ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג
בכורות · דף ז:
דף ז:
(שם ע"ב) ואיכא דאמרי דסוסים וגמלים לא קמיבעיא להו דלא שתי אינשי עי' רבינו גרשום שכ' בזה"ל דלא שתי להו אינשי לשם רפואה ולא כלום הוי ולא אסירי דלא חשיבי למידי עכ"ל לכאורה אינו מובן מה בכך דלא חזי למידי הא מ"מ בכלל יוצא מן הטמא הוא ואי משום דמאוס והוי נוטל"פ הא אף מי רגלים של חמור הוי נוטל"פ וכמש"כ הכו"פ סי' פ"א בטעמו של הרמב"ם דשרי מי רגלי חמור דסוגיא דהכא אזיל אליבא דר"מ דאוסר נוטל"פ והרמב"ם פסיק כר"ש עייש"ה:
אך י"ל דבאמת אין לאסור מחמת יוצא מן הטמא אלא כשהדבר מתמצה מגופו של הטמא אבל מי רגלים דמיא עול חיא נפיק אין זה בכלל יוצא מן הטמא דמעלמא בא, אך מי רגלי חמור כיון דחזי לרפואה ומתחילה כשהי' מים בעלמא לא הי' ראוי לכך הרי החמור פעל על המים לשנותן למהות אחר דראויין עכשיו למה שלא הי' ראוי מתחילה, הילכך נחשב יוצא מן הטמא כיון דנשתנה מחמת הטמא, משא"כ במי רגלי סוסים וגמלים כיון דעכשיו ג"כ לא שתי להו לרפואה ולאו כלום הוי הרי לא נשתנו מחמת הטמא למהות אחר, ושינוי לגריעותא לא נחשב השתנות למהות אחר אא"כ יש בו צד למעליותא ג"כ ע"כ נשאר מים כמו שהי' הילכך לא הוי בכלל יוצא מן הטמא דמיא עול מיא נפיק וזהו כוונת ר"ג ז"ל לפי הנראה:
הנה הרמב"ם פסק דאף מי רגלי החמור מותרין וכ' הכו"פ סי' פ"א דטעמו של הרמב"ם משום דמי רגלים של חמור הם מאוסים בתכלית המיאוס והוי כנבלה שאינה ראוי' לגר דשריא לר"ש דקימ"ל כוותי' ואם כי שותין לרפואה הרי לרפואה אוכלין כל מידי דמסרח ולא מיקרי מחמת זה ראוי לגר וסתם מתני' דידן ר"מ היא דס"ל נבלה שאינה ראוי' לגר קרוי' נבלה עכת"ד:
אך לפי"ז צריך להבין טעם הפוסקים דמי רגלי חמור אסורין וכ"פ המחבר בשו"ע בדעה קמייתא ואולי י"ל דפליגי בסברת החוו"ד סי' ק"ג שכתב דנבלה שאינה ראוי' לגר אפי' אם יתקנה אח"כ בתבלין ועכשיו הוא משובח מותרת דבשעה שלא היתה ראוי' הוי כעפרא בעלמא ונחשב אח"כ כעושה מעפר מאכל, ואף כאן הא דשתי אינשי מי רגלי החמור לרפואה אין שותין אותו כמו שהוא אלא מתקנין אותו בתבלין באופן שיהי' ראוי לשתי' וא"כ הרמב"ם אזיל בשיטת החוו"ד דאף בכה"ג שרי משום דהי' מתחילה אינו ראוי' לגר והדעה ראשונה שבשו"ע ס"ל דכל שתקנה אח"כ חוזרת לאיסורה: ומקום יש בראש לומר דאפי' אי ס"ל להרמב"ם בעלמא דכשמתקנה אח"כ חוזרת לאיסורה מ"מ הכא שאני כיון דהאיסור הוא רק משום יוצא מן הטמא ע"כ לא שייך לאסור רק כשהי' אסור בשעה שפירש ויצא מן הטמא משא"כ בזה דבשעה שיצא מן הטמא הי' מותר שוב אין לאסור במה שמתקנה אח"כ דאז אינו יוצא מן הטמא:
ודמיא לסברת התוס' סוכה (ל"ב ע"ב) ד"ה האמת גבי הירדוף שכתבו לחלק בין מרור להדס דגבי מרור אין לפסול משום דלאו דרכי נועם דיש עצה להסיר עוקציו אבל גבי הדס פסול דצריך כל המינים כדרך גדילתן עיי"ש פירוש משום דבעי' שיהי' ראוי מחמת הגידול וכל שבשעת הגידול הי' פסול אף שמתקנו אח"כ לא מהני משום דאין זה דרך גדילתו, ואף כאן כיון דעיקר האיסור הוא משום יוצא מן הטמא כל שבשעת יציאתו מן הטמא הי' מותר משום דלא הי' ראוי' לגר שוב אינו נאסר במה שמתקנו אח"כ [ועי' עוד דוגמא לזה בתוס' קדושין (ס"ח.) ד"ה הכל מש"כ בשם הר"ש מדריו"ש עייש"ה] ולא דמי לאיסור נבלה דאין האיסור משום שנתנבל אלא מחמת שהיא עכשיו נבלה וכמש"כ באב"נ סי' תפ"ג אות ו' לחלק בין איסור נבלה לטומאת נבלה עייש"ה:
עוד עלה בדעתי לפרש סברת מחלוקתם באופן אחר עפי"ד התוס' ע"ז (י"ב ע"ב) ד"ה אלא שכתבו דמאן דאוסר בת תיהא אינו משום הנאת הריח אלא משום דחשיב לי' כשתי' שהריח נכנס בגופו והוא חזק ביותר ואפי' את"ל דשתי' גסה מותרת באיסוה"נ הכא כיון דאם הי' שותה היין בעצמו לא היתה שתי' גסה יש לאסור הריח הדומה לממש אעפ"י שאינו נהנה:
ועי' בתוס' שם (ס"ו ע"ב) דרבא ס"ל להיפוך דאין לאסור הריח כיון דבשתי' כה"ג פטור לא חמור הריח משתי' עיי"ש הרי דפליגי בזה כיון דאיסור הריח של בת תיהא אינו מחמת עצמו אלא משום סרך שתי' מי אמרי' כיון דאם הי' שותה ממש לא הי' מזיק יש לאסור הריח, או דילמא כיון דמ"מ הריח מזיק ואם הי' שותה כה"ג הי' פטור לא עדיף הריח שהוא משום סרך שתי' משתי' עצמה, ואביי דאסר ס"ל דמה בכך שהריח מזיק אטו אנן משום ריח אסרי' לי' אנן משום סרך שתי' אסרי' לי' וכיון דאם הי' שותה לא הי' מזיק שפיר יש לאסור ועי' מש"כ בחידושי שם (ס"ו ע"ב): והנה בפ"ג מהל' מאכלות אסורות ה"ו כתב דעל היוצא מן הטמא אינו לוקה והאוכל אותם כאוכל ח"ש שהוא אסור מה"ת ואינו לוקה עליו עיי"ש ואולי י"ל מדמדמה לה הרמב"ם לח"ש אפשר דענינו לגמרי כח"ש וכמש"כ בס' זוהר הרקיע דח"ש שאסור מה"ת הוא סייג בדאורייתא שלא יבוא לאכול כשיעור ואף כאן מה דאסרה תורה היוצא מן הטמא ענינו סייג בדאורייתא כדי שלא יאכל את גוף הטמא וא"כ הסוברים דמי רגלי חמור אסורין ס"ל ג"כ סברא זו וע"כ אין להתיר מי רגלי חמור משום דנפסל מאכילת אדם דכיון דאין האיסור מחמת עצמו אלא משום סייג שלא יבוא לאכול גופו של טמא ע"כ אין להשגיח על הדבר היוצא אם הוא ראוי:
[הגה"ה ודבריו ז"ל תמוהים דהא בסרוחה מעיקרא גם ר"מ מודה דשרי וכאן הוי סרוחה מעיקרא דמשעה שחל איסור יוצא לא הי' ראוי ובשלמא לשיטת התוס' וסייעתם דלוקין על איסור יוצא הי' מקום לפרש דלא חשיב סרוחה מעיקרא דהאיסור נמשך מהדבר שיצא ממנו כגון מי רגלי חמור לוקה עליהם משום בהמה טמאה והבהמה טמאה הוי ראוי' מעיקרא אך לשיטת הרמב"ם דאנו דנין אליבי' קשה הא איהו ס"ל דאין לוקין על איסור יוצא והאיסור הוא רק מקרא דהטמאים והוי איסור מחודש וא"כ סרוחה מעיקרא הוא, וצ"ע טובא בזה:
וחוץ מזה קשה לפימש"כ בנו"ב קמא יו"ד סי' כ"ו דהרמב"ם פסק כר"מ בנוטל"פ וכ"כ באבני נזר או"ח סי' שמ"ט עייש"ה. ע"כ הג"ה]:
או לא רק על גוף האיסור וכשגוף האיסור הוא ראוי יש לאסור היוצא אף שאינו ראוי דומיא לבת תיהא למאן דאוסר דאין משגיחין על מה שהבת תיהא מזיק לי' אלא כיון שהאיסור משום סרך שתי' והשתי' אינה מזקת אסור אף בריחא משום שתי':
והרמב"ם ס"ל דמ"מ כיון שגוף דבר היוצא אינו ראוי אין לאסרו וכדס"ל לרבא גבי בת תיהא לפי סברת התוס' הנ"ל, ואף דגבי בת תיהא קימ"ל כרבא דשריא הרי דאנו תופסין סברת רבא דאנו משגיחין על האיסור שהוא מטעם סייג וכל שהוא אינו ראוי אין לאסור, וא"כ לכאו' קשה על הפוסקים דמי רגלי החמור אסורין, אך לא באתי לתלות מחלוקתם לגמרי בפלוגתא דאביי ורבא אלא להשתמש בסברת התוס' שם והחולקים על הרמב"ם אפשר שיפרשו פלוגתא דאביי ורבא שם באופן אחר אך בגוף סברא זו ס"ל כמש"כ התוס' אליבא דאביי, ואף שהוא דרך רחוקה בכוונת מחלוקתם אמרתי להעלותם על הכתב וכל פטפוטי דאורייתא טבין:
שם בגמ' אמר להי רב ששת תניתוה שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור, משמע דהך כללא לא קאי דוקא על טמא הנולד מן הטהור, אלא על איסורין שאסורין מטעם יוצא שנתרבו מהטמאים, וכמש"כ התוס' (ד"ו.) ד"ה למ"ל עיי"ש ומבואר דאף הכלל השני דהיוצא מן הטהור טהור קאי נמי על מאכלות אסורות, ויש להעיר מהך דפ' כל הבשר (קט"ז.) כשרה שינקה מן הטריפה קבתה אסורה, נימא כל היוצא מן הטהור טהור:
אך באמת לק"מ דכיון דהחלב כניס בתוך הקבה ולא נשתנה ממהותו אינו בכלל יוצא כדאמרי' גבי מי רגלי סוסים וגמלים מיא עול מיא נפיק ואף להאיכא דאמרי דאף של סוסים וגמלים אסירי הטעם מפני שנשתנו בטעמן ולא במראיתן כמש"כ הר"ת בס' הישר משא"כ בחלב שבקבה שלא נשתנה כלל: אך לפי"ז ירווח לנו ליישב שיטת הרי"ף שפסק דאף חלב הצלול שבקבה שרי ועי' כו"פ סוס"י פ"ג שכתב דההיתר הוא מפני שנתעכל ולכאו' אינו מובן הרי מ"מ חזי לאכילה כדמוכח במנחות (ס"ט) אך לפי הנ"ל ניחא דכיון שנתעכל הרי נשתנה ממהותו שוב מותר משום דיוצא מן הטהור טהור, דהא באמת הי' בדין להתיר כל איסור שנשתנה אלא דגזיה"כ הוא מקרא דהטמאים משא"כ בזה שיוצא מן הטהור כלומר שנשתנה מחמת הטהור שוב מותר ואינו אסור אלא כשנשתנה מחמת עצמו או מחמת דבר שאינו מותר משא"כ בזה, והסוברים דאין עיכול מועיל לענין איסור ס"ל דזה אינו בכלל יוצא דיוצא הוא רק בדבר שנפרד מדבר משא"כ בנמצא בתוכו ועי' לקמן בסוגיא דדג טהור שבלע דג טמא:
שם בגמ' ומה ראית לרבות דבורים ולהוציא גזין וצירעין מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי וכו' עי' ב"י סי' פ"א שהק' מנ"ל לר"י למעט דבש גו"צ הא בקרא לא אידכר דבש אלא מדיוקא דאבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ילפי' לה ובכלל דרשה זו אף דבש גזין וצירעין הוי בכלל עיי"ש, ועי' ב"ח מה שתירץ:
ועי' בהגהות מיימוני פ"ג מהל' מאכ"א שכ' דבש הצירעין אסור שאינו נקרא דבש סתם אלא דבש הצירעין ושם הטמא נקרא עליו [וכ"מ בפי' ר"ג כאן עיי"ש] משמע דשם לווי דהכא לא דמי לשם לווי הנזכר בכל הש"ס דהכא הפירוש כיון דנקרא על השם הטמא ע"כ לא שריא רחמנא ולא משום שם לווי רק משום שם הטמא:
ועי' פ"ג דעוקצים מ"ו כוורת דבורים ר"א אומר הרי הוא כקרקע ובפ' המוכר את הספינה מ"ט דר"א דכתיב ויטבול אותו ביערות הדבש וכו' הרי דרחמנא קריא יער שהוא מחובר וא"כ אינו נחשב יוצא מן הדבורים אלא כגדל מן המחובר דמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, אך הא דאצטריך כאן קרא להתיר הוא אליבא דחכמים דס"ל שם שאינו כקרקע:
ועפי"ז יש לתרץ קו' הב"י דבדבש דבורים יש טעם להתיר משום דרחמנא קריא יער והחשיבו כאילו גדל מן המחובר ולא מהדבורים, ואף דחכמים פליגי על ר"א וס"ל דאינו כקרקע היינו רק לענין תלישה בשבת וכל הנך דס"ל מה שהתורה קראו כך לא נחשב כאילו הי' ממש בעצם כך עי' יבמות (מ"ד) דרק רע"ק ס"ל הכתוב קראה בית ובחידושי שם, אך עכ"פ מועיל לענין זה דנימא דדרשא דאתה אוכל מה שטמא משריץ לא קאי רק ע"ז, דמי איכא מידי דאינהו מיכל אכלי וכו' וה"ה כאן מי איכא מידי דלר"א נחשב מחובר גמור ולרבנן אינו מחובר כלל:
כתב הרמב"ן בהלכותיו וז"ל ואיכא מאן דיהיב טעמא אחרינא ואמר אי ביצת טהור אסירא עוף היוצא ממנה נמי ליתסר דהא כל היוצא מן הטמא טמא אלא מדשרי עוף היוצא ממנה היא גופה נמי שריא והך טעמא לאו דוקא הוא דהא אמרי' במס' תמורה אפרוח של טריפה מותר מ"ט כמה דלא מסרח לא גביל לכיי גביל עפרא בעלמא הוא וה"ה בזה עיי"ש:
ויש לדקדק בדברי הרמב"ן אלו, דהא הס"ד לאסור ביצת עוף הוא משום דבר הבא מן החי וא"כ מה ראי' הוא מהא דעוף היוצא ממנה מותר הלא הוא מותר בשחיטת עצמו ולא שייך לאסרו משום אבמה"ח דהא נשחט כדינו משא"כ הביצה שהיא בא מן החי ואין לה שחיטה שתתירנה שפיר אסורה:
והנה להסוברים בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת דלדידהו ליכא איסור מן החי על בהמה שלמה ועוף שלם עי' תוס' חולין (ק"כ.) ד"ה מה י"ל דהראי' הוא כך דלא מצינו לשחיטה שתתיר איסור אבמה"ח שכבר חל וכל שחיטה מועלת רק לענין שלא יחול איסור אבמה"ח כשיתלש ויאכל ולא להתיר האיסור שחל כבר הילכך הי' בדין לאסור העוף הנוצר מהביצה כיון שעל הביצה כבר חל שם אמה"ח והעוף היוצא ממנה הרי הוא כמוהו וכיון שכבר חל עליו מחיים שם אמה"ח אי אפשר לשחיטה שתתיר אותו ומדחזינן דהעוף מותר ע"כ גם הביצה מותרת:
[וזה אין לומר דלעולם הביצה אסורה ולא ידעינן מכאן אלא דשחיטה יש לה כח להתיר אף האיסור שכבר חל זה אינו דהא אמרי' בפ' השוחט (כ"ז ע"ב) הטיל הכתוב עוף בין בהמה לדגים וכו' הרי דעיקר שחיטת עוף משום דיש לו השתוות לבהמה דמן הרקק נבראו וא"כ האיך אפשר ששחיטתו תועיל יותר משחיטת בהמה ואם באמת צריך שתועיל יותר מנלן דסגי לי' בסימן אחד, אע"כ דענין שחיטת עוף אין בו שום צד עדיפות משחיטת בהמה ומוכח דהביצה מותרת דאל"כ הרי כבר חל עליו איסור קודם שחיטה]:
עי' השמטה אך להסוברים דבחיי' לאברים עומדת והיתר שחיטה מועיל לסלק איסור אמה"ח שכבר חל לכאור' אין ראי' מכאן. אך י"ל דכאן גרע טפי דבא מאיסוראמה"ח שאין לו היתר ודמיא להך דחולין (סט.) מהו לגמוע חלבו וכו' או דילמא התם אית לי' תקנתא לאיסור בשחיטה הכא לית לי' תקנתא לאיסורא בשחיטה עיי"ש ואף דשאני ביצה דלאו בת שחיטה היא מצינו כיו"ב עי' ב"ק (פח.) מה לאשה שכן אינה במילה ובתוס' שם עייש"ה. ועוד י"ל עפמש"כ בחידושי לחולין (ע"ד.) בהא דבעי רב אושעיא הושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן ט' חי מהו ותורף דברי שם עפמש"כ הכ"מ פ"א מהל' שחיטה ה"ג דענין שחיטה הוא דבעי' דליפוק חיותא בשחיטה וחיות העובר תלוי באמו הילכך בעי' שגם הסתלקות החיות תהי' ע"י שחיטת אמו עיי"ש וא"כ גם כחן י"ל כיון דהאיסור אמה"ח בזה העוף נצמח גם מכח העוף הראשון שהביצה נוצרה הימנו אין שחיטתו מיעלת להתיר האיסור הנצמח מכח העוף הראשון ודו"ק:
וממש"כ הרמב"ן להשיב ע"ז דדמיא לאפרוח שנוצר מביצת טריפה דאמרי' אימת גביל לכי מסרח מוכח דתפס דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת דאם איתא דלאברים עומדת הא דמיא לביצת טמאה שהאיסור הוא מתחילת היצירה, ולא שייך אימת גביל לכי מסרח וכו' כמה שביאר באב"נ יו"ד סי' ע"ה: (שם) בגמ' עור הבא כנגד פניו של חמור מותר מ"ט פירשא בעלמא הוא עי' רש"י ובתוד"ה מאי לאו דהשקלא וטריא הוא אם השליא הוא מגוף האם או מגוף הולד אסורה ואם אינה לא מן האם ולא מן הולד אלא הזרע שנקרש מותרת דפירשא בעלמא, ומלשון פירשא משמע דלא חזיא לאכילה כלל עי' השגת הראב"ד פ"ה הי"ג] וקשה קצת דלפי"ז כל השקלא וטריא הוא במציאות אי חזי לאכילה, והא יש עצה לברר הדבר ע"י טעימת קפילא, ועוד הא מפורש ברש"י סו"פ בהמה המקשה (ע"ז.) ובר"ן שם דהא דשליא אינה מטמאה טומאת נבלה משום דלאו בשר הוא אלא כשאר אוכל, ועי' זבחים ל"ה, פיגל בזבח נתפגל השליל ובתוס' שם כיון דאיכא אינשי דאכלי לי', גם להבין סתירת הרמב"ם שבפ"ד מהל' מאכ"א ה"ה כ' השליא אסורה באכילה והאוכלה פטור שאינה בשר ושם בה"כ כתב עור הבא כנגד פניו של חמור מותר באכילה ועור זה היינו שליא כדמבואר בשמעתין:
ראיתי בכו"פ סי' פ"א הביא ד' הש"ך והפר"ח והנה ויצא לחלק בין שלית בהמה טהורה לשלית בהמה טמאה משום דשליא אוכל הוא אלא שאינו בשר ע"כ בבהמה טהורה שנוהג איסור אבמה"ח אסור משום דבר הבא מן החי שזה שייך בכל אוכל אף שאינו, בשר משא"כ בטמאה דלא שייך איסור אבמה"ח רק איסור טמאה וזה לא שייך רק בבשר עכת"ד ז"ל:
וקשה לי הא אף בטמאה יש לאסור משום יוצא מן הטמא דנתרבה מקרא דהטמאים לרבות צירן ורוטבן וכל היוצא מהן, שוב ראיתי שבפרמ"ג הרגיש בזה וחוץ חזה קשה לי לפי מה שהעלה הכו"פ בעצמו בס"ק שאח"ז לענין חלב וביצים דדבר הבא מן החי אין איסורו משום אבמה"ח אלא משום יוצא מן האיסור וא"כ ביוצא מן הטמאה יש מקום לאסור יותר דבדבר הבא מה"ח תליא אי בהמה בחיי' לאברים עומדת ואם לאו ליכא אלא איסור עשה שאינה זבוחה ולהרמב"ם היוצא מאיסור עשה שרי:
והנלפענ"ד בזה, דעור הבא כנגד פניו אף שהוא כעין שליא כמה שפירש"י כאן מ"מ לא דמי לשליא אחרת המקפת את כל הולד, שכל השליא הוא חלק מגוף הולד ודינה כמותו משא"כ בעור הבא כנגד פניו שאינו מגוף הולד אלא מהש"ו שנקרש, לפי המסקנא דהכא וכמש"כ התוס' פ' אלו טרפות (ס"ד ע"ב) דהיינו טעמא דשרי משום דאתי מש"ז של חמור ונקרש מעצמו ונעשה עור ולא שייך לצורת הולד מידי ולכך מותר כיון דמתחילתו בא מחמת הש"ז דהוי כנבלה מסרחת ושרי ולבסוף אעפ"י שנקרש ונעשה עור מ"מ מותר כמו אפרוח ביצת טרפה דכי גביל פירשא בעלמא הוא עכ"ל עיי"ש ביאור הדברים דאם השליא הוא מגוף הולד אף שבא מש"ז מוסרחת אסורה דהא כל הולד בא מש"ז שנפסד מתורת אוכל ואעפי"כ אסור דהא אין איסורו מחמת יוצא מן הטמא שנתרבה מהטמאים, אלא משום שהוא בהמה טמאה מצד עצמו ואפי' חמור שילד כמין פרה אסורה מחמת תולדתו שהנולד מן הטמא טמא כדילפי' מואת זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו' יש לך מעלה גרה ומפריס פרסה שאסור:
אבל אם השליא אינו מגוף הולד אלא דנשאר חלק מהש"ז שאינו מתערב בגוף הולד אלא שנקרש מזה קרום על פניו הרי אין לאסרו מצד בהמה טמאה דהא אינו שייך לגוף הבהמה אלא דאנו באין לאסרו משום איסור יוצא שנתרבה מהטמאים לרבות צירן ורוטבן דאף הש"ז יצא מבהמה טמאה:
אך מחמת איסור זה אין לאסרו אלא כשהי' ראוי לאכילה בשעה שיצא ופירש מהאיסור, דאז חל עליו איסור יוצא משא"כ בזה דבשעה שפירש לא חל עליו האיסור דאז הי' כנבלה מוסרחת [ולא חמיר איסור יוצא מכל איסור שבתורה דבסרוחה מעיקרא לכ"ע שריא] וא"כ אף שאח"כ כשנקרש ונעשה עור חזיא קצת לאכילה מ"מ שוב אין מקום לאסרו דהא עכשיו אינו יוצא מן הטמא ודמיא לאפרוח ביצת טרפה [ועי' לעיל ד"ז:
ד"ה ודמיא מש"כ לזה דמיון מתוס' סוכה (ל"ב ע"ב) ד"ה והאמת ותוס' קדושין (ס"ח.) ד"ה הכל] וא"כ השקלא וטריא כאן אינה במציאות דזה ידעינן דהעור הבא כנגד פניו תורת אוכל עליו [לכה"פ במקצת דאם אכלו אחשבי' כמש"כ התוס' מנחות ס"ט. לענין חלב בהמה טמאה שבכפרים] אלא דאנו מסופקין מה טיבה של שליא הלזו ומהיכן הוא נובעת, אם הוא חלק מגוף הולד שמחמת הש"ז נוצר ולד ונקרם עליו קרום או היא מגוף האם ואסור שהוא חלק מבהמה טמאה, או דילמא אינו לא מן האם ולא מן הולד רק הש"ז נחלק וחוץ מהחלק שהולד נוצר ממנו נשאר מעט ש"ז בפ"ע ומזה נתקשה ונמשך עור על פני הולד והמסקנא דפירשא בעלמא כלומר דבר הנפרש ועומד בפ"ע:
אמנם אף שיש הפרש בין כל השליא לעור הבא כנגד פניו דכל השליא הוא מגופו של ולד והוא בכלל בהמה טמאה, והעור שכנגד פניו אינו אלא מש"ז שנקרש, מ"מ בחמור שניהם מותרין, אך מחמת ב' טעמים:
היתר העור שכנגד פניו הוא משום שאינו מגופו של ולד כנ"ל וע"כ אף שמצד עצמו ראוי לאכילה קצת כמבואר בתוס' הנ"ל מ"מ שרי דדמיא לאפרוח ביצת טרפה:
והיתר כל השליא הוא מטעם אחר דאף שהוא מגוף הולד והי' בדין לאסרה משום בהמה טמאה מ"מ מותרת משום שהוא מאוס ביותר והוי כנבלה הסרוחה מעיקרא כדמבואר בחולין ע"ז: שאני עור חמור דמאיס:
ולפי"ז יובנו דברי הטור סי' פ"א שכ' עור הבא כנגד פניו של חמור מותר פי' שליא שהולד נוצר בו והמחבר סתם וכתב שליא שהחמור נוצר בו ולא חילקו בין עור הבא כנגד פניו לכל השליא:
ולכאורה קשה אם איתא דכל השליא דמיא לעור הבא כנגד פניו אמאי קאמר רב הונא בשמעתין עור הבא כנגד פניו ולא קאמר סתמא שלית החמור דרך קצרה ומדשינה מוכרח דלא דמי להדדי ואמאי כוללן המחבר והטור יחד: אך לפי הנ"ל ניחא שפיר דבעיקר הדין שניהם שוין להתירא, אך אין הטעם בשניהם שוה, ע"כ הטור והמחבר לדינא סתמו דשניהם מותרין, גוף השליא מפני שמאוסה ביותר, והעור הבא כנגד פניו אף שאינו מאוס מ"מ פירשא בעלמא הוא כנ"ל, [ואפשר דשניהם נכללו בלשון פירשא דבר מאיס נקרא פירשא לשון פרש, ודבר שאינו מגופו ג"כ נקרא פירשא עי' תמורה (ל"א): אך רב הונא בשמעתין לא בא לאשמעינן דין גוף השליא שאין ענינו כאן, אלא בא לאשמעינן דין העור הבא כנגד פניו דאף שיוצא מן האיסור דהרי בא מש"ז היוצא מן הגוף והי' בדין לאסרו מקרא דהטמאים, מ"מ מותר משום דפירשא הוא היינו דבשעה שפירש מגוף הזכר הי' מוסרח ולא הי' ראוי לחול עליו איסור יוצא, הילכך אף שאח"כ נעשה ראוי לאכילה שוב אין לאסרו:
ועי' רמב"ם פ"ד ה"ג ובהשגת הראב"ד שם דשניהם מדמין עור פניו של חמור למי רגליו, אלא דלהרמב"ם שניהם מותרין, ולהראב"ד שניהם אסורין, ואף דלכאורה גם שני דינים אלו לאו מטעם אחד הותרו, דהיתר העור שכנגד פניו, הוא משום דבשעה שיצא לא הי' ראוי לחול עליו שם איסור והיתר, המי רגלים, משום דלא נחשב בכלל יוצא דלאו מגופי' קא מתמצי, דלא פסק כרב ששת כמש"כ הה"מ שם:
אך באמת שקולין הם דשניהם אינם בכלל יוצא מן האיסור, זה משום דלא קמתמצי מגופי', וזה מפני שבשעה שיצא מגופי' הי' היתר דהוי פירשא בעלמא, וכיון דלא חל עליו האיסור בשעה שפירש מהגוף שוב אינו יכול לחול אח"כ, דעכשיו הרי אינו יוצא מגופו כנ"ל, ועכ"פ בזה שניהם שוין שאין איסור יוצא עליהם:
וביותר יש להשוותם לפימש"כ לעיל דהיתר מי רגלי חמור להרמב"ם, משום דבאמת המ"ר בשעה שיוצאין מן הגוף הם כנבילה הסרוחה מעיקרא, והא דשתי להו לירקונא, הוא כשמתבלין אותן באופן שנעשה ראוי לשתי', ומ"מ שרי דכיון דבשעה שפירש מן הגוף שאז הי' ראוי לחול עליו איסור יוצא לא חל האיסור, שוב א"א שיחול אח"כ, וא"כ דמי ממש לעור הבא כנגד פניו כנ"ל, וכיון דס"ל להרמב"ם דב' דינים אלו תלויין זה בזה פסק כרב הונא ולא כרב ששת דמסתברא לי' טעמי', משום דלשיטתו אזיל דס"ל דבאיסור יוצא מן הטמא ליכא לאו רק עשה שנתרבה מקרא דהטמאין לאסור צירן, וא"כ האיסור מתחיל עכשיו מחדש והוי סרוחה מעיקרא, וכיון שלא חל האיסור בשעה שנעשה יוצא שוב א"א שיחול אח"כ, זהו שיטת הרמב"ם:
והראב"ד אף דגם הוא מודה להרמב"ם דעל היוצא מן הטמא ליכא אלא איסור גרידא מדלא השיג עליו בפ"ג ה"ו, מ"מ מסתברא לי' לפסוק כרב ששת דמי רגלי החמור אסורין, ומה"ט פסק גם בעור הבא כנגד פניו דלא כרב הונא, וזהו מה שהשיג רב ששת פשוט לה לאיסורא:
וטעמו אפשר לפימש"כ התוס' ע"ז (י"ב ע"ב) ד"ה חלא דמאן דאסר בת תיהא אף שריח היין נכנס לגוף קשה ומזיק לי', ואם שותה באופן שמזיק פטור, הכא כיון שאם הי' שותה היין עצמו לא היתה לו שתי' גסה יש לאסור הריח הדומה לממש אעפ"י שאינו נהנה עייש"ה, הרי דכיון שאיסור הריח אינו מחמת עצמו אלא משום סרך שתי' אין משגיחין על פעולתו של עכשיו רק על שתי' שהריח נאסר מחמתו, וה"ה כאן אף שמי רגלי החמור אינם ראוין לשתי', מ"מ כיון שאין איסורן מחמת עצמן אלא משום יוצא מן האיסור דנאסר מטעם סייג בדאורייתא כנ"ל באריכות, ע"כ אסור אף שנפסל מאכילת אדם, דהא דנבילה שאינה ראוי' לגר מותרת הוא רק באיסור מחמת עצמו, משא"כ בזה שאין איסורו מחמת עצמו אלא מחמת האיסור שיצא ממנו, ע"כ אין דנין על מהות העצמיי רק על מהות האיסור שיצא ממנו, וה"ה לעור הבא כנגד פניו של חמור, דבכל איסור יוצא אסור אף אי נפסל מאכילת אדם, זהו שיטת הראב"ד:
ועתה פש גבן לבאר שיטת הרמב"ן בזה שהוא פסק במי רגלי החמור דאסורין ובעור הבא כנגד פניו דשרי וכבר תמה הה"מ שם וב"י סי' פ"א, ותירוץ הב"י קשה קצת דמה בכך דשתי אינשי לירקונא הא לצורך רפואה שותין אף דבר שאינו ראוי כלל ומ"מ לא חל עליהם תורת אוכל מחמת זה כמה שהקשה הכו"פ עיי"ש, ומה גם במי רגלי סוסים וגמלים דלא חזי לירקונא ודאי קשה:
אך ברמב"ן אינו מפורש דמי רגלי סוסים וגמלים ג"כ אסורין, ואפשר דאזיל בשיטת רבינו גרשום כאן, דאף להאיכא דאמרי רק מ"ר חמור אסורין דכיון דגוף החמור פעל בהם שיהי' ראוין לרפואה נחשב מחמת זה יוצא מן הטמא אף שאינן מתמצין מגופו, משא"כ במ"ר שאר בהמות דלא פעל בהם היותן בגוף שום שינוי למעליותא, וכמש"כ בחידושי לעיל, אך אף במ"ר החמור קשה, אף דדינם כאילו נתמצו מגופו ושייך בהם ענין יוצא מן הטמא מ"מ הא לא חמור איסור יוצא מכל איסורין שבתורה דנבילה שאינה ראוי' לגר שריא:
אמנם י"ל דהרמב"ן פסק להלכה כר"מ דרק בסרוחה מעיקרא מותר [וכ"פ הרמב"ם כמש"כ בנוב"י קמא יו"ד סי' כ"ו ובאבני נזר סי' שמ"ט], ובדין יוצא מן הטמא אזיל בשיטת התוס' וסייעתם דלוקין עליו דהיוצא מן האיסור הרי הוא כגוף האיסור ממש, וא"כ מ"ר החמור לוקין עליהם משום לאו דבהמה טמאה, וכיון שאיסורן אינו איסור מחודש אלא נמשך מכח איסור בהמה טמאה לא נחשב סרוחה מעיקרא דנבלה הסרוחה מעיקרא לא חל עלי' שם נבלה כלל, משא"כ בזה דאף שהמ"ר הם סרוחין בשעה שיוצאין מהגוף מ"מ הא החמור עצמו ראוי לגר לכן האיסור הפורש ממנו הרי הוא כמוהו, (ואף שיש לבע"ד לחלוק דלא עדיף ממאן דאתי מחמתי', וכיון דאם היתה סיבה זו בגוף החמור הי' מותר האיך נאסר היוצא ממנו, ועי' אבני נזר חיו"ד סי' ע"א אות ב' מ"מ לעניין סרוחה מעיקרא בלתי רחוק לפרש כן דכשחל איסור טומאה על החמור עליו ועל כל היוצא ממנו חל] וא"כ חל עליו שם איסור: אלא דאכתי קשה הא שתי לי' שלכה"נ, אך באמת לק"מ דהא כששותין המי רגלים לרפואה מסתמא מתקנין אותן בתבלין באופן שיהא ראוין לשתי' והוי כדרך, מה אמרת הרי מ"מ לא חל עליהם האיסור בשעה שפרשו מהגוף, זה אינו דזה לא נחשב סרוחה מעיקרא כנ"ל, וא"כ חל עליהם שם איסור, ומטעם שלכ"ד גם כן אין לפטרו דהא בשעה ששותה הוא כדרך שתייתו וז"פ: עוד נ"ל בטעמו של רמב"ן לפימש"כ באבני נזר חיו"ד סי' מ"ט אות ז' דמה שמתיר הרמב"ן בנחתכו צוה"ג אם חתך אח"כ למעלה מצוה"ג, משום דס"ל להלכה כר"ש דאפי' בדבר העומד ע"י מעשה אמרי' כל העומד וכיון שזהו רפואתה לחתוך למעלה מצוה"ג בודאי עומדת לכך, וכיון דעיקר איסור טרפה הוא מטעם עומד, ע"כ כשעומד לתקן לא נעשה טרפה כלל ע"כ אם חתכו למעלה מותרת עיי"ש, ולפי"ז י"ל דגם כאן הרמב"ן לשיטתו אזיל, ומי רגלי החמור אף דבשעה שיצאו מהגוף נפסלו משתי' מ"מ חל עליהם אזי איסור יוצא מן הטמא מחמת עומד, דכיון שראוין לרפואה ולרפואה מסתמא מתקנין אותן אח"כ באופן שראוין לשתי', מה אמרת הרי מ"מ בשעה שיצאו מהגוף לא חל עליהן האיסור, זה, אינו דנחשב שחל תיכף מחמת העומד דאם האמת הוא כן שמתקנין אותן בתבלין באופן שיהי' ראוי לרפואה מסתמא מקבלין אותן בכלי בשעה שיוצאין מהבהמה כדי לתקנן, נמצא שמ"ר אלו מתחילת פרישתן מהגוף היו עומדין לכך, ורמב"ן פסק כר"ש דס"ל עומד ע"י מעשה: ואף דלכאורה מטעם זה יש לאסור גם בעור הבא כנגד פניו דהא בתוס' חולין שם משמע דאח"כ כשנקרש נעשה אוכל, אלא דבשעה שיצא מהגוף לא חל עליו האיסור, ושם הוי עומד דממילא דכ"ע מודו כמש"כ הח"ס חיו"ד סי' רנ"ו, אך אפשר דהרמב"ן לא ס"ל כהתוס' בזה אלא דגם עכשיו אינו ראוי לאכילה, ואולי שם לא נחשב עומד דבשעה שפירש הש"ז מהגוף אפשר דלא הי' עומד שמטפה זו יעשה הקרום אלא דאח"כ נשתנה, וכמש"כ הנמו"י פ' החולץ בטעם דקימ"ל כר"ל גבי חולצת מעוברת דאיגמ"ל לא אמרי' עייש"ה: (שם) במתני', דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה, הק' בתוס' מפי"א דאהלות בעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף הוי עכול וכו', ויש לחלק בין איסור לטומאה וכו' עיי"ש, עי' לקמן (כ"ג ע"ב) תוד"ה ואידך שכ' דלענין איסור אכילה ודאי לא צריך קרא מעיקרא עפרא הוא, אבל לענין טומאה הו"א דמטמא אע"ג דלא חזיא לאכילה מידי דהוי אשרץ וש"ז עיי"ש, הרי דלענין טומאה לא בעי' אוכל כולי האי כלענין איסור אכילה, וכאן כתבו להיפוך דלענין טומאה הוי כמעוכל ואינו מטמא ולענין איסור אכילה הוי אוכל:
ולכאורה עלה בלבי לפרש דהעיכול מפסיד את האוכל ושורפו, ומ"מ אינו נפסל מאכילת אדם לגמרי ומהני בו מחשבה להחשיבו אוכל, הילכך לענין איסור אסור לאוכלו דאין לך מחשבה גדולה מזו מה שבא לאוכלו, משא"כ לענין טומאה דכל זמן שלא אחשבי' לאוכל הוא בטל מתורת אוכל ואינו מטמא, וכמש"כ הרא"ש ר"פ כ"ש בשם הרב אברצלוני לענין תרכו לפני זמנו, דרק בהנאה מותר, אבל באכילה כיון דאיהו אכיל לי' חייב עיי"ש: ומש"כ התוס' לקמן (כ"ג ע"ב) היינו אי לאו דגלי קרא דלענין טומאה בעי' ראוי לאכילה, הייתי דן מצד הסברא דלענין טומאה אין נ"מ כלל במה שראוי לאכילה כיון דמצינו ענין טומאה אף במידי דלאו בר אכילה, אבל לבתר דגלי קרא דאף לענין טומאה בעי' ראוי לאכילה שוב יש סברא להיפוך דדבר שמצד עצמו אינו אוכל רק שיכול להחשיבו לאוכל לענין איסור חייב דכל איסור הוא ע"י מחשבה, משא"כ לענין טומאה דליכא מחשבה [ועי' תוס' חולין (קכ"א.) ד"ה והוא]:
אך באמת אי אפשר לפרש דלענין איסור הטעם משום אחשבי', דהא כתבו התוס' בתר הכי, ויש שרוצים להתיר מתוך משנה זו חטה שנמצאת בפסח במעי תרנגולת, ולפי"מ שחלקתי בין איסור לטומאה אין זה ראי' עיי"ש, והנה התם לא מיירי בהיתר של החטה רק שרצו להתיר התרנגולת ולומר שטעם החטה שבתרנגולת אינו אוסר כדמבואר בתוס' פ' גיה"נ (צ"ז.) עיי"ש, ובזה לא שייך אחשבי' דהא אינו אוכל את החטה רק את התרנגולת, ובאכילת התרנגולת אינו מחשיב את החטה כלל כמש"כ התוס' ע"ז (ס"ו) בשם הר"ר יקר דבתערובות לא שייך אחשבי' [ועי' בשו"ע או"ח סי' תמ"ב, ובשו"ע של הרב שם סל"ג בשם תה"ד, ועי' תוס' מנחות (ס"ט.) ד"ה דבלע שכ' בזה"ל אי נמי נהי דאיפסל מתורת אוכל לענין טו"א מ"מ לענין איסור לא הוי עיכול מידי דהוי אחלב שבכפרים וכו', מיהו אין ראי' מזה דאין לך מחשבה גדולה מזו שמשים בפיו ואוכלו, ומבואר להדי' דהא דלענין איסור לא חשוב עיכול לאו מטעם אחשבי' הוא, אלא כחילוקו של רב האי דגבי טומאה אפושי טומאה לא מפשינן עייש"ה, וגוף דברי התוס' יתבארו לקמן אי"ה עיי"ש:
וראיתי בנוב"י קמא יו"ד סי' כ"ו שתפס בפירוש דברי רב האי גאון הנ"ל דמה"ת ודאי העיכול מועיל אף לענין איסור רק מדרבנן אסרוהו אף לאחר שנתעכל, ולענין טומאה לא רצו לאסור דאפושי טומאה לא מפשינן, דאם הי' עפ"י דין תורה טמא לא הי' מחלקין בין איסור לטומאה עכתו"ד עייש"ה: אמנם מדברי התוס' מנחות שם משמע דאי לענין איסור אינו מועיל עיכול אסור מה"ת, מדכתבו מידי דהוי אחלב שבכפרים שצריך מחשבה אע"ג דלענין איסור לקי וכו' עיי"ש, משמע דגם כאן לקי לענין איסור, וכן מוכרח לומר לפימש"כ המג"א סי' תמ"ז סק"ה דנוקשה אינו אוסר במשהו כיון שהוא דרבנן, וכתב שהתה"ד שאוסר במשהו היינו רק משום דס"ל דנוקשה אסור מה"ת, אבל להסוברים דהוא מדרבנן פשיטא שאינו אוסר במשהו עיי"ש, ואם איתא דמה"ת מועיל עיכול אף לענין איסור, א"כ חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח אף גוף החטה אינה אסורה רק מדרבנן, והאיך אוסרת את התרנגולת במשהו כדמבואר בתוס' פ' גיה"נ (צ"ז.), ועי' מג"א סי' תס"ז ס"ק כ"ב, אע"כ דלענין איסור לא מהני עיכול מה"ת:
ולולא דמסתפינא הייתי אומר בטעם החילוק שבין איסור לטומאה, דהנה בש"ס מנחות (ס"ט.) ובתוס' שם מבואר דאף לאחר שנתעכל ראוי לאכילת אדם, והתם מיירי בחטין שבגללי בהמה דיצא דרך בית הרעי דהוי עיכול טפי מנמצא במעיו, ואעפי"כ חזיא לאכילת אדם וכ"ש בנמצא במעי' דחזיא לאדם, אע"כ ענין העיכול הוא שהמאכל נשרף בתוך האיצטומכא ונשתנה למהות אחר, [ועי' בפי' הרא"ש פי"א דאהלות מ"ו שכתב דעפרא בעלמא הוא, ואולי חולק על דברי התוס' מנחות הנ"ל, או כוונתו שדינו כעפרא אבל לעולם אכתי חזי לאכילה], הילכך לענין איסור כיון דקימ"ל היוצא מן האיסור אסור כדילפי' מקרא דהטמאים, וכדמבואר בפ' העור והרוטב (ק"כ.) דבכל איסורין כן הוא, ע"כ אין העיכול מועיל להתיר האיסור דאף שנתעכל ונשתנה ואין זה אותו הדבר עצמו שהי' מתחילה מ"מ הא ע"כ יצא מן האיסור וכל היוצא מן האיסור אסור, ומה שכל חתיכת האיסור נשתנה למהות אחר אף זה בכלל יוצא, כדמבואר לעיל (ד"ו ע"ב) סד"א הואיל דבהמה טהורה נמי חידוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב וכו' הרי דאי לאו דגלי קרא דחלב שרי היינו דנין לאסרו משום יוצא מן הדם אף דכל הדם נשתנה ונהפך למהות אחר, [ועי' חק יעקב ה' פסח סי' תס"ז ס"ק ט"ז שתירץ קו' מג"א על שיטת רבינו יונה בטו"ט], וכל זה לענין איסור, משא"כ לענין טומאה דלא גלי קרא פשיטא דהיוצא מן הטמא אינו מטמא וע"כ כשנשתנה מחמת העיכול למהות אחר פרחה טומאתו:
וזהו שכתבו התוס' דרק לענין טומאה מהני עיכול אבל לא לענין איסור, דלענין איסור אף שאינו זה הדבר עצמו מ"מ כיון דאכתי חזי לאכילה אסור מטעם יוצא מן האיסור:
ומש"כ התוס' בשם רב האי דבטומאה אפושי טומאה לא מפשינן, פי' כך דמה"ת אינו מטמא כנ"ל, וא"ת נגזור טומאה משום איסור בזה אמרי' אפושי טומאה לא מפשינן, וכן מבואר להמעיין היטב בש"ס ביצה (ד"ז.) דהא דאמרי' אפושי טומאה לא מפשינן זהו רק לגזור טומאה אטו איסור אבל בלא"ה הרי מצינו כמה גזירות לענין טומאה:
והסוברים דאף לענין איסור מהני עיכול, ע"כ ס"ל דכשנתעכל נעשה עפרא כמש"כ הרא"ש באהלות שם, ולא כדעת התוס' דאף אחר שנתעכל חזיא לאדם: עוד יש לחלק בין איסור לטומאה באופן אחר, דענין טומאת מת אינו מפני שהוא עכשיו מת, רק מחמת שעת המיתה, וכן ענין טומאת נבלות אינו מפני שהוא עכשיו נבלה רק מפני שנתנבלה דאז חל עלי' טומאה, כדמוכח מש"ס חולין (ע"ז ע"ב) לא נצרכה אלא שעשאן ציקי קדרה עייש"ה, וכן תפס בפשיטות באבני נזר או"ח סי' תפ"ג אות ו', וא"כ התם שפיר מועיל עיכול דמחמת עיכול נשתנה למהות אחר ואין זה אותו הדבר שחל עלי' פעולת המיתה הילכך בטלה הטומאה, דהטומאה באה רק משעת מיתה, והרי נשתנה הדבר מכמו שהי' אז, משא"כ לענין איסור כגון בדג טהור שבלע דג טמא מה בכך שנשתנה הרי מ"מ דג טמא הוא, ואיסור דג טמא אינו מפני שנולד מן הטמא רק מפני שאין לו סימני טהרה, ואפי' אם יברא דג טמא ע"י ספר יצירה יהי' אסור דמ"מ דג זה אין לו סימני טהרה, כדמוכח מתוס' נדה (ד"נ ע"ב) ובאבני נזר או"ח סי' תפ"ז אות ז', וא"כ אף שנשתנה ע"י העיכול אסור, ועי' אבני נזר חיו"ד סי' של"ט שכ' כעין זה לענין דיחוי דלא שייך רק בדבר שחיובו מצד תחילה ולא מצד עכשיו בלבד, [והא דאמרי' במנחות (נ"ד ע"ב) דאף לענין טומאה לא שייך דיחוי, שאני התם דמיירי בצמקו ועמדו על פחות מכשיעור דכיון שנשאר ח"ש אכתי שם איסור עליו]:
ואולי יש להסביר עוד ענין עיכול באופן אחר קצת דכיון שבלע הדבר ואכלו הרי סופו לעשות פירשא בעלמא ואז יתבטל מתורת אוכל לגמרי, ועומד דממילא כ"ע אית להו, כנודע מדברי הח"ס יו"ד סי' רנ"ו, וא"כ מעכשיו שוב בטל ממנו שם טומאה כהא דמנחות (ק"ב ע"ב) נותר ופרה אמאי מטמאין טו"א עפרא בעלמא הוא, וה"ה כאן אליבא דכ"ע דהוי עומד דממילא: וא"ת א"כ למ"ל שיעור עיכול אפי' קודם שיעור זה הרי עומד לעשות פירשא, אך כבר כתבתי במ"א דעומד דממילא לא שייך אלא כשהדבר כבר הוא בכח ולא יצא עדיין אל הפועל, משא"כ כשאינו בכח עדיין, וכדאי' בגמ' סוכה (י"ג ע"ב) גבי ירקות שפוסלין בסוכה משום אויר כיון דלכי יבשו פרכו ונפלו, משמע משם דקודם שיבשו אינם פוסלין כיון דעדיין אין הסיבה בכח, וכן מוכח בשיטמ"ק ב"ק (כ"ו) במש"כ לחלק בין הורג הטרפה לזרק תינוק מראש הגג עיי"ש, א"כ כל זמן שלא נתעכל אין לומר שסופו לעשות פירשא דהסיבה אינה בכח עדיין, אבל משעה שנתעכל אף שעכשיו עדיין ראוי לאכילה מ"מ כבר נתהווה בו בכח הסיבה שמחמת זה סופו לעשות פירשא, וא"כ נתבטל מתורת טומאה מעכשיו, ואף שפתחו אח"כ את הבע"ח והוציאו את האוכל שעדיין ראוי לאכילה, מ"מ העומד לא נתבטל בזה כמש"כ התוס' פסחים (י"ג) לענין נשפך הדם דאפי' נשפך הדם עדיין עומד לזרוק: [הגה"ה לכאורה עלה בדעתי להביא ראי' דבטומאה לא שייך ענין יוצא מהא דמנחות (כ"ד ע"ב) סדין טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס, א"ר יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה אלא שאם נגע בו הזב טמא מגע הזב עיי"ש, ואם איתא דבטומאה שייך ענין יוצא אף דס"ל לר' יוסי נגיעת עצמו ל"ש נגיעה דהוי מגע בית הסתרים מ"מ יטמא מגע מדרס משום יוצא מן הטמא, דמה שהסדין נהפך להיות וילון הוי יוצא מן הטמא, אע"כ דהיוצא מן הטמא אינו מטמא]:
והא דפסחים (יח.) פרה ששתתה מי חטאת בטלו במעי', ומקשי' נהי דטומאה חמורה לא מטמאו טומאה קלה מיהא נטמאו, ופירש"י דנטמאו מחמת עצמן דאין נגיעה גדולה ממה שהן נוגעין בעצמן עיי"ש, התם אין הטעם משום יוצא אלא משום מגע דחלקי המים נוגעין זה בזה, ואף דבעלמא מגע ביה"ס לא שמה נגיעה, לפי הנראה מים שאני כיון דנראה תוכן כברן לא נחשב ביה"ס כמש"כ הרשב"א שבת (ד"ק) בטעם דמים לא מבטלי מחיצה, ועי' שבת (ט"ז ע"ב) הואיל ונראה תוכו כברו, ופירש"י לא חשוב גב אלא תוך ודו"ק כי אכ"מ להאריך בזה:
שוב התבוננתי דמהך דש"ס מנחות הנ"ל אין ראי' דלא שייך ענין יוצא גבי טומאה דשאני התם דבטומאת מדרס בעי' שיהי' מיוחד לכך וכיון שעשאו וילון ומעתה אינו מיוחד לישיבה כשם שבטל ממנו טומאת מדרס כך בטלה טומאה שמחמת יוצא [אף אם איתא דבעלמא שייך ענין יוצא] כמש"כ באבני נזר חיו"ד סי' ע"א אות ב' דכל שהאיסור הוא מחמת איזה טעם כשהלך הטעם ומחמת זה הלך האיסור גם איסור יוצא הלך ממנה וה"ר מהא דע"ז שנתבטלה מותרת עייש"ה ותבין:
אך יש להביא ראי' ממש"כ התוס' פסחים (ד"ל ע"ב) וזבחים (צ"ו.) דכ"ח שנטמא פרחה טומאתו ע"י חזרה לכבשונות אך כל זה הוא רק לענין טומאה דשייך דיחוי כיון דהטומאה אינה מצד עכשיו אלא מחמת הפעולה שמתחילה וכיון דנדחה ידחה, משא"כ לענין איסור שהאיסור הוא מצד עכשיו לא שייך דיחוי, והרי מ"מ הדג טמא, מפני שהוא דג ואין לו סימני טהרה, וה"ה לענין חטין שבמעי התרנגולת לענין חמץ דמה בכך שנדחה הרי מ"מ הוא מחמשת מיני דגן והוא חמץ, ואין איסורו מחמת שכבר נחמץ, אלא מפני שהוא עכשיו חמץ:
ולפי"ז אתי שפיר מש"כ הכו"פ סי' פ"ג בשיטת הרי"ף גבי כשרה שינקה מן הטרפה דהחלב שבקבה מותר אף דצלול משום שנתעכל, דהתם אין החלב אסור מחמת עצמו רק מפני שיצא מן הטמא וכיון שנשתנה שפיר מותר, דאין זה אותו החלב שיצא מן הטמא, ולא דמי לדג טמא שאיסורו מפני שהוא דג ואין לו סימני טהרה, משא"כ בזה דאין איסורו מפני שהוא חלב רק מפני שיצא מן הטמא ואיסור זה כבר נדחה:
שוב התבוננתי דיש לשדות בה נרגא דסימני טומאה אינם אוסרין אלא בדג חי, משא"כ בזה שהדג טמא כבר מת בתוך מעי דג הטהור ונתעכל, אם איתא דנשתנה מחמת העיכול ממהותו של כבר, אף מחמת עכשיו אין לאסרו דאינו דג עם סימני טומאה רק חתיכת מאכל דבזה לא נאמרו הסימנים כלל כמובן ואכתי צ"ע בזה, ע"כ מחוורתא כמש"כ מעיקרא:
וראיתי בחי' ח"ס לפ' השוכר את הפועל (ס"ח) שכ' דהא דלענין טומאה שייך עיכול הוא ענין טהרה כמו דמועיל טבילה והשקה כן הוא הללממ"ס דאוכל נטהר ע"י העיכול עיי"ש, ולכאורה דבריו ז"ל מרפסין איגרא וכי היכן מצינו שהוא הללממ"ס והאיך נוכל לחדש דבר כזה מעצמינו בלי ראי' ברורה:
וכדי להצדיק הצדיק דמעיקרא נלפענ"ד דאמרו הללממ"ס לאו דוקא אלא כוונתו דכמו שמועיל זריעה לבטל הטומאה דמשום שבטלו לגבי קרקע נעשו כמותה, וכשם שבקרקע לא שייך טומאה אף הזרעים בטלה טומאתן, וכן השקה במים, משום שמים מחוברין אין מקבלין טומאה, מה"ט נמי מועיל עיכול דכיון שהבע"ח אכלה ונתעכלו בקרבי בטלו אליו דעיכול בבע"ח כהשרשה בקרקע וכשם שהבע"ח אינו מקבל טומאה כן פקעה טומאת האוכלין דנעשו כמותו, וא"כ זהו החילוק שבין איסור לטומאה דבטומאה מיעלת זריעה לבטל טומאתה וה"ה דמועיל עיכול, משא"כ לענין איסור דאינו מועיל זריעה כדתנן בפ"ט דתרומות ומייתי לה בפסחים (ל"ד) שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהורים מלטמא ואסורין מלאכול לזרים, ובדבר שאין זרעו כלה מה"ת אסור עיי"ש:
והא דתנן בפ"י דמקואות מ"ח אכל אוכלין טמאים ושתה משקין טמאים טבל והקיאן טמאים עיי"ש, יהי' מוכרח לומר שהקיאן קודם שיעור עיכול: אך אכתי קשה מפ"ה דפרה מ"ט ומייתי לה בפסחים (י"ח.) פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא, רי"א בטלו במעי', ומקשה נהי דטומאה חמורה לא מטמא טומאה קלה מיהא נטמא, ואם איתא דעיכול מטהר מאי קושיא, וא"ל דמיירי קודם שיעור עיכול, דא"כ אמאי לא משני דמיירי ששחטוה לאחר שיעור עיכול, אך לפימש"כ התוס' סוטה (ד"ל.) דמשקה אינו מתעכל בתוך מעים אתי שפיר, (ועי' כו"פ סי' פ"ג גבי חלב שבקבה תפס דאף במשקין שייך עיכול]:
ואולי י"ל עוד לפימש"כ התוס' פסחים (ל' ע"ב) וזבחים (צ"ו.) דחזרה לכבשונות אפשר דמועיל גם לענין טהרת כלי חרס כיון שנעשו פנים חדשות עיי"ש, הרי דאף שהכלי לא נשברה מ"מ כיון שמכניסו לתוך האש מקום שיכול להתבטל פרחה טומאתו, וכשהוציאו נחשב כלי חדשה, וה"ה באוכל המתעכל כיון דשם הוא מקום ביטולו וסופו לעשות פרש אף שחזר והקיאו או בבע"ח שנשחט ונמצא האוכל בתוכו נחשב פנים חדשות ואף דהדברים נראין רחוקים קצת אמרתי להעלותם על הגליון כדי לפרש ד' הח"ס ז"ל]: והנה בתוס' מנחות (ס"ט.) ד"ה דבלע כתבו בזה"ל א"נ נהי דאיפסל מתורת אוכל לענין טומאת אוכלין מ"מ לענין איסור לא הוי עיכול מידי דהוי אחלב שבכפרים ונבלת עוף טהור בכ"מ שצריך מחשבה אע"ג דלענין איסורא לקי בלא שום מחשבה, מיהו אין ראי' מזה דאין לך מחשבה גדולה מזה שמשים החלב בפיו ואוכלו עיי"ש, ולכאורה קשה טובא מה ענין טומאת אוכלין לכאן הרי הקושיא היתה מכלב שאכל בשר המת אבל לענין טומאת אוכלין באמת לא שייך עיכול כמה שהוכיחו התוס' לעיל מחטין שבגללי בהמה (שוב ראיתי שכבר הרגיש הרש"ש בזה]:
וחוץ מזה קשה מש"כ מיהו אין ראי' מזה דאין לך מחשבה גדולה מזו שמשים החלב בפיו ואוכלו, מה דחי' היא זו הרי אדרבא מטעם זה גופא יש לחלק בין טומאה לאיסור לענין עיכול דבאמת אין העיכול מבטל מתורת אוכל לגמרי רק מבטל קצת מתורת אוכל באופן דמועיל מחשבה להחשיבו לאוכל כמו חלב שבכפרים, וע"כ לענין טומאה כל זמן שלא חישב עליו אינו מטמא, משא"כ לענין איסור דאין לך מחשבה גדולה מזו שבא לאכלו ע"כ אף שנתעכל עובר עליו:
משום דפנים חדשות באו לכאן עיי"ש, ואם איתא דשייך ענין יוצא מה בכך דנשתנה למהות אחר מ"מ הרי יצא מן הטמא, ומ"ש מדם שנעקר ונעשה חלב אע"כ דבטומאה לא שייך ענין יוצא כלל, דרק באיסור גלי קרא וטומאה מאיסור לא ילפי', ועי' נזיר (ד"נ) דנצל של מת מטמא אבל לא כחו וניעו, ואם יש נצל לבהמה או לא מי אמרי' גמירי נצל דאתי מאדם אבל דאתי מבהמה לא, ואכמ"ל בזה. ע"כ הגה"ה:
[הגה"ה ומדי דברי מד' התוס' הנ"ל קשה לי מהא דמנחות (ס"ט.) פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי מהו, למאי אילימא למבטל טומאתה תנינא כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה, לא צריכא דבלעה הוצין ועבדינהו כפיפה מצרית מי הוי עיכול, והו"ל ככלי גללים ואין מקבלין טומאה עיי"ש, ולפי"ד התוס' הנ"ל דע"י חזרה לכבשונות דנעשו פנים חדשות טהור הכ"ח מטומאתו אף דתנן כ"ח אין להם טהרה אלא שבירה, וע"כ משים דאין לך שבירה גדולה מזו שמקבל פנים חדשות, וא"כ כאן דמספקא לן בבלע הוצין אי מתבטל שם עץ ונעשה כגללים, הרי פנים חדשות באו לכאן, א"כ קשה מה זה דאמרי' דבבלע כפיפה מצרית והקיאה א"א שתתבטל טומאתה דכל הכלים אין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה, הרי אין לך שינוי גדול מזה דמתחילה הי' כלי עץ ואח"כ נעשה כלי גללים, ואין לך שבירה גדולה מזו דעכשיו פנים חדשות באו לכאן:
ולחומר הנושא נ"ל להגיה דתיבות אלו "דאין לך מחשבה גדולה מזו שמשים החלב בפיו ואוכלו" נכתבו שלא במקומם, וצריך להעתיקם לפני תיבת "וזהו כתירוצו של רב האי", וכך הוא המשך לשונם א"נ נהי דאיפסל מתורת אוכל לענין טו"א וכו', אע"ג דלענין איסור לקי בלא שום מחשבה דאין לך מחשבה גדולה מזו שמשים החלב בפיו ואוכלו, מיהו אין ראי' מזה כלומר דשם לענין אוכלין מיירי משא"כ בזה דאיירי מבשר המת ודו"ק:
שם באו"ד, וא"ת הא אמרי' בפ"ח דיומא זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן וכו', אלמא לענין איסור חשוב עיכול, ותי' הר"ר חיים דהתם לאו משום עיכול אלא משום דנתחללה עיי"ש, הנה לפימש"כ לעיל ד"ה ולולא דהא דלענין איסור אינו מועיל עיכול, הוא משום דאף שנתעכל ונהפך למהות אחר מ"מ אסור משום יוצא מן האיסור דילפי' מקרא דהטמאים וגו', עיי"ש, וא"כ גבי תרומה דמשקין היוצא מהם אינו כמותן לר' יהושע דס"ל דון מינה ואוקי באתרה כדמבואר בחולין (ק"כ ע"ב) א"כ שפיר מועיל עיכול בתרומה ולק"מ מתרומה דתרומה לא ילפי' מכל הנך דנתרבה בהם איסור יוצא כדמבואר שם:
וכן מוכרח ליישב לפי"מ שתפס הכ"מ והמלמ"ל פי"א מה' תרומות ה"ח דדוקא כשנהנה הראשון בהיתר מותר אח"כ לשני מפני שכבר נתחלל ויצא לחולין, משא"כ בזר שסך אין זר אחר מתעגל בה עיי"ש, וקשה מש"ס יומא הנ"ל, אע"כ דשם הטעם משום עיכול דאף דבכל איסורין אין עיכול מועיל מ"מ בתרומה שאני:
שם בגמ' רב אשי אמר רוב דגים במינם משריצין וכמי שבלע לפנינו דמיא, לכאורה קשה לפימש"כ הרמב"ן ב"ב (כ"ד.) דאף שברוב וקרוב אזלי' בתר הרוב, מ"מ ברוב ומקומו אזלי' בתר מקומו, וא"כ כאן אף דרובן במינם משריצין מ"מ יש לנו לומר דמהדג טמא הוא נשרץ דזהו מקומו, ומוכרח לומר דכאן עדיף מרוב, ומיעוטא דמיעוטא הם המשריצין שאינם מינן, וכן מוכח מלשון רבינו גרשום שכתב דודאי דג טמא אינו משריץ אלא מינו הרי דתפס הדבר לודאי עיי"ש:
אך לכאורה יש סתירה מהא דלקמן (כ"ד.) גבי חזקה לא מרחמת אא"כ יולדת אף דיש כנגד הרוב שבמינן יולדות, אך י"ל עפי"ד הש"ס ס"פ על אלו מומין (מ"ב ע"ב) דאמרי' הואיל ואשתני אשתני, ואם איתא שהיא מהרוב שיולדין במינם הרי נשתנה לרחם מה שלא ילדה ושוב אפשר שגם בזה נשתנית ודו"ק:
עי' בפרמ"ג בפתיחה לה' מליחה הביא דברי הפרישה דחלב מתה אינו אסור אלא מדרבנן כביצת נבלה, ותמה עליו איך מותר מה"ת הא ציר נבלה מה"ת אסורה ובבכורות (ד"ו) מבואר דחלב הוי כמו ציר עיי"ש:
ולפענ"ד הקלושה צדקו דברי הפרישה דהא דחלב הוי בכלל יוצא מן הטמא אין היציאה נחשב בשעה שיוצא מן הדד אלא בשעה שיוצא מכל האברים ומתקבץ לתוך הדד [עי' ט"ז יו"ד סי' י"ד ס"ק ז' דהחלב בא ממש בעין מהאברים] אבל כשכבר נתקבץ לתוך הדד ועומד בעין שוב לא נחשב מגוף הבהמה כדמוכח מרש"י שבת (צ"ה) בהא דחולב חייב משום מפרק שמפרק אוכל ממקום שנתכסה בו והוי תולדת דש ואית דאמרי תולדה דקוצר ולא היא דלאו מחובר הוא אלא פקיד ועקיר וקאי בעטיני הדד עייש"ה, וא"כ הא דאמרי' בגמ' דחלב שייך בו איסור יוצא, הא מיירי בחלב בהמה טמאה דבשעה שפירש מהאברים לתוך עטיני הדד אז פירש מן האיסור, וכן לפי הס"ד לאסור כל חלב אפי' של טהורה אי לאו דגלי קרא, הוא משום שיצא מאיסור אבמה"ח בשעה שפירש מן האברים לתוך עטיני הדד, משא"כ בחלב נבלה דבשעה שנתנבלה כבר הי' החלב בתוך הדד אין לאוסרו מה"ת, כיון דבשעה שפירש מן האברים עדיין לא היתה נבלה ולא יצא מן האיסור, ומה שנמצא עכשיו בתוך הדד זה אינו אוסרו, דעכשיו שוב אינו מתמצה מהגוף אלא פקיד ועקיר, כמאן דמונח בקופסא דמי, ודמיא לדג טמא שבלע דג טהור דשרי, וכתבו התוס' דאף ללישנא בתרא דאסר ר"ש אף מ"ר של סוסים וגמלים התם שאני שקצת לחלוחית הגוף מתערב בהן משא"כ בזה דדג על דג נפק, וה"ה. להחלב דלאחר שנתקבץ בעטיני הדד שוב אינו מקבל מלחלוחית הגוף, ומכ"ש בחלב נבלה דלאחר שמתה שוב אין החלב מקבל כלום מהגוף, וכיון שאין החלב נחשב מגוף הבהמה כנ"ל שפיר מותר מה"ת כעין ביצת נבלה, וכן מבואר בזבחים (ל"ה.) חלב המוקדשין וביצי תורין אין חייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא דלאו גופא דזיבחא הוא, ועי' כריתות (י"ג.) אי מקום חלב מעיין הוא:
שם תוד"ה רוב דגים וכו', ואין להקשות ממתני' דשרו דג טמא שבלע דג טהור לרב ששת דאסר מי רגלים של חמור וכו' לא דמי חדא דמתני' לא איירי אלא בנמצא בתוכו דג טהור ואפי' יצאו וכו', ואולי י"ל דאף דכלי גללים אינו מקבל טומאה, מ"מ כשקבל טומאה בשעה שהיתה כלי עץ ואח"כ נעשה כלי. גללים לא פקע טומאתו, דרק בביטול צורת הכלי פקעה טומאתה ולא בביטול החומר וצורת הכלי נשארת כמו שהיתה, וא"כ זהו החילוק דגבי חזרה לכבשונות נחשב ביטול צורת הכלי במה שהחזירה לתוך האש ונעשה כאש ממש ואח"כ נעשה ככלי חדש, משא"כ בעיכול שאינו מבטל צורת הכלי אלא את החומר דהא חזינן שהצורה היא בשלימות ואכתי צ"ע בזה:
עוד י"ל עפ"י המבואר ברמב"ם פ"ו מה' אה"ט הט"ז ובכ"מ שם דאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מתוך המקו' עיי"ש, ויש ליתן טעם לשבח בזה עפי"מ שאמר כ"ק אדמו"ר הגה"ק שר התורה זצללה"ה בעל אבני נזר בענין טבילה, דאדם שהוא ברי' שביבשה אין לו חיות בים ע"כ כשיורד למים הוא מקום ביטול חיותו, וכשעולה אח"כ מקבל חיות חדש עכתוד"ק ז"ל בקצרה, הרי דהטהרה באה מחמת ההתחדשות שאחר הביטול, וא"כ זהו החילוק שבין חזרה לכבשונות לעיכול, דשם בשעה שהי' בתוך הכבשן היתה במקום ביטול מציאותה, כשהוציאה מקבלת מציאות חדש ע"כ נטהרה מטומאתה, משא"כ בבלעה כלי דאף שנתבטל שם כלי מחמת העיכול מ"מ כשיצתה לא הוי התחדשות דגוף הכלי לא נשתנה מכמו שהיתה בפנים ובמה שנעשה ככלי גללים אין כאן אלא ביטול אבל אינה מקבלת התחדשות אחר הביטול ודו"ק. ע"כ הג"ה: וכ"כ הרא"ש דפשיטא דממתני' לא קשה מידי דמתני' לא יצא מן הטמא תנן אלא נמצא בתוכו ואפי' יצא נמי לא דמי דדג עייל דג נפיק עיי"ש, והנה החילוק הראשון שכ' בין יצא לנמצא אינו מובן אטו היציאה אסר לי', והאיך יתכן לומר דבשעה שהוא בתוכו מותר וכשיצא יאסר:
ולכאורה רציתי לומר דלתירוץ זה ס"ל להתוס' דאף דמי רגלי סוסים וגמלים מותרין בעצם דמעלמא קאתי ולא קבלו כלום מגופו של טמא מ"מ אסורין דהוי בכלל יוצא מן הטמא ונכללו בלשון יוצא מן הטמא, דוגמא למאי דאמרינן בריש ביצה (ד"ג.) דביצה היתה בכלל גזרת פירות הנושרין, פי' דכשנמנו וגזרו על פירות הנושרין אף ביצה היתה במשמע אע"ג דלית בה משום תלישה וכו' עיי"ש, ועי' רש"י שם (ד"ט.) ד"ה מי דאף חלת חו"ל הוא בכלל אין מגביהין תרו"מ אף שטעם האיסור לא שייך בה דאוכל והולך ואח"כ מפריש, וה"ה בזה דבכלל האיסור דיוצא מן הטמא נכללו מי רגלי סוסים וגמלים אף שטעם האיסור לא שייך בהם מ"מ הם נכללו בלשון האיסור, משא"כ בדג טהור שנמצא בתוך דג טמא כיון דאינו יוצא מן הטמא לא נכלל בלשון האיסור כן עלה בדעתי לפום רהיטא:
שיב נתתי אל לבי דהא ליתא, דזה שייך באיסור דרבנן שמחמת גזרה, משא"כ באיסור יוצא שהוא מה"ת, ועוד אטו יוצא כתיב בקרא הרי לא כתיב אלא הטמאים או גמל גמל ומינה ילפי' לכל הבא מן הטמא, וא"כ מאי נ"מ אם הוא יוצא או נמצא בתוכו:
אך י"ל דלפי תירוץ זה תפסו התוס' דהא דמ' רגלי סוסים וגמלים אסורין אף דמעלמא קאתי ולא קבלו כלום מהטמא מ"מ כיון שבשעה שהיו בלועים בתוך הטמא לא הי' להם מציאות בפ"ע והיו בטלין לגופו של טמא, ואח"כ פירשו מהם נחשב שהטמא מהווה אותם ומציאותן עכשיו בעולם הוא מחמת הטמא הילכך נחשבו יוצא מן הטמא, [עי' תמורה (ד"ל ע"ב) גבי פרש עגלי ע"ז שאסור משום והיית חרם כמוהו כל שאתה מהווה ממנו הרי הוא כמוהו, אך בש"ס ע"ז (ל"ד ע"ב) מפיק לה מקרא דלא ידבק בידך מאומה מן החרם, וכן הוא ברמב"ם פ"ה מה' אישות, משמע מזה דאליבא דאמת לא שייך בזה כל שאתה מהוו' ממנו ודו"ק, אך לאו פירכא הוא דאפי' אם הלימוד הוא משום מאומה מ"מ מוכרח דנחשב פירש מהגוף, וכן מוכרח מהא דמייתי גבי שור הנסקל קרא דבשרו ולא פרשו כמש"כ בחידושי לעיל (ד"ז.) עיי"ש):
ובזה הי' ניחא הא דמייתי רב ששת לפשוט מלשון המשנה כל היוצא מן הטמא אף דלשון זה במתני' לא קאי על ציר וכיוצא בו שאיסורן מקרא דהטמאים, רק על טהור הנולד מן הטמא, כגון פרה הנולד מן הגמל שאיסורן מקרא אחרינא דואת זה לא תאכלו וכו', אך הוא תפס דהא דאסרה תורה ציר וכיו"ב הוא ג"כ משום דנתהוו' מן הטמא והטמא הולידו דמתחילה לא הי' לו מציאות בפ"ע כנ"ל, משא"כ בחותך הדג טמא ונמצא בתוכו הדג טהור שלא פעל הטמא הווייתו של עכשיו אינו אסור משום יוצא מן הטמא:
ולתירוץ הב' ס"ל דאיסור מי רגלי חמור וסוסים וגמלים, הוא משום שקבלו מתמצית הגוף דלחלותות הגוף מתערב בהן, וכמוש"כ ר"ת בס' הישר שהבאתי לעיל דנשתנה טעמם, משא"כ בדג שלא קיבל כלום מהדג טמא:
או י"ל דזהו החילוק שבין מ"ר סוסים וגמלים לדג דמים הנבלעים בתוך הגוף בטלין לגבי הגוף ומתעכלין בתוכו כמש"כ הכו"פ דאף במשקין שייך עיכול, הילכך כיון שבעודן בגוף נתבטלו במציאות, ואח"כ כשיוצאין הוי מציאות חדש כאילו נתהוו מגוף הבהמה, משא"כ בדגים דלא שייך עיכול כמש"כ התוס' מנחות (ס"ט.) לא נתבטלו להגוף ולא חשוב לידה מחדש, עי' מקואות פ"י מ"ח שתה מים טמאים טבל והקיאן טהורין, בלע טבעת טמאה והקיאה טמאה וטמאתו וכמו שיש חילוק בין מים לטבעת ה"ה בין מים לדגים דבדגים לא שייך עיכול: