אור ברסלב
ראשית בכורים (בכורות) בכורות › דף ו:

ראשית בכורים (בכורות)· רבי אברהם וינברג

בכורות · דף ו:

דף ה:

דף ו:

(דף ו' ע"ב) הטמאים לאסור צירן ורוטבן וכו' פירש"י ה"א יתירה לאסור צירן שומן הדג, וקשה הא קרא בשרצים קאי, והתוס' הוכיחו דציר דגים אינו אלא מדרבנן וכבר הרגיש הרש"ש בזה, ובס' חק נתן גריס שומן שרצים, אך אם נגרוס כן קשה מה ענין שומן לציר, ולמ"ל ריבויא לשומן הרי שומן היא ממשו של איסור, עי' תוס' חולין (ק"כ.) ד"ה היא ובחידושי שם:

ולחומר הנושא נלפענ"ד דרש"י ז"ל, בא ליישב קו' התוס' שהקשו מהא דמבואר בפ' גה"נ דציר אינו אסור אלא מדרבנן, וכתבו לחלק בין ציר דגים לציר שרצים, ואף דבתו"כ דרשי' שקץ הוא לכם דכתיב גבי דגים לאסור צירן ורוטבן מוכרח דאסמכתא בעלמא הוא:

אך רש"י ז"ל לא ניחא לי' לפרש דהדרשא של התו"כ אסמכתא הוא, אלא דרשא גמורה הוא לאסור בדגים כל היוצא מהן. אך לשון ציר דנקט גבי דגים לאו דוקא ואגב דנקיט בעלמא גבי שרצים ובהמה טמאה לשון ציר נקט לה נמי גבי דגים, וכוונתו על שומן הדג. שנתמחה ונעשה ממנו משקה (כמו משקה הטראהן] דגם זה צריך לריבויא דהטמאים ואין איסורו אלא מטעם יוצא מן האיסור:

ואע"ג דשומן הוא גוף האיסור היינו רק כשהשומן בעין ולא נעשה ממנו משקה, אך כשנתמחה ונעשה ממנו משקה הי' בדין להתיר דשתי' לאו בכלל אכילה במידי דבר אכילה דממחי להו ושתי, כמש"כ התוס' חילין (ק"כ.) וכמו דמרבינן שם המחה את החלב וגמעו מנפש לרבות את השותה, ה"ה בזה, כדמבואר בסוגיא דשם דלימוד דנפש לרבות את השותה, ולימוד דהטמאים לרבות צירן ורוטבן בחדא מחתא מחתינהו עייש"ה:

אבל ציר דגים ממש אין סברא לרבות לאסרו משום איסור יוצא מן הטמא, דציר דגים משונה מציר בהמה ושרצים דהתם הציר הוא דבר ממשיי ושייך לאסרו, משא"כ בציר דגים דאינו אלא זיעה בעלמא, ועי' במכילתין (כ"ב.) ציר לאו בר קבולי טומאה הוא פירש"י דזיעה בעלמא הוא, שיוצאה מן הדגים כשמולחין אותן עיי"ש, הרי דאינו לא אוכל ולא משקה מדאינו מקבל טומאה, ומדכתב ציר דגים משמע דציר בהמה מקבל טומאה, וע"כ שיש חילוק בין ציר בהמה ושרצים לציר דגים דציר בהמה ושרצים יש בו לחלוחית ומחשית ע"כ שם אוכל או משקה עליו, משא"כ בציר דגים, ועי' בש"ך יו"ד סי' פ"ג ס"ק ט"ו, ועי' רמב"ם פ"ג מהל' מאכ"א הכובש דגים טמאים צירן אסור אבל ציר חגבים טמאים מותר מפני שאין בהם לחלוחית, משמע דציר דגים יש בו לחלוחית:

אך לפי הנראה לחלוחית שלו קלוש מאוד ומה"ט אין סברא לאסרו מן התורה דזיעה בעלמא הוא, אלא כיון דיש בו לחלוחית קצת אסרוהו חכמים וציר חגבים אף מדרבנן שרי, ואף שעכ"פ יוצא מן האיסור הוי מ"מ כיון דליחותן מועט לא נחשב לכלום, ודמיא לעצמות של איסור שמצטרפין להיתר כמש"פ בשו"ע יו"ד סי' צ"ט ועי' פרמ"ג שם דאף שיש מוהל בעצמות, אך טעם כזה לא אסרה תורה משום דלא השוב, וכהך דאין בגידין בנ"ט (ועי' כו"פ וחוו"ד שם], כן הוא הפי' של שאני ציר דגים דזיעה בעלמא הוא לשיטת רש"י, וכן מבואר בריטב"א חולין (צ"ח ע"ב) (וצ"ט ע"ב) דרק ציר דגים הוי זיעה בעלמא, ומה"ט לא נתרבה מהטמאים [וע"כ כוונתו מקרא דשקץ הוא המפורש בתו"כ] אבל ציר בהמה לא נחשב זיעה עייש"ה:

ואולי יש להעמיס כוונה זו אף בד' התוס' דמש"כ גבי דגים אסמכתא בעלמא, אין הפי' דכל הדרש דשקץ הוא הוי אסמכתא, אלא דלענין ציר הוי אסמכתא אבל לעולם אף היוצא מן הדגים אם הוי דבר ממשיי אסור מה"ת כנ"ל:

וכן מפורש ברשב"א חולין שם בשם התוס' דצירן אסמכתא וקרא לאסור רוטב וקיפה עיי"ש, וכ"כ הרא"ש פ' אין מעמידין סי' מ"ב עיי"ש, וכן ראיתי באו"ז הל' בכורות סי' תפ"א. עיי"ש:

אבל מדברי השטמ"ק בהשמטות כאן משמע דכל ציר הוי זיעה בעלמא, אלא דבבהמה טמאה ושרצים גלי קרא דלא הוי זיעה בעלמא ובדגים דליכא: הגה"ה:

אך מה שתפס שם האו"ז דע"כ לא פריך מרוטבו דהתם היינו עיקר האיסור המיחוי במים, קשה להבין דא"כ אמאי מייתי הש"ס בעלמא רוטב וקיפה בהדי ציר, ועוד מה זה דקאמר אח"כ דגבי שרצים צירן, אסמכתא בעלמא, משמע אבל רוטב וקופה הוי עיקר האיסור הרי לענין זה א"צ דרשא דשקץ ולענין ציר נמי לא וא"כ למאי קרא זיעה בעלמא הוא עיי"ש, ומבואר דלדידי' בדגים כל היוצא מהן מותר דבדגים הכתוב לא ניתן לדרוש כלל, דאם איתא דניתן לדרוש אמאי לא מרבינן אף הציר שלהם הא בעצם הציר אין חילוק בין בהמה ושרצים לדגים, וגם אין לפרש דהכתוב מגלה לנו טיב הציר של בהמה ושרצים דלאו זיעה נינהו זה אינו, חדא דאם בטבע הוא כך למ"ל קרא, ועוד אם באמת לא ידעי' טיבו ומהותו אלא דקרא גלי לן, אף בדגים נדרוש קרא להכי, אע"כ הא ליתא ומבואר כנ"ל דס"ל דבדגים לא ניתן קרא לדרוש על שום יוצא ודרשא דשקץ הוא שבתו"כ אסמכתא בעלמא הוא: ולכאו' אינו מובן מה דקאמר דבבהמה טמאה ושרצים גלי קרא דלא הוי זיעה, והו"ל למימר דגלי לן קרא שאף זיעה אסורה, אך יובן לפי"מ דאיתא בפ' כ"ש (כ"ד ע"ב) אי אשמעי' פירא גופא דלא קאכיל דרך הנאתו שפיר אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא, ועיי"ש בתוד"ה אלא, ומבואר משם דלעולם כל משקה הנסחטת מאוכל נחשב זיעה דבכל מקום דכתיב בתורה אכילה לא אסרה תורה רק גוף האוכל, אבל כשהמחה את האוכל ועשה ממנו משקה אין זה האיסור שאסרה תורה ונקרא זיעה, חוץ מדבר שדרכו בכך ועיקר חשיבותו הוא המשקה כגון תירוש ויצהר, ובהנך דמרבינן בחולין (ק"כ) שחייב כשהמחה אותן גלי קרא דאין המשקה נחשב זיעה אלא גוף האיסור ודמיא לתירוש ויצהר [ועי' בדברינו לקמן אי"ה]:

ובאמת גם לשיטת רש"י ורשב"א ורא"ש ואו"ז הנ"ל ג"כ מוכרח לפרש כן הך דזיעה בעלמא דש"ס פסחים הנ"ל, אלא דבציר דגים דהוי זיעה בעלמא המפורש בפ' גה"נ (צ"ט.) יש להם פי' אחר והם שמות שוין וגופין מחולקין, ולמר תרי גוונא זיעה נינהו, היינו זיעה דפ' כ"ש פירושה שאין זה גוף האיסור שאסרה תורה, ואף שהמשקה הוא דבר ממשי ונתמחה מגוף האוכל מ"מ דינו כזיעה כל היכא דלא גלי קרא לאסור משקה היוצא, ומה דאמרי' בפ' גה"נ ציר דגים זיעה בעלמא הוי פירושו שבטבעו הוא רק זיעה ואין בו ממשות ולחלוחית של גוף הדג, אבל אם באמת הי' בו לחלוחית הדג הי' אסור משום דאף בדגים נתרבה משקץ הוא כל היוצא ממנו ודו"ק היטב:

שם תוד"ה רוטב וכו' ומיהו כאן אין צריך לומר כך דאיצטריך לרוטב וקיפה לאשמעינן דהוי כממש אם המחה השרץ דהוי כשתי' ואינו בכלל אכילה קמ"ל מכלל אכילתו וכו', מיהו קשה דמשמע הכא דאיצטריך לציר לאשמעינן דחשיב כגוף השרץ דפריך מני' אחלב דיתסר כמו ציר וצ"ל דשקולים הם עכ"ל, ולכאו' אינו מובן במה הם שקולים הרי שם הוא ממחה גופו של איסור משא"כ בציר שאינו גוף האיסור אלא יוצא מן האיסור, כדמוכח מהא דמדמה הש"ס חלב לציר וחלב אינו גוף הבהמה כדמבואר בזבחים (ל"ה.) חלב המוקדשין וביצי תורין אין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא וברש"י שם דלאו גופא דזבחא הוא עיי"ש, ומסתמא גם ציר אינו נחשב מגוף הבהמה אלא מיצוי הלחלוחית שבתוכה, וכ"מ ממש"כ התוס' לעיל ובחולין (קי"ב ע"ב) דהא דרוטב וקיפה אסור משום טעכ"ע ועיקר הקרא לצירן הרי דבציר לא שייך טע"כ, וא"כ האיך ציר ומיחוי הגוף שקולים הם:

וכדי להבין הדברים נקדים דברי הש"ס חולין (ק"כ.) אלא המחה את החלב וגמעו אכילה כתיבא בי' והא לאו אכילה הוא אמר ר"ל אמר קרא נפש לרבות את השותה, ובתוס' שם וא"ת למ"ל קרא הא שתי' הוי בכלל אכילה, וי"ל דהתם במידי דשתי' כגון יין ושמן והכא במידי דבר אכילה דממחו להו ושתי להו עכ"ל, משמע דאף חלב מחוי שמי' חלב אלא מדכתיב האיסור בלשון אכילה לא אסרה תורה אלא פעולת אכילה ולא פעולת שתי', וכשם שאין הנאה בכלל האיסור כך אין השתי' בכלל אכילה אלא ביין ושמן שעיקר חשיבותן הוא המשקה דהוי נשתנה למעליותא:

וכמש"כ הרמב"ן דעיקר חיוב תרו"מ מה"ת הוא ביין ושמן ולא בענבים וזיתים, שתייתן זו אכילתן [ודמיא קצת להך דחולין (קל"ז.) דעזים דאורחייהו בתלישה תלישתן זהו גיזתן, ועי' תוס' שם קל"ו. ד"ה אי דהנאת ראשית הגז היא אכילתה, וה"ה בזה כיון דעיקר החשיבות הוא השתי' זה אכילה דידהו דלשון אכילה שייך על עיקר הנאת הדבר כנודע] אבל בדבר שאין עיקרו לשתי' לא נכלל בלשון אכילה וע"כ הי' פטור על השתי' לולא דגלי קרא נפש לרבות השותה:

אך בתוס' נדה (לב.) תירצו בלשון אחר דאף דבעלמא שתי' בכלל אכילה אשמעינן כאן דחלב מהותך שמי' חלב עיי"ש, פירוש דלולא דגלי קרא דנפש לרבות השותה [וכן מקרא דהטמאים דמכל הנך ילפי' לכל איסורין שבתורה עיי"ש] הייתי אומר דכל איסור שנשתנה מבריאותו וממהותו פקע איסורו דלא אזלי' בתר מעיקרא אלא בתר השתא, ועי' מג"א סי' תס"ז שהק' על שיטת ר"י שהתיר נבלה שנפלה לתוך הדבש משום דטבע הדבש להפך, ובתר השתא אזלי' מהא דאמרי' בשמעתין דחלב חידוש הוא דקאתי מדם ושריא רחמנא, ואם איתא דאזלי' בתר השתא בכל איסורין מאי חידושי'] ובס' חק יעקב שם תירץ דעיקר התירו של ר"י משום דנהפך להיות דבש שהוא דבר המותר, משא"כ התם דאף דהדם נשתנה מ"מ לא נשתנה לדבר המותר והדברים עתיקים:

אמנם כל זה בתר דגלי קרא דהיוצא מן האיסור אסור אבל לולא דגלי קרא סד"א דכל איסור שנשתנה ממהותו נעשה היתר, ואף מה שנתמחה ונעשה ממנו משקה חשיב שינוי ממהותו ועצמותו, אלא דבמידי שעיקרו לשתי' כגון בתירוש ויצהר אין זה נחשב שינוי ממהותו מה שנעשה מאוכל משקה, דעיקר מציאותן וחשובתן הוא להעשות משקה, עי' ביצה (י"ג.) בן לוי שנתנו לו שבלין במעשרותיו עושה אותן גורן ענבים עושה אותן יין, ומבואר שם דענבים לא נקרא גמר פרי עד שנעשה יין, אבל בשאר אוכלין שעיקר חשיבותן לאכלן כמו שהן אם המחה אותן ועשה מהן משקה חשיב שינוי ממהותו ופקע איסורו:

ואף דגבי חמץ אמרי' שם דהמחהו נתרבה מנפש לרבות השותה ושם קשה קצת דאין איסור חמץ מחמת מהות פרטי אלא מפני שהוא מחומץ וא"כ אף שעשה ממנו משקה מ"מ עדיין חמץ הוא בעצם, אך לא אסרה תורה רק מאכל של חמץ וכשעשאו משקה אין זה חמץ שאסרה תורה ודו"ק]:

אתי, ולכאו' דבריו ז"ל סתרי אהדדי וצ"ע, ובגוף ההכרח שהכריח דלרוטב לא צריך קרא עי' תוס' כאן וחולין קי"ב: עיי"ש] ע"כ הג"ה:

ולכאו' דברי התוס' סתרי אהדדי דלפי תירוצם בחולין דבזה אין שתי' בכלל אכילה משמע דאף חלב מחוי שם חלב עליו אלא דפטור משום דלא אסרה תורה פעולת השתי', ולפי תירוצם בנדה אין הפטור מצד הפעולה אלא דגוף החלב פקע איסורו [ונ"מ למ"ד יש דיחוי באיסורין עי' מנחות (נ"ד ע"ב) דלפי הטעם דפקע איסורו אף אם חזר ונקפה פטור עליו, ולפי הטעם דפעולת השתי' לא אסרה תורה אם חזר ונקפה חייב עליו]. אך לפי הנראה דברי התוס' לא סתרי אהדדי וחלב מהותך הי' בדין להתירו מחמת ב' טעמים, חדא מפני שנשתנה ממהותו ועוד מחמת הפעולה דלא אסרה תורה רק פעולת אכילה ולא פעולת שתי', דיש בו תרתי לריעותא שינוי העצם ושינוי הפעולה: וראי' לדבר, מהא דאמרי' בחולין שם והא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וכו' למ"ל ליגמר מהני מחלב וחמץ ונבלה] ולכאו' איך נוכל למילף ציר מהמחה את החלב הרי שם המחה גופו וממשו של איסור בזה שפיר גלי קרא דנפש לרבות השותה דחייב אף על שתייתו, משא"כ בציר שאינו גופו של איסור אלא דבר היוצא מן האיסור, ויש בו תרתי לריעותא חדא דאכילה כתיב וציר הוי שתי', ועוד שאין זה גופו של איסור אלא דבר צדדי היוצא מן האיסור:

אע"כ אף הממחה את החלב יש בו תרתי לריעיתא חדא דלא אסרה תו' אלא אכילה ולא שתי', ועוד דכשניתך ונעשה משקה פקע איסור חלב ממנו מפני שנשתנה למהות אחר כנ"ל, ומדגלי קרא גבי חלב וכל הנך דאף שעשה מהן משקה, עובר עליהם, מוכח דיוצא מן האיסור אסור, דאף המשקה שנעשה מהחלב הוא בכלל יוצא מן האיסור דהאיסור הוא גוף החלב והמשקה הוא רק יוצא מהחלב דמהחלב נעשה משקה, ובענין יוצא אין נ"מ אם הדבר שיצא ממנו נשאר בעין, להיכא דגוף הדבר נשתנה למהות אחר, וא"כ אין חילוק בין ציר היוצא מן האיסור לממחה את גוף האיסור דבתרווייהו איכא תרתי לריעותא, וזהו שכתבו התוס' כאן דשקולים הם:

וכ"מ בתוס' חולין (ק"כ ע"ב) ד"ה היכא שכ' דכלאים אע"ג דלא כתיב בהו אכילה סברא הוא דלא אסרה תורה אלא כשהאיסור בעין עיי"ש, אך הר"ר שמואל שם לא ס"ל כן דחלב וחמץ אף שנימוחו שמם עליהם עי"ש, וכן משמע בתוס' שלפנינו בסוה"ד שכתבו ומיהו מהציר לחודי' לא הוי שמעי' דליהוי שתי' בכלל אכילה דהוי מצי לאוקמי כשהקפהו ואכלו, ואם איתא דכשהוא מהותך אין עליו שם איסור כלל איך חל עליו איסור יוצא כשהקפהו אח"כ הרי עכשיו אינו יוצא מן האיסור, ובשעה שפירש מן האיסור שאז הי' ראוי לחול עליו שם יוצא הי' היתר מחמת היותו משקה, ודמיא לסברת התוס' קדושין (ס"א.) ד"ה הכל בסוה"ד דכיון דכל זמן שלא גרשה לא יהא הולד ממזר אין סברא לומר דמשום שגרשה יהא איסור נוסף דמה גריעותא יש בה אחר הגירושין יותר מלפני הגירושין עייש"ה, וה"ה כאן כיון דבשעה שפי' הציר הי' מותר האיך יאסר אח"כ משום שנקפה, הרי עכשיו שוב אינו יוצא מהאיסור עי' מה שאכתוב בזה לקמן ד"ז:

ד"ה הנה] אע"כ דאף בהיותו מהותך שם איסור עליו אלא דאינו אסור בו משום שלא אסרה תורה אלא אכילה ולא שתי', ואין שום ריעותא בגופו רק בפעולת האיסור דפעולה כזו לא אסרה תורה:

אמנם התינח לשיטת התוס' חולין (ס"ד.) ד"ה שאם דעל יוצא מן האיסור לוקה כמו על גוף האיסור ועי' חי' הר"ן שם, אך לשיטת הרמב"ם דיוצא מן האיסור הוי כח"ש שאסור מה"ת ואין לוקין עליו, כמש"כ בפ"ג ממאכ"א ה"ו ודאי אין לדמות ציר של איסור לממחה את החלב דהא בממחה את החלב מפורש בגמ' שם דחייב כרת, והדרא קי' לדוכתא מאי מקשה הש"ס למ"ל קרא דהטמאים לאסור צירן ירוטבן וכו' הא טובא איצטריך דציר לא דמי לממחה את החלב:

ועי' מל"מ פי"ג מהל' שגגות הביא דברי הרשב"א בתשו' ותפס מש"כ הרמב"ם שאינו לוקה על יוצא מן האיסור הוא מדגלי קרא ומבשרם לא תאכלו וכיון דיש מקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט ע"כ אסור ואינו לוקה:

ולפי"ז יש לדחוק ולפרש קי' הש"ס למ"ל קרא דהטמאים כלומר הא דהטמאים לאסור ציר הא ממילא נשמע דאסור דילפי' מכל הנך ומילקי לא לקי דהא כתיב ומבשרם, אך לשיטת הרה"מ דקרא דמבשרם שהביא הרמב"ם לאו דיקא ועיקר טעמי משום דכל הנלמד מריבויא אין לוקין עליו קשה כנ"ל: ואולי יש לתרץ גם לדעת הה"מ דלעולם ס"ל להרמב"ם דכל דבר שאינו מפורש בתורה אלא נלמד מאיזה יתיר אין לוקין עליו כמש"כ המל"מ שם ע"כ ציר ורוטב וקיפה דילפי' מה"א דהטמאים אין בו אלא איסורא גרידא, אך קרא דנפש לרבות השותה דכתיב גבי חמץ וגבי חלב חשיב כמפורש בקרא דנפש משמעותו כל דבר המשיב נפש והיינו אפי' שתי' כדפירשי':

והא דמקשה הש"ס למ"ל גבי שרצים קרא דהטמאים לאסור צירן וכו' ניליף מהנך הקו' הוא כך כיון דבכל הנך בלא"ה אינו לוקה דמריבויא ילפי' להו, הרי נוכל למילפנהו במה מצינו מחלב וחמץ ונבלה ודבר הלמד במה מצינו ג"כ אין לוקין עליו, וכעין זה ראיתי בפנ"י קדושין בקו"א סוגיא דחדש. [ומשה"ק הפנ"י שם דא"כ למ"ל למיעבד צריכותא גבי חלב וחמץ ונבלה ת"ל דאי לאו דמפורש בכל חד והוי ילפי' במה מצינו לא הי' חייב י"ל דהש"ס עדיפא מינה קמשני]:

ועי' רמב"ם פ"י מהל' מאכ"א הכ"ב הטבל והחדש וההקדש וכו' והערלה משקין היוצאין מפירותיהם אסורין כמותם ואין לוקין עליהם, ועי' כ"מ ולח"מ שם ותשו' חכ"ץ סי' כ' ובקו"א להפנ"י בסוגיא דחדש שהרחיבו הדיבור בשיטה זו, ועי' אבני נזר חיו"ד סי' שפ"ה ביאר בטו"ט דהסוגיות דפ' כ"ש ופ' העור והרוטב לא סתרי אהדדי, ותורף דבריו ז"ל דבכל הני דחשיב בחולין משקין היוצא מהן כמותן גם עכשיו חשיב פרי מאכל ועכשיו הדרך הוא בשתי' והוי דרך אכילתו, אך בערלה דגמר פרי פרי מבכורים אין משקה היוצאין מהם כמותן, וא"ת יתחייב משום שיש שבח הפרי בתוך המשקה אם דנין על עיקר הפרי המשקה הוי שלכד"א עייש"ה ותמצא נחת:

והנה לפי"ז יש לפרש דברי הרמב"ם כמסקנת הסוגיא בחולין שם דכל הני ילפי' במה מצינו מחלב וחמץ נבלה ושרצים וע"כ משקה היוצא מהן אסורה מה"ת, והא דאין לוקין עליהם משום דנלמד רק במה מצינו ואין מזהירין מן הדין, אך מערלה קשה האיך כלל הרמב"ם ערלה עם כל הנך הרי ערלה גמרי' פרי פרי מבכורים ואין משקה היוצאה ממנה אסורה מה"ת:

ואולי יש לדחוק ולפרש כיון דמדרבנן אף משקה של ערלה אסור כילל אותן יחד לענין איסור משום דאין נ"מ למלקות, ואולי ס"ל עוד דאף בערלה משכחת לה משקה היוצא כמותה מה"ת במשקין הבאה מקליפי ערלה דלא שייך למיליף פרי פרי מבכורים דקליפה לאו פרי הוא כמש"כ התוס' ב"ק (ק"א.) עיי"ש ואכתי צ"ע בזה:

בגמ' וחלב בהמה טהורה מנלן דשרי עי' שטמ"ק שהק' וא"ת אמאי לא ילפי' מדכתיב גבי אברהם ויקח חמאה וחלב, ואומר ר"י ז"ל דהוא סבר שהם בני נח ולא נצטוו ע"כ כי אין זה מז' מצוות ב"נ שקבלו עליהם עכ"ל, לכאורה הא באמה"ח גם ב"נ מוזהר ודבר הבא מן החי כאבר מה"ח כלשון הש"ס כאן: ומוכרח מכאן כדברי הכו"פ סי' פ"א דדבר הבא מן החי אין איסורו משום אבמה"ח אלא משום יוצא, דמרבינן מהטמאים וכל הנך, לכל איסורין שהיוצא מהן אסור וקרא דהטמאים לא נאמר לב"נ ודלא כהח"ס חיו"ד סי' י"ט שתפס בפשיטות דדבר הבא מה"ח אסור אף לב"נ עיי"ש:

אך מלשון הש"ס כאן והאי חלב כי אבר מה"ח הוא משמע קצת דאיסורו מטעם אבמה"ח ולא משום יוצא, והנה לשיטת התוס' חולין (ס"ד) וחי' הר"ן שם דעל כל היוצא מן הטמא לוקה אף שנתרבה מהטמאים וע"כ דלוקה משום זה האיסור עצמו שיצא ממנו אתי שפיר דעל יוצא מאבמה"ח לוקה נמי משום אמה"ח דגלי קרא דכל היוצא מן האיסור הרי הוא כמוהו, ומש"כ השיטמ"ק דלב"נ שרי הוא משום דלגבי ב"נ לא גלי קרא דהיוצא הוא כגוף האיסור: ויש להמתיק ד' השיטמ"ק לפימש"כ בחידושי לק' בפ' יש בכור (מ"ז), דיש חילוק בין שבע מצות של ב"נ לשבע מצות של גר תושב, דגר תושב מקבל על עצמו אותן ז' מצות בתורת ישראל ע"כ מוזהר אף על הענפים שלהם, משא"כ בב"נ, כמו דאיתא בכריתות (ד"ט.) דג"ת אסור לעשות מלאכה בשבת כישראל בחוש"מ או כישראל ביו"ט, וב"נ ששבת חייב מיתה, וכן מי שאינו עוסק בפו"ר הרי הוא כשופך דמים וב"נ אינו מצווה בפו"ר עיי"ש באריכות, וה"ה כאן דיוצא מן האיסור הוי ענף של גוף האיסור וזה שייך רק בישראל או בג"ת אבל לא בב"נ, ולפי"ז יובן לשון השיטמ"ק שכתב בזה"ל אין זה מז' מצות שקיבלו עליהם, ולכאורה לשון שקיבלו עליהם אין לו הבנה, אך הוא הדבר דבא לתרץ בזה הא דלכאורה קשה כיון דיוצא מן החי תורת אבמה"ח עליו כדברי התוס' וחי' הר"ן הנ"ל אמאי לא נאסר לב"נ בכלל אבמה"ח, וע"ז כתבו דאין זה מז' מצות שקיבלו עליהם, פי' דאם היו מקבלין עליהם בתורת ג"ת ודאי היו מוזהרין אף על היוצא מאמה"ח, אבל כיון שלא קיבלו עליהם בתורת ג"ת, ואזהרתן הוא רק בתורת ב"נ ע"כ אינן מוזהרין על יוצא שהוא רק ענף מאבמה"ח, ועי' רשב"א ור"ן פ' אלו טרפות גבי נשתברו אגפי' דאבר ובשר המדולדלין כיון דבישראל אין בהם אלא מצות פריש שרי לב"נ, ובש"ך סי' נ"ה ס"ק י"א:

שם בגמ' אלא מדכתיב ואת חריצי החלב, ודילמא לסחורה אטו דרכה של מלחמה לסחורה, עי' מל"מ פ"ח מה' מאכ"א שהק' מכאן להסוברים דאיסור סחורה במאכלות אסורות הוא מה"ת ואם איתא דחלב אסור האיך הי' מותר לסחור בחריצי החלב, ותירץ דכאן הוי נזדמנו דאם קנה עזים לגיזה ולשחיטה נחשב החלב נזדמנו עיי"ש, אך אכתי קשה התינח אצל ישי הוי שפיר נזדמנו אבל הרי שלח לשר הצבא ואצלו לא הוי נזדמנו, והאיך הי' מותר לסחור בהם, ועי' תויו"ט פ"ז דשבועית:

אמנם לדעת הט"ז יו"ד סי' קי"ז דבנזדמנו אצל ישראל זה רשאי ליתן לישראל אחר למכור ולהשתכר דחשיב נזדמנו אף אצל השני אתי שפיר והי' מכאן סעד לדבריו, אבל לדעת הב"ח שם אינו כן עיי"ש, ועי' תשו' רעק"א סי' ע"ד, ולדבריו קשה מכאן, ועי' ב"ק (ד"י ע"ב) השתא אי אית לי' לדידי' כמה טרפות יהיב לי', ולכאורה אצל הניזק הוי סחורה במאכלי אסורות דאצלו לא הוי נזדמנו ולשיטת הב"ח ליתסר:

אך י"ל דגבי ניזק כיון שהוא מוכרח לקבל מדכתיב ישיב לא חשיב סחורה כיון דאינו עושה בזה מסחר במתכוין ומוכרח לקבלם הוי שפיר כנזדמנו אצלו, ואפשר דה"ה בבע"ח כיון דכשאין לו מעות לשלם לא אמרי' לי' זיל טרח ואייתי זוזי כמש"כ הרא"ש ב"ק (ד"ט) רשאי לקבל מאכלות אסורות בחובו, וא"כ י"ל דכשמקשה הש"ס ודילמא לסחורה, היינו שישי הי' חייב איזה חוב לשר הצבא ולא הי' לו מעות לשלם לו ושלחן לו בחובו, דבאופן זה חשיב נזדמנו אצל שר הצבא ורשאי למוכרן. ואתי שפיר אף לדעת הב"ח: והנה גוף ד' הט"ז שכ' להתיר מטעם שליחות קשה להבין וכי מה שליחות הוא זו כשישראל השני קונה ומשתכר, ועי' שבת (י"ט.) אא"כ קצץ לו דמים דאז בדידי' קטרח וכ"ש כשקונה והישראל הראשון ידו מסולקת מזה לגמרי: ואולי י"ל דההיתר הוא מפני השבת אבידה, דהט"ז מיירי באופן שהישראל הראשון שנזדמנו אצלו א"א לו בעצמו למכור לנכרי כדמוכח מדבריו, ואם לא נתיר לו למכרו לישראל הרגיל למכור לנכרים יפסיד, וכיון דמה שמותר בנזדמנו הוא כדי שלא יפסיד, דכיון דמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט נמסר הדבר לחכמים להתיר במקום פסידא, אף דשלא במקום פסידא אסור מה"ת, כמש"כ הט"ז ובתשו' רעק"א סי' ע"ד, וכיון דהראשון לא יוכל למכור לנכרים ועי"ז יהי' מוכרח להפסיד מותר לישראל השני לקנות ממנו משום השבת אבדה, [כמש"כ הרשב"ם ב"ב (נ"ג.) ד"ה האי דכל ישראל מצווין להציל ממון חבריהם מן ההיזק משום השבת אבדה] דאם התירו משום פסידא, יש להתיר ג"כ משום הפסד מצוה דהשבת אבדה, דהפסד מצוה לא גרע מהפסד ממון כדמבואר בתוס' פסחים (י"א) וכיון דהשני רשאי לקנות ממילא רשאי למכור ג"כ, דאף זה חשוב אצלו נזדמנו כיון דמוכרח לקנות ממנו משום מצות השבת אבדה, ודמיא להך דב"ק (ד"י) דהניזק רשאי לקבל הטריפות מפני שהוא מוכרח לקבלם ואינו קונה אותם במתכוין רק בהכרח, גם זה הישראל השני אין כוונתו למו"מ רק למצות השבת אבדה אלא דממילא משתכר ג"כ [וכהך דסוכה (כ"ו.) גבי תגרי תו"מ, וברש"י שם ד"ה תגריהן, דעיקר כוונתו להמציא לצריך להם]:

אך לכאורה אכתי קשה הא אי משום הא למ"ל לקנות מן הראשון הא יש עצה למכור בשליחותו על חשבונו של ראשון, (ועי' מכות (ט"ז.) אי שוויתי שליח איהי קמבטלה], אך י"ל לפמש"כ הב"י בשם הרשב"א דטעם איסור סחורה משום שמא יבוא לאכול אף בשליח שייך איסור זה, ולא נשתכר כלום במה שנעשה שליח, וכיון דבין כך ובין כך איכא חששא דשמא יבוא לאכול, ואעפי"כ מוכרח להתיר שוב רשאי לקנות ג"כ:

ואולי גם הט"ז נתכוין לכך במה שכתב דמוכר בתורת שליחות, כלומר דההיתר הוא מטעם שליחות, וכיון ששליחות מוכרח שוב רשאי לקנות ולמכור על חשבון עצמו ג"כ ועי' תוס' עירובין (צ"ז ע"ב) ד"ה ר"ש ובמהרש"א שם, אך התם שאני כמובן ודו"ק:

תוכן העניינים

ראשית בכורים (בכורות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה