ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות · דף ט.
דף ט.
(דף ט'.) במתני' שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אין לכהן כלום, עי' מלמ"ל פי"ב מה' בכורים שהקשה לפי המבואר בתוס' כתובות (י"א) דבס"ס מוציאין ממון מיד המוחזק א"כ בב' נקבות וזכר אמאי אין לכהן כלום הא איכא ס"ס לחיוב שמא הזכר נולד בפ"ע ואפי' אם נולד עם נקבה שמא יצא תחילה, ותירץ דהא דבס"ס מוציאין ממון היינו רק כשיש לו תובעין, משא"כ הכא דהוי ממון שאין לו תובעין, ושוב הקשה מהרמב"ם סו"פ י"א גבי בכור אדם דבילדו ב' זכרים ונקבה זה שלא בכרה אשתו נותן חמש סלעים לכהן כיון שלא נפטר אלא בב' ספיקות והניח בצ"ע עיי"ש: אך ראיתי באבני נזר חיו"ד סי' שצ"א ע"ד הרמב"ם פי"א דבכורות הנ"ל, דאף אי בעלמא אין מוציאין ממון מס"ס מ"מ מתנות כהונה שאני משום עני ורש הצדיקו, כמוש"כ בקונטרס הספיקות כלל ו', וא"כ אדרבא מתנות כהונה עדיף משאר ס"ס שבממון, ושוב קשה הא דתנן הכא בב' נקבות וזכר אין לכהן כלום ע"ב) והנלפענ"ד בזה בהקדם דברי האבני נזר חיו"ד סי' רצ"א שכ' לתרץ מש"פ הרמב"ם דבדיעבד אי פדה בנדמה מועיל הפדיון, משום דלכאורה קשה כיון דהא דפודין פ"ח בשווי' הוא משום דלא יהא חמור מהקדש, א"כ אמאי אינו מועיל אפי' בפחות משווי' ואפי' בשו"פ, דהא קימ"ל הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל אך החילוק הוא דבהקדש הטעם משום דאין אונאה להקדש, משא"כ בפ"ח שהוא ממון כהן ויש אונאה להדיוט, ואכתי קשה א"כ לסגי שיפדה בשיווי שה דהא אין לו לכהן זכות בפט"ח רק כדי שיווי שה, שיכול:
[הגה"ה ויש כאן מקום עיון דלכאורה אף בס' השקול נימא כן דאף דבעלמא אין מוציאין מ"מ גבי מת"כ צדק משלך ותן לו, אך י"ל אין לך בו אלא חידושו כיון דבאמת הי' לנו לומר דאף ברוב לא יוציאו ממון כמו בעלמא, אך דכאן איכא ריבוי די לנו לרבות באופן דאיכא רוב. דוגמא לסברת הר"ן פ' אין מעמידין בהא דבכל נפשך קאי רק על ע"ז משום דמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט אין לנו לרבות רק האיסור החמור יותר דהיינו ע"ז עיי"ש, ואף כאן די לנו לרבות מה שקרוב יותר לחיוב דהיינו רוב ולא ספק השקול:
ועוד הא הטעם שאין הולכין בממון אחר הרוב משום דחזקת ממון מסייע להמיעוט ואיתרע לה רובא, כמוש"כ התוס', וא"כ היכא דאיכא רוב נחשב לספק השקול, בזה שייך צדק משלך, כיון דלולא קרא לפדותו בשה בת דנקא, אך כיון שאם אין לו שה או אינו רוצה לפדותו בשה נותנו לכהן והכהן פודהו בשה או בשוויו נחשב שהכהן יש לו זכות בכל הפט"ח, וכדמבואר בב"ק (ק"ה.) גזל חמץ ועעה"פ וכפר, חשוב כפירת ממון הואיל אי מיתבד יתחייב לשלם לו ממון, וע"כ בספק כיון שאינו חייב רק להפריש שוב אינו שייך אונאה להדיוט ומועיל הנדמה בתורת פרוטה עייש"ה]:
[ואף אני אומר כאן כיון דמפאת דין ממון פטור דבעלמא אין מוציאין ממון ע"י ס"ס רק דכאן במת"כ חייב משום עני ורש הצדיקו, מחמת חיוב זה אין לו לכהן קנין בגוף הפט"ח, דזהו רק כמו חיוב צדקה דמוטל על הבעלים, כלשון הגמ' חולין (קל"ד.) צדק משלך ותן לו הרי דנחשב משלך, ועי' תוס' קדושין (ד"ח ע"ב) ד"ה צדקה שה"ר דלא מיקרי צדקה אלא הנותן משלו כמו צדק משלך ותן לו, וא"כ סגי בפרוטה כמו בהקדש דלא שייך כאן ענין אונאה כמו דלא שייך אונאה בצדקה:
ולפי"ז מדויק לשון הרמב"ם בפי"ב מהל' בכורים שכתב אין כאן לכהן כלום, והנה לפנינו במתני' ליתא לתיבת כאן, אך הב"ח הגיה כן והוא מהרמב"ם, ולכאו' למה לנו להוסיף תיבת כאן, אך הוא הדבר דהרמב"ם דייק בלישנא לכתוב שאין כאן לכהן כלום, כלומר דבגוף הפט"ח אין לכהן כלום אלא דעל הבעלים מוטל לפדות משום עני ורש הצדיקו וע"כ סגי אף בפרוטה, ובאמת פרוטה צריך ליתן לו:
ומש"כ ואינו צריך להפריש טלה לעצמו לפי שיש כאן ספקות הרבה נפרש כך, דאם לא הי' רק ספק אחד הי' צריך להפריש משום שדי לו בהפרשה משא"כ הכא דיש ספקות הרבה לחיוב לא סגי בהפרשה דהא בס"ס צריך ליתן משום. עני ורש הצדיקו, ע"כ אין צריך להפריש דאין תועלת בהפרשתו אלא דמוכרח ליתן פרוטה לכה"פ כמו בהקדש:
ואפשר עוד לומר שאם יפריש יהי' מוכרח ליתן את הטלה לכהן דחיוב נתינה הוא באותו דבר שמפריש דהנתינה אינה מצו' בפ"ע גבי פטר חמור כדמבואר בתוס' (די"א) ד"ה והילכתא, וזהו דקאמר הרמב"ם שאינו צריך להפריש, ולא דמי לחמורה אחת שילדה זכר ונקבה דשם הוא ספק השקול, ואף אם מפריש אינו מחויב ליתן ע"כ צריך להפריש, משא"כ בזה דאיכא ס"ס לחיוב דאם יפריש מחויב ליתן מטעם עני ורש הצדיקו ע"כ קמ"ל דאינו צריך להפריש אלא די שיתן לו פרוטה עבור הפדיון, דמצד עני ורש וכו', סגי בחילל על פרוטה כנ"ל, ואף דבהקדש רק בדיעבד אם חילל על שו"פ מחולל אבל לכתחילה אסור, התם הטעם דלכתחילה אסור להונות את הקדש, [עי' תמורה כ"ז ורמב"ן עה"ת פ' בהר], אבל הכא כיון שאינו מגיע לו בתורת ממון כלום לא חשוב אונאה:
ואף דכל כי האי הי' לי' לפרש, אך ידוע שדרכו של הרמב"ם להעתיק לשון הש"ס כצורתו, ובמתני' לא תני רק אין כאן לכהן כלום לפי גירסת הרמב"ם, וממילא מובנת הכוונה מיתור תיבת "כאן" ואף אם הוא דחוק קצת מחויבין אנו למשוכי נפשין אדרב, וד' יצילנו משגיאות ובתורתו יראנו נפלאות:
וי"ל עוד בסגנון אחר עפ"י המבואר בתשו' מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' י"ט דלאו דלא תונו איש את עמיתו הוא רק במתכוין להונות, וכן משמע בחינוך מצוה של"ז שכתב בזה"ל שהוזהרו שלא להונות את הבריות לדעת וכן בסוף דבריו שם סיים והעובר עלי' ועשה אונאה לחברו לדעת וכו' עיי"ש, ולמ"ל להוסיף תיבת לדעת הא בכל הלאוין אינו עובר על הלאו רק אם עושה הדבר מדעת, אע"כ דבא להורות דהיכא שלא הונה מדעת גמור רק שהוא מסופק, אף ספק איסור לא הוי (עי' מש"כ בזה לק' (די"ב) בהא דאין פודין בנדמה]: שניהם שוין. משא"כ בספק ממון דהמוחזק יש לו רוב צדדין, מסתברא דקרא לא קאי על זה דהכתוב לא בא להורות, אלא שיעשה הכרע היכא ששניהן שקולין וז"פ:
אך אכתי צריך ביאור, הא בש"ס חולין שם משמע דמקרא זה קאי על ספק השקול, ואף דאמרי' שם קמה בחזקת חיוב קיימא, ע"כ חזקת חיוב לאו דוקא ולא בא להוציא אלא דליכא חזקת פטור כמו גבי פרה, דאיזה חזקת חיוב יש בקמה, ומשמע דקרא דעני ורש הצדיקו קאי על ספק השקול, וכן הכריח הטורי אבן באבני מלואים ר"ה (י"ד) עיי"ש:
אמנם המעיין בר"ן נדרים, (ד"ז.) יראה שתפס דבקמה איכא חזקת חיוב דלא כהטורי אבן, וא"כ חזקת חיוב דקמה דוקא, אבל כל דליכא חזקת חיוב אפי' אי חזקת פטור נמי ליכא פטור, והא דפרה כחזקת פטורא קיימא לאו דוקא, ומה שהקשה הטו"א איזה חזקת חיוב יש בקמה, הנה לפי' הרמב"ם בפ"ד דפאה מי"א ודאי איכא חזקת חיוב, דזה לשון הרמב"ם שם, שהזרע העליון והוא הלבן לעניים לפי שנא' שהם מן הזרע החדש, והזרע התחתון והוא השחור לבעה"ב לפי שנא' שהוא קדמון ומזרע השנה שעברה הוא, ור"מ אומר כי אפשר להיות השחור ההוא מזרע החדש וכו' עיי"ש, והנה תפס דאף אם הוא מזרע שנה שעברה ג"כ הי' לקט אלא כיון דנתיאשו הבעלים לאחר שהלכו הנמושות חזר בעה"ב וזכה בהן, כלומר דזכתה לו שדהו או דבא עתה לזכות מן ההפקר, וכיון דהי' מתחילה של עניים והספק הוא אם זכה בהן שפיר יש כאן חזקת חיוב ואף בדברי רש"י ותוס' חולין שם יש לפרש כן כדמוכח בתוס' רעק"א בפאה שם, או יש לפרש בדבריהם כיון דרוב לקט הוא של עניים דכל שדה עומדת לכך שישאר לקט בשעת קצירה ומיעוט לקט של בעל הבית דלא שכיח, שיקרסמוה נמלים מן הקמה, ע"כ יש כאן רוב לעניים, ואף שברוב אין מוציאין ממון מהמוחזק, לזה מועיל הא דצדק משלך ותן לו, ואכתי צ"ע בזה לעת הפנאי אי"ה, ועי' ש"ך יו"ד סי' רנ"ט, ובאבני נזר חיו"ד סי' שט"ז, ע"כ הגה"ה:
[הגה"ה הנה באב"נ שם כתב ע"ז בזה"ל ואעפ"י שהוא דחוק קצת ואפשר לחלק בין הא דב"ק מ"מ טוב לנו לומר כן עכלה"ק, ולפי הנראה כוונת כ"ק רבינו זצללה"ה, דיש לחלק משום דהתם לענין שבועה סגי בצד כפירת ממון אפי' ע"ד רחוק, משא"כ כאן לענין אונאה כל שאינו ממונו בודאי לא שייך אונאה:
אך י"ל עפי"ד החינוך מצוה כ"ב דהחמור הוא שייך לכהנים דקנהו ד' ונתנו לכהן והישראל צריך לפרותו מכהן ולפי"ז כיון דהא דלא מהני בפט"ח כשפודה בשו"פ הוא מטעם דיש אונאה להדיוט כנ"ל כל זה הוא רק היכא שחייב לפדותו בודאי וליתנו לכהן, משא"כ הכא שהפדיון והנתינה הוא רק מספק דאז לא שייך אונאה, סגי בשו"פ, [שוב ראיתי בשיטמ"ק כאן אות כ"ה מבואר דברוב לחיוב אינו נותן לכהן כלום]:
ובגוף הדין אם במת"כ שייך עני ורש הצדיקו, עי' מהרי"ט ח"א סי' ל"ט שתפס בפשיטות דאין חילוק בין מת"ע למת"כ דהעיקר תליא במתנות, אבל בממון עניים שאינו ממתנות עניים לא, והטו"א ר"ה (י"ד) כתב דהא תליא במחלוקת ש"ס דילן עם הירושלמי דבש"ס דילן חולין (קל"ד.) מבואר דמת"כ שו' למת"ע, ובירושלמי מוכח להיפוך דבמת"כ לא שייך עני ורש הצדיקו, ועי' באבני מלואים שם:
שם תוד"ה שני זכרים, לכאורה מפריש טלה אחד מספק לעצמו וכן מוכח לק' פ"ב (די"ח) וכו', משום דקדושת בכור חלה על שניהם, צריך להבין האיך מוכח משם דאף השני הוא ספק, ולפי הנראה הוא מדנקט שם אחד לו ואחד לכהן, ולכאורה תיבת "אחד לו" נראה מיותר דאם נותן אחד לכהן ממילא ידעינן דאחד נשאר לעצמו, אע"כ דהאחד ודאי בכור והשני היא ספק אלא דלא ידעינן הי ודאי והי ספק, ע"כ קאמר אחד לו ואחד לכהן כלומר אחד מהבכורים לכהן היינו מפני הודאי והשני לעצמו דאף השני ספק בכור הוא, אך מפני שהוא ספק מעכבו לעצמו:
שם בגמ' ופודה בו פעמים הרבה, פירש"י שאם חזר כהן ונתנו לו לישראל ויש לו פט"ח יכול לפדותן בו, וכן פירש לעיל גבי ב' זכרים וב' נקבות דמפריש עליהן שני טלאים, אך התוס' לעיל (ד"ד ע"ב) כתבו דכל שאינו חייב ליתן לכהן יכול להפריש טלה אחד על כמה פט"ח, וצריך להבין סברת מחלקותם:
והנלפענ"ד בזה דפליגי אי בעי' הפרשה הראוי' לנתינה דאף שהנתינה לכהן אינה מעכבת הפדיון מ"מ כיון דלרבנן דפליגי אר"א לקמן (י"ב ע"ב), משעה שהפריש השה הוא באחריות כהנים הרי דנחשב כאילו הוא כבר ברשות כהן, ע"כ ס"ל לרש"י דבעי' ראוי לנתינה, ואף דתרומה היא ג"כ באחריות כהנים משעת הפרשה כדמפורש בפ"ב דבכורים מ"ד ואעפי"כ לא בעי' ראוי לנתינה דהא קימ"ל חטה אחת פוטרת את הכרי, אף דמצות נתינה אינו מקיים בזה רק כשיתן שיעור נתינה כמוש"כ התוס' רי"ד בקידושין (והא דאמרי' בפסחים (ל"ג ע"ב) אבל הפריש חמץ תרומה דברי הכל אינה קדושה דאמר קרא תתן לו ולא לאורו, ולכאורה מה בכך דאינו ראוי לנתינה מ"מ יתחייב להפריש דהא בתרומה אין הנתינה מעכבת ההפרשה, אך התם אין הטעם מפני שאינו ראוי לנתינה דהא כשהוא ראוי לאורו ג"כ חשוב נתינה בתרומה טמאה שנטמאת במחובר [עי' ר"ש פ"ב דתרומות מ"ב] אלא דגזיה"כ הוא דכשאינו ראוי לאכילת כהן בשעה שנעשה ראוי להפרשה, אינו חייב להפריש, אבל הכא שחל החיוב והי' ראוי לחול עליו שם תרומה, שוב אינו מעכב מה שההפרשה אינה ראוי' לנתינה כדמוכח מהא דמקיים מצות הפרשה בחטה אחת] התם שאני דהפרשה ונתינה ב' מצות הם כמש"כ הרמב"ן בסה"מ, משא"כ בפטר חמור דאין הנתינה מצוה בפ"ע [מדלא מנה הרמב"ן אותן למצוה בפ"ע] וכ"כ המנ"ח במצות פט"ח עיי"ש, ע"כ בעי' ראוי' לנתינה ואם מפריש טלה אחד עבור שני פטרי חמורים הרי אינו ראוי לנתינה דנתינה אחת אינו עולה לשניהם, דהיכא דצריך ליתן, הרי מחויב ליתן טלה עבור כל אחד, וכדמבואר ברשב"א גיטין (ד"כ.) גבי כותב גט על טס של זהב ואומר לה התקבלי גיטך והתקבלי כתובתיך, וע"כ אף אם אינו מחויב ליתן רק להפריש מספק בעי' עכ"פ שתהי' הפרשה הראוי' לנתינה:
ועי' שאגת ארי' סי' ל"ז בהא דמי שאין לו זרוע חייב בתפלה של ראש דאפי' ראוי לשל יד לא בעי' משום דב' מצות נינהו, ולא שייך כל הראוי לבילה אלא במצוה אחת, וזהו החילוק שבין תרומה לפ"ח דבתרומה כיון דהפרשה ונתינה ב' מצות נינהו לא בעי' הפרשה הראוי' לנתינה, משא"כ בפט"ח דמצוה אחת הן והמצוה נגמרת בשעת הפרשה כדמבואר בתוס' מכלתין (י"א.) ד"ה והילכתא בטעם דמברכין על ההפרשה משום דבעידנא דאפרשי' ברשותי' דכהן קאי, וכיון דלענין המצוה נחשב כאילו נתן באותה שעה אף שלא נתן בפועל עדיין, וע"כ משום דבשעת הפרשה נחשב שנותן לכל השבט כהנים וע"כ הוא באחריותם, והנתינה ליתן אח"כ לכהן פרטיי אף דהוי חיוב שוב אינו מצו', דהוי כמחזיר להם פקדון המונח אצלו וכיון דההפרשה חשובה כנתינה בעי' שיהי' ראוי לנתינה בפועל, וכשמפריש טלה אחד עבור כמה ספיקות לא יצא ידי מצות הפרשה כיון דאינו ראוי לנתינה עבור כולן וא"כ אף בשביל אחד לא יצא דהי מינייהו מפקית:
וא"ת אכתי יש עצה שיפריש על שני פ"ח בזה אחר זה כמש"כ התוס' (ד"ד ע"ב) ולפי הנראה אף התוס' ס"ל דבעי' הפרשה הראוי' לנתינה, ומה"ט בב"א לא יוכל להפריש, ולמה לי' לרש"י לפרש שמפריש שני טלאים הא בטלה אחד סגי שיפריש בתחילה על ספק פט"ח אחד ואז הוא ראוי לנתינה, וכיון שאינו צריך ליתן בפועל הרי הוא שלו, וחוזר ומפריש אותו טלה עצמו על ספק פט"ח השני, אך י"ל כיון דהפרשה הוא ענין נתינה והקנאה לשבט כהנים כנ"ל, זכו הכהנים תיכף בהמה, וע"כ אף שבספק פט"ח אינו מחויב ליתן השה לכהן פרטיי משום דהוי ספק ממון, מ"מ של ישראל ג"כ לא הוי, ואף דמותר להשתמש בהשה ולאכלו ואין בו משום גזל דהממע"ה, מ"מ שלו לא הוי, ודמיא למש"כ היראים דאף דגזל עכו"ם שרי מ"מ לא נעשה שלו, ואף כאן אעפ"י דאין בו משום גזל מחמת הספק מ"מ לא נעשה שלו אם הוא באמת פדיון פט"ח, וכיון שאינו שלו אינו יכול לפדות בו פט"ח אחר עיי"ש, וא"כ גוף החמור הוא לכהנים אלא דהבעלים יש להם זכות שיכול לפדותו בשה בת דנקא, וא"כ דמיא לסברת התוס' לקמן (ט"ז ע"ב) לחלק בין נכסי צאן ברזל לארנונא, דגבי צאן ברזל כיון דמתחילה הי' לגמרי של עכו"ם לא יצתה מרשותו כל זמן שיש לו כח זה דאי לא אשכא זוזא שקול בהמה עיי"ש, הרי דהיכא דהדבר הי' מתחילה לגמרי שלו מועיל אף גורל"מ, וה"ה בזה כיון דהחמור בעצם שייך לכהנים אלא שהישראל יש לו זכות שיכול לפדותו ע"כ שפיר אמרי' כיון דאידלא אשכח שה יתחייב ליתן החמור לכהן נחשב שיש לו כח וזכות בכל החמור ודו"ק] ע"כ הגה"ה]:
דאין אדם פודה בדבר שאינו שלו, מכמה טעמים, חדא כיון דהוא ענין הקנאה לשבט הרי אין אדם מקנה דשא"ש, ועוד דאין ההפרשה ראוי לנתינה דענין נתינה שייך רק בדבר שהוא שלו, כמוש"כ הב"י אהע"ז סי' ק"כ בשם הרא"ש לענין גט, וכ"מ בתוס' פסחים (ל"ג.) ד"ה תתן, ועי' סנהדרין (מ"ג ע"ב) כיון דכתיב תנו מדידהו:
ואף שדעת רש"י הוא דלא כהיראים כמוש"כ באבני נזר או"ח סי' תקכ"ח להוכיח מתשו' רש"י הובא ברמ"א חו"מ סי' רפ"ג, דהיכא שמותר לגזלו נעשה שלו, מ"מ הכא שאני דמה דס"ל לרש"י דהיכא דאין בו משום גזל נעשה שלו אין הפי' דהוה שלו ממילא, אלא דיש לו רשות להחזיק בו כדי לקנותו אבל קנין צריך כדמבואר באבני נזר חיו"ד סי' ת"ה, (וכן מבואר מרש"י פסחים (כ"ט) בהא דחמצו של עכו"ם מותר באכילה לרב אחא בר יעקב אליבא דר"י ולא משכחת רק באופן דאזמני' לאכול ואעפי"כ אינו נעשה שלו אם לא נתכוין לזכות] א"כ כ"ז בגזל נכרי דכשם שמותר לגזול כך מותר לזכות, אבל בספק גזל של ישראל אף דאינו מחויב להשיב לו דבהיתירא אתי לידי' והממע"ה מ"מ לזכות בו אינו רשאי, דענין גזל שייך באחד מב' אופנים או כשמחסר את הנגזל, או שממון הגזלן נתרבה כמבואר בתוס' ע"ז (ע"א ע"ב) דגוזל מישראל שו"פ אף שלא קנה הגזלן ולא נתרבה ממונו החיוב היי מחמת שמחסר להנגזל, ונכרי הגוזל פחות משו"פ החיוב הוא מפני שקנה אותה אעפ"י שלא חסר להנגזל דגבי ישראל אינו חשוב ממון, (עי' אבני נזר יו"ד סי' קס"א] וא"כ ה"ה בספק גזל כה"ג אף דאינו מחויב להשיב לו ויכול להיות שוא"ת, מ"מ לעשות פעולה לזכות בו אינו רשאי דנמצא שגוזל עכשיו מחדש, ולגזול אינו רשאי מספק, אלא שאינו מחויב להחזיר מספק, ומה"ט אף שיש לו רשות לאכול את הדבר מ"מ לקנותו אינו רשאי, וע"כ אין שום עצה לפדות בשה אחד ב' פט"ח:
ודעת התוס' הוא דבספק פט"ח כיון דליכא חיוב נתינה לא בעי' הפרשה הראוי' לנתינה וכדחזינן אליבא דר"א דס"ל דגבי פט"ח העיקר תלוי בנתינה ואם הפריש פט"ח ומת חייב באחריותו, ואם מת פט"ח קודם נתינת הטלה לכהן הפט"ח יקבר, ואעפי"כ מודה ר"א דאם יש לו ספק פט"ח מפריש עליו טלה והרי הוא שלו כדאיתא לקמן (י"ב) עיי"ש, הרי דאף דלר"א בעי' נתינה ממש להתיר הפ"ח ולא סגי בהפרשה הראוי' לנתינה, ומ"מ בספק סגי בהפרשה דבספק אינו מחויב יותר, ה"ה לרבנן אף דבודאי בעי' הפרשה הראוי' לנתינה מ"מ בספק אינו מחויב רק להפריש אף שאינו ראוי לנתינה: ולשיטת רש"י יהי' מוכרח לומר דלא דמי להך דר"א דשם אינו יכול לעשות יותר, דליתן אינו מחויב מספק וכיון שעשה כל מה שמוטל עליו לעשות נגמרה המצוה בכך והותר הפט"ח, משא"כ במפריש באופן שאינו ראוי לנתינה אף לרבנן אינו מועיל דלא עשה כל מה שיכול דיכול להפריש באופן הראוי לנתינה, דלרבנן בהפרשה כזו נגמרה המצוה לגמרי דהנתינה שאח"כ שוב אינו מצוה רק פריעת חוב, וכיון שאף על הספק יכול לקיים המצוה בשלימות בלי שום הפסד, כל שלא עשה כן לא הועילה ההפרשה:
ולפי"ז ניחא מה דפירש"י לקמן (י"א) בהא דישראל שהיו לו עשרה ספק פט"ח מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו, ופירש"י ומעשרן לשין כשאר בהמות חולין והן שלו המעשר קרב שלמים, והוא אוכלו כדין שאר מעשר בהמה עכ"ל, ולכאורה קשה למה קרב שלמים הא כיון שאינו מחויב ליתן לכהן הרי הוא של ישראל בודאי ואמאי אינו קרב מעשר:
אך הוא הדבר דרש"י לטעמי דאף שאינו חייב ליתן לכהן מספק מ"מ אם באמת הם פט"ח הועילה הפרשה להכניסם לרשות כהנים, ואם הם של כהנים הרי פטורין ממעשר בהמה חדא דהוי לקוח, ועוד הא לשיטת הר"ח שהביא הרשב"א חולין והמלמ"ל פ"ו מה' בכורות כהנים פטורין ממעשר בהמה, וכן מוכח ברש"י שם ד"ה או עיי"ש, ע"כ אסור להקריבו לשם מעשר בהמה מספק דאם באמת פדו פט"ח הרי פטורין ממע"ב והוי חולין בעזרה, ע"כ העצה הוא להקדישו מספק לשם שלמים דאם אינו מעשר קרב לשם שלמים:
ואף דלכאורה קשה לפימש"כ לעיל דאם הכהנים זכו בו ע"י ההפרשה אין הישראל יכול לחזור ולזכות בו, דהוי ספק גזל וא"כ האיך יכול להקדישו לשם שלמים הא אין אדם מקדיש דשא"ש, וא"כ ממנ"פ לא יועיל ההקדש אם היא מעשר הרי אינו חל עליו שם שלמים, ואם אינו מעשר משום דשייך לכהנים הרי אין הישראל יכול להקדישו:
אך י"ל לפי"מ דמספקא להו בירושלמי פ"א דתרומות בהא דאין אדם תורם את שאינו שלו אם החסרון הוא מפני שאינו שלו או מפני שהוא של חברו, וע"כ אפשר דרש"י ז"ל תפס כצד זה דהחסרון הוא מפני שהוא של חברו ולאו כל כמיני' להוציא הדבר מרשות חברו, וגם בהקדש כן הוא כמוש"כ האור זרוע ה' פסחים סי' כ"ד דהא דאינו מפריש פסחו של חברו שלא מדעתו הוא משום שאין בידו להוציא ממון מרשות חברו שלא מדעתו, עיי"ש, וע"כ כאן שאינו מפקיע זכות הכהנים במה שמקדישו דבלא"ה לא יתן להם, ואין להם שום הפסד במה שמקדישו לשלמים, אדרבא מרויחים זכות העבודה, ודאי אין שום עיכוב מצדם ושפיר יכול להקדישו שלמים, [והא דאינו יכול להקדיש דבר של הפקר כדמוכח בנדרים (ל"ד ע"ב) עיי"ש בר"ן וברא"ש ובפ"ז דכלאים מ"ה, התם טעמא אחרינא איכא דאף בהפקר מפקיע זכות אחרים היינו זכות הרבים שכל אחד יש לו זכות לזכות בו, ובחידושי לקדושין ר"פ האומר הארכתי בזה אכ"מ]:
ואף אי נימא דלענין הקדש בעי' שיהי' שלו ממש מ"מ היכא דניחא להו לבעלים וזכות הוא להם יכול אחר להקדיש בהמתם בתורת שליחות (ודלא כשיטות המהרי"ט דאינו מועיל הקדש ע"י שליח] וכן מוכח ברש"י פסחים (פ"ח ע"ב) ד"ה בתקנתא מדפירש דהא דלא מצי למימר גדי שלי וטלה שלמים משום דממעט באכילתו עיי"ש, ולכאורה הרי בלא"ה אינו מועיל דאין אדם מקדיש דשא"ש, אע"כ דכיון דתקנתא דידי' ומסתמא ניחא לי' הי' מועיל דזכי' מטעם שליחות [ולא אזיל בשיטת הרשב"א נדרים (ל"ו) שכ' דבשליחות לא מהני מה דידעי' דניחא לי' רק היכא דזוכה בשום חפץ, עי' אב"מ סי' ל"ו ס"ק א'] וא"כ כאן דכהנים גופייהו ניחא להו שיקדישנו לשם שלמים כדי שיהי' באפשרות להקריבו, וגם ירויחו זכות העבודה שפיר יכול להקדישו:
ועי' תוס' ב"מ (ד"ז.) ד"ה מפריש שהקשו פשיטא כיון דמעשרן הרי הם שלו ואי קמ"ל, אע"ג דמעשרן הן שלו פשיטא דמעשר בהמה של בעלים הוא עיי"ש, והנה לשיטת רש"י אתי שפיר דקמ"ל דאף שמקדישן לשם שלמים מספק מ"מ הם שלו כלומר דאף החזה והשוק שלו מספק וימכרם לכהנים, אך התוס' לטעמייהו אזלי דיכול לפדות בשה אחד כמה ספקי פט"ח, וע"כ דהיכא דליכא חיוב נתינה לא חשיבא ההפרשה הקנאה לשבט כהנים וע"כ הוא מעשר ודאי: והלום ראיתי בשיטמ"ק ב"מ שם שהק' מהא דמפריש עליהן עשרה טלאין הא בשה אחד סגי דפוטר כמה פטרי חמורים, ותו קשה מאי קמ"ל ר"נ מתני' הוא, וי"ל בחד מתרצא חברתה, דס"ד דלא יוכל להפריש עשרה שיין מפני שמפסיד לכהן המעשר שלו כיון דבחד הי' סגי, קמ"ל ר"נ דהרשות בידו להפריש עשרה עייש"ה, ולכאורה אינו מובן כלל מה מפסיד לכהנים הרי מעשר בהמה הוא לבעלים ואי משום זכות ההקרבה הרי גם אלו מקריבן: לכן נ"ל דהשיטמ"ק ס"ל דאף שהמפריש על ספק פט"ח מעשרן מספק, מ"מ להקריב אינו יכול מספק שמא באמת פט"ח נינהו ונמצא דאינם שלו, ואזיל בשיטת רש"י דע"י ההפרשה זכו בו שבט הכהנים, אלא דבזה פליגי דלרש"י ז"ל אינו יכול להפריש אחד משום דבעי' הפרשה הראוי' לנתינה, והשיטמ"ק ס"ל דלא בעי' ראוי לנתינה, אבל בזה ס"ל כרש"י דע"י הפרשה נקנה לשבט כהנים, וא"כ סד"א שאינו יכול להפריש עשרה טלאים דאם יפריש עשרה הרי לא יוכל להקריב את כולן מחמת ספק וירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים, נמצא שאין לכהן כלום, אבל אם יפריש רק אחד השאר יכנסו לדיר עם כבשים אחרים ויהי' לכהן בהם זכות העבודה קמ"ל דרשות בידו להפריש עשרה:
ואף דלשיטת רש"י ז"ל אין הכהנים מפסידים זכות העבוה דהישראל מקדישן לשם שלמים, השיטמ"ק לא אזיל בשיטת רש"י בזה משים דאינו יכול להקדישן לשם שלמים, אי משום דס"ל דאף בכה"ג אין אדם מקדיש דשא"ש דלענין הקדש בעי' שלו ממש כהצד השני שבירושלמי תרומות הנ"ל, או שאינו רשאי לכתחילה להקדישן לשם שלמים משום דמבטל מצות סמיכה ונסכים ומתן ד' מספק, וכדאיתא בפסחים (פ"ט) אימר דקא אמרי' דיעבד לכתחילה נמי בתמי', ורש"י ס"ל דזה שייך רק בק"פ שם דאינו נכון שיעשו רובם שלא כהוגן בשביל אחד כמש"כ התוס' שם ד"ה הני, משא"כ הכא שהוא בעצמו עושה שלא כהוגן מותר לכתחילה כדי שלא יצטרכו לרעות עד שיסתאבו ויהי' חשש שמא יבוא לידי תקלה דגיזה ועבודה:
נמצא לפי"ז ג' שיטות בדבר, לדעת רש"י מקדישן לשם שלמים, ולדעת התוס' מקריבן לשם מעשר, ולדעת השיטמ"ק ירעו עד שיסתאבו:
שם תוד"ה מאן וכו', צריך לפרש דנהי דמספק מודה ריוה"ג דאינו נותן לכהן אלא חד טלה, מ"מ בספק מועט טוב להחמיר בדבר ולהפריש טלה שני לעצמו עכ"ל, יש לדקדק לפימש"כ התוס' חולין (כ"ח ע"ב) בשם הרר"ש דאף אי קימ"ל ביד"א אי אפשר לצמצם, אין הפי' דהצימצום הוא מן הנמנע, דאפשר שיזדמן שיהי' בצימצום אלא דמתירין משום דאיכא ב' צדדים להיתר עיי"ש, ולענין זה ודאי אין חילוק בין ביד"א לבידי שמים, דאדרבא ביד"ש משכחת לה טפי שיהי' בצימצום ממש, אלא דמחלוקת ריוה"ג ורבנן הוא רק אם האדם יכול לכוין שהוא מצומצם, אבל גוף הצימצום משכחת לה אליבא דכו"ע, וא"כ לפירושם דהכא מיירי כשלא ראינו בשעה שנולדו, רק דלריוה"ג חוששין שמא נולדו בצימצום אף דלא שכיח, לרבנן נמי נחוש לכך, ובשלמא אי מיירי כאן שראינו הלידה ולפי ראות עינינו הוא בצימצום הי' שפיר חילוק בין ריוה"ג לרבנן, אבל היכא שלא ראינו כשנולד רק דחוששין לצימצום מספק בזה לא פליגי כלל, וא"כ אף לרבנן יתחייב להפריש מספק: והנלפענ"ד בזה לפי מה שהעיר הרי"ט אלגאזי דגבי פדי' ועריפה י"ל כל שאינו עולה לפדי' אינו עולה לעריפה כדאמרי' גבי יבום וחליצה דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, וכן להיפוך דכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום, כדמבואר בתוס' יבמות (מ"ד.), וה"ה דכל שאינו עולה לעריפה אינו עולה לפדי', וכן משמע קצת לקמן (י"ב ע"ב) לר"א דיליף פט"ח מבכור אדם מה בכור אדם חייב באחריותו אף פ"ח חייב באחריותו, ועי' שיטמ"ק שם שהקשה אמאי לא נילף נמי לענין זה דאפי' מת הבכור יהי' חייב לפדותו כמו בבכור אדם, ותירוצו שם אתי שפיר רק לשיטת הראב"ד דעריפה אינה מצוה, אבל לדעת הרמב"ם דהעריפה מצוה אין תירוצו מספיק עיי"ש, אך אי נימא דכל שאינו בעריפה אינו בפדי' אתי שפיר דכשמת החמור אינו בעריפה אינו ג"כ בפדי':
והנה כל היכא דבעי' ראוי לבילה, כשאינו ראוי מחמת ספק חשוב אינו ראוי, כדמבואר בש"ס ב"ב (פ"א ע"ב) דהקונה שתי אילנות אינו מביא בכורים פני שאינו ראוי לקריאה מחמת ספק, וכן בפסחים (צ"ח ע"ב) גבי חבורה שאבד פסחה ובתוס' שם עיי"ש, אך לענין עולה ליבום אף שאינו ראוי מחמת ספק חשיב עולה ליבום כדמבואר ביבמות (מ"ב ע"ב) גבי ספק שקידש אחת משתי אחיות כיון דאם יבוא אלי' ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום הוא חשיבא עולה ליבום עיי"ש, וה"ה לענין פדי' אי בעי' עולה לעריפה כשאינו ראוי לעריפה מחמת ספק נחשב עולה לעריפה ויכולין לפדותו:
אך זהו רק בספק שהי' אפשר לעמוד עליו בשעה שנולד כגון בהך דקידש אחת מב' אחיות, אבל אם הספק לא הי' באפשרות לעמוד עליו לעולם לא נחשב עילה לפדי', כמוש"כ באבני נזר חיו"ד סי' כ"ב להוכיח מד' הרשב"א והר"ן בשם ר"י גבי נשבר הגף ספק קודם שחיטה וכו' דאם הספק א"א לעמוד עליו ולעולם לא תאסר משום טרפה חשובה שחיטה ראוי' משא"כ אם הי' יכולין לבדוק קודם שחיטה חשובה אינה ראוי' אם היא טרפה והביא ראי' מסוגיא דתקפו כהן עייש"ה, וה"ה כאן דאם הספק הי' באפשרות לעמוד עליו נחשב שיש בו צד עריפה, וע"כ לריוה"ג דס"ל אפשר לצמצם נחשב עולה לעריפה משא"כ אליבא דרבנן כיון דאפי' עמדו שם בשעה שנולדו לא הי' אפשר לדעת לא נחשב עולה לעריפה, דלערוף מספק אסור משום צעב"ח לדעת התוס' חולין (פ"ד ע"ב) דמספק לא חשוב צורך, ואפי' אי נימא דלענין מלאכה ביו"ט שאני אבל בעלמא מספק נחשב צורך, מ"מ כאן כיון שהספק הוא ע"צ הרחוק דצימצום לא שכיח ודאי אסור לערוף, ועי' מה שאכתוב בזה אי"ה לקמן בתוד"ה לאפקועה, ולא דמי לכל הספקות דשם אף דאינו רשאי לערוף בפועל מת ספק נחשב עכ"פ עולה לעריפה כיון שהספק הי' אפשר לבוא לידי בירור משא"כ בזה כנ"ל:
הנה בילדו ב' זכרים ונקבה כתב הכ"מ דאף הרמב"ם מודה דחוץ מזה שנותן טלה אחד לכהן מפריש השני מספק ומעכבו לעצמו, ואף דבילדו ב' נקבות וזכר או ב' זכרים וב' נקבות פסק דאי"צ להפריש כלום, שאני ב' זכרים ונקבה דמתוך שהוא צריך לעשות בהם מעשה וליתן טלה אחד לכהן אמרי' לי' דיפריש טלה אע"ג דתרי ספיקי הוי, אבל בב' נקבות וזכר או בב' זכרים וב' נקבות כיון דאינו צריך לעשות בהם מעשה ליתן שום טלה לכהן לא אמרי' שיפריש טלה לעצמו מאחר דתרי ספיקי הוא עכ"ל הכ"מ וכפל את דבריו בב"י סי' שכ"א, והמלמ"ל כתב שלא יכול להלום חילוק זה דמה יתן ומה יוסיף לענין דינא מה שזה נותן טלה לכהן עיי"ש:
ונלפענ"ד לבאר דברי הכ"מ עפי"ז הש"ס ב"ב (צ"ד) כל סאה שיש בו רובע הקב ממין אחר ימעט, ר' יוסי אומר יבור, ומסקי' היינו טעמא דר"י משום דמיחזי כמקיים כלאים, פירשב"ם מאחר שמתחיל למעט ומניח מקצתן מחזי כאילו מטיל אותן בידים, עיי"ש, ועי' רדב"ז וכ"מ פ"ב מה' כלאים הל' א' דאף שהרמב"ם פסק כחכמים דימעט ואי"צ לבור, היינו רק התם דליכא איסור תורה אבל היכא דאיכא איסור תורה כ"ע מודו דיבור עיי"ש, הרי דאף שאם מתחילה לא הי' רק פחות מרובע הקב נתבטל, מ"מ אם הי' שם יותר מרובע והוא בא למעט ואינו מברר לגמרי נחשב אצל השאר כמבטלן בידים [יעי' שו"ע של הרב סי' תנ"ג ס"ח], והנה כשם שאסור לבטל איסור לכתחילה כן אסור לעשות ס"ס לכתחילה, כמש"כ המג"א סי' תס"ז ס"ק ב' בשם מהרשד"ם ומהרי"ט עיי"ש, וכ"כ הפר"ח בכללי ס"ס כלל י"ח, ועי' נוב"י קמא יו"ד סי' מ"ג [ועי' תוס' זבחים (ע"ב.) ד"ה נתערבו]: ולפי"ז מובן היטב חילוק הכ"מ דבילדו ב' נקבות וזכר כיון שאינו חייב ליתן כלום אי"צ להפריש ג"כ מספק כיון דאיכא כמה ספקות והספקות הוא לא סיבב בידים רק ממילא נתהוו, משא"כ בילדו ב' זכרים ונקבה כיון דחייב ליתן טלה אחד לכהן, אם לא יפריש בשביל השני נחשב כעושה ס"ס בידים, דהא מתחילה קודם שנתן טלה אחד הי' אסור להנות משניהם מחמת ספיקא דאורייתא, דעל כל אחד הי' להסתפק שמא זהו הבכור דאחד ודאי קדוש רק דאינו ידוע איזה מהם, ועי"ט שנתן טלה אחד נעשה ס"ס, (וכל אחד מותר מכח ס"ס, שמא אי"צ פדיון כלל, ואפי' אם הי' צריך שמא זהו הנפדה] וא"כ הוי כעושה ס"ס בידים, וכמו דאמרי' שם לענין כלאים דאם התחיל לברר האיסור מתוך ההיתר ואינו מבררו לגמרי נחשב כמבטל הנשאר בידים, כ"כ הכא כשהתחיל להתיר את הפט"ח ולא התירן עדיין לגמרי דאכתי נשאר ס"ס נחשב כעושה הס"ס בידים, הילכך מחויב להפריש עוד טלה לעצמו, ומובן חילוקו של הכ"מ, וז"פ וברור בס"ד: