן מבואר בתוס' ב"ק (ס"ו.) ד"ה עד שצבעו שכתבו בזה"ל אין לפרש שצבעו חלקו של כהן מה שהפריש לו מן הגיזה דלא שייכה בו הפרשה כמו גבי תרומה דהפרשה שייכה בו, אבל הפרשת ראשית הגז אינו כלום וכאילו לא הפרישו עיי"ש, הרי דבראשית הגז כיון שאין ההפרשה פועלת כלל דהא אף קודם הפרשה מיתר דאינה טובלת, לא שייך שם ענין הפרשה כלל, וה"ה לפט"ח להסובר דמותר בהנאה:
וזהו מה דאמרי' כאן דהא דמפריש טלה מספק ע"כ ר"י הוא דס"ל פ"ח אסור בהנאה, אבל לר"ש דמותר בהנאה לא שייך הפרשה לא להתיר ולא למצוה כיון שאינו מתיר כלל ממילא אין בהפרשה מצוה כלל רק בנתינה, והא דאמרי' למ"ל לאפרושי לאפקועי איסורא מיני', באמת הוי מצי למימר בשביל מצות הפרשה אלא כיון דהא בהא תליא, נקיט לאפקועי איסורא, דאם אינו בא לאפקועי איסורא ממילא אף מצו' ליכא בהפרשה אלא בנתינה:
עוד ראיתי בריט"א שעמד בביאור דברי התוס' כאן אמאי אינו חייב לערוף מספק בשביל ספק מצוה, והעלה דהא דקיי"ל בספק מצוה דצריך לעשותה מספק היינו רק היכא דליכא הפסד ממון, משא"כ בעריפה דאיכא הפסד ממון, כמו שאינו חייב ליתן לכהן מספק כ"כ אינו חייב לערוף מספק עיי"ש, אך עי' ר"ן נדרים (ד"ז.) בשם רמב"ן ורשב"א דבספק פאה וצדקה אזלי' לחומרא דהוי ספיקא דאיסורא, ואף דהר"ן שם הקשה מספק לקט, עי' אבני נזר יו"ד סי' שט"ז שמיישב קו' הר"ן, הרי דבספק מצוה אפי' איכא הפסד ממון אזלי' לחומרא, וכן מבואר להדיא ברש"י מכלתין (מ"ב.) ד"ה סמי שכתב אבל טומטם נערך ולחומרא נערך כזכר, עיי"ש הרי דעל ספק מצוה חייב להוציא ממון אם היא מצוה שבין אדם למקום, והא דבמצו' שבין אדם לחברו פטור מספק, התם הטעם משום דחברו מחויב לומר לא בעינא משום ספק גזל כמש"כ באבני נזר חיו"ד סי' שמ"ב עיי"ש:
שם בגמ' יש לך דבר שהקפידה עליו תורה בשה ומותר, י"ל דהראי' מדהקפידה עליו תורה בשה כך הוא, דאי לאו דקבע הכתוב הפדיון בשה רק בשויא הי' אפשר לומר דעיקר הפדיון אינו להפקיע האיסור רק משום מתנות כהונה כמו זרוע ולחיים וקיבה וכמו ראשית הגז שהם מת"כ ואינם טובלין, אך אם איתא דהקפידה התורה העיקר על הנתינה הי' בדין שיהי' הפדיון דבר קצוב בשויא, ומדחזי' דיכול לפדות בשה כל שהו מוכרח שאין עיקר הקפידא הנתינה אלא איסור יש עליו שאינו נפקע רק בשה, ומסתמא יש איזה סוד כמים בזה דרק שה יכול להפקיעו, והא דמועיל פדיון בשוי' הוא מצד קו"ח ולא אמרו שה להחמיר עליו אלא להקל עליו, והוא ג"כ ענין שה, ודמיא למש"כ הב"י או"ח סי' קנ"ט בשם רשב"א אהא דמברכין על טבילת ידים ברכת על נט"י משום דיש בכלל מאתים מנה שמחמת חיוב הנטילה אנו מטבילין וה"ה בזה:
שם תוד"ה ותנן, כתבו לחלק בין קדושי אשה לחלה ועיר הנדחת וחסימה, והנה החילוק שבין קדושי אשה לחלה מובן שפיר, דלגבי קדושין בעי' רק שתקבל ממנו כסף או שוה כסף והכא קיבלה שו' כסף, כדאמרי' בגמ' אשה יודעת שאין מע"ש מתחלל ע"י ועולה ואוכלתו בירושלים דהרי המע"ש שו' אף כאן לקנותו כדי להוליכו לירושלים, אלא דאם הי' אפשר לאוכלו כאן הי' שוה יותר, וע"כ אם אחר נכיון דמי ההוצאות ישאר שו"פ שפיר מקודשת, וזה מועיל אף להסוברים דקדושין דמיא להקדש דאין לך בו אלא מקומו ושעתו, וכמש"כ הריטב"א בקדושין (נ"ג ע"ב) עיי"ש, וכל זה גבי קדושין דסגי במה שהוא ממון שלו, משא"כ לענין חלה דכתיב ראשית עריסותיכם בעי' שהעיסה תהי' שלו, ולא סגי במה שהוא ממון שלו, וחוץ לירושלים לא נחשב עיסה שלו כיון שאין לו בה היתר אכילה, ומה שהעיסה שוה למכור כאן כדי להוליכה לירושלים לאו כלום הוא, דאין עלי' כאן תורת עיסה רק תורת ממון, (עי' בפיה"מ להרמב"ם פ' לולב הגזול שכתב דאתרוג של תרומה טמאה פסול משום דלאו פרי הוא, ולכאורה קשה הא בגמ' מפורש הטעם מדכתיב לכם וכיון שאין בו היתר אכילה ל"ח לכם, אך הוא הדבר דאי לאו דכתיב פרי הי' נחשב לכם אעפ"י שאינו ראוי לאכילה כיון שהוא ראוי להסיק תחת תבשילו הרי הוא ממון שלו, אך מדכתיב לשון פרי ע"כ לא סגי במה שהוא ממון שלו אלא בעי' שיהי' פרי שלו וכשאינו ראוי לאכילה הרי אינו יכיל להשתמש בו תורת פרי רק תורת ממון [ומיושב בזה קו' התוס' שם (ל"ה.) ד"ה לפי] וה"ה כאן גבי חלה דכתיב עריסותיכם צריך שתהי' עיסה שלו וכיון שאינו ראוי כאן לאכילה אין עלי' כאן רק תורת ממון ולא תורת עיסה] וכיון שבשעת לישה היתה פטורה שוב אינה מתחייבת במה שהכניסה אח"כ לירושלים, וכן לענין לאו דלא תחסום כיון דבעי' דישה הראוי' לו ודישה זו אינה ראוי' לו כאן אינו עובר בלא תחסום, אבל הא דלא חשוב שללה לענין עיר הנדחת בזה יש מקום עיון, הא גם כאן סגי בתורת ממון ומ"ש מקדושי אשה ועי' רש"י תמורה (ד"ח.) ד"ה פרט לכסף מע"ש ומש"כ בחי' שם]:
אך י"ל כך דהנה בסנהדרין (קי"א ע"ב) תנן נכסי רשעים בין שבתוכה בין שבחוצה לה הרי אלו אובדין, ואמר עלה רב חסדא ובנקבצין בתוכה פירש"י שיכול לקבצם לתוך העיר בו ביום ודוקא כשהיו כבר בתוכה אלא שעכשיו הם מופקדין בעיר אחרת, אבל לא היו מעולם בתוכה לא קרינן בי' שללה עיי"ש, והנה עיסה של מע"ש השוה סלע בירושלים וכאן היא שוה רק חצי סלע מפני שצריך להוציא עלי' הוצאות חצי סלע כדי להוליכה לירושלים, אם היא בעיר הנדחת נחשב כאילו יש לו נכסים של חצי סלע כאן ושל חצי סלע בירושלים דהרי אם יבוא למוכרה כאן לא יתנו לו רק חצי סלע רק שאם יוליכנה לירושלים היא שוה עוד חצי סלע, וא"כ אין חיוב לאבד עיסה הלזו דאם יאבדה הרי הוא מאבד גם את החלק שבירושלים ואנן קימ"ל דנכסי רשעים שבעיר אחרת אינן נאבדין:
ולא דמי לעיסה חצי' של עיר הנדחת וחצי' של עיר אחרת דאמרי' בגמ' עיסה כמאן דפליגא דמיא, דכאן לא יועיל חלוקה כיון דכל חלק וחלק שו' בירושלים יותר ממה ששו' כאן כמובן:
ועוד דלכאורה קשה אהא דאמרי' עיסה כמאן דפליגא דמיא והחצי של עיה"נ אסורה מאי שנא מהא דפ' כיסוי הדם (פ"ט.) מכסין בעפר עפרה של עיר הנדחת דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושרפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושרפה, ואף כאן בעיסה חצי' של עיה"נ וחצי' של עיר אחרת הא מחוסר חלוקה קביצה שרפה, דמחוסר חלוקה נחשב ג"כ כמחוסר מעשה לדעת בה"ג ור"ת וסייעתם בתוס' גיטין (כ"א ע"ב) דאם כתב גט על קלף גדול ואח"כ חתכו פסול משום מחוסר קציצה, אך החילוק הוא דבעיסה חסרון חלוקה לא נחשב מחוסר מעשה דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי וכמש"כ התוס' חולין (ע"ג.) דהיכא דעומד לקצוץ מפני שחציו אסור וחציו מותר אמרי' כמאן דמפרתי דמי, וה"ה בחצי' של עיה"נ וחצי' של עיר אחרת, והנה זה שייך רק התם דתורת אוכל עלה, משא"כ בעיסה של מעשר שני כיון שכאן אין עלי' תורת אוכל רק תורת ממון כנ"ל, שוב לא הוי כמאן דמפרתי, וא"כ אי אפשר לחלקה דהוי מחוסר חלוקה קביצה ושריפה ודו"ק:
ועוד י"ל באופן אחר קצת עפי"ד האבני נזר יו"ד סי' קכ"ו שהביא דברי המהר"ל בטעם שלא נתערבו ישראל זל"ז רק אחר שעברו את הירדן, דא"י מיוחדת לישראל והוא עושה את כל ישראל השוכנים עלי' כאיש אחד, יכתב ע"ז דהא דאף עכשיו כשישראל בגלות נשאר הערבות, הטעם ברור דאף שגלו מ"מ מקומן של ישראל בא"י ע"כ עדיין חשוב כאילו כולנו בא"י אף שאין אנו בפועל בא"י מ"מ זה מקומינו עייש"ה, וה"ה כאן דאף שהמע"ש בפועל הוא בגבולין מ"מ כיון שמקומה הוא בירושלים דהא כאן אינה ראוי' לכלום, ואף הקונה אותה כאן הוא רק להוליכה לא"י, ע"כ נחשבת נכסי רשעים שחוצה לה ואי אפשר לקבצם לתוכה דאינו נשרף, ודו"ק היטב: עוד עלה בלבי לפרש לפימש"כ באבני נזר חיו"ד סי' שס"ו אות ה', דאף דמצינו בכ"ד דראוי לאחר זמן חשוב ראוי זהו רק כשדנין לענין דבר שאינו תלו בזמן, אבל אם דנין על דבר התלוי בזמן אינו מועיל מה שראוי לאח"ז, ובזה ניחא מש"כ הב"ח דס"ת שיש בה דיבוק אותיות דכשרה משום דראוי לגרירה, אפי' בשבת כשרה משום דקדושת הס"ת אינה תלוי' בזמן ע"כ מועיל מה שראוי לאח"ז, ובחו"מ סי' ז' כתב דאם ראו עדות בשבת ויו"ט אינן יכולין לדון עפ"י ראייתם משום דשבת לאו זמן דין, והטעם משום דענין עדות תלוי בזמן שיהי' יום עכתוד"ק ז"ל שם עיי"ש, וא"כ ה"ה הא דמחוסר מקום חשוב ראוי זהו רק כשדנין לענין דבר שאינו תלוי במקום, אבל כשדנין לענין דבר התלוי במקום לא מהני מה שראוי במקום אחר [דמחו"ז ומחוסר מקום מצינו בכ"ד דבני בקתא חדא נינהו כנודע], וא"כ מובן שפיר הא דלענין עיה"נ מע"ש לא נחשב שללה כיון דעיר הנדחת הוא דבר התלוי במקום, דהא לא נאסר אלא שלל של מקום זה, ע"כ אינו מועיל מה דשוה במקום אחר ולא דמי לקדושין וכל הנך שאינם תלויין במקום כלל ודו"ק:
[הגהה (שם) בגמ', ואיבעית אימא ר"י ור"ש בהאי קרא קמיפלגי דתניא ולא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בשלך ושל אחרים וכו', [פירש"י אבל פטר חמור לא ממעט מהאי קרא וכל כמה דלא ממעט לא שרינן לי' דלא גרע מבכור בהמה טהורה ולר"ש ממעט לי' קרא עכ"ל], ור"ש אומר לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בבכור אדם לא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בכור חמור, לכאורה לפי"ז הי' בדין לאסור לגזוז בכור חמור אפי' אינו נהנה מן הגיזה אליבא דר"י משום דלא גרע מבכור בהמה טהורה כדפירש"י, והרא"ש בפירקין פסק דשלא לצורך הנאה מותר לגזוז דלא נאסר פט"ח לגוזזו רק דהגיזה אסורה בהנאה, וכ"פ ביו"ד סי' שכ"א, וקשה מנלן לחלק בכך בין בכור בהמה טהורה לפ"ח:
הגה"ה הנה דברי התוס' חולין (ע"ג.) הנ"ל צריכין ביאור, דהנה זה לשון הש"ס שם בגד לאו לחתיכה קאי עובר לחתיכה קאי וכל העומד לחתוך כחתוך דמי, כמאן כר"מ דתנן כל ידות הכלים שהם ארוכין ועתיד לקצצן וכו', אפי' תימא רבנן חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי, וע"ז כתבו התוס' דלא אמרי' כמאן דמפרתי דמי אלא היכא דעומד לקצוץ כמו הכא דהאבר אסור והשאר מותר עכ"ל, ולכאורה קשה טובא כיון דגם הא דחיבורי אוכלין חשיבי כמאן דמפרתי זהו ג"כ מטעם עומד, הרי הדרא קו' לדוכתא כמאן כר"מ דס"ל כל העומד, ואיך קאמר אפי' תימא רבנן דלית להו כל העומד:
אך י"ל דחיבורי אוכלין היכא דחציו אסור וחציו מותר הוי עומד מחמת שני דברים חדא מפני שמוכרח להפריד האיסור מההיתר, ועוד דכל אוכל מצד עצמו עומד להתפרד דהרי סוף כל סוף יאכל, וכיון שעומד להתפרד מחמת ב' דברים, עומד כזה אלים טובא, ואפי' רבנן דלא ס"ל בעלמא כל העומד וכו' מודו בזה, ולא מבעיא לדעת הר"ן פ' שבועת הדיינים דבאינו צריך לקרקע כלל אפי' רבנן מודו דכקצור דמיא, עיי"ש, אלא אפי' לדעת התוס' כתובות, (נ"א.) דאפי' בזה פליגי, מ"מ כאן עדיף טפי מפני שעומד מחמת ב' דברים ונחשב כעומד דממילא דכ"ע ס"ל כמש"כ הח"ס יו"ד סי' רנ"ו, וכן משמע בתוס' יבמות (קי"ט.) ד"ה ר"מ שכתבו דרוב נשים מתעברות ויולדות ל"ח רובא דתליא במעשה דממילא הוא בא וכו', ולכאו' אינו מובן אמאי נחשב ממילא, ומה חילוק בין בהמה לאדם, אך לפי הנ"ל ניחא דבאדם הוא עומד מחמת ב' דברים מחמת הטבע ומחמת מצות פו"ר ונחשב כממילא, וזהו מה דאמרי' שם אפי' תימא רבנן דלא ס"ל בעלמא כל העומד, אך בחיבורי אוכלין כמאן דמפרתי מודי דעומד מחמת שני דברים ודו"ק, וכל זה התם אבל בנ"ד גבי מע"ש של עיה"נ כיון דבגבולין לאו תורת אוכל עלה אלא תורת ממון כנ"ל לא חשוב כמאן דמפרתי דהא כאן אינו עומד להפרד, ומה שעומד להפרד בירושלים לאו כלום דעדיין מחוסר מעשה, וכמו דלא אמרי' כל העומד לזרוק רק אחר שנתקבל הדם בכלי ואינו מחוסר אלא זריקה ודו"ק היטב, ע"כ הגה"ה:
[הגה"ה ובהיותי בזה תמוהים לי דברי הר"ן פ' לולב הגזול שכתב דאתרוג של מע"ש אפי' חוץ לירושלים אם נטל כשר מפני שראוי לאכילה בירושלים וקשה מ"ש מעיסה של מע"ש שפטורה מן החלה חוץ לירושלים אליבא דכ"ע כיון דבמקום זה אין בה היתר אכילה, ואף דיש לה היתר אכילה בירושלים מ"מ אינה חשובה עריסותיכם, ומוכרח לומר דלדעת הרא"ש אף לפי המסקנא עיקר טעמו של ר' יהודה הוא מצד הסברא דאין לך דבר שהקפידה עליו תורה לאפקועי' לאיסורא בשה ומותר, והא דאמרי' ואבע"א ר"י ור"ש בהאי קרא קמיפלגי היינו ליתן טעם לכל אחד מדוע לא תפס סברתו של חברו, דהא ר"ש ג"כ טעמא קאמר יש לך דבר שפדיונו מותר והוא אסור, ומ"ט לא תפס סברתו של ר"י, משום דממעט לי' קרא, ולר"י לא מייתר לי' קרא ע"כ נשאר האיסור מצד הסברא, וע"כ אין לאסור רק ההנאה ולא פעולת הגזיזה דזהו גזיה"כ רק בבהמה טהורה וז"פ:
אך מפירש"י הנ"ל מבואר להדיא דגוף הגזיזה אסורה כמו בבכור בהמה טהורה, וצע"ק על הטור ושו"ע שהביאו רק דעת הרא"ש בלי שום חולק: (שם) בגמ', הערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל וכו' כולן מטמאין טומאת אוכלין ר"ש אומר כולן אין מטמאין טו"א וכו', אריו"ח מ"ט דר"ש דכתיב מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל, יש להעיר לפי"מ דאמרי' במנחות (ק"ב ע"ב) לר"ש דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאין טו"א עפרא בעלמא נינהו א"ל חיבת הקודש מכשירתן עיי"ש, א"כ למ"ל לריו"ח לפרש טעמו של ר"ש משום דכל הני לא הוי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים תיפוק לי' כיון שעומדין לשרוף כשרוף דמי ועפרא בעלמא נינהו, ובשלמא לפי המבואר בתוס' סוכה (ל"ה.) דרק בנשרפין מיכתת שיעורי' אבל לא בנקברין, ניחא, דטעמו של ריו"ח קאי על שור הנסקל ופ"ח וכיו"ב שהם מהנקברין, ולא על ערלה וכלאים, אך לפימש"כ התוס' יבמות (ק"ד.) דכיון שטעונה גניזה אין כתותי שיעור גדול מזה עיי"ש א"כ כולן לא יטמאו מטעם זה]:
אך עי' ר"ן פ"ב דגיטין גבי גט שכתבו על איה"נ כשר שכ' בזה"ל. בכל איה"נ קאמרי ואע"ג דכתותי מיכתת שיעורייהו לא איכפת לן אלא במידי דבעי שיעור, ומיהו באותן שצריכין להתבער מן העולם למ"ד כל העומד לשרוף וכו', משמע דלא הוי גט דכמאן דליתנהו דמי עיי"ש, וה"ה כאן דמצד כתותי שיעור אין קפידא, ואף דלטמא אחרים בעי' כביצה אך לא בעי' שיהי' שיעור של חתיכה שלימה [כדמוכח מפירש"י כאן ד"ה ופט"ח שפי' דנ"מ כגון דאיכא פחות מכזית מינייהו דמצטרף בהדי פחות מכביצה אוכלין ומשלימו לכביצה, ועי' רש"י חולין (קי"ח ע"ב) ובתוס' שם ד"ה אין ומה שאכתוב בזה אי"ה לקמן] ודמיא למש"כ התוס' עירובין (ד"פ ע"ב) לענין לחי, ועי' בהגהת מיימוני פי"ז מה' שבת אות נ' ובשו"ע או"ח סי' שס"ג, ואי משום כל העומד לשרוף הא זה לא שייך רק בהנך דיש מצו' בשרפתן מה"ת כדמבואר מד' הר"ן ובתוס' סוטה (כ"ה ע"ב) עיי"ש, וא"כ שפיר איצטרך לטעמא דריו"ח להנך שנחשבו כאן ואין מצוה לאבדן מה"ת רק משום חשש תקלה כגון שור הנסקל וכיו"ב, ועי' בחידושי ח"ס לפ' לולב הגזול (ל"ה.) מש"כ ע"ד התוס' יבמות הנ"ל ואכמ"ל בזה:
שם רש"י ד"ה ושור הנסקל וכו' ועגלה ערופה ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן דקיי"ל דהיא אוסרתה, עי' זבחים (ד"ע.) דעריפה מטהרת מידי נבלה וא"כ בע"ע אין הכרח לאוקמי ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן וצ"ע: (שם) ברש"י ד"ה אם לא פדאו וערפו כדינו, לכאורה יש להעיר לפי מה דקסבר ר"ש בחולין (פ"א ע"ב) דשחיטת ע"ע שחיטה שאינה ראוי' היא ומוקי לה ר"ל משום ר' ינאי משום דס"ל ירידתה לנחל איתן אוסרתה ואפי' אם שחטה לאחר ירידתה אסורה, וא"כ פ"ח דמקשי' לע"ע ג"כ נימא דאף אם שחטו קודם עריפה נאסר, ואף דמחיים אין לאוסרו בהנאה כמו ע"ע, דהא מחיים אכתי אפשר לפדותו ולקיים מצות נתינה, ולר"ש דדריש טעמא דקרא משמע דטעם האיסור הוא מפני שהפסיד ממונו של כהן כדתני לקמן (ד"י ע"ב) [דלכאורה למ"ל ליתן טעם הא גז"ש דריש ועריפה מפורש בתורה, אך אליבא דר"ש דדריש טעמא דקרא ניחא וכ"כ המנ"ח מצוה כ"ג] וא"כ מחיים דאכתי בידו ליתנו לכהן אין לאוסרו בהנאה, אבל כששחטו דשוב א"א לפדותו וליתנו לכהן הי' בדין לאסור דומיא דע"ע דנאסרת מחיים ואפי' שחטה ולא ערפה, ואין לומר דאף לאחר שחיטה אכתי יוכל לפדותו או ליתנו לכהן, זה אינו דהא מבואר לק' (י"ב ע"ב) דאם מת הפ"ח קודם פדי' אינו חייב לפדותו לאחר מיתה אף דבבכור אדם כה"ג חייב לפדות, ור"א מקיש פ"ח ודעת רש"י סוכה (ל"ד ע"ב) באמת אינו כן אלא דחוץ לירושלים אפי' אם נטל לא יצא עיי"ש, [והנה רש"י והר"ן פליגי שם בסברות הפוכות דגבי אתרוג של תרומה כתב רש"י ז"ל דאפי' ישראל יוצא בו כיון דיש בו היתר אכילה לכהנים הרי דמה דחזי לאחריני נחשב היתר אכילה לגבי דידי' ומה שיש לו היתר אכילה במ"א כגון מע"ש חוץ לירושלים] אינו מועיל, והר"ן ס"ל דבאתרוג של תרומה רק כהן יוצא בו ולא ישראל הרי דמה דחזי לאחריני אינו מועיל ומה דחזי במ"א לדידי' מועיל כמש"כ לענין מע"ש, ובחידושי לסוכה הארכתי בזה ואכמ"ל):
ואולי י"ל דגבי אתרוג שאני כיון דכל אתרוג אינו ראוי לאכילה ביו"ט דהא איתקצאי למצוותו [ולדעת רש"י סוכה (ל"ז ע"ב) ותוס' שבת (כ"ב.) הוא מה"ת כמו גבי סוכה] אע"כ הא דבעי' היתר אכילה באתרוג היינו שיהי' לו היתר אכילה לאחר יו"ט וכיון דסגי ביש לו היתר אכילה לאח"ז, היא הדין שמועיל מה שיש לו היתר כילה במקום אחר, וע"כ יוצאין באתרוג של מע"ש חוץ לירושלים דהא יש לו היתר אכילה בירושלים דמחוסר מקום דמיא למחוסר זמן, משא"כ לענין חלה דבעי' שיהי' לה בשעת לישה היתר אכילה ואינו מועיל אם יהי' לה היתר אכילה לאחר זמן תדע דהא בחלה בעי' ראשית שיהי' שיריה ניכרין ואם אין השירים ניתרין עכשיו לא חשוב שירי' ניכרין כדמוכח בפסחים (ל"ג ע"ב) דהיינו טעמא דמפריש תרומת חמץ אינה תרומה משום דאין שירי' ניכרין כיון שאינן מותרין באכילה אף דמותרין לאחר הפסח לר"ש דמתיר חמץ שעעה"פ מה"ת, אע"כ דבעי' שיהי' שירי' ניכרין עכשיו בשעת הפרשה, וה"ה לחלה דאם לא יהי' לה היתר אכילה עכשיו לא יועיל לה מה שיהי' לה היתר לאח"ז וכיון דהיתר לאח"ז אינו מועיל בה ה"ה דאינו מועיל בה היתר שיש לה במקום אחר, הילכך מע"ש שנילושה חוץ לירושלים פטורה מן החלה [ואף דיש לדחות דאתרוג נחשב שיש לו היתר אכילה עכשיו ומה שאינו ראוי לאכול מחמת המצוה בזה אין קפידא דבעי' שיהי' לו היתר לולא המצוה מ"מ בלתי רחוק לפרש כן]: ע"כ הגה"ה]:
לבכור אדם, אעפי"כ לענין זה אינו מקישו כדמבואר בשיטמ"ק שם עיי"ש, וע"כ הטעם דכל שאינו עולה לעריפה אינו עולה לפדי' ולאחר מיתה אינו שייך בו עריפה, וא"כ לאחר שחיטה שא"א עוד לפדותו יאסר כמו ע"ע: ואף דהא דעגלה ערופה נאסרת מחיים הוא מטעם הזמנה [ובאמת הי' בדין לאוסרה משעת לקיחה אלא דלא שייך הזמנה רק כשהיא במקומה כמוש"כ באבני נזר או"ח סי' ח"י] ובפט"ח ליכא שום הזמנה, מ"מ אין להתיר מה"ט דהא אף לאחר עריפה אין בו שום ענין לאוסרו רק מגז"ש דעריפה עריפה ילפי', וא"כ הכא בלא הזמנה דמיא כמו ע"מ עם הזמנה, ואמאי לא נאסר כשנשחט: אך י"ל עפימש"כ הריטב"א ע"ז (כ"ג) גבי פרה אדומה דחטאת קרי' רחמנא ואעפי"כ לענין פדי' במום והעמדה והערכה לא דמיא לחטאת, דלא קרינן בה חטאת רק כשעושין בה מעשה חטאת ולא כשבאין לפדותה דלא תהי' עוד חטאת עייש"ה, וה"ה כאן דלא גמרינן עריפה עריפה רק כשעושין בפ"ח מעשה עריפה, משא"כ כששוחטו דאין עושין בו מעשה עריפה ולא אפשר לעשות עוד מעשה עריפה אז לא איתקש לע"ע כלל:
רש"י ד"ה ופ"ח וכו', אי נמי אפי' ערפו ממש דנבלה היא איכא למימר בהם טומאת אוכלין כגון דאיכא פחות מכזית מינייהו דלא חזי לטומאת נבלות ומצטרף בהדי פחות מכביצה אוכלין ומשלימו לכביצה, יש להעיר אפי' לר"ש דאין עליו תורת אוכל מ"מ ליצטרף כדקימ"ל האוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין זע"ז לטמא בקל שבשניהם, עי' זבחים (ל"א.) ואף כאן תצטרף הנבלה שהיא טומאה חמורה להפחות מכביצה אוכלין לטמא טו"א הקלה:
ולכאורה רציתי לומר דלא שייך צירוף אלא כשהטומאה חמורה ג"כ מאותו הסוג, כגון ראשון ושני דשניהם טומאת אוכלין נינהו ויש בכלל מאתים מנה, משא"כ בנבלה וטו"א שאינם מסוג אחד שזה אב הטומאה וזה מגע אינן מצטרפין:
אך הא ליתא דא"כ אפי' לרבנן דס"ל דכל הני מטמאין טומאת אוכלין האיך מצטרף הפחות מכזית נבלה עם פחות מכביצה אוכלין הרי הנבלה אין עלי' טומאת אוכלין דבאיזה טומאה נגעה, ואפי' נגעה הרי שבע לה טומאה כדאמרי' במנחות (כ"ד ע"ב) ולא משכחת לה שיהי' טמא משום שניהם אלא כשנגעה הטומאה קלה לפני החמורה עיי"ש, וכאן שלא יצויר שיחול טומאת אוכלין קודם שנתנבלה ע"כ אין בה אלא טומאת נבלה בלבד, ואף דמשכחת לה שיחול טומאת אוכלין תחילה בשחט בה רוב שנים ועדיין מפרכסת, הא בלשון שני לא פי' רש"י כן אלא דמיירי בערפו ממש וא"כ טומאת נבלה קדמה ושוב א"א שיחול עלי' טו"א ואעפי"כ מצטרפת לכביצה, וא"כ אפי' לר"ש דס"ל שאין עלי' תורת אוכל לצטרף:
אך י"ל דכי מהני צירוף חמור לקל היינו רק היכא שגם החמור הי' ראוי לכה"פ לקבל אותה הטומאה שישנה בקל, כגון בראשון ושני שגם הראשון מצד עצמו הי' ראוי לעשות שני אי לאו דכבר נטמא ע"כ מצטרף להשני דנחשב כאילו גם הוא שני, וה"ה בנבלה שמצטרפת עם טו"א אם גם הנבלה בת אכילה היא והיתה ראוי' לקבל טו"א אי לאו דכבר שבעה לה טומאה, וא"כ כל זה אליבא דרבנן. אבל לר"ש דס"ל דאוכל שאינו יכול להאכילו לאחרים אינו אוכל, א"כ נבלה כזו הרי אינה ראוי' לטו"א מצד עצמה אפי' דל נבלה מהכא, ע"כ א"א שתצטרף, דהאיך אפשר לצרפה לטומאת אוכלין ולומר דהוי כאילו גם היא נטמאה טו"א הרי לא יצויר בה טו"א, וכלל זה מצינו בכמה מקומות דלא אפשר לדון שיחשב כאילו הי' כך אלא היכא דאפשר להיות בפועל כך, עי' בשו"ע הרב סי' תמ"ז ס"א וסי' תנ"ז סט"ז, ועי' אבני נזר חיו"ד סי' תמ"ח אות כ"ב, ובת"ש סי' ד' דלא שייך תוכ"ד כדיבור אלא היכא דיצויר בשעת מעשה ממש וכהנה רבות:
והנה ממה שפירש"י דאיכא למימר בהם טו"א כגון דאיכא פחות מכזית מהן ומצטרף בהדי פחות מכביצה אוכלין ומשלימו, מבואר דאף שאין כל השיעור כביצה מחובר יחד מטמא, וכן דעתו ז"ל בפ' העור והרוטב (קי"ח ע"ב), אך התוס' שם הקשו על רש"י מהא דהתורה העידה על כלי חרס אפי' מלא חרדל אלמא אי לאו אויר כלי חרס לא הוי כמו מחובר אעפ"י שנוגעין יחד עייש"ה:
ולפענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י ז"ל, דבאמת אף רש"י מודה דמה שנוגעין יחד לא חשוב חיבור, אך זהו רק אם דרך משל היו מונחים יחד ב' חצאי ביצה זע"ז והטהרות נוגעין באחד מהן לא נחשב שנגעו בכביצה, אבל אם הטהרות נגעו בשני החצאין אז נטמאו, אף שב' החצאין אינם מחוברין יחד דלזה אי"צ חיבור, ושם גבי יש יד לפחות מכזית מיירי נמי שנגעו הטהרות בהיד של הפחות מכזית וגם בשאר האוכלין טמאים ועי' פ' העור והרוטב (קכ"ד.) הי' עליו כשתי חצאי זיתים מטמא במשא ולא במגע, וברש"י שם דשתי נגיעות אינן מצטרפות, אך אין סתירה לזה דשם בנבלה לענין טומאת אדם מיירי דבאדם דנין על כל חתיכת בשר שלו בפני עצמו כמש"כ הכ"מ פ"א מה' אבות הטומאה הי"ז בשם הר"י קורקוס שהבשר הנוגע בזה אינו נוגע בזה, משא"כ כאן דמיירי לענין טו"א, ועי' בדברינו לקמן פ' הלוקח בהמה מש"כ בהסבר דברי הרי"ק הנ"ל, [אך עי' רש"י זבחים (ק"ה ע"ב) משמע קצת להיפוך ואכתי צ"ע בזה]:
שם בגמ', מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל וכו', פירש"י לאחרים לנכרים דאינו אסור בהנאה, משמע לכאורה דאם המאכל מותר בהנאה רק שאינו יכול להאכילו לנכרים מפני שהנכרי מוזהר עליו ואסור להאכילו מטעם לפ"ע לת"מ כגון אבמה"ח מטמא טו"א אליבא דר"ש [אף דאבמה"ח בלא"ה מטמא, נ"מ לענין צירוף פחות מכזית כדפירש"י לענין ע"ע] ואף דאשר יאכל כתיב ואבמה"ח אינו בכלל יאכל דהא מ"מ אסור להאכילו לב"נ יהי' מאיזה טעם שיהי', אך אבמה"ח כיון דמותר בהנאה הרי יכול להאכילו לכלבים, ואכילת כלבים ג"כ שמה אכילה כדאמרי' בזבחים (ל"א) מקרא דואת איזבל יאכלו הכלבים עיי"ש:
אך בפ' העור והרוטב (קכ"ט ע"ב) מפורש דאמה"ח לר"ש ג"כ אינו מטמא טו"א דחשוב אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אף דמותר בהנאה דמ"מ אינו יכול להאכילו משום לפ"ע לת"מ, ולפי"ז צ"ל דמה שפירש"י כאן דאינו אסור בהנאה לאו דוקא דמשכחת לה ג"כ דבר שאינו אסור בהנאה שאינו מטמא כגון אבמה"ח דהעיקר תלוי במה שאינו יכול להאכילו לעכו"ם אלא משום דסתם איסורין שאינו יכול להאכילן לנכרים איה"נ נינהו נקיט איסור הנאה:
ולכאורה קשה כיון דאכילת כלבים שמה אכילה אמאי אמה"ח אין מטמא לר"ש הא יכול להאכילו לכלבים ובכלל אשר יאכל הוא, ועי' תוס' חולין (פ"א.) ד"ה עולה דאכילת. מזבח שמה אכילה לענין טו"א, ומה"ט עולה לר"ש מטמאה טו"א וא"כ נימא גם להיפוך דאף אכילת כלבים שמה אכילה דלא בעי' אכילת אדם דוקא:
ויש לתרץ דכאן מוכרח לומר דמה שראוי להאכיל לכלבים אינו מועיל להחשיבו אוכל לענין טו"א דהנה בתוס' כאן ד"ה מכל הק' מפ' כיסוי הדם דפטרינן עוף טמא מכיסוי לר"ש מדכתיב ציד, חי' ועוף אשר יאכל ולא אמרי' דהוא בכלל אשר יאכל מפני שיכול להאכילו לאחרים, וכן הק' בחולין שם ותירוצם שם מפורש יותר דלעולם מאשר יאכל גרידא דהיינו ממשמעות הלשון משמע רק אכילת ישראל רק דגבי טו"א שאני דכתיב מכל האוכל דמרבה כל אוכל אפי' איה"נ ואתא אשר יאכל למימרא שיהא מותר בהנאה עיי"ש, הרי דלאו ממשמעות לשון אשר יאכל ממעטינן איה"נ רק מיתור הלשון, ואי נימא דמה שראוי לכלבים לא נתמעט נשאר תיבות אשר יאכל מיותר כיון דמכל אוכל נתרבה איה"נ ואין לך איה"נ שאינו מותר להאכילו לכלבים של הפקר) והא דאיתא בירושלמי דאסור להאכיל חמץ לכלבים של הפקר וכ"פ בשו"ע או"ח סי' תמ"ח ס"ו, דוקא בחמץ דינא הכי משום דכתיב לא יאכל בציר"י אבל בשאר איה"נ מותר להאכיל לכלבים של הפקר כמש"כ המקו"ח, שם להוכיח מכ"מ עיי"ש, וכן משמע ברש"י כאן ד"ה אסור להאכילו "לכלבו" ומדלא, כתב לכלב סתם משמע דוקא לכלב שלו אסור אבל לכלב של הפקר מותר, וא"כ אין לך דבר שאינו מטמא טו"א ולמ"ל קרא דאשר יאכל הא מכל האוכל ידעינן לה [ואין לומר דקרא אתי לחמץ בפסח שאינו יכול להאכילו לכלבים של הפקר, זה אינו דחמץ בפסח אף לר"ש מטמא דהא מודה ר"ש בדבר שהי' לו שעת הכושר, וחמץ הי' לו שעת הכושר לפני הפסח ואף אי נחמץ בפסח הי' לו שעת הכושר קודם שנחמץ.] אלא ע"כ דקרא אשר יאכל אתי למימר דבעי' שיכול להאכילו לנכרים וכל שאינו יכול להאכילו לנכרים אף שאפשר להאכילו לכלבים אינו מטמא טו"א, וא"ש הא דאבמה"ח לר"ש אינו מטמא טו"א:
ובלא"ה מוכרח לומר כן דלכאורה קשה האיך ממעטינן איה"נ שאינן מטמאין טו"א מפני שאינן בכלל אשר יאכל דא"א להאכילן לעכו"ם הרי יכול להאכילן לנכרי שאינו מכירו ואינו מחזיק לו טובה דדמיא לכלבים של הפקר שאינו חשוב הנאה, אע"כ משום דאי נימא כן הרי לא ממעטינן שום דבר דאין לך איה"נ שאינו יכול להאכילו לנכרי שאינו מכירו וקרא למ"ל, אך על ראי' זו יש להשיב דלנכרי שאינו מכירו ג"כ אסור להאכיל משום לא תחנם, אך במכירו דליכא לא תחנם היינו טעמא משום שמחזיק לו טובה כדאמרי' בע"ז ואם הי' שכנו מותר ועי' תוס' פסחים (כ"ב)]:
שוב נתתי אל לבי דבלא"ה לא קשה מאכילת כלבים, דאף דאכילת כלבים שמה אכילה היינו כשדנין על פעולת אכילה אבל אם דנין על המאכל אם יש שם מאכל עליו כל שאינו ראוי לאדם רק לכלבים אין להטיל עליו שם מאכל מכח זה דהא לגבי כלב אף דבר שאינו מאכל ראוי להאכילו, וכמו דלרבנן דאזלי בתר מאכל הראוי בעצם, אוכל שאינו ראוי מתחילה רק לכלב לא ירדה עליו תורת קבלת טומאה, ה"ה לר"ש דאזיל בתר איסור והיתר וס"ל דמאכל שאינו ראוי מחמת איסור להאכילו לאחרים אין עליו תורת אוכל אינו מועיל מה שראוי לכלב, דלהיות ראוי לכלב לא בעי' תורת מאכל ולגבי כלב מעשה עץ שמש כיון דאין נ"מ אצלו בראויות המאכל, וע"כ אשר יאכל דהכא אין לומר דפירושו אשר יאכל לכלבים דהא לענין טו"א בעי' שיהי' ראוי לאכילת אדם כדתנן בפ"ח דטהרות מ"ו דכל שאינו מיוחד למאכל אדם טהור אף דחזי לכלבים, וכיון דכשאינו ראוי בעצם רק לכלבים אינו מטמא טו"א ה"ה כשאינו ראוי מחמת איסור רק לכלבים, דהא לר"ש כשאינו ראוי מחמת איסור אינו חשוב אוכל, וכמו דלרבנן היכא דאינו ראוי בעצם רק לכלבים אינו מטמא, ה"ה לר"ש היכא דאינו ראוי מחמת איסור רק לכלבים:
שם ברש"י ד"ה ומודה ר"ש בבב"ח שמטמא טומ"א הואיל והי' לה שעה"כ, פירש"י קודם בישול, לכאורה קשה הרי אז אין שם בב"ח עליו ושם בב"ח לא הי' לה שעת הכושר לעולם, וכמוש"כ התוס' חולין (ק"כ.) ד"ה מה דנבלה כמו שהיא עתה מתה לא הי' לה שעה"כ, וראיתי בשיטמ"ק כאן שפירש בב"ח הי' לה שעה"כ דאי תרו לה כולא יומא בחלבא שרו עיי"ש, ולפי הנראה משום קושיא זו הוכרח לפרש כן דהשעה"כ הוא משום דאי תרו לה כולא יומא בחלבא שרי, הרי דאף שכבר הי' עליו שם בב"ח אעפי"כ שרי, ורש"י ז"ל שלא פי' כן, י"ל דס"ל דהכא שאני דלא בעי' שהאיסור הי' לו שעה"כ כמו התם בחולין דדנין על חומר האיסור דאיסור שיש לו שעה"כ קיל טפי, רק הכא לענין טו"א בעי' שחתיכה זו תהי' לה שעה"כ פעם אחת, דכל שהי' לה שעה"כ וירדה עלי' תורת קבלת טומאה שוב לא פקע מינה תורת קבלת טומאה לעולם אפי' אם נפסלה אח"כ מלהאכיל לאחרים מחמת איסור, וכמו דהדין הוא אליבא דרבנן באינו ראוי בעצם, דכל שהי' ראוי בעצם לאכילת אדם פעם אחת לא פקע ממנו תורת קבלת טומאה עד שיפסול מאכילת כלב כדתנן בפ"ח דטהרות מ"ו, ה"ה לר"ש באינו ראוי מחמת איסור, דזהו רק כשמתחילה לא הי' ראוי להאכיל לאחרים מחמת איסור, אבל אם מתחילה הי' ראוי אף שנפסל עדיין מקבל טומאה כיון דאכתי חזי לכלבים, וא"כ חתיכת בב"ח הרי אותה חתיכה ירדה לה תורת קבלת טומאה קודם שנתבשלה בחלב עדיין מקבלת טומאה דאף השתא עדיין ראוי לכלב, וכמוש"כ לעיל להוכיח מפירש"י דכל איסה"נ חוץ מבב"ח מותר להאכיל לכלבים של הפקר:
ומה שפירש"י לק' בשוה"נ וע"ע לא הי' להן שעה"כ אפי' קודם לכן דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת, ולכאורה לפי הנ"ל למ"ל האי טעמא תיפוק לה דלא הי' עלי' שם אוכל לעולם דבע"ח אינו חשוב אוכל ולא ירדה עלי' תורת טומאת אוכלין לעולם וכבר הרגיש הרש"ש בזה, אך י"ל דרש"י ז"ל קאי אליבא דמ"ד בפ' בהמה המקשה דבן פקועה מטמא טו"א מחיים הרי דבע"ח שמותר לאוכלו כמו שהוא חשוב אוכל, הילכך פירש דלא הי' להם שעה"כ משום דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת, אבל לולא האיסור אף בע"ח הי' נחשב אוכל:
אך לפי"ז משכחת לה אף בשור הנסקל שעה"כ כגון ב"פ שהמית, והנה לשיטת רבינו גרשום בחולין (ע"ד ע"ב) גבי למעוטי רובעו וחורש בו שכ' דב"פ אינו בכלל שור ובהמה, ניחא דלדידי' אין דין שור. הנסקל כלל בב"פ כמו דהרובעו וחורש בו פטור [ואף דדין שוה"נ נוהג אפי' בעופות כבר"פ שילוח הקן, הא גם כלאים נוהג בהן ואעפי"כ אינו נוהג בב"פ לשיטת ר"ג, ה"ה דאינו נוהג בו דין שוה"נ, ולפי הנראה גם איסור שביתת בהמתו אינו נוהג בו לר"ג דהא ילפי' שור שור משבת וצ"ע] אבל לדעת רש"י ותוס' שם דהרובעו ורחורש בו חייב הרי דהוי בכלל שור, וה"ה דאם רבע את האדם נסקל, הרי משכחת גם בשוה"נ הי' לו שעה"כ, ואולי משום דב"פ הוא מילתא דלא שכיחא לא קתני לה, או משום דאיכא למ"ד דב"פ אינו מטמא טו"א א"כ לא הי' לו שעה"כ:
שוב עלה בלבי לבאר פירש"י ז"ל כאן עפ"י שיטת ר"ת בתוס' זבחים (ע"א.) דשור הנסקל אינו נאסר מחיים עיי"ש, הרי דאף דעיקר האיסור הוא מכח הגמר דין מ"מ לא נאסר בפועל מחיים [ובחידושי שם כתבתי טעם בזה] ומסתמא ה"ה לע"ע שאינה נאסרת בפועל מחיים, וירידתה לנחל איתן אוסרתה היינו רק לענין שלא תועיל בה שחיטה:
והנה מפרכסת משחיטה פסולה הרי היא כחי' ואעפי"כ מטמא טומאת אוכלין כדאיתא בפ' העור והרוטב (קכ"א ע"ב) א"כ לכאורה כל שור הנסקל הי' לו שעת הכושר אם שחטו ועודנו מפרכס ובשעה שהי' מפרכס הי' מותר בהנאה דעודנו כחי ואעפי"כ מטמא טו"א, ע"כ פירש"י דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת היינו איסור אבמה"ח כדפירש"י בעלמא, וא"כ אינו ראוי להאכילו לאחרים כמבואר בחולין (קכ"ט ע"ב) דלר"ש אינו מטמא טו"א כיון דאסור לב"נ ומפרכסת הרי אסורה לב"נ, ולא שייך בזה מי איכא מידי כיון דאסורה לישראל מחמת שחיטה שאינה ראוי, ודו"ק:
אך קצת רחוק לפרש כן דהא מפרכסת יוצאת מכלל חי' ולכלל מתה לא באה, וא"כ בשור הנסקל דכבר דינו נגמר אלא דכל זמן שהוא חי אינו אסור הרי מפרכס יצא מכלל חי ומסתמא נאסר וצ"ע: